א.    🔗

הפעם אלו לא היו עצמות האגן הבולטות שלו שהפריעו לה להתרכז. היא לא הצליחה לגמור כי ידעה שאינו אוהב אותה כפי שהיא ראויה להיאהב. אולי פסק לאהוב? והרי אהבה אמיתית שתקבל אותה כפי שהיא מבלי שתצטרך להשתנות הייתה אמורה להיוולד כבר עתה, לולא נכנעה לאהבה שעוד נותרה בה אליו. והגוף כרגיל לא שיקר. שום עונג שמתפשט מהפנים לשוליים. שום אחת גדולה ואחר כך קטנות שרצות. כמעט, וזהו. כמעט תפל. ריק. שאינו אוחז במהות שהגוף ניסה לצוד מחדש בלב. סתם תנועות שנועדו לאבחן את הלב שלו במדויק והתגלו רק כתנועות. הגם שלרגעים היו בהן אותות עתיקים של דאגה כנה ורגש לא־כוזב של היצמדות, תחושה שאינו רוצה לאבדה. אבל פוף. היא השתחררה מהריכוז כמי שהשתחרר מאסונו. כמעט בכתה כשלא הצליחה להיאחז בגל הפעימות, והוא חש בכך ועשה עצמו כאילו לא מבין מדוע אינה מרוכזת. והיא החליקה את הכאילו־השתוממות שלו בהסכמה החשאית האילמת ששניהם חוו באותו רגע ממש למותה של האהבה ודמעות העצב הפשוטות והרפלקסיביות על המוות הזה זלגו אחורה אל פְּנים האישונים. בגבורה עצורה? בדילוג על משוכה ברורה. ברורה מדי. ברורה עד כאב על שהתבררה. דרך הגוף. והנה לרגע חשה שהיא מסמפטת את האיש הזה שכה מכאיב לליבה ושאינו אוהב אותה כפי שרצתה, כפי שהיא ראויה שיאהבוה. את האיש הזה שעוד מעט לא יהיה לה עמו דבר, ולא ירחק היום ותשאל את עצמה מה עשתה עמו עשרים ושתיים שנה כשאושר של אהבה חדשה וטובה מציף אותה מגבר חדש ואוהב ולא מסובך. לרגע אפילו חשה קרובה אליו כשהבינה שעליה להתרחק ממנו סופית. קרבה של שני מתאגרפים המתחבקים זה בזרועות זה, נוטפי זיעה בזירה בלב הקרב. מכילים איש את בדידות רעהו שעה שהם אמורים להביס זה את זה. והיא והוא הרי כבר הובסו על ידי עצמם. כמה הוקל לה לדעת שהרימה ידיים. נשיפה ארוכה של אוויר יצאה מהסרעפת כמו אִוושה של רוח בעלים בפארק שקט. סוף־סוף הגוף נפרד עבורה והיא שלמה. ודמעותיה עדיין לא נִקְווּ. ואבלהּ כמעט שלם. וחייה ממתינים רק לה לחיותם בלי לצפות לאהבתו. השעה היתה שמונה וחצי בערב. הוא לא גמר. התרומם מעל גופה שכבר לא זיהה בו שום עדות לשייכות, יצא מחדר השינה ונסע למוזיאון.

ב.    🔗

כאילו לא היו. כאילו לא רטטו. כאילו נותרו רק העור והעצמות והבשר והגידים וההמתנה הריקה והניכור הבלתי נתפש. כאילו לא היו כאילו לא רטטו כאילו נותרו רק התנועות. מה לבשה ביום ההוא בחלל המיצג היפני החשוך במוזיאון? טייטס. טייטס צמודים שחורים. נעלי עקב. אולי לבנות? חולצה צמודה כחולה מבד דק שנצמד לגופה הדק. הארוך. בחלל החשוך ישבו על הספה המרובעת. סמוך לקיר. על הכותל המרוחק מהם הוקרן סרטון המיצג: חדר אפרורי ובו כיסא ושולחן. שריטות פילם מקוטעות ריצדו על הסרטון הגרעיני כמו שריטות של מחט פטיפון. בחלל הדהד במעומעם צליל צורם מנוקד בחריקות הקלטה מעורפלות של קריין גבר, אולי קולו של האמן עצמו, ביפנית. עשר שנים לא נשק שפתיים. טעם השפה שלה. אחר הלשון. הנה הוא מזהה את עצמו. הרטט שהמתין בָּרִיק לרטט. שיער נורדי כיסה את שפתי הדובדבן של אורפיאוס הזמני. גוף הסירונית הפרוע שלה נצמד באפלולית לגופו. גלזורת האפר השקופה שבשפתיו. הנשימות האפלות שציירה. הוא שב אל עצמו. אל הנואשות הזאת להתנשק ללא רוויה עד שכמעט אחז בנקודה הזאת שבה היה נבלע ובולע. במחשך החלל הראשוני חסר הצורה של פגותו. באין גבול בין גופו למרחב. בהשתוקקות שאינה יודעת במה לאחוז, המכילה רק את היותה. כמו צייר הלועס בפיו את הצבע הכתום מתוך תשוקה להיות הכתום ואת הצבע האדום מתוך התשוקה להיות עצמו החומר. האור הכלוא בו. מקצב הבשר, החלל, טעם הבל הגורים הענוג של השפה. מליחות חריציה. המיצג המוקרן. הזקנות האקראיות שנכנסו להציץ בחלל החשוך ונפנו משם וסקרנותן המתמהמהת עצרה את הידיים הנעות בבגדים. הנה היא מטפסת, חודש ימים לפני כן, על סולם לנקות את מדפי הארון בחדר השינה, ידו של בעלה משתחלת תחת חצאיתה, וזרמים של חוסר שקט ממתינים לאי כלוא מחוץ לזמן, בערגה האינסופית למלבן של זהב. לעשרה גוני צער ביגון השפתיים. חשכת חלל המוזיאון, בערפיליו המרצדים של מיצב הווידיאו היפני, עדיין לא אחזה אז ממשות שאין בה דבר. אז עדיין לא עבר אורפיאוס החדש, הזמני, בחטף בכף ידו על אצבעותיה הגרומות הארוכות. על הטבעת המפוסלת. עיניה הכחולות לא זהרו. לא נולד אבלה.

ג.    🔗

באולם מספר שלוש בסינמטק בעשר בלילה התיישב בשורה הרביעית בכיסא אחד לפני סוף השורה. רק אדם אחד מלבדו ישב באולם, שתי שורות מעל לשורה שלו. זו השבת הרביעית מאז שעזב את הבית. מדי שבת בעשר בבוקר הוא נכנס לסרט ראשון. יוצא בסיומו לעשן ברחבת הסינמטק. שאז עולה בו באחת הכאב על ילדיו שנותרו עם מי שבעוד חודש תהיה גרושתו. שהרי הוא גירש את עצמו מחייה. ועוד קודם לכן כשנישא לה, גירש את עצמו מהיותו. הוא נכנס לסרט נוסף. הקרנה אחר הקרנה. בחורה מתיישבת בכיסא לצידו, זה האחרון בשורה. על המסך מוקרנת שקופית המודיעה לצופים כי מרגע זה המקומות באולם אינם מסומנים. היא משעינה מרפק על מסעד המושב. עור זרועה נוגע בעור זרועו. כל זמן ההקרנה. היא יודעת שעורו חש בעורה. הוא יודע שעורה חש בעורו. בימים שבהם עדיין היה נוסע באוטובוס שעה וחצי לעבודה, לפני הבגידה, בעונת הקיץ, היו מתיישבות לצידו נוסעות בגופייה ועור זרוען היה מתחכך בעור זרועו, וגם אז ידע שהן חשות במגע הבשר שלו והוא חש במגע הבשר שלהן, ונעימות העור גברה על הזרוּת. היה זה בימים שעדיין לא אמר לעצמו, “אני מפחד לא לחיות.” כותרות הסיום עולות והוא מפנה ראשו אליה. היא קמה. העורות שנגעו ניתקים. היא עולה בצעדים מהירים את מדרגות האולם עדיין בחושך אל דלת היציאה. הוא מביט בגוף במכנסי הג’ינס ובגופייה השחורה. בעצמות האגן הבולטות שלה מעל לקו המכנסיים. הוא נוגע בעצם האגן שלו עצמו, וכמו לאחוז בוודאות בממשות קיומו, הוא עובר על קו המתאר של העצם בחוזקה באצבעותיו, אצבעותיו נעות מתחת לעצם, עד שכמעט ירגיש אחד עם קשיותה.