לרעיתי חנה
ולבני רפאל ועודד
מנחת אהבה

סיפור-מעשה.

משקרא ח"ן ביאליק על “מהות החסידות”, ביכורי קולמוסו של ר' מרדכי בן יחזקאל ב"השילוח" פנה אליו בהצעה, לכנס בספר מעשיות חסידים, בהמשך לכינוסה של האגדה. אותה שעה עוד לא כתב ר' מרדכי אפילו מעשייה אחת, אלא שראה המשורר ברוחו שלכך נוצר האיש: הסתכל באדם וראה שורש נשמתו. לימים נכנס א. דרויאנוב אל ר' מרדכי וביקש בשמו של ביאליק את “ספר המעשיות” להוציאו לאור ב"דביר". אמר לו ר' מרדכי: “עדיין לא היה סיפק בידי לכתוב אות אחת”. הציע ביאליק לעשות יחדיו את המלאכה. אמר לו ר' מרדכי בן יחזקאל: “הנח לי. אנסה בעצמי. אם לא ייראו הדברים בעיניך – אחזור בי”. ישב וכתב. קיבל ביאליק את המעשיות, והיה לבו שמח ומשתעשע בהן, אף הזמין אות מיוחדת לדפוסן. אמר לו לבן יחזקאל: “אילו אני עשיתי את הדבר אולי היה זה יפה יותר, אבל אתה עשית טוב יותר”.

היום כבר סדורים עם ר' מרדכי עשרה כרכים מ"ספר המעשיות", שמהם כבר הופיעו ששה, ועוד הרבה והרבה מעשיות עמו בכתובים, שאובים ממקורות רבים, מנדחי כתובים וגווילים בלים או קולטם מפי השמועה.

“ספר המעשיות” הוא “אלף לילה ולילה” נוסח חסידי, אלא שהמעשיות אינן באות לשעשע, לא הפרחים בהן העיקר, אלא הפירות. הן באות לטעת אמונה בלב האדם ומידות טובות. תכלית המעשיה, יעודה – מוסר השכל, למען יחיה האדם בה. בהקדמתו לחלק הראשון מגלה המחבר דרכו בעשיית המעשיה. לא דרך של חוקר מדע דרכו, "שאין לפניו אלא ארבע אמות של מקצועו, ואינו עוסק אלא בגילוי הדברים שבכתב יד ובשינויי הנוסחאות, והחסר והיתר שבכתיב חשובים בעיניו יותר מעצם הסיפור; ולא על דרך היצירה החופשית, דרך הסופר האמן, שאין המעשה בידו אלא כחומר ביד היוצר, ברצותו מרחיב וברצותו מקצר: והיא אינה אלא יתד לתלות עליה כלי יצירתו… “לא מספר הנני, גם לא חוקר מדעי אלא מסדר, המשתדל עד כמה שאפשר לי שלא לצאת מגדר זה… יש בה מעין המשך של המספרים והמסדרים הראשונים מתוך דעה ושיטה; כינוס, שאין בדעתו לשנות אף כקוצו של יוד, ולעשות מטעמים לפי צרכי הספרות היפה וחוקיה, כי אם להקריב את סיפורי המעשיות בעין, כמו שהם נמצאים במקורות, אבל בסידור יפה, ותיקוני לשון קלים”. מכאן, שנוהג ר' מרדכי לחתום בכל מעשיה “ערך מרדכי בן יחזקאל”…

אין משמע מכאן שבן יחזקאל הקל על עצמו את המלאכה. אדרבה. צא וראה, כמה יגיעות יגע וכמה טרחות טרח עד שגילה המקורות, קבע נוסחן וטבע מטבּע לשונן. בעל ברירה גדול הוא ר' מרדכי. לוטש וכותב כל שהענין מבקש בלבד עד שקובע אותה צורה כפי שמאירה בנפש העם, כמעשה בראשית. אינו נותן במעשיה סממנים יתרים, אלא כפי שהמעשיה צריכה להחזיק מצד עצמה. מכאן גם שקיפותה וסגולתה שאינה חוצצת בינה לבין הקורא, מכאן עמידתה לאורך ימים. הכותב נעלם מתוכה, ברשות עצמה עומדת המעשיה, מכאן שרוח האומה מרחפת עליה. “גדולה זכותה של אגדת-עם, שידעה להיות אוצר כל הקצוצות והגרוטאות של האומה, לשמור עליהן, לבררן, לשפשפן ולצרפן אחר כך לכלים נאים וכשרים, שהבריות יהיו נהנין מהם”, אומר הוא באחד המקומות.

שאלו לו פעם שלומי-אמונה לר' מרדכי אם הוא מאמין שהמעשיות הן אמת. נענה: “אני מאמין באמת שבמעשיות”.

ודאי, שמחה היא לו ושמחה לציבור, על שזכה בפרס הנכבד שחותם ביאליק עליו. אך מה לר' מרדכי ולפומבי? גדור ומסוגר הוא בתוך חדרו, אי-שם בירכתי ירושלים. ספה וכסא, ושולחן עם ערימות ספרים וניירות, ולא נשתיירה לו לר' מרדכי אלא כזרת לכתיבה. ואף פינה זו ביסורים נקנתה. אחד מתלמידיו ביקש לעשות נחת לרבו. שכר דירה מרווחת והציע לר' מרדכי חדר בשכירות כדייר משנה. נטל ר' מרדכי את מטלטליו ואת ספריו וביקש להיכנס לחדר. בא בעל הבית ועיכב בעדו. ימים ולילות היו מתגלגלים בחצר אותו בית מטלטליו של ר' מרדכי בן יחזקאל, הוא וספרי מעשיותיו, עד שנתפייס בעל הבית ונתרצה.

צנוע וענו מאד האיש. מצמצם עצמו בצלו של רחוב. במילוני הספרות ובספרי האישים כמעט ולא יעלה שמו. בספר זכרונותיו של אשר כורך “בגולה ובמולדת” מצויים פרטי-חיים נאמנים על האיש ועל ימי נעוריו: “בפינת בית המדרש קבע אז מושבו ילד אדמוני צנום, שעליו אמר ר' שמחה ז”ל, שעתיד הוא להיות עילוי בישראל. הוא היה יושב על מקומו ולומד מן הבוקר עד שעה מאוחרת בלילה. זה היה מוטיק (מרדכי) דעם מעשענעמס (כך כינו את ר' יחזקאל על זקנו הצהוב כ"עין נחושת קלל"…). מוטיק זה נולד בעירנו גלינא בשנת 1883 להוריו יחזקאל וחנצ’ה. מרובה היה צער גידול בנים שסבלו הללו, כי רבים מילדיהם מתו בדמי ימיהם". בהמשך הדברים מסופּר על האב שהיה סוחר קטן והיה נושא על שכמו שקי תבואה ופשתן ופירנס משפחתו בדוחק. האם, חנצ’ה, היתה מומחית למחלות ילדים והשתמשה ברפואות ובסגולות “וכשהיה ילד חולה בעיר היו קוראים לחנצ’ה והיא נותנת עצות”. עוד בילדותו הכירו בכשרונותיו של הילד, ולאחר שגמר לימודיו בחדר נכנס ללמוד בקלויז ביחידות, עוּל-ימים בין מבוגרים, והוא מתמיד בלימודו אם כי רפה-גוף היה, אך איתן ברוחו. ביקש ללמוד בגימנסיה, חדר להשכלה כללית רחבה בפילוסופיה ובהיסטוריה, לשונות למד מן המלונים. “התוועדותו של מאיר בלבן לבן יחזקאל, היתה לברכה לשניהם. כל אחד השפיע על חברו, האחד כוחו גדול בתרבות הכללית, והאחר בתור למדן, בקי בכל חדרי תורה”. לימים הורה עברית בגימנסיה בלבוב, התקרב אל חוג חברים שעדרו בשדה החינוך העברי, אל ר' אליעזר מאיר ליפשיץ, אשר ברש, חנוך ילון, דבורה שפינר – רעיתו של ר' בנימין – ואחרים. מוסיף ומעיד אשר כורך: "גדולה היה השפעתו של בן יחזקאל על הסביבה שלו. ידידיו וכל אלה שנפגשו עמו, היו מתייחסים אליו מתוך כבוד ודרך ארץ כאל תלמיד חכם ומלומד מודרני גם יחד. בהרצאותיו בבית הלאומי בגלינא, או בשיחה ארעית במסיבת ידידיו, היתה שיחתו שוטפת רעיונות כמעין המתגבר והערותיו המזהירות לכל השאלות העומדות על הפרק היו נותנות ביטוי לשכלו החריף והישר ולרגש של הכרת אחריות עמוקה לכל דיבור שהוא מוציא מפיו.

הרבה תלמידים העמיד ר' מרדכי בן יחזקאל בחוץ לארץ ובארץ, בסמינר למורות ולגננות בתל-אביב ובבית המדרש למורים “מזרחי” בירושלים. תלמידיו יודעים לספר רבות על בקיאותו הגדולה של רבם בספרות העברית ובכל מכמניה, הישנה והחדשה. אין ספר עברי ואין סופר עברי שנעלם ממנו. יד לו בפילוסופיה העברית והכללית, בלשון העברית. כוח זכרונו מן המופלאות. את הטוב יבקש ר' מרדכי לעשות תמיד: “גדול המעשה שהוא טוב ומיטיב, ויותר שהוא טוב לאחרים הוא מיטיב עם עושהו, מזכהו ומעלהו למעלה שאין טובה הימנה”, מעיד הוא על ישרי דרך באחד ממסותיו. על השקפת עולמו של ר' מרדכי אתה למד מתוך מסותיו שנתפרסמו באספים ובקבצים שונים.

ועל “תמימים וישרים” יאמר: “התמימות היא אחת המידות, המהלכת על פני כל הדורות. בה יושר וטוהר נפגשו, שלמוּת ופשטות נשקוּ; ברשותה נראית נפש האדם בכל מערומיה, ללא כחל וללא שרק אלא הנשמה הטהורה כביום שניתנה מידי היוצר במעשה בראשית… שיחתו של תמים היא שיחה של ילד, ופעולתו פעולת שר ומושל, וכביכול בעצמו מבטל רצונו מפני רצוני. מה שאין החכמה עושה התמימות עושה; קרן אור יוצאת ממנה, והיא שופעת בטחון על כל סביבתה. בתוך ארבע אמותיה אין מקום לפקפוקים, וברשותה הוודאוּת שלטת… דומה הוא לנר, שיחיד ורבים נאותין לאורו, והוא גופו אינו יודע אם הוא מאיר. התמימות היא חברתה של הענווה…” הנה פירור אחד מגבישי מחשבה ושירת לבב על “אשרי תמימי דרך”.

איש ירושלים הוא ר' מרדכי בן יחזקאל כל הימים. פניו מסבירות ועיניו מאירות באור של חכמה ותורה.

