צור וירושלים    🔗

חזיון מאת מ. שוהם, הוצ' “דביר” תרצ"ג

הבא מן הרוח הגדול מכניס מרחקים אל תוך ביתו. המשורר מ. שוהם אינו אושפיז בשירה ואינו קייטנאי בחזיון העברי. זה שנים מספר שהוא חותר ושוקע לתוך המצולה הצלולה ללא כל הכרזות והצהרות ומבלי לדרבן יותר מדי את עטו. בשקט מקושט קשת מתוחה צועד מ. שוהם לקראת סומק־הקסם של ירחי־אביבים בדברי־הימים וסופג בכאב את המלה: היה. הוא מאזין לקול הסערה המתפרצת מערבות המדבר הלוהט (“יריחו”), מסתכל בתיאבון סקרני בזהב חכלילי־שלהי ובארגמן השלכת הנושרת מתקופת אחאב־איזבל (“צור וירושלים”) ומנסה לפדות את החלומות בשבי. ואם כי מ. שוהם כוסף, כביכול, רק לעסיס המלה, לדמויות מעוצבות ומחוצבות בצחות המליצה הקדמאית והרעננה, הרי האמנות, הנושא אינם בשביל המשורר רק בחינת תזמיר מלוכד ומותאם ומזווג הנמס ברפיונו, וחזיונו “צור וירושלים” אינו רק אספקלריה של התקופה. מ. שוהם מחמם ומשגב את אמרי־השפר לשם הפעלה, והנושא וסתירות התקופה, סבוכיה וסכסוכיה נטווים בפלך זמננו.

צור וירושלים – האבנים העתיקות האלה אינן שקטות גם בימינו. אמנים רבים פרטו בניב רב־צלילים על המיתר המשתזר מגנזי הדורות, לא כולם הצליחו במדה שווה. גם מ. שוהם יצא לשאוב מבאר־הצלילים, מעגם־המים הזה את חמודות הפיוט וסממני האמנות. האם הצליח? כידוע אין בימינו אסמים גדושים בחזיון־עומר שהונף במולדת הצער, ועל כן שבעתיים מענין הנסיון של מ. שוהם, טביעתו בחומר וטוויות הנושא. הדרך אל החזיון המקורי מלאה חתחתים, אין עוד במה עברית מקורית, תרבותית, רצינית אשר תעפיל לרפד את קלעיה ועמודיה בארג הערגון הגדול, – אבל כלום בדרך מישור מגיעים אל השיאים? בחזיון “צור וירושלים” הסתלק מ. שוהם מדלף הדלות של ה"חזיינים" ובחר לטפס אל המקור הכמוס. הוא ידע שהצפור אינה עפה בזכות חוד הזנב שלה אלא בכח החזה הרחב והעצמות החלולות. בלי כובד המכונית, הנותן משען לגלגלים, לא תתכן הטיסה. “כובד” הנושא הרב־צדדי והרבגוני – צור וירושלים – הוא שנותן למ. שוהם את הכח לכתוב בחוויה, בצורה ובצלם. המרחק לפעמים מטעה את עין הצופה, ועל כן החלומות הארוכים והשונים חולפים ומרחפים לנגד עיניו כלילה אחד. ובגלל תפיסה זאת הכניס המחבר משהו חדגוניות בנושאים שאליהם נמשך בכל לבבו ובכל מאדו – כפרפר אל השלהבת.

