פנת יקרת לו בספרות גרמניה, מקום של יחוד – וביחוד ביצירה הספורית שלה; שונה היא צורת המבנה של ספוריו ומשונה מאד דרך הבטוי והמחשבה שלו. תמצית אישיותו הספרותית היא חוסר הקביעות והעמידה, בתוכן ובצורה. לא מדת־חום אחת בספוריו ואף לא אחת המדה בספר האחר. משולה יצירתו לכדור הארץ שיש בו אקלימו הצורב של קו המשוה ואקלימו המקפיא של ציר הצפון. וביניהם צרופי־צרופים של קור וחום המשמשים בערבוביה, בחליפין ובהתאבקות תמידית. הוא שלהב את רוחו בשבעה מדורות האכספרסיוניזם הגרמני והלא־גרמני, והשכיל לגבש ולהאציל ליצירתו את הערכין הנצחיים שבתנועה ספרותית זו. איש מלבדו בספרות הגרמנית לא יצא בשלום מן הפרדס הזה, ככלות ימי השעשועים שבו כולם להיות “אנשים מן הישוב”, נבוני־לב, תמימי דרך שלא יסטו, חלילה, מן ה"כבוש העצמי" ולא יכשלו חס־ושלום ב"מעשי נערות"; כולם, בזה אחר זה, היו למספרים ורומניסטנים דלי־קומה, אפורי־צביון, אנשי הסדר הגרמני בתוספת מין ליריזם מתוק, מתקתוק, שאינו מוסיף כלום. דבלין מחונן חיוניות רותחת, סופר השולח את רוחו אל לוע הגעש שבחיי האדם, יוצר העושה את עצמו ובשרו מדחום לתבערות עולם־יה, איש השר עם ענקי־מחשבה, הבורא רצונות חדשים לספרים, התוסס ומתסיס.
והקורא את יצירותיו רואה את עצמו, כמפליג בעקבות שחיין ענק, כהולך למרחקים רבים, מגמא גלים וזוקף זרועות גבוהות עד לב השמים. ודרך השיט – תקופות היסטוריות חשובות או פרשת דרכים של ההתקדמות האנושית. מעברים, רעידת יסודי הקיום, טריפת המרגוע ותנודה מן הקצה אל הקצה. ואף על פי כן יש משהו משותף בין אלפרד דבלין היהודי־גרמני ובין מארסל פרוסט הצרפתי, שגם הוא מלוהט בגזעיות יהודית (אותה הזעקת־המונים, עולמות מרובים מרובים למקום אחר), הרי יש בכל זאת גם הבדל עצום: מארסל פרוסט עשה את יצירתו מין ראי מלוטש ומקסים המשקף בתוכו את ההמונים (המוני האישים – בעיקר, והמוני המאורעות – כתפל), הרי אלפרד דבלין מנפץ את האספקלריה, וגם את יצירתו עושה כמין המון מתנועע והומה עם ההמונים, והכל בשוא־נע, פעולה בלתי פוסקת, בתנועה מן הציר אל הציר. בחינת סרט שבספרות, שההעתק נמנע בו והחזרה על־ידי הזולת לא תתכן. כל ספר – כקן של נמלים, ככוורת. עולם העשיה, הזרימה, קלוח הדם, דופק הלב. קצב ושווי־משקל – ואין לדעת את נקודת המצאו, כי בו בזמן הרי זה גם תוהו־ובוהו, מעשה הפכה, בחינת מטוטלת של ההויה. מארסל פרוסט רועה את המאורעות והאנשים בשדה המרעה של יצירתו, – רועה בחכמה, ביכולת גאון. אלפרד דבלין – משיט את המאורעות בספינה ומפליגם למרחקים ומרחבים. ובספינה – המולה: הכל הומה, תוסס, והוא מפליגם והולך, מסיעם והולך, מהפכם ומטביעם בתהומות לא נודעות.
“מלחמת ואדצק במנוע הקטור” הוא הרומן הראשון של א. דבלין. כך, בוודאי, היה בימי דור ההפלגה. מבוכה מסחררת את הדעת; המון אדם רב: אילי־חרושת, בורגנים זעירים במלחמה ללא טעם וללא הגיון כמעט. תעיה גאונית במבוכי לבבות אנשים, דמיון הבוקע דרכים וכובשם, הולך וכובשם.
“שלש קפיצותיו של ואנג־לון, – רומן סיני” מרהיב בהתנגשות המסתורין עם הלסטות. ואיזה מעשה־מרכבה אדיר של שלוב דרכי יחיד בדרכי צבור, בדרכי העם, הלאום. סין הרחוקה, האכסוטית, הזרה־מוזרה – והנה שלנו היא, בנו היא, אנו היא, פה היא. ודווקא את הרשלנות הסינית, זו סין המתפטמת בסמי ארס משקיט, בכל מיני אופיוטים מרגיעים, כביכול, את סין זו המנמנמת, החלומית, נטולת החושים – אותה הפעיל א. דבלין, הפך אותה בוו־המהפך היצירתי שלו והביא שלכת של נפשות ומאורעות; הפכות, מרדים, כתות דתיות, נזירים, לסטים, גנבים, קציני צבא נעים־נדים, פועלים ועושים, שורצים, חיים וזורמים.
וזה הקצב וזו התסבוכת גם ברומאן בן שני הכרכים, מימי מלחמת שלשים השנה, “וואלנשטין” – עולמות יוצאים לדרך, הולכים ושבים, פוגעים זה בזה, פותחים את סגור מהותם – יוצאים וחוזרים ושמא גם מתחלפים, טועים: ההווה נעשה עבר, וכן להפך.
ולאחר אלה – אותה סימפוניה מסתורית, שנהבית, הר־ההרית, המפללת בשאגה ושואגת בתפלה, – אותה שירת העתיד הרחוק מאד – “הרים, ימים וענקים” (בהוצאה האחרונה – פשוט: “ענקים”), חושפת מעשי מרכבה גאוניים של מחשבה, הרצאה ודמיון. נסיון שמשוני הוא לחשוף במזרקור של היצירה את דמות המחר הרחוק, את מזלו הפתלתול, את דופק חייו. ולא על־ידי הגדרות עיוניות או הזיות סתומות, אלא באמצעות גבורים לא־גבורים שברומן זה. תהום אל תהום תקרא. אישים, עמים, רצונות ונסיונות להדמות לאלוהים, לבנות מחדש את מגדל בבל, להתענק, להתפרא, להתאלה.
ופעם ניסה – והצליח – גם לחרון בבתי־שיר פואימה גדולה מאד. חיי הודו, נופים רחבי־יד, דז’ונגלים, הרים, שלג עד, חזונות אהבה, הרפתקאות, תאוות – יריעה רחבה רוטטת לרוח החרוז הרחב, ושוב: מתנפחת כמפרש ומפליגה למרחב־יה.
“ברלין – ככר־אלכסנדר” – זהו שם יצירתו הספורית האחרונה של אלפרד דבלין. כאן שנה את טעמו. רצה, כנראה, להדגים לפני מישהו, ואולי לפני עצמו, איך כותבים רומן ריאליסטי וכתב רומן־ספור בנחת, כביכול. חפן את כל הסערה בכף־יד של אדם אחד, והכף הזאת גדלה, התאגרפה ככדור העולם כולו והיתה כמפלצת חביבה, אבל מאוימת, מאימת וכמו מבטיחה: לעולם לא ישתנו פני הדברים בעולם הזה!..
ולצד היצירה הספורית כבש לו אלפרד דבלין נתיב פתלתול. נתיב היחיד הגועש, הפורץ את גדר השיגרה, נתיב דברי מחשבה: “האני על הטבע”. “דע ושנה!” ו"הויתנו".
ה"אני על הטבע" הוא בבחינת “ויפח רוח חיים בכל הדומם שבעולם”. האש הוגה דעה, המים מעמיקים מחשבה, העץ מורה הלכות חיים. מין “מיקי־מאוז” ספרותי (טרם היות ה"מיקי־מאוז" בראינוע) והוא רציני, נכון, קיים, מפתיע בטבעיותו; והוא כתוב כמעט בלשון של חשבון ושל משקל ומאזן.
“דע ושנה!” הוא מקל־נועם על גבי הנוער שבימינו ועל גב הישיש שבימינו המתראה כנוער, עשית שפטים בננע המפלגתיות וה"שולחן־ערוכיות". שוט־לעג לאליל ה"כלכלה" הכל־יכולה, למכונה שבנפש. כאש מטהרת הם דברי הספר הזה. למקוטעין ולמפורקין חוברה היצירה המאמרית הזאת ומתנוססת כמגדל מאיר נתיב: היה, אדם, מה שהנך בלי עזרתו של ה"חייט – איש המפלגה", הגוזר אותך לפי המתכונת ועושה אותך לבוש לעצמך.
וספרו האחרון: “הויתנו”. באר החכמה של הבדידות באדם, והאדם לא יכזב לעצמו, לא יתכחש לטבעו. וטבע הם – גם העם, גם הלאום. ובספר פרק רב החשיבות, תועפות חכמה ותורה, משובצות ביפי הרצאה גמישה, טרזנית על היהדות, היהודים, היהודי.
עמוק, טראגי, עצום כשרון וטבעי, קל הרצאה, לכאורה, ותמיד עצמיי; אלפרד דבלין שומר לעצמו פנת יקרת בעולם היצירה הספרותית בעולם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות