צריך האדם לעבור שבעה מדורות הגלגולים עד שיסגל לעצמו חלק אלוה ממעל ונחלת שדי ממרומים, – כן, בערך, מדמדם והוזה ההפכפך ומשוגע־הרוח קירילוב, ביצירת פיאודור דוסטויבסקי. צריך האדם לחלץ את עצמותיו, לחשוף את צפונות טבעו וגופו, להצרף בכור־האוני, להפליג ולשוט במי המבול (כדוגמת נח) מספירת האדמה אשר השחיתה כל בשר, אל מולדת הרוח, – עד יעבור את הגשר המתוח על התהום שבין המימד השלישי למימד הרביעי, עד יעבור מחסד לגבורה ומגבורה לתפארת – –

זהו חלום האדם וערגת־עד מני אז ועד עולם – לפרוש כנפים ולהגביה עוף, לנצח את ש"י עולמותיו של הקב"ה, להלחם כמו יעקב ששר עם אלהים, להיות אפרכסת המקשיבה למנגינה: “אל תירא עבדי יעקב”. שורש געגועי האדם בעולם־יה נעוץ ברצון הכביר להוציא את הניצוץ מן הקליפות. כל שאר האמצעים הם בחינת: שליחים, משמשים, כלים, לבוש וצעצוע. בסוד זה צפונים הכסופים ליצירה וכאן גם מקור השאיפה הנצחית להחזיר עטרת גבורים־ענקים־אבירים לאיתנה; הכמיהה לאדם משכמו ומעלה, אשר בצוארו ילין עוז, לאדם שאין על עפר מְשָׁלו, למעין יצור־פלא ממזל אור הדגול מרבבה, רענן ומשוכלל, מחוטב כתבנית נאה וזריזה, הכוסף לגמישות אינסופית ואינחופית, ש"יגאה כגומא", “יפרח כתמר”, “ישגא כארז בלבנון”, יתהלך על שבכה וישא בכפו את כפת הרקיע. – כסופים לשמשון הלופת את עמודי הפלשתים, השואף חופש־דרור; צמאון־העד לחבוק עולמות, צמאון־העוד לגמא ארצות, להיות כחוטר מגזע החותר אל הוד הגזע. זאת היא ראשית דעת האדם את עצמו, את האלהים, והוא הקובע את החותם על רגש העוז והדרת פנים עם משהו חן והדרה של מהפכה פנימית –

מהי הדרך המובילה אל המהפכה? זוהי חידת ילדים, הסגורה על שבע חותמות, אשר גם איצטגנינים המרחפים בנאות־הרואים לא על נקלה ימצאו לה פתרון. מהי הדרך? הרבה דרכים להפכה פנימית: מכמה חוטים שזור הפתיל שבנר, והוא דולק באור אחד, שבילים צרים רבים מתפתלים לפני המטפס אל שיא־ההר, והפסגה אחת היא. מחצבתה של תנועת הגוף – אחד הדרכים הנעלמים המאירים בפנסיהם את ההנדסה של החיים והיצירה. כי כה אמר לפני ימים רבים אוגוסטין הקדוש: “Pulchra numero placent” – היופי מקסים במספר שלו; על זה חזרו פעמים רבות חז"ל, ובפרק מיוחד עמד על המספר והנגינה הרבי מברצלב. אבל אנו עיפי זמן ודרכים אבדנו את המפתחות אל המבוך ונדמה, שלעולם לא נפתח שוב את הבריחים. יתכן, שותיקי הספורט, המהדרין־מן־המהדרין, יניעו עלי במו ראשם ובניד שפתים, הם סבורים כי שרביט האושר כבר בימינם וציץ הישועה על מצחם, אבל לאמיתו של דבר חסידיהם, אברכיהם, פרשו על הספורט את מצודתם, גדרו ארחו ועל נתיבותיו שמו חושך. מה שורש הרצון להמריא ולפרוח כצפור השמים? מנין הכמיהה לנטוע יד באויר, לצאת עם יורדי־ים, – אם לא ערגון האדם לקרוא דרור לעצמו, ליצור גן־עדן עלי אדמות? יתכן, כי פלוני הטייס המציא את האוירון בשביל בורסת לונדון או כדי להפריח מכתב ביעף אל בחירת־לבו במרחקיה, – אפשר שהוא גם לא הבין, כי אלה הם הגעגועים הראשונים אל חוף הפתרונים, כי כח נעלם דוחפו להיות בין כרובי־בראשית ולנצח את