החזיון “צור וירושלים” עולה לאט־לאט בסולם הזהב של הנושא, אבל זוהר העצבון, – עצבון קצת גנדרני, מושחז – מלווה את הקורא מהדף הראשון. הדמויות המופיעות במערכה, בולטות ובהירות ביגונן ובגילן. אלישע: אדם הלבוש כתונת פסים והנושא את שובל המלכה, השותה בצמא את התירוש הקר מגביעה של איזבל, באורח־פלא בורח מאת השטן למערת אליהו – את הדמות הזאת חבב המחבר ומתלתלהו תלתלה גדולה; איזבל (אי־זבל) אשר רגליה מנגנות בלכתן כעל מנענעי הפסנתר ודמיה המתרוננים כמו יין חם, שחור ומשכר שבעתיים, נצחה את כולם, נלחמת באליהו, אשר השליך את יהבו על המדבר, ואינה מנצחת; האשה המרעישה בצעדיה ובצמידיה לא ידעה, ולא ידעו צבאותיה ולא קברניטיה בצי שבמדבר, – כי גם אלישע חמק עבר ונצמד לבאר מים חיים שמצא כנודד במדבר; אחאב, אשר בסוף ימיו נזר הפז העיק עליו, – כולם מקוריים ומוארים באור בימתי. אבל מ. שוהם אינו במאי מובהק ועל כן יש גם “ירידות”. לא תמיד הוא מנצח בקלות ובבת־צחוק ואינו מעמיד סכר מול שטפון המלים, התמונות, אבל ברקע, במקום שם מתלכדים, המאורעות הפנימיים, הנפשיים הוא נועץ את המלים וקובען במקומן. וכלאחר־יד, כאילו בהיסח הדעת ובלי משים מתבלטות כל הבעיות החברתיות והלאומיות של הזמן ההוא ושל זמננו, ונפתח צוהר בדולח בתיבת דברי הימים. ואנו מקשיבים לנטף הנצח ולקול האורלוגין של שלטון וכשלון, נקמה וחסד ושל סוד החיים והמות…

יצחק נורמן

עלומים    🔗

מאת י. זרחי, הוצ' מצפה תרצ"ג

מעשה צלום פשטני, לפעמים באמצעים דלים למדי, עד כי אפשר לחשוב –ולא תמיד זה חסרון – שיד אחד העורכים המושבעים “שלנו” לא נגעה בספר הזה. בכ"ז תמצא כאן יסוד המביא לידי התרגשות: פרשת חיים. היינו, לא המחבר הוא האשם בכך, הנושא הוא. קשה לחשוב שצלם מתכוון למה שהוא. המחבר ניסה כנראה רק “למסור” דברים כמו שהם, והמסירה היא כ"כ אינטימית עד שאתה מתחיל להאמין: הכותב חי כנראה בקבוצה ובמושבה, ואהב בחורה חמודה – אהב מאד.

אמנם, יתכן שהיה רצון מלפני המחבר לגולל את פרפורי העבודה העברית, את ה"מה בין עבודת קבוצה לעבודה בודדת", את הרכוש הפרטי ה"חוגג". יתכן. אבל בעצם נגע רק במקום הנגע הכאוב ביותר – בחיי זוג.

אבל גם זו לטובה. כי מכח עצמך אתה מרחיב את היריעה ומתחיל שוב לעשות את חשבון חיינו כאן: האמנם כך מוכרח להיות? הדלות המזעזעת בקבוצה או במושבה? ההכרחי הוא “רומן” עלומים זה במולדת? הרשאים אנו לבזבז כביד מאסוכיסטית את אוצרנו הגדול והיקר מכל – את עלומינו? מי אינו יודע זאת: אהל, צריף, פח לישיבה, קרש לשכיבה, ומנורת נפט מטפטפת אור בלילות עצובים. לעתים ידיד מסור (עד גבול מסוים) ולעתים “בחורה שלי” אהובה מכל (גם היא רק עד גבול מסוים). בראשית צחוק בעינים ושכרון בלב. ואח"כ שממות במקום מוח. כי יש והעבודה נפסקת. כי יש וחיי דוחק של משפחה פרולטרית שלנו מתחילים לשעמם ויותר מזה, הילד הנולד היה יכול לעזור, אבל גם הוא אינו תמיד תריס בפני – התאבדות. ואם על אופק השממון המשפחתי־חדגוני הזה מופיע פתאם לפתע אוטו מצוחצח ובעל אוטו אדיב־לב, הרי, הרי… לאט־לאט כבסכין פגומה הולך ונחתך החוט המקשר. לאט־לאט, כרגעי גסיסה. אין אנו גזלנים, חלילה. אין “לעשות קץ” בבת אחת! “הבחורה שלי” נסעה הלכה לה. והבחור אומר במלים או בשתיקה, שהוא סובל. לא “לכי לעזאזל” עסיסי, לא התגלגלות לביבים חלילה. אלא… כך… כך… בערוץ הספרותי הפקחי־קבוע שלנו. כי זהו, אם אינני טועה, הקו המציין את ספרותנו הספורית “שלנו” בעשרות השנים האחרונות – ממש כהזונה “האצילה”, שהטביעה חותמת על הספוריות הרוסית. ואי הרמז – הרמז לפתרון? משעממים חיי משפחה (ולא רק אצלנו) כשניטל דבש האהבה. נכון. אם כן, יש לחפש, יש למצוא, יש ויש ויש… ומבלי משים אתה שואל את עצמך: כלום אין לנו הרצון לעצב תרבות חיים מיוחדת, בעלת חפושים, חפושים מאומצים ופתרונות־לשעה על מנת למצוא טובים יותר, ושוב טובים יותר מאלה – עד בלי קץ…

