אני רוצה בשוויון־זכויות מלא לנשים. אני אשה, במקרה. אילו הייתי גבר, במקרה, גם אז הייתי רוצה בשוויון־זכויות מלא לנשים, כי לדעתי אין כל הבדל בין רצונו של גבר לבין רצונה של אשה. זה עיקרו של ספר זה. למרות אי־השוויון הקיים בכל העולם, אני מאמינה שכל גבר נאור מאמין בצידקת השוויון, ורוצה להביאו – אם לא לאשתו, הרי לבתו.
עולמנו הוא “עולם של גברים”. לכן, אי־אפשר שבנותינו תיוולדנה לתוכו כשברשותן סיכויים שווים. המאבק ל"שוויון" הוא בעיקר מאבק ליצירת סיכויים שווים לבני שני המינים, ולכן הוא מתחיל משינוי ה"עולם" שלתוכו נולדת התינוקת. גם זה עיקרו של ספר זה.
בעולם־של־גברים, הנשים הן היום היצור החריג; ולא עוזר להן, כחריג, היותן כישרוניות יותר או פחות. האפלייה האמיתית של הנשים נובעת מעצם הימצאן מחוץ לעולם, מפני שהעולם הוא של גברים. כל השאר נובע מכך.
ואם כי הכל מודים ש"זהו עולם של גברים", אין הכל מודים בכך שעובדה זו, היא העושה את כל הנשים בעולם, כבר מרגע היוולדן – ואפילו לפני כן – בנות־חורגות לאלוהים.
כפמיניסטית, אינני יכולה להשלים עם אפלייתי־לרעה כאשה. לא רק מפני שזה מנוגד להיגיון הישר ולמוסר הבריא שלי, אלא מפני שזה כופה עלי להיות חריג – מסוג כה חורג ומיוחד, עד שאין לו כל תקווה להתקבל אי־פער חזרה לחברה, כבן חוקי.
כואב לי להיות חריג. כואב לי לתמרן מבחוץ, כדי לזכות באהבת העולם. כואב לי לראות כיצד אחיותי הופכות חלשות, הופכות מזוכיסטיות, הופכות זונות, הופכות גושי־קרח. הופכות הפכפכות, הופכות ריקניות, תלויות ומתוסכלות. מאבדו את זכותן להשתמש במוחן – והופכות עיוורות למצבן הנחות.
כואב לי להיות “שונה” – מפני שאינני שונה. כואב לי המאבק לשוויון־זכויות, מפני שהוא מיותר. הוא כואב לי שבעתיים – מפני שאני בודדה. כואב לי שהמאבק הופך את הגבר “אויב”, בעוד אני רוצה בו כשווה בין שווים, למען אהבה בריאה יותר.
כואב לי לראות את אחיותי עירומות על דפי ה"פלייבוי". כואב לי לראותן “עירומות” על מסלולי מלכות־היופי. כואב לי לכבס בהכנעה את הגרביים המצחינים של גברים, העושים את “מלכתם” – משרתת. כואבת לי הצביעות. כואב לי העוול הנורא שמעוללים לנשים, וכואב לי שהעוול הזה מתנקם בגברים. כואב הרצון שלי לדכא אותה, וכואב הרצון שלה להחזיר לו בדיכוי.
כואב לי למען עצמי, כואב לי למען חברותי, ובעיקר – כואב לי למען הדור הצעיר, שהוא כה חסר־אונים מול חברת המבוגרים, הכופה עליו את כשלונותיה־ערכיה, כדי להבטיח שיהפוך מבוגר אומלל כמותם, ללא כל הבדל.
להיות פמיניסטית פירושו לרצון בשינויים. דבר זה כואב לא פחות מכאב המצב הנוכחי. קשה לגייס אוהדים לרעיון ששינוי החברה הוא בגדר האפשרי. את נתקלת בשינאה ובכעס שאין להם אח ודוגמה. הפמיניזם פופולרי פחות מכל אידיאולוגיה מהפכנית שהיא, מפני שהוא מייצג שינוי בשיטחי־חיים רבים מדי ומסכן, לכאורה, יותר מדי רבדים שהאנושות הצליחה, איכשהו, להדחיק ולהרחיק מתודעתה.
אנשים מוכנים לדבר על שינוי של “חוקים”. כשאת מראה להם שלאשה אין בחוק אותן “זכויות” (כמו, למשל, משכורת בעבודה, ביטוח־לאומי לעקרת־בית), הם מוכנים אפילו לעלות על בריקאדות למשמע ה"שערוריה". אבל, הם אינם מוכנים לשמוע על שינוי המנטאליות שמאחורי האפלייה־לרעה בחוק. אין הם מוכנים להיות מוטרדים בבעיות הרות־עולם, בשינוי של כל מיבנה החשיבה, מפני שאז מתערער יותר מדי בבת־אחת, והפחד מפני איזו מציאות בלתי נראית לעין הופך פחד רציונלי, ממשי.
הפחד מפני התערערות מסוכנת, גורם להתחמקות מפני פיתרון־לעומק של האפלייה. אבל כשאין משנים את הסביבה, אין גם פיתרון־לעומק. מדברים היום במדע על מעגלים קיברנטיים בכל תהליכי העולם. מעגל קיברנטי פירושו כי היוצר משפיע על היצירה, והיצירה משפיעה (בהיזון־חוזר) על היוצר, כדי שיצירתו השנייה תהיה מותאמת דרישות היצירה הראשונה. כך נוצר מעגל־פעולה סגור, של סיבה ומסובב. אם אין אנו משנים את הסביבה (היצירה), פירושו שאיננו מאפשרים כל שינוי, מדעי או אחר. עצם ה"שינוי" הוא היום חוק מדעי. לא חשוב מה מריץ את האדם אל הירח – חשוב שהאדם רץ. משתנה. אם הוא מבקש להגיע היום לירח, הסביבה מאפשרת לו זאת. מובן מאליו כי הירח יצטרף מחר את ה"סביבה" וישפיע על האדם בדרכים שהן עדיין בבחינת חידה. מה שחשוב להסיק מכל זה, הוא הצורך להביא בחשבון את שינוי הסביבה, כשהסביבה עצמה משתנה ללא־הרף. זהו קושי, אבל המדע ער לכך.
רעיון ה"שיחרור" של האשה, נובע מראיית מצבה כנובע מ"סביבה" שאין מאפשרים לה להשתנות כדי להתאים לשינוי ה"אדם" שבה. זה אופייני רק לאשה, ולא לגבר. המנטאליות של העבר, קובעת גם היום כי “מקומה של האשה בבית” במובן הפסיכולוגי של המילים. בעוד הגבר פרץ כבר את חומות ה"בית" וכבר פרץ גם את חומות ה"עולם" והגיע לירח – האשה עדיין יושבת רק “בבית”, כשהדגש הוא על הרק.
הרצון הכללי לדבר על “שינוי חוקים” ולא על “שיחרור” (כאילו היתה זו מילה גסה) נובע, כאמור, מן הפחד מפני התערערות. קשה לטפל בשינוי כל העולם, כדי לאפשר לו להיות גם עולם־של־נשים; והרי זה בדיוק מה שנדרש, אם אומנם זהו “עולם של גברים” בלבד. לכן קיים הרצון לפתור לטובת האשה דברים שהם בהישג־יד, או שיש להם סיכוי סביר, בעולם שהוא עדיין “של גברים”. מדברים על “חוק לשכר שווה” כדי שהאשה תקבל שכר שווה בעד עבודה שווה (דבר שאיננו קיים היום); מוכנים להילחם בעד חקיקת חוק לשוויון הרכוש (דבר שאיננו קיים היום); מוכנים להיאבק על מתן ביטוח לאומי לעקרת־הבית (דבר שאיננו קיים היום, מפני שהאשה היא רק בבית!), או חוק להפלה חופשית. מוכנים לפעמים להילחם אפילו להגנה על הזונה. אבל אין מוכנים להודות שמן הראוי ליצור סביבה חדשה, שבה לא תהיינה זונות כלל (או – שבה תהיה גם לגברים הזכות להיות “זונה” – אם זה מקצוע כל־כך מוצלח שיש להגן עליו).
רצונם של הגברים “להגן” על הנשים, הוא־הוא הדבר המאיים ביותר על רעיון השיחרור. הוא הדבר המאיים גם על היגיון השוויון. תמיד טענו כי העובדה שזהו עולם של גברים, נובעת בסך־הכל מהדאגה לאשה, ומהרצון להגן עליה. קודם סוגרים אותה בבית ומאפשרים לגבר לבגוד בה, ואחר־כך יוצרים את כל מוסד הנישואין (לכאורה כדי להגן עליה) כשחוקי הנישואין (לפחות במדינת ישראל ובכל מדינה שבה הדת חולשת על דיני האישות) הם לרעתה!
כך הפכו את האשה ל"מין החלש" ול"מין היפה" וכך מחנכים אותנו, הנשים, לחשוב שאין אנו מחוץ לעולם אלא כאילו מעל לעולם, בחינת מלכה היושבת בארמונה כשהגבר מביא אליה את כל העולם הביתה. בסרטים, הגבר אפילו נושא אותה על כפיו כשהוא מעביר אותה, אחרי טכס־הנישואין, מעל מיפתן הדירה החדשה. כך מומחש באורח סימלי כי כל רצונו של הגבר, מעתה ואילך, הוא לשאתה על כפיו כמלכת חייו.
הטעימה מעץ־הדעת הוכיחה לנו, הנשים, כי שקר נעשה ב"הגנה" עלינו. ה"הגנה" הפכה לחוקי אפלייה־לרעה, בעולם חדש אשר בו יש צורך בעצמאות ובבגרות. למדנו לראות כי המאה־העשרים, החושפת שקרים בכל מיני מדעים חברתיים, אינה יכולה להשאיר בחושך את שקר הנשיות־הזקוקה־להגנה שאותו כפו עלינו, ואשר אותו הנציחו בחוקים. למדנו כי צדקה היהדות שגרסה “שקר החן והבל היופי” – ולמה נבקש להיות “המין היפה”?
צדקה היהדות שטענה כנגד רדיפת מותרות, וצדקה כאשר טענה בעד שוויון (“משפט אחד יהיה לכם”) וכשטענה שהתורה חייבת לעזור לנו בחיינו (“תורת חיים”!). הטענה שלי, כפמיניסטית, היא כנגד חברת־הגברים המניחה שאשה איננה כלולה בכללי היהדות.
גם התורות המודרניות ביותר של המאה־העשרים, המגדירות מה טוב ל"אדם", ומדוע לא טוב היה לאדם עד כה וכו', מציינות, בצורה זו או אחרת, כי “נשים, יין ושירה” (כלומר: חומריות), לא פתרו את הבעייה. הנשים הן המיצרך שה"אדם" רדף אחריו, וכאשר מדברות התורות המודרניות על שינוי, הן אינן מדברות על המיצרך.
גם התורות היפות נגד אנטישמיות, כנגד כל גיזענות, הטוענות שהאדם נתפש ל"כוונה רעה" בצידוקי שקר למעשיו (כשהוא טוען שכאילו אין ברירה) אומרות לי, כפמיניסטית, שיש “כוונה רעה” בהנצחת אפליית האשה לרעה בטענה ש"אין ברירה". המתנגדים לאנטישמיות, והאנטישמיים בעצמם, כולם נתפסים ל"כוונה רעה" בכל הכרוך בהנצחת אי־השוויון בין המינים.
כל טיעוניהם של חסידי אומות העולם כנגד האימפריאליזם וניצול טריטוריות, כל המשעבדים וכל המשועבדים, בביתם הקטן כולם אימפריאליסטים, כחזית גברית אחת נגד חזית אחרת: הטריטוריה הנכבשת של האשה – בגוף ובנפש.
כל התורות בדבר המימוש־העצמי, חיפוש־המשמעות, והצורך להתקיים ולתפקד כאנוש – אינן כוללות את האשה, מפני שבעולם־של־גברים עדיין סבורה מרביתה של האנושות כי האשה, די לה להיות אשה, והיא אינה זקוקה למימוש־עצמי כ"אנוש".
ה"אני־מאשים" החמור ביותר שלי הוא, שהעולם אינו רואה באשה “אנוש”, מומחש הדבר בחינוך הבת להיות קודם־לכל – “רעיה־ואם”. בשני המקרים היא חיה למען מישהו אחר – מעל לכל. אם היא מאד מבוקשת, הרי זה מפני שהמיצרך “רעיה־ואם” הוא באמת מבוקש. אבל, אין עובדה זו הופכת את המיצרך “אנוש”, כי האנוש הוא בעל צרכים, כאורגניזם קיברנטי, הוא צרכן ונצרך גם־יחד.
כשאשה היא רק מיצרך, ומיצרך הוא קניין, משתמע מכך שהגבר הוא הסובייקט, ה"בעל־דבר"; ולכן, הוא הבועל, בתוקף היותו הצרכן. כבועל, טבעי שהחוקים כולם, אלה הכתובים על־ידו, ומנקודת־מבטו, ירצו להגן על האובייקט כעל ה"יהלום" של הגבר; אבל בעיקר לטובת האצבע שלו, לא לטובת היהלום.
לכן, לא די בשינוי החוקים; יש לשנות את הגישה הסובייקטיבית־גברית, העומדת מאחרי החוקים והמנציחה את האשה כאובייקט.
השינוי במנטאליות מבקש שינוי גם בהבנת ה"זכויות". אם העולם הוא עולם של חובות – אחריות, לבטים, מאמצים – כי־אז כניסתן של נשים לתוכו תובעת מהן, כמובן, את החובות. למעשה, החובות הן העושות את האדם; ו"עול־המצוות" הוא העושה את נער בר־המצווה למבוגר. לכן, אותן “חובות” המוטלות היום על הגבר, לבדו, הן הזכויות שלא הוענקו לאשה כדי לעשותה אדם.
בתהליך שינוי המנטאליות, נתקלים בקושי הנעוץ בעצם אי־ראיית המציאות באובייקטיביות, מתוך שהסתגלנו אליה. בכל חינוכנו אנו מסתגלים אל המציאות, כדי שנהיה “בסדר”; וכיצד נקום ונאמר לפרה, שהחלב שהיא שופעת הוא “לא־נכון”?
על־מנת להבין מה קורה עם קבוצת הנשים, כחריגים בעולם, ניתן לערוך השוואה עם האנטישמיות, שינקה מדיעות־קדומות והפכה אותנו, היהודים, חריגים. ההשוואה תובן היטב, לפחות בישראל.
הדבר הנורא ביותר שיכולה היתה הדיעה־הקדומה לעולל ליהודי, היה להפכו נושא אותו דימוי שהדביקה לו. היהודי, בסביבה אנטישמית, חייב היה להיאבק קשות כדי לא להידמות לאב־טיפוס האנטישמי שניכפה עליו. ואומנם, זמן רב למדי נאבק כל יהודי בחייו הפרטיים, בכל מקום בעולם, נגד השמה שהטיחו כלפיו, כאילו השתייך לאב־טיפוס יהודי – שהוא, אישית, “רוצח־ישו”, או רוצח־ילדים כדי לאפות מדמם מצות לפסח, או שהוא, אישית, שיילוק בעל חוטם נשר, רודף־בצע או היום – רודף “שטחים”.
המאבק האמיתי נגד האנטישמיות, הוא המאבק להסביר לשאר העמים כי הננו ככל שאר האדם. (בנקודה זו, הזקנו לעצמנו על־ידי הטיעון בדבר ה"ייחוד".) יש סיכוי למאבק של היהודי רק כשהוא מתאחד עם שאר היהודים, כדי להילחם בדיעות־קדומות שכפו על כל פרט יהודי, בכל מקום בעולם. יהודי חייב לטעון היום, כי הוא קודם כל “אדם”. בכך, הוא אומר שאיננו טוב יותר או גרוע יותר – הוא, פשוט, שווה. כיהודים, הגענו כיום לעמדה של שווה בין שווים, רק תודות לעצמאות; ואת העצמאות לקחנו לנו על־ידי מלחמת־השיחרור. מכאן ואילך, כל מה שנכון לגבי כל העמים (לגבי כל התורות הבינלאומיות, ולגבי כל תורות ה"אנוש") נכון, אוטומטית, גם לגבי היהודי.
אותו תיקון בדעות־הקדומות יש להחיל גם על הנשים. גם תהליך השגת העצמאות והמלחמה ל"שיחרור" האשה, הם בדיוק אלה של השגת צלם־האדם, של היהודי־הישראלי. בניגוד ליהודים, הפכה האשה קורבן לתדמיתה. היא נחלשה והפכה נחותה. ובניגוד ליהודים, הנשים הן חריג מפוזר, שאי־אפשר אפילו להכניסן לגיטו, כדי שניתן יהיה ליצור שם אחיות־לנשק. מאבקת לשיחרור מחייב לא רק ליכוד בחזית אחת, אלא גם הגדרת ה"אוייב" – דבר ההופך בעלים אהובים חזית נגדית. הרעיון נשמע כל כך אבסורדי, עד שהוא נופל לסל מעצמו.
ואומנם, זה מה שקרה לנשים עד כה. כדי למנוע מלחמה גלוייה בשורש הבעייה, וכדי למנוע הפיכת כל פוטנציאל הבעלים לפוטנציאל־אוייב, העדיפו הנשים תמיד לדבר על שיפור ה"מעמד" של האשה, בתוך המסגרת הקיימת. לשם כך העדיפו להתגדר באירגוני־נשים, אשר אינם יעילים מלכתחילה מפני שלא הם, אלא אירגוני הגברים, הם הצריכים לתת לנשים את המעמד. למעשה, כבר בעצם ההתגדרות באירגוני־נשים רק הוסיפו לעצמן הנשים תפקידי סעד ושירותים, ובכך הזמינו לעצמן אותו יחס של זלזול מצד הגבר (אם האשה, כפרט, היא יצור שולי, הרי אירגון של נשים הוא שולי במידה כוללת יותר). אבל, מה שחשוב יותר: עדיין אין בעולם שוויון־זכויות לנשים, למרות כל אירגוני־הנשים שבו.
כשהמנטאליות העומדת מאחרי החוקים נותרת ללא שינוי, הרי בתוך ה"סביבה" הקבועה לא השיגו גם אירגוני־הנשים שוויון. המנטאליות עדיין אומרת שהאשה היא המין החלש, או היפה (מכל מקום, יש לה “ייחוד” בעייתי). בזאת היא אומרת, גם היום, כי לא טוב לאשה להתעייף או להתכער בעולמם של הגברים, ולא טוב לילדים כשאמא מתעייפת ומתכערת כמו אבא.
הפרדנו היטב בין שני המינים. יצרנו גם תורות הפרדה. הקרע בין הגבר והאשה לא הצטמק אלא מתרחב והולך. שיעורי הגירושין מעידים על כך. כמו־כן, מעמיק והולך הפער בין ההורים לילדים והפער בין המורים לתלמידים. ברור למעלה מכל ספק, כי דגם־החיקוי לקוי. יש לשנות, איפוא, את הדגם.
אם ברצוננו לשמור על המשפחה, על הילדים – יש לחפש את האשם בדגם החיקוי, ובמנטאליות הניצבת מאחרי החינוך ל"דגם" של אשה ו"דגם" של גבר.
לא חוקים להטבת תנאי העבודה של האשה, ולא חוקים לחלוקת הרכוש, הם שיועילו לתיקונים בדגם. למעשה, שום חוקים שהושגו (לפחות במדינת ישראל), לא הצליחו לשחרר את האשה מן המחלה היותר־חמורה הבולמת את התפחותה, וכתוצאה מכך – את התפתחות שאר המשפחה. לא היעדר חוקים גרם לפשיטת־הרגל של המשפחה, אלא היעדר חינוך שוויוני לחיי משפחה. חינוך שוויוני איננו חיקוי של “דגם”, אלא טיפוח אישיות עצמית. להיות שווה, פירושו להיות שונה.
אין לנו חינוך לחיי־משפחה בבתי־הספר, וכל החינוך הניתן בשטח “כלכלת־הבית” מזיק בלבד, משום שהוא ממשיך לחנך “רק־נערות” להיות רק־נשים, מבלי להבריא את חלוקת התפקידים במשפחה במטרה להקל על האשה להיות גם אשה־עובדת; ומבלי להבריא את משק הבית, כדי שעקרת־הבית (שאינה עובדת בחוץ), תיחשב גם היא כתורמת לכלכלת המדינה. היעדר של חינוך בבית־הספר, שיכשיר גברים לקראת שיתופם הפעיל בחיי משפחה שוויוניים, משאיר את הנשים, גם היום, בידי מנטאליות החברה והרחוב.
עם כל הדמוקרטיה, ועם כל החוקים, שוררת ברחוב, בתוך המשפחה ואפילו בבתי־הספר המנטאליות המקפיאה את “דגם” האשה אי־שם בעבר. כחריג – גם בעבר וגם בהווה – הופכים חיפושיה אחר זהות אישית או אחר משמעות בעבודה, קשים עוד יותר. העולם הגברי גזר על הנשים לא רק נחיתות, אלא אף דגם־חולשה מן העבר, כדי לשלול מהן כל אפשרות להילחם בנחיתות הכפוייה.
ההבדל בין מלחמה למען זכויות לנשים לבין מלחמה ל"שיחרור האשה", הוא בכך שהראשונה מסתפקת בשינוי חוקים, בעוד האחרת מבקשת לשנות את המנטאליות העומדת מאחרי החוקים. השיחרור דורש לשנות, מלמעלה, את הפילוסופיה של “הגדרת דגמים” שקבעה לאשה תפקידים שירותיים, ומלמטה – את החינוך לחיי־משפחה. אם התנאים עדיין אינם מתאימים כדי לאפשר חוקים אחרים, הרי יש לשנות את ה"תנאים". יש לשנות את התנאים לשם שינוי המוסדות, ואת המוסדות לשם שינוי התנאים. כל הדרכים האחרות הרי לא הועילו.
אם, במדינת ישראל, עומדים אנחנו עדיין בפני הצורך לבטל את המנטאליות המיושנת של חולשת־האשה, נראה הצורך דחוף וחריף, כשמדובר בהזרמת כוחות של נשים לעבודה ובתיגבור העורף לשעת־חירום. אבל בכנסת אנו עוסקים עדיין בהכנת חוק זכויות האדם והאזרח, ועדיין ניצבים חברי־הכנסת בפני הבעייה האם להוסיף – או לא להוסיף – את הפיסקה הקובעת כי יש להגן על האשה “באשר היא אשה”, אף שמנוסח בבהירות כי “אין להרשות אפלייה מטעמי גזע, דת, מין” וכו'. הדאגה הרבה לאשה “באשר היא אשה”, תמוהה ומיותרת. יש משום “כוונה רעה” ברצון להגן על הנשים, במישטר המפגין היעדר־זכויות מאל"ף עד ת"ו.
המישטר הנוכחי בנוי על תיאוריה המותירה את האשה במעמד של חצי־מבוגר, שלעולם אינו זוכה להגיע לבגרות מפני שאין מכניסים אותו ב"עול מיצוות". כפמיניסטיות, יש להוכיח לעולם, ובעיקר לנשים עצמן, כי אין כל הכרח שתאמצנה להן את הנורמות שכפו עלינו, בעבר, כל הדורות של עולם־הגברים. כבר טענו סוציולוגים, אנתרופולוגים, פילוסופים ואנשי־חזון הומניסטיים, כי ה"תרבות" שלנו איננה הצורה היחידה האפשרית. כבר הוזהרנו שהחינוך ל"תרבות־שלנו" משאיר פוטנציאלים בלתי־מנוצלים, אינסופיים, של אישיות. דבר זה הופך את התרבות שלנו חסרה, ובתוך החסר הזה, כל אחד משני המינים – ובעיקר האשה – הוא אישיות חסרה. שורש מחלת־החסר של האשה הוא בחרם שהטיל עליה העולם הגברי כולו. חסימת התפתחותה גורמת לכל סוגי הנוורוזות של יצור בלתי־שלם – ולכן בלתי־מאושר.
יצור בלתי־שלם איננו מסוגל לפתח חיי־משפחה בריאים. אין לחפש, איפוא, את האשם להרס המשפחה בתא עצמו, אלא באשה הבלתי־משוחררת. כבלתי־משוחררת היא נקלעת לחיפוש־משמעות תמידי. אשה הבוחרת בקריירה גוזרת על עצמה תחושת־אשם, ואשה הבוחרת בבית, גוזרת על עצמה חנק. היא נצמדת כאם־חנוקה אל ילדיה, ויוצרת ילדים חנוקים; או נצמדת כרעיה־חנוקה אל בעלה, ויוצרת גם בעל חנוק.
ההפרדה בין הגבר לאשה כשני צוות קוטביים, הפכה מייצגת שני עולמות נפרדים בחשיבה דואליסטית כללית: עולם הרוח מול עולם הגוף, השכל מול החושים, הביקורת מול היצרים. ומאחר שבמנטאליות הקיימת, הגיבור הוא מי שכובש את יצריו והשכל הוא המנהל את העולם, ניתן לומר כי הגבר נטל לעצמו את התכונה שהבטיחה לו את הגבורה והשילטון.
בהפרדה הקיימת הפכו כל התורות, וכל האנשים, נטולי יצירתיות ומקוריות. מעטים עוד יותר מגיעים ליצירה. כי יצירה מחייבת אחדות של כל מרכיבי האנוש, כולל הפוטנציאל. לכן, אין אדם מגיע לידי יצירה אלא על־ידי קילוף כל הקליפות שהחניקו בתוכו את הפוטנציאל והמקוריות.
קילוף הקליפות הוא הלימוד־מחדש; ובעיקר – הניטרול של הלימוד הישן מנקודת־מבט “גברית”.
ביחס לאשה היתה נקודת־המבט טעות אשר הפכה, בחוקיות מדעית, את קללת־חווה לעקידת־חווה. עיקרו של שיחרור האשה הוא, איפוא, שיחרור האנושות מן הטעות.
השיחרור כרוך בתהליך כפול: הראשון הוא האוטואמנציפציה, והשני – האמנציפציה. השיחרור־העצמי (האוטואמנציפציה) כרוך בהעלאה של “חומר־הלימודים” אל התודעה, כחומר מחלה.
אנחנו, בדור זה, עדיין שרויים בראשית העלאת המוּדעות, והריפוי עצמו רחוק – אי־שם בעתיד.
מאחר שהתהליך הוא אבולוציוני, אין יסוד לחששו של היחיד מפני עירעור מיידי בחייו. אבל, חובה על כל יחיד לתמוך בשינוי של העתיד – למען ילדיו. ספר זה נועד להסביר מדוע ישנה “שיחרור־האשה” את העתיד, לטובה.
השינוי יבריא את העתיד ממחלה שפגעה בכולנו. השכר היחידי למאבק יהיה – הבריאות. ואם הבריאות משמעה לחיות־כשלם, הרי אין שכר גדול מזה.
אני יודעת שהניתוח כואב, אבל משוכנעת כי הוא הכרחי, הבריאות עומדת מעל לשיקולי הכאב.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות