אלפרד דבלין 🔗
פנת יקרת לו בספרות גרמניה, מקום של יחוד – וביחוד ביצירה הספורית שלה; שונה היא צורת המבנה של ספוריו ומשונה מאד דרך הבטוי והמחשבה שלו. תמצית אישיותו הספרותית היא חוסר הקביעות והעמידה, בתוכן ובצורה. לא מדת־חום אחת בספוריו ואף לא אחת המדה בספר האחר. משולה יצירתו לכדור הארץ שיש בו אקלימו הצורב של קו המשוה ואקלימו המקפיא של ציר הצפון. וביניהם צרופי־צרופים של קור וחום המשמשים בערבוביה, בחליפין ובהתאבקות תמידית. הוא שלהב את רוחו בשבעה מדורות האכספרסיוניזם הגרמני והלא־גרמני, והשכיל לגבש ולהאציל ליצירתו את הערכין הנצחיים שבתנועה ספרותית זו. איש מלבדו בספרות הגרמנית לא יצא בשלום מן הפרדס הזה, ככלות ימי השעשועים שבו כולם להיות “אנשים מן הישוב”, נבוני־לב, תמימי דרך שלא יסטו, חלילה, מן ה"כבוש העצמי" ולא יכשלו חס־ושלום ב"מעשי נערות"; כולם, בזה אחר זה, היו למספרים ורומניסטנים דלי־קומה, אפורי־צביון, אנשי הסדר הגרמני בתוספת מין ליריזם מתוק, מתקתוק, שאינו מוסיף כלום. דבלין מחונן חיוניות רותחת, סופר השולח את רוחו אל לוע הגעש שבחיי האדם, יוצר העושה את עצמו ובשרו מדחום לתבערות עולם־יה, איש השר עם ענקי־מחשבה, הבורא רצונות חדשים לספרים, התוסס ומתסיס.
והקורא את יצירותיו רואה את עצמו, כמפליג בעקבות שחיין ענק, כהולך למרחקים רבים, מגמא גלים וזוקף זרועות גבוהות עד לב השמים. ודרך השיט – תקופות היסטוריות חשובות או פרשת דרכים של ההתקדמות האנושית. מעברים, רעידת יסודי הקיום, טריפת המרגוע ותנודה מן הקצה אל הקצה. ואף על פי כן יש משהו משותף בין אלפרד דבלין היהודי־גרמני ובין מארסל פרוסט הצרפתי, שגם הוא מלוהט בגזעיות יהודית (אותה הזעקת־המונים, עולמות מרובים מרובים למקום אחר), הרי יש בכל זאת גם הבדל עצום: מארסל פרוסט עשה את יצירתו מין ראי מלוטש ומקסים המשקף בתוכו את ההמונים (המוני האישים – בעיקר, והמוני המאורעות – כתפל), הרי אלפרד דבלין מנפץ את האספקלריה, וגם את יצירתו עושה כמין המון מתנועע והומה עם ההמונים, והכל בשוא־נע, פעולה בלתי פוסקת, בתנועה מן הציר אל הציר. בחינת סרט שבספרות, שההעתק נמנע בו והחזרה על־ידי הזולת לא תתכן. כל ספר – כקן של נמלים, ככוורת. עולם העשיה, הזרימה, קלוח הדם, דופק הלב. קצב ושווי־משקל – ואין לדעת את נקודת המצאו, כי בו בזמן הרי זה גם תוהו־ובוהו, מעשה הפכה, בחינת מטוטלת של ההויה. מארסל פרוסט רועה את המאורעות והאנשים בשדה המרעה של יצירתו, – רועה בחכמה, ביכולת גאון. אלפרד דבלין – משיט את המאורעות בספינה ומפליגם למרחקים ומרחבים. ובספינה – המולה: הכל הומה, תוסס, והוא מפליגם והולך, מסיעם והולך, מהפכם ומטביעם בתהומות לא נודעות.