הופעת ספר מסוג זה מוצדקת רק אם מלאכת־המחשבת הצלומית מצטרפת למנין ודוחפת להעמקת שאלות חיינו ומביאה אותנו, ולו רק במקצת שבמקצת, אל שער הדיון ושער הממוש ומכריחה אותנו לתת תשובות, שהן אמנם הולכות ומשתנות מתקופה לתקופה, אבל יחד עם זה הן שאובות מנבכי היש ומצטרפות לחוליה קבוצית בענק התרבות האנושית.

י.ה.

פביאן    🔗

מאת קסטנר. תרג' א. ברודא. הוצ' שטיבל צ"ג

הסופר הגרמני אריק קסטנר, אחד מאלה שספריו הועלו באש ימי הביניים שהבעירו כהני־הבעל של היטלר, הוא בן לדור המלחמה, אשר הורעל מכל פרחי הרע, שהביאה עמה המלחמה, וגם נתבשם מצרור פרחי הטוב וכל התמורות בנפש, שבאו בעקבותיה. הוא פצוע, הוא מוכה איזה טירוף מיוחד, מין בהלת, פחד של אובד עצות – ובו בזמן יש בו מין כוח מיוחד לבטא דווקא בשקט את הדברים המזעזעים ביותר, משל לחרש, הבא להכות ואינו יודע, עד מה מכאיבה מכתו עד אשר יראה דם שותת. כך נכתב גם פאביאן שלו. כל החלאה שבאדם־חיה בכרכים שלאחר המלחמה, כל הזועה שבחיי המין המסולפים, כל האכזריות העוורת ביחסי אבות ובנים, מורה ותלמיד, עשיר ורש, איש המציאות הקפואה ואיש הכסופים הגאים, הנהפכים לדמיון חולה מחוסר אקלים יפה להם. דם, זנות, שחיתות גוף וסלוף רוח, עודף עושר ומצוקות רעב, – את כל אלה נתן קסטנר במין קלות, ביד רחבה ונדיבה, כמי שיש לו רב ואין הוא חס על פירורים. והתמונה מצטרפת אף על פי כן למגלת פורעניות וטירופים. אין בספר סלסולי סנגון, לא כוונות ולא כוונים – כמעט אי־ספרותויות. אך כמה נקיון לשון, כמה רהיטות. הרפרוף מחויב מעצם מבנהו של הספור המעולה הזה. התרגום העברי הוא כמעט מדויק (כי לשונו של קסטנר פשוטה מאד), אבל יש בו מן הקהות, והיא המכבידה על הקריאה, בניגוד לאפיו המיוחד של המקור. הוצאת שטיבל נתנה לקורא העברי ספר טוב.

י.ז.