בכניסה לדירתו גילו כי הייתה ריקה למחצה. כמו נבקעו בה החיים. חציים הונח בדירה זו, המרוהטת רהיטי איקאה חדשים, וחציים נעקר לבית אחר, נושאים עמם ריחות בישול, רשרוש של צלחות וסירים, כורסאות שקועות לחיים.
היא נעצה עיניים בספרים ונאחזה בכוס היין שהגיש לה הגבר הצעיר. בעלה קשר עמו שיחה רופפת, השמיע צחוק קטוע, כעין שיעול. אך לאחר שנתן בה מבט, השתתק ונעמד מאחוריה, הניח יד בין שכמותיה. ידע ששם, בפקעת סבוכה ומכאיבה, מתרכזים אצלה המתחים. עתה ליטף את גבה בתנועה מפייסת. היא צודדה מבט אל עבר הבחור הגבוה.
“לחייך!” אמר והגביה את כוס היין שלו, מחייך בעליצות שהזכירה לה את בנותיה (זוכר איך כשהיו קטנות היינו נכנסים לחדרן, מתבוננים בהן, מתמוגגים מנחת. “תראה,” הייתי אומרת לך. “מתוקות,” היית אומר. האוויר בחדר היה גדוש נשימות רכות. והמרחק הזעום בינינו התמלא לחישות מעוגלות. רפרוף שפתיים על תנוך האוזן, נשיכה עדינה, הטיית צוואר, התפתלות לשונות מעודנת, מבעירת חלציים. היינו נושמים יחד, בקצב אחד).
“לחיינו,” תיקן אותו בעלה. בנקישה צלולה הצמיד את כוס היין שלו לכוסות של אשתו והבחור, הערה אותה לקרבו במהירות ומזג לעצמו כוס נוספת.
המנורה הגדולה עומעמה. בחצי האור שנותר הביטה בבעלה הניצב בינה ובין הגבר הצעיר, מקושש מילים למשפטים מסורבלים. קולו נרעד במבוכה שהלכה ותפחה בין שלושתם ונדמה שדבר לא יפוגג אותה. לא ההתבדחויות ולא הצחוק הצפוד שאחריהן ולא כוס היין השנייה ששתו.
(כל זה מזכיר את המפגש שלנו, הראשון, בדירת הסטודנטים ברחוב רחל אימנו. לחשת: “איזו נערית את, מיקי.” והיו בלחישות שלך אי־ידיעה וענווה. לא ידענו אז כיצד להניח את גופינו בהתאמה, ונדחקנו זה אל זה בתנועות גמלוניות של משחק ורצינות).
היא עקבה אחר בעלה המשוחח עם הבחור, מחייך ומרצין, מתקרב ונסוג (יש משהו בהפסקות שבין המילים שלך. היסוס: מילים חסרות, מחוות עודפות, האופן שמבטך נשלח, תר אחר אישור, גופך מופנה מעט אל עבר הדלת, הטיה קלה. אתה מחכה שאומר דבר מה. כשאני מתבצרת בשתיקה אתה קרב אלי ולוחש: “את רוצה ללכת?” ואני מסרבת. אמרנו: “חיים רק פעם אחת”).
ראשה הסתחרר. גמרה את היין בלגימה אחת. שאלה אם יש בביתו מראה לבדוק אם שיניה נצבעו בשחור מהיין האדום. הוא צחק. “ברצינות,” אמרה, “היין האדום משחיר לי את השיניים והלשון נעשית כחולה. כמו של איזו לטאה.”
בעלה בחן אותו ארוכות, בלע רוק. פיקת הגרון עלתה וירדה כשחשב על הבליטה במכנסיו, הזין העבה, כפי שראו בתמונתו באתר האינטרנט.
“כבר אין כאלה!” אמרה מופתעת כשהבחור הניח תקליט של טום ווייטס על פטפון, נתנה לקולו הצרוד לשרוט, להכאיב (עד שארגיש. שמשהו יחלץ אותי מן העיסה הסמיכה של המחשבות שמבעבעות סביבי מאז הערב ההוא בחדר העבודה שלך).
“ידעתם,” פנה אל שניהם, “שלתקליטים יש ריח?”
“לא ידעתי. אפילו אני כבר לא גדלתי על תקליטים. קסטות. זה היה הלהיט פעם,” אמרה.
“ואחר כך כולם עברו לדיסקים. ועכשיו – תראה מה קורה עכשיו.” אמר בעלה.
“אני את כל הדייטינג שלי כבר עשיתי עם דיסקים של סטינג,” צחקה. אי שם המהם בעלה. צפה בלחייה הסמוקות, בגופה הרזה, השרירי שהיא מטפחת ביוגה ובפילטיס ובמה לא, בשערה הארוך, פלט חוכמות על אודות מוזיקה עכשווית.
כמה זמן עבר מאז, חשבה, מאז סטינג והפילדז אוף גולד שלהם?
(נסענו אז ביחד לרומא, כן. זוכר את היום המשונה ההוא ברומא? כן. זה נכון. זה היה יום משונה. כשנאלמתי בגלריה בורגזה מול פסלם של אפולו ודפנה. “איזו שלמות. תיראי,” אמרת. ואני הסתכלתי על העלעלים שפרצו מתוך אצבעותיה של דפנה, ועל פיה הפעור בזעקה בלומה, ועל ידו של אפולו הלופתת את בטנה והצטמררתי כי כך הייתי אסורה בין זרועותיך שהקיפו את מותניי).
הבחור התקרב אליה ושלח יד עדינה, נגע בשערה. היא התקרבה והוא אחז בידה והניח אותה על חזהו ושניהם התערסלו באטיות. רק המוזיקה שיוותה לתנועתם מראית עין של ריקוד.
“להמשיך?” שאלה פתאום בקול רם, ענייני. בעלה נעמד סמוך לגבה ונשק לכתפה והיא חשה ברטט החולף בשניהם. התרגשות ופחד ותאווה צוננת בלולים זה בזה. היא הוציאה את ידה מתוך ידו של הבחור, התרחקה ומזגה לעצמה כוס שלישית.
(אחר כך לקחנו רכבת לוונציה. שם, בוונציה הלכנו לאיבוד בין הסמטאות. כשמצאנו לבסוף את גשר הריאלטה עמדנו והתנשקו עליו כמו כולם. מחובקים השקפנו מלמעלה על הגונדוליירים שמשיטים זוגות בתעלה. אמרתי לך: “נכון שנראה שכולם כאן עושים את עצמם מאוהבים?”
שלובי ידיים שוטטנו בוונציה המחשיכה. אורות פנסי המסעדות על גדות התעלה ריצדו על המים. גונדולות שחורות היו קשורות לעמודי עץ ונעו על הגלים כמו קברים צפים. כמה רזה הייתי אז. אכול רזון הגוף שלי נע כמו שלד חסר חן, העקבים שרטו את המרצפות העתיקות. נוקשים ושורטים נוקשים ושורטים, ואחזתי בך כדי לא להחליק וליפול.
מעברה השני של התעלה חלון פתוח האיר את המים. אישה גדולה רחצה שם את עצמה, נוטפת פיתוי. שלווה ובוטחת היא סיבנה את בטנה ואת שדיה הגדולים ושיער הערווה שלה, שחור וסבוך, התמלא קצף. אחר כך הפנתה ישבן עצום אל התעלה, התיזה מים חמים וגופה נראה חם ורך וריחני.
לא ראית. נעצת מבט בגונדולייר שחלף על פנינו. הוא לבש חולצה לבנה, חזהו היה מוצק, קימורי שריריו שנולדו מתנועת חתירה מתמשכת, מעגלית, ניכרו מבעד לאריג. “אני אוהב מראות אסתטיים,” אמרת.
אבל בחדר במלון הזדיינו כמו חזירים. וחשבתי: חסרה ההרגשה הזו, של ההתמוססות. כשהאוויר ספוג באדי התנשפויות והגוף, שמהול בטעם ובריח של גוף אחר, רך ומרוקן. ומשהו מבקע את הקישיון שעוטף בני אדם ומתוך ההתבקעות נובעת איזו תמצית שברירית של אמת. והנפשות מתקרבות ומתמסרות. לפעמים קורה הפלא הזה, של ההתקרבות. בלילה ההוא בוונציה זה לא קרה).
היא התקרבה אל הבחור. (כך אמרנו: “בעוד כמה שנים כבר נתבייש להתפשט בפני זרים.”
"כבר עכשיו זה לא – " אמרת.
“זה בסך הכול עצוב,” אמרתי.
“מה?”
“הכול. הגוף. הזמן. שכל הזמן צריך להכניס את הבטן.” צחקנו, חבוקים. מתנחמים זה בזה. כמה אני רגילה לגופך ונענית לך בכוריאוגרפיה המבויתת שלנו. כדבר שבשגרה אתה מביא את עצמך אל תוכי, או אני מביאה את עצמי אליך. פעם כך ופעם אחרת. מיטתנו היא מישור רחב ידיים שגבולותיו רבועים ומעבר להם קצהו של ייאוש יבשושי ומושתק.
והייאוש הזה מכרסם בך ובי ואפילו בבנות.)
“אתה מאוד גבוה,” לחשה לבחור וליטפה את עורפו.
“גם את,” אמר. הוא הסיט הצידה את שערה ונישק את צווארה. “כן, ככה,” בעלה זרה מילים צרודות. “ככה היא אוהבת.”
רפיון פשה באיבריה והיא הניחה לו להפשיטה מחולצתה, נותרה בחזיית הפוש־אפ החדשה בצבע יין, פניה מופנים אל בעלה. הבחור ניקד את צווארה בנשיקות קטנות (עכשיו אל תחשבי על שום דבר).
“מיקי,” אמר בעלה, “תסתובבי אליו.”
“מיקי?” שאל הבחור, “חשבתי מיכאלה.”
היא הפנתה אליו את גופה הצמידה את חזה אל חזהו והניחה את לחייה על לחיו, שפשפה קלות את פניה כנגד זיפיו. איזה זמן עמדה כך, אחר כך פרפה אחת־אחת את כפתורי חולצתו, חשפה חזה רזה וחלק כשל נער.
“את מאוד יפה,” לחש.
“תקרא שוב בשמי,” אמרה, לחלחה את שפתיה וטעמה את עורו. רצתה לא להסתובב ולראות את בעלה היושב בכורסה מאחוריה, או עומד, או מתקרב אליה או אליו (אל מי אתה תיגש קודם?)
“מיקי.”
“תגיד את יפה מיקי.”
“את יפה מיקי.”
(אתה זוכר את היום במוזיאון, שבו הלכנו עם הבנות לאגף הילדים. התלוננת על חוסר הסבלנות שלי, וסירבת ללכת לאגף לאמנות מודרנית. נשארת עם הבנות ואני הלכתי בגפי. בשובי אליכם עברתי ליד גן הפסלים. שמש קלושה ועצובה האירה את החצץ הקר של ירושלים. אחרי רגע נעלמה מאחורי עננים אפורים. פסל אה־בה ניצב שם כמו אוד, כבד ואפל. בקיץ הוא מתלהט מן השמש ואי אפשר לגעת בו ובחורף הוא קודר כמו מצבה.
היום האפיר והפסל השחיר. הברות שבורות נשענות זו על זו. אבלות. שחורות ומעיקות. טעם של חלודה היה בפי. ידעתי שעלי לספר לך על אודות התינוק שבתוכי. אבל מחשבותיי היו נתונות לדברים אחרים.
מה ראיתי שם, בחדר העבודה שלך? מה ראיתי? כלום. אבל שמעתי. שני קולות מן המחשב ולהרף עין ראיתי את פניך, ורצתי אל חדר השינה. מה ראיתי? כלום).
בעלה קרב אליה והתיר את לולאת החזייה, שמט כתפייה אחת ואחר את האחרת. חזהו נגע קלות בגבה. מאחור הוא נצמד אליה עירום, הקיף את אגנה וידיו גיששו אל רוכסן מכנסיה, הפשיל אותם מטה, גהר מאחוריה והידק את איברו אל ישבנה. דווקא התנועה המוכרת, שמניבה סדרה קבועה של פעולות, עוררה בה כעס, והכעס – תעוזה, והיא פתחה באחת את חגורתו של הבחור ושלשלה מטה את מכנסיו. תחתונים צבעוניים נחשפו תחתיהם והיא הבליעה צחוק קצר וכיסתה במהירות את פיה בפיו.
“תרפי מהכול,” לחש הבחור באוזנה, מציץ בבעלה.
(אני ארפה. הנה, אני מכבה את פנסי המחשבה שלי, אני אתרגל קלות דעת ועיוורון. ככה אני אדע את המגע, בלי להיבהל. הרי דיברנו על המנעד הזה של ההתנסויות. אראה איך אתה נוגע בכתפיים של הבחור, נוגע ועוזב. אולי אתה תגיד עכשיו: “זה לא בשבילי מיקי.” אולי פשוט אעצום את העיניים וארגיש את הלשון ולא אדע של מי היא).
החזה של שניהם עלה וירד משני צדיה. היא פרפרה בין שניהם. אצבעות הבחור למדו את בטנה, עקבו אחר סימנים שהתוותה בגופה האמהות. שם יד על שדיה הקטנים, ליטף את הפטמות שהתכדרו מההנקה. אחר כך גלשה ידו במורד ירכיה ששריריהן התקשו מכל הספורט שהיא עושה (הכובד הזה, הנטל ההולך ומצטבר על הגב, השריר הקפוץ שלוחץ על הרווח שבין השכמות. אותו כאב שפועם בי מאז שנהגנו, אני ואתה, לדבר על עוד ילד אחד. גלגלנו רעיונות: אולי עכשיו, אולי בשנה הבאה, כמו קובייה שמטילים פעם ככה ופעם ככה. אולי־אולי. הילד השלישי, הלא ממומש נותר אי אשם בחלל הספקולציות, מתהווה ונעזב במרחב שבין רק־עכשיו־חזרנו־לחיות ובין אולי־בשנה־הבאה, הולך ונסוג אל שלב החלום, שם הייתי פוגשת אותו כאילו כבר נולד, שהנה הוא בזרועותיי, נח כנגד החזה).
הבחור הוביל אותה אל המיטה. מבין תריסי עיניה ראתה את בעלה נצמד אליו, חוקר בידיו את גבו הצר. ואילו הבחור פרש מעליה את גופו, לשונו נברה בצווארה, רפרפה על שדיה, על בטנה, התפתלה סביב הטבור ובתוכו, וסיירה מטה, אל בין רגליה. פעימות עונג השתרגו לאורך ולרוחב הבטן (אני שוכחת להיות אני מצויה בתוך אין. העיניים עצומות. הלשון החמה שבה ובוחשת, יונקת ומרפה ומרפרפת על השקעים ובתוך הקפלים. של מי היא? לא, אל תפקחי את העיניים). פקחה את עיניה וראתה את עיניו החומות של הבחור, עיני במבי זוהרות, מחייכות אליה. הוא נשק לה והיא נשמה את הבל פיו וידעה את רכות שפתיו.
(אני אראה רק אותו. את ידיו היפות, את שפתיו המלאות).
ידיים נוגעות, מרפרפות, משאירות שבילים של השתוקקות, מטופפות על גופה, מעירות, מחדדות את חושיה, מדגדגות אותה. (הנה, כך, כך! הנה, עונג. הנה מה שנעים עד סף הכאב, צביטה וליטוף וטפיחה והצליל של גוף נחבט בגוף, זיעה הניגרת על הגב, הנה הדם, הנה העצמות, הלב. הידיים. הרגליים. הנה הגוף. הנה, אני מרגישה).
וכמעט ונשכח בעלה שנצמד אל הבחור, הקיף בידיו את גבו, ומשך אותו מתוכה והבחור נאנק וניתק ממנה והפנה פניו אל בעלה, “בוא,” קרא לו. (אבל אל מי משנינו?).
אל תיעלם לי עכשיו, חשבה, והבחור כמו שמע, שב והתקרב אליה, ונשק לה נשיקה חטופה בסופה נצמדו אליה שפתיו בנשיכה זהירה. “אנחנו נעשה רק מה שאת רוצה,” אמר לה.
והיא רצתה להשיבו אל תוכה, והייתה עושה כן אילולא נדחק ביניהם בעלה, תר אחר האופן המתאים להניח עצמו בין שניהם. נעמד על ברכיו והצמיד את ראשו של הבחור אל איברו, הורה לו להעביר את לשונו לאורכו. ביד מאומנת הביא הבחור את בעלה אל תוכה ואילו הוא נצמד לגבו, פישק את ישבניו וחדר אליו. ושלושתם נעו, מגרונותיהם בוקעים אנחות ונהמות ושאגות.
לולאות איברים. ידיים. רגליים. של מי? מרבד עורות אדם פעם סביבה. היא שמעה גניחות ושני קולות נמוכים, ועוד קול דק עולה לגובה שבו כבר קשה לנשום. ומישהו התחנן: “בואי” והשליך פלצור על הקול הדק ומשך אותו מטה, ומיד נכרך על שניהם קול שלישי, צרוד ומחוספס (זה אתה? מנין בוקע ממך הקול הזה). היא שמעה מיטה חורקת, “עוד– עוד– עוד,” הצליפו בה הקולות. אבל פעימות הלב של העובר נשמעו רמות ומהירות בזיכרונה ונקודת הדופק פעמה בתוכה, כל כך קרוב. כמעט והיה. ולא. היא נתנה לו להילקח.
(איך רציתי את הילד ההוא. הפנים שלך האפירו אז ואמרת: “זה לא הזמן, מיקי. עכשיו זה את ואני והבנות.” וחיבקת אותי, והנחתי את ראשי עליך ונשמנו ביחד. היה רגע כזה של תואם. אך לא באמת. כי פרשתי את ידי על הבטן, מגינה על העובר. מפניך. ועטפת אותי בזרועותיך והיסית את הקולות הטרופים שהדהדו בראשי, הקולות הנמוכים ששמעתי ימים ספורים לפני כן בוקעים מחדר העבודה שלך. אבל לא הצלחת להשתיקם והם הפכו לתולעי מחשבה, שמזדחלות מאז בכל חדרי הבית, בשתי הקומות, בפינות, במגירות במטבח, בתוך הסירים. מה שמעת? מה ראית?).
(התבונני באיברו של בעלך, הנראה כמו בלוט קטן, ועל זה של הגבר הזר, הגדול, העבה. אותו כבר ראינו קודם, כשצפינו יחד בתמונות. ואחר כך במיטה חלקנו פנטזיות. והישרתי מבט אל התהום שעל סיפה ניצבת מיטתנו הזוגית. מבט חד וישיר אל החושך, אל המקום הזה ששם העובר נברא ונלקח, אל המקום השחור של הספקות. ושם, במקום שבו נוקבתי, דרך נקב הכאב, העזתי להישיר מבט גם אל הקולות שבקעו מן המחשב שלך ולומר: “אתה יודע מה, אני רוצה להתנסות.” ודיברנו על איך המיניות היא מנעד. ואיך זה לא אומר דבר עלינו, על הברית שיש בינינו. כך אמרת: “ברית. את ואני.”
ועכשיו – אני רואה את ארשת פניך. העיניים שלך פעורות ובתוכן תאווה וקורטוב של פחד וקצה קצהו של כאב, והיתר עונג והשתאות. פניך סמוקים, ואתה עוצר את עצמך מלהתפרץ, מתענג כפי שלא ראיתי אותך מעולם. לא איתי. איתי מעולם לא ראיתיך כך. משחרר מתוכך איזו חיה, חושף חלק שאני מעולם לא התקרבתי אליו, שלא ידעתי שקיים, שככה זה קיים, כשאתה מתמסר בצורה מוחלטת לאחר. ואני אף פעם לא נגעתי אפילו לא בצל צִלה של המוחלטות הזאת).
רעל זולג מכדור הכאב שעל גבה, אותו כדור שבעלה מעסה בערבים, עד שהוא מתרכך (אם הוא מעסה אותו מספיק זמן ואם הוא מנשק את המקום ההוא בין השכמות, ואם הוא אומר לה, אין ספור פעמים אומר לה, אני אוהב אותך מיקי אני אוהב רק אותך, היא יכולה להפסיק לחשוב ולהתעלס איתו).
בעלה נלפת בין ידיו של הגבר הצעיר, והנה הוא לופת את הבחור, ושניהם מתפתלים כמו תמנוני ענק, שואגים באיזו אלימות, חובטים בעוצמה זה על גופו של זה.
(אני חושבת: רק פעם אחת. פעם אחת מוכרחים. אחר כך אנחנו נחזור הביתה, ונלך לישון. ובבוקר נקום ונלך לעבודה. ובאחת וחצי אחזור הביתה. ואבשל ואחזיר את הבנות מבית הספר ואסיע אותן לחוגים. בערב תחזור ותאמר לי: אני אוהב אותך מיקי. ואני אומר: גם אני אוהבת אותך.
ואחרי שהבנות ילכו לישון נדבר על מה שהיה ואני אתעלם מהדחף המקנן בתוכי, במקום הקפוץ שבין השכמות. הטינה שם הולכת ומתקשה ומגע ידיך כבר לא יפוגג אותה לעולם.
ואני אסתיר את פני כשאומר לך: הכל בסדר, באמת בסדר. ובכל זאת הקול הקדום הזה ייצא מתוך הקרביים, יגדל עור ובשר וידיים וציפורניים ויהפוך למפלצת מחושלת מזעם ועלבון, והיא תנעץ את טפריה בתוך הבטן ותצא מתוכי. והיא תחסל אותך ואותי. גם אם תאמר: זה היה ונגמר. זה לא שינה כלום. אבל אתה והוא אתה והוא מקועקעים בתודעת המפלצת שלי, ואיני יכולה להפסיק להריח את האדים הסמיכים שמקיפים אותנו, מדיפים צחנת זיעה וזרע).
והרי אמרו לעצמם, לא פעם אמרו: מוכרחים לחיות. והנה, היא חיה. ניתקה מן הבחור והביאה עצמה אל בעלה רוכנת לעברו בשפתיים משורבבות, ונועצת את שיניה בכתפו. נקודה שחורה בתוכה הולכת ומשחירה ומתקשה, כמו דורבן הנעוץ בה, והכאב כמעט מענג.
(אתה שולח אלי מבט שואל לפשר המעשה. אני נתונה בתוך השתנות או תנועה, כמו תנועת הרוח בשדה שמניעה את העשבים לכל הכיוונים ולפעמים הם נדמים כמרקדים איתה, עם הרוח, אף שלעקור את עצמם מן האדמה וללכת למקום אחר אינם יכולים.
על הפעם ההיא שראיתי אותך, לא סיפרתי לך. ואיך זה שמעולם לא שאלת למה התחלתי לגלגל את כל הרעיון הזה. בחדר העבודה שלך, גניחות של שני גברים מתעלסים בסרט עלו מהמחשב שלך. ידך נחה על רוכסן מכנסיך. התבוננת במסך במבט של חיה כלואה. לא הבחנת בי.
עדיין לא סיפרתי לך אז שהייתי הרה. חששתי ממה שתאמר. ממה שאכן אמרת אחר כך.
והלכתי לישון, ונרדמתי והתעוררתי וראיתי אותך ישן לידי, ונרדמתי שוב ושמעתי את הקולות, קולות שני הגברים, והקולות הלכו ותפחו ומילאו את חדר העבודה ואת הסלון ואת חדר השינה, את כל הבית, כל הבית מלא בהם, ודיברת אלי בשלושה קולות נמוכים מבעיתים. מיקי מיקי, אמרת, זה כלום, זה שום דבר. והקולות יצאו ממך החוצה והפכו לצללי רפאים שצימחו גוף ורגליים ופה ושני גברים עמדו בחדר השינה ונכנסו למיטתנו וצפיתי בהם ובך משתגלים על המיטה ועמדתי מן הצד, ידי מונחת על הבטן, והסתכלתי בשתיקה. כך עד הבוקר.
נערית. כך הרי קראת לי. אולי לכן, חשבתי אז, אחרי שראיתי אותך מול המחשב. אולי לכן בחרת בי. כי לא הייתי מספיק אישה.)
“מיקי,” הוא שאל, “מיקי?” כמו שתי מפלצות ים תשושות, שכבו על המיטה, רחוקים זה מזה. מתנשמים. היא הפנתה מבט אל המיטה, אל המצעים המעוכים, גביש מר צבוט במעלה גרונה. היא ליפפה את השמיכה על גופה והתירה אותה, השתרעה על גבה.
“נשאר עוד קצת יין?” שאלה.
“מיקי?”
“באמת. נשאר? מהאדום הכוונה.”
בעלה הושיט יד לעברה, חצה את גופו של הבחור הצעיר, מגשש לעברה.
“מהיין האדום.”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות