א. גולים 🔗
המפה הקטנה עוברת מיד אל יד. העין מגששת בין קוי מסילות ועיגולי ערים ומנחשת: הנמלטו? ולאן, לאן? לאן, לאיזה עבר, לאיזה גבול, הסגור בשבעה מנעולים?
פעם, בימי ילדוּת רחוקה, ברעמי מלחמה, יצאו כבר גולים לדרכי נכר רחוקות. “בֶּזֶ’נְצִי”1. אולם אז היתה הילדוּת התמה מאירה בפטפוטה את קדרוּת דרכם. היתה תקות מה למקלט במשטר־חיים שיוּנהג, וירוַח בו קצת. הילדים – אלה השיבוּ מרוּחם הטובה על אימת הימים.
עתה הנכם יוצאים שנית, אבות אבלים, בדרכי גולה חדשים־ישנים. למרחקים נדדו הבנים. עתה אתכם בדרך אך שׂיבתכם ועולמכם שחרב. אין פּטפּוּט ילדים מגיה עוד חשכת הדרך. וכי לוּ גם היו אתכם אלה – האם היה לב מישהו זע ונע לקראתכם? ההיה זע מנעול, נרפה חוט־תיל, מושטת יד?
גולים מגלוּת, פּליטי־לא־מפלט, בין קוי מסילות ועיגולי ערים – לאן, לאן תימלטו?
ב. המכתב 🔗
הנה היא – האגרת הנושאת, ודאי, את ברכת השלום מאימת מרחקים, מחורבן אחים ובנים, אמהות ואבות. אחת היא האגרת, לאחד נשלחה – ורבות רבות העינים הננעצות בה. לא עוד נחלת יחיד היא. רבים רבים יצפּו בנשימה עצורה לרגע היפתח המעטפה. עיני רבים־רבים יִתּלוּ על שפתי הקורא לשמוע את הכתוּב בה בתקוה עוממת, שמא, אולי יבוא הד־מה מגורל רבבות שהוּטלוּ לכבשן האש. שמא, אולי…
המעטפה הוּסרה. היד האוחזת במכתב נתלית ברפיון. חפוּיי־ראש מתפּזרים לעברים כל אשר ציפו לבשורת מה. ולא משום בשורה איומה, חלילה. עוד זו לא באה, עוד לא הגיעה. כבה זיק הצפיה בעינים. המכתב – אהה! – מה למכתב זה ולענוּת הלבב? הן הוא לפני האחד בספּטמבר2 נכתב.
אין קול מעבר לגבול. אין רחש ממרחקים. נדמו הקולות. אך שעטת גייסות על פּני דרכים עשנות, ותו לא.
ג. ילדים 🔗
עיני ילדים זכּות תוהות בין שורות העתון. אזני ילדים רכּות סופגות את בשורות האימים. הנפש הרכה מתכווצת, מתפּלצת, מתקוממת.
האמונה התמה, הטבעית; האמונה התמימה בנצחון הטוב, באור יקרות, ניבטת מעיניהם, ומזוֹהר קרניה יחם ללבב.
האם ננוד ברחמינו הרבים לאמונה זו? בתבונת גדולים שזקנו אף חָכָמוּ. ואולי יש לנצוֹר מעט אור למען ימים שעוד יבואו? אולי נגנוֹז מעט מאמונה זו למען הלילות שכבר באו עלינו?
כן: לילות. כאמור בשורות הקצרות של טבנקין:
“אנו חיים כעת בלילה. נחוצות לנו הרגלים של שומר בלילה. כי לא הכל חושך. צריך לראות לאור הכוכבים ולהרגיש בצל. להיות ערים ולהרגיש בצל. להיות ערים ולהרגיש בלילה את התקרבותו המתמדת של סופו – של השחר”.
(1939)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות