אני קורא היום, כי לפי מקור מוסמך "הוצאו להורג באופן משפטי באנגליה בלבד (שהחוק נגד מעשי-כישוף היה קיים בה עד לשנת 1763) במשך 200 שנה, כ-30,000 איש. גזר-הדין האחרון הוצא לפועל ב-1716, כשמרת הִיקְס אחת נתלתה יחד עם בִּתָּהּ בת ה-9, בכלא הַנְטִיגְדון.

כשאנו מדבּרים על ערכי-תרבות ושמירתם, קצת מגוחך נראה הדבר שאנגליה רודפת עתה את רופאי-האליל והמכשפים הילידים בקֶנְיָה ובמושבותיה האחרות באפריקה, שעה היא עצמה הוציאה להורג “מכשפים” (מתוך אמונה קנאית ב"עוּבְדַת" כוחם המָאגִי) לפני לא למעלה מ-237 שנים, בדין מלכות תקין ומחושב. עתה היא פועלת בשם “קִדמת-התרבות”, כביכול, ורודפת כושים חסרי תרבות. והלא היא עצמה, בהיותה בשיא כוחה הרוחני ובראש תרבות אירופה של אותו זמן, האמינה – אפעלפיכן – באמונות תפלות. מה יחס יש, אפוא, בין קידמתה שלה, הקרויה תרבות, לבין קידמתם של הכושים, אשר מאז ועד עתה לא חל כמעט שוני מהותי או צורני בתרבותם?

אנו נוהגים לדבּר על ימי-הביניים כעל תקופת החושך של אירופה, אבל בה בשעה אנו שוכחים כי “ציד המכשפות” של המאה ה-20, אינו שונה בהרבה מזה של ימי-הַביניים, אלא בהבדל מועט, שהיום מאמינים בו יותר משום שמפרשים אותו אחרת, והוא נעשה על טהרת הצורך הפוליטי, שעה שאז נעשה בעיקר על טהרת הצורך הדתי. בנסותנו לערוך השוואה בין זמננו לבין אותם “זמנים חשוכים”, אנו ניצבים פְּעוּרֵי-פֶּה נוכח העובדה, כי כל אלה נתרחשו בחייהם של שֵׁייקְספִּיר וּבֵּיקוֹן ואֶלִיזַאבֶּת, הווה אומר בתוך-תוכה של תרבות גבוהה, במחשבה, באמנות, וביחסים מדיניים [חליפין של תפוחי-אדמה ותיאטרון בין אנגליה ורוסיה… הכומר גְרֶגוֹרִי מיסד את התיאטרון הרוסי הראשון ופותח אותו בהצגת “טַאמְבּוּרלֵיין” של מַארְלו… ואין צורך להזכיר את נסיונו של אִיוַאן האָיוֹם (וכשלונו) לשאת את מֶארִי הֵיסְטִינְגְס… או שיגור הסטודנטים הרוסים להתחנך באנגליה על-ידי בּוֹרִיס גוֹדוּנוֹב… בין שאר מניעים אחרים, היו ודאי גם מניעים אלה שהביאו בסופו של דבר את פֶּטֶר הגדול “לקרוע חלון לאירופה”]. לעומתם נראה זמננו חיוור ועני בשיאים של הומאניסם ויחסי-עמים, וכל גאוותנו – למעשה – אינה אלא הישענות על אותם “ערכים נצחיים” שנוצרו ב"ימי הביניים" ו"מלכות-חושך".

נשאלת השאלה לאיזו מן התקופות יאה הכינוי הזה יותר?…

(1953)