“בקולר אחד”, סיפורו החדש של חיים הזז, דן בשני צעירים. אחד מאצ"ל ואחד מלח"י, אשר נידונו למיתה והצמיתו חייהם במו ידיהם בטרם השיגם גרדום השלטון המנדטורי. הסיפור עורר הדים רבים הן מפאת נושאו והן מפאת המחבר, אשר הפנה קולמוסו הפעם אל אחת הפרשיות הרגישות ביותר בחיינו. פניתי אל חיים הזז בשאלה, מה עוררו לטפל בנושא זה?

אמר: עד שקמה המדינה, היתה המלחמה בשלטון הבריטי-מנדטורי רבת-פנים ורבת תהיות ותעיות. היה זה מאמצו של כל הישוב, שכל אחד ואחד היה שותף לו. היתה זו סערה פוליטית שהעלתה חיכוכים רבים, התנגשויות-משטמה, כל אחד עמד ונלחם על שלו כפי שנראה לו שהוא לטובת העניין: כל אחד היה בטוח בצדקתו, בצדקת מעשיו, והכל מתכוונים לדבר אחד – טובת הקמתה של המדינה. עתה חלפה-עברה הסערה. נסתלקה ובטלה כל אותה מחלוקת, נתקהו כל אותם יחסים שהיו מחודדים וחריפים מאד בין איש לרעהו; עתה נראה העולם שקט ושלו יותר, הדעה מיושבת יותר. המחתרת בטלה ואיננה. אנשיה השתלבו בחיי המדינה, מהם במוסדות הממשלה, מהם בקיבוצים, בצה"ל, וככל אזרח ואזרח. הממשלה והעם סומכים עליהם, בוטחים בהם. ניטל הצד הפוליטי שבאותה תופעה, נותרה ההיסטוריה.

ח. הזז נדרש לנושא זה מן הבחינה הספרותית בלבד: “עברה הסערה הפוליטית ועתה באה שעתה של הספרות, שדרכה להשרות שלום ושלווה בכל אותה סערה שקמה. לא אחת אנו עדים לתופעות ציבוריות שונות בימי מלחמה, לתנועות-מרי, ואילו בספרות מצאו בטויין השלו והשקט, בלא אותה חריפות עויינת הצמודה לפוליטיקה. הלא זה ההבדל שבין פוליטיקה לספרות. הספרות חותרת אחר האמת. נזקקת לצד האמנותי, כדי שהדמות שהיא מעלה תהא דמות-אמת”.

אמרתי: מתוך קריאה ראשונה ניכר שהסיפור הוא מעין המשך לסיפורי-המהפכה שהעלית ואף ל"בקץ הימים".

– זהו-זה, נענה הזז. “בשבילי אחד הוא האדם היהודי ובכל גלגוליו ההיסטוריים הרבים והשונים. זהו אותו יהודי, מימי מלחמות היהודים ברומאים, מימי יוחנן מגוש-חלב, שמעון בר-גיורא, הקנאים, הסיקריים, אנשי מצדה ועד אלעזר בן-יאיר; זהו אותו יהודי שעלה על המוקד בספרד ובאשכנז, היהודי בהגנה-עצמית בימי הפרענות ברוסיה, היהודי הרבולוּציוֹנר שנלחם לשוויון ולצדק; היהודי שנפל על משמרתו בארץ ישראל, שמסר נפשו על המדינה, בין בשדה המלחמה ובין בימי השלטון המנדטורי. כאן ראיתי את היהודי הנצחי, המוסר נפשו על קידוש-השם בכל מקום ובכל דור ועתה מסר נפשו על קידוש הארץ. זוהי פורמציה חדשה של יהודי אשר קם בתנאי האקלים של ארץ-ישראל. האנשים האלה, לפי סיפורי, לא ביקשו חנינה, והיו כאלה שסברו, שאילו ביקשו חנינה מן השלטון הזר, היו ניצולים. יהודים אלה לא התרפסו לפני האויב, ששו אלי-מוות. תופעה זו היא יהודית המתגלה בכל הדורות, וקיבלה כאן צורה נואשה ונועזה ביותר שעוררה אותי להעלותה בספר. יהודים אלה הם מן הגלריה שלי, זו אותה גלריה אשר הגוון הפוליטי שלהם אינו מעניין אותי ואינו מפריע לי, כשם שלא הפריע לי להעלות את הצבע הקומוניסטי של היהודי בסיפורי-המהפכה, שהרי הצד הפוליטי עובר ובטל, ואילו מסירות הנפש עומדת לעד. לח”י ואצ"ל עברו ובטלו, אבל מסירות הנפש עומדת. זה שעלו לגרדום נשאר ועומד לעד. לכך אין אדם צריך להתכחש. הצד הזה של מסירות נפש שייך לכולנו, לעם ישראל, זה מכבשונו של נצח-ישראל. יתר על כן, הלא תופעה זו היא מן החללים הריקים בספרות העברית שאינה מספיקה ליתן ביטוי למציאות הדינאמית של חיינו, מציאות המתחלפת מפרק-זמן לפרק-זמן.

– הניתן, בהמשך הסיפור ביטוי גם לגילויי הגבורה של יתר חלקי הישוב? אמר הזז: הסיפור הזה עוסק בשני אנשים אלה בלבד. בתוך צינוק המוות ובעולם הפנימי של הנידונים למוות, מה שעבר עליהם כל אחד עם עצמו ומה שעבר ביניהם זה עם זה. שום דבר אחר אינו יוצא מגדר זה בסיפורי. ממילא אין הסיפור עוסק לא ב"הגנה" ולא בהעפלה ולא בהתנחלות. אין זה, איפוא, עניין של הזדהות. אין אני עוסק בצד הפוליטי. ודאי, שיש חיבה להולכים למות למען העם והמולדת. היו בישוב כל מיני צורות של גבורה: העליה לחניתא היה גבורה, מעשי ה"הגנה" היו מעשי גבורה, וכן ההעפלה וההתיישבות. אלא שאלו עדיין לא מצאו ביטויים בספרות העברית ועדיין מחכות עלילות אלו לסופרים ולמשוררים ליתן ביטוי לכל אלה. ב"קולר אחד" לא התכוונתי למחתרת, התכוונתי לשני גיבורי-ישראל אלה בלבד, שהיו בכל דור ודור ונתגלו בדורנו בצורה כזו. בסיפור המהפכה שהעליתי עסקתי בקומוניסטים, אם כי במהפכה היו גם אחרים, מנשביקים, בונדאים ואחרים. לא יכול צד אחר לטעון, מדוע אין מטפלים בו. לא באתי לכתוב את ההיסטוריה של הרבולוציה".

שאלתי על הדרך שבה רקם המספר את סיפורו.

אמר: ודאי שהיו שמורות עמי חויות וזכרונות מן הימים ההם. שנים רבות נמנעתי מלהעלותם. זה העיק על מצפוני, כשם שמעיקים דברים הרבה על מצפונו של סופר שאינם מגיעים לידי ביטוי והם סוערים בלבו. ודאי שבחנתי תעודות ועתונות מן הימים ההם, היו לי גם פגישות ושיחות עם חברים וקרובים לעניין.

*

דבר טוב רחש לבם של כמה ידידים וקוראים ותיקים מן העיר ומן הכפר: קמו ערב אחד, עלו לירושלים לביתו של חיים הזז. להביע לו תודה ולשאת עמו כוס “לחיים” על יצירתו “בקולר אחד”. התפתחה שיחה שארכה כשלוש שעות והצטיינה בגילוי-לב. הדברים סבבו על הספר, והיה בהם גם פורקן להרהורים על תופעות שהדעות היו חלוקות בהן אתמול והתמורה שחלה לגביהן היום: גלות וגאולה, עם ואדם, מסירות-נפש. ולבסוף השיב המספר: –

– משגילו לי לפני ימים ספורים על מסיבה זו, תהיתי: מה ראו חברים שונים לכבדני בתוך ביתי? שהרי הוצאתי כמה ספרים ולא זכיתי לכבוד זה. משמע, שהפעם, לא בי הדבר תלוי, אלא בספר שהוא שונה מכל הספרים שקדמו לו.

הנה, בספר זה, – ידעתי שאני עתיד להוציא מתחת ידי דבר מסוכן, ולא נתבדיתי. הספר הטיל מבוכה בין הבריות. יש מהם תוהים ויש חוששים. יש המתרעמים וטוענים זה בכה וזה בכה. וטוב שזה כך. טוב שתוהים. טוב שחוששים. טוב שמתרעמים וטוב אפילו שמקטרגים. זה מעיד על העם שאין דרכו כולה חולין. לבו ער לדבר שהוא למעלה מששת ימי המעשה, שהוא סוער על ספר עברי וחי בו. ויותר מכן מעיד הדבר על הספרות העברית שכוחה עמה ואין לבטלה ואין להסיח את הדעת ממנה. כבר לפני אלפיים שנה היה ספר שהטיל מבוכה גדולה בין הבריות: ספר קהלת. אילמלא בא אותו האיש שהיה בר-דעת, וטעמו טוב ואיש תרבות למופת ואדם אחראי לאוצר התרבות וחנניה בן חזקיה שמו, היו גונזים ספר קהלת שמצאו בו דברים שהם נוטים לצד מינות. כיוצא בזה היה נגנז ספר יחזקאל, שהיו דבריו סותרים דברי תורה וכן ספר משלי וכן שיר-השירים. עכשיו בואו ועשו חשבון: מה עניים היינו אנחנו אילו הסרנו ספרים אלה מכ"ד הספרים שבידינו.

אמרתי בתחילה שספרי זה שונה מכל ספרי שקדמו לו. והדבר הוא כן ואינו כן. שהרי אין סיפורי המהפכה כהרי סיפורי התימנים, ואין סיפורי התימנים דומים ל"בקץ הימים" וכהרי סיפורי לכיש, ולא הרי “אופק נטוי” כהרי “בקולר אחד”. אבל יש צד שווה בהם, הצד השווה שבכולם הוא הקידוש: אני אומר קידוש סתם, אחרים אומרים קידוש-השם.

