כשהתאוות המזיקות והנתעבות, הטמונות בתהום השחורה של ה"חיה־שבאדם", מגיחות ופורצות מעומק הפנימי שבחיה רעה זו ויוצאות לאויר העולם ועושות שערוריות, כמעשה ההולך ונעשה באשכנז כיום הזה, לחרפת הדור הזה ולדראון עולם, אז הדבר הראשון בתכסיס־המלחמה כנגד השטן המשחית הוא, שהטומאה המפעפעת לא תהא “רצוצה”, אלא “בוקעת ועולה” ומוארת a giorno באור בהיר, שמא תתכרבל, – כנקניק־חזיר במזוזות, – באקדמות־מלין מדעיות־טכניות, באנדרלמוסיה של שמות נרדפים, בערוב של מונחים פסיבדו־פילוסופיים ובנמוקים וכינויים גנובים מן המגדר של הבלשנות הפוליטיקנית, מבולבלת־המושגים; אלא להפך, שהמאורעות והמעשים והמגמות יהיו נקראים בשמם, בלשון פשוטה וב"רחל בתך הקטנה"! בעולם הריטוריקה הפומבית, בפובליציסטיקה ובקיקיוני הקונטרסים המפלגתיים נתפשטה, בעוה"ר, מודה נבערה: לתת לכל עובדה ולכל חצי־הרהור, מהמין הכי דל וגרוע ויום־יומי, תמרוקי לשון מדברת גדולות וסממני הגדרות לימודיות־עיוניות, שאין צורך בהם לשם הבעת הדבר הפשוט ושאינן מבררות, אלא מטשטשות ומסבכות אותו. לשעבר, לדוגמה, היו הבריות אומרים בלי כחל, בלי סרק ובלי פרכוס: “אין לנו כסף”. כיום הזה ישננו לשונם לאמור: “הננו מתקשים בהפרובלימה של הגורם הכלכלי, ואין אנו מוצאים את הגישה המתאימה להתרת שאלת התקציב”. הרעיון אחד הוא, אלא שהנוסח החדש עושה על השומע רושם של שעור, שנשמע מפי חכם יושב בקתדרה ושונה פרק בכלכלת המדינה. ככה, לשעבר, היו קוראים למשוגע – משוגע, ולגנב – גנב, וכיום הזה ידברו צחצחות על משוגע, שהוא מזועזע־עצבים, ועל גנב שהוא קליפטומאן.

נקל היה לראות מראש, שהקטב הנגדשמי באשכנז, שעיקרי תכסיסו הם – גנבת דעת ושקר מחוצף לאין שיעור, לא יוותר גם על התחבולה הזייפנית־הלשונית הזאת, כדי לחפות על עצם מהותו ואמתת אופיו הפוגרומי הפשוט, ולהתהדר בפום ממלל רברבן ע"י הצטבעות בגוון מדעי, כמעט בהתמחות מקצועית. נהרה נהרה ופשטיה. ברוסיה הצארית היו הורגים וחומסים ושודדים, עפ"י רוב, יהודים חנוונים דלים; באשכנז – מתנפלים על יהודים פרופיסורים, שופטים, עורכי־דין ורופאים, אגב אורחא גם מכים אותם, ועכ"פ מקפחים את פרנסתם וכופים אותם לעזוב את הארץ או לאבד עצמם לדעת. שני התכסיסים האלה – הי מינייהו עדיפא? הי מינייהו נתעב יותר? עיקרו של דבר אחד הוא.

כיוצא בזה, גם הנוסח של נמוק הפוגרום, החם או הקר, שהנגדשמיות עושה באשכנז. יש לו אופי מיוחד, מקומי, תוצרת הארץ. “Der Koebes ist ein Charakter” – כפתגם היינה ב"אטטא טרול". אין זה זדון בעל בלורית, אץ־רץ כברק, פוקע ועולה לגבהי־שחקים, אלא – חמת זוחלי עפר, עכור, תפל, דבר־מה בליעל־פרא, אבל נקרש בקפאון איסקימוסי קהה וכבד־מגושם, בלי לחלוחית של צחוק קליל, בלי מושג של הומור. הני גרמנאי רצינאי – הקורטוב של הומור, שהיה להם מכבר, רובו הושפע מיהודים. אין להם שום דקות, כדי הבנת הפסיכולוגיה של עמים אחרים, מקבלים ללא כל בקורת עמוקה איזו המצאה מאחרים, ומסדרים אותה לפרטיה, מחלקים לסוגים ולסוגי סוגים, מיון והסתדרות, הסתדרות ומיון. “קאבצאנסק” בבחינת היצירה המקורית, ויסודיות מופלגת בבחינת פרטי פרטים. עם כזה הוא מסוגל לתרום, ואמנם תרם גדולות לאוצר ההשכלה בדברים של חכמה ואמנות, ואוי ואבוי כשעם כזה, בתוקף שקדנותו, בדיסקיפלינתו הברזלית ובעקביותו הנוראה, מקבל ומאשר רעיון אליל ושגעון מגוחך־נורא כהנגדשמיות! אישטוצצי וקרושיוואן, ואפילו דרימון וקוזא היו רשעים עריצים, אבל עם קורט הרפתקנות וניצוץ של איזו פנטסיה. זה היה מין ירק שוטה הגדל מאליו: שטחיות וקצת מיניה וביה (אימפרוביזציה). לא כן הנגדשמיות האשכנזית. “ערשה ערש ברזל” ותכונתה “גרינדליכקייט”. קריאת מלחמתה על היהדות היא קריאת מלחמה עד־תום. זהו המצב. כל המנסה להמתיקו – הוא בוגד בעמו, בהאנושיות, וגם באשכנז בעצמה.

וכי עם כל הזעם והמרירות כנגד משובת הנגדשמיות המשתררת, מן הנמנע הוא לשכוח את אשכנז של קנט, גתה ולסינג, של היינה וברנה, של ההומבולדים, של בן־מנחם ואידוארד לאסקר ונימפון וברתולד אויארבאך – הארץ אשר בה נשתזרה ההשכלה הכללית עם היהדות באופן שאין דוגמתו. אי אפשר לשכוח את אשכנז של הקיסר פרידריך השני. אף של וילהלם הראשון. בימינו היה הדבר, וזכרונו הוא חדש עמנו. בחודש דצמבר לש' 1880 התחוללה תנועה קטנה כנגד היהודים באשכנז. ווירכוב ומומסן ויורש העצר פרידריך יצאו במחאה כנגד ההתרחשות ההיא, שהיתה באמת כזנב הלטאה המפרכסת. ביום 13 אפריל לש' 1881 נוסדה הליגה הנגדשמית, והגישה כתב בקשה אל ביסמארק להגביל את זכויות היהודים. ממשלתו של ביסמארק דחתה את כתב הבקשה ולא רצתה להעמידה על הפרק בפרלמנט, מהיותה מתנגדת אל החוקה שעליה נוסדה הממלכה. בחודש אבגוסט לשנה ההיא נתגברה התעמולה מעט, והקיסר וילהלם הראשון יצא כנגדה בדברים נמרצים. היו מפשרי חלמא שחשדו בביסמארק, שהוא תומך את הנגדשמיות בסתר כדי לבצר את רוח מתנגדיו, ואחרים הכחישו את ההשערה הזאת. בימי הקונגרס הברליני בש' 1879, אחרי מלחמת רוסיה ותוגרמה, נכנס ביסמארק בעובי הקורה בשביל השוואת זכויות היהודים ברומניה. והיא היה אז בצוותא חדא עם ד’ישראלי ועם סולסבירי.

קשה הפרידה מדבר שנשתרשו בו דורות: השפה, התרבות החיצונית, קרבת המקום לאירופה המזרחית, היחסים האישיים המהודקים, הזכרונות מבתי המדרש והפיוטים מהקהלות העתיקות ואלפי המנהגים והנוסח כולו, והתקופה של בן־מנחם וה"מאספים" שלאחריו, וכל תקופת “חכמת ישראל”, ומלחמת הסינודים והריפורמות, והאורתודוקסיה חדתא, ותנועת חיבת ציון והציונות, החברות והעדות! האם אפשר להעביר בדעה קלה ספוג מורטב על כל לוחות ושברי לוחות של אלפי שנים ורבבות אישים והגיונות, שנבלעו בתוך דמנו, ולמחותם כעב? ובכל זאת, מי יודע, אם אין לחשוב את כל התקופה ההיא כפרשה סתומה ו"מאי דהוה הוה" וחסל? היהדות האשכנזית עומדת על פרשת דרכים, היא איננה יכולה אף להשמיע את קולה באין מעצור וה"משכיל בעת ההיא ידום". אפשר, שזוהי באמת חתימת תקופה, כמו של היהדות הספרדית לרגל הגירוש. אפשר שזוהי המעטת־הדמות ע"י גירוש אמצעי של חלק ידוע והשארת חלק שיוכרח לעבור למקצועות אחרים. כבר אמרתי, וכמדומני, שבמימרא זו מצטמצמת כל הטרגדיה: חזרת היהודים אל הגיטו, שכבר איננו. האפשר להקים קרפיף חדש, ולכלוא בו את פסולי־האמנציפציה, לשוב ולסחור במכנסים בלים? התוכל היהדות להתפרולטריית? התוכל להסתדר על חשבון פרוצנטים, לדוגמא א' למאה לבתי הספר, ורבע־יהודי לכל כתה? או אפשר שייסדו בת"ס לעצמם – רעיון טוב מאד, אבל מי יודע, אם יתאים להסטרוקטורה האיקונומית ולהגיאוגרפיה? יש כאן לא רק שינוי מקום וסדרים, “אומשטעלונג” ו"אומשיכטונג", כמו שהמליצה המדעית מהלכת, אלא שינוי ערכין עיקרי וקפיצה לתוך הנעלם. בכל קפיצה כזאת תלויות רבבות נפשות – ושיטות והשקפות־עולם ומוסדות וקהלות, וזהו הגירוש הכי טרגי, לא מחוץ לגבול, אלא לפנים מן הגבול – גירוש ממקצועות, גירוש אדם ממנהגו, מחינוכו, מעסקו, משלחנו, ממעבדתו, שילוח לתוך עזאזל של ריקנות ואפס. יש בכרכור זה משום חורבן בולשבי, אבל בלי “חצי־הנחמה” של “צרת־רבים”. בולשביות לחד גיסא, ושוביניות של עריצות לאידך גיסא. היהודים בתור מספוא־תותח בעד הקיבה של האוכלוסיה, וכשיהיו נאכלים ונבלעים – מה אז? מרמזים, שיעברו לטורפיזה אחרת; אבל לא נכון הדבר, לא יעיזו. פתחן ביהודים, ויסיימו ביהודים. בשביל שינויים אחרים, מבית או מחוץ, נחוצה חכמה יתירה עם גבורה מיוחדת. כאן מספיק האינסטינקט, ואין דבר זולתו.

התעמולה האשכנזית שולחת משולחים וטיליגרמות וטיליפונים וכו' לאנגליה ולאמריקה, למחות ולקרוא תגר: איפה היו פרעות, איה היו פקודות לפרעות, מי באש ומי במים? הם דורשים בעד כל הרוג וכל נפצע, שטר בגושפנקא של האדון היטלר או של האדון גרינג. – תעמולה זו – או היא בעצמה טפשית, או היא חושבת כל זולתה לטפשים. האדון היטלר והאדון גרינג הם טרודים יותר מדי, ואינם הורגים, ואינם מוחצים בעצם ידם, גם אינם צריכים להוציא פקודות מיוחדות בנוסח: לך והרוג, טול ועשה חבלה – לא הם ולא פקידיהם הרשמיים. הם אך יצרו ויוצרים מצב־רוח של שנאה וחמת נקם, שלרגליו כל הנבלות האלה הן הכרחיות ונעשות מאליהן, ואחרי שנעשו –מאפילים עליהן, כופרים בכולן או במקצתן, תולים אותן ב"מקרים מעציבים", מנמקים אותם ברדיפת הקומוניסטים, ומכיון שהעתונות היא כבולה ומשועבדת, וכל אזרח הוא מאויים ע"י הטירור החום, הכל “הולך כשורה”, ונראה הדבר שאין פרעות. טכניקה זו: שיסוי ועלילות כזב והלהבת לב ההמון, המביאים לידי מעשי נבלה, ובאותו זמן התפרקות האחריות בעד המעשים שנעשו, ושהן בל"ס תולדות מחוייבות של החרחור והגירוי, מלאכה זו – נעשתה ע"י האיגנאטיבים והקרושיבאנים ברוסיה באופן גס, והנגדשמיות באשכנז קבלה את השיטה הזאת ושכללתה ביותר מדעיות. וזה דבר ההוספה האשכנזית: על המשטרה הקיימת מאז הוסיפו משמרות לווי, לקוחה מחלאת אספסוף הכת ומן הנוער השובב שבה. המשטרה הישנה אף היא אינה מורכבת מצדיקים, אבל מתוך הרגל הם מגינים קצת על סדר. ע"כ אין הנגדשמיות בוטחת בהם, ותוכף עליהם משגיחים על הכשרות הנאצית. המשגיחים האלה עושים בדיקות והתנפלויות גם על דעת עצמם, וגם בשותפות עם המשטרה הקיימת, המשטרה הקיימת עפ"י רוב נמנעת מהכאות ועינויים, ומניחה את העבודה הזאת לחיל המתנדבים, שהוא ערברב בלי שום אחריות ובלי שום יכולת להמצא, להחקר וליתן את הדין. קרוב לשער, שבמקרים רבים גם האדון גאהרינג איננו יודע את הנעשה. מיניסטר יוכל לדעת דברים שאירעו בארץ – או ע"י פקידיו המושבעים ועומדים להודיע לו, או ע"י העתונים. והנה בנידון זה – הפקידים לא יודיעו, מפני שגם הם אינם יודעים כלום, אחרי שהמשטרה נחלקה לשתי רשויות, ואם פקיד נורמאלי השייך למשטרה הנורמאלית יכתוב קובלנה אל השלטון הנאציי לטובת היהודים וכנגד איזה פוחז נאציי – אחת דתו להגרש מפקידתו, וגם חייו אינם בטוחים לגמרי. הטירור הוא שליט בחשאי, והוא עושה כל מין של הגנה משפטית או ע"י דעת הקהל לבלתי־אפשרית. גם מן העתונים לא יוכל המיניסטר לדעת כלום, מפני שכולם נאסרו, כמו ה"פארווארטס" או נזדייפו כמו ה"בערל' טאגעבל'“. הזיוף האחרון הזה מציג לעינינו דגמה צינית, שלא היה כמוה ברוסיה בימי שלטון הצאר. בתקופת הפרעות הגדולות היה עתון ליברלי כמעט יחיד בדורו ברוסיה, והוא ה”נובוסטי" של ה' נוטוביטש, שהיה יהודי מתבולל רוסי. רבת צררתהו הממשלה, הפסיקתו, קצצה בנטיעותיו, תבעתו לדין, ולא נועזה לאסרו לגמרי, ואילו אסרתו לגמרי – לא היתה עושה מפלצת מגוחכת כזאת – שהעתון שנוסד ע"י היהודי רודולף מאססע (מאזעס), שבא מעיירה פולאנית במזרח, ה"ברל' טאגעבל'" – ישאר בשמו ובכינויו, אלא שהעורכים יגורשו, ותחתיהם יוכנסו עורכים נאציים, ואותו עתון עצמו ישמש כלי מבטאו להנגדשמיות. זיוף מסורס כזה לא היו הרוסים נועזים לעשות. עדיין היתה להם איזו בושה כל־שהי.

(המשך יבוא)