רקע
דוד פרישמן
כיצד הסתו נעשה...

כֵּיצַד הַסְּתָו נַעֲשָׂה… / דוד פרישמן


אלף אלפי פעמים כבר הוגעתי את מוחי העיף לְחַקֵּר כיצד הסתָו נעשה, ולא מצאתי. מובן מאליו: את הסימנים החיצונים אני יודע היטב: העָלים הצהֻבּים נופלים, גְּלוּפְקֵר של טַרְפֵּי עצים כמושים ומכֻרכּמים משתטח על-פני האדמה בתוך הַגַּנִּים, גשם לא חם ולא קר מתחיל לטפטף לרגעים, רוח לא צחה ולא יבֵשה, אלא שמיַגעה את הבשר ואת הנשמה יחד ונעשית למשא, מנַשבת לרגעים ומעלעלת את גל העלים הכמושים, אשר נשרו ואשר נפלו אחד אחד ועתה הם צבורים על-פני האדמה אשר בגן – מי לא יֵדַע את כל המראות האלה? אבל לא. לא את אלה הייתי מבקש. הן סוף-סוף גם את בוא האביב אין אנו יודעים אלא על-פי סימנים קלים כאלה. איזה רוח מבַשֵּׂר נושב פתאום, איזו תקוה חדשה נֵעוֹרָה פעם אחת בִּן-לילה, ופתאום היא צוהלת ממזרח וממערב, מצפון ומדרום, וכמעט אשר תִּתָּפֵש בידים, איזה צפצוף של צפרים רכות, אפרוחים שעלו בפעם הראשונה אל הדוכן, ממַלא את האויר ועובר ונוגע עד הנשמה. ואולם פלא הוא: בִּדְבַר האביב הסתפקתי תמיד באותות האלה ולא בקשה נפשי לְחַקֵּר גם את דבר הֱיוֹתוֹ וכיצד נעשה, ורק בדבַר הסתָו פשפשתי ופשפשתי. האם היא אותה הַסִּבָּה, שגם בדבַר הַלֵּדָה אין אני מַרבּה לְחַקֵּר ככה ורק את המות אני מְחַקֵּר?…

ופעם אחת – לא אדע איך היה הדבר – מצאתי את אשר הרביתי כל-כך לבקש. הרגשתי את הסתו בעצם הרגע אשר בא…

בימים ההם ואני ישבתי כלוא בבית-כלא אשר מחוץ לעיר. הידעתם טעם ישיבה כזו בימי הקיץ? כל ימי סיון ותמוז ואב ואלול כבר ישבתי. החדר היה קטן. חלון קטן, מין אשנב, היה לו, ולפני החלון שְׂבָכָה של מוֹטוֹת ברזל. ואולם גם אשנב קטן אוצר ברכה גדולה לפעמים. ראיתי בעד האשנב רצועת שמים כחולה, רצועה רחבה לְמַדַּי, אשר היתה לי לעולם שלם. כל עולמי היתה. ומלבד רצועת השמים אשר ממעל ידעתי, כי מתחת, על-פני האדמה, מתרחב ומתפשט שדה-דשא גדול על-פני כל הככר אשר מחוץ, ועל-יד שדה-הדשא יער קטן. בכל לילה ולילה במשך כל הקיץ, בשעה השלישית לפנות בקר, הייתי שומע להקת צפרים רבּה מצפצפת ושורקת ומגרגרת גם מפה וגם משם, גם ממעל וגם מתחת, והעיקר, גם בתוך לבי פנימה. זה היה בלילה. וביום ידעתי בכל זויות נפשי, כי על-פני שדה-הדשא הגדול עושה הקיץ עתה נפלאותיו הגדולות עם הקטנות: בראשונה מציצים הדודאים והכרוב-הדוקר וְהַנְּרָדִים של-קוּק ואחריהם עולים פרחי-החמאה ופרחי-הרוֹש ואחריהם פרחי שִׁני-האריות הדקים והרזים…

ופעם אחת, בחֹדש תמוז היה הדבר, בשעת אחרי-צהרים אחת, אז גִּלִּיתי פתאום חדשה גדולה: שני צללים נראו בתוך חדרי על-גבי הכֹּתל אשר מצד החלון. בראשונה צל אחד לבן וקטן, ומקץ רגעים אחדים והנה עוד צל אחד על-ידו, אָפוּר למראה וגדול מן הראשון.

צל אחד לבן וצל אחד אפור – הבינותי מיד מי המה: הלא אוהב ואהובתו.

