עוד לפני שהגיעו לפינה שמול המתנ"ס, שם בדרך כלל היו מתפצלות, דחק בה הרצון לעזוב ולצעוד לבדה. זה היה מעשה שרק תירוץ טוב יצדיק, ואת ההסבר לא יכלה לומר בקול. לכן המשיכה בקצב שלהן, מודדת את המרחק עד נקודה שבה יהיה כבר בסדר להגיד: “אז ביי,” ולפנות בצעדים מהירים הביתה. בכל פעם בחרה עץ או כתם במדרכה שכשתגיע אליו תאמר בביטחון שעליה ללכת, אבל כשהגיעו אליו שתקה וקבעה נקודה חדשה.
הן דיברו על הריב בינה ובין מיכל. “תנסי לדבר איתה?” שאלה שירי, “לא, אני ממש שמחה שרבנו כבר,” ענתה, “ייחלתי לזה.” וכשאמרה “ייחלתי” שמעה את צרימתה, אבל כבר היה מאוחר מדי. אף אחת מהבנות בכיתה לא הייתה משתמשת במילה הזו.
היא הקדימה בכמה שניות את כולן והגיעה לצומת שבו ליאת הייתה פונה ימינה, טלי וטלי היו עולות במדרגות דרך המעבר המקורה אל הבניין הארוך, שכל הכניסות בו זהות ולא ברור איך הילדים שגרים בו לא טועים בין הדלתות – והיא הייתה פונה שמאלה. “אני הולכת,” אמרה, אבל האחרות דיברו על המבחן בתנ"ך ולא שמו לב. היא חיכתה לסדק של שקט, ובמהירות הגתה לתוכו את המילים, “טוב, אז ביי.”
בכניסה הניחה לילקוט להישמט אל הרצפה. בקצה הקו האלכסוני שבין דלת הבית הקדמית לדלת הזכוכית שהפרידה בין המטבח לחצר, ישבה ג’ינג’ית. הילדה נתנה לה להיכנס, להתחכך בקרסוליה, להתלטף, ואף על פי שהחתולה ניגשה מיד לצלחת הפלסטיק הירוקה שבפינת המטבח, הילדה התעלמה ממנה.
רק בחדר הוריה, במשיכה אחת של הגומייה, פתחה את הקוקו. כמה זמן עבר מאז ששוחררה? מאז שכל יום, טוב או רע, כזה שחצתה במראית עין של הליכה בוטחת או שחמקה דרכו כמו חתול דרך פתח בגדר; כל יום הסתיים אז בישיבה על מיטת הוריה, גבה לאמה בסירוב עיקש שלא ידעה לנמק, אבל הייתה זקוקה לו כמו היה רכוש יחידי. אִמהּ הייתה שואלת באנחה: “אולי בכל זאת נסתפר?” והיא ענתה: “לא.” התקופה הזו חלפה, הן נחלצו מחיבוק המתאגרפים שלהן, כך היה נדמה לה, מלבד באותם רגעים בהם אמה הייתה מספרת כמה נורא זה היה, ואותה התבוסה שגם כעת כיווצה את שפתיה, הרימה שוב את ראשה.
היא לא ידעה מה גרם לה פתאום באותו בוקר, באמצע שיעור לשון, לשלוח יד אל השביל שחילק את שערה לשניים. כשפתחה בזהירות רווח קטנטן בין כריות האצבעות, התפתלה ביניהן חיה זעירה.
המסרק היה במקומו, במגירה הימנית, עשוי שיני ברזל צפופות שנאספו אל ידית פלסטיק תכולה. התקרבה אל המראה. את מכוערת, חשבה. אם כי, כשהרחיקה את פניה והפנתה אותם מעט הצידה הם נראו לה, לפעמים, יפים. היא ידעה שעיניה נחשבו ליפות ולעתים אפילו עוררו קנאה, כמו פרס שזכתה בו בדרך פלא – להיוולד עם עיניים כחולות, להורים ואח עם עיניים חומות. אבל זה לא הספיק.
היא העבירה את המברשת הוורודה בשערה הסמיך פעמים מספר. התחילה מקדמת הראש, מעל המצח, עברה הצידה, ומשם לאחורי הראש, עד שהשלימה סיבוב מלא. אחר כך חזרה על הסירוק באטיות בעזרת המסרק הצפוף, זה שהכאיב לה במשך חודשים והעלה לא אחת דמעות לעיניה. מה שנשאר מכל זה היה ניצחון שאי אפשר להתהדר בו, הן לא הרוויחה דבר, רק סולק ממנה איזה רע והנה שב, כמו חבילה שחזרה אל השולח ורק שמו שלו כתוב עליה באותיות גדולות.
הכינים שנתפסו במסרק עוררו בה דחייה אבל כדי לסלקן לא הייתה ברירה אלא לראותן, לעטוף אותן בנייר ולהשליך, והיתה גם תחושת סיפוק דקה על־כך שהצליחה לתפוס אותן. היא ידעה שיהיה עליה לחזור על הפעולה הזו, ואם יתאפשר, ויהיה לה מספיק זמן לבדה, אפילו יותר מפעם ביום, לאורך ימים רבים. כשהחזירה את המסרק למגירה, בדקה פעמיים שלא נשאר שום סימן שיסגיר. היא נעה במהירות בין חדר ההורים לחדר ומשם לאמבטיה, ובדיוק כששטפה ידיים שמעה צעדים בכניסה ואת המפתח מסתובב במנעול. “שלום,” קראה אמא בדרכה אל המטבח. “היי,” אמרה הילדה, ותהתה אם הבהלה בקולה נשמעה רק לאוזניה.
הילדה התישבה במקומה הקבוע ואמה הניחה סיר על השולחן והתיישבה מולה. “איך היה בבית ספר?” שאלה. לא התחשק לילדה לאכול את הפסטה, היא רצתה משהו אחר, שלא ידעה מהו. “היה בסדר,” אמרה ומבטה צף אל ארונות המטבח, “רגיל.”
למחרת הקדימה להגיע לבית הספר. היא ירדה אל החלל הרחב שבין המסדרונות שהובילו לקומות התחתונות ואלה שירדו אל מקלט בית הספר. במדרגות עקפה את עינת סימון, ששערה השחור הבוהק נע מצד לצד על כתפיה. ואת מריאנה ברקוביץ, שאביה הגבוה והכחוש ליווה אותה בכל בוקר עד פתח הכיתה, במעיל דק וארוך ובידו תיק מרופט. אמרו שאמא שלה משוגעת, ושאבא שלה סופר אוטובוסים שעוברים בפינת רחוב. מריאנה כמעט אף פעם לא דיברה, וחיוך נבוך עלה על פניה כשהיו צוחקים עליה או על משהו אחר. משהו בה משך את הילדה להתבונן בה כל הזמן, אולי הפער בין עוצמת העלבונות שהופנו אליה, והבדידות שהקיפה אותה, לעובדה שאף פעם לא בכתה.
החברות שלה לא הגיעו עדיין לכיתה. כמה בנים העתיקו מאילנית את השיעורים בלשון וכמה בנות פטפטו בפינה. היו עוד עשר דקות עד הצלצול. מקצה המסדרון הגיעו שתי בנות מ־ה’3. נדמה לה שהן דיברו על בת־שבע, אחות בית הספר. משהו ניעור בה, הזדקף. היא ידעה לייצר התלהבות מדומה כשהיה צורך, ולעומת זאת לשאול כמו בדרך אגב על מה שבעצם היה בהול.
“היי,” אמרה להן והתקרבה, “מה קרה עם האחות, היא הייתה אצלכם?”
“כן, ממש לפני סוף הלימודים, היום היא תבוא לכיתה שלכם,” אמרה אחת מהן.
“ומה היא עשתה? יש חיסון?”
“לא, סתם שטויות, היא רק בודקת כינים, וגם מסתכלת לכל הבנות למטה… לראות אם יש כבר שערות, וזהו.”
משהו כמו ניתק, התפצל, חלקו נדחק פנימה לתחתית וראשו השני מזנק למעלה, עוד לפני שניתן לזהותו. היא נפרדה מהן, נכנסה לכיתה ולקחה את הילקוט, רצה במעלה כל גרמי המדרגות, אל השער, ומשם, מתנשפת, הביתה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות