סיפור-מעשה.
משקרא ח"ן ביאליק על “מהות החסידות”, ביכורי קולמוסו של ר' מרדכי בן יחזקאל ב"השילוח" פנה אליו בהצעה, לכנס בספר מעשיות חסידים, בהמשך לכינוסה של האגדה. אותה שעה עוד לא כתב ר' מרדכי אפילו מעשייה אחת, אלא שראה המשורר ברוחו שלכך נוצר האיש: הסתכל באדם וראה שורש נשמתו. לימים נכנס א. דרויאנוב אל ר' מרדכי וביקש בשמו של ביאליק את “ספר המעשיות” להוציאו לאור ב"דביר". אמר לו ר' מרדכי: “עדיין לא היה סיפק בידי לכתוב אות אחת”. הציע ביאליק לעשות יחדיו את המלאכה. אמר לו ר' מרדכי בן יחזקאל: “הנח לי. אנסה בעצמי. אם לא ייראו הדברים בעיניך – אחזור בי”. ישב וכתב. קיבל ביאליק את המעשיות, והיה לבו שמח ומשתעשע בהן, אף הזמין אות מיוחדת לדפוסן. אמר לו לבן יחזקאל: “אילו אני עשיתי את הדבר אולי היה זה יפה יותר, אבל אתה עשית טוב יותר”.
היום כבר סדורים עם ר' מרדכי עשרה כרכים מ"ספר המעשיות", שמהם כבר הופיעו ששה, ועוד הרבה והרבה מעשיות עמו בכתובים, שאובים ממקורות רבים, מנדחי כתובים וגווילים בלים או קולטם מפי השמועה.
“ספר המעשיות” הוא “אלף לילה ולילה” נוסח חסידי, אלא שהמעשיות אינן באות לשעשע, לא הפרחים בהן העיקר, אלא הפירות. הן באות לטעת אמונה בלב האדם ומידות טובות. תכלית המעשיה, יעודה – מוסר השכל, למען יחיה האדם בה. בהקדמתו לחלק הראשון מגלה המחבר דרכו בעשיית המעשיה. לא דרך של חוקר מדע דרכו, "שאין לפניו אלא ארבע אמות של מקצועו, ואינו עוסק אלא בגילוי הדברים שבכתב יד ובשינויי הנוסחאות, והחסר והיתר שבכתיב חשובים בעיניו יותר מעצם הסיפור; ולא על דרך היצירה החופשית, דרך הסופר האמן, שאין המעשה בידו אלא כחומר ביד היוצר, ברצותו מרחיב וברצותו מקצר: והיא אינה אלא יתד לתלות עליה כלי יצירתו… “לא מספר הנני, גם לא חוקר מדעי אלא מסדר, המשתדל עד כמה שאפשר לי שלא לצאת מגדר זה… יש בה מעין המשך של המספרים והמסדרים הראשונים מתוך דעה ושיטה; כינוס, שאין בדעתו לשנות אף כקוצו של יוד, ולעשות מטעמים לפי צרכי הספרות היפה וחוקיה, כי אם להקריב את סיפורי המעשיות בעין, כמו שהם נמצאים במקורות, אבל בסידור יפה, ותיקוני לשון קלים”. מכאן, שנוהג ר' מרדכי לחתום בכל מעשיה “ערך מרדכי בן יחזקאל”…
אין משמע מכאן שבן יחזקאל הקל על עצמו את המלאכה. אדרבה. צא וראה, כמה יגיעות יגע וכמה טרחות טרח עד שגילה המקורות, קבע נוסחן וטבע מטבּע לשונן. בעל ברירה גדול הוא ר' מרדכי. לוטש וכותב כל שהענין מבקש בלבד עד שקובע אותה צורה כפי שמאירה בנפש העם, כמעשה בראשית. אינו נותן במעשיה סממנים יתרים, אלא כפי שהמעשיה צריכה להחזיק מצד עצמה. מכאן גם שקיפותה וסגולתה שאינה חוצצת בינה לבין הקורא, מכאן עמידתה לאורך ימים. הכותב נעלם מתוכה, ברשות עצמה עומדת המעשיה, מכאן שרוח האומה מרחפת עליה. “גדולה זכותה של אגדת-עם, שידעה להיות אוצר כל הקצוצות והגרוטאות של האומה, לשמור עליהן, לבררן, לשפשפן ולצרפן אחר כך לכלים נאים וכשרים, שהבריות יהיו נהנין מהם”, אומר הוא באחד המקומות.
שאלו לו פעם שלומי-אמונה לר' מרדכי אם הוא מאמין שהמעשיות הן אמת. נענה: “אני מאמין באמת שבמעשיות”.
ודאי, שמחה היא לו ושמחה לציבור, על שזכה בפרס הנכבד שחותם ביאליק עליו. אך מה לר' מרדכי ולפומבי? גדור ומסוגר הוא בתוך חדרו, אי-שם בירכתי ירושלים. ספה וכסא, ושולחן עם ערימות ספרים וניירות, ולא נשתיירה לו לר' מרדכי אלא כזרת לכתיבה. ואף פינה זו ביסורים נקנתה. אחד מתלמידיו ביקש לעשות נחת לרבו. שכר דירה מרווחת והציע לר' מרדכי חדר בשכירות כדייר משנה. נטל ר' מרדכי את מטלטליו ואת ספריו וביקש להיכנס לחדר. בא בעל הבית ועיכב בעדו. ימים ולילות היו מתגלגלים בחצר אותו בית מטלטליו של ר' מרדכי בן יחזקאל, הוא וספרי מעשיותיו, עד שנתפייס בעל הבית ונתרצה.
צנוע וענו מאד האיש. מצמצם עצמו בצלו של רחוב. במילוני הספרות ובספרי האישים כמעט ולא יעלה שמו. בספר זכרונותיו של אשר כורך “בגולה ובמולדת” מצויים פרטי-חיים נאמנים על האיש ועל ימי נעוריו: “בפינת בית המדרש קבע אז מושבו ילד אדמוני צנום, שעליו אמר ר' שמחה ז”ל, שעתיד הוא להיות עילוי בישראל. הוא היה יושב על מקומו ולומד מן הבוקר עד שעה מאוחרת בלילה. זה היה מוטיק (מרדכי) דעם מעשענעמס (כך כינו את ר' יחזקאל על זקנו הצהוב כ"עין נחושת קלל"…). מוטיק זה נולד בעירנו גלינא בשנת 1883 להוריו יחזקאל וחנצ’ה. מרובה היה צער גידול בנים שסבלו הללו, כי רבים מילדיהם מתו בדמי ימיהם". בהמשך הדברים מסופּר על האב שהיה סוחר קטן והיה נושא על שכמו שקי תבואה ופשתן ופירנס משפחתו בדוחק. האם, חנצ’ה, היתה מומחית למחלות ילדים והשתמשה ברפואות ובסגולות “וכשהיה ילד חולה בעיר היו קוראים לחנצ’ה והיא נותנת עצות”. עוד בילדותו הכירו בכשרונותיו של הילד, ולאחר שגמר לימודיו בחדר נכנס ללמוד בקלויז ביחידות, עוּל-ימים בין מבוגרים, והוא מתמיד בלימודו אם כי רפה-גוף היה, אך איתן ברוחו. ביקש ללמוד בגימנסיה, חדר להשכלה כללית רחבה בפילוסופיה ובהיסטוריה, לשונות למד מן המלונים. “התוועדותו של מאיר בלבן לבן יחזקאל, היתה לברכה לשניהם. כל אחד השפיע על חברו, האחד כוחו גדול בתרבות הכללית, והאחר בתור למדן, בקי בכל חדרי תורה”. לימים הורה עברית בגימנסיה בלבוב, התקרב אל חוג חברים שעדרו בשדה החינוך העברי, אל ר' אליעזר מאיר ליפשיץ, אשר ברש, חנוך ילון, דבורה שפינר – רעיתו של ר' בנימין – ואחרים. מוסיף ומעיד אשר כורך: "גדולה היה השפעתו של בן יחזקאל על הסביבה שלו. ידידיו וכל אלה שנפגשו עמו, היו מתייחסים אליו מתוך כבוד ודרך ארץ כאל תלמיד חכם ומלומד מודרני גם יחד. בהרצאותיו בבית הלאומי בגלינא, או בשיחה ארעית במסיבת ידידיו, היתה שיחתו שוטפת רעיונות כמעין המתגבר והערותיו המזהירות לכל השאלות העומדות על הפרק היו נותנות ביטוי לשכלו החריף והישר ולרגש של הכרת אחריות עמוקה לכל דיבור שהוא מוציא מפיו.
הרבה תלמידים העמיד ר' מרדכי בן יחזקאל בחוץ לארץ ובארץ, בסמינר למורות ולגננות בתל-אביב ובבית המדרש למורים “מזרחי” בירושלים. תלמידיו יודעים לספר רבות על בקיאותו הגדולה של רבם בספרות העברית ובכל מכמניה, הישנה והחדשה. אין ספר עברי ואין סופר עברי שנעלם ממנו. יד לו בפילוסופיה העברית והכללית, בלשון העברית. כוח זכרונו מן המופלאות. את הטוב יבקש ר' מרדכי לעשות תמיד: “גדול המעשה שהוא טוב ומיטיב, ויותר שהוא טוב לאחרים הוא מיטיב עם עושהו, מזכהו ומעלהו למעלה שאין טובה הימנה”, מעיד הוא על ישרי דרך באחד ממסותיו. על השקפת עולמו של ר' מרדכי אתה למד מתוך מסותיו שנתפרסמו באספים ובקבצים שונים.
ועל “תמימים וישרים” יאמר: “התמימות היא אחת המידות, המהלכת על פני כל הדורות. בה יושר וטוהר נפגשו, שלמוּת ופשטות נשקוּ; ברשותה נראית נפש האדם בכל מערומיה, ללא כחל וללא שרק אלא הנשמה הטהורה כביום שניתנה מידי היוצר במעשה בראשית… שיחתו של תמים היא שיחה של ילד, ופעולתו פעולת שר ומושל, וכביכול בעצמו מבטל רצונו מפני רצוני. מה שאין החכמה עושה התמימות עושה; קרן אור יוצאת ממנה, והיא שופעת בטחון על כל סביבתה. בתוך ארבע אמותיה אין מקום לפקפוקים, וברשותה הוודאוּת שלטת… דומה הוא לנר, שיחיד ורבים נאותין לאורו, והוא גופו אינו יודע אם הוא מאיר. התמימות היא חברתה של הענווה…” הנה פירור אחד מגבישי מחשבה ושירת לבב על “אשרי תמימי דרך”.
איש ירושלים הוא ר' מרדכי בן יחזקאל כל הימים. פניו מסבירות ועיניו מאירות באור של חכמה ותורה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות