באחת-עשרה של יום ראשון, כשהכל נצטופפו ציבורים בהַייד-פַּרק לשמוע אל ויאטנם ופקיסטן ושביתת עובדי הרכבת ואיסור הכניסה לילִידֵי-הוֹדוּ – נתיחדתי לי לאורך הסרפּנטין עם הבּרבּורים הלבנים והיוניםהאפורות-כחולות ושילחתי זרעונים על פני המים. הרבה פעמים הייתי כאן, הרבה שנים, מאז אני צעיר ואוהֵב וְעַד אני זָקֵן וסוֹלֵד מעצמי, מזולתי, מכל הנברא-בּצלם, מאז שהייתי טוב עד שהפכתי רע.

כשהייתי צעיר צווחו כאן חבל-הסודטים והפּרוטקטוראט הגרמני לבוהמיה ומוראויה וצביעות הסכּמי רוסיה-גרמניה לגבי פּולין, היתה שביתת פועלי-הדואר וכורי-הפּחם והילכו רכיל ייסורי אהבתו הפומבּית של אֶדוּאַרְד ה-8; ואילו אני ברחתי עם רוֹזַלִינְד שלי אל “יַעַר אַרְדֶּן” הקסוּם שלנו, לאורך הסרפּנטין, להאכיל את השחפים והיונים אפורות-כחולות. עצרנו על הגשר הקטן לחיבוק נוסף, למִיטְרוֹת-הנשיקה הראשונים, המרַווים, ולא חשנו כלל שמעבר לַגָּדָה מחכים לנו ויתור-על – כּתר ומלחמת-עולם. בגן-עצים יחיד נתלקטו פתאום כל יצרי-טיעוּניו של האדם וכל אורך-אפּו ושלוות-תּשובתו של הבורא. גם אֶת-זֶה לְעֻמַּת-זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים.

פּכים קטנים, אלֹהַי, דברים-של-מה-בּכך, לא כן? אפילו לא נהר, אפילו לא נחל. לא מקור לו ולא מוצא לים. אַמַּת-מַיִם דלה, בסך הכל נְחַש-נוֹזְלִים רומנטי בעִיבּוּרָהּ של עיר, הזוכר – לכל היותר – את עיניה הטבועות אי-שם של הֶרִיאֶט שֶׁלִי.

אַךְ הַיּוֹנִים עוֹדָן שָׁם וְהַשְּׁחָפִים וְצַוְּארֵי הַבַּרְבּוּרִים

וְדִבְרֵי-הַיָּמִים צוֹרְחִים מִן הַדּוּכָן וְחוֹלְפִים-עוֹבְרִים,

כִּמְעַט בּוּשָׁה לוֹמַר “חֲתִיכַת-הִיסְטוֹרְיָה שֶׁלִּי”, שֶׁל תּוֹלְדוֹתַי הַפְּעוּטוֹת,

וְאֵין סָפֵק שֶׁהוּא הָיָה

וְהוּא עוֹד שָׁם

וְיִהְיֶה גַם מָחֳרָתַיִם,

וְאֵין סָפֵק שֶׁאֶת צַלְמֵנוּ, רוֹזַלִּינְד, הוּא עוֹד נוֹשֵׂא בַּמַּיִם,

וְהַכֹּל מַבִּיטִים בּוֹ וְרוֹאִים אֶת הַזְּמַן אוֹבֵד

כְּשֶׁרַק הוּא נִשְׁאָר תָּמִיד, יוֹדֵעַ וְשׁוֹתֵק וָעֵד,

כְּרֵעַ-נְצָחִים בּוֹדֵד –

הַסֶּרְפֶּנְטִין.