בין שני עולמות¹

עם פטירתו של מרדכי טביב

ספרו הראשון של מרדכי טביב ז"ל, הרומאן “כעשב השדה”, ראה אור בתש"ח. באותן שנים התייצבה מישמרת חדשה בסיפורת העברית, של מספרים צעירים, רובם ילידי הארץ, אשר כונו מאוחר יותר בני “דור בארץ”. איחדה אותם הזיקה הבלתי־אמצעית לארץ, לנופיה ולחווית החיים בה. פיעמה בהם תחושת ראשוניות, שניכרה בסיפורים ובשירים הן בפריצת מחסומים נושאיים והן בקריאת דרור לחומרות לשוניות.

“כעשב השדה” נתקבל באהדה הן על־ידי בני דורו של טביב והן על־ידי בני הדור הקודם, כי היתה בו שניוּת על יחס ואהדה בלתי־מוסתרת כלפי שני העולמות. הסיפור מבליט, כמובן, עימות בין יחיא האב לבין יחיא הבן, אך אין הוא מזכה אחד מהם בהצדקה מוחלטת. האב, שנולד בתימן, “מרי” בתוארו ובעיסוקו, אמן צורף במקצועו, חדור אהבת ארץ־ישראל ואהבת תורת ישראל, מיצר את צעדיו של בנו, המבקש להתערות במה שנראה לו כמושגי החרות והקידמה הארץ־ישראליים. אך יחיא הבן כבר נולד בהווי השכונה שבארץ, זו הצמודה למושבה המתפתחת. ליבו מושכו לפרוק עול של חומרות, והוא מתאווה לחיות את החיים במלאוּתם. סקרנות וחושניות מסייעות לו לחצות את תחומי־האיסור השבטיים, כדי להתערות בממשותם הארץ־ישראלית של החיים.

לכאורה, יחיא הבן ניצח, ויותר מכך ניצחה ממשותם של החיים. אולם הניצחון איננו שלם. במצב של עימות – גדול הוא המחיר הנדרש עבור הפשרה. ככל שיחיא האב נתבע לסגת מפני מושגי החיים החדשים, שבנו נכבש להם, כן הוא הולך ומאבד מנכסים בני־קיימא, שהם נכסי־תרבות אמיתיים ונכסי־אמונה שאין להם תחליף. ומבעד למסופר ניכר המספר שליבו חצוי בין שני העולמות המתגוששים. הוא מודע אל כורח ההתערות, אך הוא גם כואב את גודל ההפסד הכרוך בכך. והמוצא הוא, כמובן, באמצעי הומוריסטי מובהק, שרומאן־ביכורים זה מצטיין בו. ההומור משרת את טביב לביטוי יחסו האמביוולנטי כלפי שני העולמות המתנגשים בכור החיים החדשים המתרקמים בארץ. ההומור מאיר את יחסיותם של הערכים המתנגשים בשעת המיפגש. בדרך זו הופכים יסורי הפשרה הבלתי־נמנעת לאפשריים יותר. ואך אופייני הוא שבסיום, במעמד מות יחיא האב, פגישת הבן והאב היא פגיעה התפייסות ואהבה רבה.

סיפור זה אינו רק מערער על יומרת הראשוניות של בני “דור בארץ”, בהצביעו על הכרחיותו של הצבת גשר בין האתמול להיום, שהוא החיבור בין העבר לעתיד. “כעשב השדה” הוא סיפור אנושי חם־לב, שעיקר כוחו הוא בהעלאת חוויות־ילדות בשכונה העירונית שבמושגי שנות הארבעים. והוא סיפורו של נער, המתוודע אל עצמו ואל חושיו, ומבקש ואף מצליח ללחום על זכותו למצות את תחושת־החיים המפעמת בו. בנער זה משוקעים הרבה יסודות אוטוביוגראפיים, ולמעשה לבטיו משקפים היטב את שלבי ההתערות, שכל נער, מכל עדה שהיא בישראל, מתנסה בהם בארץ.

חינו של “כעשב השדה” הוא בכושר ההמחשה העז. הלשון שירתה יפה את הסיפור. היא עשירה, אך גמישה. טביב ניצל היטב את כוחה לכתיבת שיחה חיונית בין הדמויות, לתיאור הממחיש בדקוּת מצבים ורגשות ובעיקר ליצירת הנימה ההומוריסטית.

הארכתי את הדיבור על “כעשב השדה” הן משום שבספרו הראשון נשמר מיטבו של טביב כמספר, והן משום שבכל יצירותיו הגדולות האחרות, בה במידה שהיה קשור אל עולם חוויותיו האמיתי, חוויות נער מבני עדת־תימן בהווית החיים הארץ־ישראלית, נתקיימו אותם מאפיינים שנתגלו וייחדו את מרדכי טביב בספרו הראשון. כך בקובץ חסיפורים “דרך של עפר” (1954) וכך ברומאן השני, “כערער בערבה” (1957). בשלושה כרכים אלה במיוחד הציב לעצמו מרדכי טביב ציון מיוחד בסיפורת העברית בת־זמננו.

בעריכת זיסי סתוי