א.    🔗

מטבע הדברים, כמי שמתעניין שנים רבות במשנתו של מרטין בובר, וכמי שרואה בו מורה גדול לשאלות הרוח והיהדות של דורנו – אולי הגדול והרלוונטי מכולם – מצאתי בין האוצרות של “פרוייקט בן יהודה” שיחה מרתקת (מתוך: אהוד בן עזר, אין שאננים בציון) שעליה ברצוני לשוחח כאן.

אך קודם לכך, אפתח במפתיע את דבריי לא בשבחי בובר אלא בגנותו. ולמען האמת בכך אינני מחדש דבר, רבים לפני הצביעו על החולשה הגדולה של בובר – וביניהם גם מהאנשים הקרובים ביותר אליו, כמו ארנסט סימון והוגו ברגמן – חולשה המתבטאת באיזה סוג של “ערפל” השורה כמעט על כל משפט שלו – הן על כתביו והן על שיחותיו.

במקרה שלפנינו, בשיחה המופיעה בפרוייקט “בן יהודה”, שיחה של בובר עם חבר קיבוץ שלא נזכר שמו, אי אפשר שלא לראות עד כמה לא “נוגעות” כלל התשובות של בובר לשאלות של האיש המתלבט הניצב מולו. חבר קיבוץ זה חש שחייו ריקים מכל תוכן רוחני – והוא מהרהר בקול לפני בובר על האפשרות שיחזור בתשובה, לפחות באופן חלקי, אל אורח החיים הדתי. הצעיר שואל את בובר:

ב.    🔗

עד כאן הקטע הראשון שברצוני לעיין בו כדי להציג את הבעיה.

חבר הקיבוץ שואל את בובר על דבר שמציק לו: חסרה לו הרגשת הקדושה, תחושת הרוממות המתנשאת מעל חיי החולין. חסידי חב"ד הכירו לו חוויות שכאלו, והוא בא אל בובר כאדם נבוך. מצד אחד הוא שואף להתקרב לחוויות אלו – אולם מהצד השני הוא חש שאין לו אמונה שלמה שיכולה להעניק לו כוח לשנות את מהלך חייו ולקבל עליו את מסגרת חיי הדת. אפשר גם לנחש שהוא חש באופן כלשהו שלמסגרת זו יש כוח שואב ובולע שמסכן את חיי החופש שהוא מורגל אליהם.

לכל זה אין בובר מתייחס כלל. הוא איננו עוזר לצעיר הנבוך לנתח את המתח שבתוכו הוא שרוי – ולציין בפניו את המעלות ואת המגרעות שיש בכל אופציה נתונה. התשובה של בובר מכילה שתי נקודות שאינן מבהירות לצעיר זה בשום דרך את הקשיים שמולם הוא ניצב: א. בובר אומר לו שלדעתו לא נכון לעשות משהו ללא אמונה וללא כוונה. ב. בובר מדבר על עשייה שיש בה כוונה, ומסביר לצעיר ש"מה שאדם עושה – יעשה מתוך כוונה".

ואולם, אם אני שָׂם את עצמי לרגע ב"נעלי" אותו צעיר – הרי הייתי שואל את עצמי באותו רגע: על איזו כוונה לכל הרוחות האיש הזה מדבר?? כוונה לְמה?? כוונה למי?? המילה כוונה מכילה בתוכה הרי רמזים לדרך ולכיוון־כלשהו שהאדם בוחר לכוון את עצמו אליו. אבל איזו דרך מציע בובר לצעיר הזה??

התשובה שבובר בגלל איזה “מעצור”־בדיבור – כפי שאני מכנה תופעה תמוהה זו – איננו מוציא מפיו – היא למעשה זאת (ולצערנו רק מי שבקי בחדרי־החדרים של כתבי בובר יכול לדעת זאת): הכיוון והכוונה שעליהם הוא מדבר הם כלפי אלוהים, כלפי שעבוד הלב של האדם לאל (אם כי עלינו להוסיף מיד, שבובר מבדיל דרך זו שלו מדרך הדתות בכלל ודרך ההלכה בפרט). הדרך עליה הוא מדבר היא דרך ההתמסרות של האדם לאל ושמיעת קולו בחיי היומיום – ובובר היה מוסיף על ניסוח זה: ולא בדרך ההתנזרות והפרישות־ממהלך החיים כבנזירות הנוצרית – אלא בתוך המגע האנושי עם בני האדם (והטבע בכללו) בתוך אירועי היומיום. מתוך אירועים אלו משוחח עמנו “האתה הנצחי” (כפי שבובר מכנה את האל) בדו־שיח שאיננו נפסק. בניגוד לתפיסות נפוצות במזרח במיוחד, היהדות שעליה מדבר בובר מציעה לנו תפישה שלפיה העולם שהאל ברא סביבנו איננו אשליה אלא שהעולם־הזה (על כל המהומה שכלולה בחיים בתוכו) איננו אלא ה"שפה" שדרכה האל מדבר עמנו. האל היהודי של בובר הוא אל הדיבור, הדיאלוג (וגם, כמובן האל המקשיב מצדו לדיבור שלנו אליו). האל הזה מציב לנו בחיי היומיום שאלות (כמו לאברהם בעקדה, לשם דוגמה) שעליהן עלינו לשוב עם תשובה (בשפה רגילה אפשר לכנות זאת: אתגרים רוחניים) – והתשובה היא תמיד דרך התיקון ועשיית הטוב בתוך המישור של חיי־אנוש ובמימד ההומניסטי של חיינו; תשובה המתבטאת בראש ובראשונה בפתיחת הלב לבני האדם האחרים (שמוצבים בחיינו תמיד אך ורק על ידי האל כ"שאלה": האם אכן נוכל לפתוח את דלתנו להם).

לכך מתכוון בובר שהוא אומר בהמשך דבריו לצעיר זה (שבוודאי שומע כאן מילים סתומות וחסרות־פשר): “צריך להיות, לדעתי, משהו משותף לקיבוץ ולחסידות. מה שאדם עושה – יעשה מתוך כוונה”. אזכור החסידות כאן אומר למי שמכיר את משנת בובר בעצם הכול (אבל לא ל"קיבוצניק" הזה – שכלל איננו יודע על מה בובר מדבר!): עבור החסידים עבודת האל איננה אוסף חוקים כזה או אחר – אלא זאת: שגם חיי היומיום, גם בתוך־תוכו של עולם החולין – כשאדם איננו מרוכז באגוצנטריות שלו – אלא פותח את עצמו בעֵרנות לקריאה של האל אליו לפתוח את ליבו אל היצורים שברא האל – האדם מקדֵש חיים אלו. ובובר היה נועז דיו כדי לטעון שהאל הזה נזקק לנו, לבני האדם המקדשים את החיים האלה בעולם שהוא ברא. אלו הם חיי המצווה לפי בובר, ולא בדיוק אלו שאותם חסידי חב"ד ניסו לשכנע את אותו חבר קיבוץ לקבל עליו את עולן.

ג.    🔗

ועתה לעיקר: את המילים האלה – המילים שהיו יכולות להסביר את דברי בובר בצורה פשוטה – בובר לא אומר לאותו צעיר; וכתוצאה מכך הוא משאיר את הצעיר הזה למעשה מבולבל וחסר כיוון. ואין טקסט זה שאני קורא עתה אלא דוגמה אחת מיני רבות מכתבי בובר. ברוב כתביו בובר לוקה ב"כבדות פה" זו. כשהוא מגיע ל"לב הדברים" הוא משום־מה נאלם דום.

במאמר שפרסמתי בעבר ובו ניתחתי את חליפת המכתבים שעברה בשנות השלושים של המאה העשרים בין ידידו הקרוב של בובר, פרנץ רוזנצווייג – שאכן היה מוכן “להסתכן” ולבדוק את השפעת מערכת המצוות עליו – ואף העז לתבוע זאת בפה מלא גם מבובר – בובר מצא דרכים עדינות שלא לענות תשובות לשאלותיו הקשות של רוזנצווייג – בדיוק באותה דרך מתחמקת שבובר עונה כאן לאותו חבר הקיבוץ.

ד.    🔗

נמשיך עתה הלאה ונקרא בטקסט זה שלפנינו. נשים עתה לב לכך שהצעיר הנבוך מתשובות בובר מנסה בכל־כוחו לחלץ מבובר תשובה – בדיוק על נקודה זו שהוסברה – שכן הוא שואל מיד לאחר מכן:

גם כאן ניכרת אותה בעיה אקוטית שעליה אני מצביע בדבריי: בובר סוגר את הדלת – עבור הצעיר המבקש להיכנס אל עולמו דרכה – בדיוק במקום שבו היה עליו לפתוח אותה. בובר היה יכול לומר בפשטות לאותו צעיר ברגע זה, שכמעט כל מה שכתב בחייו היה על האמונה באלוהים ועל עבודת האל של האדם דרך החיים כמות־שהם – כל אחד במקומו – שכיוונם היחיד הוא הדבקות־באל דרך החיים בפתיחות עם בריותיו, עם הנבראים שברא האל – ושהחיים עם אלוהים והדבקות בו היא בראש ובראשונה דרך אהבת בריותיו; אך במקום לומר זאת – בובר מסתגר לפתע בתוך עצמו ומצטנע: “לא נדבר עליי”.

אז לשם מה בא אותו צעיר עד לביתו של בובר בירושלים – אם לא כדי לדבר על אמונת בובר באלוהים?

אמנם נכון שבובר מוסר – כמעט באקראי – לאותו צעיר, בהמשך שיחה זו, משהו שיכול להעביר לו אולי “חלקיק” קטן מתפישת עולמו האמונית. כשהצעיר שואל על אֵימי השואה – בובר עונה לו שהאדם המתמסר לאל איננו שואל שאלות שכאלו; אך תשובה זו – ללא כל ההקדמות נחוצות – קופצת לפתע לדרגה כה־גבוהה וכה־מרוחקת מעולמו של אותו צעיר עד שאפשר אפילו לדמיין אותו פעור־פה כשהוא שומע זאת. וכך עונה לו בובר על שאלת השואה: “אם אדם מאמין באלוהים – הוא מקבל אותו כמו שהוא. ממש כמו איש שמתאהב ומקבל את העצם האהוב כמו שהוא”.

ה.    🔗

מדוע נהג בובר כך? אינני יודע תשובה בטוחה לשאלה זו (חוקר אמריקאי בשם לורנס סילברסטיין, ששם לב לתופעה זאת, טען שהיא התגברה במיוחד משנות החמישים, לאחר עלייתו ארצה, אך גם הוא איננו מוצא הסבר משכנע לכך). אפשרות אחת, מכל מקום, אם נרצה ללמד זכות על בובר, יכולה להיות זאת: ש"מעצור־הדיבור" של בובר בבואו לדבר על הנושאים הללו קשור לאקזיסטנציאליזם הקיצוני שלו. אפשר לדמיין אותו לפיכך עונה לנו על שאלה זו בערך כך: לא בכל רגע ולא בכל מקום אפשר לדבר על כיוונים רוחניים אלו. צריך שתשרה באמת הרוח על האדם המדבר כך. אפשר אפוא שבובר לא רצה להגות את הדברים המפורשים הללו לשווא אם באותו רגע ליבו לא היה באופן מלא שלם עם אמירות מעין אלו.

ואכן, ברגעים אחרים, כש"שרתה עליו הרוח" – בובר יכול היה בתמצית קצרה להעביר את אמונתו הלוהטת באלוהים־חיים גם לאדם צעיר – וללא כל היסוס. עדות לכך מצאתי בספרו של הרב הרפורמי שלום בן חורין, שהיה מהאנשים המקורבים לבובר. בן חורין הדפיס גם, בין שאר ספריו, סוג של ממואר בגרמנית על פגישותיו ושיחותיו ואירועי החיים שבהם ליווה את בובר. לצערי ספר מעניין זה לא תורגם עדיין לעברית. אביא כאן אפוא בתרגום משלי קטע מאלף שבו מוצגת בספר זה שיחה של בובר עם בנו של הרב שלום בן חורין – טוביה בן חורין – גם הוא היה רב רפורמי רב פעלים – וגם הוא כאביו איננו לצערי עתה עמנו בין החיים (היכרותי עמו ועם רעייתו עדינה ז"ל עשתה עלי רושם רב).

טוביה היה עדיין סטודנט כשהגיע אל בובר הישיש (לקראת סוף חייו) לשיחה שמטרתה בדיוק זו שבה אנחנו מעיינים עתה: הבהרת האמונה באלוהים של בובר. טוביה מסביר לבובר את הרקע לכך: בהרצאה של פרופ' שמואל אטלס בניו־יורק עלתה שאלת אמונתו של בובר באלוהים והמרצה יחד עם כל שאר הסטודנטים נותרו ללא מענה ברור; השאלה שנשאלה, כפי שמסביר טוביה הצעיר לבובר היא: מהו בעצם ה"אתה" האלוהי של בובר? –

למרבה הפלא במקרה זה בובר היה ישיר ובהיר עד מאוד בתשובתו. וכך הוא עונה לטוביה הצעיר (בתרגום ובתוספת הבהרות קצרות משלי):

באותו ממואר, של שלום בן חורין, המתעד שיחה זו של בובר עם בנו – מסיים המחבר קטע קצר זה במשפט: “טוביה התרגש עמוקות מהתשובה הפשוטה הזאת של בובר”.