האויר, לכבוש את קני־הנשרים, לגמא גבהים, להתחרות עם הכוכבים והמזלות, לחפש את אתונות האנושיות בין ערפלים. כלומר: אילת־היצירה היא החובטת על מוחו של האדם ואומרת לו: פשוט צורה ולבש צורה; מצווה עליו להשרף חיים, להצרב מעלבון וכשלון, למות בגלל הרצון לחיים. להביא את עצמו קרבן – זוהי קרן־האהבה וסוד הצער. זוהי גם קרן הגוף והרוח, קרן הגופרוח (חומר־רוח רוח־חומר),¹ המזהירה ממעל לאיצטדיון והזירה, ההולכת ועולה מתהום הדורות, המאירה את עלטת הדרכים שכל נין־קין לא ישוף עקב – “ישיש בכחו ולא יצא לקראת נשק”, “עמו חכמה וגבורה, עמו עוז ותושיה”. לא להצטמצם בפולחן הרבן והרברבן, כי אם כל הימים לכסוף אל הכל, אל הגדול, אל הים הכביר, שאין בני־האדם (ברנשים) יכולים ללכלכו… שתי נשמות מתרוצצות בקרבנו, שתי הכרות: כנפים (כנפי רוח) ופלד (כנפי ברזל). בשביל השגיא־נאור לא צמחו כנפים אלא כדי להמריא אל המזל המזהיר, אל זבול האלהים; בשביל מלך אביון, האוחז בשולי־שלהי המלכות – הכנפים הן בשביל מטען ומשא כבד. אבל כמו בגביש קרח של ההנדסה מזדהרת אש מיין המסתורין, כן מבקיע לו דרך חלום זהב ענקי הנושא על שכמו את כדור העולם, חלום השמשונים השואפים לאחוז בכל כנפי הארץ ולנתק את הכבלים –

הספורט ביסודו הוא חזיון־אימים, טראגי, – זוהי שאגה לפדות ולפתרון. מלחמת הנצוח עם שוורים על הזירה במאדריד או במכסיקו, צחצוח חרבות, הופעת מתגושש ולודר אשר צואר עתק לו, עורף – גיד־ברזל, ידו – יד אמונה, וכל שוק – עשת, קול צעדה בטוחה וקצובה, אשר הד פעמי רגליו אמון בלכתו כהלמות לב נכון ושקט, המתכונן למלאכתו בעמל, בהתמדה ובשקידה רבה ימים רבים וחדשים חרוצים, על ידי אורח־חיים מיוחד, היוצא לעיני כל העם ולקול מצהלותיהם ערום בלי לבוש, ונאבק, מתגושש, מתאגרף, קולע את הדיסקה, רץ ברגל או תולה באויר כמשקולת, האדם או “הרבן” הזה אשר שיווה לגופו חוסן, בריאות, זריזות, אשר חזהו מנשם כתיקונו, וגווייתו יושבת איתן על הירכים וארכובה מוצקה לו, היכולה לטלטל את הגוף המלבב, – אינו נהנה מכל חושיו וסגולותיו הגופניות. לחם חמודות ויין רב לא יבואו אל פיו, לבו לא ילך אחרי עיניו ולא יפתהו לבו על אשה. הנה אלוף כשיש וכפסל משכית, ריח ניחוח מפאר עלומיו, טל הנוער ילין בתלתליו וזוהר השמש (השמשון) מעיניו יערוף, קל ויפה כגבור יצא מחופתו; והנה פקו ברכיו, התעוותו פניו, חרס הנשבר, מחתלים אותו באותה הגלימה אשר בשוליה התכוון להכניף את התוהו; התכסו חלודה הגביעים שממנה שתה את המתק והעדנה, נבלו הפרחים והחיוכים, סכים בשמן את גופו, מורחים ומושחים אותו בחדרמות… לאלוף הקרבן –

הגדרת הספורט מהי? איצטדיון, זירה, במה; מוטות, משקלות, כדורים, סייפים; מתגושש, לודר, רבן, אלוף, צייד מהיר, קפץ משכיל, – כל זה משמע: הכנעת הפראיות והבהמיות שבאדם, אימון לסבלנות, חישוב ועבודה הרת־המצאות דקות מן הדקות, משמעת, מזג שקט, אופי חסון, דיוק, רוך, תוקף, יצירת איש שליט ברוחו, אדם רך כשמן וקשה כחלמיש. לשם מה כל העבודה הקשה הזאת? לשם יצירת איש חי ורב פעלים, בעל מדות ומוסר, שתפארת לו מן האדם, מגן ומשען לכל קלסתר אדם שזיוו מבהיק, לתכן מקלט אדם על אדמות, להשפיע טובה לבריות ולשים את כל מגמתו ועמלו להביא ברכה לעולם, – ליצור אנושיות פועלת יותר ויותר מתוקנת. האין בזה משום קסם חן מיוחד במינו? האין גם יסוד זה אוצל מעלות נפלאות בטרגדיה של החיים?… הספורט הוא בחינת השירה: הלב בוכה מאד בדמעות, והשיר אסור לו לבכות (זהו בכלל סוד האמנות, סוד הישות), גם הספורטאי – אסור לו לבכות, לא רק בדמעות, אלא גם בתנועה קלה, כי כל מבט – מדקרות חרב. בדמו יוקדת תבערת הנצח, והוא צריך לחנך את עצמו, להראות ארשת שקטה של פנים המביעים כבוד ונכוחה, להבליג על קנאה בהוד של גבורה (“איזהו גבור הכובש את יצרו”), ברגש כבוד ויקר, להקפיד על מצוות שבין אדם לחברו, – הסתגלות זו עולה בקושי, כי לא רק לפיד אלהים מאיר את חדרי נפשו של האדם, אלא גם שלהבת השטן! אבל בכח הסגולות הנפשיות, בהתאמצות הלב והמוח הוא שר עם נפשו עד שיכול לה, עד שאורח־חיים זה נעשה לאור־חיים, והוא מחזיק בכנפי החלום הזה כמו בנר־דולק ובבת־צחוק הוא מברך את יריבו המנוצח; “שחוק קחו עמכם, שחוק”, כדי שיהיה לאדם יתר שאת (שאת: בכל המובנים והפירושים) ויתר הוד. למעשה אין הבדל רב בין ה"הסתגלות" של הבמאי־הגאון א. ק. סטאניסלבסקי, בין שיטת החסידים ובין משא־נפש של הרוח המתאמצת להופיע גם בדמות הגוף. הנה יצאו אל הזירה בחורי־חמד, יפי גזרה ויפי עין, רעננים ולשדיים, בלתי־אמצעיים, חזקים, אדירים עם שרטוטי חמוקי חיטוב, קלילי יד וקלי־רגל – האם לא נצמדו עיני כולם אשר לא ידעו נפשם מן המחזה הנהדר הזה? יורדי־ים נשאים על כתף הגלים, מוטלים כעוללים בין שדי־אמותיהם, צפים ומתנודדים על פני רחבי מי התכלת כילדים בעריסות. איש־עם רץ אדם בעקבות חברו, דולק אחריו בחפזון, בטוח ברגליו הצבייות שידביקו במהרה, כציד מהיר נאמן לשולחיו אשר דברו נחוץ והוא אץ לדרכו, והוא מכביר על מתחרו צבא פלאים בדמיון פורח ומשגשג; או – צריך לחשב את דרכיו מפני חיות טורפות, הוא מערב את לבו לטפס ולעלות בגזע גבוה על אילן ענק, נאחז בכל הענפים ובכל התחבולות, מחליק מלוא אורך גוו, מסתלסל כחבל־עבות; והנה אשה ברה ורעננה, נשרה גאה, נטועה כחומר מקשה, רגע־קט בשרה מפרכס מגיל ועליצות וכהרף־עין והיא כבר פלסה לה נתיבות בים, – האם לא תנהר כל עין מאשה אשר עדנה לא יבול ובשמה לא יפוג? והנה זוג חבוקים וצמודים יחד, איש זרועו אל רעיתו, יצאו במחול (טנגו, טנדו, טן־גֵו) על הקרח בצעדים מהירים וצפופים זעירים־זעירים, נחרזים זה אצל זו כגרגרי פנינים, עקב עקב בצד בוהן; טפפה העלמה מסביב לעלם, טפף קל ותזח במעגלה דומם, כצפה באויר, פעם תסוג מעליו אחורנית כאיילה נפחדת, וברחקה כמה פסיעות, תשלח אליו את תאמי־כפיה הקטנות והענוגות ועיניה־תפילה, כמגישה אליו על כפות ידיה את נפשה ובשרה, משאת אהבה. – הנה עמדה קוממיות ובהתנופפה מלוא גוויתה רגע, שוב מיושרת ומתוחה כמיתר הכנור וכקרן האור, – משהו באלכסון; הנה תמכה ידיה במתניה הדקות, הצחות והאמיצות, תנוד ותדדה תחתיה בחן ובחסד, והנה הצביה היתה ללביאת אש ומחול הזוג נהפך לסערת