כשיושב אדם יחיד ובודד בחדרו לילות על לילות וימים על ימים, חוּשיו נעשים בו מחֻדָּדים יותר ויותר, עד שעינו רואָה מה ששום עין אינה יכולה לראות ואזנו שומעת מה ששום אֹזן אינה יכולה לשמוע. יום-יום בשעה השלישית לפנות בקר שמעתי את הצפרים מצפצפות ושורקות ומגרגרות מין זמר, אשר הבינותי אותו ברור מן האל ”ף ועד התי ”ו, יום-יום עלה באפי ריח השדה החריף והמשַׁכּר וידעתי על-פיו את כל הנעשה מחוץ ויום-יום באו שני הצללים ויצטַירו על-פני הכֹּתל אשר בחדרי הקטן.

ואני ידעתי את כל אשר השנַים האלה מְדַבְּרים שם על-פני הדשא וידעתי את אשר הם עושים שם וידעתי את כל תנועה ותנועה. כשיושב אדם בודד ויחיד בחדר קטן, אשר אין לו בלתי-אם חלון עם שִׂבְכַת-ברזל, לא יִפָּלא כי יודע הוא את כל זאת. ביחוד מכיר אני היטב בטיבם של צללים. על הצללים הייתי יכול לכתוב פר שלם. כל הימים מחצי חֹדש סיון ובמשך כל התמוז ובמשך כל הָאָב אהב הנער את הנערה. דבר זה היה ברור לי. ולא עוד, אלא שלרגעים מצאתי, כי אָהבה הנערה את הנער יותר עוד משאהב הנער את הנערה, הצל הקטן והדק, הצל הלבן, התרפק על הצל הגדול והאפור בחָזקה בחָזקה…

והימים עברו. הלא הכל עובר…

ואת אשר הייתי יכול לדעת מראש, הנה זה בא. יום אחד לא בא הצל האפור עוד, ורק הצל הלבן פרפר מרֹב התרגשות ומפחד-פתאום ממקום למקום. הכֹתל אשר על-יד החלון בחדר החל להכאיב לי.

ובלילה, כאשר שכחו גם הצפרים פעם אחת לזַמֵּר את זמירתן, או חשבו, כי כבר למדתי את הזמרה הזאת ויודע אני אותה בעל-פה, אז שכבתי והגיתי רק במעשה הנורא ההוא. איך מצא נער זה את הנערה שלו ובכלל איך היה המעשה? הלא הדבר ברור: בגן-העיר מצא אותה. הנערה הקטנה שבה מאחרי מלאכתה, אשר היא עוֹשָׂה, באחת החנֻיוֹת, והיא כמעט עוד ילדה. זה ימים ושנים שמעה, כי יש איזה דבר בעולם ו „אהבה ”שמו, ולבה פרפר וחִכּה. ולבושה היתה הנערה שמלה לבָנה. ואולם יש נערים צעירים אשר הצבע הלבן חביב ונעים עליהם כל-כך – וגם הנער הזה היה במספר אלה. הצבע הלבן אשר לשמלת הנערה הקלה משך אותו כל-כך אחריה – ואת הדבר הזה הגיד לה. האם דרושות לאהבה סִבּוֹת רבות? די לפעמים צבע של שמלה, כפתור של מעיל, מחט בְּצַמַּת השערות, כדי לחַבֵּר נפש אל נפש. ואז הלך הנער יום-יום לשעה מיועדה ומזֻמנה עד לְפִנַּת-רחוב מיועדה ומזֻמנה, ויום-יום מצא אותה בפנת-הרחוב ההיא. רק במקרה, דבר זה מובן מאליו. ופעם אחת לקח אותה וילך עמה לטַיֵּל עד למקום זה, עד לככר-השדה אשר מחוץ לעיר על-פני נְוַת-הדשא. ואחרי-כן באו הימים והם חזרו וטִיְּלו, חזרו וטִיְּלוּ יום-יום לפנות ערב עד לִשְׂדֵה-הדשא הזה – הלא הם אותם הימים אשר ראיתי את שני הצללים על-גבי כֹתל חדרי בכל יום ויום. והנער הלך, הלוך ועלה, הלוך ועלה, עד כי עלה עד לראש הפסגה אשר אִוָּה לוֹ ועד כי השיג אותה ועד כי עבר אותה… ואז – אז הלכו העניָנים שנית הלוך ורפֹה, הלוך וחזֹר. הלא כן הם החיים. פתאום בא היום והנער חדל ולא בא עוד. ברור: נוכח האיש הצעיר פתאום, כי טעוּת היתה בידו והצבע הלבן אינו כלל אותו הצבע, שמוצא חן בעיניו. מילא, טעוּת. רק מתים אינם טועים.

ולבי בקרבי זָב זוב דם למראה הצל הלבן והדק אשר תעה יום יום לבדו על-פני הדשא. לא ראיתי את פני הנערה, כי-אם הרגשתים. הנה חזרה וחיתה וראתה בחלומותיה בהקיץ את כל רגע ורגע אשר נתן הקיץ לה במקום הזה. וכל זה הן רק זה תמול היה. הכל עוד חדש כל-כך עִמה. פֹה דִבּר אליה את המלה המתוקה. פה לָחץ אותה אל לבו. פה בכתה מרֹב גיל, אשר לא יכול לבה להכיל. פה נשא אותה על כּפַּים, ופה, בעבי צאלי העץ, שכבה בזרועותיו ועיניה חשכו פתאום מרֹב אֹשר ומחשבותיה התבּלעו והיא לא ידעה עוד מָה. אז גמגמו שפתיו הלוהטות דברים וחצאי-דברים, אשר לא הבין הוא ואשר לא הבינה היא, ושפתיה גם היא גמגמו כאלה. רבונו של עולם, מה יפה היה הקיץ! ועתה – מה נשאר לה עתה מכל אלה?

איזה רוח, לא קר ולא חם, אלא שמיַגע מעט את הבשר ואת הנשמה יחד, החל לנַשב.

ופתאום, בְּצֳהֳרֵי יום אחד בראשית הָאֱלוּל, והצל האפור נראה שנית על-גבי הכֹתל אשר בחדרי. כמו אבן נָגֹלָה מעל לבי. אולי יֵהָפֵך עוד הכל לטובה. רק אַל נא יעמוד, כי-אם יגש אליה וישק לה! צעק בי כל לבי. ואף אמנם ראיתי, כי נטה הצל האפור על-גבי הצל הלבן – ולבי הוקל עלי. אבל רק רגע. ברגע השני ראיתי את הצל האפור מתפשט על-פני האדמה ומראהו כמראה אדם מפהק מתוך שעמום, והצל השני, הצל הלבן, עומד עליו ורועד, רובץ על האדמה וכורע, נוטה פעם בכֹה ופעם בכֹה, ובסערת רוחו הוא נושך את שפתיו. הרגשתי כי הַקַּטַּסטרוֹפה קרובה. נעשה הנער עיף מכל האֹשר אשר מצא ויהי לו כבר למשא וכבר הוא שואף לעבור את הימים אשר אין חפץ בהם ולחכות לקיץ חדש.

ושוב באו ימים אשר הצל האחד, הלבן, נראה רק לבדו. אבל פתאום, לפנות ערב יום אחד, בא גם הנער. השמים היו אפורים, האדמה היתה נאלחה וכבֵדה ולא היה עליה דבר עם מראה וצבע. כמו אנחה יגֵעה וצרודה עברה את כל העולם כלו. ואני הרגשתי, כי הוא מגיד לה עתה את הדברים אשר אותם מגידים על-פי-רֹב ברגעים כאלה, כמו למשל: „הלא יָדַעֲתָּ… אבוֹתַי אינם מניחים. חוץ מזה הנה לי גם נסיעה נחוצה מאד. בפתאום היה הדבר. מחר אסע… אך אַל-נא תבכי. הלא בכל-אֹפן יפה היה הקיץ! ”

האם יכולים השמים האפורים להשיב אליהם את השמש הלוהטת אחרי חדלה?

והצל האפור נסע – ונשאר רק הצל האחד, הלבן, והוא בא יום-יום.

למה בא וחזר ובא הצל הזה יום-יום עד המקום הזה? לא ידעתי. המקום הזה מָשך את הנערה אחריו. הלא פה ראתה את היותר יפה שבחייה. ואולם מה נורא היה מראה המקום הזה בימים האלה! רק עשר טִפּוֹת רזות נפלו מתוך עיני הנערה לארץ, וכבר היה הסתו בכל איתנו על-פני כל חלקת הארץ ההיא. השדה נעשה מכֻרכם ובאין-כח וְכָבֵד וְאָבֵל. היער היה כמוש ויגע ושרשיו כמו אל קבר פתוח. והשמים היו כבדים ועצובים, וכמו ילין בהם כאֵב אשר לא יוכלו לסַפּר אותו…

ומני אז לא חדל הגשם עוד. האויר היה כעופרת. הערפל לא סר עוד גם רגע. ככה נעשה הסתָו…

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 51411 יצירות מאת 2810 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21702 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!