בניגוד מוחלט למה שא.ב. יהושע סבור, אין אני רוצה בזהות מלאה שלי במסגרת מדינה פלסטינית עצמאית, כל שכן במדינה יהודית דומה. אין אני רוצה, אם כבר, בהקמת מדינה פלסטינית, אלא בהקמת מדינת פלסטין

בּוּלִי־טִיקָה    🔗

באמצע ספטמבר הלכתי לי מביתי השוכן כמאה מטרים ממערב לבית־העם הישן בירושלים על־מנת לשמוע את א.ב. יהושע ב"הרצאת חנוכה" במכון ון־ליר. יהושע, כהרגלו, היה מלא סופגניות: “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך – היהודי הראשון הוא העולה הראשון. והנה עוברת תקופה מסוימת ואברהם יורד מצריימה. יש משהו מדהים, אפילו מעורר תוגה, בכך שהיהודי הראשון, אב־האומה, הוא העולה הראשון והיורד הראשון בעת ובעונה אחת.” והנה לפני הדברים האלה, א.ב. יהושע, חילוני למשעי, נוטל על עצמו את התפקיד כפוי־הטובה של הקב"ה ומצווה עלי לאמור: “אם אתה רוצה את הזהות המלאה שלך, אם אתה רוצה לחיות במדינה בעלת אישיות פלסטינית עצמאית, בעלת תרבות פלסטינית מקורית, קום, קח את מטלטליך ועקור מאה מטרים מזרחה, אל המדינה הפלסטינית העצמאית שתשכון לצד ישראל.” (פוליטיקה 4).

נראה, אם כן, שאם אדם המתעקש להיקרא איש שמאל אומר זאת, לא נותרו בידי מן הסתם הרבה בררות. באשר־על־כן, לפני שאני לוקח את “מטלטלי” (שימו לב לארעיות) ועוקר מאה מטרים מזרחה ונוטש את יהושע לאנחות הרווחה וארגון הטרור, ולפני שיגבר טירטור מנועי־המשאיות הממתינות בצד השמאלי של הכביש – אני מבקש לומר כמה דברים.

בניגוד מוחלט למה שא.ב. יהושע סבור, אין אני רוצה בזהות המלאה שלי במסגרת מדינה פלסטינית עצמאית, כל שכן במדינה יהודית דומה. אין אני רוצה, אם כבר, בהקמת מדינה פלסטינית, אלא בהקמת מדינת פלסטין, מדינה שאזרחיה ישתייכו ללאום הפלסטיני. אבל גם אם וכאשר תוקם מדינה זו (יש הסבורים שהדבר יהיה באוגנדה) – אין אני רוצה ללכת מארצי וממולדתי ומבית אבי אל הארץ אשר יראה לי, במקרה זה, א.ב. יהושע. אני חכם מכדי שלא אלמד מטעויות היהודים. אין אני מעוניין להיות העולה ולא היורד הפלסטיני הראשון. ובניגוד מוחלט למה שרוב השמאל סבור – אין אני מסכים עם הקביעה ש"מדינת ישראל היא מדינה יהודית כשם שספרד היא ספרדית", מן הסיבה הפשוטה שמשוואה זו, בעיני, היא במקרה הטוב צבועה ושקרית. הערבים של ישראל (שהם, כביכול, הבאסקים במשוואה) אינם ישראלים כשם שהבאסקים הם בראש ובראשונה ספרדים. ולא עוד אלא שערביי ישראל אינם מבקשים את שהבאסקים מבקשים. ישראל, במשוואה הנ"ל, חייבת להיות ישראלית: מדינת ישראל היא מדינה ישראלית כשם שספרד היא ספרדית. נקודה. ומי שעדיין “לא תופס את האמת הפשוטה הזו” הוא א.ב. יהושע, ולא אני. אף שמבין שנינו הוא, כמדומה, ה"פרופסור באוניברסיטה". טוּשֶה?

סוזן בת שבע־עשרה    🔗

בספטמבר 1984 רעשה הקהילה היהודית בארצות הברית סביב פרשת סוזן שפירו, תלמידה יהודיה בת שבע־עשרה. בשבעה באותו ספטמבר, ברבע לשמונה בבוקר, הושמע ההמנון האמריקני כמדי יום בבית ספרה של סוזן, בעיירה ראנדולף במסאצ’וסטס, וכל התלמידים עמדו לכבוד הדגל. למעט סוזן שפירו. היא היתה מצוידת בפסק דין עקרוני של בית המשפט הגבוה של ארה"ב, משנת 1943, שקבע כי אין המדינה יכולה לכפות על תלמיד לומר מה שאינו מאמין בו. והעמידה, במקרה זה, היא אמירה. גב' ג’ין נובלן, המורה, כעסה מאוד ושלחה את התלמידה למנהל. להלה לא היה הרבה מה לומר. אבל תושבי ראנדולף מצאו להם ענין אנטישמי לענות בו במשך חצי שנה. סוזן שפירו אמרה לנאט הנטוף מה"וויליג' וויס" (25.12.84) שאינה רואה שום משמעות בעמידה ובהבעת הנאמנות ל"חתיכת הבד", כדבריה. משפחת שפירו, כמצופה, קיבלה הרבה מכתבי נאצה ושיחות טלפון שבהם נתבקשה המשפחה מעדנות לארוז את מטלטליה וללכת לה מארצה וממולדתה אל ישראל. כי משפחת שפירו לא היתה אמריקאית במידה מספקת, לטעמם של כמה אנשים.

אני מקנא בסוזן שפירו על שיש לה מולדת ויש לה חוקה ויש לה לאן ללכת כששתיהן לא יגנו עליה. אני מקנא בה על כי חוק השבות מעניק לה הרבה נקודות־יתרון עלי עוד בשלב הפתיחה. סוזן שפירו, אמריקנית מכף רגל ועד ראש, היא ישראלית יותר ממני, אף שהיא גרה בראנדולף הרחוקה ואני בלב ירושלים. אני מקנא בה משום שהיא יכולה לומר “חתיכת בד”. גם לייבוביץ יכול. אני לא, אף ששנינו גרים באותה שכונה. אני מקנא בילדי רמאללה שעסקו באוגוסט שעבר בהפרחת טייארות־בצבעי־הדגל־שלהם. עד שבאו חיילי מילואים ויירטון. אך מעולם לא הצעתי להחליף את דגל ישראל. (יהושע קרא על “דרישתי” זו במאמרו של ישראל אלדד ב"הארץ", 19 באוגוסט 1985, ולפי מיטב ידיעתי הוא לא קרא את מאמרי, שהוציא עלי את קיצפו, לפני מתן הראיון).

הדגל וההמנון, בדומה לקיומו של אלוהים, אינם מעניינים אותי. דגל ישראל, בדומה ליהושע ולאלדד, אינו מכיר בקיומי כישראלי. הדגל, יהושע ואלדד, שלושתם ביחד וכל אחד לחוד, היו רוצים לראות אותי מתבדר ברוח פלסטינית. דגל ישראל, בדומה למדינת ישראל, הוא דגלו של העם היהודי. כך הוחלט בכנסת בראשית אוקטובר בחוק נגד הגזענות. החוק נגד הגזענות, בדומה לחוק השבות, הוא חוק גזעני. אבל אין אני מבקש לבטל את חוק השבות, כפי שטוען אלדד (שם). בוואריאציה על אסא כשר (כותרת ראשית 31.10.84) אני מבקש להעלות הצעה. מדוע זה לא תכריז מדינת ישראל בחגיגות היובל שלה, בשנת 1998 (מתוך הנחה מהולה בתקווה שעד אז ייפתר הסכסוך היהודי־ערבי) – כי ניתנת בזאת ליהדות העולם ארכה של עשר שנים על מנת “לעשות עליה”, ושערי העליה והאזרחות האוטומטית, על פי חוק השבות, ייסגרו בשנת 2008, השנה שבה יוכרז, סוף־סוף, על הקמת מדינת ישראל. השערים ייסגרו אמנם, אבל יהיו פתוחים בכל עת בפני יהדות המצוקה.

הבה נניח שהמוני יהודים מכל התפוצות יציפו את ישראל בנחשולי עליה (אתם יודעים, כפי שאני יודע, שלא יקרה כדבר הזה) – האם אז יסכים הרוב היהודי בארץ לקיים את המחצית השניה של ההצעה, בדבר הקמת ישראל כמדינה דמוקרטית השייכת לאזרחיה?

ספק גדול בליבי, ספק גדול ושחור ואבוד.

תסמונת בבושקה    🔗

שהנה־כי־כן, מדינת ישראל משולה לבבושקה הטוענת שהיא אשה בהריון. היא משוכנעת כי בבוא העת היא תמסור את הוולד הלא־חוקי שהיא נושאת בקרבה (בינתיים הוא מגיע לכדי 17% מנפחה הכולל) לקרוביו של האנס מארבעים ושמונה. היא נושאת אמנם את הוולד בתוכה, וחבל הטבור קושר ביניהם, אבל יום יבוא וקרוביו המבוססים של הממזר מעבר לגבול יוכלו לפרנסו.

אלא שמדינת ישראל היא באמת בבושקה בהריון ולא אשה בהריון. בבושקה בהריון לעולם לא תלד החוצה. היא יולדת פנימה. הערבים שנשארו כאן בארבעים ושמונה (הטעות הפאטאלית ביותר של הציונות) הם במידותיה של בבושקת־מדינת־ישראל, בדמותה ובצלמה.

אין הם רוצים לעבור לבטנה של בבושקה אחרת, רכה וחמה ככל שתהיה. צר לנו בשל כך, אבל לבבושקת־האם אין הרבה בררות כמדומה. היא מדינתנו יותר משהיא מדינתם של יהודי ראנדולף מסאצ’וסטס. במובן זה אני בבושקאי־ישראלי יותר מיהושע. הרומאן שלי שיופיע בעברית בעוד כמה חודשים הוא לאין ערוך ישראלי יותר מ"גירושים מאוחרים", וגירושי המאוחרים מכאן, בצורה זו או אחרת, לא יתרמו הרבה לשינוי העובדה.

ובינתיים, א.ב. יהושע מתרעם על כך שאני מרגיש גולה בארצי, “כאשר מאות אלפי אחיו גולים באמת נרקבים כבר עשרות שנים במחנות פליטים… קצת פרופורציות ברחמים עצמיים בראש ובראשונה ביחס לאחיו, בני עמו הסובלים באמת ובתמים.” אבל כיצד זה לא ארגיש גולה בארצי כשיהושע בעצמו אומר שאני פלסטיני יורד. הרי בשבילו אין אני אלא עובר אורח המתעכב כאן עד יעבור זעם, ועד אשר יבוא מי ויאמר לו: לך־לך וגו'.

יהושע, לפי אופנה רווחת במקומותינו, מפקיע את הזכות להיקרא גולה מכל מי שלא נולד לאם־פליטה. צר לי שלא נולדתי לאם שכזו, אם כי רק פסע הפריד ביני לבין הפריווילגיה. אלא שבעיני גולה הוא כל מי שמרגיש כך, ולא בלי מעט עזרה מידידים כמו א.ב. יהושע.

אני מרגיש גולה בתוך הערבית, שהיא שפת דמי. אני מרגיש גולה בתוך העברית, שהיא שפת־אמי־החורגת, ולא מעט בשל העובדה שכל החברים באגודת הסופרים העברים, ויהושע בתוכם, רואים בעברית שפה יהודית הנכתבת בישראל (היא יכולה להיכתב גם בראנדוךף מסאצ’וסטס). אני, לעומתם, רואה בעברית ובערבית שתי שפות ישראליות, כפי שפלמית וצרפתית הן שתי שפות בלגיות. משוואה זו היא היחידה המקובלת עלי.

ולמרות כל האמור לעיל, אם בבוא הזמן יתעקש יהושע על כך שמוטב לי לחפש את זהותי המלאה במקום אחר, אקום ואלך לי מארצי וממולדתי. שאם יהושע מעדיף להקים כאן מדינה עם אחיו חברי ארגון הטרור היהודי, שיהיה לו ולכם לבריאות.