“שהדי במרומים, לא רציתי במהומה זו”, עלוּ אחרוני דברים בשיח-טלפון של האיש. משנתפנה, היה כממשיך שיחו, כוידוּי של חצות, סיפר על בת-קול ה"יובל", שיצתה והכריזה… “ולמי צורך באלו”! כל הימים נאכל הסופר בבדידותו, אין מבקשים אחר יצירתו, והנה עתה…

– מי יודע דרך הרוח, אמרתי. סמויות מהלכיה. אף זה מאותות הימים. מפני המעשה הגדול נדחק ונשחק היחיד. הוספתי, הנה זכית להעמיד תלמידים הרבה, ואל-נכון הללו משכימים ומעריבים לפתחך, ואין עתותיך מספיקים, ובין כך וכך נחלצים מתחושת הבדידות.

– אוי לדור שמעשיו גדולים מעושיו, קרא האיש. כיוון שאין אנו יודעים להעריך מעשינו, אנו פורעים עצמנו לשימצה. אתה אומר “תלמידים”. אפשר, כאן באמת שכר רב לפעולותיו של אדם, שלא זכה לעשות הרבה בעולם-היצירה שלו. תלמידים הרבה לספרות אתה מוצא, הוסיף. שפיר. הכל סבורים כמדומה, שהספרות מלאכה קלה היא. ועוד מהם פונים להוראה. אבל רק אלה המעטים, הפונים למחקר, יודעים שהמחקר הספרותי אף הוא אהבה הוא צריך, ואהבה מתת-אלוה היא…

האיש היה מספרנו ומשוררנו פרופ' שמעון הלקין, בראש הקתדרה לספרות של האוניברסיטה העברית.

על שולחנו של פרופ' הלקין היה פתוח אותה שעה, “הרוח והאדם” לנתן רוטנשטרייך. הטיתי את השיחה הרחק אל העבר, אל ימי בראשית ולזכרונות ממחוז הילדות: “למה לך כל אלה”, העיר משוררנו. שתק קמעא ואחר אמר כמהרהר: “אתמהה, כזאת כבר שאלוני גם תמול גם שלשום”.

הפליג שמעון הלקין והתרפק על ימי נעוריו. דומה שרטט-חדווה הרעיד ישותו, גן-עדן שאבד, חזר ועלה בחזות ובדמות בית אבא. כבתי יהודים רבים ברוסיה הלבנה, גם פתחו של בית אבא היה לתורה, ומצוות, העברית והתנ"ך, לגפ"ת ולספרות-חב"ד, להשכלה ולציונות. הוא ניגש לארון הספרים המשופע מספרי קדמונים, הציג ספר עתיק זה וספק עתיק אחר, ובכללם גמרא החתומה בידי אבא, ובין הדפים שהצהיבו, עדיין מצוּיות ה"ציציות", ללמדך, שנכסי-תורה לא נשתכחו מלב, בהיותם הם עומדים גם היום. דור דור ודורשיו. “מורה מצוין היה אבא”, הוסיף הלקין. “חדר” היה לו ומספר תלמידיו קצוב, כרצון תקיפי הקהל ובעלי הבתים בימים ההם, ואילו הבן אנוס היה לצאת מכלל התלמידים. לימודו של הבן היה מחוץ לשעות היום. ואיזוהי שעה היפה ללימוד? לפני שחר, בטרם יכיר אדם בין תכלת לכרתי. בימי חורף ושלגים, כבימי חמה התמיד הנער בתלמודו. היו ימים ואחיו היה מורה, ועוד זכורים הימים הטובים שבלימוד הדקדוק העברי, ואגב חשף תכונה יפה שבטבעו סגולת “ההקשבה”. לא אחת, אגב ריכוזו בענין אחד, נתפס אף לרעיון אחר, והוא מאזין ומקשיב לשני העניינים כאחד, וכבר עמדה אחותו על “חולשתו” זו, והיא שדימתה את התכונה הזו ל"גרזן" הנתקע וננעץ בעץ'… גדל והוסיף הנער בלימודיו וכבר הסתופף בעולם “הקבלה”, החסידות, חב"ד. אולי כאן המפתח לרוחו היוצרת של שמעון הלקין, כפי שהיא באה לידי גילוי בשירתו ובסיפוריו: המסתורין והחכמה, האור העליון ודבקות האדם באלוהים, חישוף שורש נשמתו של היהודי, אף כשהוא נבלע ו"נשבה" לבין המונה של כרך רבתי, גועש וסואן כניו-יורק.

אמרתי: מאמין גדול אתה בשרשרת הדורות, בהמשך.

אמר: המשך? השאלה היא היכן מחפשים אותו. לא אחת מכים על חטא, ותולים כל אשמה בספרות. אומרים אילמלא הללו שעסקו בספרות, עדיין היינו עטופים בטלית ותפילין. הוא שאמרתי, המאבק על המסורת, לא הספרות העברית עוררה אותו. היהודי לרצונו הפקיע עצמו מרשות המסורת. יחיד מישראל, חזר והטעים הלקין, הפקיע עצמו מרשות ההיסטוריה והמסורת שלו, כדי ליהנות מן הגשמיות הגמורה של העולם הזה. תהליך זה התחיל משכבר, תהליכים אלה התחילו בגרמניה הרבה זמן לפני האמנציפציה, עד שהלך והקיף תפוצות ישראל גם בארצות וביבשות אחרות. ממילא נטרד גם המשכיל העברי בין שני קטבי תפיסה: הומניסטי-כללי ועברי-לאומי. עד שבאה הציונות ונרתמה למרכבה הארצישראלית, כלומר, שבארץ-ישראל, נמצאה האפשרות לאחוז את החבל בשתי קצותיו, ולא בודדים יצאו לדרך זו, כבגולה. כאן, העם כולו נתפס לה ובד בבד מוסיף לשמור על המסורת. אתה שואל אם קיימת רציפות למסורת, ודאי שהקשר נמשך! מאות “חילוניים” גם באוניברסיטה לומדים בהנאה לא רק תנ"ך, אלא אף משנה, תלמוד ואגדה, שהם מיסודם של הספרות העברית. ודאי מתלבטים בבעית הדת. אך לבטים אלה מסימנה של האנושות כולה היא, החלק הדתי והחלק הלא-דתי.

ובפרשה זו, פולמוס חריף לפרופ' ש. הלקין, עם חוגים שונים המעוררים ספקות, “האם עוד יהודים אנחנו”, והזכיר אותו מאמר של הפרופ' ע. א. סימון:

“אמרתי לו לסימון שהוא ידידי, אילו שאלת שאלה זו לגבי היהדות כולה, הנפוצה בעולם כולו, הייתי מבין מקצתה של השאלה אף לגבי יהדות ארץ-ישראל. כיוון שאתה מעלה שאלה זו בארץ-ישראל, משמע שלדידך יהדות אמריקה והיהדות בעולם כולו היא יותר יהודית ממנו, מזו שבישראל. כלום יכולה הנחה זו לשמש היכר דתי? צא וראה מה בין ישראל לתפוצות. יהודי התפוצות בונים בתי-כנסיות ואין מתפללים בהם, ועל אחת כמה וכמה שאינם מכירים צורת א”ב. ואילו אצלנו, בישראל, מה גדולה הזיקה לבית הכנסת, לכשרות ולשמירת השבת, זיקה הקשורה במסורת יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם. וכל שכן במה שנוגע לעניינים אחרים שהם מן הנותנים טעם לקיומנו כיהודים, כידיעת העברית והתנ"ך, ידיעת המקורות, המשתמרים אצלנו יותר מאשר בכל מקום יהודי אחר בעולם, וממילא אנו למדים שיהודים כאן, ומכלל לאו שבשאלה משתמע ההן. הוספתי ואמרתי, אי-אפשר לו לעם ישראל בלא אלוהי ישראל, אך גם הוספתי ואמרתי, באותו מובן, אי-אפשר לו לאלוהי ישראל בלא עם-ישראל". אנו בבחינת “שומרים” בשביל הקב"ה, אנו ממילא שומרים את עם ישראל. שיהיה לאלוהי ישראל מקום לשוב אליו.

והיה שמעון הלקין מפתח והולך רעיונו זה, מנתחו ומסבירו, חזר והטעים שאינו יכול לומר כי בארץ ישראל ניכר תהליך של ניתוק ממסורת ישראל, כפי שנראה בעולם, “אנו מעמידים פה לפחות קהילה יהודית, מדינה קהילתית, שומרים על דפוסי החיים. ומה אנו עושים בארץ, כלום חוגגים כאן הלילה את “הכריסטמאס”? את חג החנוכה אנו מעלים, את השבת אנו שומרים”!

כאן העלה הפרופיסור אפיזודה אחרת ויכוח שהיה לו עם דוד בארצות הברית. זקן היה הדוד, שכב חולה על מיטתו, ושבועות ספורים לפני פטירתו הביע צערו, על המדינה היהודית החילונית שקמה בישראל.