להבה, שני לפידים חיים בוערים מחושמלים בנשמת כל־יש ורוח־חיה. כמה צחוק ונחת, ונהרה, וגיל שאנן קורנים מעיני הצופים הטובים והרעים! מה זה: רוח או חומר? נשים יפות מחוללות, גבורים צעירים עליזים וגאיוניים, חזות מוצקים, כל תנועות הגוף וכל צורותיו מובעות בדיוק ובחן, אפילו האצבעות מתיזות בלי־משים את מהלכן הקל של התנועות ויתדות הנגינה המלווה את המחול ואת שטפם הרחב, – האין כחוט השערה בין האמנות והספורט? מחכמת אימון הגוף נולדה אמנות הפיסול והחיטוב. האמנים בימים ההם התבוננו אל הגוף הערום בשעת תנועתו בגימנסיה, במחולות הקודש, במשחק בהמון, בבתי־רחצה, והגבור שנחל עטרת־נצחון זכה לדמות דיוקנו וצלם תבניתו. שכלול הגוף בימים ההם נחשב כמדת האלהות. אחרי מלחמת סאלאמיני התפשט את בגדיו הפייטן המהולל ביפיו, סופוקלס, ויצא לחול ולשיר שיר־נצחון לפני השבי והמלקוח. ביון וברומא קלסו גדולי המשוררים את המתגוששים. המשורר המפואר ביותר בימי־קדם, פינדאר, לא שר כמעט בלתי אם על המרוץ בקרונות; עד מה הרבו להעריץ את שלימות הגוף לא רק במנהגי פליסטרה אלא בכתבי־הקודש, יעידו הפסוקים הפיוטיים הרבים, שרק מעטים מהם עלו בזכרוני דווקא ברגע, שאני זקוק להם:

אכן, אצל עם ישראל היה תמיד עומד גם ארון ברית אלהים. הסמל היה השכינה, רוח ממרום באנוש, הצבי ישראל! “כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו, כי ימינך וזרועך ואור פניך”… כלום גם היום צריך לחקות את דורות ראשונים? השגיאה העיקרית מקורה בזה שאנו תמיד גומאים מאגם הזכרון הקפוא, כאילו דברי הימים שמו בנחיריהם נזם מוזהב לנצח. דווקא משום שהכו בסנוורים של השרירים והשרירות, רומא נחלה מפלה. הספורט, שהיה קשור במשטר הצבאי, הראה סוף־סוף את פעליו, המלחמה הייתה למצב טבעי, התקיפים כבשו את החלשים. – כן קרה ברומא בהיותה יותר זריזה, יותר חרוצה, מסוגלת לציית ולפקד, ולכלכל את דרכיה בסדר נכון, לחשוב חשבונות מעשיים. היא הצליחה אחרי תעצומות של חמש מאות שנה להביא בעולה את כל אגפי ים התיכון. כדי להגיע לכך היא כפפה את עצמה למשטר צבאי, וכפרי זה היוצא מן הגרעין, יצאה עריצות צבאית, קמה קיסרות ובמקום Roma-Amor הייתה רומא־מורא. הספורט יצליח אם לא נחקה את דברי הימים. אמנם גם בימינו הולכת המגיה הלבנה של המשחק הטראגי ששמו ספורט ונהפכת לעין מגיה שחורה. בימינו אלף אלפי האלופים והרבנים הם בחינת “גליתים”, ולא “דוידים”, רבים מהם דומים יותר לראש בריונים, המזעיק את צבאותיו ומלמד את הנערים אופן חדש של דקירה בצד ובכתף. העתונאים המסלסלים בקודש חוטפים בזקים ע"י צלמניה, יש בכל הופעת הספורט משום “מסמריות”, סנסציה, ידידי רבן פלוני מוסיפים שמן ולבונה. הם מצפים לאחרית הקרב, כל פרנסי המקצוע הזה מתכבדים בכבודו, סרסורי עבירה מציתים חזיזים וברקים. סגולות הפרסום והקשקוש מטשטשים את התכלית, תפיפה בתופים, התלהבות מלאכותית, הגדשת הסאה, פתגמים נבובים. – כל זה מטיל קוצים על הספורט. אבל הואיל ורבים עושים כמקולקלים שבהם ולא כמתוקנים – עצם האומנות הזאת פסולה? היחס אל הספורט כמו לאיזו