שורת מספרים ישרה ומתוּחה, מסוּדרת ומכוּונת – אינה שורת אותות אילמים בלבד. רצונך – הרי זו שורת גפנים ירוקות, סדוּרות שוּרות שוּרות, בקוים מתוחים וישרים. רצונך – הרי זו שורת טנאים עמוּסי אשכולות מזהירים באפלוּלית הסוכה בירק בהיר וזך, באור עמוק ועמום. הרי זו שורת שזיפים סדורים כילדים מקשיבים וטובים בתיבות הגדולות.

שורת מספּרים צבעונית, חיה ורוטטת. שורת מספרים ריחנית, מגוּונת. דומה אני לראותן, את אלה הספרות, רשומות בשלל כל צבעי הקשת על פני שחור אדמתנו. טעם מֶתֶק להן ועסיס אשכולות, ריח תפּוח להן, חִוַרְיָן, ירקרק.

ריחות, טעמים, לעולם יעמדו, לא יפוגו.

שנה שנה הועלו פירמידות האשכולות עלי צחר שולחן חגיגי, שנה שנה פרקו הידים את כל כובד משאן בנוחן על כתף הזולת, השכיחו הרגלים במחול מתגעש ועולז את כל שארית ליאוּתן. שנה שנה הוחג החג עם גמר הבציר. והיה ריח בשורת סתיו תלוי מעל הכרמים, והיה זכרון יום הזריעה מתקרב בלבבות, וטעם מנוחת החורף, רומזה ומבטחת.

היה היה. ועוד לפני שנה היה. להדי רעמים רחוקים עמומים, תחת כיפּת שמים מתקדרים עבים, הבהיקה חצי גורן של אורות מקסימים בליל חג. צרו כתלים מהכיל. אך רחבה כיפת השמים ורכה האדמה מתחת לכפּות הרגלים. כמברכים נענעו הדקלים את ענפיהם עטורי אורות הצבעונין. הפּרי המתוק, הבשל, הכביד על לבנת השולחן. השירה התגרתה בהדי רעמים. האורות נצנצו, הבהבו, לקראת צללי אפלה זוחלים מתקרבים.

וביום סיום בציר וקטיף עשירי, עת פּרקו עצים משאם ריחני ועשירה, עת נתנו גפנים יבולן מבורך ומתוק; ביום עצרת עמל חוגג נצחונו על שממת דורות ארוכים – חתוּם נשאר החג בלבבות ללא הד, ללא צליל.

מקהלת האימים האדירה קולה והחרישה קול מַזמרה וחרמש. אך הצמח מוסיף וצומח. הפּרי מוסיף וגמל. וחלקות נוספות מצפּות, ושתילי תפּוּחים רכים נוספים יִמָתחו שורות ענוגות חדשות. וברכת יבולים רחוקים עוד טמונה בערפלי המחר. וחג האדם העמל על קרקע אדמתו עוד יזרח בשבעים אורותיו מול כוכבי השמים.

(1940)