א    🔗

השירה הזאת שמה במקורה, בלשון יידיש, הוא מיין היים ותרגומו בלשוננו הוא גם ביתי וגם מעוֹני, והמתרגם קרא את השירה הזאת שם המקיף את שני המושגים: בית אבא. כבר מעצם השם אתם למדים, כי המשורר בא לתאר לפנינו את בית־הוריו, ובאמת הוא מתאר את הבית הזה באופן שאנו מכירים את עיירת־מולדתו, סביבת־גידולו ואוירתה. השירה הזאת מעלה, איפוא, לפניכם תמונת־החיים של בית בבתי ישראל, של עיירה בעיירות ישראל. עתה שידעתם מקומה של השירה – גולת פולין, אתם מבקשים לדעת זמנה, והנה הדבר מפורש מיד בשורה השישית – בשנת ה"א אלפים תרצ"ח. לאמור, לפניכם חטיבת חיי־אחינו בני עמנו ערב השואה הגדולה אשר ירדה עליהם ומחתה אותם באכזריות מעל פני האדמה. הידע המשורר, כי הוא שר את שירת ביתו ערב חורבן וכליה, אשר בה יכלו גם חייו שלו?

הבה ונראה מי הוא המשורר ומה היתה דרכו בחיים ובשירה. הוא נולד לפני כארבעים ושש שנים בעיירה מעיירות פולין – ז’ליחוב שמה. עיר קטנה היא אשר רכבת אין בה, אך בסביביה מהלכת מסילת־הברזל החשובה אשר בין עיר גלילה לובלין ובין עיר הבירה ורשה. מספר הנפשות אשר בה, לפני בוא השואה, כשבעת אלפים, ובהם כשמונים ושלושה אחוזים יהודים. ובכן, עיירה שקהילת היהודים היא הרוב המכריע באוכלוסייתה. והיהודים האלה עיקר פרנסתם על אומנויות – רובם חייטים, סנדלרים, בורסים. עיירה צנועה ומוצנעת שלא נודעה במרחקים אלא בזכותם של אישים גדולים שישבו בה לפני דורות – רבה ר' שמעון דייטש וכן רבה ר' לוי יצחק, שהיה אחר כך רבה של ברדיטשוב והוא, כנודע, מגדולי החסידות. סביבם נארגו בעיירה דברי־אגדות ובהמשך הימים נערבו קוריהם – אגדה המיוחסת לאחד מיוחסת גם לאחר: מעשה ובני הקהילה עמדו וגירשו את רבם – עמד וקילל את גן־הפירות שבעיירה, והרי עברו דורי־דורות ופירותיו עודם צמוקים ומתים. בדורנו, בזכותם של אישים שנולדו בה – איצי מאיר ויסנברג, הסופר היידי המפורסם שתיאר את דמותה של העיירה הזאת תיאור נפלא בממשותו, ר' שמעון אֶנגל, ראש ישיבת חכמי לובלין עד שנחרבה, היא ומוריה ותלמידיה, בידי רשעי הנאצים. בעיירה זו גדל המשורר, יחיאל לרר, בבית אביו, ר' מנדל, שהיה יליד זאמושץ', ממשפחת חסידים. ואמו, מרת חוּמה, שהיתה בת ז’ליחוב ממשפחת צדיקי חסידים כאמה, מרת שפרה, היתה מדברת בלשון אתה אל זקני־החסידים ואלה נהגו בה רוב כבוד. היו שלושה – אחד בהם הלך לארצנו ויושב בה, ושלוש בנות – אחת הלכה לקולומביה והיא אשת הסופר היידי שלמה בראַנסקי. אלה שלא הלכו, והמשורר בתוכם, עלה עליהם הכורת – נרצחו בכלל מיליוני אחינו ואחיותינו הקדושים בגולת בפולין.

דרך גידולו של המשורר כשל בני דורו וסביבתו – למד בחדר, אחר כך בשטיבל, כאביו היה גם הוא חסיד ובנעוריו היה נוסע עמו אל רבם, הצדיק מאלכסנדר. לימים היתה בו רוח אחרת – השכלה, לימודי חול, ספרות הדור, סוציאליזם, ציונות – אך ניתן לומר, כי בכל גלגוליו נתקיים בו יסוד־החסידות ולהטה. וגלגוליו רבו כן רבו – הוא התקשה ביותר למצוא דרכו בחיים, ברר התעסקות אחת והניחה, ברר התעסקות אחרת והניחה. היה גם פועל, גם לבלר, הלך לוורשה ולמד פרוונות, ידע שנות עוני וסבל, וכבר בהיותו בעל לאשה ואב לבת הלך אל בין החלוצים והשתוקק לבוא לארץ־ישראל.

ב    🔗

סגולת המשורר שבו איחרה להתגלות – אם משום ביישנות שהיתה בו, אם משום היסוסים שהיו בו. כבן עשרים ושלוש כתב בכור־שיריו, שהעז להביאו לפני גדול ממנו – השיר היה כתוב עברית והוא הביאו לפני דוד פרישמן. אולם אף שזכה לדבר־שבח מפי הסופר הנודע, לא בא המשך, על כל פנים לא ברשות הרבים. רק בשנת השלושים לחייו העז להביא דברו לפני קהל הקוראים – ספר־שירה.

לא כשירתו האחרונה, שירת “מיין היים” היתה שירתו הראשונה. שירתו האחרונה מתארת, כמבואר, את הקרוב במקום ובזמן, ואילו שירתו הראשונה מתארת את הרחוק במקום ובזמן. לא עיירת־גידול, סביבת־חיים, בית־הורים בגולה בימינו, כי אם ראשית מלכות, מריבת מלך ונביא בארצנו בימי קדם. שם השירה הזאת: שאול ודויד (הוצאת א. גיטלין, ורשה 1931). מה שהמשורר ברר לעצמו נושא כזה מעיד, כי היתה בו מידת־עוז ותנופה, אך חפצו היה גדול מיכלתו – כוחו ואמצעיו היו עוד מועטים, רושם כתיבתו היה קלוש והדו בביקורת קלוש כמותו. אך היה גם בין הסופרים, שדעתו היתה אחרת – בן עירו, ידידו ומעודדו של המשורר, הלא הוא איצי מאיר ויסנברג. הוא דיבר על יחיאל לרר ברוב התפעלות וטרח לעשות לו נפשות בין הסופרים, אך טרחתו לא עלתה בידו. ראשית, היה ויסנברג איש ריב ומדון ובעל־פּה ובכתב פסל את אלה שנחשבו גדולי הסופרים היידיים; שנית, היתה בו נטיה לגלות כשרונות צעירים ולא אחת נכשל בתגליותיו. היו חבריו הסופרים נדים לדברי התפעלותו ובבוא לפניהם המשורר, שהלך לוורשה לבקש מחיה לביתו, לא ראו לעודדו והוא שב כלעומת שבא לעיירתו.

רק לימים נתברר, כי הדין היה עם ויסנברג – אחרי הספר באו שני ספרים אחרים, העולים עליו, ובאחרונה באה הפואימה אשר עתה לפנינו ונתגלה כי החוט הנמשך מספר לספר, הוא כחוט של סגולה הגוברת ועולה, מתגבשת ועולה, והמרחק בין ספר ראשון וספר אחרון הוא כמרחק בין חן־בוסר ובין טעם פרי בשל. והקורא, אשר לו עין רואה ואוזן קשבת, יוכל למצוא בשירה הראשונה רמזים של בשׂוֹרה והבטחה לשירה האחרונה.

הרמזים האלה אינם בתכנה וענינה של הפואימה “שאול ודויד” – אדרבה, בחינת הרעיון והתפיסה אינם מצדיקים את השימוש בנושא גדול כזה. החידוש האחד הוא, כי הריחוק בין שמואל ושאול מקורו ברגש עלבונו של הנביא הזקן על שהמלך הצעיר, השיכור מנצחונו, שכח אותו, עצתו וברכתו. החידוש האחר הוא כי הקירבה בין שמואל ודויד מקורה ברגש כבודו של הנביא על כי בית־ישי, וביותר צעיר־הבנים, נוהג בו אהבה והוקרה. חידושים אלה וכאלה מורידים מתיחות גדולה לידי מריבה קטנה או לידי חיבה קטנה, והנביא, שלוח ציוויי אלוהים גדולים, נעשה כאדם שלוח יצרים קטנים. אולם אם הרמזים אינם בעיקרה של הפואימה הריהם בצדדיה. הנה תיאור משובב, הנה השוואה נאה, הנה משל נחמד.

הרי, למשל, מראה־ערב כתום יום הקרב – מזהירים אורי השקיעה והם גם כזרי־זהב על צדעי־המנצח, גם נחשי־אש סביב צואר המנוצח, נשמעים קולות השקיעה והם גם תרועת שמחה באוזן המנצח גם פסק־דין כבד־עופרת באוזן המנוצח. לאמור, מראות הטבע וצליליה לא כשלעצמם אלא כפי שהם נראים ונשמעים בנפש האדם, כפי שהנפש עשויה לקלטם, לפי רגשה המכריע – אם ששון, אם עצב; אם אהבה, אם שנאה ובדומה לצמדי־הניגודים. והנה, למשל, תמונת אילן כסוי־שלגים ומזועזע רוחות עזות וסער, אך בקרבו הוא מסתיר עסיסיו לימי־חמדה, לזיו־אביב, להמיר את העסיסים בציצים ופרחים. לאמור, המשורר לא למראה עיניו בלבד ישפוט, הוא יראה ללבב, לפנימם של חזיונות ויגלה מבעד לקליפה הקפואה ומתה את התוך הרוחש וחי.

רב הוא דרך המשל בבתי שיר אלה ועל כן מצוי בו השימוש במלים: כמו, כעין, כאילו. ובין המשלים משל ששימושו חוזר כמה וכמה פעמים בספריו האחרים – הוא משל האריה והכבשה וביחוד משל הזאב והכבשים, שאפילו כשהוא ניתן כמשל לעצמו מוצנע בו המשל הנודע על הכבשה בין עדת הזאבים שנדרש על ישראל בין העמים. הוא מקופל אפילו בתמונה הקטנה: כזאבים הבורחים מפני הצייד למערות ויער וצופים לרגע, כי יוכלו לנפול על אויביהם, כן אָרבו שונאי ישראל. לא כל שכן בתמונה הגדולה יותר: גועה בעדר צעיר הכבשים, צעיר הכבשים התם ורך, וקולו העדין כה ידבר לרוצח: הסר צפרניך חדות־הסכין ובוא־נא כידיד אל הכר הירוק. נוהם הארי על היצור העדין: לא אסיר צפרני חדות־הסכין, לא אובה לבוא כידיד לכרכם, לבלות את חיי בתמימות צחורת־שלג, להמתיק שפתותי בנופת תפלה, בעשבים רכרכים להזין את כרסי. גם דו־שיח זה בין האריה והכבשה יחזור בשירי המשורר, הנבעת מפני המציאות הזאת של זאב וכבשים ונושא בלבו את התקוה: וגר זאב עם כבש. וזו תקוה הנכזבת והולכת והמשורר מבקש להמלט מצער אכזבתה בברחו מפני המציאות ואכזריותה. וכן הוא נותן בפי הגיבור הקדמון את התפילה על הבריחה: תנני נא, אלוהים, ולו פעם אחת, לילה והשנה תגוז משפעת־שמחה והממשות תעלם, כי הזיות יבריחוה, והנשמה תרחף בין כוכבים, הרחק מן הארץ – לו רק פעם אחת.

ג    🔗

שנה אחרי הפואימה על שאול ודויד יצא לאור הספר “שטילקייט אין שטורעם”, כלומר: דממה בסער (הוצאת “טורעם”, ורשה, 1932) והוא ספר שירים שונים, שרובם ככולם הלך נפש כואבת המבקשת משען ונחמה בבדידותה. הוא פותח בקריאה אל הלוחמים עם עצמם, עם נפשם, כי לא תפחידם התהום אשר סביבם ובקרבם פנימה. אמנם הסירה, אשר בה הם מיטלטלים על גלי הסערה, שרויה כולה באפלה, אך ממרחקי־מרחקים מבהיק אי הרומז להם רמזי אחרית הימים. ואם לא די המשל של מרחבי הים הגועש להראותנו את נפש המשורר, בא המשל של מרחבי החול הלוהט ומוסיף עליו: ביום שרב התעה המזל את המשורר לדרך קוצים ומצעדיו אבדו בישימון הרחוק מעץ וממעין, ואשר בו ארבו זאבים רעבים הכמהים לדם כבשים תמות, אך הוא המשורר נהפך לתולעה וכן זחל דרכו ועם ערב היה המדבר לגן, התרוננו מעינות ואילנות, התרעו הזאב עם הכבש והנחש עם הזר והוא, המשורר, קם כאדם מעפר ויברך את חלום־הערב. כי הוא אוהב החלום – הלא בו הוא בורח מאכזריות־החיים. קשים עליו החיים, אפילו אם באה בהם שעת דממה בודדת, משסעים אותה קולות פרא: נהמת האריה ותפילת הכבש, ורק החלום, זה העולם הרחוק מן העין וקרוב אל הלב, מבטל את הניגוד שבין החזק והחלש, הטורף והנטרף. כי בעמוד המשורר בתוך החיים אינו מבין להם ואומר: אם הם תרועת שיר – יריעו הכל, ואם הם יללת עצב – יילילו הכל. אינו מבין לחלוקה של מריעים מזה ומיללים מזה. ובראותו כי גזירה היא, שביתו, ששונו ועצבו יהיה בשפל ולא שם במרומים הוא מתפלל לאלוהיו: תן בי רצון לאהוב את האדמה, לאהוב את הבית והראני את הקצה בו מתנשקים שמים וארץ. הוא מורד על המורה האומר, כי רחוקים שמים וארץ והרי הוא המשורר, ראָם פעמים רבות והם קרובים עד כי יכול היה לנשק תכלתם.

ואַל תאמרו, כי אמונה קלה היא בו במשורר – לא, הוא רואה את העולם במלוא־ניגודיו וסתירותיו, אך מתוכם הוא משווע ומתפלל לאחדות. עד כמה חדה ראייתו זו אתם למדים משיר שענינו, בערך, כך: הנה לפניך הבריאה כולה כאשר נשלמה בששת ימי המעשה – אתה מבקש לשמוח ביום ראשון, כי בו ברא אלוהים את האור והרי, בעצם, נבראו בו שני שונאים, יום ולילה. אתה מבקש לשמוח ביום שני, כי בו נבראו הרקיעים והרי, בעצם, ברא בו האלוהים מסך עבה להסתיר פניו ממך. אתה מבקש לשמוח ביום שלישי, כי בו נבראו גידולי־צמח והרי, בעצם, ברא בו האלוהים נאות־דשא וסבכי עשבים שוטים המשמשים בערבוב. אתה מבקש לשמוח ביום הרביעי, כי בו נתקשטו השמים והרי, בעצם, כאורו של זהב־השמש וכסף הכוכבים הוא צלה של זפת־העננים. אתה מבקש לשמוח ביום החמישי, שבו נברא כל עוף כנף והרי, בעצם, הסנונית הערומה טרף לעץ והנץ טרף לנשר. אתה מבקש לשמוח ביום החמישי שבו נבראו בהמה וחיה ואתה עצמך אדונים עליהם והרי, בעצם, מושכים והולכים נהרי נחלי דם – הגדי במלתעות זאב, הסנונית בצפרני נשר, התינוק בלוע ארי. ועם זאת נושא המשורר את נפשו לאחדות העולם על יסודותיו, לאחד. עתים רגשו מדמה כי זכה באחדות זאת, אך מיד בא שכלו ומראה לו, כי אך חלום־שוא הוא לו. אמנם, ניצל הגיבור מרשתות־הברזל, אך הוא עשה עצמו כתולעת. כלומר, הוא ניצל בדרך מרמה. אמנם, המשורר נתחברו בלבו שמים וארץ, אך הוא שחיברם בעשב שנולד משמש מעפר. כלומר, הוא חיברם כדרך קורי עכביש. אמנם עבד־המות נגאל מכוחו האָפל, אך הוא נגאל בהזיה. כלומר, הוא נגאל כדרך חלום. והרי הוא רוצה הצלה בממש, חיבור באמת וגאולה בהקיץ, כפי שהוא חש לעתים רחוקות, ביותר. כן, למשל, ישאל: אמא, מתי יבוא המשיח? והתשובה: השעה הנכונה היתה אמש, כאשר הנחל דובב חרש לכוכבי־הזהב ופס התכלת הרכה ביקש לחבר כבש וארי, הנחש האיום היה לידיד האדם, האריה שכח נהמתו והזאב שחצנותו; השעה הנחוצה היתה הבוקר, כאשר השמים הביטו זועמים לארץ, שירת הצפור נעגמה, הנחל רתח בחרון לשמי־הנחושת חדלי־השמש ופס אפל הפריד בין לבות הידידים. התבוננו נא בתשובה הזאת ותלמדו ממנה, כי המשורר רואה את המשיח כמאחד הניגודים, כמבטל ההפכים ומבחין בין השעה שהיא הנכונה ביותר לבוא המשיח והיא שעת הערב, שעת הדממה, ובין השעה שהיא השעה הנחוצה ביותר לבוא המשיח והיא שעת הבוקר, שעת הסער. עתה גם הבינותם על מה קרה את ספר שיריו בשם: דממה בסער. עתה הוא נראה לכם כמתפלל אל הערב כי ישכון בתוך הבוקר, ותתמזג השעה הנכונה והשעה הנחוצה כאחת.

ד    🔗

נראה כי המשורר הבין, כי בבקשו נתיבה אל נפשו וממנה, הוא חייב לראות אותה לא בלבד במסגרת של סמלים ומשלים, שכל מקום מקומם וכל זמן זמנם, אלא גם במסגרת של החיים וההווי, בני־זמנו ומקומו. כלומר הוא חייב לראות את עצמו במסגרת גידולו, וסביביה. בספר “דממה בסער” יש פרק שירה, החורג בענינו ודרכו משאר השירים – היא שירה על כפר ועיר. היא רחוקה מאד ממעלת התיאור והציור, שהגיע אליה אחר־כך, היא עשויה כאידיליה, אבל היא כבר רמז לכך, כי המשורר שלנו עתיד לחזור מעולם הסמלים והמשלים המופשטים לעולם המראות והחזיונות הממשיים, כשם שהוא רמז לכך כי הוא עתיד להניח כלי־השירה שלו אשר עד עתה, כלי הליריקה שדרכה בהשתפכות הנפש, וכלי הרפלכסיה שדרכה בהרהור וליטול כלי־שירה אחרים, כלי האֶפּיקה שדרכה בסיפור ותיאור וכלי הפלסטיקה שדרכה בדמויות. המעבר בין הדרכים האלה ניכר בספר השירים השלישי “ברונעמס אין פעלד”, כלומר: בארות בשדה (וילנה, דפוס קלצקין, 1933). יש פה שירים המזכירים בענינם את הספר הראשון – כן, למשל, שיר דויד ובת שבע, ואף צרור השירים העשוי כמתכונת תהילים. וכן, למשל, התפילה שהיא כתפילת הרועה הקדמון, כי יהפך לב האריה, וכן לשונה עתה: הלהב בלב השונא ניצוץ הצדק ויסיר כעסו ופראותו ורגש־דם־חיה. ויותר מהמה יש פה שירים המזכירים בענינם את הספר השני – כן למשל, וידויו כי הוא מתמרמר על אלוהים ומטיח דברים קשים כנגדו, אבל צופה לו חרש בכל פינת־רחוב. גם כעס גם געגועים. כעס וגעגועים כאחת. אולם פה גוברת האמונה, כי הניגודים ייבטלו ויתמזגו באחדות. פעמים הוא מביע את האמונה הזאת בדבר על נפשו לאמור: יונת־זהבי בכנפי־נשר שוזרת בתכלת שמים חלום. פעמים הוא מביע זאת באמרו: אני מאַמין אמונה שלמה, כי יבואו ימים טובים מאלה והעולם ימלא חסד אלוהים, כסא־שופט־כזב יכלה כעשן ולא עוד אנחת עניים ופצעי־חלשים ורוח אלוהים תרד להעיר את בני־האדם לנתץ כל אליליהם ולשבור מטה־הרשע.

אבל יש פה שירים אחרים, שירי האדם, היהודי, בן דורנו. כאשר שאל קודם: על מה העולם עינוי לאדם, כן הוא שואל עתה: על מה העולם תופת לאדם־ישראל. אחרי שהראה לנו את עומק הצער בספירה: אדם ועולם, הוא מראה את עומק־הצער בספירה: אדם ואדם, והוא מראה אותו מתוך יסוריו שלו, שהם גם יסוריהם של הוריו, אחיו ובני עמו מסביב. היא הספירה: ישראל ועמים, ישראל בעמים, הגדי בין שבעים זאבים. ואמנם, המשורר יאמר: ככבשה חלשה בעדת זאבים כן אני בעולם, אדונים רבים לי וכל אחד ואחד בהם יעשה בי כאות־נפשו. בדידותו היא כפולה – גם של אדם בפני העולם, גם של יהודי בפני סביביו. הוא אומר: על כרחי אעמוד אילם ואחריש ואטמון גודל צערי ושנאתי במעמקי. הוא רואה עצמו ניצב בלב־הדורות ואומר: התולדות הן לי ללא חומלה – כנחש וכאם חורגת ומרשעת. עתה תפילתו וגעגועיו לגאולת עמו: אך זאת תקותי, כי לא לעולם תקמץ יד האלוהים וחצו עוד יפלח שונאי לכפר דמי וחרפתי.

על כן נשמע בספר הזה גם משירי כאב וזעם על צרת ישראל בגויים – אלה השירים על ימי הפרעות אשר פרעו בריוני הפולנים בעיירות־ישראל בפולין. על כן נשמע בספר הזה גם שירי עדנה והתרפקות על חיי ישראל בגויים – תיאור הפגישה בין יהודי נודד מכפר לכפר ורועה נכרי וזכר יעקב הרועה צאן ומשה הרועה צאן יתרו. על כן נשמע עתה את המשורר לאמור: אם ישאל מי מה מוצאי אראה לו את האדמה; אם ישאל מי מה מטרתי, שוב אראה לו את האדמה. ומשהכיר המשורר, שהאדמה היא לו ראשית ותכלית, נתן עתה לבו ועינו על ממשות־חייו ומחיצתה – על ביתו. ואכן ספרו הרביעי, והוא האחרון, שמו, כאָמור: “מיין היים”, כלומר ביתי, בית־אבא.

מה שונה הספר הזה משאר ספריו – לא רמזים ופירורי הרהורים כי אם תמונות ומראות, לא סמלים רחוקים ועמומים, כי אם דמויות קרובות ובהירות, מסכת־חיים רחבה על נופה ונפשותיה, חיי בית ישראל ערב חורבנה של גולת פולין. וראוי לנו לשמוע וידויו של המשורר, איך נולדה בקרבו הפואימה הגדולה הזאת – ונשמע אותה מתוך דברי הנעילה, שצירפם למהדורה הראשונה והשמיטם במהדורה השניה. מתוך הוידוי הזה נלמד, כי השירה הזאת כאילו נולדה מאליה, שלא כרצונו ושלא ככוונתו. לאמור כוחות עמוקים יותר מרצונו וכוונתו הולידוה. הוא מודה ומתוודה, כי הוא רצה לשיר שירה אחרת – הוא רצה לשיר על קוצי חייו ועל שביב־הזוהר אשר נגלה ונעלם כלעומת שנגלה. הוא רוצה לשיר על ילדותו הקדושה והטהורה ועל אגדתה – האוצרות אשר במערות. וכן רצה לשיר את חיי נעוריו – אימת המלחמה, היא מלחמת העולם הראשונה, על אימותיה וסכנותיה, את המנוסה מפני האויב לכרך הגדול, אולם בשבתו אל השולחן ובאחזו את עטו – יצא מתחתיו שיר אחר. כי בשבתו כן נתן עינו על סביביו וראה את עיירתו וביתו, מיד נתפסו להם לבו ומחשבתו ושכח לספר על עצמו.

מתוך הוידוי הזה אתם למדים, כי שתי כוונות נלחמו בלב המשורר, אחת גלויה ואחת נסתרת, כוונתו הגלויה ביקשה ממנו לכתוב על עצמו. באה כוונתו הנסתרת, העמוקה ממנה, ציוותה עליו לכתוב על ביתו. הוא נשמע לכוונתו הנסתרת ואף הבין, כי אם לא יישמע לה, אם לא ישיר על ביתו לא יוכל לשיר על עצמו, כי איך ישיר אדם על ענף ולא שר על גזעו ואיך ישיר על גזעו ולא שר על שרשו. אך נראה, כי אף שהבין זאת, דעתו מתנודדת, מה עיקר ומה טפל, והוא אומר: הספר הזה הוא אך הקדמה. לאמור, העיקר אך יבוא. אך אפשר ולימים הכיר, כי שוא ההבחנה בין עיקר וטפל, שכן השורש, הגזע וענפו הם שלמות אחת. אולי גם משום כך מחק את דבר הנעילה בהוציאו את המהדורה השניה (הוצאת ליטע־ראַרישע בלעטער, 1928).

ה    🔗

ובאמת, לא יכול היה המשורר להביא שנית את דברי הנעילה, כי בהם נשמעה כמין נעימה של התנצלות, והיא לא היתה מוצדקת כלל. אם היה מי שחייב היה להתנצל, הרי הם אלה שלא השכילו להכיר בספריו הקודמים את הגרעין, ונהגו בו ביטול, תחת אשר יעודדו רוחו וכוחו. עתה ראו, כי ויסנברג לא הטעה אותו ניחושו – השירה הזאת כבשה את הלבבות, היא הלהיבה את קהל הקוראים, היא הלהיבה את ציבור הסופרים. שלום אַש כתב במכתבו (אל ההומוריסטן יוסף טונקל): אילו הפואימה הנפלאה הזאת נתפרסמה בלשון אחרת, או בלשון הקודש, היו מרעישים בה את העולם. ועוד כתב; המחבר הוא משורר בחסד עליון וספרו הוא מן הספרים היפים ביותר, שנתפרסמו אי־אָז בישראל. הוסיף וכתב: אם קלוב פּאֶן יש לו פרס אני מבקש לומר בשמי, כי לרר ראוי לפרס הזה. ואמנם, דברי שלום אַש זכו לתשומת־לב – הרי מלבד היותו מגדולי הסופרים ביידיש, הוא גם מחבר הספר הנחמד “העיירה”, שתיאר את עיירת פולין שלפני דור, והוא מסוגל במיוחד לחוש יפיה של שירה על העיירה בדור הזה – וקלוב פּאֶ"ן היהודי בורשה זיכה את לרר, בשנת 1939, על הפואימה הזאת בפרס אייטינגון, והחלטתו נתקבלה באהדת העתונות והקהל.

כמידת התלהבותו של שלום אַש היתה מידת־התלהבותו של הלל צייטלין, שקשר כתרי־תהילה לפואימה הזאת – הוא ראה בה החזרת־כבודה של העיירה ויהודיה בספרות, שלא כדרך התיאור המבליע את האורות ומבליט את הצללים, כפי הנוסח שנקבע בידי מנדלי ותלמידיו. הערכתו זאת של צייטלין העלתה ויכוח, ביחוד של חוקר הלשון היידית, שהיה גם בשופטי הפרס הנזכר, נח פּרילוצקי – הפואימה הזאת אינה ברוח רומנטיקה, שדרכה לפאר את מה שהיה ולראות את העבר ככליל השלמות, הפואימה הזאת היא ברוח ריאליזם, שדרכו לתאר את הממשות כמו שהיא. ואתם, הקוראים אם תאמרו לשפוט בין שני הסופרים האלה, אשר כמותם כמשורר נרצחו בידי רוצחי־ישראל המתועבים, לא תוכלו אולי לתת הצדקה לאחד ולאחר ותאמרו, כי אלה ואלה דברים נכונים. השירה הזאת, הרומנטיקה והריאליזם הם בה כשתי כפות מאזנים מעוינות – האהבה אינה מסמאת את אמת והאמת אינה מעמעמת את האהבה.

אם תאמרו לבדוק ענינה של הפואימה ותראו לפניכם עיירה, בית, נפשות, ראוי שתדעו כי המשורר נתן לפנינו תמונה נאמנה ומדויקת של עיירתו, ביתו, נפשות הוריו, קרוביהם, ידידיהם, שכניהם, בני עירו יספרו לכם, כי דייק אפילו ברוב שמותיהן של הנפשות הפועלות ויאמרו: אנשים חיים הם וידענום וכתיאורו של המשורר כן היו בקלסתרם ומנהגם. הם יאמרו לכם, כי לא בלבד האב גם האם גם ביתם תוארו כדיוקם, אלא יוסיפו ויאמרו כי שכנם פינחס אהרן תיאורו ניתן כהוויתו ואף יעירו: וגם בנו הסוציאליסט מתואר כדיוקו, ואם תרצו לראותו, בואו לנתניה ותמצאו אותו פועל בפועליה. אולם מה שהמשורר דייק בתיאור פרצופה של העיירה נפשותיה והליכותיה לא היה בו עדיין כדי שבח, אך הוא, אף שתאורו כדיוק המציאות המתוארת, עשאו לא כמעשה־צלם אלא כמעשה־אמן – הוא תיאר את המציאות הזאת על פנים־פנימה ותיארה כך שהיא למעלה ממציאות עצמה, היא מציאותה של הויה ישראלית בתחום מסוים של מקום וזמן.

אם תשאלו למקום הפואימה הרי לאחר הקריאה תהיה תשובתכם: עיירה לא גדולה כמותה כמאות עיירות הזרועות לארכה ורחבה של פולין. העיירה נראית לנו בשני מרכזיה. המרכז האחד – בית־המשפחה, המתחבט בחיבוטי־פרנסה, ובו דור ישן, הם ההורים יראי־שמים, המתאַמצים לקיים את דרך המסורת, מסורתם של חסידים, ודור חדש, הם הבנים, שהניחו דרך אבותיהם והם מתאגדים אגודות אגודות; מהם שכבר הלכו למרחקים, מי לאמריקה הלאטינית ומי לארץ ישראל, מהם המתעתדים לילך, באין מעמד לרגלם היום ובאין תקוה למחר. המרכז האחר – מקדש מעט של הדור הישן, השטיבל של החסידים. ובירכתי המרכזים האלה נראה כמרחוק, על פי השמועה בלבד, מרכזם של הצעירים – האגודה הפוליטית על נואמיה, ויכוחיה, שיריה. ואם תשאלו לזמן הפואימה, הרי לאחר הקריאה תהיה תשובתכם: ערב אחד, והם מוצאי שבת בבית הוריו. ואם תשמע תמיהה: איך יכול היה המשורר להכניס עולם גדול רב־נפשות וחזיונות בפיסת־זמן קטנה כל כך, הרי התשובה: ראשית, כבר יש דוגמאות כאלה בתולדות השירה ומשוררנו יכול היה ללמוד בזה מדרכו של גדול משוררי הפולנים, אדם מיצקיביץ', שנתן אֶפּוס, תקופת חיים שלמה של דור על שפעת דמויות ושלשלת מאורעות ורוב תיאורים, במחיצת ימים קטנה – והרי השפעתו של האֶפּוס הזה “פּאַן טאַדיאוּש” ניכרת בשירה אשר לפנינו עתה. שנית, דרך מיוחדת היא למשוררים ומשוררנו אָחוז בה גם הוא – היא הדרך של מחזה בתוך מחזה. לכאורה כל שטחה של השירה שעה מועטת – חבורה של חסידים, שנתלקטה כדי לקיים אָרחם ודרכם בשלושה דרכים לאלוהים: סיפורי חדשות ולימוד משניות, קופה קטנה לגמילות חסדים, סעודת מלוה מלכה בביתם של ההורים. אבל אנו רואים ושומעים לא בלבד מה שקדם לסעודה – ההבדלה, ההכנות, ואת עצם הסעודה, אלא אנו רואים ושומעים מה שעולה בזכרונם של הנפשות, ביחוד בזכרה של האם וכן עולה שלשלת־הזכרונות כעולם בתוך עולם. כשם שראיתם, למשל, באידיליה של טשרניחובסקי “לביבות מבושלות” את הזקנה עושה לביבותיה וראיתם את הרהוריה תוך כדי עשייתה והם העלו לפניכם עולם מלא, מתיחות של דורות, כן אתם רואים פה כחזיון הזה ביתר הרחבה – אתם רואים את האם הקולפת תפוחי אדמה לסעודת מלוה מלכה, אך אתם רואים גם את הרהוריה־חזיונותיה בשעת מעשה. דברים שהיו לפני ארבעים שנה עוברים מחדש בהירים לפני עיניה וגם לפני עיניכם אתם. כן תראו, איפוא, את יומה הגדול, את יום החתונה, תשמעו כרוניקה של המשפחה, מעשה בקללה שנתקיימה, וכדומה. וכדין הרהורים דין השיחות – גם הן מרהיבות את היריעה וכן יודעת השעה הקטנה של הסעודה לכלול נפש ונפשות, עולם ועולמות.

המשורר מביא לפנינו את הדור באופן שזקניו נראים על הבימה ואילו צעיריו נבלעים בירכתים, ובין אלה ואלה קרע ההולך ומרחיב. אין המשורר מטשטש את הקרע, כשם שאינו מטשטש קרע אחר – הניגוד הסוציאלי בתוך חבורת החסידים. אמנם, הסעודה השלישית מכחידה את ההבדל בין עשיר ורש, אבל היא מכחידתו לשעה קטנה בלבד, במוצאי שבת. למחרת, ביום החול יחזור ההבדל לקדמותו. ולא עוד, אלא בעצם שעת הקודש עולים ההרהורים על פני מציאות החול – עולה זכר נסיונותיו המרים של פינחס אהרן, עולה זכר ר' מוניש החולה והם מטילים צל על העשיר היושב לכאורה כשווה בין שווים בחבורה הזאת. אולם כנפי אהבה סוככות על כל החיים האלה, כל העיירה הזאת, שכל בית ובית שבה כפורח באויר מתערער ונשמט, הזקנים קופאים אל הויתם הדלה והצעירים מתפזרים על שבעה ימים. שעל כן מלחמת הזקנים והצעירים אין בה מששון הקרב, ונלוה לה צל הטראגיות. אוי לזקנים המנוצחים הרואים את בניהם שוכחים את ירשתם ומדמים אותם מנתקי שלשלת הזהב, אוי לצעירים המנצחים התוקעים דגל־נצחונם על בית נמוט ומתערער. רק זעיר־שם זעיר־שם מתנוצץ שביב תקוה: הנה המתיחות בין האב החסיד והבן המרכסיסט והנה מריבת הדברים הקשה ופתאום מגלה האב בדברי הבן הזרים והמוזרים לו את הנקודה היהודית, את הניצוץ הישראלי הקדמון המפרפר בתוך אפר־החול; הנה הריחוק בין האב היושב בעיירתו ובין הבן שהניחו והלך לעבוד אדמת ישראל ופתאום באה תשורתו, אתרוג וריחו כמשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבות. כי הנה תלויה הסערה על בית ישראל והמשורר תקוה היא בלבו: אולי יתבקע ענן ויתגלה העני הרוכב על החמור.

ו

ונראה, כי המשורר נשא לבו לשירת הדור הצעיר – עדים לכך השיר הנאה “אמא כותבת” שניתרגם פעמיים ללשוננו וחיבב את המשורר על הקורא העברי והדו הטוב עודד את רוח המשורר, וכן השיר הגדול, “חוטבי עצים”, שהוא קטע מפואימה ולפי בנינו וצורתו היה, כנראה, מחושב כהמשך “בית אבא”. בעוד השיר הראשון מגלה להפליא רגשי אם השרויה בעיירת פולין נידחת לבנה, שהלך לארץ ישראל, ודואגת לשלומו – וגם פה ודאי תיאר לנו את אמו שלו, שצעיר בניה, משה, אחי המשורר, בא כחלוץ לארצנו – הרי השיר האחרון מתאר רגשי אב ואם שבנם הלך אל בין החלוצים והוא מופיע עמהם בפתח והם מבקשים לשכור אותם כחוטבי עצים. עדים לכך מאמציו שלו להכשיר עצמו לעבודה בארצנו ולבוא אליה.

ועתה ניתנת השירה הזאת בידכם, צעירי הקוראים, בלשוננו, בנוסח־תרגומו של שמשון מלצר, אשר גם הוא שר לנו על עיר ילדותו והוא יודע את נפש־העיירה בגולה, מראיה ומנגינתה. עם קריאת הפואימה תרגישו, כי יש בה מדרך השירה והפרוזה כאחת. יסודה של השירה בה הוא בחרוז ובמשקל שעיקרו בארבע נגינות בשורה, יסודה של הפרוזה בה בקצב החפשי והמתחלף שבין הנגינות. התרגום נשמר בו המקור על נוֹייו ודיוקו, הנעימה הרווּחה של הסיפור והתיאור והתגים הצפופים של המשל והרמז ועל הכל חופה אוירת־העממיות, סגולת־היקר של השירה הזאת.

המשורר אשר שר את השירה הזאת לא זכה לבוא לארצנו, תבוא נא אליה שירתו ותיצרר בצרור־חיינו.

[אלול תש"ו]