“מינשר” ועידתו העולמית של ה"בונד", שנתקיימה בבריסל ב־1947, פותח במלים אלו:

מתי נתרחש המאורע הנכבד הלזה?

מקץ חמישים שנה להיווסדו של ה"בונד"!

“המינשר” מסביר, שעכשיו – לאחר החורבן האיום – נעשה הדבר הכרחי, “על מנת ללכד בכוחות מאוחדים את השורות־שנתדלדלו בקרב המחנות המקומיים”. ברם, לא הוסבר ב"מינשר", על־שום־מה הרעיון בדבר אחדותם הכל־עולמית של הפועלים היהודים היה במשך כל השנים טריף ופסול בהשקפת־עולמו של ה"בונד". בתקופה, שהישובים היהודיים הוותיקים חיו את חייהם במלוא קצבם והיקפם, חיי עמל ויצירה, חיי עוני ותקווה, חיי יסורים ומאבק – מדוע לא היה צורך אז, מדוע אסור היה אז, ללכד את כוחותיהם של הפועלים היהודים בעולם כולו? מדוע אוסר היה אז לחפש במשותף פתרון לשאלותיו המסובכות של העם היהודי, – דווקא אז, שעה שהמחנות היו גדולים יותר, כוחם יעיל יותר? והרי היו גם יותר סיכויים שהפתרונות המנוסחים־במשותף לבעיות חיינו – היו למעשים של ממש, ותביעותיו של מעמד הפועלים היהודי הכלעולמי, המאוחד, ימצאו גם אוזן קשבת יותר בקרב הציבוריות הבינלאומית. מדוע – מדוע במשך עשרות שנים – נלחם ה"בונד" ברעיון זה ולעג לו?

נזכרים אנו בכינוי “כלעולמיים”, שירד כרוך תמיד עם אימרות־כנף “מלאות־השראה”, כגון – “סוציאליזם של כותל מערבי”. היה זה אחד מאותם החיצים, שהיו צריכים לפגוע ב"פועלי־ציון" פגיעת־מוות ולרודפם עד חרמה. אנו הצבענו על שותפות־הגורל בין הפועלים היהודים בעולם כולו. חוץ ממאבקם של הפועלים היהודים, במסגרת הפרוליטריון של ארץ־מגוריהם – קיימות גם שאלות ותפקידים נוספים, הנובעים ממצבם המיוחד, בהיותם חלק מהעם היהודי הבין־טריטוריאלי והכלעולמי. התפקידים הללו מחייבים התאגדות כלעולמית של הפועלים היהודים. ה"בונד" שם ללעג ולקלס “המצאה לאומנית” זו.

חיי ההמונים היהודים זרמו כנחשול רחב, מעל לגבולותיהן של מדינות, אל כל קצות העולם. תהליך־ההגירה הסטיכי העצום העביר מיליוני יהודים מעבר לימים ויחד אתם – נטע את שאלת־היהודים בארצות ויבשות חדשות. קמו יישובים חדשים של ההמונים היהודים ובהם הבעיות הישנות. על אף כל השינויים הכמותיים – נשאר בתוכנו אותו מבנה חברתי־כלכלי. בכל אתר ואתר פעלו אותם הגורמים של בידול והתבוללות. לכל ארץ וארץ היגר אתם כאחד וליווה אותם צילם האפל – האנטישמיות. על אף הרבגוניות בחיי היהודים, בארצות השונות, – מצבם בכל אתר ואתר נשאר בייחודו. כתוצאה ממצבם המיוחד הזה – נזדקרו בפני היהודים אותן הבעיות, שאי־אפשר להגבילן במסגרתה של מדינה אחת, ופתרונן העלה תפקידים, החורגים מגבולותיה של מדינה אחת. מדוע פסקה הסנהדרין הבונדאית, שאסור על הפועלים היהודים בעולם כולו, – בני עם־עולם אכסטריטוריאלי אחד – להתכנס ולדון בצוותא במצבם ובתפקידיהם המשותפים? ולו רק בשאלות השפה, התרבות והחינוך, שבהן מיצה ה"בונד" את כל תוכנה של הבעיה היהודית הלאומית?!

רק מטעם זה: אם יתכנסו הפועלים היהודים מהעולם כולו ויתחילו לדון במשותף במצבם ולגולל את פקעת בעיותיהם המיוחדות, – או־אז יתבהר להם, שהבעיות הללו אינן קשורות במישטרים המקומיים. במוחם תתחיל לנקר המחשבה, – שמא קיים מקור עמוק יותר לייחודן של הבעיות. הם עלולים להתחיל, חלילה, בחקירת התנאים והתוצאות של היותנו עם נפוץ ומפוזר. או־אז תצוף ותעלה לא רק שאלת־הזכויות, שאפשר להילחם עליהן ולזכות בהן בארץ זו או אחרת, אלא שאלת האפשרות להגשים את זכותנו לקיום והגדרה עצמית כעס בין העמים. תתבהר ותזדקר מהותה של שאלת־היהודים כבעיה עולמית, השאלה הגורלית של קיומנו כעם אכסטריטוריאלי, כמיעוט נצחי בכל אתר ואתר. מחשבתם תחפש את הדרך לפתרונה הרדיקאלי של השאלה היהודית. יקשה עליהם לעצום את עיניכם מראות את הדרך, שהעם התחיל בפילוסה לקראת נורמליזציה של קיומו כעם בין העמים. במהלך זה של הענינים טמון כליונה של תורת ה"בונד"; על־כן, סטה ממנה ה"בונד".

בוועידתו העולמית הראשונה של ה"בונד" טרם הוסקו המסקנות.אדרבה, ה"בונד" עודנו מתעקש ומחזיק בעמדותיו הישנות. אל יתמיהנו הדבר. “ברית הפועלים היהודים הכללית ברוסיה, פולין וליטא” נזקקה לשש(!) ועידות – עד שהכניסה לפרוגרמה שלה את תביעת האבטונומיה הלאומית־התרבותית. בוועידתה השלישית דחה עדיין ה"בונד" את ההצעה – להעלות את התביעה לשיווי־זכויות אזרחיות בלבד. והנה חלף ונקף יובל שנים, – עד שהגיע ה"בונד" לוועידתו העולמית הראשונה. נקווה, שילך ויתקדם. אולם, לפי־שעה עלינו לבחון אותו ולהעריכו בהתאם להופעתו כיום, לאור ועידתו העולמית.

משנתכנסה השנה – והשנה היא כידוע 1947 – ועידתו העולמית של ה"בונד", מתאוננת היא בהחלטה מיוחדת, שאותן מפלגות סוציאליסטיות, שה"בונד" רואה עצמו זהה עמהן מבחינה רעיונית ומדינית, – דוחות את השתתפותו בוועידות הסוציאליסטיות הבינלאומיות. החלטה זו חדורה עצב עמוק, היא פונה “בקריאה חמה לשים קץ לעוול, בו מקפחים את התנועה הסוציאליסטית היהודית ע”י מניעת השתתפותו של נציג ה"בונד" בוועידות סוציאליסטיות בין־לאומיות". הוועידה העולמית מזכירה את זכות אבותיו של ה"בונד", פורשת את תולדותיו בחמישים שנות קיומו, מסתייעת בקדושיו בגיטאות ובדמם השפוך – ותובעת מקום ל"בונד" באינטרנציונאל השני. וכבר לא כ"נציג יחיד" כבימים שעברו. להיפך, ה"בונד", שעמד תמיד על זכותו להיות נציג אחד ויחיד של הפרוליטאריון היהודי, תובע הפעם מקום בשביל עצמו בשם… הרב־צדדיות. כיוון שבאינטרנציונאל השני מיוצגים סוציאליסטים יהודיים אחרים (פועלי־ציון ימין), תובע הפעם ה"בונד" נציגות גם לעצמו, “כדי למנוע נציגות יהודית חד־צדדית”… כלומר, כדי למנוע אותו דבר, שה"בונד" עצמו תבע אותו בכל־תוקף במשך שנים רבות!

לא נעסוק כאן בהערכת מהותו המדינית, ערכו והשפעתו של האינטרנציונאל הזה, שבו פחות־מכל ניתן למצוא אינטרנציונאליזם אמיתי ורוח סוציאליסטית־מהפכנית. בכל אופן, האינטרנציונאל הזה נושא־חן בעיניו של ה"בונד". מדוע נעולים שעריו בפני ה"בונד"? ודאי, קודם־כל זוהי תוצאת החורבן הגדול, כליונה של היהדות הפולנית, שבה היה ה"בונד" מושרש כל כך. ואולם, החורבן היה כה גדול, שפגע בכולנו. העם היהודי נשאר בחיים, נציגיו מופיעים בזירות בינלאומיות שונות. אך, היהודים יכולים לתבוע הכרה בינלאומית – ונציגות במוסדות בינלאומיים – או בשם הכלל היהודי הכלעולמי והבין־מדינתי או בשם הארץ המהווה את המרכז הטריטוריאלי של העם היהודי. ה"בונד" שלל את אחדותם הכלעולמית של הפועלים היהודים ולימד אף את חבריו הלא־יהודי לשללה. הוא עצמו נלחם, בימים שעברו חריפות בתביעתם של פועלי־ציון להקמת חטיבה יהודית ליד האינטרנציונאל. הוא שינן בהתמדה באוזניהם של הסוציאליסטים הלא־יהודיים, שקיימים רק קיבוצים יהודים מקומיים, כל אחד בפני עצמו, בארצות שונות, שאינם יכולים – ואינם צריכים – להתקשר מדינית בינם לבין־עצמם. ובמידה שהולך וקם, תוך יצירה־סוערת ומאבק־גבורה, המרכז היהודי הטריטוריאלי, שהיה כבר היום לגורם בזירה הבינלאומית, – הרי ל"בונד" אין כל שמץ של שייכות אליו. על־כן, נקבע ל"בונד" ע"י חבריו באינטרנציונאל השני, שנתכנס למועצתו בציריך – אחר ועידתו העולמית של ה"בונד", שהשמיעה “פניה חמה” באוזניו, – רק תפקיד של משקיף, תפקיד נאה בשביל גוף בעל זכויות גדולות בעבר, אך עומד כיום בצידה של דרך־המלך, שבה צועדת ההיסטורית היהודית.

 

“רב גוני והארמוני”    🔗

העיתונות הבונדאית מספרת על האחדות הגדולה, ששררה בוועידתם העולמית. ההחלטות כולן נתקבלו פה־אחד. אף־על־פי שנתכנסו בונדאים מארבע כנפות הארץ, נמצאה שוב – כפי שמוסרת עיתונותם – “השפה הבונדאית המשותפת”. לגבי אילו ענינים נמצאה אצלם שפה משותפת? האומנם לגבי הבעיה העיקרית: הערת המצב המדיני בעולם ותפקידה של התנועה הסוציאליסטית? להד"ם!

בין החלטותיה של הוועידה העולמית, המונחות לפנינו, התופשות עמודים רבים, – מוקדשות להחלטה על הסוציאליזם עשר שורות בלבד; ההחלטה על ועד־הפועלים־היהודים בארצות־הברית, למשל, תופשת מקום נרחב יותר… והשורות המעטות הללו אינן אומרות כלום. הן אומרות, שהסוציאליזם הוא דבר טוב בשביל ההמונים היהודים, על־כן עליהם להאבק להגשמתו. וזה הכל. האומנם אפשר כיום לצאת ידי־חובה במשפט סתמי כזה? והאם בגלל גילוי “גדול” ו"גאוני" זה – צריך היה להתכנס מכל קצוות־העולם להר־סיני החדש שבק"ק בריסל?

אנו יודעים, שהגורך עמנו קשור קשר הדוק בגורלה של החירות בעולם. אומנם, דעתנו אינה, שהסוציאליזם פותר ממילא, אבטומטית, גם את השאלה הלאומית של העם היהודי. הסוציאליזם יכול להביא בכנפיו גם התבוללות וחידלון ליהודים בתורת עם. דווקא מאורות סוציאליסטיים גדולים ניבאו לנו “פתרון” כזה של השאלה היהודית ע"י הסוציאליזם. התמרדנו נגד פסק־דין זה. לא התכחשנו לסוציאליזם, אך לא ויתרנו גם על שיחרורנו הלאומי. חיפשנו את הדרך למזיגה הארמונית של מאבקנו לגאולתנו החברתית והלאומית השלמה, למען נוכל לחיות כעם עמל חופשי בעולם סוציאליסטי חופשי. האמנו, שהלוחמים לשיחרורו של העולם יבינו בסופו־של־דבר את דרכנו. גם ידענו, שבעולמה של ריאקציה לא נתקיים – לא כסוציאליזם ולא כציונים. בעיני ה"בונד" היה הקשר הזה חד־צדדי בהחלט. כשערב־מלחמת־העולם־השניה השתולל בארץ־ישראל הטירור נגד היהודים, – עצם ה"בונד" את עיניו מראות את יוזמי הטרור ורצה להאמין, שייווצר מצב, בו תימוגנה “האשליות הציוניות”, וה"בונד" יישאר כ"מנצח". הזהרנוהו מפני אונאה עצמית זו. שנה לפני פרוץ המלחמה כתבתי¹: “לריאקציה הערבית יוכל להיות סיכוי להצלחה, רק במידה שיגדלו סיכויי הצלחתה של הריאקציה הבינלאומית והפאשיזם, התומכים בתנועה הערבית הטירוריסטית תמיכה רוחנית, מדינית וחומרית. פירושו של סיכוי זה: “נצחון” כזה על הציונות, שלאחריו לא יישאר גם… “בונד”, שישבע נחת ממנו”. מה רבה האכזריות, שבה אישרה המציאות בדיעבד את השורות הללו.

אמנם, כן, הגורל היהודי וגורלו של העולם – שלובים זה בזה. אפשר היה לצפות מתנועה, שלפי דעתה אין לה תפקיד מדיני אחר אלא המאבק למען הסוציאליזם, ששאלה זו תעמוד בראש ההחלטות של ועידתה העולמית. האפשר היום לצאת־ידי־חובה במשפט סתמי על ההכרח שבסוציאליזם? היכן הדרך, המוליכה אליו? כלום אי־אפשר לומר דבר בענין זה, לאחר השואה הגדולה, משנוכחנו לדעת לאן מובילה דרכם של אותם סוציאליסטים, חסידי הרפובליקה הוויימארית? מדוע השתיקה ועידתו העולמית של ה"בונד", משנתכנסה אחרי־ככלות־הכל, מקץ חמישים שנה להיווסדו, את כל הענין כולו?

ברם, האמת היא, שבוועידתו העולמית של ה"בונד" לא שררה כלל וכלל אחדות־דעות והארמוניה לגבי בעיותיו של הסוציאליזם לאחר המלחמה והדרך־לסוציאליזם. אלא, שזו צרה צרורה! – הוועידה הבונדאית לא יכלה לומר יותר משאמרה בענין זה; שכן – לפי עדותו של העיתון הבונדאי “פאלקסצייטונג” (“עתון העם”) בווארשה – הוועידה לא הצליחה לפשר בין חילוקי־הדעות העקרוניים, הקיימים והמבדילים בין צירי אמריקה וצרפת מזה ובין המשלחת הפולנית מזה. היא הסתפקה, בהתאם למסורת הבונדאית “המעשית”, בהמלצה בפני הבונדאים שבכל ארץ וארץ, להשתתף בתנועה הסוציאליסטית המקומית. בכל בית־כנסת בונדאי תערך התפילה בהתאם לנוסח המקובל בו: אם נוסח מהפכני או נוסח רפורמיסטי!

זהו טעמה של ההחלטה הסתמית הקצרה על הסוציאליזם.

מהו, בדרך כלל, הכיוון שאליו מכוונים את מיפרשי האניה הבונדאית? ענין זה מסתבר מן העובדה הבאה: על אף כל דיבוריה והחלטותיה בדבר עידודו של היישוב היהודי בפולין וחיזוקו – לא ראתה הוועידה כל אפשרות לתת ביטוי, לו רק ביטוי סימלי מדיני או מוסרי למשאלתה זו, ע"י קביעת מושבו של אחד ממוסדות ההסתדרות הבונדאית־העולמית בפולין. בהתאם להחלטות הוועידה, ישב הוועד־הפועל בניו־יורק, שבה יישארו גם להבא מנהיגיו־לשעבר של ה"בונד" הפולני, ואילו המזכירות האירופית תשכון כבוד בפאריס.

אם חילוקי־הדעות בבעיות הסוציאליזם היו כה גדולים, שאי־אפשר היה להגיע לכלל החלטה של ממש וצריך היה להסתפק בגיבוב־מילולי־סתמי – לגבי אילו ענינים נמצאה “השפה הבונדאית המשותפת”? לגבי השפה והתרבות? ענין זה מצדיק קיומה באנטישמיות? זהו, בלי־ספק, ענין נכבד מאד; אך גם לגבי דידה תסכון ליגה. חברת “כל ישראל חברים” בנתה בתי־ספר ונלחמה באנטישמיות. אפשרית חברה דומה, שתעבוד למען שפת־יידיש. ברם, אחדות דעות בשני תחומים אלו בלבד – אין די בה בשביל פרוגרמה למפלגה פרוליטפרית מדינית עצמאית. הוועידה העולמית לא הציגה את הסיסמה הבונדאית הלאומית המדינית מאז ומתמיד, היינו – האבטונומיה הלאומית התרבותית; אלא – השתיקה אותה לחלוטין. ובכן: מהו הבסיס המדיני הממשי, המאחד את ההסתדרויות הבונדאיות השונות?

הבה ונאזין לעדותו של העיתון הבונדאי “פאלקסצייטונג” בווארשה. עתון זה מספר ברוח נכאה, שאי־קבלתה של החלטה מדינית – הוא תוצאה “של אי־מציאת השותפות והאחידות, הדרושות להערכת התקופה; וממילא, גם להתוויית קווי־ההתפתחות של הסוציאליזם־המהפכני בתקופה שלאחר־המלחמה”. אך, מייד עולה בעתון התרועה החגיגית: “תמונה לגמרי אחרת מתקבלת, כשאנו מסכמים את ההרצאות, הוויכוחים וההחלטות על בעיות החיים היהודיים. על אף הזעזוע הכביר, שעבר על יסודות חיינו הלאומיים, תוצאת מסעו של צלב־הקרס, – מכירים אנו בדברי המתווכחים את הקו־המנחה המשותף”… והנה מגלה לנו העתון הבונדאי את סוד־הדבר: “הקנאים העקשנים של המשכת חיינו הלאומיים (נמצאו גם “שאינם־עקשנים” – י. ר.) וחסידי שיתוף־הפעולה בין היהודים שבארצות השונות – הביעו את התנגדותם־שלא־פחתה לציונות המדינית”…

אבן נגולה מהלב! קיים מלט המלכד את הבונדאים כ"מהפכניים" וכ"סוציאליסטים הומאניטריים" גם יחד. עכשיו כבר יודעים אנו מה פירושן של “רב־גוניות והארמוניות”. “רב־גוניים”, או מוטב – מפוצלים, לגבי שאלות הסוציאליזם והדרך אליו, עד כדי אי־יכולת לקבל החלטה; אך, “הארמוניים” בשנאתם לציונות. ועידתו העולמית הראשונה של ה"בונד" בתקופה הסוערת של המאבק בין שני העולמות – הקאפיטאליזם והסוציאליזם – לא קיבלה כל החלטה הדנה בבעיות הסוציאליזם. לעומת זאת קיבלה הוועידה גם קיבלה החלטה נגד הציונות, שמסקנתה: “דעתה של הוועידה היא שאין להחליש את המלחמה בציונות”…

 

למה גורמת שנאת־ציון…    🔗

אַנטי־ציונות היתה אצל ה"בונד" לתסביך, הלוחץ עליו, הכובל אותו, המונע ממנו כל צעד חפשי, הפוגע ברוחו והמנוון את מעשיו המדיניים, הדוחה אותו למבוי סתום. פעמים שהדבר מגיע עד לידי גיחוך. כך, למשל, סיפר א. ליטבק ב"צוקונפט" (“העתיד”, המופיע בניו־יורק), שבסיעה הבונדאית באספה היהודית הלאומית, שנתקיימה בקיוב ב־1917 נדחתה הצעתו להציג את התביעה, שתינתן ליהודים הזכות לרכישת אדמה, חכירתה ועיבודה. נמצא מישהו בסיעה שקם ופלט לאמור – ריח־הטריטוריאליזם נודף מהצעה זו. ודיה היתה הערה זו, כדי לדחות אותה הצעה אלמנטארית… תמיד מכריע הפחד מפני צילה של הציונות.

לפיכך, הוליכה את ה"בונד" שינאתו לציון בדרכים, שקשה היה להעלות על הדעת, שמפלגה יהודית סוציאליסטית תצעד בהן. בשנות המלחמה קראנו בירחון הבונדאי בניו־יורק “אונדזער צייט” (“זמננו”), שהבונדאים נעלבו והתמרמרו על שהוזכרה להם התנהגותם בעת מאורעות הדמים בארץ־ישראל (1936–1939). ליבנו לא היה נתון אז לקביעת העובדות. אגב, האמנו גם, שעמדתם זו שייכת כבר לעבר ושה"בונד" למד משהו. ברם, אם ה"בונד" לא למד מאומה – אל ידרוש מזולתו לשכוח את תעלולי־עברו. אם הם ממשיכים ונוקטים בשיטותיהם הישנות, הרי יכולים – וחייבים – להזכיר אותה פרשה עגומה ובזויה. היתה זו באמת פרשה מבחילה ואיומה, שרק שונאי־ציון לתיאבון ולהכעיס, מוכי סנוורים ועשתונות, שאינם יודעים גבול ומידה בשנאתם וטימטומם, – יכלו לרושמה בהיסטוריה הבונדאית.

כשהמדובר הוא ב"בונד" וביחסו לציונות – יש לנהוג בזהירות. לעולם אל נאמר: דבר זה הוא כבר הגרוע מכל. בשטח זה צופן ה"בונד" הפתעות עגומות ביותר. רק חדשים מספר לפני פרוץ המלחמה פורסם, בשנת 1939, “הספר הלבן” של צ’מברלין איש־מינכן. יהודי גרמניה, אוסטריה וצ’כוסלובקיה כבר נמצאו לפותים בזרועות הדמים של היטלר. כל רשיון עליה לארץ־ישראל, פירושו היה – הצלת חייו של יהודי, הצלת חייו של ילד יהודי, הצלה ממש. אוניות פליטים כבר שטו בימים. “הספר הלבן” חסם בפניהן את נתיבן לפדות, להצלה, לחיים. “הספר הלבן” היה לפרגול, שבאמצעותו חזרו ונדחפו היהודים לזרועות־הדמים של הנאצים. לא נעמוד על מה שקרה לאחר מכן. אך, ללא ספק, – אלמלא “הספר הלבן” היו רבבות יהודים ניצולים מתאי הגזים. אי־אפשר היה לשער, שהאסון יגיע לכלל ממדים כאלה. אבל, הרי כבר אז נדדו היהודים ביערות וחיפשו דרך הצלה. “הספר הלבן” ניתק בפניהם את הדרך והפקירם לכליון. לבבות היהודים סערו בזעם ומחאה נגד “הספר הלבן” הרצחני. ברם, הוועד־המרכזי של ה"בונד" בפולין הזהיר את הפועלים היהודים לבל יתנו יד למאבק נגד… “הספר הלבן”! הוא הריע ברוב־שמחה – “מרכבתה של הציונות נתרסקה”. הוא הצהיר, ש"הספר הלבן" מהווה “מהלומה כבדה לציונות, חותר תחת קיומה; ואולם, המהלומה היא רק לציונות” (“פאלקסצייטונג”, וארשה, 21 במאי 1939. – זכרו: מאי 1939!).

עכשיו קיבלה ועידתו העולמית של ה"בונד" החלטה מיוחדת במינה, ששמה – “אשמת השתיקה”. וזה לשונה: “על מצפונם של כל אלה, שביכולתם היה לעזור ולא עשו זאת, – תרבץ אשמה זו לנצח”. נכון בהחלט! וכלום כוחם של הדברים אינו יפה גם לגבי אלה, שיכלו לסייע במלחמה נגד “הספר הלבן” הרצחני – שבגללו ירדה למצולות האוניה “סטרומה” על 768 נוסעיה: גברים, נשים וטף, – והם לא זו בלבד שלא־עזרו במאבק זה, אלא עוד הפריעו לו וחתרו בכל כוחם ומאודם להכשילו?!

והיום? ביקשנו לשכוח את העבר כחלום בלהות. מאבקנו קשה ומר. לאור יד־אחים מושטת – הננו מוכנים לשכוח את החשבונות הישנים. ואולם, ה"בונד" אינו נותן לשכוח. מרכזים גדולים ותוססים של חיים יהודים נחרבו. ודאי, בונדאים רבים מהרהרים בלקחו של החורבן הגדול, הם שינו את עמדתם. ואולם, סריסיו הזקנים של ה"בונד" מחזיקים ב"עמדותיהם" כאילו לא קרה דבר וממשיכים לשלוח חיציהם המוחלדים בציונות.

בהחלטת ועידתו העולמית של ה"בונד" נאמר: “יש להצטער במיוחד על תפקידה המזיק של הציונות בעת המלחמה ולאחריה”. והסיבה לכך: תביעת המדינה היהודית “החלישה את האפשרות לגייס את כל כוחותיו של הציבור היהודי למען התפקיד החשוב ביותר – תביעת המאמץ העליון של העולם להצלת חיי היהודים באירופה המנואצת”.

ראשית: מתי איפשר ה"בונד", עד כמה שהדבר היה תלוי בו, את “גיוס כל כוחותיו של הציבור היהודי” בשביל תפקיד כלשהו? מתי רצה להשתתף בגיוס מעין זה?… ושנית: כלום המאבק נגד “הספר הלבן” ובעד הגדלת העליה לארץ־ישראל לא היה בכוחו לסייע להצלתם של חיי־היהודים באירופה המנואצת?! ובנידון זה, הן הזכרנו כבר – כיצד נהג אז ה"בונד"!

והעיקר: כך מעיזים לטעון כיום? הרי ידוע היטב, שהתנועה הציונית, ובראש־ובראשונה הישוב היהודי בארץ־ישראל, – הם הם שעשו את המאמצים הגדולים ביותר למען ההצלה. מי גייס עזרה כספית? ומי חיפש קשרים בכל הדרכים וצידי־הדרכים? ומי אף שלח את מיטב בניו ובנותיו כצנחנים לארצות הכבושות על־ידי היטלר, על מנת שיעזרו במסירות־נפשם שלא תתואר – ל"גניבת הגבולות" ע"י היהודים, לעורר את הנותרים במקומותיהם להתנגדות ולארגן התנגדות זו? אילולא צרוּת־מוחו של ה"בונד", – שומה היה עליו לחנך את הנוער שלו לאור גבורתה המופלאה של חנה סנש, כשם שאנו מספרים לנוער שלנו על הירש לקרט. ה"בונד" היה מוסיף ומספר, שגבורתה של חנה היא פרי גבורתו של הישוב היהודי החדש, היא היתה שליחת הישוב הזה, שאינו רוצה למכור את תקוות־העם בעבור רווחתו הוא, אף־על־פי שגם ה"בונד" משיא לו עצה זאת.

הציונות אשמה… אך, הרי לפי גירסתו של ה"בונד" – כבר ערב המלחמה היתה הציונות למרכבה מרוסקת. ואילו ה"בונד"? הוא היה… פרש עצום. מה רוצה, בעצם, ה"בונד" ללמדנו בצעקותיו, הנשנות וחוזרות. האומנם רוצה הוא להפגין את חוסר־אוניו? ההיגיון המשונה השרירותי! “אילולא תביעת המדינה היהודית – היו מצילים יותר יהודים”? כולנו הזדעזענו עד־עומק לבנו מחמת המאורע הטרגי, שעה שהעסקן הבונדאי הפולני זיגלבוים איבד עצמו לדעת בלונדון, בשנות־המלחמה, כמחאה נגד אדישותו של העולם, גם נגד אדישותם של חבריו מהאינטרנציונאל השני, – לגבי השמדתם ההמונית של היהודים. אילולא התביעה הציונית – כלום היה זוכה זיגלבוים לאוזן קשבת יותר?!

אכן, כל בר־דעת יודע: ההיפך ממה שמבקש ה"בונד" לתאר – הוא הנכון. הטראגדיה של עמנו, התלוי תמיד רק ברצונם הטוב של עמים אחרים, כפי שהתבטא נכונה נציגה של ברית־המועצות במושבן של האומות המאוחדות, – נתגלתה בכל מערומיה ואימתה. הובלט ואושר, עד מה מר גורלו של עם, שאינו יכול להכריע בעצמו בעניניו החיוניים ביותר ועליו להביא את תביעותיו בפני עמים אחרים; עם, שאין לו מקום תחת השמש, בו יוכל – לפי רצונו הוא ובהכרעתו הוא – לפתוח את דלת ביתו בפני אחיו הזקוקים להצלה. ודווקא משום־כך, משום שהדבר נתגלה באכזריות־אימים כזו בשנות המלחמה וכתוצאה ממנה – נעשתה כה אקטואלית תביעת העצמאות היהודית הממלכתית. טבעי הדבר, שרק באור זה הוצגה הבעיה בפני המוסד הבין־לאומי העליון – וזכתה להבנתם של כל הכוחות המתקדמים ולעזרתם. מובן מאליו, שבד בבד עם החרפתה העצומה של הבעיה היהודית – מהווה גורם מכריע גם המפעל החי, הקיים בארץ־ישראל, פרי יצירתנו ומאבקנו.

והנה מתכנסת ועידתו העולמית של ה"בונד" ומחליטה, שבגלל תביעת המדינה היהודית אי־אפשר היה להציל יותר יהודים. הטראגדיה הגדולה והבעיה לאומית הגדולה – היתה בפי ה"בונד" לרכילות ולמרכולת־של־סידקית.

 

“בתים חדשים” – או: בית לאומי?    🔗

רק שינאת־ציון, שנשמט מתחתיה כל בסיס שיכלי, – הכתיבה לוועידתו העולמית של ה"בונד" את ההחלטה, שנתקבלה בדבר מצבם של הפליטים היהודים במחנות. ודאי נכונים דברי ההחלטה: “העובדה, שקרבנותיו של הנאציזם שלא נטבחו בדרך־נס עדיין נאנקים הם במחנות, – היא עוול משווע עד־לב־השמים כלפי קרבנותיה הטראגיים ביותר של מלחמת העולם השניה”. ואולם, גם את חרפתו זו של העולם “ההומאניטארי” – ובראש ובראשונה של ממשלת אטלי־בווין “ההומניטארית־הסוציאליסטית”, – מבקש ה"בונד" לנצל למען הסתתו האנטי־ציונית: שכן אלה “דברי־פז” שלו – “הציונים, בגלל מטרותיהם המפלגתיות הצרות, הזיקו לפעולה למען חיסול המחנות”. הרי זו ראיה חותכת נוספת, שלמען מלחמתו העיוורת והחולנית בציונות – מוכן ה"בונד" לזלזל ברגשותיהם האלמנטריים, במשאלותיהם המפורשות, בצרכיהם החיוניים של ההמונים היהודים, אפילו של אותם שנתנסו בניסיון האימתני והחמור מכל.

ועידתו העולמית של ה"בונד" הכריזה על “משימת” שיקומו של הישוב היהודי בפולין. כעדותם הם, השתתפו בוועידה זו גם נציגיהן של ההסתדרויות והקבוצות הבונדאיות בכול המחנות. מותר, איפוא, לשאול: מדוע אינם מצייתים ל"צו" ועידתו של ה"בונד" – בראש־ובראשונה חברי ה“בונד” שבמחנות? מדוע אין אלה חוזרים – ודווקא, תיכף ומיד – לפולין? כלום מישהו מפריע להם? שמא “הטירור הציוני”, שעליו מדברת החלטתם? אך, גם ה"בונד" אינו מעז לומר, ש"הטירור" הזה אינו מותיר לחברי ה"בונד" לעזוב את המחנות. על־שום־מה, איפוא, הם ממשיכים לשבת שם? לשם איזו מטרה ולשם איזה רעיון צריכים הבונדאים המיסכנים להאנק במחנות ולשאת ב"טירור" הציוני? אלא מאי: – הם גופם אינם רוצים לשוב להריסות בתיהם מאז ולהשתקע על קבריהם ותלי־האפר של האנשים הקרובים להם ביותר. ברם, הם תובעים זאת מזולתם! מהו המוסר הכפול הזה?! ואם הם עצמם אינם נוהגים כך; ואם ועידתם שלהם מצהירה, שיש לאפשר לרבע מיליון יהודים להתחיל בחיים פרודוקטיביים בבתים חדשים, – מדוע כה רב הארס ורבה המרה במלחמתם בציונות?!

היכן מצויים אותם “בתים חדשים”, המוכנים לקלוט פליטים יהודים? ואפילו הצלחנו להשיג בתים חדשים אלה, – כלום יוכל ה"בונד" לערוב, במלוא האחריות, לניצולים ממאידאנק, אושוויינצ’ים ושאר המחנות, ששם – בארגנטינה או בבראזיל, במקסיקו או בקובה, ואפילו בצרפת… – בטוח יותר משהיה בגרמניה ואוסטריה? ואפילו נניח, במקרה הטוב, שב"בתים החדשים" לא יהיו היהודים צפויים לסכנות פיזיות, – כלום אפשר לערוב, שלא תפקוד אותם כלייה רוחנית־תרבותית? אלה הם הפיצויים והשילומים ההיסטוריים – מבחינה לאומית – על החורבן והגיהינום שידע העם היהודי בדור זה? זהו גמול אסוננו הלאומי?!

לכאורה, הענין קצת תמוה: כיצד אפשר להפריד במידה־כזו בין הסיכויים המדיניים הכלליים ובין סיכויי המציאות היהודית? ובייחוד, כיצד יכול להפריד ביניהם ה"בונד", הרואה את חזות הכל אך ורק במאבק במקום? איך אפשר, שבאין הסכמה כללית בהערכת המצב המדיני־הכללי, – תשתרר לפתע־פתאום אחידות כזו בהערכת הבעיות היהודיות? למשל: אפשר לרחוש אמון מלא לפולין החדשה; אך גם להטיל ספקות גדולים בעתידו של הישוב היהודי בה, המהווה שם כיום טיפה־בים והצפוי לסכנות לאומיות אובייקטיביות, בייחוד לאחר הזעזוע הנפשי הגדול, שפקד אותו. הממשלה הנוכחית, על אף רצונה הטוב והכנה ביותר, לא תוכל למנוע את הסכנות הללו. אך, לכל הדעות, הן לא ייתכן הדבר ההפוך: להיות מפולגים בשאלת האמון במציאות הפולנית החדשה – ומאוחדים בהערכת סיכוייה של המציאות היהודית בפולין. במה, איפוא, התבטאה, בכל זאת, “ההארמוניה” בקרב ציריה של הוועידה?!

המפלגה, שלפנים קראה את ההמונים היהודים למלחמה, למרד, לגאווה, – כיצד נידרדרה למושגיו של “בונצ’ה השתקן” הבונדאי? על־מנת להכעיס את הציונות? מה פירושה המעשי של הקריאה הפאטטית “לפתיחת שערי העולם” ולחיפוש “בתים חדשים”? פירושה, למעשה, הוא: לפצל את שארית־הפליטה, המלוכדת על־ידי האימה המשותפת שפקדה אותה, לרסיסים; לפזרה טיפין־טיפין על־פני שבעה ימים ושבעים לשון, לבזבז את כוחה הלאומי הקולקטיבי! הווה־אומר להם: אל תדאגו לגורלו של העם, שנתגלה לכם במלוא אימיו על מפתנם של כבשני־ההשמדה; – איש איש יפנה באשר יפנה; דאגו רק לעצמכם, לאינטרס העצמי שלכם. ובשם האינטרס הצר והריגעי של היחיד – טלו בידכם את מקל הנדודים, פוצו בעולם כולו כמהגרים, חפשו איש איש פינה לעצמו, למען “תעשו חיים”, כל עוד ניתן הדבר בידכם. אל תדאגו לעתידו של העם, שבדרך־נס נשארתם יורשיו!

ואם שומה עלינו להילחם למען “אושר” זה ולגייס לשמו את כל כוחותיו של “הציבור היהודי”, – מדוע לא לגייס את הכוחות הללו לשם פתיחת שעריו של הבית שאין לחפשו כלל, משום שהוא קים מכבר? על־שום־מה לבזבז כוחות ולפתוח במאבק על עצם האפשרות של פיזור חדש של שארית פליטתנו? כיצד לפרש תביעה זו? אם לא לאור… האינטרס המפלגתי צר־הלב של ה"בונד" שלמענו יש להקריב את שאיפותיה, מאווייה ותקוותיה של שארית הפליטה! ואפילו אין ה"בונד" מאמין עדיין בהגשמתה המלאה של הציונות, – הן לא יוכל לטעון, שארץ־ישראל אינה מסוגלת לקלוט, ולו רק את שארית הפליטה ולהוות בשבילה בית. על שום־מה התנגדות עיקשת זו?!

“בתים חדשים”… לפנים, לפחות, טען ה"בונד" בזכות “המסורת בת אלף השנים”, מאז היכו היהודים שורש באדמת פולין. אמנם, נחשול ההגירה היהודית זרם בכל עוז; אך, ה"בונד" עמד על שפת־האפיק ומילמל בדביקות, כיהודי אדוק בזמן “תשליך”: “כאן אנו חיים, כאן אנו נשארים”. וכלפי הציונת טען: “אין אנו עם צוענים; יש לנו בית”. ואולם, כיום? אני מודה ומתוודה: קשה לי לתפוש – על־שום־מה יהודי, יוצא לובלין או קרקוב, שנתגלגל בזרם פליטי־המלחמה למרחקים – לאוזבקיסטאן, למשל – והחוזר עכשיו לשלזיה התחתית או לשטטין, נקרא “ריפאטריאנט” החוזר למולדת, ואילו, השיבה לאותה הארץ, שהעם היהודי לא חדל לראותה במשך אלפים שנה כארץ־ישראל, ודורות קיוו לבנות בה מחדש את עתיד העם, אשר בה הונח כבר היסוד המוצק לבית לאומי, – מדוע אין לראות בה ריפאפטריאציה אמיתית, שיבה למולדת? אם ה"בונד" מדבר כיום על חיפוש “בתים חדשים” – מדוע לא הבית הזה? כלום אין ה"בונד" נוהג ומטיף לצועניות? המדבר כך על “בתים חדשים”, בלשון רבים, – הריהו משולל כל תחושת בית, כמוהו כצועני. אין מחפשים בית על המפה – הוא קיים בהכרתו־של־העם. האנטומיה מלמדת אותנו על מבנה גופו של האדם, הגיאוגרפיה – על ארצות. ואולם, כשם שאמא איננה מושג אנאטומי – כך גם בית, מכורה, אינם מושגים גיאוגרפיים.

אך אפילו נפתחו “שערי־העולם” ונתגלו “בתים חדשים”, – אין להניח שה"בונד" יהא סבור, שיש לשלח לארצות הללו את הפליטים בעל־כורחם; יש להניח, שה"בונד" יסכים שיש להשאיר בידיהם את הבחירה החפשית. והרי ידוע לו היטב, שרובם המכריע של הפליטים כבר החליט והצהיר מה רצונם המפורש. הדבר אושר כבר, ללא ספק, על־ידי ועדת החקירה האנגלית־אמריקאית. מנין זלזול כזה ברצונם של הפליטים?

ברם, הבית קיים לא על־גבי החלטה־של־נייר, אלא במציאות. וככל בית – הוא שואף לקלוט את האחים שניצלו מידי הנאצים והבית הוכיח זאת, – ושוב: לא על־גבי החלטה־של־ניר, אלא בפועל במציאות. זהו אותו בית, שהציל ערב־המלחמה – ובשיאה – רבבות יהודים; והיה יכול להציל הרבה יותר אילולא “הספר הלבן” הארור, שה"בונד" נימנה על חסידיו, כדי ביזיון וקצף. זהו אותו בית, שבו היו אלפי היהודים הצעירים, שהיו צפויים לניוון ולכליון, לאנשי עמל תאבי־חיים ושמחים בשמחת עבודה ויצירה. כאן ניתנה קרקע לרגליהם, כאן ניתנה להם מחדש האמונה בעצמם ובעתיד עמם; כאן מפרים הם את השממה ומסייעים בבנין הבית, העתיד לקלוט עוד כהנה וכהנה מהבאים אחריהם; הם אינם תלויים כאן ברצונו הטוב של מישהו, בעצם ידיהם וברצונם – הם מחשלים את הגורל היהודי. ואם כופים עליהם, אוחזים הם בנשק ביד, כדי להגן על קיומם ועל כבודם היהודי והאנושי. כאן גם ייאבקו למען הסוציאליזם כעמליו של כל עם אחר, כגורם עצמאי ולא רק כתומכים ומסייעים.

שארית הפליטה רוצה ללכת דווקא לבית הזה; שכן, זהו בית ולא תפוצה־חדשה. כאן יהיו עולים ולא פליטים, אזרחי־מולדתם ולא מהגרים. כאן יכו שורשים ולא ינועו וינודו. מיהו המפריע לכך, שהמחנות יחוסלו בדרך זו. שהמרץ והרצון הלאומי המרוכזים שם לא יבוזבזו עם פיזורם? מי מפריע לפליטים להגיע לארץ־תקוותם ולבנות בה את חייהם הם ואת עתיד עמם? “הספר הלבן” הוא המפריע, בווין מפריע. וה"בונד" מחווה להם קידה ועונה “אמן”. אך הפליטים אינם רוצים להשלים עם גזר־דינו של בווין, שמקורו בשיקולים אימפריאליסטיים, שיקולי נפט ובסיסים לקראת מלחמת־עולם־חדשה. הפליטים פורצים את הדרך למכורתם, בוחרים בדרך־היסורים־והגבורה, הם מעפילים. ואילו ה"בונד"? הוא מסית נגדם באורח פרוע ביותר.

ה"בונד" אינו מנסה לארגן “העפלה” ל"בתים החדשים". הוא עסוק בהפצת דיבות על ההעפלה לארץ־ישראל. אדרבה, הקשיבו נא לדיבורים, שעדיהם מתדרדרים הבונדאים! ב"פאלקסצייטונג" הווארשאי (מ־15 ביוני 1947) נאמר: “לא נשתיק את פשעם העצום של הציונים, הרוצים להחזיק את רבע מיליון היהודים במחנות ולעסוק בסלקציה של מועמדים להעפלה…” לא במקרה משתמשים הם במלה “סלקציה”, מילה רוויית דם שליוותה את המשולחים לתאי־הגאזים. וה"ציונים" – אף הם עוסקים ב"סלקציה" של מועמדים… להעפלה… האמנם אין גבול, שבפניו תירתע שנאת־ציון?

ההעפלה כולה מתוארת על־ידי ה"בונד" כמפעלם של “תועמלנים ציוניים”… הם עוסקים, “כמובן”, במפעל זה לא לשם מטרה עממית גדולה כלשהי, אלא “לשם מטרות מפלגתיות צרות”… ודרך אגב, הם משתמשים “בטירור כלפי יתר הפליטים בעלי דעות אחרות במחנות”… אלה דברי הוועידה־העולמית, בכבודה ובעצמה.

נעלה שתי עובדות: זו לעומת זו. הזכרנו כבר את עמדתו של ה"בונד" בשנים של מאורעות הדמים (1936–1938) בארץ. שעה שהוכחנו, שהמופתי הירושלמי אז השתלט על ההמונים הערבים בכוחו של טירור, שבעטיו נפלו לא פחות קרבנות ערביים מאשר יהודיים, – כתב “פאלקסצייטונג” (ב־21 באוגוסט 1936): “מיותר להשחית ולו רק מלה כנגד טענה זו. כלום ישנה תנועה עממית, מרד או מרידה של מדוכאים, שלא הוכרז עליהם, שהללו הונעו־מלמעלה על ידי אינטליגנטים ומנהיגים? אימתי לא נאמר, שההמונים אינם אשמים כלל אלא האשמה רובצת על “המסיתים” והתועמלנים”?… אכן, רחבה כים ה"אובייקטיביות" של ה"בונד" כפי שנתגלתה בימים ההם. ואולם, כשניצולי מאידאנק ואושביינצ’ים – להבדיל – אינם רוצים עוד לנוע ולנוד ולצפות ל"בתים החדשים", כעצת ההחלטה מרים ה"בונד" קול זעקה, שאלה הם מעשי “התועמלנים”, שזהו פריו של “הטירור הציוני”…

ה"בונד" מנהל תעמולה נגד ההעפלה בעזרת הסתדרויותיו שבכל המחנות, כדבריו. נגד ההפעלה מנהל תעמולה גם בווין, המבטיח שבארצות אחרות (“הבתים החדשים”!) מצפים לכשרונותיהם של הפליטים היהודים. הוא מגייס נגדה את דמעות־התנין של משרתי־הרדיו וסוכני־העתונות שלו המסכנים, שאינם יכולים לעמוד נוכח יסוריהם של המעפילים. נגד ההעפלה “מנהלים תעמולה” – מטוסי־הקרב ואניות־המשחית הבריטיות, הצדים את המעפילים ונוגשים אותם בפצצות־גאז ובמכונות יריה. נגד ההעפלה “מנהל” בווין תעמולה על־ידי מחנות־הריכוז בקפריסין ועל־ידי החזרת המעפילים, ממש כשבויי־מלחמה – לגרמניה, שאדמתה רוויה מדם יהודי. ושום דבר אינו מועיל! התעמולה הזו – אין בכוחה להתגבר על שליטתם של “התועמלנים הציוניים” ועל “הטירור הציוני”!…

לבבות היהודים, לב המוני העם־היהודי בעולם כולו, הולמים יחד עם לב המעפילים; הם מרטיטים בתפילה, שהמעפילים יצליחו בדרכם; הם סוערים בזעם נגד הרודפים אחר המעפילים וחוסמים בפניהם את דרכם ארצה. הטובים והנאצלים ביותר בעולם הלא־יהודי מרכינים ראשיהם ביראת־כבוד בפני גבורתם ויסוריהם של המעפילים, הממשיכים בדרכם, למרות כל הסכנות ולמרות שיודעים הם, כי יחזו בארץ מרחוק – וייכלאו לאחר מכן במחנות הריכוז בקפריסין. העולם מבין שההעפלה היא מרידתה של שארית העם המעונה נגד חוסר־המולדת שלו. העולם יודע, שאניות המעפילים מוּנעות ברוח שאיפתם הכבירה להגיע למולדת, בה יחיו בשלווה ובבטחון, ככל עם בארצו. רק ה"בונד" אינו מסוגל לתפוס אמת פשוטה זו!

ודאי עוסקים כאן גם בתעמולה ואירגון, המתכננים והמסדירים את הנחשול הסטיכי. אנו גאים בתעמולנים והמארגנים הללו; אלה צעירינו, שנטשו את משפחתם, הוריהם או נשותיהם וילדיהם, והם נעים ונדים בנתיבות הפליטים, מעודדים אותם, מארגנים אותם, שותפים לנדודיהם הקשים בגבולות ובימים. כשם שגאים אנו בבחורינו ובחורותינו, שקפצו לגלי הים הסוערים ונשאו על כתפיהם את מעפילי האניה “שבתי לוז’ינסקי” אל חופה של הארץ. גאים אנו בדמותה המפוארת של ברכה פולד, שנפלה מכדורי הבריטים, כשהיא ניצבת על משמרתה בחזית־ההעפלה באותו לילה, בתל־אביב, כשציפו לבואה של אניית־המעפילים “וינגיט”. ברכה פולד הגיבורה אינה יחידה, אחת מני רבות היא, בת הישוב, שאינו מצביע לשארית הפליטה על “בתים חדשים”, אלא – מוכן לשלם בקרבנות־דם בעבור זכותם של המעפילים להגיע למולדתם, המצפה להם.

ה"בונד" לא זו בלבד, שאין לו כל חלק בפרשה־המפוארת הזו בהיסטוריה היהודית בת זמננו, אלא – הוא אף מיידה בה אבנים. ועידתו העולמית של ה"בונד" לא מצאה אף מילת־גנאי אחת כלפי אלה, המקבילים את פני המעפילים בפצצות־גאז וכדורי־עופרת. לעומת זאת חוזר ה"בונד" על דיבותיו ועלילותיו של בווין: “מטרות המפלגה הציונית”… “מנצלים את האסון”… “תועמלנים”… “טירור ציוני”… וכולי וכולי… כך קמה השותפות המוזרה של ה"בונד" – לא עם ההמונים היהודים – אלא עם בווין, שותפו “ב. ב.” (בונד־בווין) בערבון מוסרי־מוגבל ומפוקפק ביותר.

“אונדזער וועג” (דרכנו), בטאון “אחדות העבודה – פועלי־ציון” בארצות הברית וקנדה, 15 בדצמבר 1947