אומנות בזויה, כלשם של גנאי, אינו נבדל בהרבה מהיחס לשעבר אל המשחקים והבמאים, או אל הראינוע כאל חרס המצופה כסף. כלום אין כוכבי הראינוע והתיאטרון והסופרים והציירים רודפים אחרי הכבוד, הפומבן והפרסום? כלום רק בין הרבנאים והאלופים יש “עבדים המשמשים את רבם על מנת לקבל פרס”? ובימי החסידות היו כל המשולחים והשמשים צדיקים גמורים? ומאחורי הקלעים, הכל כשורה? ובמערכות היצירה הרוחניות הכל למישרים הולך? כלום אין מוציאים כהרף־עין מסוף העולם ועד סופו, מוניטין לאיזה סופר כוכב־דועך והוא לשיחה בפי הבריות וכעבור חודש הוא נשכח מלב כמו “הווידיט”²? גם מסביב לראשו של הצייר משתזרות הגדות. בקיצור, רבים מופיעים “כניני בוצינא קדישא” אבל בלי שלשלת היוחסין. כל המשכילים המזהירים כזוהר הרקיע, המורים, הסופרים, האמנים, קברניטי הדור והאומה מתייחסים לחזיון הצודד רבבות אנשים באיזה רגש־חורג, נותנים לו שטר־טובה מתוך אונס, ועל כן רודה בו עם־הארץ. ועל כן כל איש שאינו יודע בהוויות הספורט הוא בעיניו בטלן, רחמנא ליצלן, שוטה, “נאד ורוח” בסגנון הארצישראלי. כל רעיון משול לגרגיר זרע – מה זרע זקוק למזון, שהשמש, המים, האויר, העפר מזמנים לו כדי שינבוט וילבלב, כן גם הרעיון, כדי להשתלם ולמצוא את תיקונו, זקוק לזיקוק ולזיכוך, זקוק למילואים, לנופך תרבות והשכלה להרבצת תורה מעט – “חכם לב ואמיץ כח”… “ילדים אשר אין בהם כל מום וטובי מראה ומשכילים בכל חכמה ויודעי דעת ומביני מדע ואשר כח בהם לעמוד בהיכלי המלך”… יתכן כי דברי יהיו בחינת כתב־חרטומים הנבצר מתפיסת בינתם של גבורי הזירה הצועדים איתן על האיצטדיון. אגלי־לעג יטפטפו מפני האגרופן בקראו את הטורים האלה, אבל האדם אשר אין דומיה לו, הרואה ב"ספורט" אות וסמל השאיפה לתפארת האדם, יבין למה ירמזון דברי. וכל משכיל השואף אל היופי, אל התרבות המקיפה, אל המהפכה הפנימית, אל תקון ושלימות, יבין כי גם תופעה זו היא רק המסווה על פני החיים. ולא יתחמק ממהות הספורט ומהמוני העינים הנצמדות אל הנהמא דכסופא, אל השעשועים ואל החזון. נמרוד, נמרוד, גבור צייד לפני אדוני יצא לרעות במרעה השלום, נמרים וגדיים יחדיו – זהו ספורט! עם כל שחר וברפות השמש מחזק שבט אחד של האדם את אבריו, מעדן את שריריו, דוהר ברכבי סוס, מגיע עד נבכי ים ובחקר תהום מתהלך, כדי להעניק מחזה נעים ל"שבטים הלבנים", כשה לטבח יובל (הספורטאי) וכרחל לפני גוזזיה עומד (ישעיהו, נ"ג–ז), מתרצה ומתפייס לארץ ולדרים עליה. האין בזה משום הבאת קרבן־תמיד בסגנון ימי־קדם, יותר דתי ופחות אלילי, האדם מביא את עצמו קרבן בעד החטא הגדול: למה נולד אדם…

כדי למזוג אל תוך כוס מים יין, צריך קודם לשפוך את המים מן הכוס, כן צריך האדם “לשפוך” לרגע קט את עצמו על מנת למזוג אל גביע נשמתו נוזלים זהיביים. צריך האדם לצאת מתוך עצמו, עד התפשטות הגשמיות והסתלקות הגבולין, על מנת לרכוש נשמה יתירה. “היציאה” הזאת – שמה התלהבות, התקדשות, התקרבנות. השטן והאלהים, שֵד ושדי נאבקים זה עם זה, שדה־המערכה הוא – לב האדם, אין אנו בני־חורין שלא לנסות:

– מי ינצח את מי?