“דודי, אמרתי, אילו סיפר לך אדם כאן, ששליש מיהודי אמריקה הם שומרי שבת, הכל נועלים חנויותיהם ביום זה, מפסיקים משאם ומתנם, פוסקת התחבורה הציבורית, אפילו ומהם יוצאים ביום זה להתרחץ בים – מה היית אומר? – זקף הישיש עיני שמחה ונענה, “הייתי אומר כי ימות המשיח קרבים והולכים”. הוספתי להרנין לבו של הדוד, הבאתי לפניו והעמדתי עוד שאלות: “אילו סיפרו לך, דוד יקר, ששלושים אחוז מיהדות אמריקה מונעים עצמם ממאכלות אסורות, ושחיטתם שחיטה כשרה היא, ואילו סיפרו לך עוד, ששלושים אחוז מילדי ישראל קוראים לא רק פרשת השבוע, אלא אף לומדים תנ”ך עם פירוש רש”י, ודוברים עברית – מה היית אומר? – שאף הישיש רוח של רווחה, האירו עיניו, אז אמרתי: “שומרי מצוות אלו ויהדות זו תמצא בישראל”. חזרה וצפה השאלה, אם הדור דורנו, הוא דור של כפירה גדולה או של אמונה גדולה, נסער ש. הלקין ואמר:

– כפירה גדולה? לא העמדתי עצמי לגבאי בית הכנסת של הקב"ה בעולם כולו. נוהג אני לומר לאורתודוכסים: "אתם מאמינים בני מאמינים, ראו, מבחינה היסטורית אנו משתדלים לשמור ככל האפשר על הדפוסים המסורתיים שלנו. פעם הבינו זאת. מצד אחד, החלו מיטב אנשינו טוענים, כי בעצם היהודים בחוץ לארץ יכולים להישאר כחלק של העם היהודי בארץ. במקום להטיף להם ציונות ולעורר אותם לעליה לישראל, מקלים עליהם את ישיבתם בחוץ-לארץ. במקום משאת הנפש, נותנים הכשר ליהודי אמריקה ומחזקים את ידיהם להמשיך מושבותם בארץ גלותם. ואין שמים אל לב, שבזה אנו מרפים את ידיהם, אנו מרפים את ידי מיטב בני הנעורים שלנו! אם משלימים עם המצב של יהודי אמריקה, מדוע אסור ליהודי משלנו בארץ לצאת לאמריקה ולהתיישב בה? כלום, אין אנו חשים שבתפיסה זו מהומה אנו מכניסים בלב הדור הצעיר? אין פלא שרוח החלוציות מתרופפת והולכת בקרב הדור הצעיר, כי לא ידענו להנחיל לבנינו ולבני בנינו את עצם התפיסה ההיסטורית שהיהדות בגולה מתמוטטת, ומצד שני חדלנו לדבר על יהודים בעולם כולו, כפי שדיברנו לפני עשרים וחמש או שלושים שנה. הציונות אינה מקרה.

אתה שואל, הוסיף פרופ' שמעון הלקין, כיצד נגשור עם יהדות הגולה? כיצד נמתח את הגשר, אם לא ידענו לקרב לבותיהם לספר עברי. אין אנו יכולים לתת לגולה את הרגשת הכאב היהודי, אותו כאב היסטורי שהביא אותנו לכאן. לא הוספנו לדגול בכך, לא חזרנו והטעמנו, שכל סוד קיומנו, לא היה אלא משום שלא רצינו לוותר על זכותנו להיות יהודים. אה, מה קשה היה פעם להיות יהודי! מה בעצם יכולים אנו להביא ליהודי התפוצות, אם לא הרגשת הכאב ושמירת הכאב היהודי? והלא כל זאת אפשר היה להביא בדרך שהורתה הציונות, ואנו, לא כן עשינו.

“… הרומן העברי לא התפתח בגולה, כי משנות התחיה ואילך היה חסר רקע של עם ממשיך בקיומו העממי-ההיסטורי”. הוסיף פרופ' הלקין לארוג חוט מחשבותיו על גורל הסיפור העברי בימינו. כלום לא תדע תהייתו ואכזבתו המעיקה של היוצר העברי: מליוני יהודים עדיין נזונים מכיסופי גאולה ולכלל הגשמה בגופם ובנפשם לא הגיעו, לא עלו לארץ. עדיין אנו שרים “אנו נהיה הראשונים”, עד מתי נהיה הראשונים? יפים להם, לאותם המליונים געגועי-המנוחות, כאומרים: “אשרי, יתום אני”. הקיום העממי-ההיסטורי כמעט עבר ובטל מן העולם בתפוצות כולן.

