באטמן היקר,

שבעה ימים עברו מאז התראינו. ישבנו במשך ארבע שעות משני צדדיה של הזכוכית, בחדר הביקורים הקריר, ולא ידענו שזו תהיה הפעם האחרונה. שוב הביאו אותך לתא 29, עם הטלפון הבעייתי והצל הכבד שנפל על העיניים שלך. אבל הצל והקור ואפילו המזרק שמאיים לחדור אל הוורידים שלך בעוד קצת יותר מחודשיים, אפילו הוא לא הסתיר את הברק שזהר מתוך האישונים הכחולים האלה.

קניתי לך כריך עוף, חטיפי שוקולד שסידרת בתערוכה על הדלפק והצעת לי בהתגרות, סלט חסה שהתלהבת ממנו כמו צוללן שראה ספינה טרופה, חטיף צ’יפס שהשתמשת בו ככרית, ושתי עוגות קטנות עם זיגוג לבן וסוכריות צבעוניות.

התנצלתי על איחור של יותר משעתיים, והסברתי שחברה שלי “was dying her hair”, אז שאלת אם השיער שלה מת וחייכת. שאלתי אם ניסית להחליק על הקרח, וסיפרת איך לקחת את הבת שלך, זו שלא הרגת, לזירות ההחלקה בקניונים של דאלאס, ואיך היית רץ עשרה מייל בכל יום ומרים משקולות, עד שהברך שלך נפצעה, קצת אחרי שהתחתנת עם גרושתך השנייה. אמרתי שאולי היא הביאה מזל רע ומיד התחרטתי. סיפרת על השוטרים שפגעו לך בכתף הימנית ובעצם של האף, בזמן שאספת עלי חסה במזלג־כפית. אמרתי “סוויטי…” בעצב. צחקת, נבוך.

לפני ששתקנו, דיברתי על כרישים שגולפו באבטיחים, ואמרת שראית כאלה, ואז הוספת שהעיניים שלי גדולות ועצובות, “כולך רצינית ושקטה.” אז מיהרתי לספר לך את הבדיחה על הכומר שנמאס לו לשמוע וידויי בגידה, והוא הציע לאנשים להגיד שנפלו, עד שיום אחד, הכומר הצעיר בא אליו ואמר לו שיפנה אל ראש העיר בבקשה לתקן את המדרכות, “כי אשתך נפלה חמש פעמים השבוע.” צחקנו, וסיפרת לי בדיחה ישנה שלמדת מאבא שלך, לפני שהיה לו שטף דם במוח, על אחד שהתוודה בכנסייה בפריז על כל חטאיו המיניים, והתבקש להגיד כל כך הרבה תפילות, עד שהתפלא על הנדיבות של הכומר בפרובנס, והכומר הפריזאי אמר לו, “שם לא רגילים לפאנסי פאקינג.” גיחכתי קצת כדי לא להעליב, והסברת שפריז מול פרובנס היא כמו יוסטון לעומת כאן.

ואז פתחת את האריזה השקופה של שתי העוגות, וביקשת לחגוג את יום ההולדת של הבת שלך, שבאה לבקר אותך פעם לעשרים דקות רק כי עברה בסביבה. היא נהגה מלואיזיאנה לאיזו מסיבה בשבת בערב, וברחה לפני שהספקת להזכיר לה איך נהניתם פעם במרכז החלל בלונה פארק הישן. אולי היקום היה צריך להקפיא את הרגע ההוא: שניכם על איזו רכבת הרים, רטובים מכל נתזי המים, צוחקים, מניפים ידיים, זמן מה לפני שהנפת את היד כדי לשבור את האף והלסת של גרושתך הראשונה.

חיפשת נר, אבל הסתפקת בקשית שהגיעה עם הארוחה ונעצת אותה בתוך עוגת השוקולד הזעירה וביקשת שאעמיד פנים שאני הבת שלך ואנשוף. הסטתי את הטלפון מהשפתיים שלי, שהיו משוחות בשפתון הוורוד המבריק, ונשפתי על הקנה הלבן שמאחורי הזכוכית בלי לחשוב פעמיים.

הצעתי שתבקש משאלה. אמרת שאני אבקש ובסוף ייחלת שלא יהיו יותר תאריכים, וחשבתי עליו, על אחד בפברואר הנורא, איך ייקחו אותך בכלוב בחלק האחורי של המסחרית הלבנה, ואז ישכיבו אותך על אלונקה בזרועות פרושות לצדדים, כמו מלאך שלג. אבל הכנסת לפה שלך חתיכות שקרעת מהעוגה באצבעות הפסנתרן האלו, ששנאו את הפסנתר למרות שניגנו בו חמש שנים. טיפת זיגוג לבנה נחה ליד השפתיים היפות שלך, והתבוננתי בהן כמו שאתה מביט בשמיים בתקווה למצוא את נוגה בלילה בהיר. רציתי לשלוח את האצבע ולמחות את הפירור הזה, הסרבני, שניסית לאסוף באצבע עדינה אחרי שגיליתי לך על עצם קיומו. אבל לקחת סוכריית תכלת קטנה ומרחת אותה מעל השפה העליונה, בצד ימין, מנסה לצייר שפם דמיוני, ואת האדומה הנחת על האף, ונזפתי בך, צוחקת, “מה אתה עושה, לא לשחק עם האוכל, בד באטמן!”

ובכלל לא קוראים לך באטמן, אבל זה השם שהמפקד שלך במארינס נתן לך, כי סבא שלך מרומא וסבתא שלך מנאפולי, והוא לא ידע איך לבטא את השם הזה, עם הג’י השקטה, אז הוא קרא לך סרג’נט באטמן. אחר כך התחלת לדבר על כל הספרים שהיית קורא בחדר, כשגרושתך השנייה הייתה תוהה בשביל מה, ואמרת לה, “כדי שאני לא אהיה טיפש כמוך”.

“הו,” לחשתי.

“לא, לא אמרתי לה את זה,” הודית, והסברת שהייתם ישנים בחדרים נפרדים, ושהעבודה שלך הייתה בנושאי מסים וחוקים.

“משעמם!” אמרתי.

דיברנו על מה שאצן עושה כדי להתכונן למרתון. הסברת שאתה היית מאמן את המוח. נזכרתי איך סיפרת לי פעם שקראת מאה ספרים בשנה. את רובם היית יכול לזרוק מהחלון.

מזגת שבילים צהובים ולבנים של רטבים על חתיכת העוף שהתייבשה בלחמנייה, כמו שהיית מצייר דיוקנות עצמיים או עוזר לאמא שלך להתאים צבעים עבור הבתים שהיא הייתה מעצבת, לפני שהיא התאבדה. כשסיפרת לי, יום קודם לכן, הושטתי את הידיים הריקות שלי אל הזכוכית ואמרתי שהייתי מחבקת אותך, אבל תיארת את הבחורה הבלונדינית שאבא שלך הביא, ואיך בגיל שבע־עשרה, האמא החורגת שלך הייתה מבוגרת ממך בשבע שנים. חשבתי לעצמי בעצב שהיא הייתה בגילי.

שאלתי מה היו שלוש המשאלות שלך. ביקשת לצאת מכאן, לראות את הבת שלך ולתת לה מתנה ליום ההולדת, ולקנות סירת מפרש שבה תשוט עם כל החברים שלך להוואי. קיוויתי שהן יתגשמו, למרות שידעתי שתוכל להפליג אולי רק כשתמות. תשוט באוויר על סירה שקופה, אולי תיקח אותי אתך. נרחף בין עננים, נתפעל מנוף של מי טורקיז ועצי דקל עם הפירות הטרופיים שאתה שונא, ואז תחזיר אותי.

אבל ידעתי שאחרי שנמות, לא יהיה כלום. כמו החושך שאתה רואה כשאתה עוצם את העיניים וממצמץ בקושי והעפעפיים שלך רוטטים, ואז אתה אומר, “זה כל כך מדהים,” ומתאר את תחנת הרכבת שהפכה למוזיאון ד’אורסיי על גדת נהר הסן, ואת התקרה הגבוהה שלה, שעשויה זכוכית, ואת כל היצירות של מונה והאימפרסיוניסטים שלך, והעיניים שלך מלאות חיים ואור, ואני רוצה לנשק אותן, שהחיוניות הזו תעבור גם אליי.

שאלת מה יהיו שלוש המשאלות שלי. חשבתי רגע וביקשתי ששני בני הזוג שלי ישתחררו מכאן, שאהיה סופרת מצליחה, ושאגור בבית יפה עם גינה ובריכה קטנה. הצעת שיהיו ליד הבריכה שפיריות ופרפרים, ויתושים, ואני מחיתי וצחקתי, ואמרת שיהיו שם גם ברווזים ואתה תאכיל אותם. וכבר דמיינתי איך נגור בבית הזה, הרגוע, עם הפרחים שלא ימותו לעולם, והשמש שתפזר קרניים נעימות על המים הירוקים הכהים, ואתה תשב שם, ותצייר לעצמך שפם מסוכריית תכלת ותחבק אותי.

אבל הרגע טבע בין כל הרגעים האחרים, וסיפרת על חבר שלך שעשה השתלת שיער, והראית לי חלקת שיער זעירה באחורי הראש שלך, שהשיער בה התחיל לנשור. וידעתי שזה לא מהסרטן, כי הם לא מטפלים בך, והשיער הכסוף המסורק שלך יפה מכדי שמישהו יגיד עליו מילה רעה. אז אמרתי לך שזה לא משהו ששמים אליו לב, והסתובבת בחזרה, הראש שלך מלא חלומות. באחד מהם רצת והתחלת ליפול, ואיזו פסיכולוגית חשבה שהנפילה מבטאת את הפחד שלך, אבל רק כשהתמסרת לנפילה, הפכת לחתול והמשכת לרוץ, לא נפגע לעולם. ואתה עדיין רוצה לרוץ, לחשוב שאתה רודף אחרי מישהו. הצעתי שתרדוף אחריי. צחקנו, ואמרת שאני קטנה ואתה גדול, ותתפוס אותי מהר, כי אני עכביש שינסה לרוץ על שמונה רגליים, אז אני אפול. ולא ידעת שכבר תפסת אותי.

צחקנו על רואד ראנר ו־ווייל אי קויוטי, ועל חומרי הנפץ של הזאב הזה, והאף שלו, ואמרתי לך, “מיפ מיפ”, וענית, “ביפ ביפ”, ולא יכולתי שלא לחשוב איך רדפת אחריהן ברחבי הדירה, קודם ירית בגדולה בזמן שהיא התחננה על חייה, אחר כך ירית בקטנה. גרושתך השנייה זעקה מבעד לקו הטלפון. הכרחתי את עצמי לחייך ולגמתי מהלימונדה, שהייתה חמוצה מתמיד. אמרת שלקויוטי יש כרטיס ביקור שהוא מראה לכולם, ושגם אתה רוצה כזה, וסיפרת איך כולם חשבו שאתה חכם רק בגלל שהיו לך עניבה ומשקפיים, אבל שבעצם היית משוגע.

לקראת הסוף, דיברת על הסוהרות שבאות לעבוד שם רק בשביל לראות בחורים עירומים נוגעים בעצמם, ושיש סוהרת אחת סוטה שאם היו שמים מכשיר לגילוי עקבות די אן איי על החולצה השחורה שלה, היא הייתה נראית כמו ציור של ג’קסון פולוק. צחקנו, ואחר כך נתת לי הרצאה ספרותית על היהודים והאיטלקים, ועל המקדשים היווניים שנשארו ברומא, ועל “יוליסס” ודבלין של המאה העשרים. דיברת על מטאפורה ואירוניה, והצעת לי לכתוב סיפור על אנשים שנהיים טיפשים יותר ויותר, ואמרתי “לא,” וחייכנו, וכל הזמן העיניים שלי צללו לתוך העיניים שלך ולא עזבו את הכחלחלות החדה, המוחלטת שלהן, כאילו הטלת עליי כישוף.

אמרתי, “תמשיך,” לא הייתי מסוגלת להתנגד לך.

התקרבת אל הזכוכית ואמרת שכיף לשבת כאן ולדבר, “הרבה יותר טוב מלהיות בתא. מה אני אעשה כשתלכי, אני בטח אבכה…”

“אני אחזור עוד פעם,” הבטחתי, מנסה להרגיע גם את עצמי.

סיפרת על הטלפונים הניידים שהוברחו פנימה לפני כמה חודשים, ועל האסיר הצעיר שהתקשר לסנטור, להודיע לו שהוא מתכוון להרוג אותו. שוב נהנינו מהבדיחה, והתעניינת בעלילת הסיפור הבא שלי. זכרת שהרעיון הופיע ברשימה ששלחתי לך, אבל לא רצית לבחור רק אחד, ואהבתי אותך בגלל זה. דיברנו על “צייד הצבאים”, ועל החלון שלך, שפונה אל אגף סי, ועל בית הספר התיכון שנמצא בסביבה, וקבעתי שאם תהיה מורה, כולם ירוצו לשיעורים שלך.

הזמן הלך ונשר מבין האצבעות שלנו כמו סוכריות תכולות או פתיתי שלג או הדם שנזל על רצפת הדירה היוקרתית שלך בערב ההוא, לפני שש־עשרה שנים. סיפרת על המחשב הגדול שהיה לך, עם המדפסת האדירה והמודם שהיית מחבר לטלפון, “אבל לא היה בו הרבה, רק קצת אינטרנט והרבה פורנוגרפיה,” הוספת בלחש. שאלתי אם אתה לא אוהב את זה, ולא התלהבת.

הסוהרת השחורה עברה מאחוריי ואמרה משהו, אבל לא הייתי בטוחה אם נגמר לנו הזמן, וגם אתה לא שמעת. בפעם השנייה זה היה ברור. קמתי, ואמרת שיש בחוץ דשא עם מקום לברביקיו, לאלה שבאוכלוסייה הכללית, ושחברה שלי תאהב את זה, או חבר שלי, לא הבנתי. אמרתי, “אולי בפעם אחרת,” וביקשת שלא אסתבך בצרות בסוף השבוע, עדיין יושב במדים הלבנים, גבוה כמו תקרת הזכוכית של תחנת הרכבת הישנה בפריז.

“אולי אתה תסתבך בצרות,” חייכתי. “נתראה ביום שני. ביי, קיוט באטמן”.

“ביי, סוויטי.” הבטת בי כשהנחנו את הטלפון.

הסתובבתי לאחור ונופפתי לך בחיוך ארבע פעמים בדרך החוצה, בזמן שחיכיתי שהדלת הירוקה החשמלית תיפתח, ואתה עמדת שם מאחורי רשת המתכת וחלון הזכוכית, ונופפת לי, וחשבתי שאולי אתה מחייך. יצאתי אל השביל שחצה את הדשא, מביטה בפרחים הוורודים הבהירים ובעננים האינסופיים ובמגדל השמירה האפור, שסוהר חמוש ברובה עמד בראשו. חיכיתי שהשער החשמלי ייפתח, ויצאתי אל דלת נוספת. החזרתי את תג המבקר הצהוב לסוהרת, שנתנה לי את הדרכון שלי. נכנסתי למכונית האדומה הקטנה כמו סוכרייה, ונסענו משם, החברה שלי ואני, מקשיבות למוזיקה נוצרית שקטה בקיי אס בי ג’יי.

ביום ראשון, אחרי הביקור עם החבר שלי, שאמר פעם שהיו צריכים להרוג אותך יום אחרי שתפסו אותך, קראו לי למשרד של עוזר המנהל. עברתי במסדרון עתיר פסלי צפרדעים, ונכנסתי אל חדר צונן, שם האשימו אותי בצילום תמונות במהלך הביקור. התגוננתי במילים נואשות, אבל הם לא הקשיבו. נאמר לי שלא אוכל לבקר עוד אף אחד. יצאתי משם בכתפיים זקופות, בלי להביט לאחור, המעיל האפור מתנופף ברוח העדינה כל הדרך החוצה, והרשיתי לדמעות לזלוג רק כשחזרתי אל המכונית ואמרתי לה בגרון משתנק, “הוא ימות לבד”.

אבל אז עוד לא ידעתי את זה.

אז דמיינתי שאנחנו שטים בבריכה השלווה, בין חבצלות מים, ואתה עוצם את העיניים שלך, ממצמץ ואומר, “זה כל כך מדהים…” ושפירית עוברת לידנו ועפה לשמיים, ואפילו פיסת זכוכית לא מפרידה בינינו לבינם.