אינך רואה כיצד הם מתעוררים? כתינוקות המקיצים אל עולמם החדש ברגש אפתעה וראשוניות, עת כל מראה וכל קול מעירים בם את תחושת הקוסמוס.

כילדים הגאים על אבא שלהם, שהוא הכי-טוב והכי-גיבור, כן העמים בשחר תרבותם – תמימים ופרימיטיביים ומאמינים שאליליהם הגדולים ביותר, הטובים, החזקים ביותר. רק בבוא יום ההתפּכּחות והילד נוכח לדעת, כי יש חזקים מאביו וטובים ממנו – רק אז לומדים העמים להכיר, כי עולם אמונתם צר מהכיל את דתי הקוסמוס, והם נותרים עת ארוכה מבובלים, חסרי-אמונה ותוהים על כל אשר אירע להם. אלו שנות הבִּצְבּוּץ והצמיחה שלהם. האינפורמציה מתחילה לדלוף לאט. צעד אחר צעד הם משיגים את מה שלמעלה מהם ומכּוחם, את תורת המרחב הגדולה, את דעת הכוכבים הרחוקים, ואת הבנת האלֹהים במשמעותו המקיפה יותר. יחידים שבהם, המצליחים להשיג תחושה זו לפני דורם – יהיו החוזים והפילוסופים, או אנשי-המדע שבתוכם. אבל אלה, כמה מספרם ומי שומע להם? דומים הם למבוגר שנקלע בין ילדים, בלי שתהא סביבם תחושת הפּחד ויראת-הכבוד שרוחש הילד למבוגר.

זמן רב יעבור למִן צאת השמש ועד לגבורתה במעלות הצהריים. כשאנו מתחילים לחוש את חוּמָה וליהָנות ממנו ולהודות עליו, כבר נמצאת השמש הרחק בחוּג השמים, וברכּת השחרית עברה ואיננה.

*

בַּמִּיתוֹס הַמּוֹדֶרְנִי שֶׁל עוֹלַם הַמָּחָר

קַיָּם אָדָם, הַמְסֻגָּל לִישֹׁן שְׁנַת-עוֹלָמִים,

וּכְכֹל שֶׁשְּׁנָתוֹ מַעֲמִיקָה וְהוֹלֶכֶת

הוּא מַתְחִיל לִנְחֹר

וּמֵקִיץ לְקוֹל נַחֲרַת-עַצְמוֹ

כְּדֵי לְהִתְעַיֵּף וְלִשְׁקֹעַ בִּשְׁנָתוֹ שֵׁנִית

מִתּוֹךְ תַּאֲוָה מַתְמֶדֶת לְהִתְעוֹרֵר.