כלי השירה לעצמם: השורה המדודה, החרוז, הקצב – מכשירי הפאתוס הם. ואפילו המוחזק חולין, האפור והמצוי מתעלה ומשתגב בלבוש השיר. ושמא אין הפיוט בא אלא לשם תקון זה של נשמת החולין, לשם ההוכחה כי אין חול ויש רק מחללים.
והשר על הקודש – מחרף את כשרונו וקובע את נפש שירתו. אבן הנגף, שבה נכשלים רוב המשוררים, אבן הבחן שלהם היא: השירה בפאתוס. היינו: פאתוס בתוך פאתוס. משום כן נאבקים רוב המשוררים הגדולים עם עצמם ועם היצר לשיר על הנשגב: הם מזרימים את הדם החם הזה לתוך עורקים של פלדה וקרח, כובשים וממעטים את שטח השיר, מקהים משהו את מכשיריו ועל־ידי כך מנמיכים את התצליל הגבוה, הנראה כמגוחך (כי אלוהים צוה ליסודות מתנגדים שישאפו להרמוניה, ולא לכחות אחים שיתחברו ויהיו, חלילה, להרמוניה).
ומעטים מאד הם המשוררים המצליחים להתגבר על המגוחך שבחבור־אחים זה, היודעים לשמור גם על פאתוס התוכן וגם על פאתוס הצורה ולא לפגום בעצם היצירה. הפאתוס (שבעל־פה ושנכתב) בא לעולם בצורת גבישים; בדרך כלל אין לפוררו, לפי רצון הכורה, במדה ובמתכונת, כי הוא גם בבחינת הלַבָה מלוע געש, ואין לסתום אותו – לא במוך ולא באבן בזלת. ועל כן נמדד הפאתוס באבן־משקל קבועה, הוא השיר הכבוש, המפולד, האכזרי. ואלו מדת ה"פאתוס בפאתוס" לשם שווי המשקל זקוקה למזל, לנס טבעי.
לנס זה זכה גם א. צ. גרינברג בשירה העברית. הוא מניף את דברו כדגל רחב יריעה ומנפנפו בהתלהבות, כמאותת לקרובים והם רחוקים רחוקים מאד. מכה במקוש התוף על מיתרי כנור, ולהיפך: מקיש בשרביט כנור על התוף – ועל השירה, במובנה הנכון, שמר אף על פי כן. כי א. צ. גרינברג, הנואם בשורות ארוכות וקצרות, הצועק ומוחה בחרף ובחרוף משורר הוא.
רעה חולה היא לספרות העברית ובעיקר מכה קשה היא בשירתנו שרוב יוצריה ממהרים להתבגר; תור ילדותם חולף כהרף עין: הם מחכימים, לועגים ללהטי תמימות או התממות, מתבשלים ונושרים. מן המכה הזאת ניצל א. צ. גרינברג. אמנם, קולו מבוגר, גם את חכמתו אין הוא יכול להסתיר, – ואף־על־פי־כן בטויו צעיר ירוק, רענן, תמים ומתמם. רוצה הוא בתמימות. כי בלעדיה אין משורר. ואם לא תמימות בעצם, הרי ההתממות, הגדולה ביחס לשירה. וזו ישנה אצל א. צ. גרינברג, גם כשהוא מפקפק בה ומכחישה בשיריו.
הפאתוס שלו גדול, אמתי משום שהוא אורגני – הוא חוזר עליו באלף נוסחאות ונוסחא, הוא מתמיד בו, וגם מגביהו מספר לספר.
יש שהוא עושה את החול קודש ומדבר גבוהה עליו – ואז שירתו נאה, וגם כבירה. אך יש שהוא עושה את ההפך; הופך קודש לחול ומדבר גבוהה ואז הוא נכשל, מבליט זיוף במדה רבה ביעודו, ביכלתו. כי יש הנאה מן הכאב, הנאה ללא טעם – והוא הסאדיזמוס. אבל יש הנאה מתוך הכרה שיש כאב ואני מוכרח לקבלו, צריך לקבלו באשר אדם אני, בלעדיו מה אני בעולם החי. החיים: – כאב. א. צ. גרינברג – הוא נהנה על פי רוב מן הכאב, כי משורר חי הוא, אבל אין לכחד כי הוא נגרר לפעמים בחמסין של פאתוס לתוך גבולות ההנאה מן הכאב המהולה בסאדיזמוס, והוא המטיל את הצל בעיני המחפשים. את הרבב כנגד תלמיד־החכם כדי לשלול ממנו את חכמתו הדוקרת את הויתם האוילית; אלה השוחרים אחרי האמת, כביכול, שבדברים, ה"אמת האמתית". ואך לשוא הוכוח וההוכחה על האמת האמנותית הזורעת את האמת מחוצה לה, לפניה. יש משהו מן המעציב, שגם המשורר בעצמו, א. צ. גרינברג, לקוי בחוסר רצון להבין את האמת הזאת ונתפס לוולגריות (“כלפי תשעים ותשעה”), והרי היוצר צריך להבין, כי אוי ואבוי לעולם גם אם כל הדרים בו משוגעים עקרים וגם אם “משוגע־איש־הרוח־האחד” הם. היינו הך.
