אבא לא רצה לראות אותי כשנולדתי רק-בת. זה עולם-של-גברים, ולמה יזמין לו גבר בת לתוך עולמו?

כשנשאל מה נולד, רטן באידיש: “אה פישערקע”¹, ואילו היה שתיין, ודאי היה הולך להשתכר. מה שכן עשה: הוא לא שלח פרחים.

כל זה לא הפריע לי לאהוב אותו, או לו — אותי, בהמשך. אבל, אינני יודעת אם זה לא הפריע לי לאהוב את עצמי — והרי זה עצם הבעייה. אנו מקבלים את עצמנו, ראשית לכל, כפי שהאחרים מקבלים אותנו. אומנם, לא חשתי שאני בלתי-רצוייה — שהרי אנו מוכי-סנוורים כדי לא לראות “אור” העלול להזיק — אבל, החושים ממשיכים לפעול, ואנו קולטים אף שאיננו “תופשים”. העובדה שנכנסתי לחיים ברגל שמאל נקלטה במוחי היטב. ברור לי שמאז, אני צולעת.

כשאבא מת, שבע-ימים וגבריות, חרטנו על קברו, כבקשתו: “פה נטמן איש תם וישר”. תם וישר אכן היה. אם אומנם לא רצה בבנות ולא העריך נשים, לא פעל אלא על-פי חוקי היושר של הדת עצמה. אם זה תיסכל מישהו — רק אותי. הוא, ככל שאר הגברים, כותבי החוקים והתורה, היה מורשה ואף חייב להאמין — “בתום לב” — כי זהו “יושר”.

אמא גידלה אותנו כאם מסורה (לפי אותו “תום -לב” עצמו) שלא היה לה תפקיד אחר, אלא להיות אֵם. כשהיתה לי בחינה בתנ"ך, והשארתי כמה פסוקים לשינון על-פה לבוקר, היתה אמא מעירה אותי בחמש לפנות-בוקר ואף קמה בעצמה, ויושבת לצידי ליד שולחן הלימוד, כדי להמריצני ללמוד. ואם למדתי, בעזרתה, תורה שאיננה מכירה בנו כנשים — זה לא העסיק את מוחה, כי בכך טיפלה, כאמור, מכת (או ברכת) הסנוורים. אם זה תיסכל מישהו — רק אותי.

אמא לא העריכה את עצמה ביותר, למרות שנולדה רצוייה מאד, כבת-יחידה בין תשעה בנים, כי בהיותה רק-בת בעולם של גברים, היתה חריג בעולם האמיתי. לכן לא העריכה את עצמה, ולא יכלה להאמין שייצא ממנה משהו טוב, או משהו המסוגל ללמוד בלי עזרה. לימים, כשהפכתי תלמידה מצטיינת בגימנסיה “הרצליה”, תמיד שאלה בספק, שחדר לי לדם, “וי קומט צו מיר אה זה גרוטענע טכטאער?”² היא אפילו חקרה את המחנך שלי, מר פרחיהו ז"ל: “איך אתה נותן לה ‘מצויין’ כשהיא בכלל לא מכינה שיעורים?” זה לא הביך את המחנך, או את אמא, אבל מאז אני צולעת קצת יותר.

אמא לא למדה בחדר, ולא בבית-הספר — כי באותה תקופה לא לימדו נשים, אשר החוכמה רק מזיקה להן. בכל זאת למדה בשיעורי-ערב לנשים, וקראו לה “בסי די קלוגע”³, וכיהנה גם כיושב-ראש הנשים למען “הדסה” בעיר הקטנה שלנו בקנדה, לפני עלייתנו ארצה. כולם אהבו אותה ונועצו בה.

ולמה מ"בתיה החכמה" לא תצא גם בת-חכמה, ולמה היתה אמא כל-כך נחותה בעיניה? התשובה, בסיפור הלידה, החוזר על עצמו: כל רק-בת מגיעה אל העולם כיצור נחות. קברנו את אמא רק השנה; על קברה חרטנו “אשה צדיקה ויראת-שמיים”; שהרי, אם היתה יהודיה שפופה-נכנעת, עשתה את רצונו של האל.

אמא של אמא, סבתא רייזל, נולדה רק-בת, והיתה מן הצדקניות הגדולות. ממש “אשת-חיל” מתוך “משלי”. אלא שבדורה כבר לא “טוותה צמר ופשתים”, אבל עשתה את כל שאר הדברים הכתובים שם, באותו פרק. היתה חרוצה כשד, ולימדוה גם קרוא-וכתוב באופן פרטי, מפני שזה היה חשוב לעסק. סיפרו לי ששלום עליכם בכבודו-ובעצמו לימד אותה קרוא-וכתוב, בפרק-זמן של שבועיים-שלושה (הוא היה קצת קרוב-משפחה). סבתא ניהלה הלכה-למעשה את בית-היין שלה ושל בעלה (בין הלידות של אחד-עשה ילדיה), כשהיא מחשבת בעל-פה, נושאת בזכרונה את כל המספרים, ודואגת שהגויים בעיירה לא יסדרו אותה — שהרי היתה רק-אשה.

יש להניח שלא הוטרדה מן העובדה שבעלה לא עשה כלום בעסק. אומנם, קבעה התורה שהגבר חייב בפרנסת אשתו, אך אין צורך לעקם את ההיגיון כדי להבין מה שהבינה סבתא: שגבר העוסק בתורה עצמה עושה עבודה חשובה עוד יותר מאשר סתם לפרנס משפחה. מלבד זאת, בנקודה זו הקדימו את סבתא נשים חשובות ומפורסמות ממנה; די להזכיר את רחל בת כלבא-שבוע, שגזזה את תלתליה כדי לפרנס את רבי עקיבא בעלה, או את ברוריה, אשת בר-כוכבא, ועוד רבות-רבות ששיחררו את בעליהן מטרדות היומיום, למען התורה שהיא חיינו.

סבתא נתברכה בחריצות-ידים ההופכת, במקרים רבים, תרופה כנגד מחשבות מסוכנות. מרוב עבודה גם מתה עליה תינוקת (ואז נותרו לה רק עשרה). מספרים במשפחה שהתינוקת נחנקה מתחת לכסתות — כשסבתא, הסוחרת ביין, שכחה בדבר קיומה. כל זה איננו מתיישב עם העובדה שלסבתא היה זיכרון מופלג — אבל הסיפור בכל-זאת נכון. איני יודעת אם היתה שוכחת מתחת לכסתות גם בן-זכר, אך למה לחשוד סתם?

לעולם גם לא אדע אם היו לסבתא טענות כלפי אלוהים. עם תשעה בנים ה"שתולים בירכתי ביתה" ובעל שלומד גמרא, ודאי לא היו לה טענות, כאשה הנאחזת באידיאל ה"אשת-חיל". אלא שלאור חוסר-הביטחון של בתה (אמי), יש להניח שאירע כאן איזה קצר במערכת-הביטחון שלה עצמה. זוהי מחלה מידבקת. לא תורשתית — אבל מידבקת.

כשאמא היתה מתאוננת על עבודת הבית הקשה, על הסלים שנשאה מן השוק, ועל עייפות מכאיבה שבעטייה התקשתה לקום מן הספה אל שולחן השבת (עמוס המאכלים שהכינה כל היום) היתה לאבא רק תשובה אחת: “לכי אל הקדוש-ברוך-הוא והתאונני אצלו על שברא אותך אשה!” — כאילו שלח אותה בזאת אל המנהל הראשי, והסיר מעצמו כל אחריות, בהיותו רק פקיד הממלא הוראות.

אבא היה איש טוב. הוא אפילו הדיח כלים, כשאיש לא ראה. בסך-הכל ביקש להיות גבר, בחברה שאינה מתירה לגבר להדיח כלים.

מעניין כיצד הפכה הדחת-הכלים לסמל המיסחרי של עבודת משק-הבית (ושל האשה, כמובן). אני עצמי, משנישאתי, ואהבתי כל עבודת-בית (ממש!), לא הייתי מסוגלת לעמוד מול הכיור, בפעם הראשונה. אחרי ארוחת-הערב הראשונה, שאותה בישלתי שלוש שעות ושנאכלה תוך שלוש דקות, כשהבעל יושב בחדר ונהנה מקריאת עיתון — חנקו אותי הדמעות.

[אותה תמונה ממש ציירה לפני לפני כמה חדשים אשה צעירה. היא, יפהפיה, עצמאית, נשואה ונאהבת, אמרה לי בפירוש: “בכל פעם שאני רוחצת כלים, אני רוצה לבכות.”]

עד לנישואין ידעתי על הדחת כלים כעל בעיה טכנית טורדנית גרידא, שלכל היותר מעוררת רוגז וויכוחים. אבל רק שנים רבות אחר-כך, כשזה הפך תפקידי-שלי, הפך הסמל לכאב של ממש. נראה שכך בדיוק קורה לכל הנערות, שדרכן להתייחס אל סימלי הנישואין בביטול, לפני הנישואין; ובכאב — אחריהם.

סיפור הלידה שלי איננו שלי בלבד; הוא חוזר על עצמו — כמו הסיפור עם הכלים — בכל המשפחות, גם בדור הקודם וגם היום. בכל המשפחות נולדת הבת “רק” בת. אמא שלי נולדה רצוייה במשפחה שרצו בה את הבת רק למען השינוי; אני נולדתי במשפחה שלא רצו בה את הבת בכלל, ובתי נולדה רצוייה מאד — אבל בכל המקרים נולדנו רק-בת. “רק” — זה פגם.

כשאת נולדת כ"רק" — אין לך סיכויים שווים. למרות שכל הכרזות-העצמאות קובעות כי כל בני-האדם נולדים שווים, זה נכון רק לגבי אלה הנחשבים כבני-אדם. ה"רק" איננו נולד שווה.

הלידה איננה מתחילה עם היציאה לאוויר העולם. היא מתחילה הרבה קודם. טיב הצמח נקבע על-פי הזרע שנזרע באדמה. כשהזרע פגום, או האדמה עייפה, מחלתו של הצמח מתחילה כבר שם.

בכל יצירה משתקפת התייחסותו של היוצר אל הנושא. מדוע לא תתבטא ההתייחסות של אבא-אמא “ביצירת” התינוק, כבר ברגע היצירה-הזדווגות?

אם עדיין איננו יודעים כמעט דבר על ההשפעה של כוחות אשר מחוץ לתחום הפיסיקלי, או מחוץ לתחום הנפש; אם עדיין איננו מסוגלים להבין את כוחות הטלפאתיה, ואת הכוחות המגנטיים הפועלים על פרודות הנפש (אף שיש בידינו די השערות בדבר קיומם), ברור שאיננו יכולים לדעת אם קיימת השפעה של המערך הנפשי של בני הזוג על קביעת הגנים של העובר.

כך, משהגחתי אל העולם כבלתי-רצוייה, כיצד אפשר לטעון — לגבי, לפחות — שלהיות בלתי-רצוי (נחות כלומר) הוא דבר הנקבע אך-ורק על-ידי אחוז ההורמונים הנשיים שלי?

כלומר, אם אבא תמיד רצה בבן, ואמא רצתה בבן (מפני שבהיותה “אשה” היא קודם-לכל משתפת-פעולה סבילה בעולם המעדיף בנים), מניין לנו שיחסם העויין כלפי לא קבע את חולשת הקיום שלי, כאדם דחוי, כבר ברגע ההזדווגות?

המדע עדיין לא הכריע בשאלה מה קובע את גורל האישיות: “הטבע או המוטבע” — הגנים או השפעת הסביבה. עד להודעה אחרת, הוא אומר: גם-זה-וגם-זה. או, ליתר דיוק: הגנים מכתיבים את יכולת הבחירה, והסביבה מכתיבה את הבחירה. [מין פילוסופיה מדעית-דתית (“הכל צפוי והרשות נתונה”) המבקשת לקבוע שבבחירת התנהגותנו יש חלק גם לאלוהים וגם לאדם. אל יהא האדם סבור שהוא יכול לשנות מה שנקבע בשבילו מלידה, אבל אל יהא גם כה חסר-מעש עד שיוותר מראש על כל ניסיון לשנות!]

עדיין מוקדם להתווכח באופן מדעי. כאמור לעיל — הוויכוח המדעי לא ייפתר אפילו בקביעת תפקיד הסביבה מול הגנים, מפני שרק אז יתחיל המחקר המדעי לטפל ב"סביבה" הפּרה-סביבתית, כדי להבין מה מן הסביבה כבר נטבע בגנים מבטן — וכאן הוא עלול להסתבך בהגדרות שהן כרגע רק פילוסופיות, ספקולטיוויות.

מכל מקום, בכל הוויכוח הזה לא נקדם היום את העובדה (המדעית), שלאור הגנים אשר נכנסים — כפי שהם נכנסים היום — לזרע ו/או לעובר, האשה אומנם נולדת נחותה; אם בגלל הגנים, ואם על-אף הגנים.

אם התינוקת אינה חשה עצמה, עם הלידה, כבלתי-רצוייה, הרי זה טבעי. מעולם לא נולדה כבן, ואין לה כל אפשרות לחוש בהבדל. אך לא עובר זמן רב, והיא מתחילה להרגיש.

הבת שלי נולדה רצוייה מאד. זר-הפרחים הענק שקיבלה היה צהוב — כדי להדגיש את האור באירוע. הכל ידעו עד-כמה רצינו בבת. אני בטוחה כי עובדת היותה רצוייה, עוד לפני ההריון, קבעה גם את הגנים שלה לפני הזריעה ואחרי הזריעה, כדי להצמיח עובר רצוי-על-עצמו. זה לא נשמע מדעי — אבל בעיני, זה מדעי. במקרה הזה, מכל מקום — כל ההורמונים וכל הסביבה היו בעלי כיוון חיובי. ניתן לומר כי נולדה רצוייה כבת — אולי בניגוד לחוק שהגדרתי לעיל. אבל, ילדה כזו אינה צריכה אלא להגיע לעריסה, כדי להבחין שהיא מכוסה בוורוד נשיי.

כמה זמן עובר עד שתחל ילדה בוורוד לחוש כי אחיה הגדול מתייחס אליה כאל “רק” ילדה? אחיה הוא בן. אפילו “פטר-רחם” כבר יודע שכל הוורודים זה “שטויות”, כי בן מקבל ברית-מילה ופדיון-הבן, ולא רק פרחים. הוא-עצמו רצה אח, כי עם אח משחקים מישחקים-של-ממש, ובת זו סתם “פישערקע” (בכיינית). הרי גם סבא שלו חשב כך, והסיפור סופר במשפחה.

בסופו של דבר — גם אם התינוקת נולדה עם סיכויים שווים, ועם כל הרצון-הטוב מצד ההורים להעניק לה שוויון, הרי מום-הלידה הכללי, זה של הנשים בכל העולם, מועבר גם אליה. תינוקת אחת רצוייה איננה יכולה לשנות לעצמה את עולמה. כל מה שתעשה בעולמה, יעמוד בסימן היותה אשה. מאחר שהאפשרויות להיוולד כשווה אינם קיימים, היא יכולה לנסות לתמרן כשווה — אף שנקודת-הזינוק שלה בפיגור רב. אם תצליח להיקלט בעולם הגברי, הרי זה על-אף היותה אשה; אם תיכשל — הרי זה מפני שהיא אשה. גם ההצלחה הופכת לכישלון, כי יש להסתירה או לבטלה, כדי לא להיחשב “גברית”.

העיוות הזה, בחיי כל אשה, הוא התיסכול האופייני רק לה. לגבי הגבר, ההצלחה היא דבר מצופה. לגבי האשה עלולה ההצלחה להוכיח, חלילה, שההורמונים שלה גבריים מדי. מאבק תמידי מתחולל, מרגע הלידה ועד למוות, בין החושים הבריאים הדוחפים אותה (גם אותה!) להתפתח ולהצליח; לבין האצבע המאשימה של החברה, האומרת לה כי חושיה טועים. היא רוצה לשחק עם אחיה — ואחיה אומר לה שהיא רק ילדה. היא רוצה לשחק בטרקטור, ואומרים לה שהיא צריכה לרצות להדיח כלים. היא רוצה לשבת בסוכה, בסוכות, ואומרים לה ש"נשים ועבדים" פטורים. לכן, אם כל מה שהיא רוצה אסור עליה, היא נאלצת להתחיל להטיל ספק ב"רצונות" הטבעיים שלה.

בנקודה זו חל משבר האמון שלה בעצמה, ובנקודה זו נעוץ גם הקושי שלה למצוא ביטחון-עצמי (שהיעדרו אופייני לכל הנשים כמעט), ובעיקר — הקושי שלה להשתחרר ממצב זה.

כי ברגע שחדלים להאמין ב"רצונות" הטבעיים, קורים להם שני דברים: הם מתנוונים, והם חדלים להיות חושים יעילים, שתכליתם להנחות. כך התנוונו כבר באדם חוש-הריח וחוש הרעב. כך מתנוון והולך גם “חוש” הצדק, חוש ה"נכון", שאינם נכללים בחמשת החושים הטבעיים⁴ ; מפני שהם מתחסלים מוקדם מאוד על-ידי הסביבה, מבלי שיספיקו להתבטא. יש רק אפשרות אחת להיחלץ ממשבר האמון של האשה בחוש ה"נכון": יש לשחרר אותו, ולאפשר לו לפעול. אילו רצינו להחזיר לנו את חוש-הרעב, היינו צריכים לנקות את האורגניזם שלנו מהגורמים המשפיעים עלינו היום לאכול, שלא על-פי “הטבעי” (הנכון) לגוף מלידה.

הוא הדין גם לגבי חוש הצדק, או לגבי ההיגיון הבריא, שהוא טבעי, כי הוא מגיע לעולם יחד איתנו. הוא השתעבד היום לכפיות חברתיות. כדי לשוב לפעול על-פי החוש הטבעי שלנו לצדק, יש להחזיר את הגלגל אחורנית, ולבטל את השתעבדותנו, כנשים, אל היגיון מעוות המקבל אותנו בעולם כיצורים שהם “רק”.

כדי להיחלץ מן השיעבוד שניכפה עלינו, יש לאפשר להיגיון הצדק האינטואיטיווי להשתחרר, כדי שיוכל להנחות אותנו.

אם נתפרש השוני הביולוגי על-ידי החברה כ"חסר", כפגם שאין מנוס ממנו — אינני הולכת, כפי שיעץ אבא, אל “הקדוש-ברוך-הוא” להתאונן על שעשה אותי אשה, אלא אל עצמי — כדי לבטוח בהיגיון הצדק שלי, ולהסתייע בו כדי להילחם בשוני. אינני בעד ביטול השוני הביולוגי — אני בעד ביטול האפלייה-לרעה על סמך השוני הזה.

העולם התרבותי כולו שיתף פעולה בהנצחת אי-השוויון של האשה. הוא לא שיתף פעולה לגבי כל שאר מסלולי הקידמה, אבל לגבי האשה — לא קיבל את הקידמה. האשה לא נחשבה בעיני המדע כ"אדם" ולכן, כל מה שקבעה האבולוציה לגבי האדם הוסיף להשאיר את האשה בחוץ. גם נקודה זו אינה מתסכלת את המדע עצמו. רק אותי.

כיצד יכול מדע להיות כל-כך לא מדעי ולא לאפשר שינוי, ולהתנגד להבין את ההשפעה המכרעת שיש ל"סיפור-הלידה" של הבת על התפתחותה — ועל כל האנושות מאז ועד עתה? דבר זה, שצריך היה להביך את המדע — לא גרם לו כל נקיפות-מצפון. המדע, הוא עצמו עדיין “מסורתי” — נוקשה ומוקפא — בכלל ההתייחסות אל האשה.

כדי להבין כיצד אפשרי שמדע יהיה כל-כך לא מדעי, יש להבין כיצד פועלת המסורת, והדת, גם על אדם מדעי. אדם מדעי הוא “איש-מדע” במעבדה, אבל בבית הוא רק “איש”. בבית פועלת המסורת. איש המדע הוא כל-כך מדעי, עד שהוא יודע גם להפריד את המדע מן המסורת כשם שהוא מפריד ומבודד את נושא המחקר שלו מכל העולם הסובב אותו. אין זה אמור בשלילה — אלא כהסבר.

המסורת — והדת — נראים לי איפוא האשמים הראשונים בהנצחת פני הדברים בכל הנוגע לאשה. תפקידן בעיוות הצדק גדול במידה המחייבת דיון בפני עצמו. בנקודה זו, ברצוני רק לקבוע שהמדע שיתף פעולה עם הדת בחוסר-הפעולה, או באי-ההתייחסות, ולכן אין להיעזר בו. מלבד זאת, יש לזכור כי המדע אף הוא, כמדע של גברים, מבטא נקודת-מבט גברית. עד היום אין לנו מדע המכיר את האשה, או המעוניין להכירה, על-פי הנחות חדשות. אין לנו עדיין מדע המסוגל להיחשב “משוחרר” כדי לחקור את בעיית האשה, בכל השטחים. מימצאי הסטטיסטיקה, הדנים בעקיפין גם באשה, מצטטים לעיתים קרובות “מחקרים מדעיים” כדברים מפי האורקל, בעוד הם כל-כך לא-מדעיים, מפני שמחלצים אותם מן התבנית של שאר המדעים, ומפני שהם מבוססים על נקודת-מבט מדעית-גברית. שמעתי, למשל, בהרצאה בפסיכולוגיה, כי מחקר שנעשה לאחרונה בארצות-הברית מוכיח, שהסטטיסטיקה קבעה כי הסיבה לגירושין היא, ברוב המקרים, “כלכלית”. האם זהו “נתון” שאפשר לקבל אותו כמדעי? כלומר, האם מחקר בשטח מדע אחד, יכול להתעלם מהשתקפותו של אותו נושא-מחקר (הגירושין) במדעים אחרים?

סיבות “כלכליות” יכולות להיות גם “פסיכולוגיות” (מתחים ומריבות בגלל המחסור בכסף), או “חברתיות” (חוסר-חברה, או הסתגרות בבית כתוצאה מ"סיבות כלכליות") או “בריאותיות” (הבעל לוקה בהתקף-לב תחת מעמסת הפרנסה, או האשה נתקפת דיכאון), או “חינוכיות” (חוסר-השכלה; חוסר-מקצוע; היעדר חינוך-לאהבה בבית ההורים), וכו' וכו'.

דבר אחד ברור: במחקר הנ"ל, כמו ברוב המחקרים החברתיים, קיימת התעלמות מוחלטת מנושא הספר הזה — שיחרור האשה. כי “סיבות כלכליות”, יהיו אשר תהיינה השלכותיהן על מדעים רבים אחרים, הריהן בסופו של דבר סיבות שאותן סיכמו מחקרים “גבריים”. נושאי המחקר והמסקנות, כמו נקודת-המבט והחיפושים, הם, איפוא, חצאי-אמת או אפילו שקרים-מדעיים.

מאחר שהרצאה בנושא מדעי אחד עלולה לספק לנו נתון שהוא רק חצי-אמת (ולכן אולי שקר-מדעי), ועל נתון “מדעי” זה אנחנו מסתמכים כדי לפתור בעייה בנושא מדעי אחר, הרי הרחבנו את הטעות (או חצי-האמת) גם על הפתרון.

אם, למשל, מסתיימים הנישואין בגירושין בגלל “סיבות כלכליות”, תהיה המסקנה של מדינה שאינה רוצה בגירושין, לפתור את הבעיות בתחום הכלכלה; ואילו פסיכולוגים-לעתיד עלולים להתעלם מכל העניין, מאחר שהגירושין הוגדרו כבעייה “כלכלית”.

כך אנו עלולים להמשיך בשורת טעויות, כדי לפתור לכאורה בעיות. אם יסיק מישהו מפרק זה, למשל, כי האשה נולדת נחותה, הרי יצדק. אבל, איזה שקר מדעי מסתתר מאחרי חצי-האמת הזאת!

 

חצי-האמת הוא שורש התיסכול    🔗

גם אמא שלי גידלה אותי בחצי-אמת. כמו אמה לפניה. היא העניקה לי אהבה, אבל לא נתנה לי את החיים עצמם. כמו אמה לפניה. אם היא דאגה לציונים ולשיעורים שלי — ואם מכרה את הפסנתר כדי לממן שנת-לימודים שלי באוניברסיטה, היא העבירה לי בכך את התחושה שפיתוח האינטליגנציה הוא הדבר החשוב גם לאשה. אם דאגה, באותה מידה של קנאות, שאנקה את המגירות ואלבין היטב את הסדינים “מפני שאחרת, אף אחד לא יתחתן איתך,” העבירה לי בכך את הידיעה שלהתחתן, זה הדבר החשוב ביותר לאשה.

בדור שלי לימדו אותנו, הנשים, כמו היום, שלמרות כל שיעורי התנ"ך או המוסיקה, ולמרות תואר הבי.איי., הרי העיקר באמת הוא להתחתן, וללדת ילדים. אם למדתי, איפוא, באוניברסיטה בירושלים, ולא היה לי מה לאכול, ואת חמש הלירות ששלחו לי מן הבית, הוצאתי לא על לחם כי-אם על חולצה, כדי שאהיה יפה בעיני החתן שאין לדעת מניין יבצבץ, חונכתי למעשה, להימצא תמיד במצב-הכן לקראת פגישה עם החתן המיועד.

זהו המסר המכריע שקיבלתי דרך אמא, למרות שעשתה שמיניות-באוויר כדי לשכנע אותנו שהשכלה, זהו הדבר החשוב ביותר. הרי זה מוכיח עד-כמה החינוך של אבא-אמא, להיות רק-אשה, מאפיל על כל הניסיונות להקנות לבנות השכלה. הניסיונות הם, בסופו של דבר, חיצוניים, מפני שהם מתבטלים בשישים על-ידי הסתירה הכללית מסביב.

דודה שלי היתה אשה פרימיטיבית, חסרת כל השכלה, אך היא השיגה לה את דודי — האדם המושלם ביותר בעולמי, אז. אם-כך, לשם מה כל הבירבורים המלאכותיים של אמא על הצורך בלימודים?

היתה לי גם דודה אחרת, יפה מאוד, שבעלה שמר עליה כעל יהלום, מפני שהיתה כה יפה. הוא היה אפילו מדיח “בשבילה” את הכלים, כדי שידיה תהיינה תמיד עדינות לנגן בפסנתר-הכנף שקנה לה. היא ניגנה בפסנתר-הכנף, בסלון המהודר ש"בנה לה", וגם שרה ופיתחה את קולה. גם בסרטים שראיתי אז, תמיד היתה עלמה נאה משוררת ליד פסנתר-כנף, בסלון מלא קיטש ומעריצים. זה התאים גם לדימויין של הנשים כ"מחוללות" ו"מזמרות". ראיתי אותן בחצרות המלכים בסרטים, וקראתי עליהן בסיפורי התנ"ך. ביסודו של דבר — כך הבינותי היטב, כבר אז — הנשים מחוללות לפני המלכים, ואם יש להן גם קול יפה, הן גם זוכות לזמר באוזניהם.

האשה הנפלאה ביותר בעיני — סבתי רייזל — מתה עם שידה מלאה “קבלות”, ממוסדות שתרמה להם לצדקה. אידיאל “האשה האמיתית” שלי היה, איפוא, מורכב מבובות-שעווה “מחוללות” מזה, ומצדקניות-מרטיריות מזה. אף אחת מן הדמויות הללו לא חייתה את החיים “עצמם” (“בעולם הגברים”) ולכן לא שוכנעתי עד הסוף שחייהן הם האמת.

מאידך, גם הלימודים לא נראו בעיני שייכים, מפני שהם לא עסקו בחיים “עצמם”, שהרי דודתי הבורה היא שנראתה בעיני “החיים עצמם” — אמיתית מכל הפילפולים התיאורטיים באוניברסיטה.

ודווקא מפני שלא לחצו עלי במיוחד ללמוד (כן לחצו עלי במיוחד לרצות בית ובעל), קל היה לי יותר לקבל את הוויתור על הלימודים. ממילא קידשו הכל סביבי את קורבנן של הנשים. נשים מחוללות לפני גברים, נשים מוותרות, נשים מסתגלות — נשים צריכות רק להיות יפות וטובות ומסורות.

מסביבי חינכו גם את כל שאר הבנות לחפש, יותר מכל דבר אחר, דרכים כדי להתבטל בפני רצונו של הבעל, שהוא ממילא גם רצונו של האל. חינכו אותנו שילדות מצחצחות את הנעליים של אבא, וגם של האחים.

כשנישאתי, בגיל עשרים ואחת, חדלתי ללמוד באוניברסיטה, כדי להתחיל להיות “אשה אמיתית”. אז נתגלה לי שהלימודים לא הכינו אותי לחיים האמיתיים. מן הלילות הארוכים של הכנת שיעורים לא נשאר לי מאומה; ומה"מוטיבציה" “ללמוד בעצמי”, לא נותר לי דבר.

התחלתי מחפשת את טעם החיים בקניית כורסה, ובהעמדת אגרטל-פרחים בזווית הנכונה על הכוננית. כאשר מיציתי זאת, כעבור שלוש שנים, הבאתי ילד לעולם. אז התברר לי שאני עצמי עדיין תינוקת, והילד הפך עֵדוּת חיה לכך שאינני אשה אמיתית. מה שמכונה בחברה שלנו “משבר הלידה” איננו, למעשה, אלא משבר-האמון של האשה בתפקידה האימהי. לא הייתי בטוחה ביותר שאני אוהבת בכלל את כל העניין. אבל, את כל זאת אנחנו לומדות להדחיק היטב.

אט-אט החילותי חשה בשקר הגדול של חצאי-האמת.

חצאי-האמת הם היעדר-עקיבות בשטחים שונים, המבטלים את עצמם מפני שהם עומדים בסתירה זה עם זה. חצאי-האמת היו הדחיפה שאמא נתנה לי ללמוד, והדחיפה שנתנה לי לבטל רצוני מפני רצונו של גבר. הדחיפה שנתנה לי להילחם בנחיתותי כאשה, והדחיפה שנתנה לי לחדול לרצות “לשנות את העולם”. כעבור שנים של דחיפות לכאן ולכאן, כתבתי את השיר הילדותי-מבוגר הראשון שלי — למגירה. כתבתי: “אינני עם אלה, ואיני עם ההם; עם מגביהים — לא אוכל, ועם מנמיכים — לא ארצה. לא פה ולא שם מרחפה הנשמה; כאורחת לא-קרואה, לא כאן ולא שם”.

עד שהבינותי כי אני לא-כאן-ולא-שם מפני שאני אשה, עברו שנים רבות. עד שאינך שומעת אותו סיפור עצמו ממש, מידידותייך, אינך יודעת שגם הן מתוסכלות, ומאותה סיבה עצמה. כל אֵם נותנת בנו מעט מן הרצון שלה לפצות עצמה דרך בנותיה. היא אינה נותנת לנו בלב שלם את הרשות והכוח להיות שונה ממנה. לא אמא. לא סבתא. לא החינוך, לא הבעל. לכן הופך חצי-החינוך לאפס חינוך, והנשים לומדות להשלים עם חוסר הסיפוק והאיזון שלהן, כעם תכונה המוטבעת, לכאורה, בהורמונים הנשיים.

בתקופה המודרנית מופר האיזון עוד יותר, כי כיוון ההשכלה מתחזק, ואילו בעיית ה"נשיות" עדיין מושכת כלפי מטה. מרבית הנשים עדיין יושבות-בית. אם הן משכילות — ההשכלה הופכת בהן חומר-נפץ; אם הן בלתי-משכילות, הן אמונות יותר על הדחקת הבעיות. לשני סוגי הנשים בבית, שתי אפשרויות קיצוניות: להיות פעלתניות ולעשות הרבה רוח, או ליהנות כאווזות.

עברו עלי שנים רבות, עד שנוכחתי לדעת שאין כמעט נשים בריאות; גם לא מבין ה"קרייריסטיות" המצליחות. החברה ממשיכה להחלות אותן, דור אחרי דור.