“מלחמת ואדצק במנוע הקטור” הוא הרומן הראשון של א. דבלין. כך, בוודאי, היה בימי דור ההפלגה. מבוכה מסחררת את הדעת; המון אדם רב: אילי־חרושת, בורגנים זעירים במלחמה ללא טעם וללא הגיון כמעט. תעיה גאונית במבוכי לבבות אנשים, דמיון הבוקע דרכים וכובשם, הולך וכובשם.
“שלש קפיצותיו של ואנג־לון, – רומן סיני” מרהיב בהתנגשות המסתורין עם הלסטות. ואיזה מעשה־מרכבה אדיר של שלוב דרכי יחיד בדרכי צבור, בדרכי העם, הלאום. סין הרחוקה, האכסוטית, הזרה־מוזרה – והנה שלנו היא, בנו היא, אנו היא, פה היא. ודווקא את הרשלנות הסינית, זו סין המתפטמת בסמי ארס משקיט, בכל מיני אופיוטים מרגיעים, כביכול, את סין זו המנמנמת, החלומית, נטולת החושים – אותה הפעיל א. דבלין, הפך אותה בוו־המהפך היצירתי שלו והביא שלכת של נפשות ומאורעות; הפכות, מרדים, כתות דתיות, נזירים, לסטים, גנבים, קציני צבא נעים־נדים, פועלים ועושים, שורצים, חיים וזורמים.
וזה הקצב וזו התסבוכת גם ברומאן בן שני הכרכים, מימי מלחמת שלשים השנה, “וואלנשטין” – עולמות יוצאים לדרך, הולכים ושבים, פוגעים זה בזה, פותחים את סגור מהותם – יוצאים וחוזרים ושמא גם מתחלפים, טועים: ההווה נעשה עבר, וכן להפך.
ולאחר אלה – אותה סימפוניה מסתורית, שנהבית, הר־ההרית, המפללת בשאגה ושואגת בתפלה, – אותה שירת העתיד הרחוק מאד – “הרים, ימים וענקים” (בהוצאה האחרונה – פשוט: “ענקים”), חושפת מעשי מרכבה גאוניים של מחשבה, הרצאה ודמיון. נסיון שמשוני הוא לחשוף במזרקור של היצירה את דמות המחר הרחוק, את מזלו הפתלתול, את דופק חייו. ולא על־ידי הגדרות עיוניות או הזיות סתומות, אלא באמצעות גבורים לא־גבורים שברומן זה. תהום אל תהום תקרא. אישים, עמים, רצונות ונסיונות להדמות לאלוהים, לבנות מחדש את מגדל בבל, להתענק, להתפרא, להתאלה.
ופעם ניסה – והצליח – גם לחרון בבתי־שיר פואימה גדולה מאד. חיי הודו, נופים רחבי־יד, דז’ונגלים, הרים, שלג עד, חזונות אהבה, הרפתקאות, תאוות – יריעה רחבה רוטטת לרוח החרוז הרחב, ושוב: מתנפחת כמפרש ומפליגה למרחב־יה.
“ברלין – ככר־אלכסנדר” – זהו שם יצירתו הספורית האחרונה של אלפרד דבלין. כאן שנה את טעמו. רצה, כנראה, להדגים לפני מישהו, ואולי לפני עצמו, איך כותבים רומן ריאליסטי וכתב רומן־ספור בנחת, כביכול. חפן את כל הסערה בכף־יד של אדם אחד, והכף הזאת גדלה, התאגרפה ככדור העולם כולו והיתה כמפלצת חביבה, אבל מאוימת, מאימת וכמו מבטיחה: לעולם לא ישתנו פני הדברים בעולם הזה!..
ולצד היצירה הספורית כבש לו אלפרד דבלין נתיב פתלתול. נתיב היחיד הגועש, הפורץ את גדר השיגרה, נתיב דברי מחשבה: “האני על הטבע”. “דע ושנה!” ו"הויתנו".
ה"אני על הטבע" הוא בבחינת “ויפח רוח חיים בכל הדומם שבעולם”. האש הוגה דעה, המים מעמיקים מחשבה, העץ מורה הלכות חיים. מין “מיקי־מאוז” ספרותי (טרם היות ה"מיקי־מאוז" בראינוע) והוא רציני, נכון, קיים, מפתיע בטבעיותו; והוא כתוב כמעט בלשון של חשבון ושל משקל ומאזן.
