אמר הכותב: עם צאת ספרו של ישראל צינברג “תולדות ספרות ישראל”, במהדורה עברית בת ששה כרכים, בהוצאת ספרית הפועלים ובהוצאת – יוסף שרברק, נתכנסה במועדון “צוותא” בתל־אביב מסיבה, שבאה לברך על המוגמר – לאחר דברי־הפתיחה של דוד הנגבי, דיברו שלושה מהנים ושלשה נהנים. שלושה ראשונים – דוד כנעני, שערך את כל הספר כולו, ברוך קרוא שתירגם את רובם, א. ב. הברמן שכתב את רוב ההשלמות, שלשה אחרונים שאמרו דבריהם – ד"ר רפאל מאהלר ואברהם שלונסקי, וכממצעים ביניהם באו דברי, הניתנים בזה.

א    🔗

אנו היושבים בארצנו, שהיא היסוד האינטגראַלי האחד של הווייתנו, ומדברים בלשוננו, שהיא היסוד האינטגראַלי האחר של הווייתנו, ובונים את מדינת ישראל ונבנים בה, ובניננו על דרך שיתופם של כל שבטי־עמנו שהיו רחוקים זה מזה במקום וקרובים זה לזה במציאותה של ראשית אחת ובתקוותה של אחרית אחת, אנו עשויים לטעות בטיבה של התקופה, שהדורות האחרונים שרויים בה, ולראות את חזיון הריאורינטציה שבה ולהתעלם מחזיוני הדיסאורינטציה שבה. ומה עיקר־רעתה של אותה דיסאורינטציה, הווה אומר: במה שהדיפרנציאלים לא די שהיו מרובים על האינטגראל, הרי כל דיפרנציאל ודיפרנציאל היתה בו מגמה והוא אף קיימה הלכה למעשה, היא המגמה ליעשות אינטגראל, ואפילו האינטיגראל בה"א הידיעה. שני המאורעות הקטביים של דורנו, חורבן גלות־אירופה ותקומת מדינת־ישראל, צימצמו אך לא הכחידו את תחרות הדיפרנציאלים, ואדרבה ככל שמתיצבת והולכת ההרגשה של ימים כתיקנם, אף כוחה המפצל של התחרות הזאת גדל והולך, וביחוד שמפעלה המרכזי של האומה, בנין מדינתה, לא נמשך למעגלו הממשי אלא חלקה בלבד, ואנחנו המעט. נמצא האומר, כי הריאורינטאציה היא הנוצחת ודאי דינו עמו, אלא שהוא חייב לזכור, כי נצחונה יותר משהוא מלוא־מציאות הוא קצה־מעשה; או בדיבור אחר: הוא עודנו תעודה.

ושמא מוטב שנניח להם ללעזים: אינטגראל ודיפרנציאל, ריאורינטאציה ודיסאורינטאציה וכדומה, ונבור לנו דיבור פשוט יותר: אנו, היושבים בארצנו ומדברים בלשוננו, נוטים להתפתות לכך, כי שני היסודות האלה הארץ והלשון דיים כקו־חיבור של יחידי־העם וכללו, ואך זה מקרוב התחילה להתחוור יותר ההכרה, כי צמד־יסודות זה צריך יתר דבק, והוא דבק תודעת אחדותנו התולדיית למראשיתה של האומה דרך כל קורותיה, כשהאבן־הראשה של התודעה הזאת היא ידיעת תרבותנו כולה, ובכללה ידיעת תרבותנו הרוחנית, שביטויה, או אחד ביטוייה הנחשבים, היא הספרות. אך בבואנו לקנות לעצמנו ולהקנות לסביבנו, וביותר לבנינו ולבנותינו, את הקנין הזה אין בידינו כלים העשויים לכך.

והנה זימן לנו המזל הטוב איש צדיק שומר־אמונים, ר' ישראל צינברג, הי"ד, שנטל עליו, לפני שני דור, לכתוב את תולדות ספרותנו הכוליית ממבואי תקופת־ספרד עד הדורות האחרונים על דרך חקירה שקולה ועל דרך הרצאת־תוצאותיה במישנה סדורה וברורה. וחקירתו והרצאתה מתוך יגיעה מכוונת ומושכלת להקיף נושאו ונושאיו בכל זמניהם ומקומותיהם, על כל זרמיהם ורחשיהם ועל כל לשונותיהם, עד שעבודתו עשויה לשמשנו כתשקיפה של אחדות עמנו ויצירתו בכל חליפותיו במסילת התולדות הארוכה הזאת.

ב    🔗

המעשה הרב הזה הוא מפעלו של יחיד, שהעמיס על עצמו את האַטלס של חלק גדול בתולדות ספרות ישראל ונשא בו ואותו מלוא מאמצו, והמתעלם מרוב יתרונותיו ומתריע על מעט פגמיו מיקל על עצמו את דינו, אם הוא שוכח כי מעשה, המצריך כנסת חכמים, ושנעשה בידי חכם אחד, אי אפשר שתהא בו ממעלת־השלימות. ולא עוד, ניתן להמשיל בזה החידוד המובא משמו של אַנאַטול פראַנס או משמו של אנדרי ז’יד שנשאל מי הוא, לדעתו, גדול סופרי־צרפת, והשיב: לצערי עדיין ויקטור הוגו. ובאמנה, החיבור הכולל ביותר של ספרותנו הוא עדיין של ישראל צינברג. והאומר: לצערנו, דין שיזכור כי הצער הזה הוא גנאי גדול לנו, אך הוא שבח גדול לו האיש היחיד, שיומו היה נתון לאומנותו ולילו לתורתו ולספרו. נמצא גם המחמיר ביותר אינו יכול שלא להודות בחשיבותו המופלגה של הספר, שהוא לעת־עתה כלי־שרת יחיד ללמוד וללמד, בתחום נושאו ונושאיו, תורת הספרות כולה.

ג    🔗

ולענין נחיצותה של מטפחת ספרים זו, הרי היא בולטת ביותר פה ועתה מכמה וכמה טעמים, ועיקרם משולם. ראשית, הידעה של הספרות, כפי שהיא נלמדת בבתי־האולפנה המצויים שלנו, היא מקוטעת הרבה. בדרך־כלל היא מרוכזה במיוחד במה שנקרא ספרות עברית חדשה, לפי הקונצפציה המקובלת, המשלשלת אותה מספרותה של מפלגת־המשכילים בלבד, וזה מקרוב גוברת המגמה לקצץ בראשיתה והמשכה ולהעמידה על אחריתה, ומגמה זו נכרכת לה כממילא נטייה נרקיסטית להעמיד את חומר הלימוד יותר ויותר על ה־dernier cri, ודי להכימא. שנית, פושטת והולכת תפיסה של קיצור־התולדות וממילא תפיסה של קיצור־התרבות, על דרך דילוגים וקפיצות על פני תקופות ודורות, ורווח הדיבור על אומה חדשה, שאם להסיר מעל הגדרתה או הגדרותיה את צעיפי־המליצות, הרי היא כזיווג שאי אפשר לו שיעלה יפה – זיווג של מיתוס רחוק ולוואנטה קרובה. שלישית, אפילו שאינם גורסים כך, מדברים לפחות, על מהדורה חדשה של האומה, היא המהדורה החילונית. והנה בין סופה מהדורת־קבע בין סופה מהדורת־עראי – או כפי שאני נוהג לומר: עראי דיאלקטי – על כל פנים, הרפתקה גדולה היא, אולי הנועזה שבהרפתקות־עמנו, וכדרכה של הרפתקה היא פרוצה לסכנה ולסכנות. והגדולה שבסכנות, שהוויית האומה תהא, מבחינת זיקתה לתולדתה ואָפיה, תלויה ברפיון, אם לא על בלימה. סכנה זאת גדלה כגודל ההתעלמות מאמיתה של תולדות־ישראל ותרבותה, שאין לשנותה בשרירות פרוגראמטית, כל־שכן אקלקטית.

המסילה הארוכה של התולדה והמסילה הארוכה של תרבותה על ביטויה בספרות, מחייבים ידיעתה כהווייתה, יתר על כן: ככוליותה. העיקר הכפול הזה – הרי נפש המעשה שלפנינו.

ד    🔗

ומן המעשה אל העושה – ישראל צינברג חי ופעל כשני דור במדינה, שניתנה לה כמה וכמה כינויים, מהם שנתרחוו גם באולם הזה: ארץ־הסוציאליזם, עולם המחר, המולדת השניה וכדומה, ובין הכינויים האלה אמת ובין הם חילופה, מבחינת הנקודה היהודית אין הם תופסים, כי מבחינה זו גלות־רוסיה היא במהדורתה הסוואֶטית, והיא גלות שגורלה מיוחד בעובדת ניתוקם של יהודיה ממעגלה החי של האומה, מאווייו ומאמציו, ניתוק שמשמעו כיווץ זיקתם לקניני־האומה, תחילה על דרך עקירתה של הלשון העברית והשלטת היידיש כלשונם הלאומית היחידה, באחרונה על דרך עקירתה של לשון זו גם היא, ורציחת סופריה. באוירה זו, שהספרות היהודית הרשמית – והיא הספרות היחידה המותרת – הלכה לא לבד לפי פיתולי־הקווים הגיניראליים המתחלפים של הרשות הרודנית, אלא העמידה, אם לרצונה אם לכרחה, את תפיסתה את האומה על הסיגול לקווים אלה, חי ופעל איש שלא וויתר על תודעת־אחדותו של העם לדורותיו ורציפותם היוצרת, ושקד על הספר המונח לפנינו, והמוליכנו כברת דרך ארוכה של תולדותינו ויצירתנו על כוליותיה. אמנם, עתה לאחר רצח הסופרים היהודים שמיתתם מקדשתם, טורחים לגלות רמזים ורמזי־רמזים לזיקות סמויות, ולפי־שעה אין ביטחה בידינו, עד־מה אנו דורשים כל אלה מתוך קפלי־דבריהם או אנו דורשים אותם אל תוכם. והנה יגיעה זו היא למותר בספרו של צינברג – כאן הזיקה ושמירתה גלויות וברורות ואינן צריכות הסוואה ומוותרות מראש עליה. ואפשר כי ממרחק־הימים הוא שייראה כאמיתה של יהדות רוסיה שנחנקו רצונותיה, הוא־הוא שומר־החותם שנשא את תודעת עצמנו בריש גלי.

ה    🔗

ודאי שורת האמת נותנת, שלא נעלים חילוקי הדעות שבינו ובינינו, וביותר שנהג להדגיש כי מעולם לא היה מכלל הציונים ובכללם. וראה למשל במכתבו רב הענין ליצחק ריבקינד, מ־18 בפברואר 1935 (נדפס ב"צוקונפט" מאי 1943). אותו מכתב הוא תשובה לשאלה בענין קונטרסו הרוסי על ייחוסו של שיילוק, וכך היה המעשה: בשנת 1897 טרח על עבודה בענין שיילוק ונתן החכם, וההנחה שבידו, כי גיבורו של לסינג הוא אמנם מצבה מענינת לתקופה ההשכלית־הומאניסטית בשלהי המאה הי"ח, אך בתורת אישיות היסטורית בת המאה הי"ב לא היה ולא נברא, כי לא טיפוס חי הוא אלא מכונת דיבור מופשטת, ואילו שיילוק של שקספיר נטוע בקרקע סוציאלית־היסטורית, והוא טיפוס חי, שדמו רוהט בעורקיו. הנחה זו היתה, ב־1900, יסוד הרצאתו בפני האינטליגנציה היהודית בפטרסבורג – היושב ראש מיכאל קולישר השתער עליו ברוב רוגזה, ואפילו קצת סופרים שעבר אליהם ה"ווסחוד" לא השלימו עמו. לאחר רוב ויכוחים נעשה ניתוח – המחצית האחת על נתן החכם, נקטעה, והמחצית האחרת היא־היא אותו קונטרס. ולא הארכנו במאורע מועט זה אלא כדי להראות, כי צינברג הצעיר שנלחם לאמיתו בסביבה ליבראלית שהכחישתה השלים על דרך פשרה, ואילו צינברג בשנות העמידה והזיקנה שנלחם גם הוא לאמיתו ובסביבה דיקטאטורית שהכחישתו, שוב לא השלים על דרך־הפשרה, אלא אמר אמיתו כתומה.

אולם נחזור לענין הציונות, שהוא מסתייג ממנה באותו מכתב ונדגיש הערה חשובה שמוסיף מקבלו, יצחק ריבקינד. הכוונה לתגובתו של צינברג על ספר הקרוב אלינו, שכן הביא רבים בינינו לארצנו, הלא הוא ספר “יזכור” לחללי השמירה בימי העליה השניה, ושקראנו אותו בנעורינו, אם במקורו העברי, אם במהדורתו היידית (בן צבי ובן גוריון), אם בתירגום הגרמני (גרשום שלום) וביחוד הפולני (מאיר ביננשטוק). וכך דברי צינברג עליו (“יידישע וועלט” פטרבורג, 1912): “יזכור” נקרא הספר… והוא מודגם כולו הרוגים, ועם־זאת הוא מלא חיים… הוא ספוג דם־חפים, ועם־זאת ריחו לשד האדמה, ריח־שדות… ומן האדמה העקובה דם־גיבורים נובט היפה בציצים – ציץ־התקוה… הוא מלא לשד־חיים, הוא קלוט גבורה, עקשנות־חיים, מורגשת בו נשימתם של בני־אדם שלימים בעלי־גדלות, של אנשים ישרי־גב…"

אנשים שלימים ישרי־גב – הרי משאת נפשו שנאמן לה, ופרי אמונתו וגילויה לפנינו.

[י"ב אדר תש"ח]