בזמן האחרון שומעים אנו מפי ה"בונד", לעיתים קרובות, שאינו מתנגד, חלילה, לישוב היהודי בארץ־ישראל. נניח לרגע, שזו האמת לאמיתה. מכל־מקום, עצם העובדה, שה"בונד" נאלץ כבר היום לומר זאת ואינו יכול להתעלם עוד מקיומו של הישוב, – יש לה משמעות רבת־חשיבות.

ה"בונד" הינו “מעשי”, הוא “מכיר” בעובדות. במה דברים אמורים? שעה שאי־אפשר להתעלם עוד מקיומן. אין דרכו של ה"בונד" לחקור את מהלכם של התהליכים, להתוות את דרכם בעתיד, לגלות את עובדות המחר, הגנוזות עדיין בקפלי־ההווה. בייניש מיכאליבץ', אחד ממנהיגיו הדגולים של ה"בונד", ניסח את הדבר בזו הלשון: “הלכתו של ה”בונד" מעולם לא הרחיקה לכת ממעשהו, תודעתנו נאחזה בחוזק־יד בקיים" (“אונדזער צייט”, נובמבר 1927, וארשה). לדעתם זוהי “שיטה מארכסיסטית”. דומה, כי מיותר להוכיח, שאין זו אלא רק אחת מצורותיו של המארכסיזם הוולגארי והמשובש. ודאי, אין התודעה עולה בחינת יש מאין, אלא – היא צומחת מתוך קרקעה של המציאות.

בכל דור ודור ניסו השכבות המדוכאות לפרוק מעל־עצמן את עולם של המדכאים ושאפו לצדק חברתי. ואולם הסוציאליזם החדיש יכול היה להתגלע ולצמוח רק עם גידולם העצום של כוחות־הייצור ועם התהוותו של מעמד הפועלים החדיש. דורות רבים של המוני העם־היהודי שאפו לגאולה לאומית. תוך השפלות ופרעות, מגיטו אל גיטו, ממדורת־כליון למדורת־כליון היו נושאים בלבם את אמונתם בשיבת־ציון ואת חלומם ש"הרשעה כולה כעשן תכלה". אך, כמובן, בתקופתם של דוד הראובני ושלמה מולכו לא יכלה להיווצר הציונות הסוציאליסטית. זו צמחה ונשתגשגה רק משקם וצמח מעמד פועלים יהודי, שחש עצמו – כהגדרתו של בורוכוב – כפרומיתיאוס כבול במסגרתה הצרה של המציאות החברתית־הכלכלית היהודית. אומנם, התודעה הסוציאליסטית צומחת מקרקעה של המציאות הקאפיטאליסטית; ברם, ייעודה אינו – “להאחז בחוזק־יד בקיים”, אלא לצעוד קדימה ולהאבק למען שינויו של “הקיים”. משנאחזת התודעה “בחוזק־יד בקיים”, – סופה שהיא מתנוונת ומסתאבת ומתגלגלת בגילגולו של האופורטוניזם הרפורמיסטי, המהווה את אחד המכשולים הגדולים בדרכו של הפרוליטאריון להגשמת הסוציאליזם, אשר היה בעיניו של ה"בונד" מעלתו הגדולה, – אינו אלא הזדנבות מגוחכת בשולי ההתפתחות החברתית. שעה שחלוץ־המחנה מניח במאבקו ובקורבנותיו את היסוד ל"קיים" חדש, – עומד ה"בונד" “המעשי” מן הצד וצוחק ולועג: “אוטופיה! שגעון!” ברם, במרוצת הזמן, שעה ש"האוטופיה" נהיית לעובדה מוצקה – צולעת בעיקבותיה התודעה הבונדאית, ממשמשת ומרחרחת את “הקיים” החדש וסומכת את ידיה עליו: “ניחא, אני מסכימה!”

אך, לו היו ההמונים היהודים שומעים בקולו של “בונד”, – הרי לא היה קם אותו ישוב יהודי בארץ־ישראל, שה"בונד" מואיל ברוב־חסדו ל"הכיר" בו כיום. הוגי הדעות של ה"בונד" הוכיחו “ברוח חכמה”, שאין כלל צורך בישוב הזה. שאלת־היהודים כולה אינה אלא שאלת זכויותיהם בלבד. הנה באירופה המערבית אינה קיימת שאלת־היהודים. עוד בשנת 1929 כתב ד"ר עמנואל שורר בקונטרס “הציונות והסוציאליזם”: “שאלת־היהודים, שאלת שיחרורם הלאומי של היהודים, קיימת למעשה – רק לגבי היהודים היושבים באירופה המזרחית”… כלום היה צורך בפגישה הטראגית עם יהודי גרמניה ועם יהודי שאר הארצות של “אירופה־המערבית” בשערי מחנות־ההשמדה, בברגן־בּלזן וטרמבּלינקה, כדי להיווכח בשותפות־גורלנו ולהבין, שגם אצלם וגם אצל היהודים שנהנו מפירות האמנסיפּציה ושיווי־הזכויות האזרחיות – קיימת שאלת־היהודים?!

בעיקבות תורתו של ה"בונד" – שהוכיחה, כי אין כל צורך בארץ־ישראל, החרה־החזיק ה"מדע" הבונדאי “האובייקטיבי. “מדע” זה הוכיח באותות ובמופתים, שהדבר גם אינו אפשרי. ה”בונד" ידע, שאי־אפשר להפוך אנשי־אוויר לעובדי־אדמה. הוא גם ידע, שבארץ־ישראל מצויים רק קבר רחל אמנו והכותל־המערבי, ומלבדם – חולות, ביצות וקדחת… ברם, שעה שהחלוצים הראשונים האמיצים והנועזים, לא שעו לדבריו המחוכמים של ה"בונד", לא נרתעו מחמת לגלוגיו ונבואותיו השחורות, אלא: עלו ארצה וסללו דרך למחנות גדולים יותר, שבאו בעקבות הראשונים והוסיפו נדבכים לבנין, – או־אז הוכיח ה"בונד", על־פי חכמת הסטאטיסטיקה, שלא כדאי לבזבז כל־כך הרבה כוחות ואמצעים… בעלי־החשבונות הללו! הגו בנפשכם בעל־חשבון כגון־זה, היוצא באביב לשדה, שעה שזה רק החלה נביטת ניצניה הירוקים של התבואה, – והוא ניצב בפישוק־רגלים, בארשת רבת־חשיבות, לחשב ולסכם את הוצאות החרישה, הזיבול והזריעה; והריהו שואל בביטול: “הישווה העשב הירוק המעט הזה את הסכום הרב של ההוצאות”? הוא אינו רואה בניצנים הירוקים את השיבלים העתידות, העמוסות גרעינים. אך, אפשר שהמשל אינו הולם כלל את הנמשל. – בארץ־ישראל נזרע משהו, שאין להעריכו בלירות ובדולרים, כפי שניסו להעריך בעלי־החשבונות הבונדאים את הישובים היהודים בארץ־ישראל. כלום תוכלו לתאר לעצמכם אבא ואמא, שיסכמו את הוצאותיו של גידול ילדם, – ולאחר־כן ישקלוהו במאזנים וישאלו עצמם: הכדאי היה? האם “שווה” הוא את ההוצאות? אמנם הורים משונים כאלה אינם קיימם בעולם; אלא, שלעומת זאת, קיים אצלנו היהודים מין “בונד” שכזה.

דומני, שמותר לשאול: כלום היה העם היהודי עשיר יותר (ברוח ובחומר), החיים היהודיים מלאי־תוכן יותר, חשיבותם של היהודים בעולם גדולה יותר, הכרתם העצמית הלאומית של היהודים חזקה יותר והסיכויים לקיומו של העם היהודי מובטחים יותר, – אלמלא “בוזבזו” הכוחות והאמצעים, ואלמלא היה קיים הישוב היהודי בארץ־ישראל, על מפעליו והישגיו?!

כיום מנסה כבר ה"בונד" להפריד בין הציונות והיישוב בארץ־ישראל, והריהו מצהיר, שרק לציונות הוא מתנגד; ברם, חלילה וחס, לא – ליישוב. דומה, שמותר לשאול את מורי־ההלכה של ה"בונד" – מה הוליך את החלוצים לארץ השוממה? מה נתן להם כוח להאחז בשיניהם ובצפרניהם בקרקע העזובה – ולהפרותה, לייבש ביצות, להעמיק חפור עד גילוי מעינות המים הנסתרים, לקדוח ולרעוב ולהניח את היסוד לכל אשר הוקם בארץ?! מה מוליך את “הצברים” שלנו, ילידיה של הארץ, לנגב הצחיח והלוהט, כדי להקים בו נאות־מדבר של תרבות אנושית ותקווה יהודית? מה ממריצם להפעיל בצוקי־ההרים שלגליל ולבנות שם את קיני הנשרים – אם לא החזון, שה"בונד" מתכוון להפריד בינו לבין המפעל?

אך, כלום יש אמת בדבר, שיחסו של ה"בונד" לישוב בארץ־ישראל שונה מיחסו לציונות? להד"ם! אכן, אי־פעם הציע ויקטור אלתר, מראשי־ה"בונד", להפריד בין יחס מפלגתו לארץ־ישראל ובין יחסה לציונות. חברו הקשיש ממנו נוח פורטנוי, מזקני־ה"בונד", גער באלתר על מינותו ופסק: “לא ייתכן לראות בציונות ובארץ־ישראל שתי תופעות נבדלות זו מזו; לפיכך, לא יסבול בשורותיו ה”בונד" מן־דהוא “בעל יחס חיובי לארץ־ישראל”… (“אונדזער צייט”, וארשה, נובמבר 1927).

אדרבה, אימתי נדפסה מילה טובה על הישוב בארץ־ישראל בעתונות הבונדאית? איש אינו דורש, כלל ועיקר, שהישוב יתואר רק בצבעים בהירים. נפשנו סולדת מאידיאליזציה מתוקה כנופת. את הישוב מהווים לא מלאכים, אלא – בני־אדם, ולא כולם מהמובחרים דווקא. לארץ זרמה כבר עליה המונית, שצררה בכנפיה אנשים מכל הסוגים, על שגבם וחולשתם, על גבורתם המוסרית ועל קטנוניותם האנושית. בארץ קיימים מעמדות וקיימת מלחמת־מעמדות, מפלגות – ומאבק מפלגתי, על כל סגולותיו הטובות של המאבק הציבורי ועל סיכסוכיו הבין־מפלגתיים הנמושיים. הוקמה כאן מערכת ישובים שיתופיים, היכולים לשמש דוגמה ליצירה סוציאליסטית ולאידיאליזם טהור. אך, גדלים כאן גם עשבים שוטים פאשיסטיים; וציבור הפועלים חייב, אומנם, להילחם בהם עד־חורמה. רבים הם הנחלצים ומסכנים את חייהם כדי לשחרר בכוח את המעפילים הכלואים במחנה עטלית; אך, מצויות גם בריות רודפות בצע, הפושטות מהעולה החדש את עורו.

רבבות מכים שורש בארץ, מתוך ידיעה, שזו מכורתם. אך, מצויים גם עריקים, – “עריקים”, על שום שהארץ כולה היא חזית. עם־זאת, מצוי גם נפל. – יש המבקשים להסתגל לחיים החדשים והדבר אינו עולה בידם, וכוחם אינו עומד להם לצור עצמם מחדש – והריהם נוטשים את הארץ שבעי רוגז ומרירות. הילדים גדלים כאן בריאים וטבעיים, אנשים גאים ויהודים גאים. עם־זאת, מצויים גם רובעים של דלות מנוונת, שבהם טועמים הילדים את טעמו המר־האכזרי־והחולני של העוני. מפעם לפעם פוקדים את הארץ משברים, המלווים באבטלה קשה. יש שמחת־יצירה רבה; – אך, לא חסרות גם צרות. אין פלא, שישנם קשיים וצרות; הפלא הוא, שהללו אינם רווחים במידה יתרה מזו. האם דבר של־מה־בכך הוא? ארץ שוממה, הנבנית לא רק ללא כל עזרה מצד השלטון־במדינה, אלא על אף הפרעותיו המתמידות; תוך מאבק מתמיד באימפּריה האדירה, המסיתה נגדנו, היורדת לחיינו, מסיגה את גבולנו, עושה כל אשר ביכולתה כדי להחניק את התפתחותנו ולהצמיתה.