ולא על התבשיל שהקדיח – טולראנץ – אני מדבר, אלא על ההבנה, ההבנה היוצרת, הבנת הנמנע והמלחמה בו אף־על־פי־כן. כי אי־הבנה או אי־רצון להבנה והמלחמה – לא חכמה בה ולא פירות.
אכן, לא זה הוא א. צ. גרינברג המשורר. רק צלו הוא. אך למהותם של הדברים – הרי שירתו היא בגדר החתוך (זוהי המלה האהובה בשירתו) באבר החי, בכל מקום שתחתוך הדם יזנק, זינוק לא כדוגמת המזרקה העשויה לנוי בגן־העיר, אלא כלבת האש מן הלוע, ואם כי הדם זונק בסימני הפסק רבים (אמנם יש גם ללא אלה: “להכרת הישות” ב"אימה גדולה וירח").
יש כמה תקופות בשירתו של א. צ. גרינברג, הטרום א"י והא"י, ואם כי יש קו־משוה ביניהם, הרי הוא שונה בכל התקופה האחרונה שלו, תקופת א"י, אשר עשאה לציר שעליו סובב הולך גלגל הפאתוס שלו. חלוצים, מולדת, גולה, יסורי בנין וחבלי יצירה – נושאים הנושאים בחובם את אבן הנגף בשיגרה, בחוסר־טעם. א. צ. גרינברג התגבר על אלה והעלה את הנושאים למעלת יצירה ויופי של חיים מחוממים, הדליק מדורות התלהבות ומדורות פאתוס בישימון של קטנות ההשגות שבדברים חיוניים לאדם ועם. הוא עשה את א"י ציר, שעליו סובב כל העולם בכלל ובפרט, ההיפך ממה שעשה א. שלונסקי: העולם הוא אצלו הציר, ומסביבו נעה א"י, שהיא עולמו בתוך העולם. וכאן כוחו המהפך של א. שלונסקי בשירה העברית: עד לימיו היה משורר עברי נעשה קרתני דווקא בשעה שלבש את הסמוקינג האירופאי, דווקא בהחליטו להיות אדם; א. שלונסקי לא לבש את הסמוקינג אלא את חלוקו, או נכון מזה: את עורו ובשרו של אדם בעולם בפני אלהים.
אין לכחד שגם א. צ. גרינברג הוא מן המעטים בספרותנו היודע לשאת את החלוק האדמי הזה (“אנקריאון על קוטב העצבון”) בכבוד ובכח של יצירה ישראלית אנושית נאה, אלא שהוא רוצה דווקא ב"כתונת הפסים" של הפאתוס על דור התחיה, ואין לו מאשרים, וה"מאשרים" מתנכרים ודם הדגים דמם. וגם בשירי העצבון שאל את לשון ה"אימה גדולה וירח" ו"הגברות העולה". לגבי א. צ. גרינברג אין בזה מן הפגם כי מעצם טבעו נובעים הדברים. השירים האלה יש בהם מן החדוש והמקוריות, אלא שאין בהם מאותו הכח הגדול האצור ביתר חלקי שירתו.
ובשירה זאת השגו כביר. בספרו “כלב־בית” הגיע למדרגה של וירטואוזיות צורתית: פאתוס בתוך פאתוס מתוך שקט של בטחון. השורות קוצרו במקצת, נתוספו שירים בחרוזים והם בורקים ביפים, התוכן מחושל יותר, צרופי הלשון מדהימים במקוריותם, האפקים מבהירים, הדון־קישוטיות האצילה והתגבשה.
שירים רבים נכתבים במולדת. א. צ. גרינברג נמנה בין יוצרי שירה בלשון העברים החדשה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות