הנזירה בת ה-17 עולה באש. הנה תמונתה בעתון. להבה דקה ותִימוֹרִית ליד קפקפיה הקטנים. לפני שבוע נשרפו שלושה בּוֹדהיסטים אחרים, וְלפני שבועיים – שניים. אני מחכה להתרחשות כלשהי בתוכי, מזעזעת – והיא לא באה. לא, זה לא זה. תמונה אחרת בעתון. של אם, המחזיקה תינוק מת בהפצצת ויאֶטנאם. אילו עיניים לאֵם! (לתינוק אין עיניים, שסוע לחלוטין.) אני מחכה להתרחשות. לא, עדיין לא זה. רחוק מדי. אולי בסמוך אצלי? יורים על הגבול שלי, בסוריה, בירדן. משיבים אש. טרקטוריסט נהרג. ילדים רצים למיקלט. שני חיילים נופלים. שום דבר. מתרגלים. מה עם חוש הלאום שלי? הקברניטים עורכים מסעות באפריקה, משנוררים כסף באמריקה, כופים את הכבוד בגרמניה, רועדים מרוסיה. איזה חיים! – – לבכות? לצחוק? להתריס? לא, שום התרחשות. מתרגלים. האדישות עזה ממוות. כמה מוזר להִתאַדֵּשׁ ולהביט סביב. בחינת משקיף על המישחק. המכוניות ההדורות. מסיבות הפאר. עסקי-הבִּישׁ. רִיבוֹת-החרפּה. לא משַנה. הכל עובר, הכל זורם, אמר הֶרַקליטוּס. אצלנו, אצל אחרים. אני לוגם קפה עם אשת הידיד. עכשיו שש. בשמונה יבוא הקבּלן, לעגוב עליה. שום דבר, עסקים כרגיל. בינתים הסדרתי את ענין המכס. אני מכיר שם מישהו… לאשה יש ירכים רחבים, סקסית לעזאזל, כבר שמתי עין. מה כדאי לטעון מחר במס-ההכנסה? בנו של הקבלן משחק עם בּתה של האשה. הם מחליפים חתימות של אנשי-שם. שלושה כדורגלנים נגד ביאליק אחד. שלוש – אפס, כמו שאומרים. איפה בעלה? ודאי עם אשת קבלן. שכני “מקַטֵּר” על מצב הרוח. לא טוב לו, אם באמת. מוכרים עתוני-ערב. הרדיו צורח. הקפה מר, לעזאזל. אבל מעורר. בעצם למה צריך כל-כך להתעורר? זה באופנה, כך אומרים, להיות ער תמיד. מוסיף פָּנים. בפומבי, במקובץ, טוב להיראות רענן. אינך בודד אז, אצל ספל הקפה. כולם שותים, אז גם אתה. אתה חושב כשאתה שותה, וכשאתה חושב – אתה קיים. מלחמה בתימן. הפיכה באינדונזיה. הקוסמונאטים הרוסים מסובבים את הירח. גם האמריקנים. ושוב הרוסים, האמריקאים. הרוסים, האמריקאים. אני מסוחרר לחלוטין. מלמעלה – הם אומרים – הכל נראה יפה, נפלא, חדש, אחר לגמרי. יום, יומיים, חודשיים, שנתיים. מתרגלים. זה לא זה. אני עוד מחכה להתרחשות. אבד לי יצר ההתרחשות. מה כבר יכול להיות מפליא, או מפליץ, אם גם אלוהים וגם השטן נמצאים אצל כל אחד בכיס? לא הרגו עוד 20 מליון ברגע? יגיעו לכך. לא הגיעו למאדים? סבלנות. ויפתחו שם סופרמארקט חדש. ואוניברסיטה. ובית מטבחיים. אין חשש. נתרגל. גם שם. הזבן ישכב עם אשת הפרופסור, ומיצרכים יימכרו במשקל פגום, הפקיד ימעל. השופט ישוחד. האמן יאחז עיניים. הנביא יבוזה. ויקראו למקום “נובאיה זמליה” – אדמה חדשה, מדינה חדשה, ויאמרו “נוער למופת”, “צו-השעה”, “ימי – חירום”, “מניע עליון”… לכל הרוחות, טינופת-המלל שלכם.
אני מקנא באֵם-השבעה. בעקיבא. באלעזר בן-יאיר. בבּרוּנוֹ. בהוּס. בעלמה מאורליאן. בנשרפי סַייגוֹן. בכל מקַדשֵׁי השֵׁם לדורותם. בכל תרבות הפאנאטית, הריגשית, בלתי-שקולה. היה להם שֵׁם, לעזאזל, ומשום כך גם קִידוּש השם. היה להם בשביל מה ובשביל מי. לי אין דבר. לא רק שאיני מסוגל כולי להישרף, אלא אפילו להיכּוות איני יכול. אף לא באצבע קטנה. אין בי קולֵט לעוצמת בכאב. אני אדיש. אולי זאת מחלה, איני יודע. אולי לקה בי חוש השישי, החושף את האדם אל מודעות-הווייתו. אולי. אני מוכן לפתוח מיזללה. לזחול על ארבע אם יוסיפו למשכורת. לצעוק “שביתה! לא נותנים לי!” – אבל זה הכל בערך. אם כי, מה שאמת אמת. אי-שמה הייתי רוצה להאמין. להקריב כיִפתָח, להיעקד כיִצְחָק,. עוד יש בי זיק כזה. לו רק היה לי עם מי. למען מי. למען משהו. דור אומלל, הכל יש בו, הנה השֶׂה לעולה והעצים. אבל איה האש? איה האש?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות