סופרים מעפילים, שופעי־מרץ – ואני בטוח, שהם גם ישרי־לב – מיסדים במה חדשה ומבקשים גם את השתתפותי. ואני מסכים. כובש את אכזבותי ומסכים ויורשה נא לי להגיד מעל במתכם, כי כותב הטורים הללו חדל להאמין באנושיות “העתונאית” כי פסה אמונה מלבו. פסה – ואף על פי כן. אעפי"כ! – משום שאסור לו לאדם, לכל אדם באשר הוא, לזרוק את מרתו ויאושו בפני אנשים, המנסים ברעיונות הראויים ליחס של כבוד, כקרוע אשנבים אל החדש, אל חיים לא־היו־עוד וכי יש חטא פלילי ונורא מחטאו של האיש הבא לרצוח רעיונות וכיסופים בעודם באביבם? הרי אם יעשה איש את הדבר הזה, והוכיח, כי האנושיות, אשר זקנה קפצה עליה וניוונה את נפשה, מחזיקה בידה את רסן חייהם של הצעירים וממרירות־קנאתה בחדש מתנכלת היא למנוע מן העתיד את האפשרות למלא את חובתו! להיות יותר יפה ויותר טהור מן העבר ואת החטא הזה חלילה לי לחטוא. מוטב שתתווסף בתרמילי עוד אכזבה על צרור אכזבותי (כשם שהן מצטברות בוודאי אחת אל אחת גם בצקלונכם) מאשר אכפור בעתיד.
ומכיוון שפרעתי לאתמול את המס הזה, הרי אני חוזר ונושא את פני עוד פעם ועוד פעם אל מול פני המחר. כי חובת־תמיד היא לאדם להסביר פנים לעתיד־לבוא, גם אם כואב הלב מאד. ואל ידעו הבאות, כי שוב אין אנו מאמינים בשום דבר, כי נתרוקן הלב מכל תקוה. שמא, חס ושלום, מתוך כך יוולד המחר תשוש־זקנה, והחיים יהיו מיותרים. ובכן, – מבראשית!
וכבר רציתי לסיים בזה את דברי ברכתי, כי לאמתו של דבר לא היה לי לומר, אלא מה שאמרתי לעיל. אבל מה אעשה, ואני – איש ריב ומדון הנני כל הימים, ולהחריש לא אוכל. ומכיון שפסקתי את פסוקי על מחזיקי שבט הסופרים, לא אחשוך פי מלהגיד מלים ספורות גם לקורא, אשר הוא “הנגזל הנצחי”. רוצה הייתי לומר לו, ליוצר האלמוני, כי בכל המוסר הבלתי מוסרי הזה של נאפופי־העם הוא לבדו האשם. הוא – הקורא!
שמעני נא, איפוא, אישי הקורא!
– מי הוא האשם, שאיש העם נעשה גנב־הדעת, הגרוע מאל־קאפונה, גנב, שממשלות פורשות עליו את כנפי חסותן ומושיבים אותו עם נדיבי עמו בשֶבֶת נבחרי אומה, – מי הוא האשם בכך?
ואני נוטל רשות לעצמי לשבת עקלקלות, אך לדבר מישרים – כמאמר העממי, – ולהעיר לפניכם על סמך נסיוני בחיים, כי צעיר הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי סופר־אמת, איש הרוח הישר, שיהיו לו חסידים נאמנים באמת, שאתה הקורא תדבק בו לאהבה אותו ולסעדו. לא ראיתי כזאת! האמנם אך מקרה הוא? לא, לא מקרה. יש שורש ויש סבה לדבר. והסיבה היא, שהקורא – מעייניו בקל ובקלוקל, והוא להוט אחרי האוילי, הפוטר אותו מעול מצוות יותר משהוא משתוקק לדעת: האיך עליו לתבוע את זכויותיו האנושיות. כאן שורש הרע, וזוהי סיבת הירידה.
ועל כן זו ברכתי לכם, סופרים אחים: ראו דרכיכם ודעו, איך ליצור קהל קוראים כמותכם! – –
בראילה (רומניה)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות