כשהרכבת עוברת־מתפתלת בעמק בית־שאן ושממת הורים קרחה נשקפת מצד אחד וקו הרי הגלעד מן הצד השני – נישׂא ונשגב, קרוב ורחוק כאחד – כה עלוב הוא קומץ הבתים הקטנים, הבתים הלבנים, הבהירים, של בית־יוסף, הנשקפים מנוף שממה כקוביות בודדות וקטנות שנשארו פזורות עם ערב, לאחר משחק הילד, על פני החול ואין יד מאספת. תוגה, תוגת בדידות ושממה נושבת. אתה נשקף מן החלון אל הבתים האלה התקועים למטה, בעמק, ועם צפצוף הרכבת ודהרת גלגליה הנך הולך ונישא הלאה, הלאה, אל מרחקים פתוחים, אל שדרות ירוקות וצל חורשות. הפינה הנדחת נשארת אי שם מאחריך, וצל התוגה שנפרש על לבך נמחה והולך.
מן הכביש החלק, המשחיר, שבילים מובילים אל עיגול הבתים. מכאן, מן הכביש, קרוב יותר הכל, לא נמוך כל כך, לא מבודד כל כך, הבתים – בעיגול נאה, בהיר. חלקות ירק רעננות, קטנות, משני צדי הדרך. בנין בית־העם אפור וגבוה, המית ילדים משחקים – ישוב. ועל הכל – שקט כפר. שקט רב, עמוק, זך.
בתים, בתים. לרגליהם – עצים־שתילים, שיחים ננסים – בראשית. הבנינים בנויים בסגנון האחד החוזר ונשנה. העיגול סגור וצר. טבעת הרים מסביבו סוגרת אף היא כחומה. מה מעבר להרים האלה?
כצירים ממרחק אל מרחק שלוּחים – מכוניות עוברות ביעף. הרכבת כמחרוזת חיה נשחלת שם, ממרומי ההרים, ועוברת בצפצוף קורא־למרחקים. כאורות של ספינות רחוקות אל האי הבודד ירמזו, אל סגוֹרוֹ המסוגר, המתוחם, המנותק מעולם ומלואו.
שקט ודממה גדולה. וזרם חיים דק וצר מפכה בערוצו.
צר וקטן העולם מסביביך. דומה – אין להתמודד כהוגן.
הבית קטן ובהיר. החצר תחומה, לא גדולה. רפת ולול וגינה. מאחורי החצר – השדה, ושם, הלאה, הירדן, המרחק, העֵבר.
והיה כי מלאו הידים עבודה, כי יצאו הרגלים בפסיעות דאגה וטרדה על פני הקרקע המאובקת – ולפתע התארכו השבילים וגדל המרחק מן החצר לשדה ומן הבית אל מרכז העיגול.
ארוך יום העמל, ארוכה דרך השמש מקו הרים אחד אל משנהו, וארכו הדרכים ורחב העיגול וגדל, גדל. ההרים – רחקו, קירות הבית – גבהו איתנים, מוצקים.
דומה – יש בכוחם לעמוד, להגן, להדוף את חומת ההרים הקרחה, השוממת. ואף שתילי הננס, וצעירי העצים הקטנים – חריף ומודגש ירקם המעט כמכריז, כמודיע: אנחנו כבר כאן, וצומחים, ועולים, ופרינו נביא. מקרוב כאילו גדול יגדלו בעיניך, ובשכבך בצלם המעט – הריהם כמכסים את כל נוף השממה מסביב ותכלת נשקפת מבעד לבדים.
הבית. סוד ביתו של אנוֹש פרשׂ כנפים עלי נשמתך. בנפשו, בנפשו ישא האדם את ביתו שלו, ובכל אשר יתקע אהלו, ובכל אשר ינעץ מחרשתו – שלות הבית, בטחון הבית, נושם אליו מני כל. מכל אבן קטנה, מן השיח, מגעית הפרה ומפטפוט התינוק, מציוץ צפרים אשר באו לבנות את קינן אף הן עם ביתו של אדם.
לא עוד קוביות־בתים בודדות עלובות בנוף השממה. זרם חיים מפכה כפלג צח, רענן וצעיר. בסגוֹר ההרים, בעיגול הבתים הקטנים – עולם ומלואו. חיים מפכים ונבנים. חיים מכים שרשים ויונקים ממעמקים.
ביתו של אנוש על אדמת המולדת.
(1941)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות