אין לך דבר גס יותר, אכזר יותר, ורחוק מן האמת יותר, ממה שאנו מכנים דעת-הקהל. ואפעלפיכן כל מוסכמות חיינו מושתתות עליה. צא ולמד מכאן מה משקל יש למוסכמות. פירושנו למושג הדמוקראטיה – כפי שהוא נפוץ בעולמנו – משובש מעיקרו. משום שאין הוא משרת את תכליתה, בהוראתה הראשונית, שהיא מתן ביטוי מלא, ככל האפשר, לחופש הפרט.

ודאי לי שבצורת ממשל הריהי האידיאלית ביותר שהשכיל האדם לבור לעצמו, כדי לשמור על חירותו. אולם מנסיון חיי שניתי, כי החירות האמיתית היא החרות האינדיבידואלית, כפי שאתה מבין אותה, לא כפי שאתה חי אותה, וכי המסגרת הזו שלתוכה אתה נולד והנקראת דעת-קהל, לעולם אינה מבטאת את דעתך כיחיד, אפילו אתה כלול בה מדעת ומהסכמה, משום שתמיד יש איזו פינה באמת ה"אובייקטיבית" שהיא שלך בלבד ושאינה מתישבת עם האמת הכללית; ומיותר להזכיר אותן פעמים בהן היא זועקת התוכה, או קוראת תיגר עליה. האדם “הפרטי” של אַפְּלַטוֹן – בבקשה, לאחר כמה שינויים. אבל לא האדם הקיבּוצי".

אבל אפילו כך, אפילו במקובץ, מה ערך יש לה לדעת-הקהל בּבואה לקבּוע גורל אדם או מדינה, ומה כּוח-מחשבתה הסגולי, אם משלים לעשרות ולמאות בדברי-הימים מוכיחים לנו קלות-ראשה בדין ואפס-שיקולה בשעת מבחן. כל בְּרוּטוּס מטה אותה לכאן, וכל אַנְטוֹנִיּוּס לכאן, ובלא זמן ובכהרף עין. יודע אני כי אין מנוס מהכרעתו של קול המון, אבל מודה אני כי מעולם לא שמעתי מתוכו את קול שדי. החירות הטבעית של היחיד, או החירות הקולקטיבית – כל הזכויות והחובות שיש לי בעטיין, אינן מאזנות אף פעם את חשבוני עם הַסְטִיכִי שבּי, אֶגוֹאיסטי או אַלטרוֹאיסטי, ככל שיהיה. ברור לי שנולדתי יצור בעל אלף מסכות, ובעל הכרה באלף אמיתות, אין יודע לבור לו מתוכן אחת שתהא שלו ושל כולם. כשהיתה הדת אמת אובּייקטיבית, שׁקט עולמי לזמן מה. משחדלה הדת להיות כזאת בּעיני, דומה עולמי למטוטלת של שעון-שאבדו-מחוגיו, והיא נעה ונדה בּזמן מבּלי לחוש בו, מבלי להכריז עליו, מבלי דעת לשם מה היא מתנועעת.

לא הוֹבְּס ולא שְׁפִּינוֹזָה, לא רוּסוֹ והֶגֶל ומַארקְס. ברגע זה הם נראים לי כנציגים הבאים לבקש חנינה על נפשו של נידון, בלי דעת שכבר הוּצא להורג. מה שנותר לעשות הוא קליני ביותר: לקבוע את המוות וּלבַכּוֹת את הקרבן, שאין יודע מיהו. אפשר לעשות זאת בלב כבד, כקִירְקֶגוֹר. בשנינה אינטלקטואלית, כּסַארטְר, או בסארקאזם קוֹקֶטִי – לשעתו כלשַׁעתֵּנוּ – כרוֹשְפוּקוֹ.

*