“דע ושנה!” הוא מקל־נועם על גבי הנוער שבימינו ועל גב הישיש שבימינו המתראה כנוער, עשית שפטים בננע המפלגתיות וה"שולחן־ערוכיות". שוט־לעג לאליל ה"כלכלה" הכל־יכולה, למכונה שבנפש. כאש מטהרת הם דברי הספר הזה. למקוטעין ולמפורקין חוברה היצירה המאמרית הזאת ומתנוססת כמגדל מאיר נתיב: היה, אדם, מה שהנך בלי עזרתו של ה"חייט – איש המפלגה", הגוזר אותך לפי המתכונת ועושה אותך לבוש לעצמך.
וספרו האחרון: “הויתנו”. באר החכמה של הבדידות באדם, והאדם לא יכזב לעצמו, לא יתכחש לטבעו. וטבע הם – גם העם, גם הלאום. ובספר פרק רב החשיבות, תועפות חכמה ותורה, משובצות ביפי הרצאה גמישה, טרזנית על היהדות, היהודים, היהודי.
עמוק, טראגי, עצום כשרון וטבעי, קל הרצאה, לכאורה, ותמיד עצמיי; אלפרד דבלין שומר לעצמו פנת יקרת בעולם היצירה הספרותית בעולם.
אורי צבי גרינברג 🔗
כלי השירה לעצמם: השורה המדודה, החרוז, הקצב – מכשירי הפאתוס הם. ואפילו המוחזק חולין, האפור והמצוי מתעלה ומשתגב בלבוש השיר. ושמא אין הפיוט בא אלא לשם תקון זה של נשמת החולין, לשם ההוכחה כי אין חול ויש רק מחללים.
והשר על הקודש – מחרף את כשרונו וקובע את נפש שירתו. אבן הנגף, שבה נכשלים רוב המשוררים, אבן הבחן שלהם היא: השירה בפאתוס. היינו: פאתוס בתוך פאתוס. משום כן נאבקים רוב המשוררים הגדולים עם עצמם ועם היצר לשיר על הנשגב: הם מזרימים את הדם החם הזה לתוך עורקים של פלדה וקרח, כובשים וממעטים את שטח השיר, מקהים משהו את מכשיריו ועל־ידי כך מנמיכים את התצליל הגבוה, הנראה כמגוחך (כי אלוהים צוה ליסודות מתנגדים שישאפו להרמוניה, ולא לכחות אחים שיתחברו ויהיו, חלילה, להרמוניה).
ומעטים מאד הם המשוררים המצליחים להתגבר על המגוחך שבחבור־אחים זה, היודעים לשמור גם על פאתוס התוכן וגם על פאתוס הצורה ולא לפגום בעצם היצירה. הפאתוס (שבעל־פה ושנכתב) בא לעולם בצורת גבישים; בדרך כלל אין לפוררו, לפי רצון הכורה, במדה ובמתכונת, כי הוא גם בבחינת הלַבָה מלוע געש, ואין לסתום אותו – לא במוך ולא באבן בזלת. ועל כן נמדד הפאתוס באבן־משקל קבועה, הוא השיר הכבוש, המפולד, האכזרי. ואלו מדת ה"פאתוס בפאתוס" לשם שווי המשקל זקוקה למזל, לנס טבעי.
לנס זה זכה גם א. צ. גרינברג בשירה העברית. הוא מניף את דברו כדגל רחב יריעה ומנפנפו בהתלהבות, כמאותת לקרובים והם רחוקים רחוקים מאד. מכה במקוש התוף על מיתרי כנור, ולהיפך: מקיש בשרביט כנור על התוף – ועל השירה, במובנה הנכון, שמר אף על פי כן. כי א. צ. גרינברג, הנואם בשורות ארוכות וקצרות, הצועק ומוחה בחרף ובחרוף משורר הוא.
רעה חולה היא לספרות העברית ובעיקר מכה קשה היא בשירתנו שרוב יוצריה ממהרים להתבגר; תור ילדותם חולף כהרף עין: הם מחכימים, לועגים ללהטי תמימות או התממות, מתבשלים ונושרים. מן המכה הזאת ניצל א. צ. גרינברג. אמנם, קולו מבוגר, גם את חכמתו אין הוא יכול להסתיר, – ואף־על־פי־כן בטויו צעיר ירוק, רענן, תמים ומתמם. רוצה הוא בתמימות. כי בלעדיה אין משורר. ואם לא תמימות בעצם, הרי ההתממות, הגדולה ביחס לשירה. וזו ישנה אצל א. צ. גרינברג, גם כשהוא מפקפק בה ומכחישה בשיריו.
הפאתוס שלו גדול, אמתי משום שהוא אורגני – הוא חוזר עליו באלף נוסחאות ונוסחא, הוא מתמיד בו, וגם מגביהו מספר לספר.
יש שהוא עושה את החול קודש ומדבר גבוהה עליו – ואז שירתו נאה, וגם כבירה. אך יש שהוא עושה את ההפך; הופך קודש לחול ומדבר גבוהה ואז הוא נכשל, מבליט זיוף במדה רבה ביעודו, ביכלתו. כי יש הנאה מן הכאב, הנאה ללא טעם – והוא הסאדיזמוס. אבל יש הנאה מתוך הכרה שיש כאב ואני מוכרח לקבלו, צריך לקבלו באשר אדם אני, בלעדיו מה אני בעולם החי. החיים: – כאב. א. צ. גרינברג – הוא נהנה על פי רוב מן הכאב, כי משורר חי הוא, אבל אין לכחד כי הוא נגרר לפעמים בחמסין של פאתוס לתוך גבולות ההנאה מן הכאב המהולה בסאדיזמוס, והוא המטיל את הצל בעיני המחפשים. את הרבב כנגד תלמיד־החכם כדי לשלול ממנו את חכמתו הדוקרת את הויתם האוילית; אלה השוחרים אחרי האמת, כביכול, שבדברים, ה"אמת האמתית". ואך לשוא הוכוח וההוכחה על האמת האמנותית הזורעת את האמת מחוצה לה, לפניה. יש משהו מן המעציב, שגם המשורר בעצמו, א. צ. גרינברג, לקוי בחוסר רצון להבין את האמת הזאת ונתפס לוולגריות (“כלפי תשעים ותשעה”), והרי היוצר צריך להבין, כי אוי ואבוי לעולם גם אם כל הדרים בו משוגעים עקרים וגם אם “משוגע־איש־הרוח־האחד” הם. היינו הך.
ולא על התבשיל שהקדיח – טולראנץ – אני מדבר, אלא על ההבנה, ההבנה היוצרת, הבנת הנמנע והמלחמה בו אף־על־פי־כן. כי אי־הבנה או אי־רצון להבנה והמלחמה – לא חכמה בה ולא פירות.
אכן, לא זה הוא א. צ. גרינברג המשורר. רק צלו הוא. אך למהותם של הדברים – הרי שירתו היא בגדר החתוך (זוהי המלה האהובה בשירתו) באבר החי, בכל מקום שתחתוך הדם יזנק, זינוק לא כדוגמת המזרקה העשויה לנוי בגן־העיר, אלא כלבת האש מן הלוע, ואם כי הדם זונק בסימני הפסק רבים (אמנם יש גם ללא אלה: “להכרת הישות” ב"אימה גדולה וירח").
יש כמה תקופות בשירתו של א. צ. גרינברג, הטרום א"י והא"י, ואם כי יש קו־משוה ביניהם, הרי הוא שונה בכל התקופה האחרונה שלו, תקופת א"י, אשר עשאה לציר שעליו סובב הולך גלגל הפאתוס שלו. חלוצים, מולדת, גולה, יסורי בנין וחבלי יצירה – נושאים הנושאים בחובם את אבן הנגף בשיגרה, בחוסר־טעם. א. צ. גרינברג התגבר על אלה והעלה את הנושאים למעלת יצירה ויופי של חיים מחוממים, הדליק מדורות התלהבות ומדורות פאתוס בישימון של קטנות ההשגות שבדברים חיוניים לאדם ועם. הוא עשה את א"י ציר, שעליו סובב כל העולם בכלל ובפרט, ההיפך ממה שעשה א. שלונסקי: העולם הוא אצלו הציר, ומסביבו נעה א"י, שהיא עולמו בתוך העולם. וכאן כוחו המהפך של א. שלונסקי בשירה העברית: עד לימיו היה משורר עברי נעשה קרתני דווקא בשעה שלבש את הסמוקינג האירופאי, דווקא בהחליטו להיות אדם; א. שלונסקי לא לבש את הסמוקינג אלא את חלוקו, או נכון מזה: את עורו ובשרו של אדם בעולם בפני אלהים.
אין לכחד שגם א. צ. גרינברג הוא מן המעטים בספרותנו היודע לשאת את החלוק האדמי הזה (“אנקריאון על קוטב העצבון”) בכבוד ובכח של יצירה ישראלית אנושית נאה, אלא שהוא רוצה דווקא ב"כתונת הפסים" של הפאתוס על דור התחיה, ואין לו מאשרים, וה"מאשרים" מתנכרים ודם הדגים דמם. וגם בשירי העצבון שאל את לשון ה"אימה גדולה וירח" ו"הגברות העולה". לגבי א. צ. גרינברג אין בזה מן הפגם כי מעצם טבעו נובעים הדברים. השירים האלה יש בהם מן החדוש והמקוריות, אלא שאין בהם מאותו הכח הגדול האצור ביתר חלקי שירתו.
ובשירה זאת השגו כביר. בספרו “כלב־בית” הגיע למדרגה של וירטואוזיות צורתית: פאתוס בתוך פאתוס מתוך שקט של בטחון. השורות קוצרו במקצת, נתוספו שירים בחרוזים והם בורקים ביפים, התוכן מחושל יותר, צרופי הלשון מדהימים במקוריותם, האפקים מבהירים, הדון־קישוטיות האצילה והתגבשה.
שירים רבים נכתבים במולדת. א. צ. גרינברג נמנה בין יוצרי שירה בלשון העברים החדשה.
י’ון דוס פאסוס 🔗
סגורות הדרכים המובילות מאמריקה אל לבנו. חומה אטומה ובצורה של דעות מוסכמות היא המעצור לשנוי הדעה על היבשת הזאת: אישיה, מדינאיה, אמניה. אמנות אמריקאית: מי אדם רציני ויחרף את כבודו בבואו להוכיח את ההפך מן המקובל? ומי חכם ויעיז לפקפק בקבוע ועומד, בלכתו לבקש את המקור האמריקאי, העצמאי? חקה, חקה, איש העט, את כל הסברות של חבריך התיירים, אשר קדמוך וחשבו במקומך וקבעו מה שקבעו ושמו בפיך את הלעס (“מאסטיקה”) של מומחיותם, לעס, המשכיל, את גרת הדעות וההערכות שלא הוגעת את מוחך בהן. אתה תחקה, אתה תלעס, ובינתים תפרח לה המציאות האחרת כחלום פלאים.
דום פאסוס, הסופר האמריקאי, מזים את העדות של רישול־המוחין, אשר כותבי הרשמים החטופים מוציאים במהדורות חדשות לבקרים סברות ישנות ולא משתנות. כניאגרה זו שבמולדתו יאשד כח והפתעה: בשטף־קצף יתיז ממרומים שפע אור נוזל, תועפות דכיים מתנפצים בין רום ועומק. י’ון דוס פאסוס האמריקאי כותב – רומאנים, ספורים, מאמרים – כמו שלא כתבו אחרים, לא באירופה ולא באמריקה. הוא – כולו מקור. ודאי – לא קשה לראות בו חוטר מגזע אדגאר אלאן פו ונצר משרשי י’מס י’ויס. ידעתי את הפזמון הקטן של הרואים צל של גזירה־שוה ומריעים: “מושפע, מושפע!” כן, מושפע, ודאי מושפע, אך מלשון שפע. כי שפע לו. משלו. משל אלהים. וכשיש שפע אין פשע גם ב"מושפע", כי אי־שם, – בגובה־מרומים ובתחתיות – ניזונים אחים גדולים זה מזה – בתוקף מקוריותם.
ה"תכניקה" ביצירותיו “מוזרה” מאד. ובכוונה תחלה. והאם לא בזה עוצם כשרונו? הוא עושה בכוונה את הדבר שהיה עושה גם שלא בכוונה, מעצם טבעו שאינו יכול לו.
י’ון דוס פאסוס אינו רואה את הקוראים כמין לקוחות שיש להגיש להם את היצירה הספורית כעוגה אפויה, כלחם־פינוקים; הוא מגיש את חומר החיים כנתינתם ברשת המוח והלב של היוצר: כביכול בערבוביה, באי־סדר, במהופך, במקוטע: הקמח והסובין, המשארת, המים, האש והתנור. ואתה, קורא נכבד, הואילה נא ואפה לך המאפה כחכך הטועם – אם לעדינות ואם לגסות.
קטעי כרוניקה של עתונים, תמונות רחוב שנראו לו בדרך מקרה, דברי עיון, קורות סופר או לוחם, נאום באסיפה, רצנזיה על הצגה תיאטרלית – הכל משתרג כבדרך־אגב במסכת הרומאן. עומד אתה ותוהה: מה זה כאן? מה ענין ומה קשר לכל שברירי הדברים? ורק בסוף הספר תבין: הלא זהו אשד החיים. חידה ברורה, תינוקית, תמימה, ואין לפתרה אף־על־פי־כן. הכל מתפורר, מתרוסס בין אצבעותיך.
תמונות זעירות, דוגמת תאים קטנים. גלגל עיניך סובב הולך, – אתה הרואה, אתה המראה ואתה המוראה. ומתוך המהומה הזאת הולכים, אף־על פי־כן, ומצטיירים אישים מפורצפים יפה – מתבלטת חברה אנושית, מתגבשים מאורעות. לא בבת־אחת ובסדר אלף־בית, אלא בצירופי אתב"ש ותשר"ק, אלף ויוד ושוב אלף, ואח"כ מם סופית וקוצו של יוד והא השאלה – ושוב קמץ־אלף. וכך – עד אין קץ. וחיוניותן – בטירופן.
וכמה מן ההוד המקורי והמוזר ברומאן “המקבילה ה־42”. למשל: משסע הוא לפתע את ההרצאה על “גבורי” הרומאן ומשבץ את הביאוגראפיות, החיות והמוגבהות במנוף היצירה, של דבס, אדיסון, קארנייז', וילסון ועוד. התול וכובד־ראש, לעג ודמע, התעללות ורחמים. כבתשבץ, כבמעשה־מרכבה. יש והקריאה קשה, הדברים מרוגבים, לא דרך המלך ולא כביש (אדרבא, כבוש בעצמך!), טלטולי דרך הם. נסגר אתה לפתע פתאם במעגל צר – והנה הוא חוזר ומוציאך אל נוכח האופק המרהיב. ומוזר: חביבים טלטולי הדרך, קשה הקריאה – אך להניח מידך את הספר המופלא הזה אינך יכול.
ספרי י’ון דוס פאסוס ספוגים מרירות מיוחדת, שהיא כמנוף המנשא את הנושא, את היוצר ואת הקורא. לשונו מדוייקת, חדה, לשון של דם אנושי חם מאד. באמצעותה, על־ידי צורת הכתיבה המיוחדת, ע"י הרכב התוכן המקורי מרים דוס פאסוס הוד מעפר, חושף אמת ממדמנה ומעניק להם זכות חיים בעולם, הקוטל את החלום וממית את המקוריות. מלחמת היחיד בכלל – למען הכלל – הנה תמצית יצירתו של דוס פאסוס. החיים – אכזריות הם, והכלל – מטושטש ומטומטם, והכל יחד – איזה מגדל־בבל מבהיל ומיאש… – ואף־על־פי־כן אוהב י’ון דוס פאסוס את כל התגבושת הזאת, הופך בה, חופר בה ומפיק ממנה אצילות ועדון. ולשמה כדאי לחיות. כדאי ליצור.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות