מה שיהיה הלאה – אין אנו יודעים; ואולי גם אי-אפשר לדעת. מה שאנו יודעים: כיום הננו עשרות-אלפים יהודים בארץ זו, קשורים בהרגשתנו עם רבבות-היהודים שבכל חלקי-תבל ואנו רוצים לחיות; להתפתח ולפתח; להתפתח ולפתח; לפעול ולחיות. חיים וספרות.

____

ספרות. או יותר נכון: איזו הופעות ספרותיות. על אלה אמרתי לעשות בעמודים האלה – בקובץ הזה ובבאים אחריו – איזו הערות-הארות.

איזו הופעות ואיזו הערות. כי מבקר ספרותי כולל אינני כלל. איני מתכוון בזה לתת סקירות כלליות על עולם-ספרותנו בתקופה האחרונה, לעמוד על המומנטים העיקריים והיותר חשובים, לגלות ולחשוף את החזיונות, הזרמים והמלות הכי-חדשים, להקיף את הכל במבט אחד ולמצוא את החוט היחידי וכו' וכו' – חס ושלום! כקורא פשוט הנני בא; לעסוק בפרטים ולהעיר הערות ארעיות – בלי מטרה אחת קבועה ומסויימה – על דא ועל הא, על מחברת פלונית ועל קונטרס אלמוני, לאו דוקא על העומד במדרגה ראשונה.

כקורא אמרתי; טוב להיות קורא.

ברם, מזלי וריחוּק-מקום-ישיבתי ממרכזי-ספרות גורמים לי, שלא אוכל להתחיל את דברי מחתיכות ספרותיות, שבכמותן, בכל אופן, ראויות הן להתכבד. “נתיבות”, המאסף הגדול, שעל פי מה שנתפרסם במודעות, הרי הוא כלי מחזיק ברכה רבה וראוי היה שידברו בו ראשונה, עוד לא הגיע אלינו; כמו כן “העתיד” החמישי עוד אינו. ומה שכתוב אצלי מאז על “העתיד” הרביעי ועל “על פרשת-דרכים” הרביעי ביחס לעבודה הציונית ולהערכתנו העצמית לא אוכל להביא פה, כמו שעלה במחשבה, מפני שכבר דנו ודיברו בזה למדי בעמודי הקובץ הזה לעיל. ואף שאיני אומר, כי אחרי אותם המאמרים שוב לא הונח שום מקום גם להערותי אני בנדונים שלפנינו – אדרבה, אותם המאמרים גופם הרי מעוררים מצדם הרהורים והערות שונים – הנה, בכל אופן, הלא טוב לו למו"ל שיתרחק כפי האפשר מתוכן חד-גוני; וההערות והכתבים הללו נדחים, איפוא, מאליהם לפעם אחרת.

ובכן גם אלמלא נאמר: “עניי עירך קודמין”, הייתי אנוס על פי זה ללכת תחילה אל מה שקראתי תחילה – לא אל ספרים ומאספים, כי אם אל קובצים, אל הקובצים הארץ-ישראליים הקטנים, שהופיעו בשוק-ספרותנו בזמן האחרון: “יזרעאל” ו“בינתים”.

____

קובצים ארץ-ישראליים אינם הופעה חדשה בספרותנו. עוד לפני עשרים שנה ויותר, בימי ה“פרדס” שבאודיסה, ניסה יעבץ בירושלים להוציא קובצים “מפרי הארץ”. אחר כך, אחרי הפסקה ידועה, בא ש. בן-ציון והוציא את קובצי-“העומר”. ואם דרוש חידוש דוקא בהוצאת קובצים ספרותיים, הנה החידוש שבקובצינו של שתי השנים האחרונות (לרבות אלה שלא יצאו לשמה של הספרות בלבד אלא גם לשמו ולזכרו של איזה דבר או איש, כגון “יזכור”, “זמרת-הארץ”) הוא, מה שלא באו לחדש, מה שעם היותם יוצאים בארץ-ישראל אינם, בכל זאת, דוקא ארץ-ישראליים. קו זה בוודאי לא יחָשב למעלה יתרה בעיני רבים, אבל כך צריך להיות לפי הבנתנו; וצעד “חדש” זה נכון הוא, לדעתנו.

אמנם, גם ב“העומר”, שעל פי כמותו ואולי גם על פי איכותו שקול הוא כנגד קובצי-יעבץ והקובצים האחרונים גם יחד, לא ננעלה דלת בפני דברים מן החוץ (שם הלא נדפסו “בין החרבות” ו“עגונות”), אבל המגמה הראשת היתה, כידוע, לתת דוקא יצירות, שרוח ארץ-ישראל החדשה שוֹרה עליהן; ובמגמה זו (בצירוף עם התנאים הקשים בכלל, שבהם נמצאת שארית-ספרותנו בכל מקום שׁהוא ושׁבגללם יִקָטפו כל מפעליה בעודם באבם) היה הרבה בכדי לעכב. כי יצירות ארץ-ישראליות ממין ידוע, ששמן “ממראות-הארץ” ושתכנן – באופן היותר טוב – מעשיות באיכרים יהודים, שבנותיהם מביאות להם אוכל אל השדה, יכולות, אמנם, להיעשות בידים, בכדי להרנין לבבות של חובבים בתפוצות-ישראל, העורגים ומצפים ודורשים ותובעים וכו', אבל – ככל דבר מלאכותי ונעשה בכוונה לשם מטרה ידועה, זמנית – לעולם לא ידברו ללבו ונפשו של הקורא האמיתי, של הקורא האוהב את אמיתו.

ומוציאי הקובצים האחרונים (א. ז. רבינוביץ וי. פלדמאן) הבינו את זאת. הבינו, שאין לדקדק בתוכן החומר הספרותי, הנכנס לקובציהם, אם הוא ארץ-ישראלי או כלל-ישראלי, כי לא זה העיקר; הבינו, כי רק מי שיש לו מושג חשוד מאד משירה מה היא ומספרוּת כיצד היא נוצרת עלול לתבוע, שיתנו לו יצירות נאות מחיי-ארץ-ישראל ויהי מה; שהתוהו-ובוהו הפעוט, אשר ימיו לא יותר מחצי-יובל, שהערב-לא-רב של תושבים ספרדים ומהגרים אשכנזים (ספרדים ומהגרים – ישימו לב לזאת!) יקים משוררים ומחברים של פואימות, דרמות ורומאנים גדולים ונשגבים על טהרת התחיה!

בעוד חמישים, מאה או מאתים שנה, אם בארץ-ישראל יהיו הרבה מאות אלפים יהודים והחיים יפכו להם בעוז, ועמודיהם יעמדו איתן, ומסורותיהם תהיינה מגובשות, ואפניהם וצורותיהם – הישנים גם החדשים – קבועים וטיפוסיים, אז ודאי יתבצר מקום לאֶפּוֹס ארץ-ישראלי-יהודי טבעי. אבל עכשיו… לעת-עתה… הרי אפילו באמריקה, אשר אף כי בזמן – שנות הישוב היהודי שם כשנות ישובנו, הנה במספר יש שם כבר פי עשרים מאשר בישובנו, עדיין יונקת הבלטריסטיקה היהודית שלהם בעיקרה מבית-המולדת הישן! ואם אנו, ה“ארץ-ישראליים”, עושים פה מה שאי-אפשר לנו שלא לעשות ובונים את בנין-ספרותנו במקום היותנו, אין לנו, על כל פנים, לגבול גבולים מלאכותיים ומחוסרי-יסוד בין ספרות ארץ-ישראלית וספרות-הגולה.

אין יסוד ואין מקום לגבולים, בשעה שלכולנו עדיין אין יסוד ואין מקום, בשעה שכולנו, התם והכא, עדיין איננו עומדים על הקרקע וכולנו עוד לא פסקנו מן הפריחה והתעיה באוויר.

תבוא, איפוא, המלה הספרותית שלנו הנכספה ממקום שתבוא. תצא תורה מווארשה, מווילנה, מקיוב, מלבוב, מניו-יורק וגם מיפו. לא מהקפדנות וההגבלות ניוָשע.

____

דברים חשובים ביותר, דברים שיעמדו למעלה מן המצוי בספרותנו ויתנו דחיפה גדולה לה – אף זה אין לפי שעה בקובצינו הארץ-ישראליים. הכל בהן בינוניות; יש גם למטה; ועל זה בודאי יצטערו המוציאים, ואנו עמהם. אבל שוב אותו דבר: יצירות גדולות לא בכל זמן נכתבות, ובטיפוח גידולי-הספרות צריך לעסוק תמיד, גם כשאין כאלה בעין; שאם לא כן, שאם לא תהיה הסביבה הספרותית הבינונית מוכנה מיד, מי יודע אם תיוָצרנה היצירות הגדולות בסמן מן הסמנים. עכשיו אנו מבינים, שלכל דברי-ספרות הראויים למקרא, גם אם אינם עולים על הבינוניות, יש ערך תרבותי-אנושי הגון, בעוד שמהתפנקות של “מבינים” מובהקים, שהכל הוא לא לפי טעמם, ומתורת “שׁב ואל תעשׂה” לא יֵצא כלום. ספרותנו צריכה להתקיים, צריכה לעמוד על משמר-כבוד-קיומה – בכל האמצעים שבידה; ואמצעיה מועטים. ספרותנו העברית אינה אלא ספרות של חלק קטן מאוד מעם דל ומפוזר (ויהא החלק הזה, כרצון-אחדים, הלוז שבשדרת-העם!), ובכדי להלך בגדולות – אל נא נבוז לקטנות. ליצירת אטמוספירה ספרותית עברית נחוץ, קודם כל, דעת-המצב, בריחה ממעשי-להטים ועובדים צנועים, פוריים. יהיו בינונים, אבל פועלים חרוצים ואוהבים עבודתם.

____

הקובץ “יזרעאל” מתחיל בפואימה מאת י. צ. רמון בשם “הלבנה המתה”. שם מוזר למדי ובלתי-נעים. מה שנוגע לכל הפואימה, הרי היא – המצורפה, אבל לא-מחוברה מקטעי-ליריקה שונים – מעידה, כי אף שיש לראות במשורר צעיר זה סימני-התפתחות (ביחוד אם נזכור את דבריו האחרים, ובפרט הפרוזיים), עדיין לא עמד על רגליו כלל וכלל. נאמן עלי הדיין, שאני, בעל הטורים האלה, קראתי אחת ושתים וחפצתי באמת להשיג מהו תכנה של פואימה זו – ולא זכיתי. לא קיבלתי כל רושם.

אגב: קובץ-השירים “דביר” של מר רמון, כ“לקט” בשעתו, עודנו בלתי-מהותך ובלתי-בטוח, אבל יש שורות אמיתיות. ופתאום הוא בא בשיר ב“הצפירה” “משיח-הזהב (?) המקוּוה אני הוא” – והקורא נדהם: מה אתה מדבר, המשורר? ביחוד שהשורות הרפות הבאות אחר כך אינן עלולות כלל להטות את לב הקורא לחשוב, שלמשורר יש גם משהו רשות להתחיל בקול-קריאה מעין זה… קצת יותר פשטות וקצת פחות פרטנ-ציוזיות ופריחה מדומה ב“שפריר-שחקים”, משוררינו הצעירים!

כל דבר טוב אי-אפשר לומר גם על השירים האפוֹריסטיים בפרוזה שבסוף הקובץ. "פרורים משולחן גבוה " – מה?! במה, למשל, במה “גבוה”? “שירתי יפתי, ידידת הנוער, לבבתִּני אז ביפי עיניךְ” – ואחרי-כן איזו “ליקוטי תורה” יראית-חסידית-פילוסופית מעין “אור נועם ה' מרפא את העולם מכל תחלואיו”; “הפתגם “חופש המחשבה” (שמעתם מימיכם פתגם: “חופש-המחשבה”?) נעשה מקולקל ומסורס”… בפרק “הכוונה והתכלית” ובזה שאחריו, אמנם, יש איזו רמזים, שבעל-השולחן נותן לבו להגות לפעמים במה שלא הורשה, אבל לידי ביטוי אין ההגיונות הללו באים, בכל אופן, והאופטימיסמוס המושבע של בעלי-התיאודיציה מאז ומעולם בא ושם את כל המעקשים למישור, ובשורה האחרונה: “עונג, אהבה ואושר ועמו שלום, צניעות, תפארת” וכו'.

רק באמצע יש שני שירים מלאים הלך-נפש: “עיפות” של יעקב פיכמאן ו“בשדרה” של – יבדל בין חיים למתים – אריה רזניק.

____

ב“חלומו של יעקב נחום” מאת ש“י עגנון אין חמימות אמיתית של דבר-שירה אמיתי, היוצא מחדר-החדרים של המשׁורר. כלִבּו שׁל חמדת בבית-הסופר (ב“בארה שׁל מרים”) כן יקפא לב-הקורא בקראו את סיפור המעשה הזה, אף על פי שכולו צער ומכאובים ומחלה ורחמנות. השם מזכיר לנו את השיר הנפלא “אני כוס החלומות” שבראש “תשרי”, אבל כאן אנו עומדים ותוהים. כאן ערבוב של חלומות וסכלות, של ריאליסמוס ואגדה – ולא לשבח. נותנים טעם לפגם הם גם ה”לילות" שבקובץ “בינתים”. באלה יש עמודים של פואיזיה עצומה, שירה כים ממש, אבל מה התועלת? כל הדבר הוא פגום. אין מידה וקצב; יש פרטים מעוררים לגלוג, ולא לגלוג טרגי, כי לא בהם, בפרטים בעצמם, היא הקוֹמיוּת, אלא ביחס-המשורר אליהם, אל אותם הפרטים. אכן ריבוי-דמעות ושלל-סנטימנטאליות יש בכל מה שכותב הפייטן הצעיר ורב-הכשרון הזה (אפילו בפואימה הגדולה והמובחרה שלו “בארה של מרים”), אבל כאן, לצערנו, באו בשטף ובמליצה לא-מתאימה. הצרצר נשאל כאן, “אם לא יבולע לגרונו” מרוב צרצור – וצר על שהמשורר לא פנה הפעם גם לעצמו בשאלה זו. אגב, מבקר אחד אמר: האמסוּן. וחובה להעיר, שמירה זו, שלעולם אינה כלום (על מי בימינו אין מחללים את שם האימפרסיוניסטן הנורבגי, שהפשטות הטבעית והחזקה של עדנת-החיים וגלי-מתיקותם, גם במרירותם, נגלתה לו בכל כוחה ובכל קסמי-רזיה, ולמי אין משתפים את הנפש העדינה והרבתי הזאת, שהרומאנטיוּת הקלה והעמוקה כאחד היא היא הסטיכיה שלה?), אף כאן אינה נכונה כלל וכלל. אמנם, גם עגנון אינו מן המספרים הזורקים אבן בלתי מהוקצעה בחיים, גם גיבורי-פיוטו אינם נוגעים בנו במצביהם הקשים ובסיכסוכי-נפשותיהם, אלא באגדה שבמצבים אלה ובסכסוכים אלה. הנפשות העושות ביצירותיו של עגנון אינן חיות, למשל, בפלשתינה, אלא ב“ארץ-הצבי”; המחסור והרעבון שהן סובלות אינם בשום אופן “מצב אקונומי רע”, אלא איזו זרות גלויה-סודית, ודברי אשה רכים “יהמו בתוך מעיהן כנשיקת אם טובה” (“בארה של מרים”). אבל ריח של שדה ויער ועדן האמסוּני אל תבקשו אצל הסופר הזה, שהוא, סוף-סוף, בעיקר, סופר – כלומר, ביסודו בן התרבות העברית בית המדרשית המלאה אבק, ולא בן המשעולים של אדמת-המולדת, ששם טעו גיבורי-הנורבגי… “בתום הימים המשעממים תחבו הימים הנוראים את רגליהם” – יסופר לנו ב“בארה של מרים”; ועוד זאת: ריליגיוזיות רגשנית, אמיתית, לא-רעיונית, יש לו לש“י עגנון, והיא יש שמצילה אותו; אבל מקורה אינו ברוך כל כך עד כדי להדיח מנשמתו את ה”סמרטוטים לצרור בהם כל רע" שבשעת עקא. ו“לילות” ביחוד יראו לנו, כמה לא קלה ולא מרפרפת היא סנטימנטאליותו של עגנון בשעת ירידה פיוטית. כי יחד את מתיקותה של הפואימה הזאת – מתיקות המזכירה את ב. קֶלֶרמאן, אם כבר להזכיר שׁמות שׁל משׁוררים אירופיים – הרי היא די כבדה ודי מעוּנה. “החדוה צונפת את פיו”, “נפשי בו חרש תשתקף בצאתה אל היכלי המנוחה” – ואין חדוה, ואין מנוחה…

____

רושם לא-נוח עושה גם הסיפור השני שבקובץ “בינתים”: “הנער בוניא” מאת ל. א. אוֹרלוֹף. למספר מתחיל זה יש במידה גדושה מה שחסר לעגנון כמעט לגמרי: היסוד האינטלקטואלי, אבך תחת זאת אין העיקר השירי, החוש השירי, של זה. אינטואיציה אין לאורלוף כל עיקר, ואף מה שהוא משיג בהכרת-השכל מקלקלות ומעקמות ה“המצאות” החריפות, המחוכמות והמתחכמות.

התֵּימה שׁל הסיפור הנדון מעניינת – שׁאיפות לגאולה לאומית של נער נרגש ודק-עצבים – אבל הסיפור בעצמו משעמם. אמנם, זה לא אותו השעמום הבהיר הנודף מסיפורי מר סיקו, למשל. למר סיקו (“נחמן משבוטובה”, “הסבא משפולה”, “בת ישראל” ועוד ועוד) יש דוקא צבעים רעננים, לכאורה, וחוש בריא בתפיסת-המציאות, אלא שהוא משעמם, לא עלינו, מפני שבכלל מאה עמודים שלו יש רק עמוד אחד, כלומר: מה שמר סיקו אומר לנו על נפשות-גיבּוֹריו ועל סביבתן בעמוד הראשון – על זה הוא הולך וחוזר וחוזר בכל יתר מאת העמודים, באותה הלשון ובאותה המאנירה ובאותם הצבעים הרבים, העבים והבהירים, עד כי יהיה לזרא (דוק, הקורא, ותשכח!); מר סיקו עושה רושם כאילו אין הוא מתכוון בתיאוריו אלא לעשות חסד עם הקוראים ול“הפליאם”: רואים אתם, עד כמה ידי מגעת! רואים אתם את אשר אני עושה בשבילכם! כמה כלי-בית, כמה בגדים, כמה מאכלים, כמה מחולות, כמה שמות – הכל העליתי לפניכם!… לא כן אורלוף. בעצמים שאין בהם נשמת-חיים ובכלים ובחפצים בכל אותו סרח-העודף של הז’אנר השבלוני אינו שקוע בעצמו ואינו מטביע גם את אחרים. אורלוף הוא בעל עולם פנימי רחב, יותר מורכב, ולפיכך גם כפל-הדברים שלו אינו דוקר כל כך את העין, באשר אינו מוחשי ואינו גלוי כל כך. בעל “הגדת-המות”, בהיותו בעל אפקים אנושיים עשירים ובשתותו לרויה מבאר הספרות הרוסית המעולה, אינו יכול להיות סגור בחוגים צרים, ומתמונות של מה-בכך לא יאבה לדעת. תמיד טמיריוּת החיים וההוויה לנגד עיני-רוחו, תמיד הוא רואה את יצוריו ודבריהם כסמלים ורמזים לענינים עמוקים ותוֹכיים. ואולם מפני שהוא תמיד אך מסביר, מפני שהוא תמיד אך הגיוני, לכן גם הוא משעמם, אם כי שעמומו אינו בולט כל כך. לאורלוף יש תביעות של “פסיכולוגיה”, זוהי נקודת-הכובד שלו, אך הלא ראינו מה עלה לו בפסיכולוגיה הלוֹגית של גיבורת “אַלה כרים” ועד היכן הגיע אִתה הדרמטורג בכל אשר קרה לה. לאותה העלמה הבדויה עם הרומן שלה המשונה והבדוי (ודאי, לא רחוק מטבעה של בת-ישראל להימשך אחר בן-עם-זר, אבל לא אחרי עלם ערבי נושא-תופינים על ראשו למכירה; ואם אולם קרה כדבר הזה, אז הלא מקרה רחוק הוא, שעליו יש להודיע בכרוניקה שבעיתונים, אבל למי זה נוגע?); ואף הקושמארים של בוניא וכל שינויי-מצב-רוחו בהגיון ובהבנה הועלו על-ידי המחבר מבלי שרטוט אחד, מבלי שורה אחת, שעליהם יֵאָמר: ברוח-הקודשׁ נכתבו. ההסבר המיותר של אורלוף, שלפעמים ריח אֶנציקלוֹפדיות ולכסיקונים וטראק-טאטים סוציולוגים עולה ממנו, עושה תמיד רושם, שהמחבר, המאמין, כנראה, בכוחותיו ובידיעותיו, אינו פוסק אף על-פי כן מחשוש לקורא, שמא לא ירד זה לסוף-ידיעותיו, שמא לא יבין ולא ידע מה שהוא, המספר, מבין ויודע, ולכן יש צורך להדגיש, להטעים ולהסביר עוד פעם ועוד פעם. ודוקא מחמת זה, מחמת שהקורא מרגיש, כי לא יאמינו לו, כי אינם בטוחים בו, לכן אף הוא אינו מאמין ואינו בטוח ברשמיו, וכל הדברם המסופרים מקבלים בעיניו לא צורת אמת והכרח חיוני, כי אם, כאמור, צורת מקרה – באופן היותר טוב, באופן היותר רע – שרירות-לב, בדותא. רבי-און וחדורי הכרה צלולה הם אמצעיו הסיפוריים של אורליף, אבל גסים ומיגעים בהשתטחותם ובגיבובם. אמצעים כאלה אולי יסכנו לסיפורי-בדים ולרומאנים של הרפתקאות, שגם אלה – בפרט אם ממין משובח קצת – היו לא למותר בספרותנו ¹, אבל לא לחומר עדין כזה כחלומותיו של נער בעל נשמה חצובה ממרומי-העולם…

____

גולת הכותרת של הדברים הטובים שבאו בקובץ “בינתים” הוא, בלי ספק, “פזמון הערב” של ז. שניאור. כאן לפנינו לא שניאור הפרובלימתי, ה“אלילי” של יצירותיו בשנים האחרונות, שאף גם בהן יראה לנו את כוחותיו הגדולים ואת זכותו הגדולה להיות את אשר הוא, מכל מקום יש ודברים ואפוֹריסמים נמלטים שם מפיו, שכבר שמענום מאחרים, קטנים ופחות חשובים ממנו (דרך משל: “אין טוב ואין רע… יש רק רגשות מתפרצים”… האם לא דברי הלורד הֶנרי הם, אותו לורד חכם-טיפש וקהה-רגשות ברומאן המפורסם והמגוחך “תמונת דוריאן גריי”?). לא כן בשיר הזה וכיוצא בזה. כאן שניאור כולו שלו ושלנו, תלמידו-חברו של ביאליק. “התערבו גבולים. הערב השלים בין אור ואופל, בין דמי וקול; את צואר-אלי בת-שטן חיבקה ורנים חיי על פי השאול. עם פשעים יוקדים כענן-ערבַּים לתחיה קמים חלומות-תום, וירַקדו סביב ונשׁקו יחד כנשוק הלילה את כנף-היום”.

בֹּאֶינָה רַעְיוֹת וְרֵעִים בֹּאוּ,

אֶת דְבִיר הַדְמָמָה נְפוֹצֵץ חִישׁ!

לֹא… טוֹב כִּי אֶדֹם… עַל צְלָלַי אֶמְלֹךְ,

אַל תָּבֹא אִשָׁה, אַל יָבֹא אִיש!

“הערב שוקט, העצים שותקים” – – – הלא ערבים שלמים אפשר לחזור בלב ובקול נהימה דקה, שהולכת ונעשית מילודית מאליה, על רינת-המחמדים הזאת, שכל תיבה שלה תמונה שׁלמה ושׁאחרי שָׁמעךָ אותה פעם, מיד היא נחרתת בתוכךָ כבציפורן-שׁמיר ונעשֹית שׁגורה על פיךָ לבלתי שׁכחֶנה לעולמים.

____

לא איזול ואחשוב ולא אעמוד על כל הדברים שבאו בשני הקובצים שאני עסוק בהם. יש ביניהם כאלה, שאולי אינם כדאים לזה, ויש שפשוט אין לי מה להעיר עליהם; קראתי ודי: לא טוב ולא רע. ואולם לא אוכל לעבור בשתיקה גמורה על המאמר שבו נגמר הקובץ “בינתים”. עליו אני מוכרח להתעכב פורתא. כי מאמר זה עומד וקורא: התעכבו עלי כל מי שזיק פובליציסטי עוד לא עוּמם בו!

ופנקסי עדי, שבכל כוחי חפצתי להתאפק מפולימיקה, ולא כל שכן מפולימיקה פובליציסטית, בעמודים האלה: חפצתי, פשוט, להישאר פעם בגבולי הספרות הטהורה. אבל… רבות מחשבות בלב הסופר ועצת עטו היא תקום.

הנני אומר: פובליציסטיקה. כי מצדו הספרותי, מצד ביטוייו הנאים, קישור-רעיונותיו הלוקח לב, דקות-הרצאתו וסגנונו המקורי (סגנון, שמכל משפטיו יוצא כמין קול ובת-קול, באופן שבבואנו אל המשפט השני, זאת אומרת שכבר קולו של המשפט הראשון אבד, הנה בת-קולו עודנה הומה… ודו"ק) – מצד כל זה אין המאמר “בראשית” (וביחוד ב“מילואיו”) נופל מכל מה שכותב ר' בנימין, ונוח לו שנברא משלא נברא. ואולם הצד הפובליציסטי שבו, המסקנות – מי שליט ברוחו ויבליג עליהן?

לא אעמוד הרבה על חלקו הראשון, בדונו ובהתווכּחו עם ה“סך-הכל” של אחד-העם, אף כי גם בזה לא צדק – הוא, ר' בנימין, ולא אחד-העם. מתוך הכרת המצב הנוכחי של הישוב, שאדמה אינה מתווספת ואינה יכולה להתווסף אלא במידה זעומה מאוד, שפועלים עברים אין וכל העבודה נעשית על-ידי בני-הארץ, שהכניסה של בני העם ה“פיקח” מחוץ אינה עושה פירות והנדידה מהעיר ומהמושבה לחוץ-לארץ אינה מועטה; ומצד שני מתוך ראיית-הצלחתם – היחוסית – של בתי-הספר והמוסדות הקולטוריים שבארץ-ישראל והשפעתם וערכם על כל תפוצות-הגולה – מבקש אחד-העם, לאחר שהוא מלגלג דיו על המדיניים ובעלי “המקלט הבטוח”, שאין דרך להתגשמות-אידיאלם ולפיכך כל דבריהם הרמים והנישאים הרי אינם אלא דברים בעלמא, ומוצא נחמת-מה לעצמו וסיוע לשיטתו, אשר צפתה הכל מראש והטיפה מאז ל“מרכז רוחני”, האפשרות היחידה. והנה, מובן מאליו, שאת “חצי-הנחמה” של אחד-העם אפשר לפרוך בנקל: מרכז רוחני – על יסוד מה? על יסוד “הנקודות הבודדות”, שגם בהן תהיה העבודה זרה והרוב נכרי? על יסוד אותם התנאים, שבעבורם כל הארצות מקיאות אותנו? ואיזה ערך יש ל“מרכז רוחני” מיכני שכזה? ועל מה תנוח הציונות הרוחנית, על אינטרסי-מי תישען וירווח לה? על אינטרסי הפרולטריון הרוחני שלנו ועל חסדי בעלי-בתינו? מה תושיענו ציוניות-של-חסד שכזו ומה תועיל לנו? כל זה אפשר לשאול וגם שאלו. שהרי כל מה שאחד-העם מעמיד נגד הציונות המדינית אפשר להעמיד גם נגד הציונות הרוחנית, אם נגרוס רוח – רוח ממש, ולא סוּרוֹגאט לרוח… ואולם איך שיהיה, ועל סתירתו של אחד-העם את הציונות המדינית והסתפקותו ברוחנית אין לענות כלום מהצד ההגיוני. אם הוא מוצא, שזה אפשר וזה בלתי-אפשרי, אפשר לומר שגם האפשר שלו מוטל בספק גדול, אפילו לפי דבריו, אבל איש לא יאמר, כי לא ראה נכוחה בנוגע לבלתי-אפשרי או כי עיקם את פני המציאות. אם הוא, אחד-העם, כאילו מתפשר עם העובדה הנוראה, שאין פועלים עברים, ומציג נקודה ², ואנו אומרים, שאם אין פועלים עברים, אז אין גם מה לדבר על בתי-ספר עברים – הנה העובדה, שממנה הוא יוצא, עובדה היא, ובלי המון עברי אין “מקלט בטוח” ואין מדיניות עברית. אבל ר' בנימין בהשֹגותיו תמיהַּ: “איזה הגיון יש במסקנה זו. איפכא מסתברא”: מקלט בטוח יכול להיות גם בעבודה של נכרים, והרי אותן נפות ידועות בגרמניה (תמיה אני, איך לא תסלוד הנפש להזכיר את גרמניה בנדון שלנו!), בעוד ש“תמחיה רוחנית ומוסרית” לא תתואר אלא בעבודתנו העצמית.

כלפי לייא, ר' בנימין! אחה“ע מדבר על מרכז רוחני-תרבותי של בתי-ספר ו”אוצר-היהדות" וכו‘, שהוא מקוה היותו אפשׁרי והיותו מוסרי ויפה גם במושׁבות שׁל פֶרמֶרים, ושׁהפרֶסטיז’ שׁלו יהיה גדול בעיקר כלפי כל הגולה, ואתה בא לתבוע ממנו דברים אחרים לגמרי, מהם שהיה רוצה בהם בעצמו ואינו מאמין באפשרותם, ומהם אשר רוחו לא ידון בהם כלל; ולא עוד אלא שאתה בא להקשות עליו פירכה הגיונית מתוך הערכת -החיים שלך, מותך יחוסיך האנושיים, שהם אחרים לגמרי, ועל פי קנה-מידה מוסרי, שבר-פלוגתא שלך אינו מודה בו!

גם לא אמַצה את כל עומק-הדין עם ר' בנימין בנוגע לנסיונו להחזיר עטרת-התקוה של “מקלט בטוח” ליושנה, אחרי שהוא בעצמו מעיד על עצמו, כי ל“תומו” הוא מדבר. דברים כאלה, הנוגעים בחיי עם מחוסר-מקלט, אמנם, אסור להסיח ל“תומו”, והממציא לעם אמונות משיחיות שכאלו עליו להביא ראיה. לא די לומר: בארץ-ישראל יש מספר זה וזה של קילומטרים, הרי שיכולים להתישב בה מיליונים, ויש מקום בשבילנו. האומר כך – עוד לא אמר כלום. האומר: מאמין אני באידיאל זה שיתגשם בדרך-הטבע, עליו גם להראות את הדרך, שעל ידיה יוכל להתגשם האידיאל. ואיש בין בעלי תקות “המקלט הבטוח” אין – ור' בנימין אינו יוצא מן הכלל – שיוכל להראות, איזוהי הדרך ליצירת רוב עברי בארץ-ישראל. איני תובע קיבוץ-גלויות – על זה לא ידבר גם ר' בנימין – אבל רוב עברי כאן הוא אידיאל נסיי. ר' בנימין מרמז על משק איטנסיבי (אגב, רמז שאינו חסר גם “בסך-הכל” של אחד-העם": "שקולות באיכותן "…), שאז יהיה מקום בארץ-ישראל למיליונים: משלנו ומשלהם. ואמנם, אפשר, אפשר מאוד, אפשר, כי עתידות-התפתחות גדולים נצפנו לארץ-ישראל וליושביה, אפשרויות של התרחבות והתפשטות, עד כי תוכל הארץ להחזיק ולכלכל עוד מיליונים מיושביה וגם לקבל מן החוץ. אבל הלא לא מהכנסת המוני-אנשׁים מן החוץ יותחל הפרוצס הזה. ועמֵנו הלא איננו בארץ, ולקבלהו עכשיו אין הארץ מסוגלה, אינה מסוגלה לקבל משלנו אפילו כמחצית הריבוי הטבעי השנתי של בני-הארץ, ומהו דרך-ה“מקלט”?

אולי יכולים לבוא עכשיו עשירים יהודים בעלי מרץ לקנות נחלאות ולעשות עסקים על-ידי העסקת המונים מבני-הארץ הנמצאים פה – אבל מה יצא לנו מזה?… וכאן הגעתי לעיקר-טעותו של ר' בנימין בעיני, לחלק השני של מאמרו, לדבריו בענין הערבים.

ר' בנימין חולק על אחד-העם ובא לדבר בשם העבודה. אבל עוד הרבה אחד-העמיות יושבת באופן-מחשבתו של ר' בנימין גופא. “עבודת-הגוף וטהרת-הנפש” מזכיר גם אחד-העם בעצמו לא פעם, ואף העבודה העצמית, שרבי בנימין מדבר עליה, נחוצה לו, סוף-סוף, רק כמצע לתחיה לאומית ומוסרית, ולא כפתרון צרת-היהודים. הוא שוכח כמעט לגמרי את הצד הכי-פשוט הזה שבדבר, שהוא גרידא די מספיק ודי חשוב, גם בלי כל “תחיות” – שוכח את התיקון-שבכלכלה הנחוץ לנו, שכל גופי-חיינו ושאלת-היהודים תלויים בו, שוכח את נחיצות-העבודה בשבילנו בתור תיקון מצבנו הכלכלי החיצוני בעולם (שהרי כל אותו ההבדל של אחד-העם בין צרות פנימיות וחיצוניות – בשקר יסודו: האנטישמיות והבויקוט יוצאים, ואין כאן מקום להאריך). כי אילו היה רבי בנימין שם לב בעיקר לצד זה, לא היה מדבר על העבודה העברית בארץ-ישראל כמו מתוך הזיה ולא היה מזכיר בבטיחות, שאך בראשית אנו עומדים ולא היה בא לידי מסקנותיו בשאלה הערבית (“השאלה הערבית” – כמה מגוחך נוסח זה! לאמריקאים יש השאלה הסינית ולנו השאלה הערבית!).

בראשית!… הנה “עין-גנים”! אבל הלא השאלה היא, אם באמת בראשית ולא בסוף, ואם באמת יש עוד מקום להרבה איכרים זעירים בארץ-ישראל כבני “עין-גנים”, והיכן ואיך ובכספי מי יסתדרו ויתבססו. בדברים כמו אלה – הוי, לא דברי-ספרות ולא דברי-אמנות! – או שמאריכים ומראים ומוכיחים כדי לפרש כשמלה, שהדברים אינם בטלים, או שלא מדברים כלל. לומר בעלמא: אפשר לעשות – זה עוד לא כלום! ור' בנימין מדבר בעלמא – ובהחלקה ובריכּוּך, ובנטיה להשיא את עצמו ואת הקורא, כי יש ויש שטחים פנויים אין קץ ויש כבר אלמנט עובד בארץ-ישראל ויש מקום לפועלים חדשים (מדיבור-המתחיל “לא תמיד” עד סוף ע' 94) – וכזאת לא יִתָּכן לעשֹות! אם ר' בנימין, האוהב לדון הכל לכף-טובה ולכף-זכות, יודע ששם ושם יש איזו חלקה למכירה, ואילו היה כסף ואילו היו התנאים אחרים אפשר היה לקנותה, ואם הוא יודע ממכיר אחד או משנַים שעובד בעצמו או שמעסיק לפעמים פועל עברי ארעי – הן לא על זה יִבָּנוּ עתידות-עם ולא זה דרךְ-פתרון-שׁאלותנו! והשׁאלה בשבילנו – לא בשביל הציונים הרוחניים – הרי היא, שלהמונינו בכל מקום דרושה קרקע בתולה ודרושה עבודה ודרושׁ שיֵעָשֹו לעובדים (כלומר, שׁינוי-האופי). זוהי שׁאלת-הקיום שלנו. זוהי כל שאלת-היהודים שלנו. הימצאו המונים אלה, או לוּ גם חלקים מהם, הימצאו בארץ-ישראל את אשר הם מבקשים ואת אשר הם צריכים לבקש? מי יודע!… לפי שעה אלה המעטים הבאים הנה אינם מוצאים! לפי שעה הננו גם פה עַם המַשְׁכּים לכנסיות ולבתי-מדרשׁות… ואף כשׁהארץ תתפתח והעבודה תתרבה – מי יודע, אם יִמָשׁכו הנה יהודים עובדים. עכשיו נער יכתוב את היהודים העובדים במושבות הקיימות. ואיך ישתנה הדבר? עוד הרבה זמן יענה הכסף את הכל וליהודים יצטרכו תמיד לשלם שכר הגון, והקאפיטאך השוכר את הפועלים שוכר את הזולים ולא את היקרים. מה, איפוא, תקותנו כאן, כאן, במקום שיש יותר מחצי מיליון ערבים עניים ורעבים, הרגילים בעבודה קשה וגסה וצרכיהם מועטים ומחירם זול? מפני התעמולה הלאומית שבעתונותנו הפרוליטרית הארץ-ישראלית לא יחת הקאפיטאל ולא ישנה את דרך-העולם שלו. האם אזנים לו כי ישמע? יכולים להיות שנים-שלושה בני-ספר מסתגלים לעבודה כיוצאים מן הכלל; אך הנן הלא בפרוצס היסטורי ובעתידות -העבודה קא עסקינן…

איזו תוצאות-מסקנות אפשר להוציא מהעמדת השאלה באופן שכזה? מה צריכים לומר אלה שאינם יכולים לוותר על העיקר? שׁכל פעולותינו פה תהיינה מאפע ו“עִזְבוּ כל תקוה?” שצריך לסמוך בעתיד רק על ההתישבות המשותפת או על האיכרות הזעירה, אחרי שההתחלה, ה“בראשית”, שנסמכה על האיניציאטיבה הפרטית בחסדי נדיבים או בלי חסדים, כבר אבדה לנו במובן העבודה העברית? או אולי גם שהציוניים האמיתיים, הציוניים הבאים לבקש פתרונות לשאלת היהודים, המתהלכים בגדולות – אם עוד לא אבדה להם אמונתם בכוחותיהם, בכוחות-העם – צריכים לפנות בהכרח למקום אחר (לאן?), למקום אין שם איש, כי ציון בכל אופן – לא זו הדרך ולא זו ארץ עתידנו? אני איני יודע. אני יודע רק, כי כיום היינו צריכים, למצער, לטכס עצה ולהשתדל ולאמץ כל כוחותינו, שהיהודים הנמצאים כבר פה, למצער, לא יהיו הולכי-בטל ויושבים ב“ישיבה” – ישיבה לתלמוד ופוסקים או ל“מדעי-הרוח” ושאר דברי-הבאי – אין חילוק גדול! – שחיינו המעטים אבל הקיימים כבר פה לא יהיו בנויים על חול וכל גידוּלינו יהיו, פחות או יותר, גידוּלים אורגניים ולא שתולים מן החוץ; שיסודותינו פה יהיו חדשים קצת, אחרים, יותר חזקים, בלי הקלקולים שבכל מקום; מה שנוגע לפרספקטיבות גדולות והתרחבות אין קץ – איני יודע, איני יודע. ואולם ר' בנימין היודע – הוא בא למסקנות אחרות. הוא מוציא מסקנה מכל מצב-אי-המוצא שלנו, שעלינו… שעלינו… לבנות – דרך משל – רובעי-עיר נקיים… לערבים… כעין תל-אביב. אחרי האוניברסיטה לחכמת-היהדות בירושׁלים או לפני האוניברסיטה – לא פּוֹרַשׁ. ואולם המבינים אתם? ארץ-ישראל עוֹרה כצבי והמטרה הגדולה של “מקלט בטוח” (דוקא!) ושל הושבת מיליוני יהודים בארץ-ישראל (לא פחות!) דורשת גם שיטה גדולה (ר' בנימין, כאחד-העם, מאמין ב“שיטה”!), אהבה גדולה, אמצעים גדולים וכו' וכו' – ובין האמצעים הללו היא גם הכשרת הערבים, הדאגה להם ומסירת-הנפש בעדם. נשמח על אחינו אלה – ונכשירם לטוב לנו – ואז תבוא הגאולה.

לא, מפורש הנני אומר: סוג מאמרים פובליציסטיים שכזה הנהו מזיק. פשוט, מזיק. ואם לא מהצד המעשי (מצד זה הלא אין מה להתירא…), הרי מהצד התוֹכי. בסוג זה יכולל גם המאמר “היכל-השלום” של ר' בנימין (ב“התורן”, חוב' א'). כי ביחס אידיאלי שכזה אל העולם, בחלומות-ילדות ויפי-נפש כאלו, שאין להם יסוד באינסטינקטים הכי-עמוקים של האדם, יש, לדעתי, איזו אי-מוסריות, כן, אי-מוסריות, בהיותם בבחינת אבק פורח, בהיותם נובעים מאי-קליטה כראוי את כל מרירות-המציאות. מה, ר' בנימין, יש לדבר על “היכלי-שלום”, כמו איזו מרת פוֹן-זוּטנר, בעת שאני, עד כמה שיש עוד רוח-חיים בנו, הרי היינו מאושרים, אילו היתה לנו איזו אפשרות לשפוך את דמנו ודם-אחרים על ארץ-מולדת יהודית, אילו היתה לנו איזו אפשרות למסור את עצמנו ואת בנינו לקסרקטין של אנשי-צבא יהודים; מה, ר' בנימין, יש לדבר על אהבה לשכנינו בני-הארץ, אם אנו אויבים-בנפש, כן, אויבים? מה יש להכניס בכלל אידיאולוגיות ליחוסים שבין עם לחברו – והיא לא תצלח? היחס האידיאלי כוזב הוא בכל, מאז ומעולם. והמצב כאן הלא ידעת: בארץ-ישראל הקטנה יושבים, מלבד יתר יושביה, לא פחות משש-שבע מאות אלף ערבים, שהם, למרות כל ירידתם ואי-קולטוריוּתם, אדוני-הארץ בפועל ובהכרה, ואנו באים לחדור אליהם ולגור בתוכם, יען כי ההכרח יאלצנו לזה. שנאה בינינו כבר יש ומכרחה להיות – והיא תהיה. הם חזקים מאתנו בכל המובנים, ובידם לשימנו כעפר לדוש, אבל אנו, בני-ישראל, כבר התרגלנו לגור חלשים בין חזקים, ועלינו, איפוא, להיות נכונים גם פה לתוצאות השנאה ולהשתמש בכל האמצעים שבידינו החלשות בכדי שנוכל להתקיים גם פה. הלא רגילים אנו, הלא מוקפי-שנאה ומלאי-שנאה – כן, מלאי-שנאה, כך צריך להיות! ארורים הרכים האוהבים! – הננו חיים מאז נהיינו לעם. אבל קודם כל – הבנת אמיתות-המצב, קודם כל – בלי סנטימנטאליות ואידיאליות. קושטא קאי, שקרא לא קאי ³. הלא אידילי-אידיאלי הוא; הרי תיאוריטיקן הוא וכל תיאוריה היא אידיליה אידיאלית, שעובדות-המציאות אינן לגבי דידה כלום. הוא צדק – אבל אוי לצדיקים שכמותו! (אוי אוי גם למשורר אַש, כשהוא מעביר את האידיליוּת שלו מתחום פיוטי-העיירה ומכניסה לעולם-הפוליטיקה, כלומר, ליחוסים שבין קיבוצי-בני-האדם, כי רק אנשים אידיליים ומרפרפים ממעל כמוהו יכולים היו להיות תמימי-דעים עם מכתבו הידוע בנוגע לקונפליקטים שבין הפולנים והיהודים: “להם הכפר ולנו העיירה”, לבלי לראות, שהכפר שלהם, העיקריים, יכול להתקיים בדוחק בלי העיירה ויכול גם לפעול שהעיירה אשר בסביבותיו תהיה מיושבה מאלה הדומים לבני-הכפר בגזעם, בעוד שהעיירה היהודית בלי הכפר לא תעמוד אף יום אחד.)

עיקר וטפל, אפשרות ואוּטוֹפּיה משמשים בערבוביה אצל האידיאליסטים – וזהו קלקולם. וכעין צעיף על המציאות פורש גם מאמרו של ר' בנימין – מבלי משים. רואים אתם בו אידיאליסט המדבר מהרהורי-לבו ושוכח היכן הוא בעולם ומה הן ד' האמות אשׁר בהן יִמָצא. מתקבל רושׁם, כאילו חלקי-הארץ המסוגלים לישוב אינם כבר מיושבים ומעובדים על ידיהם, כאילו כל העבודה במושבות ה“יהודיות” אינה נעשית על ידיהם, כאילו מוכרי-אוכל-נפש לכל עשרות אלפי יהודינו – גם לפרופיסורים ולסטודנטים של האוניברסיטה העתידה – לא המה, כאילו המתנפלים, הגונבים, הגוזלים והמקצצים בנו לא המה, כאילו בשלטון-הערים לא המה, כאילו שפת-הארץ השלטת לא שפתם, כאילו לא אנו עומדים לפניהם כעניים בפתח בכל המובנים – (עכשיו! ועתידות מי יגיד? וההתעוררות התרבותית והמדינית הערבית הן גם היא לא אגדה היא!). מתקבל רושם, שלא אנו העשרה אחוזים ביניהם, אלא להפך, ויתגלגלו רחמינו ורגשי אחוותנו ואהבתנו. לנו, המאושרים, יש “תל-אביב”, ולהם אין, ואיך נוכל להביט ולהחריש ולבלי הכשיר להם רובעי-עיר נאים שכמו אלה?

ואם תאמר: הרי אם ירצו הערבים…

אבל די. אפשר עוד להבין את בעלי-האוטופיות, כשהם בעצמם מאמינים לראות דרך לאוּטוֹפּיותיהם ומאמינים בהתגשמותן בזמן מן הזמנים ובעצם אינם חושבים אותן לאוטופיות כלל, בעוד שהאוטופיסטים וחולמי-החלומות מן הישוב שלנו, מסוגו של ר' בנימין, הרי אינם מראים על כל אמצעים, וכאילו היו אומרים ישר: אוטופיסטים אנו – ומה תעשו לנו?

מה נעשה? לא נעשה כלום. מה אנו יכולים לעשות? אבל דיבוריו המשונים של ר' בנימין מיום חזון “משא-ערב” בנוגע לשאלה הערבית – בשים אל לב את מצב הדברים כהווייתם – מרעימים, מרעימים מאוד.

____

עוד היה בדעתי לחזור לעסקי-ספרות: אמרתי לעבור מקובצינו הארץ-ישראליים המקוריים למתורגמים – קובצי “יפת”, שהשלישי מהם יראה אור בעוד זמן-מה – ולימא בהם מילתא. כי יש מה לומר וצריך לומר. אבל הנה נתארכו דברי בענין הקודם באופן בלתי צפוי ולי נשאר רק עמוד אחד – ואת זה הנני רוצה להקדיש ליקרי דשכבי: להציב בו ציוּן למשורר המתחיל אריה רזניק, שמת בימים האלה.

____

…מת אריה רזניק. פס זה הילד החלש ורפה-האונים, אשר ידע לא מעט ואשר כה אהב את החיים; פרחה לה הנשמה הרמה והמפוארה מכלי האדם הקטן החולני, שהיה נראה לפעמים בחוצות יפו.

ואני, כאשר הגיעה אלי השמועה, חשבתי לאמור:

…מלחמת-החיים סביב שתה עלינו. כוח ועוז גלוי נחוצים לנו – ורק הם נחוצים. ולעת כזאת – ולא רק לעת כזאת – מי ישים לב לחלשי-הגוף ולדכאי-הרוח? מי יתן עין לזה, אשר כוחו אין במתניו ואינו בשרירי ידיו להבקיע לו דרך? למי איזו הרגשה שהתא בדבר התרוצצות נפש-האדם הדוויה, הנמוכה, השתקנית, הבלתי-גיבּוֹרית, הבלתי יודעת ובלתי יכולה להתחפש לגיבּוֹרית? מי ישמע לקול שאינו יוצא בסלסול גרוני חזק ואינו בא ל“שבּר-ארזים”?

אין מי.

והוא – הילד החולה המנוח – האם כאב על זה? האם דאג בסתר-בדידותו לפשיטת-רגלה של ההוּמאניוּת הפשוטה, האמיתית, הפרטית (ההומאניות הדוברת ביחס לאנושיות ולאומה לא תחסר!)? האם הצטער הרבה על קשיחת-לב-הרֵעים, אשׁר מבשֹרו חזה אותה? או אולי ידע את שׁורשׁ-ההומאניות מעיקרא – דכאי-הגוף והרוח נולדים ספקנים! – ולא הצטער כלל על העדרה של אפסות זו, של שקר זה ביחס אליו? האם תעב את בני-האדם, אותם, את כל אשר לא הוא המה, ומדד להם כמידתם, או חי לו כולו בעולמו, בעולם-תלאותיו, ולא השגיח בהם, באחרים, כלל?

מי יודע!… מי יוכל לדעת!… גם פגישותי אני אתו, פגישותיו של כותב טורים מעטים ודלים אלה על אודותיו אתו, היו כל כךְ רחוקות, קצרות, ארעיות (לא ברצון יִפָּגשׁ דכא את דכא). והוא כל כך עצור, או מתאפק, כל כך כבד-נשימה וקשה-דיבור, כל כך בּיישני. בתנועותיו הרפות ובעיניו הבלתי-יפות (אפילו עיניו היו בלתי-יפות!!) לא היתה מעולם כל התאוננות; במליו הספורות, המגומגמות – כל התמרמרות. אותו שיר הוא יפה, שיר זה לא… פרוזה הגונה כמעט שאין לנו, ורצוי היה שתהא… טשרניחובסקי, שמע אומרים, מתרגם את שירת-היאותה… זה נכון?… – אלה היו כל העניינים שבינינו.

ושיריו… שיריו שנדפסו ואשר לא נדפסו? – אף הם אינם מגלים הרבה. הרי מתחיל היה; כוח-הביטוי שלו עוד לא היה רב. ורק זאת ראינו, שחי בהם עלם יהודי היודע היטב עברית ומוקיר מאוד את המלה העברית, עלם הסופר ומונה את שורותיו העבריות הקצרות ומספר בהן על איזו “ערבי-אביב נוגי-שחק ובהירי-כוכבים” על איזה “עולם פורח” ו“ברכות-לחש” ו“גלי-רוח שקטים” ו“טוהר-פרחים” ו“בשמי-פרדס” ו“קטעים, מזכרונות-חורף, שעלו בלב כעבים קטנים ואפורים, ומתוכם אורות רכים, חלומות-אביב, הציצו ויזרחו” (משיר קטן אחד שלו בכתב-יד אשר אתי).

עבים קטנים ואפורים. אריה רזניק לא צעק. אבל מי יודע את אשר היה בלבבו, המעוּנה ואיש-האופל. באמת, אין גם לדעת, אם הוא, המעונה, היה איש-האופל. הן הוא כיהן לרוממות וליופי ולקדושה ולטוב. עמוק הוא לבב האומללים והמעונים, ורק בתחתית קרקעיתם חמרי-התסיסה והאוּדים העשנים, המתחככים ומתנפצים זה בזה, ורק לעיתים מאוד רחוקות יתפרצו החוצה. אמנם, יש בין אלה האוהבים לשווע, אם קולם אתם, להרתיח מצולת-סביבתם, לגלות: ראו, השאננים, את הגיהנום שבתוכי! (ואולי אינם אוהבים, אלא שמוצאים לנכון להקל מעצמם בהטילם כל מסתריהם בפני הכל…) ואולם ברובם אלה הם אלמי-היגון, אלמים מתוך גאוות-תמרורים, מתוך בוז גדול לבריות או מתוך עיפות אחרונה ואי-התחשבות גמורה את הבריות.

אריה רזניק לא צעק. מתוך חולשה? מתוך גבורה? בכל אופן, בשׁיריו אין גאוה, אין בעיטה ב“שׁאננים”, אין זֵכר לאופל, ואין גם הצד השני של הדבר: התנפלות פיוטית על צואר בני הדם לחבקם ולנשקם מתוך אהבה. איש-אמת היה – ולכן אין גם שירי אהבת-נשים בכל התחלותיו. אבל מה יש שם? רגשי-עריגה, כאב וצער, התיחדות עם צללי-ונגוהות-נטבע – ובשביל עצמו. עם הטבע התהלך-התיחד הילד החולני (“בשדרה” שב“יזרעאל”), עם הטבע הבלתי-מכיר, אשר, נדמה לו, לא ישים פדות… עם הטבע ועם עצמו. האיש חי לו לבדו, נשא את חייו ואת מותו אתו, מסור לצלליו ולנגוהותיו. –

…שנת-מרגעה, חברנו הצעיר! אליך נבוא לנוח.

[“רביבים”, ג-ד, תרע"ג; החתימה: י.ח.ב.]