פרופ' הלקין פיתח השקפתו זו, מקיפה לכל צדדיה, דבריו רהוטים, אך ברורים, פסוקו נמרץ. הוסיף ודן על אותה “הלקאה עצמית” המצויה אצלנו, אותה צרות העין המתעלמת מראיה נכוחה בכל הגדולה שחלה במדינה ובחיי העם. כל האפשרויות נגוזות בקיבוץ שבעים הגלויות שבארצנו, ליצירת הרומן בעל היריעה הרחבה, חזרה השאלה באיזו מידה מלווה הספרות העברית את החיים המתרקמים והולכים בארץ? מדברי הפרופיסור ניכר, שאמנם נוחה דעתו מהרבה דברים, שהעלתה הספרות הצעירה בשירה ובספרות, אלא שעד מהרה הזכיר את השירה והספרות של “צעירי הצעירים”, זו שהחלה לפסוע פסיעותיה הראשונות לפני שנים ספורות, זו שנתפסה לאדישות ולציניות לגבי כל הענין “הציוני”. הוא מטיל את האשמה שוב על חינוכנו, שלא השכלנו די לחנכם בנשיאה בעול מצוות כדי הבנה ש"הציונות בדרך – והמדינה עצמה עדיין היא ציונות בדרך". מבוכה גדולה ניכרת בדור צעירים זה, מבוכה רבה לנוכח הרעיון העיקרי שפירנס את ספרותנו ונתן טעם לקיומנו הלאומי, מבוכה זו היא הגורמת אדישות ציניות או בושה.

משעמדה השאלה, “מה עדיף ולמי העתיד, לשיר או לסיפור”, אלה פירותיהם של “צעירי-הצעירים”, עמד פרופ' הלקין לימינו של הסיפור הקצר, משנות החמישים, שחשיבותו גדולה יותר מן השיר הלירי, המתחיל מאותן שנים. שהרי, סיפור, לא יתכן שלא תהא לו זיקה אל הממש, ואילו שירה “אפשר להעמיד פנים כאילו אני בעלית גג באלסקה, ולמעשה מתגורר על גגותיה של תל-אביב”…

על כורחו שהסיפור יגלה יותר מן הממש, כי אלה הם חיינו.

*

– אתה שואלני על הבאת אמנים, ונהיית אמנים מן החוץ אל התיאטראות. דע לך, מקל גדול אני בענינים אלה. אמר, שהרי כולנו “עמך”, רבים הם עולים שבאו לארץ ללא אידיאולוגיה ציונית, זו שהביאה את ה"הראשונים". יהודים שעברו עליהם יסורי גיהנום. ראו את המות לא אחת עין בעין, השכלתם נפסקה באמצע, חייהם נפסקו באמצע ועתה הם מנסים לבנותם מחדש. כלום ראית הללו, שהם עוסקים בהוללות ובמעשה הפקרות? הם הולכים ונקלטים בדפוסים שארצנו יוצרת זה שבעים וחמש שנה, ביחוד דפוסי תנועת העבודה בכלכלה, בחינוך, בתרבות, רוכשים במהירות את הלשון העברית, משתתפים בכל מערכות חיינו, בצה"ל. הלא תזכור מה היו הדבורים על אותה עליה “מתבוללת” של יהודי גרמניה? וראה כיצד נקלטו. אם לפנים אמרתי זאת בשפה רפה, היום חזקה בי ההכרה עד כדי לקרוא עליה בקול. מה רע איפא, בחיי האמנות? על תרבות המונים חלמו אחד העם וא. ד. גורדון, תרבות עליונה זו, שחלמו עליה הללו וכמותם, אין ההמונים עשויים עדיין להגיע אליה בכוח עצמם. ולא זו בלבד, אלא שאין אנו עושים ככל הצורך ליצירת כלים להקנייתה של אותה תרבות עליונה להמונים. תמול-שלשום הייתי עד ליסוריה של מורה צעירה בישוב עולים או במעברה, שהתאוננה, כמה היא חסרה הכלים ואפילו הפחותים ביותר להשכלתם ולהדרכתם התרבותית הרצויה של יושבי המעברה. ואף על פי כן, פעוטים של אתמול, נוער עברי רענן היום. מספר יוצאי ארצות המזרח באוניברסיטה גדל והולך משנה לשנה. באמונה, אני נעשה “ירא הוראה” מלפסוק על המונים שוחרי אמנות. הלא אלה חיי העם. צורמים את אזני דברי הקטרוג על המצב הרוחני בארץ. היש ארץ שספרי שירה נפוצים בתוכה במספר כה רב, כבארצנו? אני גאה שארצנו עומדת בשורות הראשונות לביקור בתיאטראות (ובתי קולנוע), שעתונותנו פורחת. כלום הציגו במדינה אחת את “הטירה” לקפקא בהצלחה כה גדולה ובמספר פעמים כה¹ רב כבארצנו?

שמח אני שאין לנו דיקטטורה אינטלקטואלית. אבל, חובת האינטליגנציה לאמץ תופעות סטיכיות-רצויות בהתפתחות התרבות של ההמונים ובדרכים הרצויות, לפרנס את הנטייה הטבעית הזו של ההמונים שוחרי-אמנות, ליצור להם את הכלים הדרושים, וממילא ייעלמו גם הצדדים השליליים ולא יהיה מקום לעושי חשבונות ולרואי שחורות.