“בקולר אחד”, סיפורו החדש של חיים הזז, דן בשני צעירים. אחד מאצ"ל ואחד מלח"י, אשר נידונו למיתה והצמיתו חייהם במו ידיהם בטרם השיגם גרדום השלטון המנדטורי. הסיפור עורר הדים רבים הן מפאת נושאו והן מפאת המחבר, אשר הפנה קולמוסו הפעם אל אחת הפרשיות הרגישות ביותר בחיינו. פניתי אל חיים הזז בשאלה, מה עוררו לטפל בנושא זה?

אמר: עד שקמה המדינה, היתה המלחמה בשלטון הבריטי-מנדטורי רבת-פנים ורבת תהיות ותעיות. היה זה מאמצו של כל הישוב, שכל אחד ואחד היה שותף לו. היתה זו סערה פוליטית שהעלתה חיכוכים רבים, התנגשויות-משטמה, כל אחד עמד ונלחם על שלו כפי שנראה לו שהוא לטובת העניין: כל אחד היה בטוח בצדקתו, בצדקת מעשיו, והכל מתכוונים לדבר אחד – טובת הקמתה של המדינה. עתה חלפה-עברה הסערה. נסתלקה ובטלה כל אותה מחלוקת, נתקהו כל אותם יחסים שהיו מחודדים וחריפים מאד בין איש לרעהו; עתה נראה העולם שקט ושלו יותר, הדעה מיושבת יותר. המחתרת בטלה ואיננה. אנשיה השתלבו בחיי המדינה, מהם במוסדות הממשלה, מהם בקיבוצים, בצה"ל, וככל אזרח ואזרח. הממשלה והעם סומכים עליהם, בוטחים בהם. ניטל הצד הפוליטי שבאותה תופעה, נותרה ההיסטוריה.

ח. הזז נדרש לנושא זה מן הבחינה הספרותית בלבד: “עברה הסערה הפוליטית ועתה באה שעתה של הספרות, שדרכה להשרות שלום ושלווה בכל אותה סערה שקמה. לא אחת אנו עדים לתופעות ציבוריות שונות בימי מלחמה, לתנועות-מרי, ואילו בספרות מצאו בטויין השלו והשקט, בלא אותה חריפות עויינת הצמודה לפוליטיקה. הלא זה ההבדל שבין פוליטיקה לספרות. הספרות חותרת אחר האמת. נזקקת לצד האמנותי, כדי שהדמות שהיא מעלה תהא דמות-אמת”.

אמרתי: מתוך קריאה ראשונה ניכר שהסיפור הוא מעין המשך לסיפורי-המהפכה שהעלית ואף ל"בקץ הימים".

– זהו-זה, נענה הזז. “בשבילי אחד הוא האדם היהודי ובכל גלגוליו ההיסטוריים הרבים והשונים. זהו אותו יהודי, מימי מלחמות היהודים ברומאים, מימי יוחנן מגוש-חלב, שמעון בר-גיורא, הקנאים, הסיקריים, אנשי מצדה ועד אלעזר בן-יאיר; זהו אותו יהודי שעלה על המוקד בספרד ובאשכנז, היהודי בהגנה-עצמית בימי הפרענות ברוסיה, היהודי הרבולוּציוֹנר שנלחם לשוויון ולצדק; היהודי שנפל על משמרתו בארץ ישראל, שמסר נפשו על המדינה, בין בשדה המלחמה ובין בימי השלטון המנדטורי. כאן ראיתי את היהודי הנצחי, המוסר נפשו על קידוש-השם בכל מקום ובכל דור ועתה מסר נפשו על קידוש הארץ. זוהי פורמציה חדשה של יהודי אשר קם בתנאי האקלים של ארץ-ישראל. האנשים האלה, לפי סיפורי, לא ביקשו חנינה, והיו כאלה שסברו, שאילו ביקשו חנינה מן השלטון הזר, היו ניצולים. יהודים אלה לא התרפסו לפני האויב, ששו אלי-מוות. תופעה זו היא יהודית המתגלה בכל הדורות, וקיבלה כאן צורה נואשה ונועזה ביותר שעוררה אותי להעלותה בספר. יהודים אלה הם מן הגלריה שלי, זו אותה גלריה אשר הגוון הפוליטי שלהם אינו מעניין אותי ואינו מפריע לי, כשם שלא הפריע לי להעלות את הצבע הקומוניסטי של היהודי בסיפורי-המהפכה, שהרי הצד הפוליטי עובר ובטל, ואילו מסירות הנפש עומדת לעד. לח”י ואצ"ל עברו ובטלו, אבל מסירות הנפש עומדת. זה שעלו לגרדום נשאר ועומד לעד. לכך אין אדם צריך להתכחש. הצד הזה של מסירות נפש שייך לכולנו, לעם ישראל, זה מכבשונו של נצח-ישראל. יתר על כן, הלא תופעה זו היא מן החללים הריקים בספרות העברית שאינה מספיקה ליתן ביטוי למציאות הדינאמית של חיינו, מציאות המתחלפת מפרק-זמן לפרק-זמן.

– הניתן, בהמשך הסיפור ביטוי גם לגילויי הגבורה של יתר חלקי הישוב? אמר הזז: הסיפור הזה עוסק בשני אנשים אלה בלבד. בתוך צינוק המוות ובעולם הפנימי של הנידונים למוות, מה שעבר עליהם כל אחד עם עצמו ומה שעבר ביניהם זה עם זה. שום דבר אחר אינו יוצא מגדר זה בסיפורי. ממילא אין הסיפור עוסק לא ב"הגנה" ולא בהעפלה ולא בהתנחלות. אין זה, איפוא, עניין של הזדהות. אין אני עוסק בצד הפוליטי. ודאי, שיש חיבה להולכים למות למען העם והמולדת. היו בישוב כל מיני צורות של גבורה: העליה לחניתא היה גבורה, מעשי ה"הגנה" היו מעשי גבורה, וכן ההעפלה וההתיישבות. אלא שאלו עדיין לא מצאו ביטויים בספרות העברית ועדיין מחכות עלילות אלו לסופרים ולמשוררים ליתן ביטוי לכל אלה. ב"קולר אחד" לא התכוונתי למחתרת, התכוונתי לשני גיבורי-ישראל אלה בלבד, שהיו בכל דור ודור ונתגלו בדורנו בצורה כזו. בסיפור המהפכה שהעליתי עסקתי בקומוניסטים, אם כי במהפכה היו גם אחרים, מנשביקים, בונדאים ואחרים. לא יכול צד אחר לטעון, מדוע אין מטפלים בו. לא באתי לכתוב את ההיסטוריה של הרבולוציה".

שאלתי על הדרך שבה רקם המספר את סיפורו.

אמר: ודאי שהיו שמורות עמי חויות וזכרונות מן הימים ההם. שנים רבות נמנעתי מלהעלותם. זה העיק על מצפוני, כשם שמעיקים דברים הרבה על מצפונו של סופר שאינם מגיעים לידי ביטוי והם סוערים בלבו. ודאי שבחנתי תעודות ועתונות מן הימים ההם, היו לי גם פגישות ושיחות עם חברים וקרובים לעניין.

*

דבר טוב רחש לבם של כמה ידידים וקוראים ותיקים מן העיר ומן הכפר: קמו ערב אחד, עלו לירושלים לביתו של חיים הזז. להביע לו תודה ולשאת עמו כוס “לחיים” על יצירתו “בקולר אחד”. התפתחה שיחה שארכה כשלוש שעות והצטיינה בגילוי-לב. הדברים סבבו על הספר, והיה בהם גם פורקן להרהורים על תופעות שהדעות היו חלוקות בהן אתמול והתמורה שחלה לגביהן היום: גלות וגאולה, עם ואדם, מסירות-נפש. ולבסוף השיב המספר: –

– משגילו לי לפני ימים ספורים על מסיבה זו, תהיתי: מה ראו חברים שונים לכבדני בתוך ביתי? שהרי הוצאתי כמה ספרים ולא זכיתי לכבוד זה. משמע, שהפעם, לא בי הדבר תלוי, אלא בספר שהוא שונה מכל הספרים שקדמו לו.

הנה, בספר זה, – ידעתי שאני עתיד להוציא מתחת ידי דבר מסוכן, ולא נתבדיתי. הספר הטיל מבוכה בין הבריות. יש מהם תוהים ויש חוששים. יש המתרעמים וטוענים זה בכה וזה בכה. וטוב שזה כך. טוב שתוהים. טוב שחוששים. טוב שמתרעמים וטוב אפילו שמקטרגים. זה מעיד על העם שאין דרכו כולה חולין. לבו ער לדבר שהוא למעלה מששת ימי המעשה, שהוא סוער על ספר עברי וחי בו. ויותר מכן מעיד הדבר על הספרות העברית שכוחה עמה ואין לבטלה ואין להסיח את הדעת ממנה. כבר לפני אלפיים שנה היה ספר שהטיל מבוכה גדולה בין הבריות: ספר קהלת. אילמלא בא אותו האיש שהיה בר-דעת, וטעמו טוב ואיש תרבות למופת ואדם אחראי לאוצר התרבות וחנניה בן חזקיה שמו, היו גונזים ספר קהלת שמצאו בו דברים שהם נוטים לצד מינות. כיוצא בזה היה נגנז ספר יחזקאל, שהיו דבריו סותרים דברי תורה וכן ספר משלי וכן שיר-השירים. עכשיו בואו ועשו חשבון: מה עניים היינו אנחנו אילו הסרנו ספרים אלה מכ"ד הספרים שבידינו.

אמרתי בתחילה שספרי זה שונה מכל ספרי שקדמו לו. והדבר הוא כן ואינו כן. שהרי אין סיפורי המהפכה כהרי סיפורי התימנים, ואין סיפורי התימנים דומים ל"בקץ הימים" וכהרי סיפורי לכיש, ולא הרי “אופק נטוי” כהרי “בקולר אחד”. אבל יש צד שווה בהם, הצד השווה שבכולם הוא הקידוש: אני אומר קידוש סתם, אחרים אומרים קידוש-השם.

שני צווים גדולים נצטווינו שעליהם עומדת התורה כולה, וכל עם ישראל כולו לדורותיו: האחד ‘ואהבת לרעך כמוך’ והאחר ‘ואהבת את ה’ אלוהיך', הצו השני – זו מסירות נפש על הדבר הקדוש לך, לאידיאה הקדושה לך. גלגלולים רבים ושונים נתגלגל קידוש-השם בישראל, אבל השורש אחד הוא זה השורש היהודי שאין כיוצא בו בכל אומה – ההזדהות האחת בסיטואַציה היסטורית שונה. החברה מלאה פילוגים, סתירות, ניגודים ופרדוקסים. אבל יש מקום שבו אין פילוגים והמקום הזה אינו רחוק מאתנו והוא קרוב אלינו הוא בלבנו. בשעה ידועה בשעת זעם, הפילוגים האלה אינם קיימים. למקום זה לא תמיד מגיעה המפלגה, הפוליטיקה, וּלעולם מגיעה הספרות. נאמרו כאן דברים רבים ושונים, נלבבים, נכוחים לשומעם. אף על פי כן יש לי מה לומר בעניין זה:

אני לא כתבתי לח"י ולא כתבתי אצ"ל ולא כתבתי “הגנה” ולא כתבתי מחתרת. לא זו היתה כוונתי. כתבתי דברים מסויימים של קידוש-השם. כתבתי מעשה בשני בחורים שהולכים למות מרצונם הטוב וכל אחד יכול לפרש עניין זה כרצונו. יש וטוענים שאני קישטתי אותם. אצ"ל ולח"י אומרים לא היו כאלה. מניתי בהם שבחים שאין בהם. אבל אני לא כתבתי אותם. זו אינה ביוגרפיה של ברזאני ופיינשטיין. כתבתי על שני יהודים בשעת מבחן ועמידתם בשעת זעם זו. לא סיפרתי מעשה. תארתי אופיו של עם ישראל בשעת מבחן.

אחד החברים רמז על שנפגע מן המשפט הקטלני על הגולה ב"קץ הימים". רבים דשו בעניין זה. אידישיסטים באמריקה נלחמו ב"קץ הימים" ואמרו: “הזז שורף את הגלות”. נכון, יש שם שריפת הגלות ומהי הציונות אם לא שריפת הגלות? מאז ומתמיד שללה הציונות את הגלות. מי יתן ושרפנו בעצמנו את הגלות בעוד מועד כי אז לא היה משמיד היטלר ששה מליוני יהודים.

ודאי היתה לי מטרה “בקולר אחד”. אך לא התכוונתי שיתפייסו. אפשר להסיק מן הסיפור כל מיני מסקנות. לספרות ולדברים שבאמנות דרך משלהם. יכול פילוסוף להסיק מסקנות משלו מספרי באלזאק או פלובר ואחרים וכן סוציולוג וכן פסיכולוג. אבל הם לא נתכוונו לכך. הם נתכוונו לאמת שהיא בגדר אמנות ומכאן תוצאות לדברים מרובים. ודאי, תכליתי היתה פשוטה. קטנה יותר. אני מודה לכולכם על הדברים הטובים שאמרתם לי. לא פיללתי. הייתי בטוח שיקטרגו על הספר ויש מקום לקטרוג.

נענה חבר: לא נכון.

חזרה חברה: מדוע יקטרגו?

הפטיר חיים הזז: הרי המפלגה אינה אלא רחוב חד-סיטרי ואילו הספרות היא דרך של כיוונים רבים, של הלוך ושוב.