דבר מה הקשור אל הגוף ובו    🔗

לפעמים אלו יהיו החיים שלאחר המוות: את תיסעי בעקבות גופך אל שולחן סמוך לים

ותושבי אליו, בשניים, ומשהו יוצב ביניכם, פירות מן המים, עירומים בצלחת צחורה. ואת

תחייכי כנגדו, משוחה בקרם חדש – תאחזי סכין, תשחקי בקש בקצה פיך, ובכוסך תשחה

כאצבע, פרוסת מלפפון. כל זה יתרחש אחרי שבעלך ימות עליך, אלו יהיו חיים שֶׁלְּאַחַר,

יאמרו לך שדבר לא יקרה לך מעצמו, ואת תקשיבי, תעשי כמיטב יכולתך לגרש מראשך

דברים שאינם במקומם, המילה שֶׁ‏‏רֶץ, או לחשם הסמוך של הגלים. ותהיי מוכנה, בינך

ובינך, להישבע שראית בטוגנים תמנון מסתתר – נגוס מאחורי חזיית פרחים בריח כביסה

ידלוף, כהרגלו, לבך ושניכם תקנחו. קצות הפה, תגמרו הכול. אחר־כך תעמדי ערומה

בגבך בתוך הלילה, ספוגה מול מים שישחו גלים בחלון חדרו ותאמרי לו שאת צמאה.

ותדעי, בינך ובינך שהצמא הוא מפני דבר שבנפשך שגלש מגופך בעד הווילון בשעת

מעשה ותראי את הדבר, איבר של ממש, מפליג ממך והלאה במים השחורים. ובה

בשעה תבחיני גם בו, שאינו, ממרחק נטוע בקצף, זקור ומוכר, אפוף אד, צפוי

כמגדלור, ותכירי אותו לעומקו והוא יאותת אליך באורו שתבואי. ומכורח נעלם,

דבר מה הקשור אל הגוף ובו, את תגידי לו “עוד לא, עוד לא”, כך, פעמיים, ולא תבואי,

תיוותרי, בחיים שלאחר המוות, מפני איזה גוף שהוא כל העולם ושעודו רצוי לך,

על זיזיו ופתחיו וכל הדברים הניגרים ממנו, שאל סופו עוד לא ירדת.

 

הסתלקותם הסופית מן הבשר    🔗

אני רוצה להמליץ על שקיות ואקום לאפסון בגדים לטווח ארוך. שקופות,

סוֹדן בחוֹר טבורי שעוצב במרכזן, המתחבר אל שואב האבק הביתי. זהו

נקב ייעודי, בעדו יכול שואב מכל דגם לשלוק בזרבוביתו עד טיפת האוויר

האחרונה, תוך השמעת קולות יניקה. מכאן, נותר רק לפקוק בזריזות – הן

יקרות, אך משתלמות. שנתיים תמימות התהדקו סביב בגדיו של בעלי

המת במדפים העליונים, חולצת הפרחים ללא רבב. הייתה לי אחריו

מערכת יחסים. את הטרנינג ומברשת השיניים הלחה שהשאירה אחריה

דחסתי אל שקית מהסופרמרקט (קודם לכך אספתי אליה תפוחי יונתן,

מתוקים, ריחם נשאר בה) והשלכתי בלילה

בדיעבד הסתבר שהזיעה, כמו גם הדמעות וכמו הזרע – כל אלו חלחולם מעבר

לבדים – עמוק עד רחם, ואין זה משנה אם נספגו בך מן החי או מן המת.

גמילה אם כן, אטית, כפולה, דבר גופני מאוד, שלל תופעות לוואי,

פרפורים, פריחות, נסיגה הכרחית. אני רוצה להמליץ על שכיבות פרקדן

תכופות, עקביות, ערומות וחפות מתנועה, בגפך ובדלת מוגפת, שמטרתן

נידוף החומרים הזרים מן הגוף בעד לטבור, עד היפרדות מלאה ושיבתם

לאֶתֶר, עד הסתלקותם הסופית מן הבשר, שהוא, בדיעבד, מקור הייסורים.

ואין להסירו אבל הוא יודע דבר או שניים על חילוף, עיכול והפרשה –

לבסוף תוכלי לשוב ולהלך בו כבשלךְ, לא יוותר בו זֵכֶר

עכשיו משנותר הארון פנוי ממנו וממנו, יש מקום לדבר בנשירת פרחי

הדובדבן. את פרחי הדובדבן נושרים (ורודים ולבנים מענפים שחורים

כסדק), אני רואה כשאני עוצמת את עיני מחמת התענוג ומשום שהדובדבנים

הם בעיני הרוח. כדי שיתענג הגוף ויעצם, עד כדי נשירתם הרוחית של

פרחי דובדבן, נחוץ היה לו גוף שני, כלומר חיכוך, ולשם כך התלבשתי,

הילכתי אנה ואנה, פטפטתי בעד פי, סלסלתי בריסיי עד שנמצא לי. והנה,

מאז שנתרוקנו המדפים עד לובנם ונותרתי לגופי, הם נושרים מרצונם

לנגד עיני, לעיתים קרובות, יפים מתמיד. פרחים אלו, שהם מותו הרוקד

של הפרי, חצייתו הוורודה ונטולת הפחד אל קיום אחר – אני אוהבת

להביט בהם. אני מביטה בהם ומבינה.