שני צווים גדולים נצטווינו שעליהם עומדת התורה כולה, וכל עם ישראל כולו לדורותיו: האחד ‘ואהבת לרעך כמוך’ והאחר ‘ואהבת את ה’ אלוהיך', הצו השני – זו מסירות נפש על הדבר הקדוש לך, לאידיאה הקדושה לך. גלגלולים רבים ושונים נתגלגל קידוש-השם בישראל, אבל השורש אחד הוא זה השורש היהודי שאין כיוצא בו בכל אומה – ההזדהות האחת בסיטואַציה היסטורית שונה. החברה מלאה פילוגים, סתירות, ניגודים ופרדוקסים. אבל יש מקום שבו אין פילוגים והמקום הזה אינו רחוק מאתנו והוא קרוב אלינו הוא בלבנו. בשעה ידועה בשעת זעם, הפילוגים האלה אינם קיימים. למקום זה לא תמיד מגיעה המפלגה, הפוליטיקה, וּלעולם מגיעה הספרות. נאמרו כאן דברים רבים ושונים, נלבבים, נכוחים לשומעם. אף על פי כן יש לי מה לומר בעניין זה:

אני לא כתבתי לח"י ולא כתבתי אצ"ל ולא כתבתי “הגנה” ולא כתבתי מחתרת. לא זו היתה כוונתי. כתבתי דברים מסויימים של קידוש-השם. כתבתי מעשה בשני בחורים שהולכים למות מרצונם הטוב וכל אחד יכול לפרש עניין זה כרצונו. יש וטוענים שאני קישטתי אותם. אצ"ל ולח"י אומרים לא היו כאלה. מניתי בהם שבחים שאין בהם. אבל אני לא כתבתי אותם. זו אינה ביוגרפיה של ברזאני ופיינשטיין. כתבתי על שני יהודים בשעת מבחן ועמידתם בשעת זעם זו. לא סיפרתי מעשה. תארתי אופיו של עם ישראל בשעת מבחן.

אחד החברים רמז על שנפגע מן המשפט הקטלני על הגולה ב"קץ הימים". רבים דשו בעניין זה. אידישיסטים באמריקה נלחמו ב"קץ הימים" ואמרו: “הזז שורף את הגלות”. נכון, יש שם שריפת הגלות ומהי הציונות אם לא שריפת הגלות? מאז ומתמיד שללה הציונות את הגלות. מי יתן ושרפנו בעצמנו את הגלות בעוד מועד כי אז לא היה משמיד היטלר ששה מליוני יהודים.

ודאי היתה לי מטרה “בקולר אחד”. אך לא התכוונתי שיתפייסו. אפשר להסיק מן הסיפור כל מיני מסקנות. לספרות ולדברים שבאמנות דרך משלהם. יכול פילוסוף להסיק מסקנות משלו מספרי באלזאק או פלובר ואחרים וכן סוציולוג וכן פסיכולוג. אבל הם לא נתכוונו לכך. הם נתכוונו לאמת שהיא בגדר אמנות ומכאן תוצאות לדברים מרובים. ודאי, תכליתי היתה פשוטה. קטנה יותר. אני מודה לכולכם על הדברים הטובים שאמרתם לי. לא פיללתי. הייתי בטוח שיקטרגו על הספר ויש מקום לקטרוג.

נענה חבר: לא נכון.

חזרה חברה: מדוע יקטרגו?

הפטיר חיים הזז: הרי המפלגה אינה אלא רחוב חד-סיטרי ואילו הספרות היא דרך של כיוונים רבים, של הלוך ושוב.

“שהדי במרומים, לא רציתי במהומה זו”, עלוּ אחרוני דברים בשיח-טלפון של האיש. משנתפנה, היה כממשיך שיחו, כוידוּי של חצות, סיפר על בת-קול ה"יובל", שיצתה והכריזה… “ולמי צורך באלו”! כל הימים נאכל הסופר בבדידותו, אין מבקשים אחר יצירתו, והנה עתה…

– מי יודע דרך הרוח, אמרתי. סמויות מהלכיה. אף זה מאותות הימים. מפני המעשה הגדול נדחק ונשחק היחיד. הוספתי, הנה זכית להעמיד תלמידים הרבה, ואל-נכון הללו משכימים ומעריבים לפתחך, ואין עתותיך מספיקים, ובין כך וכך נחלצים מתחושת הבדידות.

– אוי לדור שמעשיו גדולים מעושיו, קרא האיש. כיוון שאין אנו יודעים להעריך מעשינו, אנו פורעים עצמנו לשימצה. אתה אומר “תלמידים”. אפשר, כאן באמת שכר רב לפעולותיו של אדם, שלא זכה לעשות הרבה בעולם-היצירה שלו. תלמידים הרבה לספרות אתה מוצא, הוסיף. שפיר. הכל סבורים כמדומה, שהספרות מלאכה קלה היא. ועוד מהם פונים להוראה. אבל רק אלה המעטים, הפונים למחקר, יודעים שהמחקר הספרותי אף הוא אהבה הוא צריך, ואהבה מתת-אלוה היא…

האיש היה מספרנו ומשוררנו פרופ' שמעון הלקין, בראש הקתדרה לספרות של האוניברסיטה העברית.

על שולחנו של פרופ' הלקין היה פתוח אותה שעה, “הרוח והאדם” לנתן רוטנשטרייך. הטיתי את השיחה הרחק אל העבר, אל ימי בראשית ולזכרונות ממחוז הילדות: “למה לך כל אלה”, העיר משוררנו. שתק קמעא ואחר אמר כמהרהר: “אתמהה, כזאת כבר שאלוני גם תמול גם שלשום”.

הפליג שמעון הלקין והתרפק על ימי נעוריו. דומה שרטט-חדווה הרעיד ישותו, גן-עדן שאבד, חזר ועלה בחזות ובדמות בית אבא. כבתי יהודים רבים ברוסיה הלבנה, גם פתחו של בית אבא היה לתורה, ומצוות, העברית והתנ"ך, לגפ"ת ולספרות-חב"ד, להשכלה ולציונות. הוא ניגש לארון הספרים המשופע מספרי קדמונים, הציג ספר עתיק זה וספק עתיק אחר, ובכללם גמרא החתומה בידי אבא, ובין הדפים שהצהיבו, עדיין מצוּיות ה"ציציות", ללמדך, שנכסי-תורה לא נשתכחו מלב, בהיותם הם עומדים גם היום. דור דור ודורשיו. “מורה מצוין היה אבא”, הוסיף הלקין. “חדר” היה לו ומספר תלמידיו קצוב, כרצון תקיפי הקהל ובעלי הבתים בימים ההם, ואילו הבן אנוס היה לצאת מכלל התלמידים. לימודו של הבן היה מחוץ לשעות היום. ואיזוהי שעה היפה ללימוד? לפני שחר, בטרם יכיר אדם בין תכלת לכרתי. בימי חורף ושלגים, כבימי חמה התמיד הנער בתלמודו. היו ימים ואחיו היה מורה, ועוד זכורים הימים הטובים שבלימוד הדקדוק העברי, ואגב חשף תכונה יפה שבטבעו סגולת “ההקשבה”. לא אחת, אגב ריכוזו בענין אחד, נתפס אף לרעיון אחר, והוא מאזין ומקשיב לשני העניינים כאחד, וכבר עמדה אחותו על “חולשתו” זו, והיא שדימתה את התכונה הזו ל"גרזן" הנתקע וננעץ בעץ'… גדל והוסיף הנער בלימודיו וכבר הסתופף בעולם “הקבלה”, החסידות, חב"ד. אולי כאן המפתח לרוחו היוצרת של שמעון הלקין, כפי שהיא באה לידי גילוי בשירתו ובסיפוריו: המסתורין והחכמה, האור העליון ודבקות האדם באלוהים, חישוף שורש נשמתו של היהודי, אף כשהוא נבלע ו"נשבה" לבין המונה של כרך רבתי, גועש וסואן כניו-יורק.

אמרתי: מאמין גדול אתה בשרשרת הדורות, בהמשך.

אמר: המשך? השאלה היא היכן מחפשים אותו. לא אחת מכים על חטא, ותולים כל אשמה בספרות. אומרים אילמלא הללו שעסקו בספרות, עדיין היינו עטופים בטלית ותפילין. הוא שאמרתי, המאבק על המסורת, לא הספרות העברית עוררה אותו. היהודי לרצונו הפקיע עצמו מרשות המסורת. יחיד מישראל, חזר והטעים הלקין, הפקיע עצמו מרשות ההיסטוריה והמסורת שלו, כדי ליהנות מן הגשמיות הגמורה של העולם הזה. תהליך זה התחיל משכבר, תהליכים אלה התחילו בגרמניה הרבה זמן לפני האמנציפציה, עד שהלך והקיף תפוצות ישראל גם בארצות וביבשות אחרות. ממילא נטרד גם המשכיל העברי בין שני קטבי תפיסה: הומניסטי-כללי ועברי-לאומי. עד שבאה הציונות ונרתמה למרכבה הארצישראלית, כלומר, שבארץ-ישראל, נמצאה האפשרות לאחוז את החבל בשתי קצותיו, ולא בודדים יצאו לדרך זו, כבגולה. כאן, העם כולו נתפס לה ובד בבד מוסיף לשמור על המסורת. אתה שואל אם קיימת רציפות למסורת, ודאי שהקשר נמשך! מאות “חילוניים” גם באוניברסיטה לומדים בהנאה לא רק תנ"ך, אלא אף משנה, תלמוד ואגדה, שהם מיסודם של הספרות העברית. ודאי מתלבטים בבעית הדת. אך לבטים אלה מסימנה של האנושות כולה היא, החלק הדתי והחלק הלא-דתי.

ובפרשה זו, פולמוס חריף לפרופ' ש. הלקין, עם חוגים שונים המעוררים ספקות, “האם עוד יהודים אנחנו”, והזכיר אותו מאמר של הפרופ' ע. א. סימון:

“אמרתי לו לסימון שהוא ידידי, אילו שאלת שאלה זו לגבי היהדות כולה, הנפוצה בעולם כולו, הייתי מבין מקצתה של השאלה אף לגבי יהדות ארץ-ישראל. כיוון שאתה מעלה שאלה זו בארץ-ישראל, משמע שלדידך יהדות אמריקה והיהדות בעולם כולו היא יותר יהודית ממנו, מזו שבישראל. כלום יכולה הנחה זו לשמש היכר דתי? צא וראה מה בין ישראל לתפוצות. יהודי התפוצות בונים בתי-כנסיות ואין מתפללים בהם, ועל אחת כמה וכמה שאינם מכירים צורת א”ב. ואילו אצלנו, בישראל, מה גדולה הזיקה לבית הכנסת, לכשרות ולשמירת השבת, זיקה הקשורה במסורת יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם. וכל שכן במה שנוגע לעניינים אחרים שהם מן הנותנים טעם לקיומנו כיהודים, כידיעת העברית והתנ"ך, ידיעת המקורות, המשתמרים אצלנו יותר מאשר בכל מקום יהודי אחר בעולם, וממילא אנו למדים שיהודים כאן, ומכלל לאו שבשאלה משתמע ההן. הוספתי ואמרתי, אי-אפשר לו לעם ישראל בלא אלוהי ישראל, אך גם הוספתי ואמרתי, באותו מובן, אי-אפשר לו לאלוהי ישראל בלא עם-ישראל". אנו בבחינת “שומרים” בשביל הקב"ה, אנו ממילא שומרים את עם ישראל. שיהיה לאלוהי ישראל מקום לשוב אליו.

והיה שמעון הלקין מפתח והולך רעיונו זה, מנתחו ומסבירו, חזר והטעים שאינו יכול לומר כי בארץ ישראל ניכר תהליך של ניתוק ממסורת ישראל, כפי שנראה בעולם, “אנו מעמידים פה לפחות קהילה יהודית, מדינה קהילתית, שומרים על דפוסי החיים. ומה אנו עושים בארץ, כלום חוגגים כאן הלילה את “הכריסטמאס”? את חג החנוכה אנו מעלים, את השבת אנו שומרים”!

כאן העלה הפרופיסור אפיזודה אחרת ויכוח שהיה לו עם דוד בארצות הברית. זקן היה הדוד, שכב חולה על מיטתו, ושבועות ספורים לפני פטירתו הביע צערו, על המדינה היהודית החילונית שקמה בישראל.

“דודי, אמרתי, אילו סיפר לך אדם כאן, ששליש מיהודי אמריקה הם שומרי שבת, הכל נועלים חנויותיהם ביום זה, מפסיקים משאם ומתנם, פוסקת התחבורה הציבורית, אפילו ומהם יוצאים ביום זה להתרחץ בים – מה היית אומר? – זקף הישיש עיני שמחה ונענה, “הייתי אומר כי ימות המשיח קרבים והולכים”. הוספתי להרנין לבו של הדוד, הבאתי לפניו והעמדתי עוד שאלות: “אילו סיפרו לך, דוד יקר, ששלושים אחוז מיהדות אמריקה מונעים עצמם ממאכלות אסורות, ושחיטתם שחיטה כשרה היא, ואילו סיפרו לך עוד, ששלושים אחוז מילדי ישראל קוראים לא רק פרשת השבוע, אלא אף לומדים תנ”ך עם פירוש רש”י, ודוברים עברית – מה היית אומר? – שאף הישיש רוח של רווחה, האירו עיניו, אז אמרתי: “שומרי מצוות אלו ויהדות זו תמצא בישראל”. חזרה וצפה השאלה, אם הדור דורנו, הוא דור של כפירה גדולה או של אמונה גדולה, נסער ש. הלקין ואמר:

– כפירה גדולה? לא העמדתי עצמי לגבאי בית הכנסת של הקב"ה בעולם כולו. נוהג אני לומר לאורתודוכסים: "אתם מאמינים בני מאמינים, ראו, מבחינה היסטורית אנו משתדלים לשמור ככל האפשר על הדפוסים המסורתיים שלנו. פעם הבינו זאת. מצד אחד, החלו מיטב אנשינו טוענים, כי בעצם היהודים בחוץ לארץ יכולים להישאר כחלק של העם היהודי בארץ. במקום להטיף להם ציונות ולעורר אותם לעליה לישראל, מקלים עליהם את ישיבתם בחוץ-לארץ. במקום משאת הנפש, נותנים הכשר ליהודי אמריקה ומחזקים את ידיהם להמשיך מושבותם בארץ גלותם. ואין שמים אל לב, שבזה אנו מרפים את ידיהם, אנו מרפים את ידי מיטב בני הנעורים שלנו! אם משלימים עם המצב של יהודי אמריקה, מדוע אסור ליהודי משלנו בארץ לצאת לאמריקה ולהתיישב בה? כלום, אין אנו חשים שבתפיסה זו מהומה אנו מכניסים בלב הדור הצעיר? אין פלא שרוח החלוציות מתרופפת והולכת בקרב הדור הצעיר, כי לא ידענו להנחיל לבנינו ולבני בנינו את עצם התפיסה ההיסטורית שהיהדות בגולה מתמוטטת, ומצד שני חדלנו לדבר על יהודים בעולם כולו, כפי שדיברנו לפני עשרים וחמש או שלושים שנה. הציונות אינה מקרה.

אתה שואל, הוסיף פרופ' שמעון הלקין, כיצד נגשור עם יהדות הגולה? כיצד נמתח את הגשר, אם לא ידענו לקרב לבותיהם לספר עברי. אין אנו יכולים לתת לגולה את הרגשת הכאב היהודי, אותו כאב היסטורי שהביא אותנו לכאן. לא הוספנו לדגול בכך, לא חזרנו והטעמנו, שכל סוד קיומנו, לא היה אלא משום שלא רצינו לוותר על זכותנו להיות יהודים. אה, מה קשה היה פעם להיות יהודי! מה בעצם יכולים אנו להביא ליהודי התפוצות, אם לא הרגשת הכאב ושמירת הכאב היהודי? והלא כל זאת אפשר היה להביא בדרך שהורתה הציונות, ואנו, לא כן עשינו.

“… הרומן העברי לא התפתח בגולה, כי משנות התחיה ואילך היה חסר רקע של עם ממשיך בקיומו העממי-ההיסטורי”. הוסיף פרופ' הלקין לארוג חוט מחשבותיו על גורל הסיפור העברי בימינו. כלום לא תדע תהייתו ואכזבתו המעיקה של היוצר העברי: מליוני יהודים עדיין נזונים מכיסופי גאולה ולכלל הגשמה בגופם ובנפשם לא הגיעו, לא עלו לארץ. עדיין אנו שרים “אנו נהיה הראשונים”, עד מתי נהיה הראשונים? יפים להם, לאותם המליונים געגועי-המנוחות, כאומרים: “אשרי, יתום אני”. הקיום העממי-ההיסטורי כמעט עבר ובטל מן העולם בתפוצות כולן.

פרופ' הלקין פיתח השקפתו זו, מקיפה לכל צדדיה, דבריו רהוטים, אך ברורים, פסוקו נמרץ. הוסיף ודן על אותה “הלקאה עצמית” המצויה אצלנו, אותה צרות העין המתעלמת מראיה נכוחה בכל הגדולה שחלה במדינה ובחיי העם. כל האפשרויות נגוזות בקיבוץ שבעים הגלויות שבארצנו, ליצירת הרומן בעל היריעה הרחבה, חזרה השאלה באיזו מידה מלווה הספרות העברית את החיים המתרקמים והולכים בארץ? מדברי הפרופיסור ניכר, שאמנם נוחה דעתו מהרבה דברים, שהעלתה הספרות הצעירה בשירה ובספרות, אלא שעד מהרה הזכיר את השירה והספרות של “צעירי הצעירים”, זו שהחלה לפסוע פסיעותיה הראשונות לפני שנים ספורות, זו שנתפסה לאדישות ולציניות לגבי כל הענין “הציוני”. הוא מטיל את האשמה שוב על חינוכנו, שלא השכלנו די לחנכם בנשיאה בעול מצוות כדי הבנה ש"הציונות בדרך – והמדינה עצמה עדיין היא ציונות בדרך". מבוכה גדולה ניכרת בדור צעירים זה, מבוכה רבה לנוכח הרעיון העיקרי שפירנס את ספרותנו ונתן טעם לקיומנו הלאומי, מבוכה זו היא הגורמת אדישות ציניות או בושה.

משעמדה השאלה, “מה עדיף ולמי העתיד, לשיר או לסיפור”, אלה פירותיהם של “צעירי-הצעירים”, עמד פרופ' הלקין לימינו של הסיפור הקצר, משנות החמישים, שחשיבותו גדולה יותר מן השיר הלירי, המתחיל מאותן שנים. שהרי, סיפור, לא יתכן שלא תהא לו זיקה אל הממש, ואילו שירה “אפשר להעמיד פנים כאילו אני בעלית גג באלסקה, ולמעשה מתגורר על גגותיה של תל-אביב”…

על כורחו שהסיפור יגלה יותר מן הממש, כי אלה הם חיינו.

*

– אתה שואלני על הבאת אמנים, ונהיית אמנים מן החוץ אל התיאטראות. דע לך, מקל גדול אני בענינים אלה. אמר, שהרי כולנו “עמך”, רבים הם עולים שבאו לארץ ללא אידיאולוגיה ציונית, זו שהביאה את ה"הראשונים". יהודים שעברו עליהם יסורי גיהנום. ראו את המות לא אחת עין בעין, השכלתם נפסקה באמצע, חייהם נפסקו באמצע ועתה הם מנסים לבנותם מחדש. כלום ראית הללו, שהם עוסקים בהוללות ובמעשה הפקרות? הם הולכים ונקלטים בדפוסים שארצנו יוצרת זה שבעים וחמש שנה, ביחוד דפוסי תנועת העבודה בכלכלה, בחינוך, בתרבות, רוכשים במהירות את הלשון העברית, משתתפים בכל מערכות חיינו, בצה"ל. הלא תזכור מה היו הדבורים על אותה עליה “מתבוללת” של יהודי גרמניה? וראה כיצד נקלטו. אם לפנים אמרתי זאת בשפה רפה, היום חזקה בי ההכרה עד כדי לקרוא עליה בקול. מה רע איפא, בחיי האמנות? על תרבות המונים חלמו אחד העם וא. ד. גורדון, תרבות עליונה זו, שחלמו עליה הללו וכמותם, אין ההמונים עשויים עדיין להגיע אליה בכוח עצמם. ולא זו בלבד, אלא שאין אנו עושים ככל הצורך ליצירת כלים להקנייתה של אותה תרבות עליונה להמונים. תמול-שלשום הייתי עד ליסוריה של מורה צעירה בישוב עולים או במעברה, שהתאוננה, כמה היא חסרה הכלים ואפילו הפחותים ביותר להשכלתם ולהדרכתם התרבותית הרצויה של יושבי המעברה. ואף על פי כן, פעוטים של אתמול, נוער עברי רענן היום. מספר יוצאי ארצות המזרח באוניברסיטה גדל והולך משנה לשנה. באמונה, אני נעשה “ירא הוראה” מלפסוק על המונים שוחרי אמנות. הלא אלה חיי העם. צורמים את אזני דברי הקטרוג על המצב הרוחני בארץ. היש ארץ שספרי שירה נפוצים בתוכה במספר כה רב, כבארצנו? אני גאה שארצנו עומדת בשורות הראשונות לביקור בתיאטראות (ובתי קולנוע), שעתונותנו פורחת. כלום הציגו במדינה אחת את “הטירה” לקפקא בהצלחה כה גדולה ובמספר פעמים כה¹ רב כבארצנו?

שמח אני שאין לנו דיקטטורה אינטלקטואלית. אבל, חובת האינטליגנציה לאמץ תופעות סטיכיות-רצויות בהתפתחות התרבות של ההמונים ובדרכים הרצויות, לפרנס את הנטייה הטבעית הזו של ההמונים שוחרי-אמנות, ליצור להם את הכלים הדרושים, וממילא ייעלמו גם הצדדים השליליים ולא יהיה מקום לעושי חשבונות ולרואי שחורות.