I

בראשית – שמים וארץ – תהו ובהו ­­­– ­­­­– – והשמים והארץ צנופים יחדו צנפה והיו לכדור אחד, והתהו והבהו עשוים אש ואור.

מקצה השמים ועד קצה השמים רק אש ואור, מכנף הארץ ועד כנף הארץ רק אש ואור – מן העולם ועד העולם.

וערמות אש וצרורות נהוגות והררי אורים ופלגי נחלי פלדות על כל אפסים. ושמשות ושברי־שמשות, ולבנות ושברי־לבנות מפוזרים וזרועים על כל פאה, ורחובות חלב אשר לא שלמה עוד כל מלאכתן על האבנים משתפכות בראש כל פנה, ובבית המלאכה, אשר שם היוצר על האבנים, משלכים גרוטי־כוכבים ושחיפי־ניצוצים וחזיזים וקרנים, ערב רב מסביב, חמרים חמרים, צנפות צנפות, כדורים כדורים, והיו כל אלה למטרות־אש ולגשמי־אורות ולסופות־נגוהות, אשר יתדפקו ויהמו ויגעשו וירעשו באין מעצור, והתלקטו והתלכדו והתרוצצו והתפוצצו, פעם בכה ופעם בכה, והיו כמצולה בתוך תהום אחת וגדולה הבוערת באש, ורוח גדולה וחזקה שורקת מתוך הקלחת הבוערת ההיא.

ומתוך הקלחת הגדולה והבוערה ישמע ולא יחדל קול שאון ורעש והמולה גדולה, עד כי תחרשנה אזנים משמוע.

והיוצר עושה בתוך הקלחת על האָבנים ליצור את היצור הראשון.

ורעשו הגלגלים והשתקשקו האופנים, והיה קול רעש ושאון והמולה גדולה עד כי תחרשנה אזנים משמוע.

אז תברא הבריאה הראשונה, ויצאה הבריאה מתחת יד היוצר, ועזבה את בטן הקלחת והנה ­­–­ מלאך קטן יפה־תואר ונחמד למראה.

ויהי מלאך הבריאה הראשונה, אשר עשה היוצר.

והמלאך כולו אש, טהור כולו, אשר אין בו סלף ואשר מום אין בו מכף ועד קדקדו.

ואולם לא יטהר מלאך בעיני עושהו, והוא גם בשרפים ישים תהלה.

והמלאך לא מצא חן בעיני היוצר, ויקרא לא חוטא, ויגרשהו מפניו, וידיחהו ויפילהו וישליכהו, וידחה המלאך מדחי אל דחי, והוא נופל משמים ארצה, ויהי לנפל מבני הנפילים.

והוא נופל הלוך ונפול, הלוך ונפול, ויפול המלאך ימים רבים ושנים רבות, וירד הלוך וירוד, עד כי במאד מאד עד כי בא על פני האדמה. אז היה המלאך ליצור הרע מכל היצורים, אשר מן העולם ועד העולם, הוא היצור הנשחת, אשר לו יקרא –­ אדם.

II

בראשית ­– שמים וארץ – תהו ובהו – – –

והשמים והארץ צנופים יחדו צנפה גדולה והיו לכדור אחד, והתהו והבהו עשוים חשך ואפלה.

מקצה השמים ועד קצה השמים רק חושך ואפלה, מכנף הארץ ועד כנף הארץ רק חושך ואפלה –­ מן העולם ועד העולם.

וערמות חושך וצרורות אופל והררי צלמות ופלגי נחלי אד כהה על כל אפסים. וערפל ושברי־ערפל, עננים ושברי־עננים, מפוזרים ונטושים על כל פאה, וצוקה וצרה משתפכות בראש כל פנה, והיו לעב אחת וגדולה מקצה העולם ועד קצה העולם, ובבית־המלאכה, אשר שם יעשה היוצר על האבנים, משלכים גרוטי־עריפים שחורים ערב רב מסביב, חמרים־חמרים, צנפות־צנפות, כדורים־כדורים, והיו לתהום שחורה ונוראה, אשר ימש החושך בידים. ורוח גדולה וחזקה סוערת ודופקת, נוהמת ושורקת על פני התהום השחורה והנוראה ההיא.

ומתוך התהום השחורה והנוראה ישמע ולא יחדל קול שאון ורעש והמולה גדולה, עד כי תחרשנה אזנים משמוע.

והיוצר עושה בתוך התהום על האבנים ליצור את היצור הראשון.

ורעשו הגלגלים והשתקשקו האופנים השחורים, והיה קול רעש ושאון והמולה גדולה, עד כי תחרשנה אזנים משמוע.

אז תבּרא הבריאה הראשונה, ויצאה הבריאה מתחת יד היוצר ועלתה מתוך התהום השחורה והנה –­ קוף שחור, אשר אין לו תואר ואין לו מראה.

ויהי קוף הבריאה הראשונה אשר עשה היוצר.

והקוף כולו חושך, מתועב ונאלח כולו, אשר חן אין לו ואשר אין לו הדר.

ואולם לא יתּעב גם קוף בעיני עושהו, אשר יראה אחרית דבר מראשיתו.

והקוף מצא חן בעיני היוצר ויפתחהו וינשאהו ויעלהו ויוליכהו מחיל אל חיל, והוא עולה מיום ליום ומדור לדור.

והוא עולה הלוך ועלה, הלוך ועלה, ויעל הקוף יובלות רבים ואלפי שנים הרבה, ויתנשא ויתרומם, הלוך והתנשא, הלוך והתרומם, עד כי נעלה במאד מאד ועד כי משל גם בארץ וגם בשמים. אז היה הקוף ליצור הנעלה מכל היצורים אשר מן העולם ועד העולם, הוא היצור הנבחר, אשר לו יקרא –­ אדם.

ההגדה, אשר אמרתי לסַפּר היום באזניכם, מגידים רבים כבר ספרוה ומליצים אין מספר כבר כתבו אותה על ספר – ואני לא באתי כיום הזה בלתי-אם לשנות את הדברים ככל אשר שמעתים וככל אשר קראתים.

והראשונה, אשר מפיה שמעתי את הדברים האלה בראשונה, היתה אמי זקנתי – את הדבר הזה הלא יבין כל איש מכם מאליו.

ביום ההוא ישבתי לפנות ערב לפני הזקנה בין יתר הילדים והילדות והנינים והנכדים והצאצאים והצפיעות, ואני הייתי הקטן מכלם; וכלנו, בנערינו ובנערותינו, שומעים אליה, וכלנו, בנערינו ובנערותינו, שומרים את פיה, לבל יפֹּל, חלילה, אף דבר אחד מדבריה ארצה. אז השתפכו גלי אור מתוק על פני כל הככר אשר מסביב, וזבובי-קיץ לבוּשי צבעים שונים התרוצצו בתוך התכלת, אשר עם הרוח הטהור, הסובב אותנו מקצה הגן ועד קצה הגן – ובראותי את זבובי-הקיץ הלבנים אמרתי אני בלבי: רק מלאכים קטנים הם…

והזקנה סִפּרה את אשר סִפּרה:

„ניני ונכדי! ברקיע השמים, הנטוי ממעל לראשינו, יושב אדוננו האלהים הגדול, הגבור והנורא, הוא אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב – ואתם הלא ידעתם את כל זה; ואולם השמים האלה מעון הם גם למלאכים רבים, מלאכים לאלפים ולרבבות, כי כמספר הכוכבים כן מספר המלאכים, מלאך אחד לכוכב, מלאך אחד לכוכב, וכאשר לא יספֹר איש את הכוכבים כן לא יספֹר את המלאכים, ועד היום הזה אין עוד איש יודע, אם דָרך כוכב ממלאך או אם מלאך מכוכב יצא. אבל המלאכים הטובים ההם אין להם כל היום לעשות דבר בלתי-אם לעלֹז ולשמֹח, לסַפּר כבוד אלהים ולתַנות נפלאותיו, לזַמר, ולשַׁבּח, להודות ולהַלל; וברום כבוד אדני ממקומו, והתרוממו גם הם וקראו לפניו: קדוש! קדוש! קדוש! זאת תורת כל המעשה, אשר עליהם לעשות כל היום, והיה בהיותם עיפים ויגעים מן העבודה הגדולה והרַבּה הזאת, אז יעָזבו כלם לנפשם ונקרא להם דרור לעשות את כל אשר יעלה על רוחם לעשות, וקמו כלם, והתהוללו והתחוללו, והתרוצצו והתלוצצו, והתנגשו והתרגשו, והתפלשו בעפרות הזהב אשר על פני קרקע רקיע השמים, או יתגלגלו על ערמות הכוכבים הרבים, ואחזו איש בכנפי רעהו הצחורות לשחק בהן, או ילקטו להם ממבחר הכוכבים והשליכו אותם איש על קדקֹד רעהו, או יחטפו להם קרנֵי אורים ארוכות ועבות ועשו בצדיה והתחרשו איש על אחיו בסתר, והתנפלו ואסרו בהן איש את אחיו בטרם יראה ובטרם ימָלט; ובראות כל המחנה את אשר נעשה, ושחקו כלם בקול גדול ושמחו שמחה גדולה והריעו תרועות גדולות והשתקשקו בכנפיהם הצחורות, צד אשר יבקעו השמים לקולם. כן, כן, ילדי וילדותי! פה על הארץ, אם ישתובבו נערים קטנים ועשו רעש גדול, אז תבקע האדמה לקולם, ואולם בשמים, אם יהיה כדבר הזה, ונבקעו השמים. אכן שם בשמים, אם יתפרץ אחד המלאכים הקטנים לעשות משובה גדולה, אז יקרא אותו אלהים אלהי צבאות הצדה ושם אצבעו אל מול אפו ושחרו מוסר ודִבּר אליו רַכּות וקשות והשמיע אותו דברי תוכחת, או יש אשר ישים עליו גם עֹנש קטן והציגו לבדד באחת הפנות מארבע פנות השמים ושם יעמוד המלאך הקטן, עד אשר יכֻפּר לו ועד אשר יקָרא לשוב ולהתיצב אל פני כסא הכבוד. –ואתם צאצאי וצפיעותי, אם תהיו בנים מקשיבים ושומרי מוסר, אז אסַפּר לכם את הדבר אשר קרה למלאך קטן כזה, והדבר – – ”

– ספרי! ספרי! ספרי! כלנו פה נהיה מעתה ועד עולם בנים מקשיבים ושומרי מוּסר!

„מלאך היה בשמי השמים ושמו… רזי לי, רזי לי! את שמו הִנה שכחתי… ואולם אין דבר: המלאך הזה היה מלאך קטן ויפה-תאר מאד, נחמד למראה ותאוה לעינים, ומראהו כמעט כמראיך אתה או כמראיך אתה, ניני ונכדי, אשר לחייו מלאות ועגולות כתפוחים חדשים ואשר עיניו יושבות על תכלת כשמשות בוערות ואשר שפתותיו אדֻמות כארגמן של שלמה, שעשתה לו אמו ביום חתונתו, ככתוב בשיר השירים, ואשר כנפיו צחורות ולבנות ומזהירות כשלג הרובץ על הר הלבנון. הלא תזכרו עוד את דבר השלג, אשר על הר הלבנון? והמלאך הזה כלו מחמדים מכּף רגלו ועד קדקדו, אין בו כל מום וכל סֶלֶף, וגם רוחו נכון בקרבו עד מאד וגם לבו טהור בקרבו עד לאין חקר, כי היתה נשמתו נשמת – מלאך. ואולם יש אשר גם השמים לא ינָקו ויש אשר גם במלאכים יוּשם תהלה! וגם המלאך הקטן ההוא לא נִקה מתָּהלה כלו. הן אמת הדבר, לא שלח המלאך הקטן הזה בעַולתה ידו ולא עשה כל תועבה וכל נאצה גדולה, ורק כטוב לבו עליו חמד בן-שעשועים זה לעשות מעשה-לָצון, ויבחר לו לפעמים שעשועים, אשר היו לפוקה לכל יושבי השמים, למען הכעיסם ולמען הרעימם. ואולם אלהים ראה את כל אשר הוא עושה ויהי כלא-רואה, וילאט לו לנער הנחמד ההוא, כי נחמד היה המלאך הקטן הזה גם בכל תעתועיו הקטנים וגם בכל שערוריותיו הקטנות, ואדני אהבו, וישחק גם הוא כפעם בפעם מטוב לב, ויקרא לו: קוּנדס, כי כן יקָרא לנער נלוז ונחמד גם יחד. – הנה כן, למשל, לא יכול המלאך הנחמד הזה לשאת ולכלכל ספרים כספר „משלי ”, כי נכתב הספר הזה ברֹב תֹּם ובכֹבד-ראש, ותקצר רוחו תמיד בשבתו רגעים אחדים ללמוד תורת-מוסר מפי הספר, ויאמר בלבו, כי ספרים יגעים ודברים מיגעים כאלה נכתבים רק לבני-אדם ילודי-אשה, שהם פילוסופים וחוקרים, וכחם אתם להיות בכל רגע ורגע שליטים ברוחם ובתאותם, אשר לא כן המלאכים הרכים והצעירים, האוהבים לפזז ולכרכר ולשמוח בחיים. – ויש אשר עבר הרוח על המלאך הקטן והשובב ההוא וכטוב לבו עליו חמד לו לצון, ויקם ויקח לו בסתר את המפתח אשר לאוצר השלג, ויפתח את האוצר בלאט, ובראותו כי עוד חם על פני האדמה ובני-האדם עודם מתהלכים על פני חוץ והם לבושים את בגדיהם ואת שמלותיהם הקלים, ויקח את השלג וישלך אותו כפִתּים ארצה, ויהי קר על פני הארץ לפתע פתאום, ובני-האדם חרדו חרדה גדולה ולא ידעו מי הביא עליהם את הרעה הזאת בטרם מועד. – או יש אשר הביט משמים ארצה וירא את בני ישראל יושבים בסֻכּות והם אוכלים וחוגגים איש איש כאשר ברכו אלהים, ופתאום עברה עליו רוח משובה, ויהי פרא-מלאך, אשר ידו בכל, וימהר וירץ עד חוף הסמבטיון העליון ויקח לו את המזל „דלי ”וימלאהו מים על כל גדותיו, וישפוך את המים מן השמים ארצה, ויהי פתאום גשם על פני האדמה, והעם היושבים בסֻכּות התפרצו כלם להמלט על נפשם מפני הגשם, איש והדגים אשר הוא אוכל בין אצבעותיו, איש והבשר אשר הוא אוכל עודו בין שניו, כי גרשוֹ פתאום; והמלאך הקטן, בראותו את המהומה, אשר הביא על היהודים התמימים, ויצהל בקול גדול וישחק וירקע ברגליו על קרקע התכלת אשר לרקיע השמים ונפשו חגרה גיל, אשר אין לו קצה. – ולפעמים ראה את הירח המאיר לארץ וליושביה, ותתעורר פתאום שרירות לבו הקל, ויקם ויהפוך את הקערה הגדולה הזאת על פיה, ויהי פתאום חשׁך ואפלה על פני כל הארץ, ובני-האדם לא ידעו את אשר היה להם, כי „לוח ”אשר אתם נִבּא להם מראות אחרים בשמים. או יש אשר לקח אלהים את הירח ויסגֹר אותו בתוך הנרתיק ויחביאהו בתוך חביונו, למען היות חשׁך על פני האדמה ובני-האדם העיפים והיגעים יישנו את שנתם הערֵבה והמתוקה, להנָפש מכל עמלם ומכל עבודתם, אז קם פתאום המלאך הנחמד והפרוע הזה, ויתגנב בלאט אל המקום, אשר שם מחבא הירח, ויוצא את הירח בלאט מנרתיקו, ויקוב חור בקרקע הרקיע ואת הירח שם על פי החור הפתוח, ויהי פתאום אור גדול על פני כל האדמה; והמלאך הקטן התיצב מאחורי החור, ויבט לארץ, לדעת את אשר עשה במשובתו, והנה בוּקה ומבוּקה ומבֻלקה! כי האמינו בני-האדם לנבואת ה „לוח ”, ויתברכו בלבם: אך חשׁך יהיה על פני הארץ, ולכן עשו כלם את תעתועיהם ואת תועבותיהם ואת נאצותיהם; האנשים אשר אין להם לנשק איש את אחיו, הם נשקו אף חבקו איש לאחיו באהבה גדולה, והאנשים אשר להם לנשק ולחבק איש את אחיו, הם לא נשקו ולא חבקוּ, ותהי להפך, כי קראו למהלומות, ותהי אגרוף איש ברעהו, אגרוף גבר בשוכבת חיקו; ורבים מן האנשים קמו בעוד חשׁך לחתור בתים ולעשות תועבות גדולות, ופתאום הגיה הירח את אורו ותגָלה ערוָתם, והמלאך הקטן, בראותו את ערותם, וישחק בקול גדול ויפזז ויכרכר בכל עֹז, עד אשר נבקעו השמים לקולו. – ואולם גם ביושבי השמים חמד לו המלאך הקטן לצון, ויש אשר זדון לבו השיא אותו לעשות מעשים אשר לא יעשו. ויהי היום והוא רואה את אליהו הנביא יושב באחת הפנות ושמורות עיניו נאחזו, כי זקן האיש והוא עיף ויגע, ויש כי בשבתו רגע אחד לנוח ונפלה עליו שֵׁנה; ויעבור המלאך הקטן על פניו וירא והנה בידו תבה קטנה, אשר ממנה יקח לו טבק להריח בו, וימהר ויעף משם ויבוא עד בית-המבשלים אשר בשמים, ויגש אל הקלחת, אשר בה ירתחו את הלויתן זה אלפי שנים, ולויתן זה מתֻבּל ומטֻגן במלח ופלפל הרבה, כחק לדגים המבֻשלים בטעם אנשים יהודים, ויקח לו משם מלח ופלפל, ויָשב אל המקום, אשר שם אליהו נרדם, ויפתח בלאט את התבה אשר בכפו וישם בה את המלח ואת הפלפל; ויהי כאשר הקיץ הזקן משנתו, ויפתח את תבתו, להריח בה כפעם בפעם, ויעלו המלח והפלפל ויבואו באפו ויזורר אחת ושתים ושלש ולא חדל עוד, ויהי הזקן לשחוק בעיני כל המלאכים הצעירים ועוּלי-הימים, וישחקו כלם למשבּתו, והמלאך הקטן הגדיל. –וכאשר עשה לאליהו, כן עשה גם לאברהם ולשרה. ויהי היום והוא עבר לתֻמו על פני גן-העדן העליון, וירא והנה על פני אחת הערוגות, אשר בתוך הגן, יושבים אברהם ושרה יחדו, ואברהם הניח את קדקד ראשו בחיק רעיתו הזקנה וירדם, ושרה אוחזת מסרק בין אצבעותיה והיא פולה את שערות ראשו, עד אשר נפלה תרדמה גם עליה ותישן. אז נגש המלאך הקטן בלאט, ויאסור את מחלפות ראש הזקנה אל זקן אברהם הארוך, ויקשור אותן בקשר אמיץ, ויעבור משם וימָלט. אכן כאשר הקיצו השנַים משנתם ויראו והנה הם אסורים וקשורים איש אל אחיו, ובהיות להם דברי ריב ומדון, כמנהג בין איש ואשתו מדור דור, והם חפצו להמלט איש מפני רעהו, ולא יכולו, כי שערותיהם קשורות יחד, ויהיו לשחוק וללצון מקצה השמים ועד קצה השמים, והמלאכים והשרפים והכרובים שחקו כלם כאיש אחד יחדו בראותם את המראה הגדול הזה, כי לא נשמעה ולא נהיתה עוד כזאת למיום הוסד השמים.

„והאלהים רואה ושומע את כל הדברים האלה, אשר מלאכו הקטן עושה, ויחמול עליו בלבו ולא גער בו ולא כִהה בו ולא הניא אותו מכל המעשים האלה, כי אהבו, ויש אשר בסתר לבו שמח וישחק גם הוא על כל המעשים הזדונים, אשר המלאך הנחמד והנלוז הזה עושה, ובלבו אמר לו: שמח קונדס בקונדסתך! כי דעו לכם, ילדי וילדותי, אשר האלהים שבשמים איננו אלהי חֵמה ואלהי רֹגז ואלהי זעם, אשר ילבש תמיד פנים נזעמים ואשר מראהו זועף, כאשר יאמרו עליו רבים, ותהי להפך, כי חשקה נפשו גם הוא אשר יעלזו השמים לפניו וכל צבאות השמים יהיו תמיד עליזים ושמחים.

„ואולם לַכֹּל זמן ועת לכל מעשה ולכל דבר ולכל חפץ! כאשר גברה ההוללות הרעה, אשר המלאך הקטן עושה, ותעבור כל חֹק, אז גם אלהים לא מצא עצה אחרת בלתי-אם לענוש את הקטן כמעט, למען ידע כי יש גבוה עליו.

„ביום ההוא והמלאך הקטן בא אל תוך האֻרוה, אשר שם ה „מרכבה ”, והאנשים המקֻבּלים והחסידים אנשי-השם עומדים על סביביה ולומדים מעשה-מרכבה, ויתחבא המלאך הקטן ויסתתר עד צאת האנשים, ואחרי-כן מהר ויקח את המרכבה ויוצא אותה מן האֻרוה, ואחרי-כן לקח את האופנים ואת חיות הקֹדש, ואל המזלות רץ ויקח משנים-עשר המזלות את כל אשר מצא לטוב לפניו למלאכתו: את הטלה, ואת השור, ואת הגדי, ואת האריה, וירתום אותם אל המרכבה, וגם את הקשת לקח ויט אותה אל מול פני המרכבה למעלה, להיות תמונתה כתמונת המרכבות אשר בארץ רוסיה, ואת התאומים הושיב על כר המרכבה מלפניה וישב גם הוא בתוך המרכבה, ויעבור משם ויסע בקול רעש והמולה גדולה מקצה השמים ועד קצה השמים, ויבוא עד הרחוב היפה והגדולה מכל רחובות השמים, היא רחוב-החלב, וישָׁמע פתאום בתוך הרחוב קול שוט וקול אופן וקול רעש אדיר וגדול מאד, ויחרדו כל יושבי השמים, ויתעוררו כלם וינועו ויעמדו, ותהי החרָדה על פני כל המחנה, ויחשבו כי בא פתאום אויב וצר בשערי השמים, ותבקענה כל אבני רחוב-החלב מכֹּבד המרכבה, הנחפזה לעבור, ותהיינה האבנים לרסיסים, והרסיסים לכוכבים – עד היום הזה. אז הילילו כל יושבי השמים מקרוב ומרחוק, כי לא נראתה ולא נשמעה עוד כזאת בשמים, אשר מלאך קטן יערוב את לבו להחריד את כל הזקנים המכֻבּדים מרבצם, והזקנים התאוננו מר ויבכו ויאמרו: „אכן גם בשמים לא יונח עוד לנו! ”ויהי עם לִבּם לבוא עד לפני כסא הכבוד, לסַפּר את כל המוצאות אותם ואת אשר התל בהם ואת אשר עשה להם המלאך הקטן, למען הביא את דִבּתו רעה לפני האלהים. ואולם הזקנים האלה רק בפיהם ידַבּרו ועשׂה לא יעשו דבר. אכן הנה בשמים בקצה רחוב-החלב באחת הפנות יושבת הבתולה, היא הבתולה, אשר בקהל שנים-עשר המזלות תמָנה גם היא, והבתולה הזאת בתולה זקנה ובלה מרוב ימים ואיש לא ידעה, כי לא מצאה בחור, ולכן היא יושבת עוד בבתוליה עד היום הזה ומחכה באחת הפנות אל הגואל, אשר יבוא לה, ונפשה מרה עליה מאד, וכל יושבי השמים יגורו מפניה ומפני שוט לשונה החד, ואת זעמה ייראו כלם יראה גדולה. ותקם הבתולה ותרץ בחמת אפה עד בואה לפני כסא הכבוד, והאלהים ראה אותה מרחוק בבוֹאה, ויחרד – כביכול – גם הוא מעט, כי ידע את הבתולה המכֻבּדה הזאת וידע אשר גם השטן שומר נפשו ממנה ומתחבא מלפניה. ואולם הפעם הזאת הִנֵּה צָדקה הבתולה, צָדקה עד מאד: שערוריה נעשתה בשמים, ומעשים אשר לא יעָשו נעשו, ואין עתה עצה אחרת בלתי-אם לענוש את החוטא על כל חטאתו! – אז קרא אלהים את המלאך הקטן וידַבּר אליו לאמר: „לך רד! רד מן השמים ובאת אל הארץ וישבת שם עם בני-האדם, ולא תוסיף עוד לערוץ את השמים. הן לא כמלאך היית הפעם, אשר ישמור מוסר ואשר ילך נכוחה, כי-אם כמחבל היית, אשר כל קֹדש משחק לו ואשר לא יהדר גם פני בתולה; ולכן רד מן השמים ובאת על האדמה וישבת שם עד שוב חמת משנאיך מעליך, ואז תשוב אלינו; ואולם דע לך, כי לא אנכי אשיב אותך השמימה, כי-אם אתה לבדך בכֹחך ובתבונתך תשוב, ואיש מצבא השמים לא יהיה לך לעזור בשובך! ”

„אז הפיל אלהים תרדמה גדולה על המלאך הקטן ויישן, ויקצץ אלהים גם את כנפיו הצחורות, אשר היו לו, כי אמר: לא תהיינה לו כנפים ולא ישוב כרגע – ובהקיצו ויפקח את עיניו וירא והנה הוא שוכב על הארץ בתוך גן אשר בשדה, וריח שושנים עולה באפו, וקרני אור נוגה משתפכות על פני כל הככר, וזבובי-קיץ וזבובי-חִפּוּשִּׁית נעים ונדים ומחוללים בתוך הרוח החם והמתוק לעינים, ולמעלה בתוך התכלת אשר עם הרקיע מתנופפות הצפרים ופיהן מלא שירה. אז פנה כה וכה, וישתאה וישתומם, ולא ידע את המקום אשר הוא שם ואת הדרך אשר בא עליה עד המקום הזה; ואולם מעט מעט התעוררו המחשבות בקרב לבו, ויזכור וידע את אשר נעשה עמו בשעות האחרונות ויתעצב אל לבו רגע אחד, ויחל לחשוב מחשבות ויעמק חקר. אכן את המחשבות העמוקות ואת החקירה במופלא ממנו שנא המלאך הקטן מעודו, ותהיינה לו למעמסה גם עתה; ויעזוב את המחשבות ואת החקירות, וישם לבו אל הדברים העוטרים אותו מסביב, וירא את המקום כי טוב, וימצא חן בעיניו מאד מאד. אז התעורר וישם את פניו אל מעין הנחל ואל הגלים הרוקדים בו ואל הדגים הקטנים עם הגדולים אשר בתוך הנחל, וגם את הפרחים ואת השושנים ראו עיניו, ותחשק נפשו בהם, וימהר ויחרד מפרח אל פרח ומשושנה אל שושנה, ויהי שמח וטוב-לב שבעתים מכל הימים הראשונים. „זבובי קיץ הנחמדים! ”קרא המלאך הקטן, „באשר תעופו אעוף גם אנכי ובאשר תרקדו ארקד גם אנכי! ”ויתנשא ויתרומם, למען התעופף בין המתעופפים, ואולם – אויה – לקח אלהים את כנפיו ממנו והוא לא ידע. – „גם זו לטובה! ”דִבּר המלאך הקטן אל לבו, וימח שתי דמעות מתוך שתי עיניו, מתוך העין הימנית ומתוך העין השמאלית, ותהי הדמעה האחת דמעת תוגה והדמעה השניה דמעת שמחה – „אם כן אפוא לא אוכל לשוב השמימה עד אשר תצמחנה כנפי! ואולם גם האדמה מוצאת חן בעיני והיא לא רעה ולא נמאסה כאשר ידמו בנפשם כל היושבים בשמים, ותהי להפך, כי כל היקום אשר מסביב יעלוז וישמח כל היום, ואיש לא ידרוש ממני פה כי אהיה תם וישר ושומר מוסר למן הבֹּקר ועד הערב ”. ככה דבר המלאך השובב והנחמד הזה אל לבו, ויקם ויתרפק על כל אשר מצא, ויתעלס באהבים עם הדבורים השוקקות ועם הזבובים ההומים ועם הצפרדעים המקרקרות ועם הלטאות הרועשות; והאלהים משמים השקיף ויבט בסתר אל כל אשר יעשה מלאך שעשועיו, ויגל וישמח בו מאד מאד ויחמדהו בלבו שבעתים מבראשונה.

„וממחרת היום ההוא בהיות הבֹּקר, וישכּם המלאך הקטן ויבוא אל בני-האדם ויתיצב בתוכם. ויתהלך המלאך הקטן לפני בני-האדם ימים וחדשים אחדים, וימצאו גם הם חן בעיניו, וירא והנה הם טובים שבעתים מאשר חשב עליהם בראשונה בעודו בשמים, וישמח עליהם, וישחק עליהם בלבו, בשמעו את כל חקירותיהם ואת הגיונותיהם ואת כל השטות והפילוסופיה, אשר הם מלמדים איש את אחיו על-דבר השמים והאלהים ועל-דבר השטן והשאול, ואיש איש יחשוב בלבו, כי תורתו תורת אמת וכי הוא מצא דרך חכמה, והמה כלם יחדו הלא ישגו ולא ידעו את אשר הם דוברים. אז שחק עליהם המלאך הקטן בלבו, ואולם את האמת לא הגיד להם גם הוא אחרי שמעו.

„וימים וחדשים רבים חלפו עליו, והוא עודו על פני הארץ. אז החל האדם פתאום להיות בעיניו לכסיל וחכמתו הרַבּה והגדולה היתה לו לאוֶלת ולסכלות, ותהי גם האדמה בעיניו למקור משחת, ותהי לו פתאום לעֹל ולמשא ולמעמסה, ותחשק נפשו להמלט ממנה, ויחשוב מחשבות ויעמק חקר, ורוח כהה לבשה אותו ויהי סר וזעף.

„האם לא תוכלו לנשאני ולנטלני עד לפני האלהים, אשר בשמים? ”שאל את הצפרים המתעופפות עד העבים. – „כן הוא ”, ענו הצפרים, „רק כפשע בינינו ובין האלהים, ומי עוד כמונו ינשאך וינטלך עד השמים? ”ואולם עדת המתהללים האלה רק במתנת-שוא התהללו וידם קצרה מעשות את אשר דברו. ויהי הם מנשאים את המלאך הקטן עד למעלה מגג בית-הכנסת הגדול, ויעמדו, ולא קם בהם רוח להתנשא עוד ויורידו את המלאך ארצה, ויעמוד על הארץ כבראשונה.

„האין פה עובר-אֹרח, הנוסע השמימה? ”קרא המלאך הקטן ממחרת בבֹּקר בעמדו ברחוב בתוך השדה. – „כן הוא, יש, ואתה מהר ובֹא עמי! ”ענה אותו קול אדיר וחזק, וברגע הזה התעופף נשר גדול-כנפים וארך-האבר ממעל לקדקד ראשו, ויאחז המלאך בכנפי הנשר, ויעל עמו עד העבים, וירקיעו שניהם יחדו, הלוך והרקיע, הלוך והרקיע, ויבואו עד למרומי ההרים הגבוהים, אשר עליהם ירבץ שלג עולמים ואשר נטוי עליהם הקרח הנורא; ואולם למעלה מן ההרים האלה לא התנשא הנשר, כי לא יכול עוד, ומשם ועד השמים הלא רחוקה עוד הדרך מאד מאד. – „רק פושק-שפתים אתה המתהלל על שוא! ”אמר המלאך הקטן וירד מעל הנשר וילך ברגל, ויהי חושב מחשבות.

„סֹב פנה לך אל בני-האדם – צפצפה, צפצפה! ”השמיעה דרור את קולה בפנותה אל המלאך הקטן – „אנכי עם האדם גרתי שנים רבות, גג אחד היה לשנינו, ואדע אותו ואת כל דרכיו הסכנתי, וזה הדבר אשר אנכי מגדת לך: חכם האדם מכל חיתו הארץ ועצתו עצת פלא, ולכן לֵך לְךָ אליו גם אתה, ואת אשר יאמר לך אותה תעשה – צפצפה, צפצפה! ”

„האדם?! ”– ענה הקטן וישחק – „הלא צחוק תעשי לי, באמרך כי חכם הוא, ואני רק את ההפך ראיתי בו! ”

„אין זה כי מקרה היה ואתה מצאת רק את הפתאים ואת הסכלים, כי על-פי רֹב רק לפתאים ולסכלים יהיה מגע-ומשא עם מלאכים ”, ענתה הדרור, „ואולם נסה-נא עתה שנית ובקש לך אנשים חדשים ונבונים וראית כי צדקתי – צפצפה, צפצפה! ”

„מי יתן והיה! ”ענה המלאך ויעזוב את המקום ויבוא אל עיר גדולה.

„אז בא אל איש היושב בהיכל רם ונשא, ולאיש ההוא מצח גדול ורחב, אשר בראות המלאך את המצח הזה ואמר: רק מחשבות גדולות ונעלות מסתופפות מבעד למצח הזה. והאיש יושב על שלחן-הסופרים אשר לו, והוא סופר ומונה את הצרורות אשר לפניו בגשת המלאך אליו בלאט ובסתר. „מיליון אחד – מאת מיליונים – אלף מיליונים ”, ידבר האיש אל נפשו. „אין זאת כי רב מספר השקלים אשר לי ממספר הכוכבים אשר לאלהי השמים! המחשבות אשר לי מתנשאות ומתרוממות מעל פני הארץ ולמעלה – ומי יודע אם לא בעָשרי ובעָצמי אצליח לבנות לי בית גם על פני אחד הכוכבים הרחוקים אשר בשמים ”. והמלאך שמע את הדברים ויאמר בלבו: אם ככה הוא, כי עתה זה האיש אשר בקשתי! אם מחשבות גדולות ונעלות לאיש הזה, אשר עד במתי עבים תעלינה ועד אפסי שחקים תתרוממנה, כי עתה אחכה נא עד צאת מחשבה כזאת מקרבו ואעלה עמה השמימה ”. – ויחכה המלאך ויארב בסתר למחשבה אשר כזאת, ובצאת מחשבה אשר כזאת מלפני בעל-המליונים, ויחזק בה המלאך וירכב עליה, ויעל עמה, ויעף וידא – ויהיו הרגעים לשעות, והשעות לימים, והם טרם חדלו עוד מהתעופף. ואולם בפנות המלאך כה וכה וירא והנה לא עלו, כי-אם ירדו, לא התנשאו כי-אם השפילו, ועוד מעט והנה הם מתגוללים באשפתות על פני העפר אשר במעמקי שאול, תחת אשר חשבו לעלות השמימה; והם לא עד הכוכבים הגיעו, כי-אם עד אמתחות הכסף והזהב הפרושות על פני הארץ. אז קם המלאך הקטן ויתעורר וימלט על נפשו, ובלבו אמר: לא בעשׁר אעלה השמימה!

„אז בא אל איש, אשר מַדיו מלאים זהב ואשר חרבו על ירכו ממלאה כל אבן יקרה, ופני האיש פני להבים ומלאים גאה וגאון ועֹז וגבורה ונצחון; וידע המלאך, כי האיש הזה אחד הגבורים הוא מאנשי השם הגדולים, אשר בגבורתו לכד ארצות ובעצם ידו הִדבּיר עמים רבים תחתיו; איש אשר איים רחוקים לא נצפנו ממנו ואשר עמודי השמים לא יתחבאו מלפניו; והיה בהיות עת רצון לפניו, ושלח ידו ואחז בקרני השמים והניע אותם ונער מתוכם את כל הכוכבים ואת כל בני האלהים אשר שם. – וידבק המלאך אחרי האיש הנפלא ההוא, ויארב לו ויחכה אליו, ויהי בעלות מחשבה גדולה ונעלה מלפני האיש הגבור, וימהר המלאך ויחזק בה, וירכב עליה, ויעל עמה, ויעף וידא – ואולם עד מהרה הכיר המלאך וירא, כי לא לנוכח השמים, כי-אם לירכתי שאול דרכם. ים אדום, אשר גליו גלי דם, משתפך לנגד עיניו, והם מרחפים באניות אדומות על פני הים האדום ההוא, ורק לנוכח שאול דרכם. אז התעורר המלאך הקטן ויברח וימלט על נפשו. ובלבו אמר: לא בגבורה אעלה השמימה!

„ובברחו על נפשו, והוא בהיותו בדרך, ויעבור על בית גדול ורחב-ידים, אשר בו קַתּדראות רבות, ואנשים עומדים על הקתּדראות האלה וספרים גדולים ועבים לפניהם, ספרי פילוסופיה וספרי מחקר וספרי דעת, והאנשים ההם קרחתם בגבַּחתם וקמטים רבים על מצחם, והם עומדים לפני תלמידיהם ודורשים לפניהם על-דבר סתרי הבריאה ותעלומות השמים, אין דבר אשר נעלם מהם, כי את כֹּל המה יודעים – ויתיצב המלאך ויחכה להם, ויארב אל אחת המחשבות הגדולות והנעלות, אשר תצא מלפניהם, ויעמוד שם יום תמים, ויעמוד ימים אחדים, ויעמוד שבועות וירחים רבים, וירא והנה אין כל מחשבה ואין כל רעיון ואין כל הגיון. אז קרא המלאך: „אמנם שגיתי! אין כל מחשבה לעם הזה, ואני רק לתֹהו חכיתי! ”ויברח על נפשו וימלט ובלבו אמר: לא בחכמה אעלה השמימה!

„אכן כבד הדבר יותר מאשר חשבתי בראשונה – אמר המלאך בלבו, ויורד ראשו ויתהלך לאטו וימלא רוח עצב ויגון. וילך המלאך הלוך ועבֹר, הלוך ועבֹר, ויעבור את הארץ לארכה ולרחבה, ויתהלך מגוי אל גוי וממדינה אל מדינה ימים ושבועות רבים, ויבוא עד המקום אשר שם הגן בתוך השדה, הוא המקום אשר שם הקיץ משנתו בפעם הראשונה אחרי רדתו מן השמים.

„והקיץ פרוש על פני כל הככר, ויהי זיו וזֹהר וריח שושנים על פני כל האדמה, וזבובי-הקיץ וזבובי-החִפּושית והדבורים מרקדים גם עתה בתוך הרוח החם והטהור, והצפרים מזמרות כלן ואומרות שירה. – ועל פני הדשא אשר בגן ישכב עתה איש צעיר לימים, ועיניו נשואות השמימה. ובהביטו השמימה וענתה בו חזות פניו, כי רחוק רוחו ברגע הזה מן הארץ ומן המקום אשר על הארץ ומכל אשר יעָשה עליה, כי רוחו במרום תמריא, ורוחו זאת עולה עד המקום אשר שם העבים, ומן העבים אל השמים, ומן השמים אל חביון השמש, ומחביון השמש אל המקום אשר שם כסא הכבוד ואשר שם יושב אלהים אלהי הצבאות. אז הביט המלאך אל תוך עיני העלם ההוא, וירא והנה מאירות העינים האלה כשמש וכירח וככוכבים גם יחד, ועוד מעט והתמלט ברק מתוך העין אשר לעלם ההוא; והתמלט הברק והתנשא הלוך ועלֹה, הלוך ועלֹה, – והמלאך החזיק בו, וישב עליו וירכב עליו, ומקץ רגע אחד ויהי המלאך בתוך השמים, ויתיצב בתוך אלפי אחיו, אשר חכו לו.

„אכן זאת הפעם הטיבות מאד לעשות ”, דִבּר אלהים אל המלאך הקטן השב מן הארץ, ויספוק לו בכפו על שכמו – „ואתה הלא ידעת את האיש, אשר בעלות ברק מתוך עינו והעלה עמו השמימה את כל אשר יחפוץ, הלא זאת? ”

„לא ידעתיו ”, ענה המלאך הקטן.

„ואלהים העביר את כף ידו על תלתלי ראש המלאך הרכים, וישחק ויאמר: „האיש הזה הוא – המשורר! ”

אגדות

מאת

דוד פרישמן

---

סולם יעקב

מאת

דוד פרישמן

מה ארוך הסולם ומה גבוה! על הארץ הוא מוצב ועד השמים מגיע ראשו. מי יודע? אולי מיליון אלפים מיל אורכו, אולי שני מיליונים, אולי שלושה.

ומלאכים עולים בו ויורדים, עולים ויורדים,

ובלילה מתוך הדממה יש אשר יהיה איש ברוך אלוהים, אשר תשמע אוזנו כקול המון גלים, הוא קול משק הכנפיים אשר לעולים וליורדים.

ואת היורדים הלוא ידעת, בני. מלאכים הם בשמים, אשר מן השמים הם יורדים ואל הארץ הם אומרים לרדת. ואולם הנה הם עולים – – –

ואני הפסקתי את אמי בדבריה פתאום: “עולים? מי מזה הם עולים? האם מעל פני הארץ? האמנם מעל פני הארץ? האמנם יש מלאכים גם על הארץ, כי משם הם עולים?”

כן, יש. יש מלאכים גם על הארץ, והם יחידים ושרידי סגולה ומספרם מעט מאד, אולי רק אחד במדינה ושניים בדור, ואולם יש ויש. ומראיהם כמראה ילדים תמימים וכמראה חוזים ואנשי ואנשי רוח וכמראה נביאים ואנשי אלוהים. עוד יבואו הימים, בני, ואתה תבין את כל אלה. ואולם עתה רב לך אם תדע, כי כמשפט המלאכים בשמים, אשר תאחז בם לפעמים תשוקת פתאום לעזוב את השמים ולרדת לראות את הארץ ואת הנעשה עליה, כן משפט המלאכים אשר על הארץ, כי תאחז גם בם תשוקת פתאום לעזוב את הארץ ולעלות לראות מה בשמים.

והסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והמלאכים עולים ויורדים עולים ויורדים.

ועל פני אחד השלבים מן השלבים התיכונים אשר בסולם נפגשים העולים עם היורדים.

“שלום עליכם!”

“שלום עליכם!”

ואיש נותן לרעהו את כנף ימינו העליונה.

והמלאכים נוטים כמעט הצידה ואת כנפיהם הם שולחים איש איש לכיסו והם מדברים איש באוזני רעהו, כמשפט אנשים אחים הנפגשים ברחוב העיר; ואיש את אחיו שואל לשלומו ולכל אשר עמו, ואיש את אחיו עונה לשלום וכל כל אשר עמו.

“מה חדשה על פני הארץ?”

והבאים מן הארץ עונים כמנהג העולם: רק רע, רק רע.

“רק רע כל היום תמיד על פני הארץ. העת הטובה והקדמונה כבר עברה. אמנם טובות היו השנים הקדמוניות מעתה. כדבר הזה יספרו לנו זקנינו וכן נחוש גם אנחנו. אז ביקשו עוד בני האדם טוב וצדק, שלום ומידה טובה ; אז היו עוד בני-האדם שלמים ושלווים. ואולם עתה? עתה אין אמת ואין רוח נכון. רק שקר ותרמית אל כל אשר נפנה, ורק כזב ומרמה. אין אהבה בלב בני-האדם ורק שנאה ונקמה. כי רעים בני-אדם מחיות הטרף, ורבים הרודפים אשר על-פני הארץ ורבים הנרדפים. אין זוכר כי אחיו גם הוא נברא בצלמו כדמותו ואיש את רעהו רודף. עד מתי עוד? הנה אין מנוחה לעייף ואין מרגוע לכושל. ויש אשר יתכווץ הלב הטהור למראה כל החמס הזה, ויש אשר גם הצדק יצדיק את עושיו ואמר: גם האנשים האלה אינם אשמים, כי רק על-דבר הלחם הם רעים וחטאים. כי בזיעת אפיים ייאכל הלחם אשר יבוא אל פי האדם, וגם לחם צר זה יחסר לפעמים לָרָעֵב. ואולם אם כה ואם כה, רק רע כל היום תמיד על-פני הארץ. אין רוח ואין מרחביה להלך הנפש הטהורה. ותמעט עוד כל זאת, ותמלא הארץ קיטור ואלקטרית ומכונות, והאדם היה למכונה גם הוא. היש איפוא מקום בעולם אשר כזה גם לרוח הקודש? ולכן כל אשר נפשו לא הוטמאה עוד בו, ודאבה הנפש הזאת וכאבה אליו ורוחו תשאף לרגעים לצאת מן המחנק הזה ולבוא אל מקום אשר שם עוד טהורה הרוח. הנה כן נקטה גם נפשו בנו מפני החיים אשר על הארץ, ורוחנו שואפת השמימה. כל חומר הגס אשר על פני הארץ היה עלינו למשא, ונפשנו מבקשת רוח. הממשות היבשה, אשר מסביב לנו, היתה למחנק לנפשנו, ונפשנו עורגת אל-המליצה. כי על-כן אתם רואים אותנו עוזבים את הארץ, ואנחנו פה עולים, עולים השמימה; אולי נינפש שם רגע אחד, אולי נחליף שם רוח ונתחזק; ואז יהיה בנו כוח חדש לשוב לגורלנו ולעמלנו ולשאת אחרי-כן שנית את כל הצרה והתלאה.”

והמלאכים הבאים מן השמים, לבעבור יירדו, שומעים את הדברים, ופניהם הלבינו מאוד מחרדת פתאום.

ואולם המלאכים העולים מן הארץ לא יראו ולא יביטו לא ישימו לב, כי עוד לבם הומה מן הדברים אשר דיברו זה עתה, ורק לתומם הם שואלים:

“מה חדשה בשמים?”

אז יענו בני השמים גם הם: “רק רע, רק רע. אם רע לכם שם על-פני הארץ, הלא רע לנו שבעתיים פה בשמים. אולי, לפנים, בשנים הקדמוניות טוב היה ליושבי השמים, ואולם לא עתה. לפנים, בימי הילדות אשר לבני השמים – אז התענגו על כל טוב. אז עוד היו המלאכים והכרובים והשרפים ילדים, ילדים תמימים; ואז התענגו בכל לב על התמימות ועל הטוהרה, על המנוחה ועל השלווה, על הקדושה ועל האצילות אשר מסביב בשמים, ותהי השמחה שמחה שלמה. ואולם ברבות הימים ארכה להם השעה מפני רוב הטובה. הנוסח הקבוע אשר אין לו שינוי ואין לו חליפה, היה להם לעול. הנה כן באו הימים החדשים. והמלאכים אשר בשמים מן הקצה ועד הקצה מגהקים ומפהקים, ונפשם שואפת לחיים אחרים. אין לנו קרקע מתחת לרגלינו. – וזה כל הרע. ולכן יש אשר תבחל נפשנו בכל אשר בשמים ורוחנו עורגת ארצה. הרוח אשר מסביב לנו יהיה לנו למשא ונפשנו תבקש חומר. המליצה הרופפת, המרחפת פה על פני כול, תהיה לנו למחנק, ונפשנו תכלה אל הממשות. לנו לנו עבודה! תנו לנו מעשה! תנו לנו מכונות וקיטור ואלקטרית! כי על-כן אתם רואים אותנו עוזבים את השמים, ואנחנו פה יורדים, יורדים לארץ, כי אמרנו: אולי ירווח לנו שם ואולי נוכל ונתענג כמעט על החיים אשר שם, ואז נחליף רוח ונתחזק; ואז יהיה בנו כוח חדש לשוב אחרי-כן ולשאת שנית את כל הריק ואת כל השעמום אשר בחיי הרוח.”

והמלאכים אשר מעבר מזה נושאים את עיניהם ומביטוים איש בפני אחיו.

ואלה מזה ואלה מזה אומרים: “אולם אויה לנו! רואים אנחנו כי שגינו. כאשר נבקש לנו אנחנו מפלט מפני חיינו אנחנו, כן תבקשו לכם גם אתם מפלט מפני חייכם אתם – ואין מפלט ואין מנוס.”

והמלאכים הבאים מן הארץ, לבעבור יעלו השמימה, שבים כלעומת שבאו ואינם מבקשים עוד לבוא השמימה; והמלאכים הבאים מן השמים, לבעבור יירדו אל הארץ, שבים גם הם כלעומת שבאו ואינם מבקשים עוד לבוא את הארץ.

והסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והמלאכים יורדים והמלאכים עולים – איש איש אל המקום אשר משם בא.

אלה אשר שבעה נפשם מרוב ממשות ויאמרו ללכת לבקש להם מליצה, נוכחו ויראו כי גם המליצה איננה טובה; ואלה אשר שבעה נפשם מרוב מליצה ויאמרו ללכת לבקש להם ממשות, ראו וייווכחו כי גם הממשות ריקה ואין בה דבר. –

ובסַפֵּר אמי באוזני את הדברים, ותשב אמי-זקנתי ותען גם היא ותאמר: הלוא זה אשר יאמר משל הקדמוני: איש לנטל משאו! אם יניחו כל בני אדם איש את נטל משאו וברירה תהיה להם לבור איש איש נטל משא מן המונחים לפניו ככל אשר יחפוץ, אז יבחר לו איש איש את שלו אשר היה לו לפנים.

---

הקופה

מאת

דוד פרישמן

ביום הולדת אותי היה הדבר, ואני אז בן תשע שנים. בהיות הבוקר, כאשר רק נפקחו עיני וארא את המתנה אשר נתן לי אבי לזכרון היום ההוא, והנה: קופה קטנה עשויה מתכת לאגור בה כסף ולחשׂוך מיום אל יום. במכסה הקופה מלמעלה עשוי חריץ, אשר בו תושם מטבעת הכסף לבעבור תיפול אל תוך הקופה, והקופה עשויה תבנית אריה. את זאת נתן לי אבי, ואולם אמי לא נתנה לי דבר, ורק נשוק נשקה לי, ותספר לי את אחד מסיפוריה.

התשמע?

מלאך קטן היה בשמים, מלאך זקונים לאלוהים והוא רך וצעיר, ואלוהים אהבו מאד מאד. והיה היום, ואלוהים אמר למלאך שעשועיו לאמור: הנה מחר יום הולדת אותך, ואני נכון לתת לך את כל אשר תשאל נפשך: שאל מה אתן לך!

והמלאך ענה: אם נא מצאתי חן בעיניך, אבי ונתת לי קופה לאגור בה מטבעות, כמשפט הקופות אשר לבני האדם על הארץ. ואולם בזאת תיפלא הקופה מן הקופות האחרות, כי תעשה אותה בתחבולה על-פי מכונה אשר יכול תוכל להתמלא מאליה ולא תהיה עלי המלאכה למלאותה.

ושחוק קל נראה על שפתי אלוהים, וישפוק למלאך על כתפיו, ויאמר: אין זאת, ילד שעשועי, כי עצל אתה מעט, ועל כן שאלת למנוע את נפשך מכל מלאכה, עד כי תאמר כי גם קופה תימָלא מאליה, ואולם ראה, נשאתי פניך גם לדבר הזה.

וממחרת היום, יום הולדת את המלאך, ויתן לו אלוהים את הקופה כאשר שאל, והקופה עשויה חמר ותבניתה תבנית אדם ומראיה כמראה אדם חי אשר על הארץ. את זה נתן אלוהים למלאכו, ויהי האדם לקופה בידי המלאך.

והמלאך שם את הקופה בקרן זווית על פני הארץ, ותהי הקופה עומדת על הארץ. ותהי גם מתהלכת על הארץ, כי כן היה המשפט המכונה אשר עשה לה אלוהים, ותהי מתמלאה הלוך והתמלא מיום אל יום.

והקופה, הלוא אמרתי לך, היתה עשויה חמר, ותבניתה תבנית אדם, לא נעדר דבר, והיא הולכת ומתמלאה הלוך והתמלא.

אין דבר אשר לא בא אל תוך הקופה הזאת; וכן עברו ימים, וכן עברו שנים.

והמלאך אשר בשמים מביט אל קופתו אשר על הארץ ורואה אותה בהתמלאה ונשמתו חורדת ומרקדת בקרב נפשו מרוב שמחה ועליצות.

כן עברו שנים הרבה;כן עברו שבעים שנה.

והקופה היתה מלאה על כל גדותיה, עד אפס מקום עוד.

ומקץ שבעים שנה התבקעה הקופה מרוב התוכן אשר בה; פור התפוררה פתאום, ושבריה התפרדו – מקץ שבעים שנה.

והמלאך פוקח את עיניו היטב, למען אשר ְיפַקֵּח על התוכן אשר בתוך החרשׂ הנשבר.

אויה! מה זאת?

הנה המטבעות מתגוללות ארצה, והמטבעות שונות מאד בערכן: מטבעות מזוייפות, מטבעות עשויות סיגים, מטבעות שווא ושקר, מטבעות תרמית וכחש, מטבעות אשר נמחקה צורתן, מטבעות פסולות, מטבעות אשר אין להן כל ערך, ורק מעט מעט בהן גם מטבעות עוברות לסוחר.

והמלאך הקטן עומד ורואה, ואחרי-כן הוא פורש ובוכה.

ואלוהים מנחם אותו ואומר: לא טוב הדבר אשר שאלת להיות לך קופה אשר תתמלא מאליה. לו פיקחת אתה על קופתך, כי אז היה אוצרך אוצר נבחר. לשנה הבאה ביום הולדת אותך אתן לך קופה אחרת, ואולם אתה עשה בחוכמתך לפקח עליה היטב.

ואמי, בספרה לי את הדברים האלה, הוסיפה: בני! מי יתן וביקשת את מלאכך אתה היושב בקרב לבך לפקח על אוצרך אשר בקרבך, והיה באחרית הימים והיה אוצרך טוב ונבחר.

---

אור

מאת

דוד פרישמן

(מוקדש לפְלוְֹרצְיָה הקטנה)

לילה – והחושך מילא את חדר המשכב כענן כבד מן הקצה אל הקצה.

במיטה קטנה שוכב הילד הישן, ועל ידה המיטה הגדולה, ועליה שוכבת אמו וישנה.

אך פתאום התמודד הילד ויתעורר וייקץ.

“אמי!”

וגם אמו הקיצה.

“מה אתה שואל, ילד שעשועי?”

“אור! אור אנוכי שואל, אמי! יהי אור, אמי! שואל אנוכי כי יהיה אור כרגע!”

ואמו חפזה ותקם ותעל נר.

"לא, אמי! לא נר אנוכי שואל, לא אור נר, לא אור נר! היהי אור!

שואל אנוכי כי על כל הארץ יהיה אור! שואל אנוכי כי על-פני חוץ ועל כל הרחוב יהיה אור, כי יהיה עתה יום אנוכי שואל!"

"אבל, נשמתי! הדבר אשר אתה שואל לא יתכן. עתה הנה לילה, ואין אדם בכל הארץ אשר יהיה לו כוח להפוך לילה ליום. דבר אשר כזה אין גם אֵם אוהבת יכולה לעשותו, וגם לבנה יחידה אין היא יכולה לעשותו. חכה, חכה מעט יקירי! אל נא תקצר נפשך מחכות. עוד מעט, רק מעט עוד, נשמתי! היום יבוא אל נכון. "

“ואולם שואל אנוכי כי עתה יהיה יום! שואל אנוכי כי תמיד יהיה יום!”

והילד בוכה.

והאישה אינה יכולה לשמוע את קול בנה בבכותו, את קול משק כנפי המוות בבואו היתה יכולה לשמוע במנוחה אבל לא את קול בנה בבכותו.

ואולם הילד בכה. והילד הולך הלוך וגדול, וכאשר יוסיף ימים כן יוסיף לבקש אור ויום, וכאשר יוסיף לבקש אור ויום כן יוסיף ללכת הלוך ובכֹה; ואמו כאשר תשמע את קולו בבכותו, וכן תוסיף ללכת הלוך ודלֹה, כי אין היא יכולה לשמוע את קול הילד בבכותו.

הוי, אל אלוהי האור! את כל אשר לה היא נכונה לתת, ולו רק יהיה אור לבנה.

והיא הולכת לבקש את האור למען בנה.

"אי המקום אשר משם יוקח אור? "

ובהיותה עומדת על פרשת הדרכים ושואלת לנתיבות עולם, והנה אשה זקנה לקראתה.

“אנוכי הנה זקנתי ורוב ימים הודיעוני חוכמה. את האור את מבקשת, בתי? את האור למען בנך? בתי, את אשר אגידה לך: אם את עיניך המזהירות והמאירות תיקחי ותקריבי אותן קורבן לבנך, והיה לבנך אור כאשר שאלה נפשו.”

והאשה לא חיכתה אף רגע – ותקם ותבא את עיניה המזהירות והמאירות קרבן לבנה. יום ולילה, יום ולילה עבדה את עבודתה לבנה, ובלילה לא ראתה מנוחה, עד אשר הוכו עיניה בסנוורים מרוב עבודה בלילה.

ואולם האור הזה היה אור רק לבנה לבדו – והוא הלוא שאל כי יהיה אור לכל הארץ אשר מסביב.

ושנית עומדת האשה על פרשת הדרכים ושואלת לנתיבות עולם.

“הגדנה, נתיבות עולם, אי המקום אשר משם יוקח אור?”

והנה אשה זקנה לקראתה.

“עתה הנה זקנתי; ואולם לפנים הייתי צעירה כמוך. בהיותי צעירה, ואהי גם אני אֵם כמוך; ועל כן ידעתי. אם תעמלי בזיעת אפיך עד כי שערות ראשך השחורות כלילה ילבינו כיום, אז יצא אור מן הלובן הזה, והיה לך אור למען בנך.”

ואֵם הילד לא פקפקה אף רגע. אז עבדה את עבודתה למען בנה, יום ולילה עבדה, יום ולילה, ולא שבתה עד כי מרוב עבודה הלבינו שערותיה השחורות, ויהי הלובן הזה כלבנת הספיר לטוהר, ויאר שבעים ושבעה מיל עד למרחוק.

ואולם גם האור הזה לא הספיק; האור הזה לא היה אור עולם ולא האיר לארץ כולה.

ובשלישית עומדת האשה ושואלת לנתיבות עולם:

“הגדנה, נתיבות עולם, אי המקום אשר משם יוקח אור?”

ומארבע רוחות באה רוח ותאמר:

“אם דם לבך האדום תקריבי קובן לבנך, והיה האוֹדם הזה לאור גדול כאור שבעת הימים.”

“את דם לבי?” אמרה האשה – ובלי חמלה קרעה את לבה מתוך סגורו ותַקרב אותו לבנה. ובהיות לב האשה עם בנה, ויהי החום גדול מאד כחום השמש בגבעון, ויאר יום אחד ולילה אחד, ויאר שבת ימים אחרים עוד, ויאר לפני הילד.

ואולם גם האור הזה לא היה אור עולם אשר יאיר לכל הארץ אשר מסביב ואשר יאיר לנצח ולא יחדל.

והאשה הולכת עוד תועה ומבקשת.

“איה אור? איה אור? – הגידו לי, איה אור אשר יאיר לבני כל הימים ואשר ייאור גם לכל הארץ בגלל בני?”

והנה איש זקן לקראתה.

“אם את כל הספרים אשר בעולם תאספי לך ואת חוכמה ומדע, והיה לך האור אשר את מבקשת, ונתת אותו לבנך.”

והאשה אוספת למען בנה את כל הספרים אשר בעולם, ואת כל החכמים ואנשי המדע היא קוראת לבעבור יתנו לבנה את כל חוכמה ואת כל מדע.

והחכמים ואנשי המדע נותנים לבנה חוכמה ומדע, ויהי לו אור, אור גדול מאד. ואולם – החוצה הביט רגע אחד, וירא והנה חושך ואפלה מסביב ורק לו לבדו אור, ויכאב לו הדבר שבעתיים.

ויהי הנער לעלם, והעלם היה לאיש, והאיש איש אומלל מאד!

כי לא ישלו איש אשר יבקש אור תמיד, אור אחד לבני-אדם כולם יחדיו.

ובעודו מבקש את האור, והנה ימים אחרי ימים יעברו ושנים אחרי שנים, והוא גם הוא עייף ויגע וזקן ושבע נדודים.

ורגליו כואבות מרוב לכת ובקש, ולבו כואב מרוב הגֹה וחקור.

ושערות ראשו השחורות הלבינו גם הן, ותהיינה מזהירות ומאירות.

ולו גם לו בן, וגם בנו זה שואל מעמו את אשר שאל הוא כל ימי חייו. ובעודו עושה כה וכה והנה יומו הגיע, יום אחרון ורע, ותחת האור אשר ביקש הנה זה מלאך בא מלא חושך ואופל ולו אלפי עיניים שחורות.

ופתאום הבין: חוק עולם הוא! יום ולילה באים חליפות, וקיץ וחורף ואור וחושך וחום וקור.

ובקוראו את בנו אל מיטתו ויאמר לו: ראה, היה ביקשתי את האור, ועל כן רב לי, כי המבקש את האור גם לו אור!

I. תחית המתים

הנה קרן אור עולה אלי מתוך ימים רחוקים מאד. הבה אחזק בקרן האור הזאת, אולי לא תשמט ממני, ואנסה לשום אותה פה על הלוח.

בימים ההם ואני עודני ילד קטן מאד, נער בן שש שנים. ואני רך לפני אבי ואמי ונחמד לפני אם־אמי, היא אמי זקנתי, ואמי זקנתי, חי אלהים אם ראיתי עוד אשה חכמה כאשה הזקנה הזאת עד היום הזה, ואם שמעתי עוד דברים ערבים ומתוקים כדברי פי המספרת הזאת מעודי ועד עתה, ואם אהבתי עוד עד כה נפש אדם כאשר אהבתי את הזקנה הזאת! – הלא רב לי, כי אזכור רק את אלפי ספוריה בשבתה אחרי התנור בין הערבים או בישנה אותי על ברכיה.

ואמי זקנתי זאת היא הנפש המתה הראשונה אשר עיני ראו.

ואת היום הזה אזכרה עוד היטב. בבוקר השכם העירתני השפחה אשר בבית משנתי ותגד לי, כי מתה אמי זקנתי בלילה.

ואני שמעתי, והדברים לא נגעו אל לבי גם במעט. עוד הילד טרם הבין בימים ההם מה זה מות.

מתה – ומה בזאת? מתה!

וביום הזה הובילו אותה לקברות ויקברוה, וגם הדבר הזה לא נגע אל לבי במעט.

ושלושה וארבעה ימים עברו, ופתאום והנה דבר אשר לא אדע מה הוא החל לנקר בלבי ולקדוח כאשר יקדח איש במקדח.

וכליון־נפש, אשר מידה אין לו וגבול אין לו ותכלית אין לו, מלא פתאום את כל קרבי, ונפשי כלתה אף צמאה מאד לאמי זקנתי. הבו לי את אמי זקנתי! הבו לי את אמי זקנתי!

ואמי ניסתה להרגיע את רוחי ואבי דיבר על לבי, וכל אלה לא הועילו. מתי תשוב אמי זקנתי, אשר לא ראיתייה זה ימים אחדים? מתי תבוא אמי זקנתי? מתי ישוב סדר היום אשר תשב ותספּר לי את ספוריה ואני אשב ואשמע?

“כאשר תהיה תחית המתים”, אמרה אלי אמי, “אז תחיה גם אמך זקנתך, ואז תשוב לראות את פניה”.

וכמו אבן מעמסה נגולה מעל לבי בשומעי את הדברים האלה, ואשאף רוח בחזקה. – הנה למצער יש עצה! תהיה־נא תחית המתים, וחיתה גם אמי זקנתי.

ואני שש ושמח, ואגהר על הארץ ואשתעשע עם יקטן, הוא החתול הגדול, אשר עמנו בבית, ואולם פתאום השלכתי את החתול הצדה ואשתער על אמי.

“ומתי תהיה תחית המתים?”

“כאשר יבוא משיח”, ענתה אותי אמי, “אז תהיה תחית המתים, ואז, בני, תחיה גם אמך זקנתך, ואז, נשמת אפי, תשוב לראות את פניה יום יום, ואז, יונתי, תספּר לך את הספורים היפים, כמשפטה תמיד”.

ובשצף רוח קנאה גדולה התנפלתי על אמי ואשק את ידיה ואת שפתיה ואת לחייה ואת מצחה, ולא ידעתי שבעה. הודות לאלהים, כי ראיתי דרך עצה! ראשית דבר עלי רק להתאמץ, כי יבוא משיח, והיה אם רק יהיה הדבר הקטן הזה, אז הן יבוא הכל על מקומו בשלום: אז תהיה תחית אמי זקנתי ואז אראה את פניה ואז תספּר לי את ספוריה היפים ­– – –

“ומתי, אמי, מתי יבוא משיח?”

“משיח?… כאשר ישמרו בני ישראל שבת אחת כתקונה, אז יבוא משיח!”

ואני שמעתי ולבי פחד ורחב. שבת אחת כתקונה! הלא דבר קטן הוא…

וגם בטרם אגיד הן יבין כל איש, כי אני אני הוא הראשון, אשר ידבנו לבו להתאמץ בכל מאמצי כוחו לשמור את השבת האחת כתקונה עם כל הפרטים והדקדוקים; כאשר לא שמר עוד איש מעודו, כן אשמור את השבת הזאת. רק אחת הוא אשר אעשה: לא אנוד ולא אנוע ממקומי מן הערב ועד הערב, וליתר תוקף אמהר לבוא ואאחר לצאת, לבעבור אוסיף מן החול על הקודש, וגם בלילה לא אישן, פן אשחית בבלי דעת.

ואבי גם הוא הלא יעזור לי לשמור גם הוא את השבת כתקונה כמוני. בתחנונים ארבה אליו, לעשות את שאלתי זאת? הלא חובה היא לו, והוא אבי, אשר כמוני יחפוץ גם הוא בשוב אמי זקנתי וחיתה. ואמי גם היא – גם דבר לא אגיד לה והיא כמוני תשמור את יום השבת ההוא כתקונו.

וגם אחי וגם דודי וגם דודתי וגם רבקה וגם גיסי וגם יוסף וגם כל האנשים אשר אתנו בבית – כולם, כולם ישמרו את יום השבת ההוא. הלא בגלל אמי זקנתי הוא!

ואחרי־כן ארוץ גם אל עבר הרחוב השני, וגם ב“חדר” אגיד את הדבר לכל חברי ואתחנן אליהם, וכן אגיד את הדבר גם לראובן ולמרדכי וליונתן ולשמעון וליצחק ולפלטיאל – לכולם אגיד את הדבר, ואגיד להם רק את האחת לאמור: בגלל אמי זקנתי הוא. האם קטן הדבר הזה? הלא אמי זקנתי היא! – ולבי סמוך ובטוח, כי כולם יעשו לי את הקטנה הזאת ושמרו את השבת האחת כתקונה. הלא רק שבת אחת היא!

ואל השכנים אבוא ואל השוק אבוא ואל הפרור, ואתחנן ואשאל – מי לא יעשה לי את החסד הקטן הזה?

וליתר עוז אחלה את פני אבי ורתם גם את הסוסים ונסע אל עיר קיסלוביץ, הקרובה מעבר מזה, ואל עיר גרידוב, אשר מעבר מזה, ואל עיר ליקויצה, אשר מעבר משם, ועוד אל יתר הערים האחרות, אשר על־פני האדמה, ואשר לא אדע את שמותיהן, ולבי סמוך ובטוח, כי כל איש יעשה לי את הדבר הקטן, אשר אני שואל, וכל אשר ימצא ועשה כאשר יבוקש. הלא אמי זקנתי היא!

ועל־פי חשבוני הקצר מצאתי, כי רק עוד ימים אחדים, ואולי עוד בשבת הקרובה, ואנחנו נוכל להוציא את הדבר הזה לפעולות.

וקוצר רוחי הלך הלוך וגדול, ותקצר נשמת אפי, ותלא רוחי, ואזהם כל מאכל ולא יכלתי גם לישון. הלא רק ימים אחדים עוד מבדילים ביני ובין אמי זקנתי!

הוי ילדות! ילדות!

הילד הקטן לא עצר עוד כוח להבין מה זה עולם ומלואו, וכי רחוקה וגדולה מאד הארץ, וכי שונים ונבדלים מאד בני־האדם גם בטבעם, גם במאוייהם וגם במטרותיהם, וכי נבצרה מאיש לשפוך רוח אחד על־פני כל יושבי האדמה יחדיו, להיות רגע אחד חפץ אחד ומעלת־רוח אחת לכולם.

הנה כבד הדבר למצוא שתי מחשבות דומות לשני אנשים, ואף כי מחשבה אחת לכל יושבי הארץ עם חפץ אחד ועם מטרה אחת.

ולמה זה אאריך עוד?

השבת האחת כתקונה לא נעשתה – לכן לא בא המשיח, וגם תחית המתים לא היתה, וגם את פני אמי זקנתי לא יספתי עוד לראות עד עולם.

ועתה הנה גדלתי, אף באתי בשנים, ועתה ידעתי מה זה רוח אחד לבני־אדם שונים.

אתמול בערב ישבנו על המצפה, אשר לבית רענו הדוקטור, ונשת שם את הטה. מכתבי־העתים הושמו על השולחן, ואנחנו קראנו את הדבר המהומות בפריז ואת אשר עדת המהרסים והמתפרצים עושים שם. אז דיברנו על־דבר המטרה אשר לאנשים האומרים לתקן את העולם ואת אשר יתאמרו לשום שויון לכל בני־האדם כולם יחדיו.

“רוח הוא באנשי פרנציה”, אמר הדוקטור ויקח לו סיגרה ויבער בה אש. “הלא זה דבר האות אשר להם זה מאז: לברטי, פרטניטי, אֶגליטי”.

ותלמיד בית־האוניברסיטה עזב את שיחתו, אשר היתה לו עם בת בעלת־הבית היפה, וימח את האד אשר על לוחות הזכוכית בבתי־עיניו ויכעכע מעט, ואחרי־כן אמר: "אדוני! הכל הולך למקום אחד חוק אחדות הכוחות כבר היה לנו לחוק קבוע בתורת הטבע. גם החימיה והמגנטיות והאלקטריות, כפי הנראה, אינן בלתי־אם כוח אחד, ורק צורותיהן שונות, וגם כוכבי־נצח בשמים הלא רק רוח אחד ומשפט אחד להם. ולכן גם בבואנו לשאת דעה על רוח האדם, עלינו לראות אותו רק מן הנקודה הזאת. והיה בקומנו לתקן את ישוב העולם, אז ברור הוא, כי רק דרך אחת לפנינו: להתאמץ ולעבוד אשר יהיה רוח אחד ומשפט אחד לכל בני־האדם גם יחד.

“משפט אחד? רוח אחד?” – ענה אחריו הדוקטור אשר בבית הבנק – “רק קצרה רוחי לצייר לי את העולם בשעה שיהיה ערך אחד לכל איש ולכל דבר. הגע בעצמך: אנחנו יושבים ומשחקים בקלפי פּריפרנס, ואין יתרון עוד לצבע האחד מן הצבע השני, וגם לא יגדל עוד השמונה מן השבעה, ותשעה לא יגדל במעלה מן השמונה, וכיוצא בהם. היש איזו ממשות בעולם אשר כזה?”

“לא על־פי לצון יחרץ משפט דבר כזה?” קרא תלמיד בית־האוניברסיטה.

ועורך מכתב־העתי אמר: “אבל אנוכי באמת ובלב תמים אשאל: הנוכל לשום חוק, כי תחדל אשה מכוערה מקרב הארץ וכי הנשים תהיינה יפות כולן במידה אחת: או הנוכל לשים חוק, כי לא יהיה עוד שוטה על־פני כל האדמה וכי בני־האדם יהיו חכמים כולם במידה אחת? ודברים כאלה, הברורים לנו במקצוע אחד, נסתרים ונעלמים ממנו במקצוע שני! ולכן אני אומר: כשם שאי־אפשר לשנות את העולם במקצוע זה, כן אי־אפשר לשנותו גם במקצועות אחרים, כי השנויים וההבדל בבני־האדם חוקות עולם הם!”

“ובכל זאת”, ענה תלמיד ביתהאוניברסיטה, “אני עומד באחת: רק רוח אחד ומשפט אחד לבני־האדם, ובזאת נבוא את המטרה!”

ועורך־הדין – והוא איש כבן־ארבעים, אשר מצחו גבוה וקרחה לו בראשו – התעורר גם הוא ויען: “עלם צעיר לימים! גם אני הייתי בשכבר הימים צעיר כמוך, וגם אני לא ידעתי חפץ אחר זולתי אשר יהיה שויון מוחלט לכל בני־האדם כולם יחד. ואולם גדלתי ובאתי בימים, ואז נוכחתי וארא, כי לא כן הוא, וכי רוח חולף הוא באדם וכי בעצם וראשונה טבעו בכך להיות שונה איש מרעהו, וכי גם כל עצם בפני עצמו משתנה מרגע לרגע. אין תמידיות בעולם, כי־אם חליפות נצח, ולכן אין שויון כזה, כאשר אתם הצעירים חפצים. רק חלום הוא, ידידי, חלום ילדות!”

ואני ישבתי ואצחק בקול דממה. אז זכרתי את ילדותי וכי ילד הייתי גם אני אשאל בימים ההם דבר קטן מאד, והוא אשר רבבות אלפי אנשים שונים יעשו שבת אחת כולם ברוח אחד.

אך לא נעשה הדבר – ומשיח לא בא.

II. קדוש לבנה

“המקדש את הלבנה, מובטח שלא ימות באותו חודש במיתה משונה”. – האספּר לכם את דבר היום אשר מתו עלי ילדותי ותומתי ואמונתי גם יחד? הנה אנכי יודע לכוון את היום הזה בדיוק נמרץ.

ויש אשר יהיה עם לבי רעיון, כי עלי להדליק עתה נר זכרון, כנר אשר ידליק איש מדי שנה בשנה בשוב מועד יום המות, אשר מת בו אחד ממחמדי לבו. הלא יום מות הוא לי גם היום הזה!

ואני לא אזכור עוד אל נכון את היום אשר בו שמעתי בראשונה את הדברים ההם – אבל אין זה כי עוד נער קטן מאז הייתי אז, והדברים באו אל תוך לבי ולא סרו עוד משם. יש כי ישמע ילד דבר, אשר ידבר איש בלי שים לב, והדבר הזה ידבק עמוק עמוק בלבו ולא יסח עוד משם ימים ושנים רבים. ואני האמנתי בדברים ההם, לא כאשר יאמין איש באורים ובתומים, כי אותם לא ידעתי, כי־אם כאשר יאמין איש בנפשו ובעצמו וכי הוא חי על־פני האדמה. לא היה עוד ילד מאמין כמוני כל קרבי בי האמינו, כל כליותי האמינו, כל רוחי ונפשי האמינו, ואדע כי “המקדש את הלבנה, מובטח שלא ימות”. הלא ילד הייתי אז ותמים בכל לבי!

הוי ילדות, תומת ילדים, הוי אמונה!

ואני זוכר – –

ליל חורף נעים בחוץ, והוא נחמד לנפש ומתוק לעינים.

יש אשר ימתק הקור לנפש כאשר ימתק האור לעינים. לילות כאלה יודעים רק האנשים שוכני קצה הצפון. הקרח הנורא פרוש על־פני חוץ, אשר תרעד נפש כל איש ואשר תגיל ברעדה זאת. השמים מלאים תכלת כהה מאד, והיא צחה עד לאין חקר, והכוכבים גדולים למראה עין כאגרוף איש. כל כוכב כאגרוף איש, כל כוכב כאגרוף איש, והם לרבבות ולרבוא רבבות זרועים על־פני שדה התכלת הכהה והצחה ההיא, איש על־יד אחיו, איש על־יד אחיו. והכוכבים נוצצים ומצהירים, ויש אשר נחשוב, כי יגדלו מרגע לרגע. והלבנה גדולה מאד ומזהירה, והרוח אשר מסביב זך וצח ובהיר, רוח מתוק ונעים, אשר יניא ראש, והדממה, אשר על־פני חוץ כדממת מות.

ואנחנו יוצאים החוצה, כל היושבים לפני אדני בבית־המדרש יוצאים החוצה – לקדש את הלבנה.

ואני נער קטן מאד ויוצא גם אני אחריהם.

ונפשי חשה ומרגישה, כי נחל עדנים אשתה פתאום וכי רוחי בי תתנשא וכי נשמתי תתגדל ותתקדש. אז תלבשני רוח נפלאה, רוח חלומות ודמיונות רבים, אשר לא אדע מה היא. מסביב לי הקרח הנורא, ובכל־זה יעלה ריח באפי כריח שושנים רעננות.

ואנחנו יוצאים – ור' קלמן חסיד עובר לפנינו, והוא האיש, אשר אותו כבדנו כלנו מכל היושבים אל שולחן אדני, כי לא היה עוד כמוהו איש חסיד וירא־אלהים וטהר־לב ונאמן בכל מעשיו.

וזקנו לבן כשלג הלבן, אשר על־פני האדמה, ועיניו נוצצות ככוכבים הנוצצים, אשר ברקיע השמים, ופניו מאירים כלבנה המאירה, אשר במרום והוא הולך כדת וכדין “כדרך שיוצאין לקבל פני המלך”.

ויש אשר יאצל מן הרוח הזה, אשר עליו, ונתן גם עלי, ולבי ירחב ויגדל – ואני גם אני יוצא כיוצא לקבל פני מלך.

הנה מלך מלכי המלכים הקדוש־ברוך־הוא!

“הללויה! הללו את אדני מן השמים! הללו במרומים!”

ואני שומע את הדברים האלה בקראם אותם, ונפשי חשה ומרגישה אותם עד היסוד בם. –

ומן הברכה שומעות אזני רק את הדברים: “שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן” – ולבי ימלא מחשבות ודמיונות עד לאין קץ, כי לבי טרם יבין היטב את פשר הדברים הסתומים והזרים האלה. והמלים הכמוסות והנפלאות האלה מוסכות בקרבי רוח חלום, ושפתי נעות ועונות גם הן בקול דממה דקה לאמר: “לעמוסי בטן”.

ואחרי־כן אנכי יודע ומבין פתאום, כי “כשם שאני רוקד כנגדך ואיני יכול לנגוע בך, כך לא יוכלו כל אויבי לנגוע בי” – למה זה היה כדבר הזה? למה לא אוכל לנגוע אל הלבנה? וכליון־נפש עצום ועז מאד ישתפך בקרבי פתאום, כי אתנשא ואגע אל הלבנה.

וביחוד ימשוך את לבי אחריו הסרוס הנפלא והזר, אשר סרסו את המקרא, בקראם לאחור לאמר: “כאבן ידמו זרועך בגדול ופחד אימתה עליהם תפול” – ולבי ימלא חלומות ודמיונות, חלומות ודמיונות.

ופתאום והנה: “דוד מלך ישראל חי וקים” – ויש אשר אחשוב רגע אחד, כי במו עיני אראה אותו, והוא עומד לפני, וזקנו לבן כשלג הלבן, אשר על־פני אדמה, ועיניו נוצצות ככוכבים הנוצצים, אשר ברקיע השמים, ופניו מאירים כלבנה המאירה, אשר במרום, ואני גם אני צועק בקול גדול: “דוד מלך ישראל חי וקים!”

ודממה גדולה מסביב רגע אחד.

“קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות” – ואני מביט ורואה ימין ושמאל ועיני מבקשות למרחוק. “דומה דודי לצבי או לעופר האילים; הנה זה עומד אחר כתלנו, משגיח מן החלונות, מציץ מן החרכים”. – ואני פונה אחרי ומביט אל הכותל והנה הצללים אשר על הכותל ינועו וינודו והם משגיחים מן החלונות, מציצים מן החרכים…

ולבי ימלא פתאום שיח סוד קודש, וכל קרבי בי יחלומו.

“מה נורא המקום הזה!” קדוש הלילה לאדוננו…

"מה נורא עולה מן המדבר? – ועיני רואות את האנשים מסביב מנערים את שולי כנפות הציצית, ואני עושה כמוהם גם אני, ולבי אין עמי בעשותי.

ומחשבה נפלאה חולפת את משכיות לבי, ואני לא אדע מה היא.

ופתאום אדענה: – כל המקדש את הלבנה, מובטח שלא ימות באותו חודש!

הן קדשנו את הלבנה – ומי עוד בטוח כמונו?

ואנחנו שבים הביתה – ור' קלמן חסיד הולך לפנינו.

ועיניו נוצצות ככוכבים ופניו מאירים כלבנה – שבעתים מבראשונה. והוא הולך ומשורר ומנגן בלאט, והיה כמדבר לנפשו.

ואני הולך ופוסע אחרי המחנה בלאט. הקרח אשר בחוץ נורא מאד; לחיי ואזני אדומות ובוערות כאש, ונפשי מלאה עדנים, ועל כל הארץ יהיה קודש.

ונפשי עוד חולמת את חלומותיה בהקיץ ושפתי נעות ועונות בלאט: מי זאת עולה מן המדבר? – ולא אדע על מה אני נושא את הדברים האלה על לשוני.

איה המדבר? מה זה מדבר? מי עולה מן המדבר?…

ואנחנו הולכים ובאים אל תוך האכסדרה, אשר עם הבית, ובתוך האכסדרה אפלה גדולה, אשר ימיש איש בידיו את הקיר בלכתו.

ואני גם אני הולך ומנגן ומשורר בקול דממה דקה.

ופתאום ואזני הנה שומעות קול זעקת שבר גדולה ונוראה.

ואחרי הזעקה דממה דקה.

וכאשר הביאו נר מן הבית, להאיר את האכסדרה, אז ראו את המראה הנורא.

הבור אשר בתוך האכסדרה לא כוסה, כי הקרש אשר על פיו נעתק הפעם ממקומו, ור' קלמן לא נזהר בלכתו ויפול אל תוך הבור.

אז הוציאו אותו משם – והוא שוכב דומם, ורק לרגעים יאָנח, ופתאום והוא מפרפר בידיו וברגליו. אז הבהילו את הרופא, ואחריו את הרופא השני וגם את השלישי אשר בעיר.

וממחרת היום בבוקר שמעתי, כי נשברה מפרקתו, ואחרי־כן שמעתי כי מת.

אבל אנכי צחקתי לשמועה הזאת. הן אני הוא היודע, כי לא כן הוא! הן אנכי הוא היודע, כי לא יתכן הדבר! הן אנכי הוא היודע, כי המקדש את הלבנה, מובטח שלא ימות מיתה משונה באותו חודש!

ואני האמנתי בדבר הזה כאשר רק ילד יוכל להאמין. כל קרבי בי האמינו, בכל נפשי ומאודי האמנתי…

ומאז הבוקר אחר הצהרים התערבתי¹ עם כל חברי ובני־גילי, באמרם אלי כי מת האיש, ואצעק אליהם, כי שקר הם דוברים. הן אנכי הטיבותי לדעת מהם; הן כתוב הוא בספרים; הן כתוב הוא בקרבי ובכליותי ובמעמקי לבי!

ואולם אחרי הצהרים השתנו פני הדברים. אחרי הצהרים ראיתי במו עיני את פני המת, וגם על עברי פי קברו עמדתי בהשכיבם אותו במעמקי האדמה.

ומכאוב אשר לא אדע מה הוא מלא את כל לבי.

אז ידעתי פתאום, כי לא האיש מת עלי, כי־אם ילדותי ותומתי ואמונתי מתו! לא את ר' קלמן קברו פה במעמקי האדמה הזאת, כי־אם את ילדותי, את תומתי, את אמונתי!

ואני עומד על הקבר ובוכה.

קטעים של פואימה

I: הַוֵּזוּף

נעור הַוֵּזוּף. מפֶּה לפֶה עברה, כלַבּת-אש שוטפת, השמועה פתאום: נעור הוזוף; איש לאיש סִפּר, והמלה מתה על לשונו: נעור הוֵזוּף – ופלצות השתפכה על כל פנים.

יומם היו פני הוֵזוף שחורים וזועפים ומלאו סתרים. בין הכרמים הרעננים, המזהירים והצוהלים אשר לרגלו, עברו ונמשכו נקיקים שחורים, עמוקים וחדלי-פרי, ובין שממותיהם הנוראות נמתחה הַלַוָּה הנושנה, אשר נהפכה ותהי לסלעים חדים, כמו ים מת, אשר גליו השחורים קפאו פתאום. הסיגים, אשר קרשו, תלו וירדו כרצועות רחבות והגיעו עד הים.

ומתוך הדממה בלילה נתן ההר את אותו הראשון: היה כמו אוב-ענק הדובר מבטן, אשר ישמיע קולו מבטן האדמה. ופתאום החריש, כמו אָסף רוח ממעמקי חזהו, ואחרי-כן התגלגל הקול הנבלע והמעומם, כמו רעם מתחבא, ויתהלך מתחת לארץ, והוא הומה המיות קצרות, אחת ושתים, אחת ושתים, עד כי גאה ונערץ והלך בסערה – כקול לביא מורגז, ההומה ונוהם אחות ושתים, ופתאום יחריש, ואחרי-כן יזַנק על טרפו.

ובעוד רגע והנה זוָעות גדולות ורעידות האדמה. מאז הבֹּקר ועד הלילה הזדעזעה אדמת קַמְפַּנְיָה כֻלה. הבתים מתמוטטים ונופלים. אור היום נהפך ללילה. להבות אדומות מגיהות לרגעים את פני השמים – וההר סוער וזע ונע.

ובקרב כל נשמה רוחשת רק מחשבה אחת: בא יום אדני הגדול! העולם כֻּלו חוזר לתֹהו ובֹהו!

מתוך הלוע עולה עמוד עננים שחור וכבד, מתאבך ומִתַּמר בחפזון, מתפתל ופורץ השמימה, ושם יהָפך והיה לענן לבן ובהיר. וחמרי עשן נדחפים אחריו עם גפרית רותחת, ומהם מתמלטים לרגעים ברקים לבנים. ופתאום ואבנים כבדות ולוהטות ומטילי מתכת נתכת וגושי סלעים גדולים מתעופפים כאבקות זיקים ומושלכים בכֹח איתן עד לגֹבה אשר אין לראות עוד. ושרביטי-אש בוקעים ופורחים מרגע לרגע, והיו כמו חכים שלוחות לצוד בהן את הכוכבים מן השמים. ופתאום והנה רגע אחד דממה איומה וכבדה מאד. אבל בעוד רגע והרעם מתגלגל בקול אחד ואדיר, אשר לפניו לא היה עוד כמוהו, ואלומת-אש, כמו שבלת גדולה, משתערת עד לשמים ומשליכה על סביבה ערמות שלהבות. והאש רוקדת ומחוללת, והמחולות מחולות נוראים, והרעמים יוצאים דחופים ודחוקים, וההר כלו היה למין בַּטֶּרִיָּה נותנת אש, המורה יריות מכל עבר יחדו בפעם אחת.

ובקרב נשמת כל חי אין עתה בלתי-אם ההרגשה האחת: קץ העולם בא!

והלַּוה מתפרצת בזעף ובסערה, אשר אין לשער, והלַוה בוקעת את המורד ונופלת בזעף ובחֵמה גדולה, והלַוה משתפכת בעקבי סעיפי הנקיקים עד למקום היערות וסוערת וזורמת ושוטפת את כל הארץ מסביב.

ויושבי רַסִּינָה ויושבי פוֹרְטִיצִי ויושבי טוֹרֵי דֵל גְּרֵיקוֹ מביטים בעינים קמות, אשר השגעון יושביהן, ואורבים בפחדים ובמוראים גדולים אל כל תנועה ואל כל נטיה, אשר תהיה למהלך זרם-האש. חריץ עמוק עוצר רגע אחד בעד מרוצת הלַוה. הלַוה פורצת ויוצאת בעקבי החריץ, ואולם קצה החריץ פתוח אל פני טוֹרֵי דֵל גְּרֵיקוֹ האמללה, אשר חשבה כי נצלה. בזעף חדש סוער הזרם מן המורד המשֻׁפָּע ומשיג את העיר הפורחת. בעוד רגע ועשרות אלפי אנשים מתמלטים על נפשם ומבקשים מפלט על-פני הים. עוד רגלם על החוף והם מביטים מאחריהם, והנה מתפתלות לשונות הלַוה, כנחשים זוחלים, וזורמות ושוטפות על גגות הבתים אשר התמוטטו ומגדלים נופלים ברעש גדול ובנוראות גדולות וארמונות ובתי-כנסיות מתמוטטים והיו לעיים, וקול ההר עוד הולך וחזק. ממחרת בבֹּקר וטורי דל גריקו לא היתה עוד.

וזרם הלַוה זועף וסוער ושוטף בלי הרף עוד, הלוך והשתפך בחפזון. גם הים הגדול איננו יכול לשום חֹק למרוצת הלַוה. בזעף היא מתפתלת ונמשכת הלאה, וְקָצֶהָ התחתון יקפא בתוך הים. המים רותחים עד למרחקים רבים מסביב. דגים מבושלים, אשר המוניהם לא יסֻפּרו מרֹב, מכסים את פני המים ממעל. ובתוך השממה הגדולה יֵאור הבקר.

הלהבות המתאבכות מתוך לוע ההר לא תֵרָאינה עוד; ואולם גם ההר לא יֵרָאה. קיר שחור, נקשה כלו, עומד מסביב לו. כמו מכסה שחור פרוש על הים ועל לשון-הים. גשם אפר דק, כמו פיח, יורד בלי מעצור על ניאפול וסביביה ומכסה את כל הצמח ואת כל העצים ואת כל הבתים ואת כל הרחובות.

השמש עולה בלי נֹגה. הבֹּקר כהה מאד. רוח כבד ממלא את כל לב. אין איש מאמין בחיים.

…ובתוך הסירה השטה על פני הגוֹלְף עומד העלם ומביט מאחריו ומדַבּר חרש על לבו: אכן עזה ועצומה שבעתים מן האש הגדולה הזאת – היא אהבתי!

II: אֶשֶׁד-נֵיאָגָרָה אשד-ניאגרה איך נברא?…

את השמים ואת הארץ עשה אלהים, ואת כל צבאם ואת כל אשר בם, וביום הששי כִלה את מלאכתו והנה פלא: הכח אשר עוד נשאר לו באוצרו גדול שבעתים מן הכח אשר הוציא בכל אשר ברא עד כה – ויקם ויברא בכח הזה את אשד-המים הנפלא אשר בנחל ניאגרה.

ופֶה שָׂם לו, למען ידַבּר בו, והוא הרעם, ומראה נתן לו, למען יפליא בו, והם כל צבעי נֹגה הקשׁת, ולבוש הלביש אותו על הוד מצחו, והם עבים עד לשמים, ומשרתים הפקיד לו רוחות וסערות וזועות, אשר יתנו קולם עד למרחקים רבים: קול רעש ושאון והמולה מלא תמיד את האויר אשר על אי-הָעִזִים יום ולילה.

ובאים בני-האדם מארבע כנפות הארץ לראות את הפלא הגדול מכל הפלאות אשר עשה אלהים וזוחלים בגאותם הנסרחה ומביטים ופוערים פה ומצפצפים את רחשי לבם הקטן על-דבר אשר מצא המראה את חִנּו בעיניהם. ואולם מלך אדיר היה פה האשד הזה אלפי זמנים ואלפי דורות נשכחים בטרם היות עוד כל תולעי-אדם אלה, אשר נבראו למלא זמן-מה איזה מקום ריק בתוך רבוא רבבות העולמות, והוא ימלוך פה שנות מאות ושנות אלפים רבות גם אחרי אשר תגוע הרִמה הנאלחה הזאת ותֵאָסף על יתר התולעים, קרובי-הדם אשר להם, ויתבולל עפרם יחדו.

לקח אלהים ים אוקינוס, ברגע אשר השתובב מאד, ויעמידהו ויציבהו מוצב, זקוף לארכו, ראשו בעבים ותחתיתו בתחתיות תהומות, כקיר-ענקים נטוי, והנה לפנינו ים עומד מוצב והוא משתובב ומתהולל ומרקד ומפרפר.

ורואה העין את החוף הזקוף והמשֻׁפּע עם היערות הגדולים והעבֻתּים ואת עזוז הגלים הרותחים ואת השׁבֹּלת המתהפכת בשערה, אשר תניא את כל ראש. והגלים והשׁבֹּלת מתהפכים בִּן-רגע והיו לענני קצף רותח. והשטף הולך ונורא וקסמי זֹהר חדשים נגלים בכל רגע ואין מדה לחליפות הצבעים. ואלפי משברים סואנים ומשתערים ומתפרצים למעמקים וגשמי ערפל כבד יורדים ואובדים במרחק ועוטים את כל המקום בעלטה.

ושומעת האֹזן את השאגה, כקול שאגת רבוא רבבות רעמים יחדו, ואת היללה, כקול יללת רבוא רבבות סערות יחדו, והררי המים סוערים ומתפרצים אל התהום ונשברים אל הסלעים.

והרגישה הנשמה והנה היא דלה ונבהלה ונדהמה וכח אין לה להכיל את כל המראה הגדול והנורא – ודבק אליה רגש אין-אונים עד לחמלה לעֻמת כל הגֹדל הרב והנפלא.

הנה זה אשד-ניאגרה במקום אשר שם „פַּרְסַת-הַבַּרְזֶל ”!

ומעֻטף בענני אבקות גשם יבא הבא אל המערה, היא „מערת הרוחות ”אשר מתחת לאשד, והוא נדחף בעזוז הרוח השורקת ונדהם מקול הסערות והזועות ומסֻמא על-פי גשמי האבק הזועפים. והרוח דוחף ובועט ומכה בשבטיו בלי-הרף, ועוד מעט ואחז את הבא וצנף אותו כצנפה וְנִפֵּץ אותו אל הסלע. והמבול העומד נצב מלמעלה כקיר מים נורא מרעים בקולות איומים וְסוּפות גשם נִתכות ארצה והשערה שורקת ומיללת בלי מעצור בין הכפים האלה, ואולם קיר האלגביש אשר למערה מפיץ אור נפלא. וכאשר יעבור העובר את שער הרוח הזה, אז תביט עינו משם והלאה את המראה הגדול: את הגלגלים הראשונים, המבשרים את עֲלוֹת מֵי הנחל. והמִשבּרים הולכים וחזקים והקצף הלבן הולך ורב, והמִשׁברים מתערבים איש באחיו בקול שאגה גדולה ובמהומת פראים והתאחדו והיו לחמר מים אחד שקוף, אשר מראה אזמורגד ירוק לו, והתנפלו בכח איתנים אל התהום והתפרצו ענני רביבים מסביב עד לאין מספר.

וכל העולם אשר מסביב עטוף בקצף לבן ובקיטור ובאֵד כבד, וכמו אבק רותח יוצא ורובץ עלפני כל.

ואם יביט איש אל תהום „פרסת הברזל ”והנה הוא נורא ומלא אימה – ואולם רק ברגע אשר יפזר הרוח מעט את הקיטור יוכל להביט אל תוכו.

והמצולה רותחת ורועשת בקול שאגה גדולה ונוראה ומתגלגלת וזורקת קצף, והעצים, אשר עקר אותם הזרם, מתגלגלים בשערה ורוקדים הֵנה והלום.

…ועל הגשר התלוי עומדת העלמה, ומביטה אל תוך הפלאות ומדַבּרת חרש אל לבה: אכן עזה ועצומה שבעתים מן האשד הגדול הזה – היא אהבתי!

III: „הַמָּוֶת הַגָּדוֹל”

המות הגדול הולך: „המגפה השחורה ”. במכה טריה קטנה החלה. בעלית קיר חשֵׁכה מת ילד קטן במכתו הטריה, ומקץ שעות אחדות מתו כל היושבים בבית ההוא, ומקץ ימים אחדים מתו כל יושבי הרחוב, ומקץ שבועות אחדים ותהי כל העיר עזובה ושוממה.

המות הגדול הולך.

ומן העיר בא אל המדינה ומן המדינה אל הארץ ואל חבלי ארץ רבים – וישאר אחד ממאה ושנים ברחוב. היתה כל הארץ כיער עצים יבשים וחרבים, אשר התלקחה בם האש, והיא קופצת מעץ לעץ ואוכלת ואין מציל.

ולא כגנב בא הפעם, לחטוף לו בהחבא את האחד ואת השְׁנַים, כי-אם כשודד בצהרים, אשר חרבו שלופה בידו, והוא מתנפל על מחנות שלמות לעין השמש ומכה אותן עד בלתי הִשאיר שריד.

ואת העם מצא המות בעצם היום אשר חגג את חגו, והחוגגים לבושים מכלולים ופארים ומגבעות וקשורים וְמַסְווֹת ושלל צבעים רבים – והחללים נופלים ברחובות העיר והם לבושים את בגדי השחוק אשר עליהם: הלץ עם מגבעת הפעמונים אשר בראשו והנערה עם המצלצלים אשר בקצות שמלתה.

והעשירים מתמלטים על נפשם ויוצאים אל הכפרים ואל הערים הרחוקות ואל מעבר לים, והאנשים אשר אין להם היכֹלת נשארים בעיר ומתחבאים בתוך בתיהם ואינם נותנים לאיש לבוא עמם במגע ובמשא. ואח רואה את אחיו ומתחַבּא מלפניו, כי ירא להושיט לו את ידו ולגעת בו. והילד הקטן מפרפר במכאוביו וּמִתְעַוֵּת ומתפתּל, ואמו מתמלטת על נפשה החוצה ונסה מפניו. ואיש לא ישאל את פי רעהו על הנעשה ברחוב הקרוב, כי ירא פו ישמע ופן ידע. ואיש לא יבוא עם הקרוב אליו במגע ובמשא, לבלתי שמוע כל דבר. וגם הכסף, אשר יקח איש מאת רעהו, לא יִלָקַח מיד ליד, כי-אם על-פני מַחְתָּה, אשר יושיט לו.

והרחובות נשַׁמו והארמונות היו למערות פריצים, וחברי גנבים מתשוטטים ברחובות ושוללים שלל בידם. ובתי-הכנסיות ובתי-המדרשות נהפכים לבתי חולים; ואולם לא יכילו את כל המובאים.

וכעלים כמושים מן העצים נופלים החללים יום-יום: מאת איש, חמש מאות איש, אלף, שני אלפים, שלשה אלפים יום-יום. וכטיט חוצות שוכבים החללים, כדֹמן על-פני הארץ, ואיש לא יתבונן ואיש לא ישים אל לב.

והמקברים כבר חדלו מעשות את מלאכתם והם עוזבים את המתים באשר הם שם. ויש אשר יקבֹּר איש את מתו, ומקץ שעה אחת ונקבר עמו גם הוא.

… ושניהם, העלם והעלמה, מתרפקים איש על אחיו בכל מאמצי כחם, וחבקו ודבקו יחדו, והם מדברים חרש: אכן עזה ועצומה שבעתים מן המות הגדות – היא אהבתנו!

כֵּיצַד הַסְּתָו נַעֲשָׂה… / דוד פרישמן

אלף אלפי פעמים כבר הוגעתי את מוחי העיף לְחַקֵּר כיצד הסתָו נעשה, ולא מצאתי. מובן מאליו: את הסימנים החיצונים אני יודע היטב: העָלים הצהֻבּים נופלים, גְּלוּפְקֵר של טַרְפֵּי עצים כמושים ומכֻרכּמים משתטח על-פני האדמה בתוך הַגַּנִּים, גשם לא חם ולא קר מתחיל לטפטף לרגעים, רוח לא צחה ולא יבֵשה, אלא שמיַגעה את הבשר ואת הנשמה יחד ונעשית למשא, מנַשבת לרגעים ומעלעלת את גל העלים הכמושים, אשר נשרו ואשר נפלו אחד אחד ועתה הם צבורים על-פני האדמה אשר בגן – מי לא יֵדַע את כל המראות האלה? אבל לא. לא את אלה הייתי מבקש. הן סוף-סוף גם את בוא האביב אין אנו יודעים אלא על-פי סימנים קלים כאלה. איזה רוח מבַשֵּׂר נושב פתאום, איזו תקוה חדשה נֵעוֹרָה פעם אחת בִּן-לילה, ופתאום היא צוהלת ממזרח וממערב, מצפון ומדרום, וכמעט אשר תִּתָּפֵש בידים, איזה צפצוף של צפרים רכות, אפרוחים שעלו בפעם הראשונה אל הדוכן, ממַלא את האויר ועובר ונוגע עד הנשמה. ואולם פלא הוא: בִּדְבַר האביב הסתפקתי תמיד באותות האלה ולא בקשה נפשי לְחַקֵּר גם את דבר הֱיוֹתוֹ וכיצד נעשה, ורק בדבַר הסתָו פשפשתי ופשפשתי. האם היא אותה הַסִּבָּה, שגם בדבַר הַלֵּדָה אין אני מַרבּה לְחַקֵּר ככה ורק את המות אני מְחַקֵּר?…

ופעם אחת – לא אדע איך היה הדבר – מצאתי את אשר הרביתי כל-כך לבקש. הרגשתי את הסתו בעצם הרגע אשר בא…

בימים ההם ואני ישבתי כלוא בבית-כלא אשר מחוץ לעיר. הידעתם טעם ישיבה כזו בימי הקיץ? כל ימי סיון ותמוז ואב ואלול כבר ישבתי. החדר היה קטן. חלון קטן, מין אשנב, היה לו, ולפני החלון שְׂבָכָה של מוֹטוֹת ברזל. ואולם גם אשנב קטן אוצר ברכה גדולה לפעמים. ראיתי בעד האשנב רצועת שמים כחולה, רצועה רחבה לְמַדַּי, אשר היתה לי לעולם שלם. כל עולמי היתה. ומלבד רצועת השמים אשר ממעל ידעתי, כי מתחת, על-פני האדמה, מתרחב ומתפשט שדה-דשא גדול על-פני כל הככר אשר מחוץ, ועל-יד שדה-הדשא יער קטן. בכל לילה ולילה במשך כל הקיץ, בשעה השלישית לפנות בקר, הייתי שומע להקת צפרים רבּה מצפצפת ושורקת ומגרגרת גם מפה וגם משם, גם ממעל וגם מתחת, והעיקר, גם בתוך לבי פנימה. זה היה בלילה. וביום ידעתי בכל זויות נפשי, כי על-פני שדה-הדשא הגדול עושה הקיץ עתה נפלאותיו הגדולות עם הקטנות: בראשונה מציצים הדודאים והכרוב-הדוקר וְהַנְּרָדִים של-קוּק ואחריהם עולים פרחי-החמאה ופרחי-הרוֹש ואחריהם פרחי שִׁני-האריות הדקים והרזים…

ופעם אחת, בחֹדש תמוז היה הדבר, בשעת אחרי-צהרים אחת, אז גִּלִּיתי פתאום חדשה גדולה: שני צללים נראו בתוך חדרי על-גבי הכֹּתל אשר מצד החלון. בראשונה צל אחד לבן וקטן, ומקץ רגעים אחדים והנה עוד צל אחד על-ידו, אָפוּר למראה וגדול מן הראשון.

צל אחד לבן וצל אחד אפור – הבינותי מיד מי המה: הלא אוהב ואהובתו.

כשיושב אדם יחיד ובודד בחדרו לילות על לילות וימים על ימים, חוּשיו נעשים בו מחֻדָּדים יותר ויותר, עד שעינו רואָה מה ששום עין אינה יכולה לראות ואזנו שומעת מה ששום אֹזן אינה יכולה לשמוע. יום-יום בשעה השלישית לפנות בקר שמעתי את הצפרים מצפצפות ושורקות ומגרגרות מין זמר, אשר הבינותי אותו ברור מן האל ”ף ועד התי ”ו, יום-יום עלה באפי ריח השדה החריף והמשַׁכּר וידעתי על-פיו את כל הנעשה מחוץ ויום-יום באו שני הצללים ויצטַירו על-פני הכֹּתל אשר בחדרי הקטן.

ואני ידעתי את כל אשר השנַים האלה מְדַבְּרים שם על-פני הדשא וידעתי את אשר הם עושים שם וידעתי את כל תנועה ותנועה. כשיושב אדם בודד ויחיד בחדר קטן, אשר אין לו בלתי-אם חלון עם שִׂבְכַת-ברזל, לא יִפָּלא כי יודע הוא את כל זאת. ביחוד מכיר אני היטב בטיבם של צללים. על הצללים הייתי יכול לכתוב פר שלם. כל הימים מחצי חֹדש סיון ובמשך כל התמוז ובמשך כל הָאָב אהב הנער את הנערה. דבר זה היה ברור לי. ולא עוד, אלא שלרגעים מצאתי, כי אָהבה הנערה את הנער יותר עוד משאהב הנער את הנערה, הצל הקטן והדק, הצל הלבן, התרפק על הצל הגדול והאפור בחָזקה בחָזקה…

והימים עברו. הלא הכל עובר…

ואת אשר הייתי יכול לדעת מראש, הנה זה בא. יום אחד לא בא הצל האפור עוד, ורק הצל הלבן פרפר מרֹב התרגשות ומפחד-פתאום ממקום למקום. הכֹתל אשר על-יד החלון בחדר החל להכאיב לי.

ובלילה, כאשר שכחו גם הצפרים פעם אחת לזַמֵּר את זמירתן, או חשבו, כי כבר למדתי את הזמרה הזאת ויודע אני אותה בעל-פה, אז שכבתי והגיתי רק במעשה הנורא ההוא. איך מצא נער זה את הנערה שלו ובכלל איך היה המעשה? הלא הדבר ברור: בגן-העיר מצא אותה. הנערה הקטנה שבה מאחרי מלאכתה, אשר היא עוֹשָׂה, באחת החנֻיוֹת, והיא כמעט עוד ילדה. זה ימים ושנים שמעה, כי יש איזה דבר בעולם ו „אהבה ”שמו, ולבה פרפר וחִכּה. ולבושה היתה הנערה שמלה לבָנה. ואולם יש נערים צעירים אשר הצבע הלבן חביב ונעים עליהם כל-כך – וגם הנער הזה היה במספר אלה. הצבע הלבן אשר לשמלת הנערה הקלה משך אותו כל-כך אחריה – ואת הדבר הזה הגיד לה. האם דרושות לאהבה סִבּוֹת רבות? די לפעמים צבע של שמלה, כפתור של מעיל, מחט בְּצַמַּת השערות, כדי לחַבֵּר נפש אל נפש. ואז הלך הנער יום-יום לשעה מיועדה ומזֻמנה עד לְפִנַּת-רחוב מיועדה ומזֻמנה, ויום-יום מצא אותה בפנת-הרחוב ההיא. רק במקרה, דבר זה מובן מאליו. ופעם אחת לקח אותה וילך עמה לטַיֵּל עד למקום זה, עד לככר-השדה אשר מחוץ לעיר על-פני נְוַת-הדשא. ואחרי-כן באו הימים והם חזרו וטִיְּלו, חזרו וטִיְּלוּ יום-יום לפנות ערב עד לִשְׂדֵה-הדשא הזה – הלא הם אותם הימים אשר ראיתי את שני הצללים על-גבי כֹתל חדרי בכל יום ויום. והנער הלך, הלוך ועלה, הלוך ועלה, עד כי עלה עד לראש הפסגה אשר אִוָּה לוֹ ועד כי השיג אותה ועד כי עבר אותה… ואז – אז הלכו העניָנים שנית הלוך ורפֹה, הלוך וחזֹר. הלא כן הם החיים. פתאום בא היום והנער חדל ולא בא עוד. ברור: נוכח האיש הצעיר פתאום, כי טעוּת היתה בידו והצבע הלבן אינו כלל אותו הצבע, שמוצא חן בעיניו. מילא, טעוּת. רק מתים אינם טועים.

ולבי בקרבי זָב זוב דם למראה הצל הלבן והדק אשר תעה יום יום לבדו על-פני הדשא. לא ראיתי את פני הנערה, כי-אם הרגשתים. הנה חזרה וחיתה וראתה בחלומותיה בהקיץ את כל רגע ורגע אשר נתן הקיץ לה במקום הזה. וכל זה הן רק זה תמול היה. הכל עוד חדש כל-כך עִמה. פֹה דִבּר אליה את המלה המתוקה. פה לָחץ אותה אל לבו. פה בכתה מרֹב גיל, אשר לא יכול לבה להכיל. פה נשא אותה על כּפַּים, ופה, בעבי צאלי העץ, שכבה בזרועותיו ועיניה חשכו פתאום מרֹב אֹשר ומחשבותיה התבּלעו והיא לא ידעה עוד מָה. אז גמגמו שפתיו הלוהטות דברים וחצאי-דברים, אשר לא הבין הוא ואשר לא הבינה היא, ושפתיה גם היא גמגמו כאלה. רבונו של עולם, מה יפה היה הקיץ! ועתה – מה נשאר לה עתה מכל אלה?

איזה רוח, לא קר ולא חם, אלא שמיַגע מעט את הבשר ואת הנשמה יחד, החל לנַשב.

ופתאום, בְּצֳהֳרֵי יום אחד בראשית הָאֱלוּל, והצל האפור נראה שנית על-גבי הכֹתל אשר בחדרי. כמו אבן נָגֹלָה מעל לבי. אולי יֵהָפֵך עוד הכל לטובה. רק אַל נא יעמוד, כי-אם יגש אליה וישק לה! צעק בי כל לבי. ואף אמנם ראיתי, כי נטה הצל האפור על-גבי הצל הלבן – ולבי הוקל עלי. אבל רק רגע. ברגע השני ראיתי את הצל האפור מתפשט על-פני האדמה ומראהו כמראה אדם מפהק מתוך שעמום, והצל השני, הצל הלבן, עומד עליו ורועד, רובץ על האדמה וכורע, נוטה פעם בכֹה ופעם בכֹה, ובסערת רוחו הוא נושך את שפתיו. הרגשתי כי הַקַּטַּסטרוֹפה קרובה. נעשה הנער עיף מכל האֹשר אשר מצא ויהי לו כבר למשא וכבר הוא שואף לעבור את הימים אשר אין חפץ בהם ולחכות לקיץ חדש.

ושוב באו ימים אשר הצל האחד, הלבן, נראה רק לבדו. אבל פתאום, לפנות ערב יום אחד, בא גם הנער. השמים היו אפורים, האדמה היתה נאלחה וכבֵדה ולא היה עליה דבר עם מראה וצבע. כמו אנחה יגֵעה וצרודה עברה את כל העולם כלו. ואני הרגשתי, כי הוא מגיד לה עתה את הדברים אשר אותם מגידים על-פי-רֹב ברגעים כאלה, כמו למשל: „הלא יָדַעֲתָּ… אבוֹתַי אינם מניחים. חוץ מזה הנה לי גם נסיעה נחוצה מאד. בפתאום היה הדבר. מחר אסע… אך אַל-נא תבכי. הלא בכל-אֹפן יפה היה הקיץ! ”

האם יכולים השמים האפורים להשיב אליהם את השמש הלוהטת אחרי חדלה?

והצל האפור נסע – ונשאר רק הצל האחד, הלבן, והוא בא יום-יום.

למה בא וחזר ובא הצל הזה יום-יום עד המקום הזה? לא ידעתי. המקום הזה מָשך את הנערה אחריו. הלא פה ראתה את היותר יפה שבחייה. ואולם מה נורא היה מראה המקום הזה בימים האלה! רק עשר טִפּוֹת רזות נפלו מתוך עיני הנערה לארץ, וכבר היה הסתו בכל איתנו על-פני כל חלקת הארץ ההיא. השדה נעשה מכֻרכם ובאין-כח וְכָבֵד וְאָבֵל. היער היה כמוש ויגע ושרשיו כמו אל קבר פתוח. והשמים היו כבדים ועצובים, וכמו ילין בהם כאֵב אשר לא יוכלו לסַפּר אותו…

ומני אז לא חדל הגשם עוד. האויר היה כעופרת. הערפל לא סר עוד גם רגע. ככה נעשה הסתָו…

רָעש היער ורָעש, הָמה ופטפּט, ולכל אשר נשב הרוח, שם הניעו העצים את ראשיהם. הלא זה דרך העצים מעולם… כל ימי השנה, יום-יום למן הבֹּקר ועד הערב, היו טרודים עד למעלה ראש, לא מצאו מעולם אף רגע אחד פנוי לנפשם. אבל בבֹקר יום אחד והנה פלא נעשה. עץ-גֹפר רך וצעיר הביט במקרה על פני לוח-הטרף אשר לו, ופניו חורו מחרדת פתאום. אז יצעק בכל כחו: „הוי אֵל אלהי היערות ואפסי גנים רחוקים! הנה מחר יום החמשה-עשר בשבט –ראש השנה הוא –ואני לא שמתי לב ולא ידעתי! ”

והרוח אשר ביער, זה הפּטפּטן הזקן, אסף את קול-הקריאה הזה בכנפיו וימהר וישאהו עמו מעץ אל עץ, ומקץ רגעים אחדים ידע כל היער מסביב, מן הקצה האחד ועד הקצה השני, כי מחר ראש-השנה.

ויד גדולה ונפלאה היתה בלילה בכל העצים מסביב, ויהפכו וישֻׁנה מראיהם, כמו בא להם קסם פתאום, ובהיות הבֹּקר לא הכיר איש את מראה היער.

מאז הבֹּקר, כמעט שעלה עמוד השחר, עמדו העצים כֻּלם ביראה גדולה ובלי נוע ועיניהם נשואות השמימה. ביראת-שמים אשר אָרכה יום אחד אמרו למחות את כל פשעיהם ועֲוֹנותים אשר פשעו ואשר עוו במשך שנה אחת תמימה. הלא זה דרך עצי-היער מעולם…

כל היער מסביב, למקטניו ועד גדוליו, היה עטוף לבנים, הטליתים היו עשויות שלג זך, אשר נפל זה עתה מן השמים, והציציות היו נגררות אחריהן מעשה גושי-קרח ארוכים. שִׁטָּה זקנה ופתיה עטרה לראשה צניף לבן בתפארה.

ואימת חרדה גדולה נפלה על כל המחנה, והחרדה באה הפעם מקרב לב ונפש. שעה של התעוררות הגיעה. הבינו והרגישו פתאום כֻּלם את כל התֹּהו ואת כל הבֹהו אשר בחייהם, כי הבל וריק המה: את צעיריהם לוקחים מעמם להסיק בם את התנורים ואת זקניהם יכרתו מיער וגררו במגֵרה לעשות מהם קרשים… היש איש אשר יקנא בהם ובגורלם? או האם באמת זאת היא תכלית החיים ותכלית כל המעשה תחת השמים להיות כל עץ נע כל ימיו לכל רוח?… והעצים רגשו פתאום כלם יחדיו במרי שיחם, כי חם לבם בקרבם מאד.

תִּדְהָר עיף ושבע-ימים מזֹקן עמד בצד, ובקול צרוד יגע-שֵׁנה פסק את פסוקיו המשונים ויפטפט את מזמורי התהלים שלו, ואזוב רך המתחנך במצווֹת נִסה לענות אחריו. בעת ההיא ושמש לבֶן-פּנים שלח באלכסון את קויו הקהים אל בינות העפאים, ועצלות מתוקה ירדה ותרבץ על כל היקום מסביב. פתאום התעורר אוג צעיר ורם, אברך היודע מעט לנגן, ויקרא „הס! ”ויתחיל „אדון עולם ”. ההברה שלו היתה משֻׁבּשת, ואולם המלים באו מעֹמק הלב. ואחרי-כן בא גם יתר סדר התפלה: אַלוּן חסיד וירא שמים היה לבעל-שחרית, ותאַשוּר איתן ואדיר, בעל כרש עבה ומטובלי-צהרים, היה לבעל-מוסף. הרוח תקע בכח את התקיעה ואת השברים ואת התרועה, וכל העדה מסביב התיפחה בקול. ובבואם עד ל „ואנחנו קוראים ”נסה לוּז זקן ועבֶה לכרוע עד לעפר, ולא יכול כמעט לשוב עוד ולזקוף את קומתו…

ואנחה חלפה את כל המחנה מן הקצה אל הקצה, והיא באה מקרב לב ונפש.

ככה עברה מחצית-היום ומועד אחר-הצהרים בא, ומעט-מעט חדלה ההתעוררות החזקה ומעט-מעט הלכה הלוך וחסור. הלא זה דרך היער מעולם… הצעירים ועולי-הימים עשו כה וכה ויהיו נכונים לקראת „תשליך ”, והזקנים עמדו אָנֶה ואָנָה, זה בכֹה וזה בכֹה, ויהיו משוחחים ברגעי-בטלה אלה איש עם אחיו ואיש עם שכנו. אֹרן פתי עמד ויספר בגאוה באזני אחיו על-דבר אביו-זקנו, זכרונו לברכה, ועל-דבר אביו, עליו השלום. אביו-זקנו, זכרונו לברכה, כשבאה שעתו לפטור מן העולם, נטלו אותו ויגררוהו לקרשים, ומן הקרשים עשו כסא-מלוכה, להיות למלכת שבא לשבת עליו; וכן עלה לגדולה גם אביו, עליו השלום, במותו, כי מקרשיו עשו תרנים, הלא הם התרנים לאניות אשר עשה המלך חירם. „בר-מזל שכזה! בר-מזל שכזה! ”נענעו לו השומעים בראשם בקנאה גדולה. והאֹרן נשא את עיניו השמימה ויוסף: „אם זה הוא גורלי ואם נכתב עלי בספר השמים ביום ראש-השנה הזה, כי עלי להאסף אל אבותי הקדושים בשנה הזאת, כי עתה לא אשאל מאלהים דבר, בלתי-אם למות כמות אבותי הגדולים ולהיות אחריתי כמוהם… ”

ערמון חסיד התעקש ויאמר: „ואני לא כן עמי. לוּא שאלתי מאלהים דבר, כי-אז הלא תבחר נפשי לכל-הפחות לשאול תחת זאת, כי במותי יעשו מקרשי כסא-רבנות לאחד מן הגדולים אשר בארץ, ומענפי יעשו יד או חוטרא להורות בם על האותיות הקדושות בשעת הקריאה בתורה… ”

„בטלן! ”חשב בלבו לוּז אָרוך ויבש מן האַברכים הסמוכים על ענפי שכניהם.

אֵלָה צעירה, עקרה וגלמודה, הורידה את עיניה לארץ ובדממה דקה ובבושת-פנים אמרה: „אם למות –כי עתה שאלתי לי, אשר יעשו מעצי עריסות לילדים… ”

והשעות אשר אחרי מועד הצהרים עברו. הצעירים ועוּלי-הימים החלו בין כה וכה את סדר ה „תשליך ”על שפת הנהר, ויהיו מנערים את עליהם הנובלים אל תוך המים, והם מתענגים על עצם המלאכה. תִּרזה צעירה ועגבנית קצת החלה מעשה עגבים קטנים והוללות מעט עם רוח מערבי קל ופוחז, אשר נלוה אליה, ויהיו מתהוללים ומפטפטים יחדיו באחוה וברעות רבה, ורק לרגעים הפסיק אותם קול התדהר הישיש, אשר עמד בצד, עיף ויגע-שנה, ואת פרקי התהלים החל זה עתה מחדש, והוא מתרונן באפס כח ובאים שִׁנים: „למה רגשו גוים ולאֻמים יהגו-ריק… ”

ואימת-הקֹדש, אשר רבצה על יום הדין הקדוש מאז הבקר, עברה מעט-מעט כלה, ובני-הנעורים שבו להמיָתם הקדמונה ויהיו רועשים כדבר יום ביומו… ככה בא לאטו המועד אשר לפנות ערב, ופתאום והנה חדשה גדולה, אשר איש לא פלל. עורב זקן בא מועף, והוא נואק וצורח בקול. וכל היער מסביב קורא: „ראו, הנה המתנבא בא, הנה הקוסם, המגיד עתידות! ומקץ רגעים אחדים ידעו כל עצי-היער, למן השיח אשר על-פני האדמה ועד האַלון המגיע עד לעבים, כי בא המגיד עתידות ומנבא אחרית מראשית.

התִּרזה הצעירה היתה הראשונה. „אַחַי, –קראה, –האין לנו לדרוש בנביא ולשאול מעט בקלפים? ”וכל העדה מסביב נתנה קולה בשחוק. כל אחד עשה כמתנכר ויהי כאיש אשר לא יאמין בהבלים כאלה, אבל בסתר לבו משך ומשך אותו בחזקה דבר-מה לקרבה אל הנביא השחור הצורח.

התרזה הצעירה היתה, כמובן, הראשונה גם הפעם. הרכינה את ראשה והושיטה שריג דק וארוך אל העורב, והעורב התרפק עליו ויחל לקרוא את קריאתו על-פי הקוים הדקים הבולטים מן השריג.

„התראי בזה את הקו התיכון, העולה פה? ”קרא והוא נואק וצורח. „הנה הוא עולה למעלה וחד הוא בראשו, ומשם הוא פונה הצדה ומפגש בדרכו את הקו השני, הבוקע אותו ועובר את חודו ונופל מעבריו על שני קצותיו. דעי לך: בטרם תעבור שנה אחת יעלה עליך הכורת, וכרתו את עציך ולקחו ועשו מהם תליה, ועל התליה יתלו איש נקי, החף מכל פשע, אשר יאמרו עליו, כי היה מורד במלכות, והאיש התם והנקי הזה יפרפר רגעים אחדים על עצך, עד אשר יחָנק וימות, ויעזוב אחריו אלמנה עניה ויתומים רעבים, ואַתּ תהיי לקללה ולדראון בעיני כל רואַיך… ”

„הרף! הרף! ” –והתרזה התפלצה פלצות-מות ותמהר ותמשוך את שריגה לאחור ותפן משם בחפזון.

אַלון צעיר, קצת משכיל וחפשי בדעות, הגיש באֹמץ-לב את אחד מענפיו, ועל שפתיו הרביץ שחוק לא-אמון, והשחוק רבץ על שפתיו מאֹנס ולא הקביל אליהן היטב והעורב חקר את הענף ויתבונן בו בשים לב ויחל ויאמר: „עוד בטרם יעברו שלש פעמים שלשת ימים והוּנף עליך גרזן ונִפּץ את ראשך מעליך לרסיסים, את עצך יקחו ועשו את חציו למִטה, אשר ינשא בה המת, ואת חציו השני יעשו ארון להיות לקבורה, והיית לחרדה ולמנוד-ראש לכל רואיך ולפלצות לכל עובר, אשר יאהב את החיים בתענוגיהם. ”

האַלון נחפז בִּן-רגע ויעתק משם הצדה.

פתאום נשמע קול התִּדהר הזקן והחסיד, והוא מכעכע ומתנועע; רק אין זה כי-אם לחש לו הרוח באזניו ברגע זה סוד מסודות החיים והמתים. אז הפסיק הזקן רגע אחד את מזמורי התהלים אשר לפניו ויט ויושט אל העורב את אחד מבדיו היבשים.

והעורב נִבּא. „עוד טרם יעברו שלש פעמים שלשה חדשים ולקחו את עצך ועשו את חציו האחד ספסל. אבל הידעת מה יהיה משפט הספסל הזה? הלא זה ספסל אשר יעמידו אותו בבית-המשפט להושיב עליו אנשים נאשמים, אשמים באמת וגם נקיים מעָון, וראשון לנאשמים יהיה איש אֻמלל, אשר לא עשה רע מעודו, ורק עלילות דברים שמו לו, דבה רעה ובזויה, כי אמרו אשר שותה הוא דם ילדים. אבל את חצי עצך השני יקחו ועשו אותו כסא יפה, וישב עליו השופט, הלא זה האיש אשר ידון את דין האֻמלל ההוא ואשר את משפטו יחתום. ”

והאַלון הזקן לאט את פניו בענפיו היבשים ולא אבה לשמוע עוד.

וצללי-הערב ירדו מעט-מעט, ופתאום היתה החשכה ותשכון על-פני כל היער. רוח הקדוּשה וההתעוררות עברה כלה, ועוד מעט וישוב הכל להיות כבראשונה – – – – – – – – –

והיער שב להיות כמשפטו תמיד. רעשו העצים ורעשו, המו ופטפטו, ובאשר נָשב הרוח, שם הניעו העצים את ראשיהם.

אַיך עתה, פלמי, אתה הפילוסוף-המשורר הקטן?…

כשנלך תחום-שבת קטן מבית-הנתיבות, אשר עם חצר מסלת-הברזל, ונבוא עד לתוך העירה הקטנה, הרובצת בתוך הבקעה, נראה מנגד את ההר אשר מחוץ לעירה מעבר מזה, רחוק משם כשתי ויָרסטאות, ומעל ראש ההר נוצץ הבית הלבן עם תריסי החלונות הירוקים. הבית הלבן הזה עם תריסי החלונות הירוקים הוא המטרה, אשר אליה ישאפו המונים רבים לבוא שמה עם בוא ימי האביב החמים. אכן הבית הזה בעצם אינו בית אחד לבדו, כי-אם קבוץ שלם של בנינים. כל מי אשר עינו חדה רואה מרחוק גם את הכתֹבת אשר על-גבי השלט, התלוי על מוט ירוק היוצא מגג הבנין הראשי, ועליו כתובות באותיות ירוקות על-גבי מוסד לבן: „פּנסיון ודירות למעונות קיץ ”. אמנם רק גן-עדן קטן המקום הזה, חבוי בתוך איזו פנה שוקטת ומחרישה, רחוקה מאדם ועזובה מרגל, ומסביב רק ירוק, ירוק, ירוק: נאות-דשא ירוקים, עצים ירוקים, חורשה ירוקה, ונחל גם הוא אשר מימיו ירוקים, למראה. והאביב אשר במקום הזה רק פלא קטן הוא כֻלו. החמה מראה לה כאִלו יצאה זה עתה בפעם הראשונה מנרתיקה, והיא מביטה, כקטן שנולד, בסקרנות מרובה לתוך עולמו החדש של איזה קדוש-ברוך-הוא חדש. הרוחות הקלות והמנשבות דומות כאִלו צמחו להן זה עתה בפעם הראשונה כנפים, והן חדשות ורכות וענוגות, עד כי ישָׁמע עוד קול רִשרוּשן בנוען. והאביב כבד על הארץ, רובץ על כל שיח ועל כל גבעול ועל הדלי אשר עם הבאר ועל עמודי הטלגרף ועל המרזב אשר עם הגג, ומראה לאביב הזה כאִלו ירד זה עתה בפעם הראשונה מן השמים על הארץ והוא איננו עוד בקי ורגיל במלאכתו, ולכן יפזר את הונו בידים פתוחות באין חשבון ונותן גם לאשר לא שאל ולא דרש. כמו חג נצח פרוש על כל הככר מסביב.

על בצעי-רפש ועל חלוקי-אבנים יפסח האורח הבא מן העיר, עובר והולך עד לככר הפּנסיון, וצקלונו על כתפו, או יש כי יתנהל לאטו בעגלה המשרכת בכבדות את דרכה, ובעלותו הלוך ועלֹה את ההר ובבואו עד הגדר הירוקה ועד שער הבית הירוק, ויצאו לקראתו בעצם הרגע הזה בעל-הבית ובעלת-הבית והשפחה והמבשלת והנער הערום חציו, הממונה על גהוּץ הנעלים, והמון אנשים אחרים ורבים, וקבלו כל אלה את פניו בצהלה. ואולם את כל אלה כמעט לא יראה האורח הבא ולא ישים אליהם לב. ורק את האחד יראה ואליו ישים את לבו – והאחד הזה הוא פלמי. את פלמי יראה בכל. למן הרגע הראשון יכיר, כי פלמי הוא פה ראש המתעסקים, אשר באו להתעסק עמו, והוא המנצח הראשון על כל מעשה וכל ענין.

ופלמי זה הוא כלב קטן, אדום לצבע, עם בהרות לבנות על-פני חזהו ועם עינים גדולות וחמות וחולמות. הנער הערום למחצה נוטל את החפצים ואת הכלים מעל העגלה, השפחה נוטלת את הצקלון ואת הצרורות הקטנים, המבשלת עוזרת אחריהם ונוטלת את הספרים הארוּזים ואת יתר המטלטלים, ואולם דומה כי הראש והראשון בכל אלה הוא פלמי. פלמי מפזז ומכרכר לפני ההולכים, רץ מן האחד אל השני בחפזון ובעסקנות מרובה, רץ ושב, רץ וסובב, מתלבט בין הרגלים הפוסעות ומתרפק על הברכים הנעות, בא ומריח רגע ברגלי האורח, עוזבו שוב במהירות ורץ, ובעוד רגע הוא שב על עקביו ובא שנית, ועיניו מֵאירות מחדוה. דומה, כאלו הוא יודע ומבין היטב את כל הנעשה מסביב לו. כל עצמותיו תאמרנה: „ראוּ-נא, אורח חדש בא לנו ”, ודומה, כאילו כל ההנהגה היתה מסורה בידו והוא יודע את האחריות אשר נטל עליו עם בוא האורח החדש. ופלא הוא: כשהנער נושא את החפצים והשפחה אחריו עם המטלטלים הקטנים, רץ פלמי לפניהם להורות להם את הדרך, והוא יודע אל נכון את החדר הפנוי עתה להיות מסור אל הדַיָּר החדש. אחר-כך הוא רץ אל אולם-האכילה. האולם צר מרֹב אורחים ומרֹב כסאות מסביב לשלחן, אך פלמי יודע היטב את המקום אשריש שם להעמיד כסא חדש ולהכניסו במעט דוחק בין הדבקים. ואולם כמעט שהביא את הדיָר החדש על מכונו בשלום, או גם בעודו עושה כה וכה, והנה הוא נצב רגע אחד פתאום תחתיו, עומד וזוקף את שתי אזניו ומקשיב. כמדומה לו, ששמע מרחוק רעש כרעש אופנים וכמַשַׁק קול שוט, ובעוד רגע הוא משתער ונחפז ורץ שנית החוצה כל-עוד הנשמה באפו, וכל הכבודה אחריו. ופלמי לא טעה: עגלה חדשה עם אורח חדש באה.

ומכיר פלמי באורחיו יותר מבעל-הבית ומבעלת-הבית יחדיו. יודע הוא אותם, כמדומה, גם בשמם. אבל לפעמים יש שתפּול עליו פתאום איזו כבדות, והוא יחדל רגע משום לב אל הנעשה מסביב, ורק יעמוד תחתיו באיזו קרן-זוית, זנבו בין ירכותיו, ועיניו החמות מתחילות חולמות. דומה, כאִלו הרהורים באו לו והוא שואל את נפשו ברגעים כאלה: מהזה נעשה בעצם פה מסביב לי? מה כל המהומה הזאת ולמה היא באה? מה הם רצים ולמה הם רצים? ובני-אדם אֵלו, הבאים לכאן בעגלות יום-יום, למה בעצם הם באים לכאן?… אבל בעוד רגע והוא מתעורר ונִער את מוחו מכל ההרהורים התפלים האלה. רבונו של עולם, הן יפים כל-כך החיים ויפה הקיץ ויפים בני-האדם וחם כל-כך השמש! – והוא נזכר, כי אין לו פנאי, והוא נחפז פתאום ורץ.

ארבעה חדשים בשנה, ממחצית האיָּר ועד מחצית האלול, ראה פלמי חיים שיש בהם ממש, חיים של תנועה ותנודה ותכונה רבה. כל עצביו וכל מורשיו הפנימיים עומדים במלוא דפקם. טרוד הוא כל היום: מן הרחוב אל הבית, מן הבית אל חדר-המבשלות, מחדר-המבשלות אל אולם-האכילה, מאולם-האכילה אל כל אורח ואורח, ומן האורחים שוב אל הרחוב. כמדומה לו, ששמע שוב ממרחקים איזה שקשוק פעמון וקול אופן וקול שוט. כל כֹּחות חייו מתוחים כלם כמו מיתרים, והוא מתענג על מלוא החיים האלה וכל בתי-נפשו מתרוננים בו משמחה. וביחוד יקרות לו שעות-הצהרים, בזמן שהתכונה גדולה מאד והמלאכה רבה והרעש גדול והמהומה אשר בבית ומסביב לבית ובכל פנה הולכת מרגע לרגע הלוך וגדול. אולם-האכילה הוא אולם גדול ופשוט מאד, אשר כתליו מסוידים בסיד, והשלחן עשוי קרשים פשוטים, המונחים זה על-יד זה על-גבי עמודי עץ, ומסביב לו יושבים במעלה הסֵיזון, בחֹדש תמוז, כשמונים או כמאה איש, צפופים ודחוקים איש על-יד אחיו, והשאון הולך מרגע לרגע הלוך וגדול. בשעה זו מרגיש פלמי אחד מששים מטעמו של גן-עדן. טרוד ועסוק הוא לרוץ עם בעל-הבית ועם בעלת-הבית מאולם-האכילה לחדר-המבשלות ומחדר-המבשלות לאולם-האכילה, והוא מלַוה את כל קערה וקערה כשהיא מוּבאָה וכשהיא מוּסרה, וכך הוא מתלבט ורץ מתחת לשלחן ובין הכסאות, כאִלו רק עליו היתה כל המלאכה לגמור. מובן מאליו, כי לרגעים דוֹרך איש על אחת מכפות רגליו או הודפו ונוגחו, והוא משמיע רגע אחד קול יבבה. אבל אין דבר. יודע הוא בנפשו, כי מעלה הסיזון הוא, ואין משגיחים בקטנות כאלה. אין הוא אוכל כמעט כלום, לא בחדר-המבשלות ולא באולם-האכילה, כי אין פנאי לשום אדם לשום אליו לב. אבל אין דבר. די לו בעצם יבשה, שהוא לועסה ומגַרסה בשִׁניו רגע אחד באיזו קרן-זוית, ובאין לו פנאי לאכול אותה כהוגן, הוא עוזבה בעוד רגע תוך כדי אכילה וחוזר לטרדותיו המרובות: מאורח אל אורח, מאיש אל אשה, מגבירה אל אומנת, מעולל אל זקן, והוא בא ומריח ונובח מרֹב עליצות ונחפז ורץ, ובין כך הוא מזרז את המבשלת ורוקד כנגד בעל-הבית, להודיע לו בפתע פתאום חבה יתֵרה, ומקבל באהבה את מדרך כף-רגלו ונוהם רגע ושב עלֵז ושמח לאיזו עבודה אחרת. הסיזון שוקק כמַשַׁק דבורים, והוא עלז ושמח. רבונו של עולם, מה יפים החיים ומה יפה הקיץ! –

והקיץ כבד מאד על הארץ. לא נע עלֶה על-פני עץ ולא זע עב במלוא רוחב כל השמים. היה האויר כאִלו עמד מוצק תחתיו, קרוש כֻּלו. החמה לא היתה עוד בישנית, כיוצאת בפעם הראשונה מנרתיקה, כי-אם הכירה פתאום את כחה ותנהג בשררה גדולה ותשפוך את להט חוּמהּ באכזריות רבה. הרוחות לא היו עוד קלות ומנשבות, כאִלו צמחו זה עתה בפעם הראשונה כנפיהן, כי-אם היו כנפיהן כעופרת המוצקת, לא נעו ולא נדו. והחֹם רובץ, חופף על כל אשר נשמה באפו ומעיק תחתיו. התחבא האדם תחת צאלים ובינות לעצים עבותים, ומפני החֹם לא יכול להתחבא. ופלמי גם הוא עמד לרגעים בקרן-זוית והזיע.

וכך עבר חֹדש על חֹדש, וכך עברו הימים.

וכך בא מעט-מעט גם סופו של אב. השמים לא היו עוד כחולים כאשר היו בראשונה, כי-אם אד קל שכן עתה עליהם, אשר אין שֵׁם לצבעו. אין מראה תכלת ואין מראה בדיל, כי-אם כמו עשן זך. וגם החֹם לא היה עוד כבראשונה, לא עִנה עוד את הנפש כמו להט התמוז, אבל להט התמוז בכל נוראותיו היה נחמד ותאוה לנשמה, תחת אשר החֹם החדש הזה בכל חנו הטוב היה למשא. גם הערבים החלו עתה להיות ארוכים מעט מבראשונה, ופלמי לא הבין את הנעשה: מדי ערב בערב התאספו עתה האורחים אל אולם-האכילה, לא לאכול ולא לשתות, כי-אם ישבו כֻּלם יחדיו ויהיו מדברים איש עם אחיו או משחקים איש עם רעהו. פלמי התעמק רגע במחשבותיו. לבו נִבא לו איזה דבר, והוא לא ידע מה נבא. כמו שעמום ירד פתאום על כל העדה העצלה מסביב.

ופעם אחת בבקר, כשבא פלמי לתוך אולם-האכילה, ראה איזה שנוי, וברגע הראשון לא השיג את הנעשה ומה שונה פה. אז רץ אָנֶה ואָנָה, הִריח, המליט איזו נביחות קלות, ואחר-כן עמד תחתיו. פתאום הבין את הנעשה: שנים-שלשה כסאות הוסרו מתוך שורת הכסאות אשר מסביב לשלחן, ומספרם נתמעט. פלמי לא הבין מדוע נתמעטו הכסאות ולמה זה היה הרֶוח בין יתרם. לא עלה על לבו, כי בלילה, בעודו ישן, נסעו מזה שנים-שלשה חן האורחים הקבועים, לבוא לגור בעיר. אבל בעוד רגע שכח את כל המעשה. המהומה עוד היתה רבה והמלאכה גדולה.

והשמים היו כהים מעט והעלים לא היו רעננים עוד כבראשונה. פג צבע הירוק מעט מצער.

ומקץ ימים אחדים ואת פלמי מצאה חדשה נוראה אחרת, אשר לא פלל אליה. בעצם היום ולנוכח עיניו יצאו החוצה ארבעה אנשים מן האורחים המסובים אל שלחנו. עגלה חכתה לפתח השער. המשרת והשפחה נשאו צרורות ומטלטלים. האנשים עלו על העגלה, הרכב הצליף בשוט, קול „וְיוֹ ”נשמע, והאנשים נסעו ויעלמו. פלמי לא הבין מדוע. כמו מדקרות חרב חש פתאום בלבו.

ורעות באו על הרעות: רוחות קרות החלו לנשב, אחר-כן עלו עבים על השמים ומטר עצל וטורד החל לטפטף…

ופלמי נצב על שלש רגליו, ואת רגלו הרביעית הרים למעלה, ויהי חושב מחשבות רבות, ויחקור, ויחקור.

כל הלילה ירד הגשם, והגדר הירוקה גֻשמה כֻלה וקרשיה ומוטותיה היו רטובים ממים ומראיהם אָבל מאד. העופות עלו על המוט וישתקשקו בכנפיהם, ונוצותיהם לחות. בקרן-זוית עמד פלמי ויבט, ועורו ושערותיו רטובים מגשם גם הם, וצמרמורת קרה עברה אותו פתאום לאורך חוט השדרה. אז דאבה עליו נפשו מאד…

וממחרת היום חסרו מאולם-האכילה יותר מעשרים כסאות. גם מספר האנשים אשר נראו בבית מתמעט יתר הרבה. לפנות ערב השׂיקו מעט אש בתנור אשר בחדר-האכילה.

והגשם יורד מפקידה לפקידה לעתים תכופות יותר, והרוחות מנשבות עתה בזעף מפקידה לפקידה בתכיפות יתרה.

ופעם אחת בא לאולם-האכילה, ונשפו נבהלה. בשעת הסעודה הגדולה לא מצא שם בלתי עוד חמשה אנשים, וגם אליהם לא הושם עוד לב כראוי. רוב הכסאות עמדו הפוכים ומֻצגים כמין עמוד זה על-גבי זה, נשענים אל הכֹּתל בזוית. והגשמים ירדו בלי הפסק והרוחות נשבו בחמת סערה. ובחוץ התעופפו והתחוללו העלים הצהֻבּים בנשרם מן העצים. איזה רוּח-פחדים הלך תחת השמים, – ופלמי הביט ורוחו עגמה עליו פתאום מאד.

ובעל-הבית ובעלת-הבית וגם המבשלת וגם השפחה וגם הנער היו עתה בטלים שבעתים מבראשונה, וימצאו להם עתה עת-כֹּשר לשום לב גם לפלמי ולהראות לו את חבתם, ויהיו מחליקים אותו ומביאים לו איש-איש את מתנת ידו, גם נתח בשר וגם ספל חלב – אך המעשה הזה הכאיב את לב פלמי שבעתים: הלא אז, כאשר בעטו בו וכאשר דרכו אותו ברגל וכאשר לא שם איש לב לו או לרעבונו, טוב היה לו פי-שבעה. הלא אז היה קיץ על הארץ והשאון היה גדול כל-כך…

ופעם אחת קם בבֹקר ונכנס, וירא והנה גם האחרון איננו עוד. נסע גם הוא. אין עוד שעת סעודה ואין עוד סעודה. קרשי השלחן הוסרו מעל-גבי העמוד והם עומדים בפנה מוצב. ערמות תבן וקש וחשש על-פני הרצפה ואל כל אשר יפנה, צרורות ומטלטלים וחפצים ארֻזים וחבֻשים. דומה, כי גם בעל-הבית ובעלת-הבית בעצמם עושים עתה את הכנותיהם לסגור את כל הבית כֻלו על מסגר ולשוב העירה. הכל תם. מרה-שחורה גדולה נפלה על פלמי. נפשו החלה להדאיבו ולהכאיבו מאד, והוא לא ידע מה…

ורקיע השמים אשר בחוץ היה פתאום כמו מטיל עופרת. העבים היו תלויים כבדים ועצלים ורטובי-מים. הטפות היורדות היו כבדות. הרוח שרק לרגעים ויהי מחולל את העלים הנושרים מן העצים וירקידם בחפזון כמו גלגלים. והעולם כּלו היה מראהו כאִלו נכון הוא לחזור לתֹהו ובֹהו.

ופלמי עמד על שלש רגליו ואת רגלו הרביעית הרים ועיניו החולמות מלאו מחשבות. רבונו של עולם, למה כל זאת? למה באו האנשים הרבים האלה לכאן ולמה ישבו כאן ימים ושבועות ולמה הלכו פתאום? למה היה חם כל-כך ולמה חלף פתאום החם ובאה הקרה? למה היו השמים צחים ונאים וענֻגּים כל-כך ולמה כהו פתאום? ולמה מטפטף הגשם ולמה נושב הרוּח? ולמה יהיה קיץ ולמה חֹרף? רבונו של עולם, למה? למה? למה?…

פלמי התעמק בכבשונו של עולם, ובשום אֹפן לא יכול למצוא חשבון ודעת בכל המעשה הנעשה תחת השמש.

המות, אתם אומרים, נורא? מר? רע? – החיים, אתם אומרים, נעימים? מתוקים? טובים? – היציאה מן החיים אל המות, אתם אומרים, הוא דבר אשר גם בהגות בו איש והתיצבו שערותיו כמו נֵד? – הבל הבלים, אני אומר לכם, הבל הבלים, ילדים! אִלּוּ נִתּן פה למתים, מי יודע אם לא שמענו את ההפך מלה במלה…

ואני הבטתי אל פני הזקן המדַבּר אלינו את הדברים האלה. מצחו גבוה ולבן מאד בשתי רקותיו מלמעלה, והקמט אשר בין עיניו עמוק והולך ומתעקם עד שרש החֹטם. את הזקן הזה אהבתי מעודי.

רק שבעים שנה אנחנו חיים, הוסיף, ואולם רבבות אלפי שנים אנחנו שוכבים אחרי-כן מתים. החיים הם אפוא רק החלק הקטן, ולא-החיים הוא החלק הגדול. ובכן הֲוֵה אומר: החלק הקטן הוא התפל, תחת אשר החלק הגדול הוא העִקר. שבעים השנה בין רבבות אלפי השנים מעבר מזה ורבבות אלפי השנים מעבר מזה אינן בלתי-אם הפסקה קטנה מן הרגיל. נמצא, כי החיים הם המקרה, היוצא מן הכלל, הדבר שלא כסדרו, תחת אשר לא-החיים הוא המצב הקיָם, התמידי, הדבר כסדרו…

ובשובי לבדד בלילה הביתה המו בקרב לבי ובאזני הדברים: אִלּוּ נִתָּן פה למתים. חשבתי דבר-מה וחשבתי, ולא ידעתי מה הוא. מתחת למפתן-ההכרה אשר לי נקר הדבר, ואני לא יכלתי לתפוש אותו. פתאום הרגשתי, כי צרה עלי נשמתי, הרגשתי לפתע פתאום עד מה אמלל אני ועני נדכה ויגע. אוי, מה ריק כל העמל אשר תחת השמש! הא לך נֹאד נפוח במחיר החיים כלם: ואני חש ומרגיש פתאום, כי עיפתי עד מאד… כן, אין כל הֹוֶה תחת השמים, כי-אם הכל עָבַר, הכל עתיד. דקדוק החיים אין לו „בינוני ”. רגלי כבדו, ידי כבדו, וכל חושי בי כבדו. אין שֹׁוֶה לחי בכל המעשה הנעשה מן הבקר ועד הערב ומן הערב עד הבקר. ואני מתהלך וחולם, חולם ומתהלך בכבדות, בכבדות. מאין באת, טפה אֻמללה? מן המנוחה. ולאן אתה הולך? אל המנוחה, מנוחת התמיד אשר מן הנצח ועד הנצח…

ומסביב לי שפוּך הלילה, טהור וצח ומלא תכלת, ונֹגה התכלת שוכב כטל על הרחובות הריקים והנרדמים ועל הככר הישן ועל הבאר אשר בתוך הככר ועל סף בית-הכנסת. קול הֲמוֹת ישָׁמע מקרב הלילה, ואני טרם אדע מי ההומה. שומע אנכי את קול צעדי אחד ושנים – או האם קול לבי הוא הדופק? והצללים הזכים נעים ונדים על-פני כתלי הבתים, וצלי זוחל לפני, חציו על הארץ וחציו על הכתלים, ויוצא מתוך רגלי, והוא גדול הרבה ממני. ופתאום שומע אנכי קול דברים: אִלּוּ נִתָּן פה למתים. האם אנכי דברתי?

והדברים הולכים ורבים, אין זאת כי-אם נִתָּן הפה אשר אמרתי.

ואני חולם ומתהלך…

*

על סף בית-הכנסת עומדת חסידה בעלת רגלים ארוכות וחרטום אדום וארוך, ועל-יד החסידה עומד צל שחור ומלא עינים מכף רגלו ועד קדקדו, ועל-יד הצל השחור צל זך לבוש בדים.

אנכי, אומרת החסידה, אוהבת שעשועי קוּנדסים. כאשר אעבור על-פני נהר ואזכור כי שם נשמות ילדים שֶׁעֲדֶן לא נולדו והן ישנות בחיק האפס הגדול ומתענגות על העדרן, אז אשלח את חרטומי פתאום אל תוך המים ואעלה משם לא-נולד כזה ואטילהו אל תוך החיים וחיה. אני הנני החסידה, המביאה את הילדים לעולם. הה, לוּ ראיתם איך הם מפרפרים ואיך הם מתנגדים בכל תקפם בידיהם וברגליהם אל החיים הנתונים להם בעל-כרחם ואיך הם בוכים ומיללים! ואנכי שמֵחה לאֵיד אחרים…

ואני, ענה בעל-העינים, הלא אָרע ממך שבעתים! את החיים, אחרי שכבר היו, אני לוקח וממית אותם ומוציא אותם מן העולם. אני הנני מלאך-המות. הה, לוּ ראיתם איך הם מפרפרים ואיך הם מתנגדים בכל גופם אל המות ואיך הם משנים את מראיהם ואת חזות פניהם בגשתי אליהם ואיך כל הנצבים עליהם בוכים ומיללים! ואני עומד ושוחק ואלפי העינים אשר לי מאירות מרֹב גיל…

הלא רעתכם גם שניכם כמר מדלי, אם תדמוה אל הרעה אשר אנכי עושה – ענה לבוש-הבדים. אנכי הנני גבריאל המלאך, הממונה על תחית המתים. אל המתים שכבר מתו אני בא, ואותם אני לוקח ומחַיה אותם שנית. הלא תודו, כי אנכי הוא המגדיל את הרעה עד למדרגה הגדולה מכל ההולכות לפניה. אכן מטבעי אנכי שמח-לאֵיד…

החסידה פתחה את חרטומה הארוך ותשתאה; מלאך-המות פקח את אלף העינים אשר לו וישתומם.

וגבריאל הוסיף: אכן שעת-כֹּשר באה לידי ולא אחמיצנה ואתקן פה באזניכם משגה אשר נתפשט מאד. רבים חושבים כי תחית המתים היא דבר אשר בבת-אחת יעָשה באיזה זמן מן הזמנים, והיה יום אשר כל המתים מקצה הנצח ועד קצה הנצח יקומו פתאום כאיש אחד; ואולם הדבר הזה רק משגה הוא. לא בפעם אחת יעָשה הדבר, כי-אם מעט-מעט, לא בזמן מן הזמנים, כי-אם תציד בכל יום, ולא בימים אשר יבואו, כי-אם מעולם כן נַעשה וגם עתה כן יעָשה, וכן יעָשה גם לימים הבאים. יום-יום נעורים על-יָדי רבים מן המתים, והם שבים לחיות פה בארץ, ורק צורותיהם חדשות. המכונה עשויה מעשה גלגל, והגלגל מתגלגל באין מעצור: איש מן החיים ימות, ואיש מן המתים יקום וחי. חק התמורה הוא…

החסידה פערה את חרטומה ותשתאה; מלאך-המות פקח את כל עיניו וישתומם.

– גדול השאול ורחב-ידים. והמתים שוכבים ומתענגים על המנוחה הגדולה והרחבה, אשר אין לה מדה. המנוחה היא תכלית כל תכלית. והמתים אוהבים את המות ונפשם קשורה בו בכל אלפי מיתריה ולא ימירוהו בסגולות מלכים – הלא ידעתם חזיון דומה לזה גם בין החיים ואהבתם את החיים? ורק דבר אחד נתון למתים האלה, אשר ימרר את מותם: הלא הוא היראה מפני התחיה – הלא ידעתם חזיון דומה לזה גם בין החיים ויראתם את המות? אמנם כן, לוּלֵא היראה הזאת ולוּ ידעו כי יכולים הם להיות מתי-נצח, אשר לעולמים לא יעזבו עוד את חיק המות, כי אז היו מאֻשרים. כמשפט מלאך-המות בעיני האדם החי, כן משפטי אני בעיני האדם המת. „הנה מלאך-המות בא! ”קוראים החיים ורועדים בכל רמ ”ח אבריהם, „והנה מלאך-התחיה בא! ”מיללים המתים וחרדים בכל שס ”ה גידיהם. האֵם אשר בשאול תשמור על בנה לבלתי יקום לתחיה, והבעל האוהב ישמור את אשתו מכל משמר לבלתי הִנָּתק פתיל מותה. ומובן מאליו, כי יש גם שם פילוסופים העמלים להמתיק את התחיה על-פי חקירותיהם ולנטול ממנה את נוראותיה. וכן יש גם מהתלים, אשר הִתּולים עמהם כל היום, והם בהתוליהם מתאמצים לתת את התחיה לשחוק לבלתי יירא אותה איש. ואולם כל זאת לא תועיל ביום עֶברה, יום בוא התחיה.

… ורבים מן החזיונות והמראות והמעשים, אשר אתם מוצאים ורואים בין החיים אשר על האדמה, אתם מוצאים ורואים גם בין המתים אשר בשאול. בחיק המות שוכבים המתים ומתענגים על כל טוב, והנה פתאום בא האיד: כלבים מצחקים, מלאך התחיה בא להעיר! אחד המתים החל להתרגז ממקומו ולהניע יד או רגל. הקרובים והגואלים מיללים וזועקים: הן עוד מעט וחיה! הן רק כפשע עוד בינו ובין החיים! והם עושים כל תחבולה לבעבור החזיקו במותו, ומהרו את הרופאים והבהילו את המלחשים והרבו סמי-רִפאות ולחשים ותחבולות, ויש אשר גם יצליחו, והחלימו את החולה הנוטה לקום והשיבו אותו למות. ואולם יש אשר כבר נגזר גזר-הדין, ואז לא תועיל כל עצה עוד, והמת יקום וחיה ובחיותו והספידו אותו בקהל וקראו: הוי, החיים האכזרים, הוי, החיים הרוצחים! איך קפדתם כאורג את פתיל-המות? איך עלה הכורת הזה ויגזֹר ולא חמל? – הלא ידעתם את הנוסח!

… מובן מאליו, כי במדה ידועה מאֻשרים העשירים מן העניים גם שם. העשירים עֹז בידם ותחבולות שונות נתונות להם לשמור את נפשם בכל משמר מן התחיה ומכל הפורעניות השונות המביאות את האדם לידי תחיה. שומרים הם את נפשם מכל התחממות – פה בין החיים קוראים למחלה הזאת התקררות –: בוחרים לשבת בארצות הצפוניות, נוסעים בימות החמה למקומות מעין סיביריה או לַפְּלַנדִיָּה, מַרבּים ברופאים ובפרופיסורים ובמעינות ישועות או מרשים לעצמם גם את הלוקסוס לשבת בתענית יום יום, להפך מן העניים, אשר החוֹבה מוטלת עליהם לאכול לדאבונם הגדול יום יום עד כדי שביעה – הלא ידעתם את כל זאת.

… אכן כל זאת אנחנו מוצאים אצלם בהיות השנים כסדרן. אולם יש גם שנים שלא כסדרן, אשר לא מתים בודדים ויחידים יקומו לתחיה, כי-אם עדות שלמות. יש אשר תבוא כעין מגפה של תחיה, מין כולירה או דז’ומה של תחיה, ואז יש כי עשרות עשרות מתים יקומו יום יום לתחיה, ויש כי בימים מעטים יתמו מחנות שלמים לחיות. ואז ידי השוטרים והשומרים מלאות עבודה כל היום לכונן סדרים טובים ותקנות מועילות, ויש כי יַרבּו דֹמן ורפש על כל פנה, או ימשחו את הצנורות בתוך הביבים על הארץ ברחובות במיני אשפה שונים, או יגַדלו בכונה קולטורות שלמות של בצילים לבעבור עצֹר בעד התחיה.

… או יש כי יהיה בין המתים איש פושע, למשל, רוצח אשר החיה נפש בזדון, וענשו אותו השופטים משפט-תחיה. אז יועיד לו הפושע סניגורים, אשר ינסו לזכות אותו ביום דין ולהקל את ענשו, ותחת משפט-התחיה יחַיבו אותו חובת-גלות לעולמי עד ולהיות נגלה אל אחת מערי הדרום החמות, להיות מרחף שם בין המות ובין החיים תמיד; ואולם על-פי רֹב לא יצליחו, והפושע יִדון לתחיה. אכן נסו רבים מבני הדורות החדשים לעמול בכל כחם לבטל בארץ חפשית כזאת, כארץ המות, את ענש-התחיה, שהוא, על-פי דבריהם, שריד מימי הברברים, ואולם, כפי הנשמע, לא הצליחו.

… ויש גם אשר יהיה כמשפט החזיון בארצות החיים, אשר יקום איש ואבד עצמו לדעת, והיה גם פה לפעמים בין המתים איש אשר יקַיֵּם עצמו לדעת, ובעצם ידו יגזור את פתיל מותו. יש אשר מרֹב טובה ישלח איש יד בנפשו, וקם וחיה, ויש אשר יעשה כזאת מרֹב בטלה או מרֹב שעמום. למשל, יש כי בחור ועלמה יתַנו אהבים, ואבותיהם או גואליהם לא יתנום להתחתן, אז יש כי יקחו השנים ריבולבר ושָׂמו נשמת-חיים בפיו, וירו את הנשמה אל תוך פיהם, ובִן-רגע והם קמו וחיו…

החסידה סגרה את חרטומה הפעור ותעמֵק במחשבותיה ומלאך-המות סגר את אלף עיניו עד החצי וישקע בחלומותיו.

*

„החיים, אתם אומרים, טובים, נעימים ומתוקים? דִבּר אלינו הזקן – והמות, אתם אומרים, רע, מר ואיום? ואולם אִלּוּ נִתּן פה למתים, כי אז אוּלי שמענו את ההפך… ”

ואני הבינותי פתאום.

פָּרַבּוֹלָה

I

גבור היה בארץ, אשר גרמיו היו כמטילי ברזל ואגרופיו כענקים ועורקיו כחבלים והגבור הזה מִלְאָה את כל חדרי לבו רק מחשבה אחת: לכבוש את הארץ ואת כל אשר עליה ולהַדבִּיר את כל האדם תחת רגליו, כגחלים בקלחת הגיהנֹם, כן בערה בקרב נשמתו האהבה אל הכבוד.

ואל ההרים יָצא הגבור, אל מקום הַמַחְפֹּרֶת, אשר שם אבני מחצב וּמֶטַלוֹן, ויחפור באבני –המתכת ויחצוב ויבקש; ואל השּׁוּחָה נכנס אשר בתוך המערה, ויבדוק את גידי אבני –התכת המְשׂרָגִים בשִׁכְבַת האדמה, ויחצוב באבני החֵמר, ויחפור ויבקש. אז מצא את אדמת –הברזל.

ואת אדמת –הברזל הבדיל מקרב האבן ומקרב הַגִּיר ומקרב הבִּצה, וַיָבֵא אותה אל תוך הכבשן ויַבער בה אש, ויצא הברזל הנִתּך. את הברזל הנתך הבעיר וַיַשְׁמֵד ממנו את הגחלת, ויצא הברזל הטהור. ואת הברזל הטהור הבעיר ויצרפהו, ויצא ברזל –העשת הקשה.

אז לקח הגבור את ברזל –העשת הקשה, ויפעלהו וייצרהו ותצא –החרב.

ועם החרב יָצא, חגוּרה במתניו, ויקם לכבוש בה את הארץ ואת כל אשר עליה ולהַדְבִּיר את כל האדם תחת רגליו.

ואולם לשוא: לא נִצְחָה החרב ולא כבשה את כל הארץ!

II

גבור היה בארץ, אשר עיניו היו מאירות ופניו היו מבהיקים ולבו היה חם תמיד, ואת כל חדרי לבו החם הזה מִלְאָה רק מחשבה אחת: לכבוש את הארץ ואת כל הנשמה אשר עליה. כנר התמיד אשר במקדש, כן בערה התאוה בקרב נשמתו.

ואל ההרים יָצא הגבור, אשר בשְׂדֵה המחפֹּרת, לחפור באבני מחצב ומֶטַלוֹן אשר בשוּחה בתוך המערה, ויחפור ויעמל ויבקש. אז מצא את הברזל.

ויצרף את הברזל אשר מצא, ויצא ברזל –העשת.

אז הביא את ברזל –העשת אל בית –המלאכה, ויעבוד ויעמול בו ויעש לו ממנו –עֵט –ברזל.

ועם עט הברזל יָצא הגבור, לבעבור כְּבשׁ את הארץ ואת כל הנשמה אשר עליה ולהַדְבִּיר את כל תחת רגליו.

ואת אשר חשב, מָצָא. נִצַּח העט ויכבוש את כל הארץ.

אגדה הֹדית

בראשית. בעלית קיר של עבים בין השמים ובין הארץ ישב היוצר הצעיר, בְּרַהְמַהּ הגדול –ורוחו מרחפת, מרחפת…

ואלפי יצירות ומחשבות של יצירות רחפו לפניו ורעשו ותססו בלבו של היוצר הצעיר, ואחת נפלאה מחברתה ואחת אוריגינלית מחברתה, בקרב לבו בערו המחשבות ובכל עצמותיו ובראשי אצבעותיו.

וככל אשר יקרה את כל יוצר אמתי וצעיר קרה גם אותו: רגע האמין בנפשו ובכחו אמונה גדולה, ורגע נפל עליו רוחו פתאום והוא התחיל להיות מסֻפּק בכשרונו –הלא הם הסימנים היותר מובהקים של כל גֵּנִיּוּס אמתי.

ויש אשר לבש אותו גיל פתאום על רעיון אשר מלא את כל לבו, ויש אשר נקלה פתאום הרעיון בעיניו ויחשוב את נפשו כאין… מי לא ידע את הרגעים הקדושים האלה של היוצר?

אך סוף-סוף לא יכול להבליג עוד על אחת המחשבות הכבירות, אשר העסיקה אותו בלי הרף. המחשבה לא נתנה לכבוש את עצמה. קם ברהמה בהתלהבות ונגש לעבודתו. יָצר ויצר ויצר. כמעט שלא ידע מה שהוא עושה, ויצירתו כמו השתפכה מקרב לבו. בסערה נולדה בו, ובסערה הולידה. יצר את שירתו הראשונה: את האור.

מיד כשכלה את היצירה האוריגינלית הזאת והביט בה, התחיל שחוק קל לסלסל את שפתיו. האלהים הצעיר מצא קורת-רוח במעשהו. ראה כי טוב –ולבו רעד בו. ואולם מקץ שעות אחדות התחיל הספק שנית לענותו. מי יודע? אפשר שיצירתו אינה שוה כלום. אפשר שבכלל אין לו שום כשרון…

זכר את המבַקר. „אפשר שאלך אצל זה ”, חשב בלבּו, ובלב מתפעם ומרחף בין תקוה ופחד בא עם יצירתו אצל המבַקר.

בבַישנות ובמרך-לב נגש אליו. „אדוני, סלח-נא אם אפריעך רגע. הרהבתי עֹז בנפשי –שָׂא-נא לי על עזותי –מתחיל אני –אבל אין דנין במדת הדין את המתחיל. אפשר שיש בי איזה ניצוץ של כשרון, אפשר שמלאכתי זו תצלח במעט. אני בעצמי לא ידעתי. באתי אצל חכם שכמותך, ואתה הורני-נא את הדרך. אשר אלך בה להבּא. אפשר ”…

המבט, שהביט בו המבקר פתאום, המית את המלה בעודה על שפתיו. המבקר היה זועם קצת, מאחרי שֶׁקֵבתו לא עִכּלה אותו יום יפה, ובכלל היה איש סר וזועף ומר-נפש ונרגן תמיד. נטל את היצירה הרכה, את האור, והסתכל בו רגע אחד. רק רגע אחד. פתאום השליך אותו מעל פניו, וכמעט שהשליך אותו לתוך הסל העומד תחת שלחנו. מרֹב רגילות כמעט שהמליטו שפתיו את המלים: „לא יודפס ”.

„בֹּסר! ”, קרא אחר-כך, „בֹּסר! נכּרת בזה מיד ידו של מתחיל. מי אינו רוצה בימֵינו להיות יוצר? הכל יוצרים! הכל מאמינים, כי כשרונות הם, כי גניוּסים הם, כי אמנים הן! כך הוא הדור הזה. ומה שנוגע למאמרך אתה, לאותו האור, שהבאת כאן אלי, האם לא תדע כלל, שיש בעולם מין דבר, שקורין לו חכמת האוֹפּטִיקָה, וכי יצירתך זו מתנגדת אפילו לחֻקותיה היותר-יסודיים של חכמה זו? זה ראשית. ושנית: חכמי-האסתיטיקה כבר באו לכלל דעה אחת, שיפיו של דבר מֻנח בשלמותו, והדבר שעשית אתה –משום שהחֹשך גוֹבל אותו בקצהו –אינו אלא קטע ”…

„ואולם, אדוני ”, נסה האלהים הצעיר להצטדק, „זה הוא רק פרק אחד מִפּוֹאֵימָה שלמה בת ששה חלקים, שיש עם לבי להשלימה, ורעיון אחד שלם מקיף את כלם ביחד ”…

„מה שיש בלבך ומה שאין בלבך –דבר זה אינו נוגע אלי. בֹּסר, אמרתי, ודי! ”

ברהמה הוריד את ראשו. לבו דפק בו בחָזקה וכמו דמעות נראו בעפעפיו. בימים ההם האמין עוד מאד במבקרים. אך מעט מעט התחזק. נטל את אורו והלך לו וגנז אותו בארגז שֻׁלחנו ולא רצה עוד להסתכל בו. כמעט שנשבע בלבו, כי לא יוסיף עוד לעולם ליצור איזו יצירה. הן ברור הוא, כי אין לו שום כשרון כלל.

אבל בלילה, כשהדממה היתה עמוקה מאד, תקפתהו פתאום תשוקת היצירה שלו ולא נתנה אותו לכבשה בלבו. איזו רוח נעלמה הדפה אותו. קם לראש אשמורות וישב אל מלאכתו.

והיצירה, אשר יצר הפעם, היה – –הרקיע. זה הוא הפרק השני מן הסריה הנפלאה, שראה לפניו בחזונו. כשגמר אותו, הביט בו והתענג עליו. כל קרביו רעדו בו. הפעם הזאת הצליח. כמדומה לו, שהוא מעשי ידי אמן. „טוב מאד! טוב מאד! ”הגה ברוחו הקלה ויספוק כף אל כף. ובפרט אותה התכלת הצחה, אשר שפך עלפני הרקיע… ואולם לאחר רגע התעצב אל לבו. שוב התחילו הספקות.

וכשבּא אצל המבקר, קבלהו זה בסבר פנים זועפות, כמשפטו.

„לא יסכון! ”קרא כמעט שהספיק לשום בו עינו. „רקיע זה אינו רקיע כלל. אפילו הצעיר שבתלמידי בית-ספר לצַירים יודע לצַיר על-פני הבד רקיע יותר יפה. הצבע אינו צבע והקו אינו קו. וביחוד אותו הזֹהר. כשאתה מביט בו מתוך פֶּרֶסְפֶּקְטִיבָה הגונה, הוא הולך ונמוג. הקו מחויב להיות מקביל אל הפרספקטיבה. התכלת במקום זה ענוגה יותר מדי ובמקום זה קשה יותר מדי. יש בזה יותר משמינית שבשמינית של סנטימנטליות. מכיר אני בך מיד, שאין אתה אלא יפה-רוח גרידא, ואולם עצם האמנות רחוק ממך. בכל-אֹפן צריך אתה להתרגל תחלה זמן רב במלאכת הרשימה. ולא על-פי הטבע עליך לעשות את המלאכה, אלא על-פי סמל ”.

היוצר הצעיר שמע, נתן תודה, נאנח והלך.

ובכל-אלה לא יכול לכבוש את חזון לבו ולהכניעו. לא מצא דמי לנפשו. פתאום בלילה קם ויצר גם את הפרק השלישי: ארץ מדשיאה דשא, עשב מזריע זרע, עץ פרי עושה פרי. הצבע היסודי של כל אלה היה הירוק. הצבע הרענן הזה הרהיב את עין היוצר ועינו לא שבעה להסתכל בו שעה ושתים ושלש. התענג עליו והתענג. „טוב! טוב! טוב! ”

ואולם המבקר לא עשה הפעם דבר, אלא נתן קולו בשחוק. דמי לבו של היוצר קפאו בקרבו. והמבקר הוסיף: „כַּלֵּךְ לך! כתמים של דיו ממש ותו לא! עתה כבר ברור הדבר, שאין לך אפילו סימן של כשרון ”.

והאלהים הצעיר לא חדל עם-כל-זאת. ממחרת הביא לו למבקר את השמש! –עוד נסיון קטן.

פני המבקר נתקדרו ומצחו נעשה קמטים. אבל רגע אחד נאלם והעמיק במחשבות. היוצר הצעיר הזה, כמדומה לו, שסוף-סוף יש בו איזה דבר. יש בו ניצוץ. אלא צריך הוא למורה-דרך. מובן מאליו, למורה-דרך שכמותו. ובכן התחיל ללמדו. ספק לו על-גבי כתפיו להודיעו חִבּה יתֵרה ואמר:

„אין לכחש. המחשבה היא מחשבה לא רעה כלל. אבל הצורה, הצורה שבחרת לך! צורה כזו לא תעמוד בפני שום בקֹרת. ראשית: אותם הכתמים הרבים, שאני רואה כאן. נכּר מיד, כי המלאכה אינה מלאכה נקיה, ואתה בכלל אינך מקפיד על הנקיוּת. ושנית: השמש שלך לא היתה צריכה להיות עגולה, אלא מרֻבעת. האם לא ידעת או לא שמעת מימיך דבר על-דבר אותה האמנות, שקורים לה „אמנות קוּבּית ”, ושהיא עתידה באחרית הימים לכבוש את העולם כֻּלו? ”

ברהמה היה כאלו שפכו לו קיתון של מים קרים בפניו.

ובכל-זה לֹא חדל. ממחרת היום הביא אל המבקר הקשה את מפעלו האחרון שבאחרונים, את הפרק החמישי: שרץ נפש ועוף אשר יתעופף. אין זה כי חליפות המינים הרבות שביצירה זו, אותן הַוַּריאציוֹת השונות והמשֻׁנות, תקחנה אפילו את לבו של העַז שבמבקרים.

ואולם המבקר ראה ופניו רעמו מקצף. „למה אתה מסתולל בי, לענות את נפשי דוקא? כּעוּר, כעוּר, כעוּר! אותו השרץ השורץ על הארץ מוקצה, פשוט, מחמת מאוס! מי שנפשו סולדת עליו ומי שנפשו אסתיטית אפילו במקצת לא יוכל להסתכל בזה! –ואותו העוף הפורח, שאין לו מעמד כלל ואין לו אותו המוצק הדרוש, שהוא סוף-סוף העיקר ביצירה! נכּר מיד, שאין לך שום שַׁלְוָּה אֶפּית. כַּלֵּךְ לך! ”

יצא ברהמה מלפניו אָבל וחפוי-ראש. בלילה לא יכול לישון. אלפי מחשבות סערו בקרבו. רק עוד פעם אחת הוא חפץ לנסות.

ובבקר, בטרם יעלה השחר, קם לפעלו: –עשה את הבהמה ואת הרמש ואת חית הארץ. לבסוף באה לו עוד מחשבה אחת קטנה, מחשבה נוספת: עשה את האדם…

ועם הפרק הששי הזה שָׁלמה הפוֹאימה –המשא אשר הכביד על לבו הוקל.

ובלבו חשב: עוד רק הפעם אנסה –ויקם ויצרור את כל אלה בשמלה ויבֵא אל המבקר. הפעם הזאת היה עז ברוחו מעט יותר ובטוח בעצמו.

ואולם המבקר, כמעט שראה אותו, תקף אותו קצף גדול וכל סבלנותו פגה. „לא ”, צעק, „אין זה כי-אם קשר קשרת עלי! הלא רואה אתה, כי איש עסוק אני מאד ואין לי פנאי ליוצרים שכמותך! מֵילא, החיות שלך –מובן מאליו, שאפילו הצעיר שבצַירי-חיות אשר יהיו בארץ יעשה את אלה יפה ממך. ואולם האדם, זה האדם שעשית, העיני אנשים תנקר? האם לא ידעת, כי לא זה הוא, שאליו אנו מחכים, כי-אם למין אדם עליון, אותו אדם העליון, שאני עסוק עתה בקביעת סימניו וש… ”

„אבל יסלח נא לי אדוני. את האדם עשיתיבצלמי כדמותי. לא את האדםשלך חפצתי לעשות, אלא את האדם שלי. אני הוא היוצר, ואני את המחשבהשלי יצרתי. והמחשבה הלא פשוטה מאד: אני עשיתיו בצלמי ובדמותי, בכדי שיעשה זה אותי אחר-כך בצלמו ובדמותו הוא. מין שעשועים של חליפות. ולא עוד, אלא שכַּוָּנתי היתה: אברא-נא יצור, שיש לו רק חמשה חושים לבד, שבהם בכל-אֹפן אי-אפשר להשיג את תכלית כל התכלית, אשר פתרונה טעון רבוא רבבות חושים, ואשר עם-כל-זה אטע בלבו מין נטיה כבירה ותמידית להתאַוֹּת בלי-הרף לבוא עד תכלית כל המעשים, למרות חושיו המעטים, ואשר עד תכלית לא יבוא לעולמי עולמים. המחשבה הזאת היא אוריגינלית למדי. על זאת יודה גם מבקר שכמותך ”.

המבקר לא ענה דבר עוד –והאלהים הצעיר יצא מלפניו ועיניו הזהירו והאירו.

ובבואו אל עליתו, השתטח מלוֹא כבודו על רפידתו. מנוחה מתוקה אפפה אותו. פתאום נפקחו עיניו לראות את אשר לא ראה עד כה: אין המבַקר הזה אלא נרגן קטן ומבקש-מומים תמידי, שאין לו בעולמו אלא הלכות יבשות ופסקי דינים וּכללים קבועים ומלים ריקות –ולב מבין אין לו. אין כלל בכחו של זה להבין מה שנעשה בלבו של יוצר. אין יוצר אמתי זקוק כלל לתורתו של זה!

ופתאום הבין האלהים הצעיר, כי יוצר הוא, וכי הפואימה, אשר עשה, יפה, יפה מאד. איזה גאון לבש אותו, הגאון של היוצר. יוצר, אשר עשה אלה, יש לו הצדקה לנוח.

וביום השביעי נח. הביט על יצירותיו והתענג. ופניו היו מאירות ועיניו היו מזהירות. אז ידע ברהמה כי הוא אלהים!

אגדה

בארץ רחוקה ונכריה, אשר איש אין יודע עוד איה היא, בקרב עם רחוק וזר, אשר איש אין יודע מה שמו, בימים רחוקים ורבים, אשר איש אין יודע עוד אימתי היו, – שם ואז הָיֹה הָיָה איש, עצב תמיד ונכה-רוח תמיד, אשר את שמו גם-הוא אין איש יודע עוד. ויען כי את שמו אין איש יודע עוד, ויעו כי קרה את האיש הזה מקרה נורא ונפלא בדבר קדקֹד ראשו, לכן נקרא-נא לו קָדְקָדְיָה, על-שם סופו.

ובכן: היה האיש הזה, אשר שמו קדקדיה, עצב תמיד ונכה-רוח תמיד, והוא בעצמו לא יָדע מדוע. כך עשה אותו יוצרו. תמיד התאונן, תמיד מצא, כי רע לו, תמיד היתה לו איזו סבה לקרֹא חמס, תמיד עשו לו בני-אדם עָוֶל ותמיד ידע, כי הצדקה לו להיות עצב ונכה-רוח. בקצוּר: יש גם בריות כאלה בעולם. ויען כי תמיד כָּאב לו, לכן הִרְבָּה ראשו תמיד לחשוב מחשבות, ויען כי הִרבּה ראשו תמיד לחשוב מחשבות, לכן כָּאַב עליו ראשו תמיד. יום ולילה בלי-הרף חשב ראשו מחשבות ויום ולילה בלי-הרף כָּאַב עליו ראשו. אויה, לוּ רק לא היה ראשו זה בין כתפיו! אויה, לוּ רק לא חשב ראשו זה מחשבות רבות כל-כּך!

פעם אחת הלך קדקדיה בחוצות העיר, וילך הלוֹך ותעֹה ברחובות באין מַטָּרָה ובאין תכלית, ועיניו רֹאות בכֹּל רק רע, כדרכו, ומחשבותיו הומות בו, כדרכו, וראשוֹ כֹאֵב עליו, כדרכו, אז עבר על-פני אחת החֲנֻיּוֹת, אשר ברחוב העיר – חנוּת לְמִמְכַּר מורי-שעות שונים, מורי-שעות גדולים אשר על הקיר ומורי-שעות קטנים אשר בּכּיס.

רגע אחד עָמַד ויקרא את כְתֹבֶת הַשֶּׁלֶט, אשר על-פני דלת החנוּת – והוא כמעט לא ידע את אשר הוא עושה וכי הוא קורֵא. בלי שים-לב קראו עיניו גם את המלים: „נעשים פֹּה גם כל מיני תקוּנים למורי-שעות מקֻלקָלים”.

אז התיצב ויפער את פיו לרוָחה, וכדרכו – חשב מחשבות.

ומחשבות היו לו תמיד בראשו, נפלאות וזרות ומשונות כל-כך, עד-כי ישחק כל השומע אותן.

וגם עתה, בְּעָמְדוֹ כך, חשב ראשו מחשבה נפלאה וזרה ומשונה כזאת, אשר ישחק עליה כל השומע. למשל, בעמדו כך לפני החנות, חשב ראשו מחשבה משונה זו: „אִלו היה כל העולם כּלו מורה-שעות, כי עתה מסרתיו אל המתַקֵּן הזה, לבעבור יְתַקֵּן אותו”. ורגע אחר-זה חשב: „אלוּ היו כל חברַי ומיֻדעי מורי-שעות כּלם, כי עתה הֵבֵאתִים אל המתַקן הזה, לבעבור יתקן אותם”. ורגע אחר-זה חשב: „אלו היו הרב והרבנית בעירנו מורי-שעות גם הם, כי-עתה לא היה הדבר מזיק כלל, לוּ נתתי גם אותם לתקנם פֹּה קצת”. וכמו כן חשב: „אלו היה גם השופט אשר במדינה זאת לא אדם, אלא מורה-שעות, כי עתה היינו צריכים מאֹד למסור גם אותו פעם אחת אל המתַקן הזה, לבעבור יתקן אותו”. ועל מחשבות זרות ונפלאות ומשונות כאלה הלא ישחק כל-שומע. אבל הוא, קדקדיה בעצמו, לא שָׂחַק כלל, אלא, אדרבּא, דבּר את כל אלה בכֹבד-ראש וברוח נכאה ובמרי-נפש ובכל-לב, כי כָאֲבו לו מחשבותיו המרות, אשר הוא חושב תמיד רע על כל האדם.

וקדקדיה עושה כה וכה ופיו פעוּר ומוחו חושב וראשו כֹאֵב, והוא בעצמו אינו יודע את אשר הוא עושה – ופתאום שמע והנה קול איש מדַבּר אליו.

הוא לא התבונן כלל, כי בין כֹּה וכֹה עָלוּ רגליו בלי שים לב על מפתּן החנות וכי בעוד רגע וכבר היה גם בתוך החנות פנימה. האיש אשר דבּר אליו היה בעל-החנות.

–מה-חפצך, אדוני? – שאל.

מובן מעצמו, כי קדקדיה נשאר תפוש במחשבותיו ולא ענה דבר.

–האם חפץ אדוני לקנות מורה-שעות?

מובן מעצמו, כי קדקדיה לא שמע כלל ונשאר מעמיק במחשבותיו.

–האם חפץ אדוני לתַקן מורה-שעות ישן?

מובן מעצמו, כי קדקדיה לא ענה גם על זה.

–האם יש לך דבר אלי חוץ מזה, אדוני?

וקדקדיה אינו עונה דבר, כי-אם גוֹנח ומתיפּח ונאנח, והוא לא ידע כלל כי גנח והתיפּח ונאנח ולא ידע גם-כן כי בלי-כַוָּנָה הפליטוּ שׂפתיו את המלים: „הוי ראשי, ראשי! מה-כֹּאֵב עלי ראשי!"

–אַח, ראשך כֹּאֵב עליך, אדוני? – קרא בעל-החנות בסבר פנים יפות. – אין דבר, אין דבר! יאמן-נא לי אדוני, כי אין דבר וכי כל-זה כאין וכאפס. גם את-זה אנכי מבין לתקן… עוד מעט ואדוני יראה!

קדקדיה לא שמע כלל ולא נתן כלל לב לדבריו ולא התבונן כלל – אבל בִּן-רגע, טרם עוד יוכל קדקדיה לסרב או להסכים, ובעל מורי-השעות כבר שלח את ידו ויתפֹשׂ אותו בראשו, ובעוד רגע אחד והנה כבר הִתִּיק האיש בתפישׂת-יד אחת חזקה ורגילה את קדקֹד הראש אשר לקדקדיה ויסירהו מעליו – והוא מחזיק את הראש בין אצבעותיו.

מפי קדקדיה לא נשמע שום קוֹל ושום הגה, לא לטובה ולא לרעה, וכמעט לא ידע את הנעשה.

ובעוד רגע ואיש חגר על עינו האחת זכוכית מַגְדֶּלֶת, כאשר יעשו עושי מורי-השעות, בבדקם את פנימיוּתוֹ של מורה-שעות, ויבּט רגע אחד אל-תוך גֻּלְגֹּלֶת הראש, אשר הוא מחזיק בין אצבעותיו, וימשמש בו ויניעהו וינידהו, כי אמר לבדוק ולחקור גם אותו.

– אין דבר, אדוני! – הוסיף אחרי-כן לדבּר במנוחה שלמה, כאִלוּ לא קרה דבר וכאִלוּ לא היה כל המעשה יוצא כלל מן הרגיל. – אין דבר! רק ה „נוצה” מקֻלקלה קצת, ועלי לתקנה. גם הגלגלים נתמזמזו קצת מרֹב שמוּש ואינם עוד כמשפט. חוּץ מזה, מעֻקם קמת גלגל-המחשבה והגלגל המניע את הדפק יֵחפז יותר מדי בלכתּו. נחוץ מאֹד למשוח אותם במעט שמן. כמו-כן מן-הנחוץ הוא „לנַקּות” היטב את כל המכוֹנה ולהעביר את האבק אשר התקבּץ פֹּה בְּהַמְשֵׁךְ הימים. מחיר כל המלאכה יעלה לך בזול: רק שני אדרכּמונים וחמשים קשׂיטות. בזול יותר לא אוכל. ועתה הא לך כתב-שובר, והיה לך לאות כי קבּלתי מידך כלי לתקנוֹ, ומקץ שלשה ימים, כאשר תבוא אלי ותחזיר לי את השוֹבר, תוכל לקבל את ראשך מתֻקָּן.

קדקדיה היה ברגע הראשון נדהם, ולא ידע את אשר היה לו. ידע רק, כי קדקֹד ראשו מוּסָר מעליו, וכי אדם זר ממשמש עתה בגלגלי ראשו. ואולם כל מכאוב לא חש; אדרבא, חש כי הוּקל לו פתאום וכמו הוּטל מעליו משא כבד וטורד. מקץ רגעים אחדים לא ידע אפילו, כי נעשׂה בו איזה שנוּי. נִתַּן לו שוֹבר, נטל אותו, שׂם אותו בכיסוֹ – ויצא.

אכן איש נפלא מאד עושה-מורי-שעות כזה! נוטל לו קדקֹד ראש אדם, כאשר יטול איש מורה-שעות, בודק בנוצתו וחוקר בגלגליו ודורש במכונתו, כאשר יבדוק וכאשר יחקור וכאשר ידרוש איש עושה-מורי-שעות את מורה-השעות, וגם את התּקוּנים בו עושה הוא כאשר עושה איש במורה-שעות; מוֹשח בשמן ומנקה מן האבק, ואת האוֹפנים המתרַפּים הוא מהַדֵּק ומחבּר היטב. אכן ארץ מאֻשרה ארץ כזאת ועַם מאֻשר עַם כזה וימים מאֻשרים ימים כאלה, אשר בם יֵעשה ככה ואשר יתקנו בם קדקדי-ראשים כתקן מורי-שעות!

וקדקדיה יצא מן החנות.

באין-ראש יצא – ויהי טוב לו וקל לו, כאשר לא היה לו עוד מעולם. כל מחשבה אין הוא חושב עוד, כל מכאוב אין הוא חש עוד ועל בני-האדם ורשעתם ואולתּם וצביעותם אין הוא מתמרמר עוד, – כי לא היה לו ראש עוד, אשר יחוש ואשר ירגיש בכל אלה. אדרבּא, לבו מרקד בו ומכרכּר ומפזז בשמחה, כל בני-האדם נדמו לו כמלאכים, כל המעשה הנעשה תחת השמש טוב ונעלה ומשֻׁבּח מאין עוד כמוהו – ויהי הוא עובר את הרחוב הראשונה, ורגליו קלות כנוֹצוֹת והן אינן מהלכות כלל, אלא מרקדות.

אשרי האדם אשר ראש אין לו!

ופלא הוא! בעברו את הרחוב התבונן וַיִּוָּכַח, כי אין איש רואה ומכיר בו כלל, שראש אין לו. אדרבא: לפעמים נדמה לו, כי כל העוברים מביטים בו ומשתּאים ומשתוממים לו בהדרת כבוד, לא רק כאִלו לא היה לו ראש, כי-אם כאִלו היו לו שני ראשים –

מה נפלאו בני-האדם! איש שאין לו ראש, דוקא לו נותנים כבוד, כאִלו היה בעל שני ראשים!

פתאום הרגיש, כי בּאה לו תאוה גדולה לאכילה, כאשר לא היתה לו כמוה זה ימים ושנים. תמיד בכל העת, שהיה ראשו עליו והוא היה זועף וזועם בלי הרף, לא חש רעב ולא הרגיש צמא, ולא היתה לו בכלל שום תאוה, ועתה, כמעט שהוסר ראשו מעליו רגע קטן, והנה כבר תקפתהו התאוה לאכילה כאשר לא תקפתהו עוד מעולם. ברגלים קלות נחפז ויעל ויכּנס אל אחד מבּתּי-האֹכל הגדולים אשר בעיר.

המשרתים, כמעט שראו אותו, נחפזו לקראתו מכל צד ומכל זוית, וישתחווּ ויקדו לפניו שבע פעמים עד לארץ, וכמעט שהשתטחו לפניו מלוא קומתם על הרצפה מרֹב חפץ ומרֹב התאמצות לחלֹק לו את הכבוד הראוי לו. אכן נפלא הדבר, כמה וכמה פעמים בימי חייו כבר היה פֹּה, ואיש לא שָׂם אליו לב ומן המשרתים כמעט שלא חפץ איש להתבונן אליו, ועשו את עצמם תמיד כלא-רואים, ועתה, כמעט שזכה להיות מעט-רגע איש בלי ראש ומוח ומחשבה, והנה כלם כבר נותנים לו כבוד איש מִקָּצֵהוּ.

וְהַמֶּלְצַר בעצמו נחפז לקראתו לשרתהו ובעל-הבית בעצמו בא ובעלת-הבית בעצמה באה גם היא – והכּל עמדו צפופים ודחוקים לפניו, וכל העינים היו נטויות לכל ניד עפעפיו, וכל האזנים היו נטויות לכל הגה קל היוצא מפּיו, וכל הרגלים היו נכונות לחוש ולמהר ולרוץ.

ולאכל נתנו לו מן המבחר, כל נֵתַח טוב וכל חֶלְקָה שמֵנה וכל מנה יפה, ומן המרתף העלו לו את כל היינוֹת המשֻׁבּחים, וגם את היין הַמְשֻׁמָּר שם זה עשׂרוֹת שנים, והוא ישב ואכל נתח אחר נתח, וַיֵּשְׁתְּ כוס אחר כוס, כאשר לא אכל וכאשר לא שָׁתָה מעודו. ועוד בצאתו חלקו לו ככל הכבוד הזה – והוא יצא שמח וטוב-לב ומאֻשׁר.

פתאום חש בנפשו, כי הוא באמת אדם גדול, ורק שהוא אינו יודע איך בא לו השנוי הזה. אפשר רק מפני שאין לו ראש. אשרי האדם אשר ראש אין לו!

וגם בעברו ברחובות העיר ראה ונוכח, כי ידעו פתאום כל הבריות גם הן שהוא אדם גדול, וכל הולך וכל עובר מברך אותו בשלום בהדרת-כבוד, וגדול וקטן וזקן ונער משתחוים לו. ובהטותו את אזנו, שמע, כי מתלחשים בכל צד ובכל פאה בדממה: ראו, הנה קדקדיה הולך! ראו, הנה קדקדיה עומד! ראו, הנה קדקדיה עושה כך וכך! – והוא הלך ולא ידע בעצמו, מדוע מגיע לו ככל זה – ולבו הגיד לו מרגע לרגע יותר, כי הוא אדם גדול באמת.

אז נגש אליו אחד מן האנשים, סוחר אדיר מאדירי העיר, וידבּר אליו בהכנעה גדולה:

–חסד אנכי שואֵל מעמך, אדוני קדקדיה! אם יָקְרָה נפשי בעיניך ואם חפץ אתה לחמול עלי, הואילה-נא להיות לי לשֻׁתּף בַּעֲסָקַי, וּבֵרַך אלהים גם אותי בגללך. הלא אם רק מעט משׂכלך הזה תפַלג לעסקינו, והיה גם זה רב והותר, כי משלח ידנו יפרוץ ומסחרנו יציץ ויפרח…

אכן נפלא הדבר: ראש אין לו – ושֵׂכֶל, אומרים לו, יש. מעודו ועד כֹה שחקו ולעגו לו תמיד ולכל היוצא מפיו, ועתה נחשב פתאום לחכם; אין זאת כי-אם כבר הסכּינו בני-האדם כך, שרק מי שאין לו ראש יֵחָשֵׁב בעיניהם לבעל שֵׂכֶל גדול.

וקודם שעברה עוד שעה אחת, וכבר יצאה השמועה, כי האדון קדקדיה, מלבד שהוא החכם היותר גדול שבעיר, הוא גם העשיר מכל העשירים – ובאמת הלך גם מסחרו הלוך וגדול מרגע לרגע.

וכל האנשים אשר בעיר באים ושואלים בעצתו, וכל היוצא מפיו קדוש הוא וברוך. כל עסק אשר הוא אומר עליו טוב, יהיה טוב גם בעיניהם, וכל עסק אשר הוא אומר עליו רע, יהיה רע גם בעיניהם. מובן מאליו, כי מקץ ימים אחדים מִנוּ אותו גם לדירֶקטוֹר של בית-הבּנק הגדול, אשר על-פיו תִּשַּׁק כל הארץ.

ובבֹאו לביתו מצא על שלחנו כתבי-הזמנה למאות, אשר הזמינו אותו עֵדות וחברות ואגֻדּוֹת שונות שבעיר, ובקשוּ אותו, כי יעשה להן את הכּבוד ויבוא אל אספתן בערב.

מובן מעצמו, כי בערב, בבֹאו אל האספה אשר ל„אגֻדַּת לומדי-תורה”, נבחר מיד פה-אחד ליושב ראש. הרב בעצמו חִכּה לכל-אשר יפסוק הוא הלכה למעשה, וכל לומדי-התורה לחכו את עפר רגליו. קדקדיה בעצמו ישב והשתומם. אמת שהוא חכם גדול, אלא שאף-על-פי-כן אין הוא יודע מתי בעצם באה כל התורה הזאת אל תוך מעיו, והוא סוף-סוף הן לא למד אותה מעודו!

וכן בא ביום שלאחרי-זה גם אל האספה אשר לאגֻדַּת המלֻמדים והחכמים, ומובן מאליו, כי נבחר גם שם פה-אחד לראש. קדקדיה ישב ולא הבין כלל את הנעשה עמו. אז הניח את כף ידו על ראשו – סלחו נא: הן ראש לא היה לו, ורק הניח את כף ידו על המקום אשר שם הראש – וישתומם וישתאה. היתּכן כי על-ידי זה לבד, שאין לאדם ראש, הוא נעשה פתאום למלֻמד?

וגם אל האספה אשר לחברת חובבי התּיאטרא והמוּזֵיאוּם והמלאכות הַיָּפות בא, ויהי גם שם לראש וראשון. אין זה כי-אם באמת הוא איש, אשר יש לו טעם ושֵׂכֶל טוב בכל הענינים היפים האלה! ואף גם היה בכל מקום ובכל ענין לראש המדבּרים, וכאשר הוֹרָה, כן היה…

וּמקץ שלשה חדשים היו אספות לבחירת ראש-העיר, אז נבחר קדקדיה פה-אחד לראש-העיר. אין כמוהו, אמרו, איש ראוי לכהֻנה גדולה זוּ!

אז הכירה פתאום גם הממשלה בכל „פּעֻלותיו הרַבּות” של האדם הגדול לטובת הארץ ותתן לו את אות-הכבוד הראשון, ואחרי-כן נתנה לו אותות-כבוד אחד אחר האחד – כל יום ויום ואות-הכבוד שלו.

ככה עברו ימים ושנים.

– – –ואת השובר אשר בכיסו שכח קדקדיה, ולא עלה כלל על לבו, כי עליו ללכת לבית עושה-מורי-השעות ולפדות את קדקֹד ראשו. מה בצע בקדקֹד ראשו? למה לו קדקֹד ראשו? מה יתן ומה יוסיף לו קדקד ראשו? – ולו טוב כל-כך גם בלעדיו!

ובין כֹּה וכה והוא עולה עוד הלוך ועלֹה. לא היתה פקֻדה ולא היתה מִשמרת אשר לא נתּנה לו מפני הכבוד. לא היתה חכמה ולא היתה תבונה אשר לא באו אנשים לשמוע אותה רק מפיו דוקא. לא היתה מדרגה ולא היתה מעלה גבוהה אשר אליה לא עלה. מה בצע לו בראשו? למה לו ראשו? מה יתן לו ראשו?

עשה לו באחד הימים מין כּר ממֻלא תבן, ואותו הדביק אל צוארוֹ במקום הראש – ועל כּר-התבן הזה אמרו בני-האדם איש-איש מִקָּצֵהוּ, כי הוא הראש היותר חריף אשר בכל העולם. למה לאדם ראש, אם גם בלי ראש יכול אדם להיות נחשב בעיני בני-אדם לַראש היותר חריף?

עוד מדרגה אחת היתה לפניו, אשר לא הגיע עדַין אליה, ועתה הוא עומד גם לפניה. בהיות הבחירות למנוּי פרופיסורים בבית-האקדמיה לחכמות נבחר קדקדיה לפּרופיסור – ומקרוב ומרחוק באו לשמוע חכמה מפיו ותלמידים רבים התאבקו בעפר רגליו וישתו בצמא את דבריו, ויאמרו, כי דברים חשובים ועמֻקים כדברים אשר הוא משמיע אותם לא שמעו עוד מעודם – ואיש לא היה ביניהם, אף לא אחד, אשר יביט ויתבונן, כי הראש היושב על כתפי ה„חכם” הזה הוא רק כּר של תבן!

אז באו מקרוב ומרחוק אל הפרופיסור החדש, וישאלו מעִמו, כי יכתוב להם גם ספרים.

וקדקדיה החל לכתוב ולהדפיס ספרים, לא היתה פנה ולא יה מקצוע אשר לא עסק בהם. ובני-האדם קָנוּ ויקרא ולא הבינו דבר, כי סוף-סוף הלא האיש אשר כתב אותם היה איש אשר ראש אין לו, כי-אם כר של תבן – ואולם בחוצות וברחובות צעקו פה-אחד, כי הדברים נפלאים ועמֻקִּים ונשגבים עד בלתי הבין אותם, ולא היה עוד כמוהם.

אבל עוד מדרגה אחת, והיא האחרונה, היתה לפניו, אשר לא הגיע עדַין אליה.

ופעם אחת והנה מרכבה רתומה לששה סוסים באה עד לפני שער ביתו, ומשם יצא איש, והאיש עלה עד לפני קדקדיה ויתיצב לפניו.

בא האיש אל קדקדיה בשם המלך, ויבקש אותו, כי יקבל עליו את המשרה היותר גבוהה – מִשרת מיניסטר.

אז היה קדקדיה למיניסטר – והוא יושב בהיכלו.

וכל העם אשר מסביב התפלש בעפר לפניו וילחך את עפר רגליו, ועל כל מעשה אִוֶּלת ועל כל מעשה סכלות, אשר עשה, צעקו והעידו, כי היא חכמה גדולה.

וקדקדיה מחוקק חֻקים ומוציא פקֻדות ועושה משפטים – וראשו אין עליו.

והֵיכלוֹ מלא על-פני כל הקירות מסביב אספקלריוֹת נוצצות, אשר אם יביט איש בהן וראה את תמונתו, וקדקדיה יושב ורואה את תמונתו ואת כר-התבן אשר על כתפיו, ואולם הוא לא ירגיש כלל, כי תבן הוא, והוא יודע רק אחת, כי לו – ראש של מיניסטר.

אשרי האיש אשר ראש אין לו.

והוא יושב בהיכלו ושבעים ושבעה שרים עוטרים אותו מסביב ומיחלים למוצא פיו, ושבע מאות ושבעים משרתים ועבדים נכונים לכל פקֻדה, היוצאת מלפניו. ככה היה האיש אשר אין לו ראש – ראש לכּל!

ככה הלך קדקדיה הלוך והַזקֵן ויהי איש זקן מאד מאד.

פעם אחת והוא יושב בהיכלו, בפיו סיגַרה טובה, אשר ריחה הטוב נודף לכל עֵבר, ולפניו נֶעֱרָם גל של עתונים, והוא קורא ולא קורא.

הכּל כבר נעשה כרצונו. הארץ כבר מתנהגת כשורה. והוא זקן ואין לו ענין לעסוק בו, ולכן הוא יושב וקורא בעתונים.

והעיקר קורא הוא את המודעות.

ופתאום והנה מודעה לנגד עיניו:

„מת איש זקן עושה-מורי-שעות. הניח אחריו חֲפָצִים רבים-ושונים. מחר יִמָּכרו החפָצים בפרהסיה לכל המרבה לתת”.

המיניסטר הזקן העמיק רגע אחד במחשבותיו.

כלומר: לא במחשבותיו העמיק, כי מחשבות לא היו לו, מאחרי שלא היה לו ראש – ורק פשוט: כמו צל עָבר לפניו. נדמה לו, כי זוכר הוא, אשר היה גם לו פעם אחת איזה עסק עם איש עושה-מורי-שעות. אבל בעוד רגע וגם הצל הזה גז ונמחה, והוא לא זָכַר עוד דבר. הלא סוף-סוף היה איש בלי ראש!

ורק את משרתו קרא ויאמר לו: כי יזכירהו מחר את-דבר המודעה.

ומחר בשעה המיועדה הלך גם המיניסטר אל השוק אשר שם תהיה המכירה בפרהסיה. הן יש לו בהיכלו קֹבץ של חפצים עתיקים ויקרי-המציאות, אולי יקרה לו גם היום לקנות איזה חפץ יקר-המציאות.

על-גבי במה עמד פקיד ובידו מַקֶּבֶת, והוא מכריז על כל חפץ וחפץ.

„מורה-שעות עתיק, המצאה חינית, מימות שנות דורו של קוֹן-פּוּטסֵי¹. מחירו אדרכּמון אחד. מי נותן יותר?”

–אנכי נותן שני אדרכּמונים! – קרא אחד מן הקהל.

–ואנכי – שלשה אדרכּמונים!

–ואנכי – ארבעה!

–ואנכי – ארבעה ועוד קשיטה אחת!

והמיניסטר קרא פתאום בבת-אחת: “אנכי נותן מאה אדרכּמונים!!”

והפקיד עומד ומכריז:

–מאה אדרכּמונים במחיר מורה-השעות העתיק. מאה אדרכּמונים בפעם הראשונה. מאה אדרכּמונים בפעם השניה. מאה אדרכּמונים בפעם… מי נותן יותר?

וכאשר לא ענה עוד איש דבר, הכריז:

–מאה אדרכּמונים בפעם השלישית! הקנין קם לזה, אשר נתן מאה! – ובמקבת שבידו הכה על השלחן אשר לפניו לאות כי חדל המשא-ומתן. מורה-השעות החיני היה לקנין לָאָדון המיניסטר.

ואחרי-כן החל הפקיד להכריז על חפץ שני:

„שרשרת זהב עתיקה, מְגֻבֶּלֶת מעשה גַבְלֻת, מימות יהושע בן-נון מחירה אדרכּמון אחד. בזה אני מתחיל. מי נותן יותר?”

והעם נתן שנים וגם שלשה וגם ארבעה וגם יותר. ופתאום ענה המיניסטר:

–אנכי נותן מאה!

והשרשרת גם היא קמה לקנין לו.

והפּקיד הכריז על חפץ שלישי:

„קדקד-אדם עם גלגלים ועם נוצה, מתֻקָּנה וּמנֻקָּה היטב. דבר יקר-מציאות מאד. מחירו ממאת אדרכּמונים ואילך. מי נותן יותר?”

דממה חרישית בין הקהל. איש לא עָרֵב את לבו לקנות חפץ זר ומשונה כזה.

והפּקיד מבקש בעיניו את המיניסטר, הקונה הכל, – ואולם איש לא רָאָהו עוד.

המיניסטר ברח על נפשו ויחפז וימהר אל ביתו.

ומדי בָרְחוֹ ומדי הֵחָפְזוֹ, וההרהורים שבלבו המו בו בלי-הרף: את-הכל בעולם יקנה, את-הכל, את-הכל, ורק לא קדקד-אדם, ולוּ גם יהיה זה קדקדו אשר לו עצמו!

מה בצע בקדקד-ראשו? למה לו קדקד-ראשו? מה יתן ומה יוסיף לו קדקד-ראש? ולו טוב כל-כך גם בלי ראש!

הבין קדקדיה, כי ברגע אשר יהיה לו ראש, יתחיל הראש לִכְאַב עליו והוא יהיה איש אֻמלל וכל כבודו וכל גדֻלתו וכל תפארתו יתעופפו בִן-רגע.

ואולם בלילה, בחלומותיו על משכבו, לא סרה תמונת קדקד-הראש מנגד עיניו, ותענהו ותדריכהו מנוחה ותציק לו. ויש אשר נדמה לו, כי באו אנשים חזקים וגבורים ובחֹזק יד נגשו אליו להדביק אל ערפו ואל-צוארו את קדקד-הראש הנקנה, והוא מפרפר בידיו וברגליו ואינו מניח אותם לעשות את אשר זממו. רק לא קדקד-ראשו! רק לא קדקד-ראשו! רק לא קדקד-ראשו!

ובבֹקר מצאו אותו עבדיו, והנה הוא שוכב על מטתו מת.

והרופאים אמרו: מת מרֹב פחד, כי ראה איזה מראה בחלומו והוא התחלחל מאד – ויאחז אותו השבץ.

ואולם בעת מותו נתּן לו כבוד פי-שנים מאשר היה לו בחייו. ורק המקבּרים, מדי קבּרם אותו, התפּלאו מעט בראותם, כי תחת ראש יש לו לקדקדיה כר של תבן – אבל בעוד רגע ויקח גם המראה הזה את לבם ויכרעו וישתחווּ שבע פעמים ככה, ויהי הכבוד עוד גדול מבראשונה.

אשרי האיש אשר ראש אין לו.

– – – – – – – –

ואולם אִמִּי-זְקֶנְתִּי, מדי סַפּרה לנו את הספור הזה, הוסיפה: ובכל-זאת, אתם הקטנים והקטנות, ראו, הנה יש עוד בעולם אנשים, אשר בכל נפשם ומאֹדם הם חפצים למחוֹל וּלוַתֵּר על כל כבוד ועל כל גדֻלה ועל כל תפארת, ובלבד שיהיה להם ראש. יהי חלקכם עמהם!