האומנם גילה ה"בונד" אי־פעם קצת הבנה אנושית כלפי הקשיים, שבהם נתקל הישוב ביצירתו ובמאבקו? מעולם לא! ראינו את יחסו לישוב בשנות מאורעות הדמים, כאשר עמד בגבורה, בכוח־מוסרי עליון, נגד כנופיות המרצחים. ה"בונד" הצביע תמיד רק על הצללים, – הכפילם, הגזימם עשרת־מונים. לא היתה דיבה, שמישהו העליל על הישוב – אפילו מקורה מורעל ביותר – שה"בונד" לא נאחז בה ולא הפיצה בין קהל חסידיו! לעומת־זאת מעולם לא סיפר ה"בונד" על מפעליו של הישוב והישגיו! האומנם סיפר אי־פעם לקוראי עתוניו על הקמת קיבוצים חדשים בעצם ימי־מאורעות־הדמים? הסיפר על גידולו של ציבור הפועלים, שהיכה שורש בכל ענפי המשק, בשדה ובבית־החרושת, במפעל החשמל ובנמל, על פיגומי הבנין ובסירות־הדייגים?! הסיפר על ההסתדרות הכללית ומוסדותיה הרבים והענפים לעזרה הדדית, על רשת החינוך שלה, על קואופרטיבים יצרניים, על מוסדות הבריאות המפוארים? מעולם לא! האומנם, רבה מדי הנחת והחג בחיים היהודיים, עד שיש צורך להעלים מהמוני היהודים את מעט האור הקורן מהמפעל היהודי בארץ־ישראל, – ואין להאצילו עליהם? “יחסו החיובי” של ה"בונד" לארץ־ישראל, ליישובה ולציבור הפועלים בה, גרם כנראה להעלמת הטוב ורק להוקעת הרע…

נכון, ה"בונד" “מוכן להכיר” ביישוב; אך, בתנאי… שהישוב יבגוד בעצמו, יפנה עורף לעם היהודי, שבכוחו הוקם, שתקוותו מתגלמת בו, שאותו חייב היישוב לשרת! כך, למשל, התווכח אותו ד"ר עמנואל שרר, בחיבורו שהוזכר לעיל, עם חבריו הלא־יהודים, שהיו שואלים את ה"בונד": “מה מפריע לכם, אם מושיטים עזרה לפועלים היהודים בארץ־ישראל?” וכך הסביר להם הבר־תנא של ה"בונד": “צריכים לעזור להם, דהיינו: עליהם להתכחש כליל לציונות… זוהי, לפי דעתנו, העזרה החשובה ביותר, הדחופה ביותר, הצורה האחראית היחידה של עזרה סוציאליסטית באמת, שיש להגישה לפועלים היהודים, ובו בזמן גם ללא־יהודים, בפלשתינה”… כלומר בארץ־ישראל.

הנשתנה משהו בשטח זה כיום, לאור החורבן האיום בחייו של העם היהודי, שעה שהוברר בבהירות כזו ערכו של מפעלנו בארץ למען העם היהודי? הוועידה העולמית של ה"בונד" קובעת בהחלטה הדנה בציונות את הדברים הבאים: “שאיפותיה הממלכתיות של הציונות סיבכו את הישוב היהודי עצמו בקשיים, המשמשים מקור סכנות רציניות לקיומו הוא”… ממש ימות המשיח! הציונות “מפקירה” את הישוב בארץ לסכנות רציניות, – ואילו ה"בונד", הדואג – כידוע, בנאמנות – לישוב והכואב את מכאוביו רוצה להצילו! כיצד? אתו ושימעו. העתון “וועקער” (המעורר), המופיע בבריסל, מסביר לו זאת בגליונו ממאי 1947. בגליון זה כותב מזכירו לשעבר של ה"בונד" הפולני, עמנואל נובוגרוּדסקי, את דברי־הפרשנות הבאים על ההחלטה הנ"ל: “אנו מאחלים לישוב היהודי בפלשתינה רווחה חומרית ואפשרות בלתי־מופרעת של חיים לאומיים. אך, בניגוד לציונות, הנו משוכנעים, שרק תוך חיי־שלום של המיעוט היהודי הלאומי בארץ־ישראל עם האוכלוסיה הערבית המקומית, תוך ויתור על תוכניות הכיבוש הציוניות, תוכניות קיפוח הערבים, יובטח עתידם המאושר של יהודי פלשתינה”… עד כאן דברי נובוגרודסקי־בווין.

הרי לפניכם מגלית־יחסו של ה"בונד" לציונות ולישוב היהודי גם יחד. ובכן, ראשית־כל – חייבים יהודי ארץ־ישראל להחליט בלבם, שיישארו לצמיתות מיעוט לאומי! אסור ליהודי להוות רוב, שלא יהיה תלוי ברצונם הטוב של עמים אחרים; אפילו במקום אחד ויחיד תחת השמש; אפילו לא באותה הארץ, שבה היו קשורות במשך כל־הדורות תקוותיהם לגאולה לאומית; אפילו לא באותה הארץ, שהיתה רדומה במשך אלפי שנים, – והיהודים עוררוה בעמלם ובמסירות־נפשם מבלי לגזול משהו ממישהו, אלא על־ידי יצירת מעשי־בראשית. טובי האנושות הכירו בזכותם של היהודים לראות את ארץ־ישראל כמולדתם ולקומם בה את חייהם הלאומיים העצמאיים. ואולם ה"בונד" פוסק – אחרי מאידאנק ואושווינצ’ים! – שעליהם להישאר לנצח מיעוט לאומי, ורק בדרך זו יבטיחו לעצמם חיי רווחה חומרית".

כאן לפניכם גם העלילה הבונדאית הרגילה, לאמור – רוב יהודי מן־ההכרח שיביא לקיפוחם של הערבים. לעומת־זאת, משוכנע ה"בונד", שרוב ערבי – יערוב ל"אפשרות של חיים לאומיים" ולעתיד מאושר של המיעוט הלאומי היהודי; רוב־יהודי לא יוכל לתת ערובה דומה לאוכלוסיה הערבית, אליבא דה"בונד". מה רחב־לב אמונו של ה"בונד", מה גדולה אמונתו האופטימית בחסדם של הערבים, הרואים עדיין במופתי הירושלמי לשעבר, חג' אמין אל חוסייני, משרתם של הנאצים וחסידם של הפאשיסטים – את מנהיגם! כלום נסיון החיים בעיראק ובתימן הוא המשמש אסמכתא לאמונה זו? מה רבה נכונותו של ה"בונד"לזרוע אי־אימון כלפי הישוב ולהעליל עליו עלילות! כלום אין זה תסביך חולני?!

ההסכמה להישאר מיעוט לאומי, פירושה – לוותר על זכות העליה! ובכן, על הישוב לחתום בעצם ידיו, שהזכות לעלות ארצה, זו הזכות לפיה עלו בני הישוב הקיים, תישלל מיהודים הרוצים לבוא ארצה! עליו להסכים לכך, ששערי הארץ יהיו פתוחים בפני כל־דכפין, פרט… ליהודים! עליו לסייע בהגשמתו של “הספר הלבן”! אנו שואלים גלויות – ואדרבא, תישמע־נא התשובה –: במה נבדלות “דאגתו” ו"עצותיו הטובות" של ה"בונד" מהצעותיו של ג’מאל אל־חוסייני ומנהיגים פאשיסטיים ערבים אחרים מבית־מדרשו של המופתי־לשעבר? ה"בונד" חוזר על קיאם מלה במלה!

הישוב היהודי עמד במבחן מאורעות־הדמים ב־1920 ו־1921. המופתי דרש: ותרו על העליה – וייטב לכם! הגיע תור מאורעות הדמים של 1929 ו־1936. שוב שמענו אותה תביעה: הסכימו להפסקת העליה – ותחסו בצל חסדנו! הישוב שילם בקרבנות, חייהם של מיטב בניו ובנותיו בעד זכותם של היהודים לעליה. ארנסט בווין, הזכור לדראון, ניסה לשבור אותנו בדיביזיות הצבא הבריטי, בהכרזת מצב־החירום, בהרס כלכלי; אך, הישוב לא הפסיק את מאבקו. שכן, הישוב לא יקנה את “רווחתו החומרית” במחיר בגידה מחפירה בעם היהודי! הוא רואה את זכות קיומו – רק בהיותו חלוץ־העם, שנתנסה קשות. הוא רואה את עצמו כנאמן על פקדון קדוש – על תקוות הדורות של העם היהודי לחיות חיי חירות לאומיים במכורתו. הישוב לא ימכור את הפקדון הזה במחיר הבטחותיהם של ג’מאל חוסייני ושל ארנסט בווין. הוא לא יעשה זאת, כמובן, אפילו תתווסף לשטרות הללו ערבותו של בית־עסק כה “בטוח”, כוועידתו העולמית של ה"בונד".

“אונדזער וועג” (דרכנו), בטאון “אחדות העבודה – פועלי־ציון” בארצות הברית, ניו־יורק, 15 בינואר 1948