כל קורא נאור, כל פועל ואכר משכיל, כל צעיר מתלמד, – צמא לתשובות על שאלות הזמן שקשה להולמן. הוא מגשש באפלה של תעלומות החיים, תועה ונאחז בסבכי בעיות וסוגיות חמורות ואינו מוצא פתרון. הוא מעיף עין, סוקר וצופה למרחקי היצירה התרבותית, המחשבה והאמנות, ורואה מעין סמל בלהות: תלויה ארץ על בלימה. האנושיות מפוצלת ומפולגת: על חלק האחד עמים מעטים מתאמצים לבנות את חייהם מחדש (וזה משמש להם מקור ששון ושמחה לאמונה בחופש והתקדמות), ועל חלק השני הגדול, החתירה שהתחילה לאחר מלחמת־העולם – פירושה היא סתירה. בינתיים נחלשה הכמיהה התרבותית היפה, הוזל ונתהדייט והיה לסיאבון לחם־אלהים, ונחש העמוני יר"ה, בגזירת קלוני־הלמוני עורך משתה־המתים לכל הכיבושים התרבותיים ולקנינים הרוחניים, אשר עד דור המלחמה היה להם אשראי בלתי מוגבל בעולם. בגלל התמורות התכופות בסדרי החיים המתהפכות כלהט החרב, תשוקת הדת והדעת אשר בערה דורות רבים בלב האדם – הועמה; הולך ודועך החפץ לבוא עד חקר החיים והתרת חידותיהם, הוכתמה השמש הזורחת של שוויון וחופש היוצר ושל האזרח במדינה; הנפתולים הלאומיים והבינלאומיים הולכים ומתחדדים. קול המלחמה יוצא ונחלק לשבעים לשון, המגדילות את לשונות האש, הימים הקשים הקשיחו את נשמת האמן, מדוחי־שכרון ובלהות־תעתועים עברוהו והעבירוהו על דעתו, וכאודים מוצלים מאש מפעפעים כל משאות ומשואות האדם. אפילו איש בן־החורין עומד מזועזע־עצבים, נבוך ונסער ומוכה־תמהון מאד: יצרים מיצרים שונים מתרוצצים ומתגרים בקרבו, צלם הספק רובץ בכל ודמות הַתְמוטה מרחפת לנגד עיניו תמיד.
תמורת העתים נגעה גם בחיינו כאן, ואם צעיף הקדרות הולך ומצעף את פני אירופה, הרי שבעתים אורבת הסכנה במולדתנו הצעירה. הנה מתאבך ערפל דק הלוך ועבה, וגלי אש זרה מלחכים את גבולות ארצנו, והרי אנו עומדים עדיין בששת דורות־בראשית של יצירה, אנחנו רק מתחילים לטפס על סולם התרבות (הרוחנית והמדינית) המגובשת, ועדיין מִצְעָר המטען היסודי לעומת חוסן היצירה והתפארת שעדיין מזדהרת בארצות אירופה. ודווקא בשעת הרת־חירום זו, אצלנו כמעט השלך הס, שבתה ותנפש כל במה, רק צקון־לחש של יוצר אשר לבדד ישכון וקול המיה קלה של בן־יוצר. אכן, בכל דור ודור דומה הדבר כאילו העולם הולך ונחרב כליל, כאילו נכחד קיומו ואחרית נכרתה ע"י כחות השטן, אבל הרואה נכוחה, המעלעל בדברי־הימים וסדר השתלשלותם, יווכח, כי משחזת הזמן מחדדת בחפזון את הבעיות, העולם הולך ומשתרג לחבל עבות, אי־שם תהומות בוערות, וקשה להשתיק על נקלה את קול הנחשול של קץ כל בשר בא, ואי אפשר לתרץ בפסוקים ערטילאיים את הגעש בלב כל אדם, ועל אחת כמה לא קל לסמם את הפרפר הצבאוני המרחף על פני ארבע רוחות העולם ואופף את רוח האדם, כאדים מחניקים.
באין חזון יפרע עם – בימים שעָש מסאיר אוכל את לבנו, שבעתים מורגש הצורך בזיכוך והתעמקות, בפיקוח הנפש, בתיקון הדעות לפני תיקון המעשים: בימים האלה מורגש החוסר בברית אנשים השואפים לרכז, לגבש, להשביל ולהדריך ולקשר את האדם הבוגר אל רנן הנצח ואל מזמור השעה; חסרה אפרכסת־חיה, קשבת וקולטת, הנצמדת לתעלומות החיים ולמסתרי המות כאוזן להלמות השעון; חסרים יוצרים, אמנים, בני־אדם המאמינים עדיין, כי דווקא בשעה שלמראית עין נשדד החופש כליל ונטרפו כמעט כל הדגלים, – יש צורך לנגן עלי הגיון בכנור. איך להסיר את הלוט הלוט על פני האדם? כיצד להשקיף אל שפת־העינים אשר לגורל? מהי הדרך אשר אליה צריך לערוג, לכסוף ולחתור? לשם מתן תשובה יש ליצור במה מיוחדה, מקיפה, מרחיבה ומעמיקה, אשר יוצריה ינסו בחרדת־קודש לקבל עליהם את העול הקשה לא רק כהילכתא למשיחא ולא רק בבחינת הלכה ואין מורין כן, אלא כנסיון: כנסיון לחדש גירסא דינקותא של העיקרונים האנושיים, כבחינה ושיטה ללון בעומקה של תורה והלכה; יש ליצור חוג ההולך בצוותא־חדא, המריח ונוהה אחרי ארץ הצבי, השואף (לא על רגל אחת) לפתרון ולפדות, המרהיב לקלוף את החיים עד מחשוף בראשית ולחזות אותם עד אחרית הימים.
מלחמת הדעות מתגברת והולכת ושכיח הדבר, שהיא עוברת מן המדרש אל המעשה. עתונים אחדים (אם כי תפקידם אחראי ושבעתים קשה קיומם) התכווצו והתכנסו אל מתחת לשריון־הנייר. רבים מן הסופרים, המשחקים, המנגנים, הציירים כאילו צעיף־דומיה פרוש עליהם, כעין ליאות נפשית נסוכה אצל קברניטי הדור ואפילו בקרב הנוער, וכולם יחד מסתפקים על פי רוב ב"שב ואל תעשה". לאור המצב הזה מנסה להופיע מנין קטן, קבוצת יחדיו, אשר לא תמה ולא נכרתה מלבה האמונה, כי יש דרך להחזיר את עטרת תפארת החכמה, המחשבה והאמנות לחדשה. הוראת השעה וחובת־הלב נוסכים בקרבה את הרצון להתחקות ולנסות מחדש לתת ניב וביטוי, הבעה וחיתוך למתרחש על כדור הארץ ועל כברת ארץ קטנה זו. אכן, כל האותות מבשרות רע כמזהירות: הישמרו לנפשותיכם, ואם כי לפעמים אל־נכון דומה הדבר שהארצות מתמוטטות תחתינו, אנו מאמינים כי האדם בכליל־יפיו, בחין־ערכו, ביפי־צביונו ובטוב־טעמו, האדם החפשי הנושא את תואר הטוהר, לא אסף את נגהו ועדיין עלול הוא להשפיע אור חדש. לא דללו כל מעינות היצירה, וחזק הרצון אל הסקירה והחדירה לפנים מן הקלעים של התהוות וגידול, ומקום שם בֶצֶר התרבות ומחפרות היופי מוטלים כאבן שאין לה הופכין, הרי רוח באדם אם יתנוסס ויחולל פלאות. ועל כן נחזיק בתקוותנו ונייחל, כאיש אוהב נגשש אל זבול התפארת, אל חמדת המראות והצלילים, אל צדק ואמת ושלום, – על כל שבעת דרכי הנסיון, אולי עוף השמים יוליך את הקול, אולי יהיה זה כטל על גזה. ואולי – רק כניצוץ בנעורת?…
הרבה פנים ודרכים לבמה מעין זו שאנו מתכוונים ליצור: נחפשה־נא את אגפי־ענפינו, נפלס את נתיבנו עד שנבוא אל הדרך שצביון ואופי לה. אין אנו מתימרים כאבות־התומה לפענח את כל צפונות העתים רק בעתון האחד שלנו, ואין אנו מיחסים חלילה לגליונות הראשונים כח השופר של משיח, אבל אם נצליח בגבולות הנסיון (תרתי משמע) החדש להבליט את השאלות המדאיגות ומטרידות את האדם החי (האדם: באלף ובדם רבתי) אם נזכה להקהיל לצל־במתנו, שותפים, הערבים זב"ז בעבודה, ובני־ברית ליצירה ולמשא־נפש, אשר כפתם רעננה ויונקתם לא חדלה, וחברים אשר כוחם לא כחציר־גנות אלא כשורש בארץ גזעם, בעלי שדרה הנוחים להתלהב ואינם נוחים לדעוך, שאינם כורעים “מודים” יותר מדי בפני הגדולים ואינם מצניעים כלפי הקטנים, אם נצליח להתחמם גם לאור אבירי לוחמי החופש ונקיי הדעת, גבורי הרוח וענקי־השכל, הנלחמים כנגד ההתרוששות וההידלדלות שהאנושיות לקתה בהם, אם נדע לעטר את טורינו באנשי־מופת של כל האמות ושל כל הדורות, אם נשכיל להעמיק ולגוון את תוכן החיים של הדור הצעיר ולהעניק לו חין־הרוח היונקת משרשים עמוקים, – עדות היא כי הבמה החדשה היא נצר משרשי עץ־החיים, אשר יעלה ויצמח כגן רטוב.
מהי התבנית הכללית של הבמה? בתקופה של קפיצת־הדרך ותנועה ומהירות ויעף, הרי זו קלות־ראש להתכרבל ולהעמיד פנים תמימים ולקבוע מסמרות של גבולות דמיוניים, או לצייר בדמיון שאפשר לדון על שאלה פלוני מנקודת השקפה מוגבלת, לסובב סחור סחור ואף פעם לכרם לא לגשת. על טורי הבמה או על במת הטורים נסב את דברינו לענינים רבים ושונים, אבל נשאף: כי חזיון משותף ומאוחד ישזיר יחד את הצרור חסר־הדוגמה וילהיט צבע אחד אל משנהו, כי מקצב מיוחד ישמע וגוון בהיר יסתמן בתכונתו היחידית ושהכל יקבל את צורתו, שעורו ותארו. אמנם התחומים הראשיים אשר עליהם נשקוד בכח ההתמדה הם: השירה, הסיפור, החזיון, המסה והבקורת, משום שזוהי העטרה שעטרו לאדם בכל הדורות, אבל מלבד אלה נפקוד לעתים מזומנות מילי דעלמא ומילי דאתרא, נרים על נס את בעיות הדור, נפנה מקום־מרום בפתחי־שערים של הטורים לרוח־הזמן לכל גווניו, שזוריו וסבוכיו, נלמד להבין את מצב האדם בחברה, נמתיק סוד על צפוני המדינות, נרפד את עמודי הנוער בתפוחי־עץ־הדעת, נסקור את חכמת הנפשנות ומסתרי־החיים, נשכיל להבין את צפונות החכמה, ניתן לבנו לדרוש ולתור אחרי אוצרות המדעים וסודות האמנות, נבקר בשכיות החמדה, בבתי־נכאת, בתי־חזיון ושעשועים, נסייר בארצות ובימים, נעביר תחת שבט הבקורת בלי משוא־פנים כל סלף ונלוז (לפי הכלל העתיק בישראל: שפטו העדה – והצילו העדה), לא נפסח על דברים שנונים, תוססים, נמלא את פני טורינו מלבטי האשה החפשיה והנעקדת, את זו שושנת החן ומשוש כל לב; וכדי שלא נהיה תמיד סמוכים על שלחנם של האבות יהיה ראש פנת העתון מוקדש לשירה הצעירה המעולה, השירה המוקדשת לדממה, למות ולאהבה, הבאה אל עולמנו כצפור פלאים נעלסה ופורחת במהרה כלעומת שבאה; בקיצור – על הטורים הרבים ידונו על גוי ועל אדם, על מסילות הכוכבים ועל חוק לב האדם; ולאדם – שיר המעלות; נרים מאשפות את הפרט, היחיד אשר עבר את המפתן אל הנצח ונכחד מאנוש זכרו, ננענע את צלוחית הניחוח של כל טהר לב וכל נפש יקרה; ולזה הכנור התלוי על מיטתו של דוד, אשר נשכח בדורנו, לצער האדם וסלודיו עלי־אדמות, לאיש אשר לא רק ראה בשושנים אלא רעה גם בקוצים, לאיש אשר עשה יותר משבע הקפות בחיים, יוקדש מקום מכובד, אולי זה ישמש לנשמה הנעה ונדה כפֶרפֶטום־מובילה, הפורחת באוירון, – מעט צרי ומזור. אנו יודעים כי ריב־בית ומלחמת דעות אינם מוכרעים על ידי פסק־דין, ועל כן כל דעה חדשה ומקורית תהיה רשאית לבקש מקום להתגדר בו ויכולת להתבטא, ונלחם בה בדעותינו ובהשקפותינו (כאן נהיה שוררים בבתינו). תחת מזל של חבור־דרכים נאיר את פירוד ההשקפות. יוצרי הבמה אינם מלאכי השרת של מפלגה, סיעה או כתה פלונית. ביחס להשקפות על אמנות לסוגיה, ביחס לדעות תרבותיות־חברתיות שאנו חולקים עליהן ושיותר מתחום שבת מפריד ומבדיל בינינו, נתאמץ להתיחס אותה מדה שאנו נדרוש מאחרים שיהיו מתיחסים כלפי השקפותינו. בסבר מנומס נייחד מקום לכל בר־פלוגתיה ובלבד שדבריו יאמרו בטוב־טעם, בצורה ובסגנון. באיסרו־חג של חופש הדעות בעולם ננסה, לתת זכות הדבור לכל יוצר, דבר, קברניט, אם דבריו הם דברי אלהים חיים. לא נשא פנים לא לרפה ולא לנשגב ולא נטשטש כל חלוקי דעות. לאור השאיפות המרומזות והמגומגמות יוטבע חותם תכנית עבודתינו שעליה חרות הערגון לזווג החופש, המשמעת, האמונה והרצון.
עת האסף כחות – כל סופר אשר הוחן והוכן, מה שמביע ניצוץ הכשרון ושאר־רוח, כל ההתהוות באמנות ובתרבות, במה שטמון זעיר מחכמי־קדם וימים עברו לא כתכלית לעצמה, במה שצפון גורל פרי ההווה וגרעין העתיד, מה שעדיין לא הותך, ולא זוקק ולא רותק אבל יש בו ממתנת־אלהים ושפעת רוח גבוהה, כל החסידים והקנאים שיש להם יחס פנימי, רענני לאמנות, כל השואפים ללהט את רמץ היצירה, לאווש את גומא האמנות, כל הדואג למשק כנפי הפלד השחור והחרד לתרועת השופר של השטן, כל יוצר אשר לא נבהל מפני המכונה ואשר המכונה לא סנוורה אותו, – על אף הבדל הטעם, החינוך ותנאי־החיים, – מוזמן לנסיעה באורחה ויארח לחברה כבן־ברית.
אין אנו אדוקים בערוגתנו הקטנה ואין אנו קובעים תכנית מראש, לא שיטות ולא אסכולות, אבל גם לא עירבוב פרשיות, כי אם רוממות של שאיפה, כוונת הלב ורצון־עד אדיר לגשש אל הטוב והיפה, מתוך התאבקות והרפתקאות ולבטים ורתיעה ונסיגה אין־קץ – וללכת עקב אחרי עקב.
על הטורים יותן לקורא להשמיע את קולו, ננסה להכנס לעובי הקורא, למען נדע לכונן את צעדינו לקראתו, כדי לקרבו לטעמנו, לשאיפותינו ולהשקפותינו על התרבות והאמנות. לשם זה נתאמץ ליצור מעין במה־חיה, בית־מועד אשר יקבע עתים לתורה ולאמנות ולשיחה וישמש מקור חי ורענן לחליפות דעות. שיחת בני־אדם היא התמצית היקרה של חן ודעת, שיחות מלאות טל, רסיסי דברים נקלטים במוח דרך־אגב וממלאים אותו דמיון ורגש והזיה עדינה ונאצלת, – זוהי שיחת־חולין של תלמידי חכמים, הרוססת צחוק זך ופטפוט נעים ועליז עם ניצוץ הקודש. בבקורת עצמית, באורח רוח עיוני, נתאמץ לשתף את הקורא: לא ברעש אבל גם לא בחשאי־חשאין של אנוסי ספרד. עד שנסביר לו את הנטיות והמגמות הכמוסות בטורי הבמה. זה יהיה מעין לקח־תמיד, בגלוי לב שקוף כבדולח ובעזרת הקוראים נלחום במוניטין המזוייפות של דעת הקהל, וזה יביא יותר להתלכדות הכוחות.
אין אנו רואים את עצמנו כסמל השלימות, ולא לשם לספר בשער בת־רבים “כמה מעלות טובות”, אנו נרתמים לעול. אבל בשעה שרבים הסתלקו וחבויים בצלם, אנו מנסים להביע את צמאוננו לפני הקורא והיוצר העברי, לגולל לפניו את יריעות הצבעונין אשר לתרבות וליופי, לנפנף בכל בגדי־החמודות ובלויי־הסחבות אשר לאדם.
ואם תקצור ידינו לעשות תושיה? ואם נהיה דלים לעומת הרצון והכוונה? ואם יווסף עוד פרח על קבר המאווים? ניתן את המעט ברקמה של קרני־אהבה אל היצירה, החופש והיופי הנעלה. ככה יפול גבור בשדה־הקטל.
מכל מקום: אם היוצרים. האמנים, הקברניטים ירצו, אם הקורא ישתה בצמא את הדברים, נקווה כי הבמה תהיה בחינת עינים יפות, אשר עם כל קרן אור ישונה צבען, ואז:
נהיה לא רק נאה דורשים– כי אם גם נאה מקיימים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות