הבגידה של שנות ה־60    🔗

עתה כבר ברור לחלוטין, כי הסיפורת העברית מיצתה את האפשרויות הסיפוריות שזימנה עבורה מלחמת־השיחרור לאחר עשר שנות־חיים בלבד נחתמה ספרות מלחמת־השיחרור בפירסומו של “ימי ציקלג” לס. יזהר, שהוא גם הישג הפיסגה שלה. תקוותה של הסיפורת שלנו היא מעתה בשתי תקופות אנטגוניסטיות, שתולדותיהן מספקות הסברים ממשיים לדמותה של החברה הישראלית ולבעיותיה המיוחדות: תקופת העליות, שתזמן לה את דמויות־המופת ואת נושאי־ההזדהות; ושנותיה של המדינה, שיעמידו לרשותה את הדמויות של האנטי־גיבורים. מבחינה זו ניתן לראות את “יונה בחצר זרה” של משה שמיר, שראה אור לפני כשנה, ואת “שידה ושידות” של רחל איתן, שבו אנו דנים עתה, כספרים שבחרו בתבונה רבה את הרקע החברתי־התקופתי לסיפורם.

משני הספרים מתברר שבניגודים המרובים בין שנות ה־30 לבין שנות ה־60 מתמצים המתחים האמיתיים המשפיעים על החברה הישראלית כיום. לרחל איתן מצטיירים ניגודים אלה כתהום שאין לגשר על פניה. על־פי ראייתה אין שום קו של דמיון בין דמותה של מירה ש"ץ, אמו של אמנון, המוכנה לכל קורבן בנפש חפצה, לבין כלתה אביבה, שההקרבה העצמית היא עבורה דוגמה מגוחכת של ההתנהגות האנושית, על אף שנתקדשה כערך בדור העליות. ברומאן של משה שמיר מצטיירים הניגודים בין התקופות ובין הדורות כניגודים מדומים. “המספר”, המלעיג תחילה על לאה, עתיד לבסוף למצוא את עצמו מתלכד בקשר של רציפות והמשך עם הערכים של גיבורת סיפורו.

“המעמד החדש”    🔗

את שנות ה־60 מתארת רחל איתן כתקופה שבה התחדד הפער בין הערכים החדשים לבין הערכים הקודמים. במדינה נתגבשה באותם ימים אופן ברור שיכבה חברתית חדשה, גם אם מעטים הסתפחו אליה, משום ששעריה נפתחו למעטים, כגון: הפקידות הממשלתית הבכירה, צמרת הקצונה הצבאית, מתעשרים למיניהם, דוגמניות וערב רב של אמנים. שיכבה זו הכתיבה את אורח־החיים וקבעה את סמלי־היוקרה, הנערצים גם על הרבדים האחרים בחברה הישראלית. ערכי “תנועת־העבודה, ההתיישבות, הפלמ”ח ותורת ההסתפקות־במועט" (עמ' 47) פינו אז את מקומם לסמליו של “המעמד החדש”.

התמורה בחברה הישראלית התחוללה בהשפעת מגעיו של הישראלי עם אירופה ואמריקה, פרקי מסעה של אביבה ליבשת האירופית יכולים להבהיר כיצד הסתחרר הישראלי מאורח־החיים המתפנק והמענג, שפגש שם. ובשובו לכאן נשא במיזוודותיו את החלטת־החיקוי הנחושה ואת שלל־מסעותיו: “נעלי־מידבר איריות של קלארק בלו־ג’ינס של לויס, חולצות־עבודה צרפתיות, ורודות ותכולות, מכופתרות צווארון, סנדלים וחגורות־עור מברזיל או מרומא: סמלי המעמד הישראלי המעופף בשנות הששים” (עמ' 47).

תחילה נצטיירה התמורה בסממניה החיצוניים – בלבוש, באורח־הדיבור ובהעתקת המיפגשים מהתלולית שלרגלי השיקמה אל הסאלון ובית־הקפה; אך עד־מהרה נעשתה הבגידה מורגשת: “בתנועת־הנוער אהבנו בתחילה את הנערים העובדים, את תנועותיהם המגובשות, את גופם הנודף ריח־מוסכים ציפורניהם השחורות נשאו את ההבטחה כי בוא נבוא אל ארץ־הבגרות היעודה. אחר־כך בגדנו בהם בקלות עם מעריצי ת.ס. אליוט וגוסטב מהלר” (עמ' 34). וככל שהבגידה נעשתה מציקה יותר, כן גבר הצורך לשככה בתענוגות נוספים.

פרשנות גלוייה    🔗

הרומן “שידה ושידות” פותח בשלב מתקדם של תהליך הגריעה בחברה הישראלית. “המעמד” חוגג ימים דיוניסאיים, “הדוניסטים פקוחי־עיניים” (עמ' 68) מתאמצים במיפגשים היום־יומיים לספק את רעבונם לתענוגות. שמם של אחדים מהם כבר הולך לפניהם. אחרים דיבורם ענייני ותכליתם ברורה – עושים כמיטב יכולתם. וההמונים רואים ונפשם כלה. לוטשים את עיניהם הסקרניות־מייחלות אל “המעמד” החוגג ומתאמצים לפרוץ פנימה. כתיבתה המחזאית של אביבה ומעמדו של אמנון במישרד־החקלאות מקנים לבני הזוג ש"ץ מקום של כבוד ב"מעמד".

הפרקים שעלו יפה ברומאן ושכוחה הנראטיבי של רחל איתן ניכר בהם הם אומנם אותם פרקים, החושפים את הווי “המעמד” בשיחותיו, במיפגשיו ובאורח־חייו. המספרת שומרת כאן על אותו מרחק, שנחוץ לה כדי, שתוכל להפגין את עינה החדה ואת לשונה הצולפנית כלפי אלה השטופים בתענוגותיהם. פרשנותה של “המספרת” למתואר היא גלוייה ונטולת־רחמים. יש שהיא מצליחה גם ליצור בנו את התיעוב כלפי מעשיהם. בפרקים אלה אתה חש בנוכחותה של “המספרת” ובשליטתה בחומרי הסיפור. מעורבותה הפרשנית מתקבלת כסבירה וכמוצדקת על־ידי העמדה ביקורתית שהיא נוקטת כפי שתדגים הדוגמה הבאה מהתיאור הגרוטסקי של נישואי חיים יקיר לדפנה: “את הכוס העטופה בנייר מחץ לא ברקיעת־חתנים צעירה ושובבנית, כנהוג, אלא לאטו, כאילו היה חרק גדול” (עמ' 42 – ההדגשה שלי, י.א.).

אולם, כישלונו של הספר הוא במה שמצוי מעבר לתיאור “המעמד”, בעיצוב דמותה של אביבה. לכאורה יכול היה סיפור נישואיהם של אביבה ואמנון ש"ץ להאיר ולהשלים יפה את הביקורת החברתית על־ידי המחשת יסוריהם של רודפי־התענוגות הללו במישור האישי; אלא שלשלם כך היו צריכים השניים להצטייר כקורבנות של אורח־חיים זה. המספרת משתדלת אומנם לטעון לקיומו של הבדל בין אביבה ש"ץ לבין החברה ההדוניסטית המטריפה את שלוות־חייה: “בהביטה עתה אל רעיה, מכריה, בני־דורה, ראתה בקנאה כיצד הם מנשקים כולם את טבעת השכלתנות, בלתי־פגיעים, בעוד שהיא, רק היא, כמדומה, מאוכלסת דימונים שאין לסלקם מתוכה” (עמ' 68). היא אף מפרשת את מידת ההבדל: “שוב לא יהיה תיקון לחייה. האנשים הסובבים אותה, זולת ילדיה וכמה ילדים אחרים, העירו בה עתה דחייה פנימית מחליאה. חיים מזוייפים, עכורים, חסרי גרעין של אמת, ספינת־עבדים נחתרת בקצב אשר הם עצמם הסכימו עליו. מרצונם, בזמן מן הזמנים, ברגע של שקיעת־הנפש” (עמ' 70). אולם, למעשה מתדמה אביבה לאחרים במעשיה ובדיבורה. את רדיפת התענוגות של האחרים ושל בעלה היא מתארת כמבחילה, אולם היא עצמה מקבלת אותם בברכה ובסלחנות שעה שהם מזדמנים לה. אביבה אינה יכולה משום כך ליטול על עצמה לא את תפקיד הקורבן ולא את תפקיד נביא־הזעם.

דוכיפת־זהב    🔗

למעשה, העלאת דמותה של אביבה כגיבורת הרומאן מקרבת אל הדעת, שמלכתחילה נתכוונה המספרת לרתום אותה למסעה המפרך בסימטאות אורח־החיים הנהנתני שפשה בחברה הישראלית, שהרי בתחילת הרומאן הקפידה לשמור על המרחק הנחוץ מדמותה, כשם שהקפידה לקיים מרחק זה בפרקים המתארים את “המעמד”. היא מלעיגה על התאהבותה של אביב: “בת שמונה־עשרה, בגיל שבין נהר־פרת ונהר־חידקל, אחוזת היסטריה קלה, שילחה את דוכיפת הזהב. הדוכיפת הביאה את אמנון ש”ץ, סגן צנחנים, בוגר ממנה שנתים, שחיזר אחריה בלא־חן באוטובוס מס' 5" (עמ' 18). אילו, התמידה המספרת בכך, היה הרומאן משלים את יעדו כרומאן חברתי.

הסתירה הפנימית, שבה מצוי הסיפור, נגרם ללא־ספק על־ידי התרככות יחסה של המספרת אל דמות הגיבורה שלה. על אף טענותיה לקראת סיום הרומאן, כי היא צופה ב"מחזה ש"ץ הפיקרסקי:, מגלה היא במהלך הפרקים מעורבות גדלה והולכת בהויה של אביבה. היא מגלה הבנה לבגידותיה באמנון, נוטה להצדיק את מניעיה. מתרעמת על בוגדנותם של הגברים ועל התחרות האכזרית שמקיימות נשים בבנות־מינן. מהלך מפתיע וסותר זה של המספרת גורם להתמסמסותה האיטית בפרקי־הסיפור הייחודיים לדמותה של אביבה. היא מתנדפת ונעלמת בהם ויש רגליים לחשש, שעד שהיא קמה ותופסת שוב מדי פעם בפעם את מקומה כצופה “במחזה הפיקרסקי”, היא עצמה מזדהה לחלוטין עם גיבורת־סיפורה. מעדיפה לרוות תענוגות יחד עם אביבה ועם נגן התזמורת מצרפת. או להנות ממסע־התיירים באירופה.

אחת מן השתים: אם פתחה את סיפורה ברומאן חברתי היתה צריכה להתמיד בכך עד הסוף; אך אם ביקשה להציג את אביבה ש"ץ כקורבנה של חברת־התענוגות בשנות ה־60, היתה צריכה להעדיף במקום נערה המשלחת “דוכיפת־זהב” דמות אשה, שאורח־החיים של החוג החברתי שוחק את אושרה ודורס את רגשות־לבבה.

חוליות החיבור    🔗

אפשר שסתירה פנימית זו מבהירה את סיבת אי־התאחותם של פרקי הרומאן, על אף מאמציה של המספרת ליצור ביניהם רציפות כרונולוגית הגיונית. בכך יש לתלות גם את ההחמצה הבלתי־נמחלת של הנושא החברתי, שנותר בניסוחיה של המספרת בלבד – ואלה, יהיו מחוכמים ככל שיהיו, אינם משתווים אל כוחו של סיפור־מעשה ממחיש וקולע.

פרקי אירופה שברומאן הם החלשים ביותר שבו. אופיים התיירי ממעט לתרום להבהרת דמותה של אביבה, ובוודאי שאינו מחולל איזו השתנות, שלכאורה היה ניתן לצפות לה במהלך מסעה. ההשפעה היחידה, שנודעה לפרקים אלו ברומאן, התבטאה בהחלשת הביקורת החברתית, שנבנתה בשקדנות ניכרת בפרקים הראשונים על־ידי הבלטת הניגודים בין שנות ה־30 וה־40 לבין שנות ה־60. המסע היפנה תשומת־לב להשוואה אחרת: בין ההדוניזם של החברה הישראלית לבין זה שבאירופה. השוואה אחרונה זו היא, כמובן, נטולת ענין, עוסקת במפורסמות ומהווה היסט ברור מהתכוונותו של הסיפור.

שנות ה־60 עדיין מצפות לסופר עברי, שיבקש בהן את שורשי ההווייה הישראלית הנוכחית שיידע להבקיע אל מתחת למעטה המעובה של הנהנתנות, כדי לגלות שם את חוליות־החיבור המרתקות את הדורות אל היעודים המשותפים. אפשר שספרה של רחל איתן, על אף כישלונו, ידריך סופר אחר למיצוי כזה של הנושא ברומאן בשל יותר.

(6.12.1974)