אני רוצה בשוויון־זכויות מלא לנשים. אני אשה, במקרה. אילו הייתי גבר, במקרה, גם אז הייתי רוצה בשוויון־זכויות מלא לנשים, כי לדעתי אין כל הבדל בין רצונו של גבר לבין רצונה של אשה. זה עיקרו של ספר זה. למרות אי־השוויון הקיים בכל העולם, אני מאמינה שכל גבר נאור מאמין בצידקת השוויון, ורוצה להביאו – אם לא לאשתו, הרי לבתו.

עולמנו הוא “עולם של גברים”. לכן, אי־אפשר שבנותינו תיוולדנה לתוכו כשברשותן סיכויים שווים. המאבק ל"שוויון" הוא בעיקר מאבק ליצירת סיכויים שווים לבני שני המינים, ולכן הוא מתחיל משינוי ה"עולם" שלתוכו נולדת התינוקת. גם זה עיקרו של ספר זה.

בעולם־של־גברים, הנשים הן היום היצור החריג; ולא עוזר להן, כחריג, היותן כישרוניות יותר או פחות. האפלייה האמיתית של הנשים נובעת מעצם הימצאן מחוץ לעולם, מפני שהעולם הוא של גברים. כל השאר נובע מכך.

ואם כי הכל מודים ש"זהו עולם של גברים", אין הכל מודים בכך שעובדה זו, היא העושה את כל הנשים בעולם, כבר מרגע היוולדן – ואפילו לפני כן – בנות־חורגות לאלוהים.

כפמיניסטית, אינני יכולה להשלים עם אפלייתי־לרעה כאשה. לא רק מפני שזה מנוגד להיגיון הישר ולמוסר הבריא שלי, אלא מפני שזה כופה עלי להיות חריג – מסוג כה חורג ומיוחד, עד שאין לו כל תקווה להתקבל אי־פער חזרה לחברה, כבן חוקי.

כואב לי להיות חריג. כואב לי לתמרן מבחוץ, כדי לזכות באהבת העולם. כואב לי לראות כיצד אחיותי הופכות חלשות, הופכות מזוכיסטיות, הופכות זונות, הופכות גושי־קרח. הופכות הפכפכות, הופכות ריקניות, תלויות ומתוסכלות. מאבדות את זכותן להשתמש במוחן – והופכות עיוורות למצבן הנחות.

כואב לי להיות “שונה” – מפני שאינני שונה. כואב לי המאבק לשוויון־זכויות, מפני שהוא מיותר. הוא כואב לי שבעתיים – מפני שאני בודדה. כואב לי שהמאבק הופך את הגבר “אויב”, בעוד אני רוצה בו כשווה בין שווים, למען אהבה בריאה יותר.

כואב לי לראות את אחיותי עירומות על דפי ה"פלייבוי". כואב לי לראותן “עירומות” על מסלולי מלכות־היופי. כואב לי לכבס בהכנעה את הגרביים המצחינים של גברים, העושים את “מלכתם” – משרתת. כואבת לי הצביעות. כואב לי העוול הנורא שמעוללים לנשים, וכואב לי שהעוול הזה מתנקם בגברים. כואב הרצון שלי לדכא אותה, וכואב הרצון שלה להחזיר לו בדיכוי.

כואב לי למען עצמי, כואב לי למען חברותי, ובעיקר – כואב לי למען הדור הצעיר, שהוא כה חסר־אונים מול חברת המבוגרים, הכופה עליו את כשלונותיה־ערכיה, כדי להבטיח שיהפוך מבוגר אומלל כמותם, ללא כל הבדל.

להיות פמיניסטית פירושו לרצות בשינויים. דבר זה כואב לא פחות מכאב המצב הנוכחי. קשה לגייס אוהדים לרעיון ששינוי החברה הוא בגדר האפשרי. את נתקלת בשינאה ובכעס שאין להם אח ודוגמה. הפמיניזם פופולרי פחות מכל אידיאולוגיה מהפכנית שהיא, מפני שהוא מייצג שינוי בשיטחי־חיים רבים מדי ומסכן, לכאורה, יותר מדי רבדים שהאנושות הצליחה, איכשהו, להדחיק ולהרחיק מתודעתה.

אנשים מוכנים לדבר על שינוי של “חוקים”. כשאת מראה להם שלאשה אין בחוק אותן “זכויות” (כמו, למשל, משכורת בעבודה, ביטוח־לאומי לעקרת־בית), הם מוכנים אפילו לעלות על בריקאדות למשמע ה"שערוריה". אבל, הם אינם מוכנים לשמוע על שינוי המנטאליות שמאחורי האפלייה־לרעה בחוק. אין הם מוכנים להיות מוטרדים בבעיות הרות־עולם, בשינוי של כל מיבנה החשיבה, מפני שאז מתערער יותר מדי בבת־אחת, והפחד מפני איזו מציאות בלתי נראית לעין הופך פחד רציונלי, ממשי.

הפחד מפני התערערות מסוכנת, גורם להתחמקות מפני פיתרון־לעומק של האפלייה. אבל כשאין משנים את הסביבה, אין גם פיתרון־לעומק. מדברים היום במדע על מעגלים קיברנטיים בכל תהליכי העולם. מעגל קיברנטי פירושו כי היוצר משפיע על היצירה, והיצירה משפיעה (בהיזון־חוזר) על היוצר, כדי שיצירתו השנייה תהיה מותאמת דרישות היצירה הראשונה. כך נוצר מעגל־פעולה סגור, של סיבה ומסובב. אם אין אנו משנים את הסביבה (היצירה), פירושו שאיננו מאפשרים כל שינוי, מדעי או אחר. עצם ה"שינוי" הוא היום חוק מדעי. לא חשוב מה מריץ את האדם אל הירח – חשוב שהאדם רץ. משתנה. אם הוא מבקש להגיע היום לירח, הסביבה מאפשרת לו זאת. מובן מאליו כי הירח יצטרף מחר את ה"סביבה" וישפיע על האדם בדרכים שהן עדיין בבחינת חידה. מה שחשוב להסיק מכל זה, הוא הצורך להביא בחשבון את שינוי הסביבה, כשהסביבה עצמה משתנה ללא־הרף. זהו קושי, אבל המדע ער לכך.

רעיון ה"שיחרור" של האשה, נובע מראיית מצבה כנובע מ"סביבה" שאין מאפשרים לה להשתנות כדי להתאים לשינוי ה"אדם" שבה. זה אופייני רק לאשה, ולא לגבר. המנטאליות של העבר, קובעת גם היום כי “מקומה של האשה בבית” במובן הפסיכולוגי של המילים. בעוד הגבר פרץ כבר את חומות ה"בית" וכבר פרץ גם את חומות ה"עולם" והגיע לירח – האשה עדיין יושבת רק “בבית”, כשהדגש הוא על הרק.

הרצון הכללי לדבר על “שינוי חוקים” ולא על “שיחרור” (כאילו היתה זו מילה גסה) נובע, כאמור, מן הפחד מפני התערערות. קשה לטפל בשינוי כל העולם, כדי לאפשר לו להיות גם עולם־של־נשים; והרי זה בדיוק מה שנדרש, אם אומנם זהו “עולם של גברים” בלבד. לכן קיים הרצון לפתור לטובת האשה דברים שהם בהישג־יד, או שיש להם סיכוי סביר, בעולם שהוא עדיין “של גברים”. מדברים על “חוק לשכר שווה” כדי שהאשה תקבל שכר שווה בעד עבודה שווה (דבר שאיננו קיים היום); מוכנים להילחם בעד חקיקת חוק לשוויון הרכוש (דבר שאיננו קיים היום); מוכנים להיאבק על מתן ביטוח לאומי לעקרת־הבית (דבר שאיננו קיים היום, מפני שהאשה היא רק בבית!), או חוק להפלה חופשית. מוכנים לפעמים להילחם אפילו להגנה על הזונה. אבל אין מוכנים להודות שמן הראוי ליצור סביבה חדשה, שבה לא תהיינה זונות כלל (או – שבה תהיה גם לגברים הזכות להיות “זונה” – אם זה מקצוע כל־כך מוצלח שיש להגן עליו).

רצונם של הגברים “להגן” על הנשים, הוא־הוא הדבר המאיים ביותר על רעיון השיחרור. הוא הדבר המאיים גם על היגיון השוויון. תמיד טענו כי העובדה שזהו עולם של גברים, נובעת בסך־הכל מהדאגה לאשה, ומהרצון להגן עליה. קודם סוגרים אותה בבית ומאפשרים לגבר לבגוד בה, ואחר־כך יוצרים את כל מוסד הנישואין (לכאורה כדי להגן עליה) כשחוקי הנישואין (לפחות במדינת ישראל ובכל מדינה שבה הדת חולשת על דיני האישות) הם לרעתה!

כך הפכו את האשה ל"מין החלש" ול"מין היפה" וכך מחנכים אותנו, הנשים, לחשוב שאין אנו מחוץ לעולם אלא כאילו מעל לעולם, בחינת מלכה היושבת בארמונה כשהגבר מביא אליה את כל העולם הביתה. בסרטים, הגבר אפילו נושא אותה על כפיו כשהוא מעביר אותה, אחרי טכס־הנישואין, מעל מיפתן הדירה החדשה. כך מומחש באורח סימלי כי כל רצונו של הגבר, מעתה ואילך, הוא לשאתה על כפיו כמלכת חייו.

הטעימה מעץ־הדעת הוכיחה לנו, הנשים, כי שקר נעשה ב"הגנה" עלינו. ה"הגנה" הפכה לחוקי אפלייה־לרעה, בעולם חדש אשר בו יש צורך בעצמאות ובבגרות. למדנו לראות כי המאה־העשרים, החושפת שקרים בכל מיני מדעים חברתיים, אינה יכולה להשאיר בחושך את שקר הנשיות־הזקוקה־להגנה שאותו כפו עלינו, ואשר אותו הנציחו בחוקים. למדנו כי צדקה היהדות שגרסה “שקר החן והבל היופי” – ולמה נבקש להיות “המין היפה”?

צדקה היהדות שטענה כנגד רדיפת מותרות, וצדקה כאשר טענה בעד שוויון (“משפט אחד יהיה לכם”) וכשטענה שהתורה חייבת לעזור לנו בחיינו (“תורת חיים”!). הטענה שלי, כפמיניסטית, היא כנגד חברת־הגברים המניחה שאשה איננה כלולה בכללי היהדות.

גם התורות המודרניות ביותר של המאה־העשרים, המגדירות מה טוב ל"אדם", ומדוע לא טוב היה לאדם עד כה וכו', מציינות, בצורה זו או אחרת, כי “נשים, יין ושירה” (כלומר: חומריות), לא פתרו את הבעייה. הנשים הן המיצרך שה"אדם" רדף אחריו, וכאשר מדברות התורות המודרניות על שינוי, הן אינן מדברות על המיצרך.

גם התורות היפות נגד אנטישמיות, כנגד כל גיזענות, הטוענות שהאדם נתפש ל"כוונה רעה" בצידוקי שקר למעשיו (כשהוא טוען שכאילו אין ברירה) אומרות לי, כפמיניסטית, שיש “כוונה רעה” בהנצחת אפליית האשה לרעה בטענה ש"אין ברירה". המתנגדים לאנטישמיות, והאנטישמיים בעצמם, כולם נתפסים ל"כוונה רעה" בכל הכרוך בהנצחת אי־השוויון בין המינים.

כל טיעוניהם של חסידי אומות העולם כנגד האימפריאליזם וניצול טריטוריות, כל המשעבדים וכל המשועבדים, בביתם הקטן כולם אימפריאליסטים, כחזית גברית אחת נגד חזית אחרת: הטריטוריה הנכבשת של האשה – בגוף ובנפש.

כל התורות בדבר המימוש־העצמי, חיפוש־המשמעות, והצורך להתקיים ולתפקד כאנוש – אינן כוללות את האשה, מפני שבעולם־של־גברים עדיין סבורה מרביתה של האנושות כי האשה, די לה להיות אשה, והיא אינה זקוקה למימוש־עצמי כ"אנוש".

ה"אני־מאשים" החמור ביותר שלי הוא, שהעולם אינו רואה באשה “אנוש”, מומחש הדבר בחינוך הבת להיות קודם־לכל – “רעיה־ואם”. בשני המקרים היא חיה למען מישהו אחר – מעל לכל. אם היא מאד מבוקשת, הרי זה מפני שהמיצרך “רעיה־ואם” הוא באמת מבוקש. אבל, אין עובדה זו הופכת את המיצרך “אנוש”, כי האנוש הוא בעל צרכים, כאורגניזם קיברנטי, הוא צרכן ונצרך גם־יחד.

כשאשה היא רק מיצרך, ומיצרך הוא קניין, משתמע מכך שהגבר הוא הסובייקט, ה"בעל־דבר"; ולכן, הוא הבועל, בתוקף היותו הצרכן. כבועל, טבעי שהחוקים כולם, אלה הכתובים על־ידו, ומנקודת־מבטו, ירצו להגן על האובייקט כעל ה"יהלום" של הגבר; אבל בעיקר לטובת האצבע שלו, לא לטובת היהלום.

לכן, לא די בשינוי החוקים; יש לשנות את הגישה הסובייקטיבית־גברית, העומדת מאחרי החוקים והמנציחה את האשה כאובייקט.

השינוי במנטאליות מבקש שינוי גם בהבנת ה"זכויות". אם העולם הוא עולם של חובות – אחריות, לבטים, מאמצים – כי־אז כניסתן של נשים לתוכו תובעת מהן, כמובן, את החובות. למעשה, החובות הן העושות את האדם; ו"עול־המצוות" הוא העושה את נער בר־המצווה למבוגר. לכן, אותן “חובות” המוטלות היום על הגבר, לבדו, הן הזכויות שלא הוענקו לאשה כדי לעשותה אדם.

בתהליך שינוי המנטאליות, נתקלים בקושי הנעוץ בעצם אי־ראיית המציאות באובייקטיביות, מתוך שהסתגלנו אליה. בכל חינוכנו אנו מסתגלים אל המציאות, כדי שנהיה “בסדר”; וכיצד נקום ונאמר לפרה, שהחלב שהיא שופעת הוא “לא־נכון”?

על־מנת להבין מה קורה עם קבוצת הנשים, כחריגים בעולם, ניתן לערוך השוואה עם האנטישמיות, שינקה מדיעות־קדומות והפכה אותנו, היהודים, חריגים. ההשוואה תובן היטב, לפחות בישראל.

הדבר הנורא ביותר שיכולה היתה הדיעה־הקדומה לעולל ליהודי, היה להפכו נושא אותו דימוי שהדביקה לו. היהודי, בסביבה אנטישמית, חייב היה להיאבק קשות כדי לא להידמות לאב־טיפוס האנטישמי שניכפה עליו. ואומנם, זמן רב למדי נאבק כל יהודי בחייו הפרטיים, בכל מקום בעולם, נגד האשמה שהטיחו כלפיו, כאילו השתייך לאב־טיפוס יהודי – שהוא, אישית, “רוצח־ישו”, או רוצח־ילדים כדי לאפות מדמם מצות לפסח, או שהוא, אישית, שיילוק בעל חוטם נשר, רודף־בצע או היום – רודף “שטחים”.

המאבק האמיתי נגד האנטישמיות, הוא המאבק להסביר לשאר העמים כי הננו ככל שאר האדם. (בנקודה זו, הזקנו לעצמנו על־ידי הטיעון בדבר ה"ייחוד".) יש סיכוי למאבק של היהודי רק כשהוא מתאחד עם שאר היהודים, כדי להילחם בדיעות־קדומות שכפו על כל פרט יהודי, בכל מקום בעולם. יהודי חייב לטעון היום, כי הוא קודם כל “אדם”. בכך, הוא אומר שאיננו טוב יותר או גרוע יותר – הוא, פשוט, שווה. כיהודים, הגענו כיום לעמדה של שווה בין שווים, רק תודות לעצמאות; ואת העצמאות לקחנו לנו על־ידי מלחמת־השיחרור. מכאן ואילך, כל מה שנכון לגבי כל העמים (לגבי כל התורות הבינלאומיות, ולגבי כל תורות ה"אנוש") נכון, אוטומטית, גם לגבי היהודי.

אותו תיקון בדעות־הקדומות יש להחיל גם על הנשים. גם תהליך השגת העצמאות והמלחמה ל"שיחרור" האשה, הם בדיוק אלה של השגת צלם־האדם, של היהודי־הישראלי. בניגוד ליהודים, הפכה האשה קורבן לתדמיתה. היא נחלשה והפכה נחותה. ובניגוד ליהודים, הנשים הן חריג מפוזר, שאי־אפשר אפילו להכניסן לגיטו, כדי שניתן יהיה ליצור שם אחיות־לנשק. מאבקת לשיחרור מחייב לא רק ליכוד בחזית אחת, אלא גם הגדרת ה"אוייב" – דבר ההופך בעלים אהובים חזית נגדית. הרעיון נשמע כל כך אבסורדי, עד שהוא נופל לסל מעצמו.

ואומנם, זה מה שקרה לנשים עד כה. כדי למנוע מלחמה גלוייה בשורש הבעייה, וכדי למנוע הפיכת כל פוטנציאל הבעלים לפוטנציאל־אוייב, העדיפו הנשים תמיד לדבר על שיפור ה"מעמד" של האשה, בתוך המסגרת הקיימת. לשם כך העדיפו להתגדר באירגוני־נשים, אשר אינם יעילים מלכתחילה מפני שלא הם, אלא אירגוני הגברים, הם הצריכים לתת לנשים את המעמד. למעשה, כבר בעצם ההתגדרות באירגוני־נשים רק הוסיפו לעצמן הנשים תפקידי סעד ושירותים, ובכך הזמינו לעצמן אותו יחס של זלזול מצד הגבר (אם האשה, כפרט, היא יצור שולי, הרי אירגון של נשים הוא שולי במידה כוללת יותר). אבל, מה שחשוב יותר: עדיין אין בעולם שוויון־זכויות לנשים, למרות כל אירגוני־הנשים שבו.

כשהמנטאליות העומדת מאחרי החוקים נותרת ללא שינוי, הרי בתוך ה"סביבה" הקבועה לא השיגו גם אירגוני־הנשים שוויון. המנטאליות עדיין אומרת שהאשה היא המין החלש, או היפה (מכל מקום, יש לה “ייחוד” בעייתי). בזאת היא אומרת, גם היום, כי לא טוב לאשה להתעייף או להתכער בעולמם של הגברים, ולא טוב לילדים כשאמא מתעייפת ומתכערת כמו אבא.

הפרדנו היטב בין שני המינים. יצרנו גם תורות הפרדה. הקרע בין הגבר והאשה לא הצטמק אלא מתרחב והולך. שיעורי הגירושין מעידים על כך. כמו־כן, מעמיק והולך הפער בין ההורים לילדים והפער בין המורים לתלמידים. ברור למעלה מכל ספק, כי דגם־החיקוי לקוי. יש לשנות, איפוא, את הדגם.

אם ברצוננו לשמור על המשפחה, על הילדים – יש לחפש את האשם בדגם החיקוי, ובמנטאליות הניצבת מאחרי החינוך ל"דגם" של אשה ו"דגם" של גבר.

לא חוקים להטבת תנאי העבודה של האשה, ולא חוקים לחלוקת הרכוש, הם שיועילו לתיקונים בדגם. למעשה, שום חוקים שהושגו (לפחות במדינת ישראל), לא הצליחו לשחרר את האשה מן המחלה היותר־חמורה הבולמת את התפחותה, וכתוצאה מכך – את התפתחות שאר המשפחה. לא היעדר חוקים גרם לפשיטת־הרגל של המשפחה, אלא היעדר חינוך שוויוני לחיי משפחה. חינוך שוויוני איננו חיקוי של “דגם”, אלא טיפוח אישיות עצמית. להיות שווה, פירושו להיות שונה.

אין לנו חינוך לחיי־משפחה בבתי־הספר, וכל החינוך הניתן בשטח “כלכלת־הבית” מזיק בלבד, משום שהוא ממשיך לחנך “רק־נערות” להיות רק־נשים, מבלי להבריא את חלוקת התפקידים במשפחה במטרה להקל על האשה להיות גם אשה־עובדת; ומבלי להבריא את משק הבית, כדי שעקרת־הבית (שאינה עובדת בחוץ), תיחשב גם היא כתורמת לכלכלת המדינה. היעדר של חינוך בבית־הספר, שיכשיר גברים לקראת שיתופם הפעיל בחיי משפחה שוויוניים, משאיר את הנשים, גם היום, בידי מנטאליות החברה והרחוב.

עם כל הדמוקרטיה, ועם כל החוקים, שוררת ברחוב, בתוך המשפחה ואפילו בבתי־הספר המנטאליות המקפיאה את “דגם” האשה אי־שם בעבר. כחריג – גם בעבר וגם בהווה – הופכים חיפושיה אחר זהות אישית או אחר משמעות בעבודה, קשים עוד יותר. העולם הגברי גזר על הנשים לא רק נחיתות, אלא אף דגם־חולשה מן העבר, כדי לשלול מהן כל אפשרות להילחם בנחיתות הכפוייה.

ההבדל בין מלחמה למען זכויות לנשים לבין מלחמה ל"שיחרור האשה", הוא בכך שהראשונה מסתפקת בשינוי חוקים, בעוד האחרת מבקשת לשנות את המנטאליות העומדת מאחרי החוקים. השיחרור דורש לשנות, מלמעלה, את הפילוסופיה של “הגדרת דגמים” שקבעה לאשה תפקידים שירותיים, ומלמטה – את החינוך לחיי־משפחה. אם התנאים עדיין אינם מתאימים כדי לאפשר חוקים אחרים, הרי יש לשנות את ה"תנאים". יש לשנות את התנאים לשם שינוי המוסדות, ואת המוסדות לשם שינוי התנאים. כל הדרכים האחרות הרי לא הועילו.

אם, במדינת ישראל, עומדים אנחנו עדיין בפני הצורך לבטל את המנטאליות המיושנת של חולשת־האשה, נראה הצורך דחוף וחריף, כשמדובר בהזרמת כוחות של נשים לעבודה ובתיגבור העורף לשעת־חירום. אבל בכנסת אנו עוסקים עדיין בהכנת חוק זכויות האדם והאזרח, ועדיין ניצבים חברי־הכנסת בפני הבעייה האם להוסיף – או לא להוסיף – את הפיסקה הקובעת כי יש להגן על האשה “באשר היא אשה”, אף שמנוסח בבהירות כי “אין להרשות אפלייה מטעמי גזע, דת, מין” וכו'. הדאגה הרבה לאשה “באשר היא אשה”, תמוהה ומיותרת. יש משום “כוונה רעה” ברצון להגן על הנשים, במישטר המפגין היעדר־זכויות מאל"ף עד ת"ו.

המישטר הנוכחי בנוי על תיאוריה המותירה את האשה במעמד של חצי־מבוגר, שלעולם אינו זוכה להגיע לבגרות מפני שאין מכניסים אותו ב"עול מיצוות". כפמיניסטיות, יש להוכיח לעולם, ובעיקר לנשים עצמן, כי אין כל הכרח שתאמצנה להן את הנורמות שכפו עלינו, בעבר, כל הדורות של עולם־הגברים. כבר טענו סוציולוגים, אנתרופולוגים, פילוסופים ואנשי־חזון הומניסטיים, כי ה"תרבות" שלנו איננה הצורה היחידה האפשרית. כבר הוזהרנו שהחינוך ל"תרבות־שלנו" משאיר פוטנציאלים בלתי־מנוצלים, אינסופיים, של אישיות. דבר זה הופך את התרבות שלנו חסרה, ובתוך החסר הזה, כל אחד משני המינים – ובעיקר האשה – הוא אישיות חסרה. שורש מחלת־החסר של האשה הוא בחרם שהטיל עליה העולם הגברי כולו. חסימת התפתחותה גורמת לכל סוגי הנוורוזות של יצור בלתי־שלם – ולכן בלתי־מאושר.

יצור בלתי־שלם איננו מסוגל לפתח חיי־משפחה בריאים. אין לחפש, איפוא, את האשם להרס המשפחה בתא עצמו, אלא באשה הבלתי־משוחררת. כבלתי־משוחררת היא נקלעת לחיפוש־משמעות תמידי. אשה הבוחרת בקריירה גוזרת על עצמה תחושת־אשם, ואשה הבוחרת בבית, גוזרת על עצמה חנק. היא נצמדת כאם־חנוקה אל ילדיה, ויוצרת ילדים חנוקים; או נצמדת כרעיה־חנוקה אל בעלה, ויוצרת גם בעל חנוק.

ההפרדה בין הגבר לאשה כשני קצוות קוטביים, הפכה מייצגת שני עולמות נפרדים בחשיבה דואליסטית כללית: עולם הרוח מול עולם הגוף, השכל מול החושים, הביקורת מול היצרים. ומאחר שבמנטאליות הקיימת, הגיבור הוא מי שכובש את יצריו והשכל הוא המנהל את העולם, ניתן לומר כי הגבר נטל לעצמו את התכונה שהבטיחה לו את הגבורה והשילטון.

בהפרדה הקיימת הפכו כל התורות, וכל האנשים, נטולי יצירתיות ומקוריות. מעטים עוד יותר מגיעים ליצירה. כי יצירה מחייבת אחדות של כל מרכיבי האנוש, כולל הפוטנציאל. לכן, אין אדם מגיע לידי יצירה אלא על־ידי קילוף כל הקליפות שהחניקו בתוכו את הפוטנציאל והמקוריות.

קילוף הקליפות הוא הלימוד־מחדש; ובעיקר – הניטרול של הלימוד הישן מנקודת־מבט “גברית”.

ביחס לאשה היתה נקודת־המבט טעות אשר הפכה, בחוקיות מדעית, את קללת־חווה לעקידת־חווה. עיקרו של שיחרור האשה הוא, איפוא, שיחרור האנושות מן הטעות.

השיחרור כרוך בתהליך כפול: הראשון הוא האוטואמנציפציה, והשני – האמנציפציה. השיחרור־העצמי (האוטואמנציפציה) כרוך בהעלאה של “חומר־הלימודים” אל התודעה, כחומר מחלה.

אנחנו, בדור זה, עדיין שרויים בראשית העלאת המוּדעות, והריפוי עצמו רחוק – אי־שם בעתיד.

מאחר שהתהליך הוא אבולוציוני, אין יסוד לחששו של היחיד מפני עירעור מיידי בחייו. אבל, חובה על כל יחיד לתמוך בשינוי של העתיד – למען ילדיו. ספר זה נועד להסביר מדוע ישנה “שיחרור־האשה” את העתיד, לטובה.

השינוי יבריא את העתיד ממחלה שפגעה בכולנו. השכר היחידי למאבק יהיה – הבריאות. ואם הבריאות משמעה לחיות־כשלם, הרי אין שכר גדול מזה.

אני יודעת שהניתוח כואב, אבל משוכנעת כי הוא הכרחי, הבריאות עומדת מעל לשיקולי הכאב.

אבא לא רצה לראות אותי כשנולדתי רק-בת. זה עולם-של-גברים, ולמה יזמין לו גבר בת לתוך עולמו?

כשנשאל מה נולד, רטן באידיש: “אה פישערקע”¹, ואילו היה שתיין, ודאי היה הולך להשתכר. מה שכן עשה: הוא לא שלח פרחים.

כל זה לא הפריע לי לאהוב אותו, או לו — אותי, בהמשך. אבל, אינני יודעת אם זה לא הפריע לי לאהוב את עצמי — והרי זה עצם הבעייה. אנו מקבלים את עצמנו, ראשית לכל, כפי שהאחרים מקבלים אותנו. אומנם, לא חשתי שאני בלתי-רצוייה — שהרי אנו מוכי-סנוורים כדי לא לראות “אור” העלול להזיק — אבל, החושים ממשיכים לפעול, ואנו קולטים אף שאיננו “תופשים”. העובדה שנכנסתי לחיים ברגל שמאל נקלטה במוחי היטב. ברור לי שמאז, אני צולעת.

כשאבא מת, שבע-ימים וגבריות, חרטנו על קברו, כבקשתו: “פה נטמן איש תם וישר”. תם וישר אכן היה. אם אומנם לא רצה בבנות ולא העריך נשים, לא פעל אלא על-פי חוקי היושר של הדת עצמה. אם זה תיסכל מישהו — רק אותי. הוא, ככל שאר הגברים, כותבי החוקים והתורה, היה מורשה ואף חייב להאמין — “בתום לב” — כי זהו “יושר”.

אמא גידלה אותנו כאם מסורה (לפי אותו “תום -לב” עצמו) שלא היה לה תפקיד אחר, אלא להיות אֵם. כשהיתה לי בחינה בתנ"ך, והשארתי כמה פסוקים לשינון על-פה לבוקר, היתה אמא מעירה אותי בחמש לפנות-בוקר ואף קמה בעצמה, ויושבת לצידי ליד שולחן הלימוד, כדי להמריצני ללמוד. ואם למדתי, בעזרתה, תורה שאיננה מכירה בנו כנשים — זה לא העסיק את מוחה, כי בכך טיפלה, כאמור, מכת (או ברכת) הסנוורים. אם זה תיסכל מישהו — רק אותי.

אמא לא העריכה את עצמה ביותר, למרות שנולדה רצוייה מאד, כבת-יחידה בין תשעה בנים, כי בהיותה רק-בת בעולם של גברים, היתה חריג בעולם האמיתי. לכן לא העריכה את עצמה, ולא יכלה להאמין שייצא ממנה משהו טוב, או משהו המסוגל ללמוד בלי עזרה. לימים, כשהפכתי תלמידה מצטיינת בגימנסיה “הרצליה”, תמיד שאלה בספק, שחדר לי לדם, “וי קומט צו מיר אה זה גרוטענע טכטאער?”² היא אפילו חקרה את המחנך שלי, מר פרחיהו ז"ל: “איך אתה נותן לה ‘מצויין’ כשהיא בכלל לא מכינה שיעורים?” זה לא הביך את המחנך, או את אמא, אבל מאז אני צולעת קצת יותר.

אמא לא למדה בחדר, ולא בבית-הספר — כי באותה תקופה לא לימדו נשים, אשר החוכמה רק מזיקה להן. בכל זאת למדה בשיעורי-ערב לנשים, וקראו לה “בסי די קלוגע”³, וכיהנה גם כיושב-ראש הנשים למען “הדסה” בעיר הקטנה שלנו בקנדה, לפני עלייתנו ארצה. כולם אהבו אותה ונועצו בה.

ולמה מ"בתיה החכמה" לא תצא גם בת-חכמה, ולמה היתה אמא כל-כך נחותה בעיניה? התשובה, בסיפור הלידה, החוזר על עצמו: כל רק-בת מגיעה אל העולם כיצור נחות. קברנו את אמא רק השנה; על קברה חרטנו “אשה צדיקה ויראת-שמיים”; שהרי, אם היתה יהודיה שפופה-נכנעת, עשתה את רצונו של האל.

אמא של אמא, סבתא רייזל, נולדה רק-בת, והיתה מן הצדקניות הגדולות. ממש “אשת-חיל” מתוך “משלי”. אלא שבדורה כבר לא “טוותה צמר ופשתים”, אבל עשתה את כל שאר הדברים הכתובים שם, באותו פרק. היתה חרוצה כשד, ולימדוה גם קרוא-וכתוב באופן פרטי, מפני שזה היה חשוב לעסק. סיפרו לי ששלום עליכם בכבודו-ובעצמו לימד אותה קרוא-וכתוב, בפרק-זמן של שבועיים-שלושה (הוא היה קצת קרוב-משפחה). סבתא ניהלה הלכה-למעשה את בית-היין שלה ושל בעלה (בין הלידות של אחד-עשה ילדיה), כשהיא מחשבת בעל-פה, נושאת בזכרונה את כל המספרים, ודואגת שהגויים בעיירה לא יסדרו אותה — שהרי היתה רק-אשה.

יש להניח שלא הוטרדה מן העובדה שבעלה לא עשה כלום בעסק. אומנם, קבעה התורה שהגבר חייב בפרנסת אשתו, אך אין צורך לעקם את ההיגיון כדי להבין מה שהבינה סבתא: שגבר העוסק בתורה עצמה עושה עבודה חשובה עוד יותר מאשר סתם לפרנס משפחה. מלבד זאת, בנקודה זו הקדימו את סבתא נשים חשובות ומפורסמות ממנה; די להזכיר את רחל בת כלבא-שבוע, שגזזה את תלתליה כדי לפרנס את רבי עקיבא בעלה, או את ברוריה, אשת בר-כוכבא, ועוד רבות-רבות ששיחררו את בעליהן מטרדות היומיום, למען התורה שהיא חיינו.

סבתא נתברכה בחריצות-ידים ההופכת, במקרים רבים, תרופה כנגד מחשבות מסוכנות. מרוב עבודה גם מתה עליה תינוקת (ואז נותרו לה רק עשרה). מספרים במשפחה שהתינוקת נחנקה מתחת לכסתות — כשסבתא, הסוחרת ביין, שכחה בדבר קיומה. כל זה איננו מתיישב עם העובדה שלסבתא היה זיכרון מופלג — אבל הסיפור בכל-זאת נכון. איני יודעת אם היתה שוכחת מתחת לכסתות גם בן-זכר, אך למה לחשוד סתם?

לעולם גם לא אדע אם היו לסבתא טענות כלפי אלוהים. עם תשעה בנים ה"שתולים בירכתי ביתה" ובעל שלומד גמרא, ודאי לא היו לה טענות, כאשה הנאחזת באידיאל ה"אשת-חיל". אלא שלאור חוסר-הביטחון של בתה (אמי), יש להניח שאירע כאן איזה קצר במערכת-הביטחון שלה עצמה. זוהי מחלה מידבקת. לא תורשתית — אבל מידבקת.

כשאמא היתה מתאוננת על עבודת הבית הקשה, על הסלים שנשאה מן השוק, ועל עייפות מכאיבה שבעטייה התקשתה לקום מן הספה אל שולחן השבת (עמוס המאכלים שהכינה כל היום) היתה לאבא רק תשובה אחת: “לכי אל הקדוש-ברוך-הוא והתאונני אצלו על שברא אותך אשה!” — כאילו שלח אותה בזאת אל המנהל הראשי, והסיר מעצמו כל אחריות, בהיותו רק פקיד הממלא הוראות.

אבא היה איש טוב. הוא אפילו הדיח כלים, כשאיש לא ראה. בסך-הכל ביקש להיות גבר, בחברה שאינה מתירה לגבר להדיח כלים.

מעניין כיצד הפכה הדחת-הכלים לסמל המיסחרי של עבודת משק-הבית (ושל האשה, כמובן). אני עצמי, משנישאתי, ואהבתי כל עבודת-בית (ממש!), לא הייתי מסוגלת לעמוד מול הכיור, בפעם הראשונה. אחרי ארוחת-הערב הראשונה, שאותה בישלתי שלוש שעות ושנאכלה תוך שלוש דקות, כשהבעל יושב בחדר ונהנה מקריאת עיתון — חנקו אותי הדמעות.

[אותה תמונה ממש ציירה לפני לפני כמה חדשים אשה צעירה. היא, יפהפיה, עצמאית, נשואה ונאהבת, אמרה לי בפירוש: “בכל פעם שאני רוחצת כלים, אני רוצה לבכות.”]

עד לנישואין ידעתי על הדחת כלים כעל בעיה טכנית טורדנית גרידא, שלכל היותר מעוררת רוגז וויכוחים. אבל רק שנים רבות אחר-כך, כשזה הפך תפקידי-שלי, הפך הסמל לכאב של ממש. נראה שכך בדיוק קורה לכל הנערות, שדרכן להתייחס אל סימלי הנישואין בביטול, לפני הנישואין; ובכאב — אחריהם.

סיפור הלידה שלי איננו שלי בלבד; הוא חוזר על עצמו — כמו הסיפור עם הכלים — בכל המשפחות, גם בדור הקודם וגם היום. בכל המשפחות נולדת הבת “רק” בת. אמא שלי נולדה רצוייה במשפחה שרצו בה את הבת רק למען השינוי; אני נולדתי במשפחה שלא רצו בה את הבת בכלל, ובתי נולדה רצוייה מאד — אבל בכל המקרים נולדנו רק-בת. “רק” — זה פגם.

כשאת נולדת כ"רק" — אין לך סיכויים שווים. למרות שכל הכרזות-העצמאות קובעות כי כל בני-האדם נולדים שווים, זה נכון רק לגבי אלה הנחשבים כבני-אדם. ה"רק" איננו נולד שווה.

הלידה איננה מתחילה עם היציאה לאוויר העולם. היא מתחילה הרבה קודם. טיב הצמח נקבע על-פי הזרע שנזרע באדמה. כשהזרע פגום, או האדמה עייפה, מחלתו של הצמח מתחילה כבר שם.

בכל יצירה משתקפת התייחסותו של היוצר אל הנושא. מדוע לא תתבטא ההתייחסות של אבא-אמא “ביצירת” התינוק, כבר ברגע היצירה-הזדווגות?

אם עדיין איננו יודעים כמעט דבר על ההשפעה של כוחות אשר מחוץ לתחום הפיסיקלי, או מחוץ לתחום הנפש; אם עדיין איננו מסוגלים להבין את כוחות הטלפאתיה, ואת הכוחות המגנטיים הפועלים על פרודות הנפש (אף שיש בידינו די השערות בדבר קיומם), ברור שאיננו יכולים לדעת אם קיימת השפעה של המערך הנפשי של בני הזוג על קביעת הגנים של העובר.

כך, משהגחתי אל העולם כבלתי-רצוייה, כיצד אפשר לטעון — לגבי, לפחות — שלהיות בלתי-רצוי (נחות כלומר) הוא דבר הנקבע אך-ורק על-ידי אחוז ההורמונים הנשיים שלי?

כלומר, אם אבא תמיד רצה בבן, ואמא רצתה בבן (מפני שבהיותה “אשה” היא קודם-לכל משתפת-פעולה סבילה בעולם המעדיף בנים), מניין לנו שיחסם העויין כלפי לא קבע את חולשת הקיום שלי, כאדם דחוי, כבר ברגע ההזדווגות?

המדע עדיין לא הכריע בשאלה מה קובע את גורל האישיות: “הטבע או המוטבע” — הגנים או השפעת הסביבה. עד להודעה אחרת, הוא אומר: גם-זה-וגם-זה. או, ליתר דיוק: הגנים מכתיבים את יכולת הבחירה, והסביבה מכתיבה את הבחירה. [מין פילוסופיה מדעית-דתית (“הכל צפוי והרשות נתונה”) המבקשת לקבוע שבבחירת התנהגותנו יש חלק גם לאלוהים וגם לאדם. אל יהא האדם סבור שהוא יכול לשנות מה שנקבע בשבילו מלידה, אבל אל יהא גם כה חסר-מעש עד שיוותר מראש על כל ניסיון לשנות!]

עדיין מוקדם להתווכח באופן מדעי. כאמור לעיל — הוויכוח המדעי לא ייפתר אפילו בקביעת תפקיד הסביבה מול הגנים, מפני שרק אז יתחיל המחקר המדעי לטפל ב"סביבה" הפּרה-סביבתית, כדי להבין מה מן הסביבה כבר נטבע בגנים מבטן — וכאן הוא עלול להסתבך בהגדרות שהן כרגע רק פילוסופיות, ספקולטיוויות.

מכל מקום, בכל הוויכוח הזה לא נקדם היום את העובדה (המדעית), שלאור הגנים אשר נכנסים — כפי שהם נכנסים היום — לזרע ו/או לעובר, האשה אומנם נולדת נחותה; אם בגלל הגנים, ואם על-אף הגנים.

אם התינוקת אינה חשה עצמה, עם הלידה, כבלתי-רצוייה, הרי זה טבעי. מעולם לא נולדה כבן, ואין לה כל אפשרות לחוש בהבדל. אך לא עובר זמן רב, והיא מתחילה להרגיש.

הבת שלי נולדה רצוייה מאד. זר-הפרחים הענק שקיבלה היה צהוב — כדי להדגיש את האור באירוע. הכל ידעו עד-כמה רצינו בבת. אני בטוחה כי עובדת היותה רצוייה, עוד לפני ההריון, קבעה גם את הגנים שלה לפני הזריעה ואחרי הזריעה, כדי להצמיח עובר רצוי-על-עצמו. זה לא נשמע מדעי — אבל בעיני, זה מדעי. במקרה הזה, מכל מקום — כל ההורמונים וכל הסביבה היו בעלי כיוון חיובי. ניתן לומר כי נולדה רצוייה כבת — אולי בניגוד לחוק שהגדרתי לעיל. אבל, ילדה כזו אינה צריכה אלא להגיע לעריסה, כדי להבחין שהיא מכוסה בוורוד נשיי.

כמה זמן עובר עד שתחל ילדה בוורוד לחוש כי אחיה הגדול מתייחס אליה כאל “רק” ילדה? אחיה הוא בן. אפילו “פטר-רחם” כבר יודע שכל הוורודים זה “שטויות”, כי בן מקבל ברית-מילה ופדיון-הבן, ולא רק פרחים. הוא-עצמו רצה אח, כי עם אח משחקים מישחקים-של-ממש, ובת זו סתם “פישערקע” (בכיינית). הרי גם סבא שלו חשב כך, והסיפור סופר במשפחה.

בסופו של דבר — גם אם התינוקת נולדה עם סיכויים שווים, ועם כל הרצון-הטוב מצד ההורים להעניק לה שוויון, הרי מום-הלידה הכללי, זה של הנשים בכל העולם, מועבר גם אליה. תינוקת אחת רצוייה איננה יכולה לשנות לעצמה את עולמה. כל מה שתעשה בעולמה, יעמוד בסימן היותה אשה. מאחר שהאפשרויות להיוולד כשווה אינם קיימים, היא יכולה לנסות לתמרן כשווה — אף שנקודת-הזינוק שלה בפיגור רב. אם תצליח להיקלט בעולם הגברי, הרי זה על-אף היותה אשה; אם תיכשל — הרי זה מפני שהיא אשה. גם ההצלחה הופכת לכישלון, כי יש להסתירה או לבטלה, כדי לא להיחשב “גברית”.

העיוות הזה, בחיי כל אשה, הוא התיסכול האופייני רק לה. לגבי הגבר, ההצלחה היא דבר מצופה. לגבי האשה עלולה ההצלחה להוכיח, חלילה, שההורמונים שלה גבריים מדי. מאבק תמידי מתחולל, מרגע הלידה ועד למוות, בין החושים הבריאים הדוחפים אותה (גם אותה!) להתפתח ולהצליח; לבין האצבע המאשימה של החברה, האומרת לה כי חושיה טועים. היא רוצה לשחק עם אחיה — ואחיה אומר לה שהיא רק ילדה. היא רוצה לשחק בטרקטור, ואומרים לה שהיא צריכה לרצות להדיח כלים. היא רוצה לשבת בסוכה, בסוכות, ואומרים לה ש"נשים ועבדים" פטורים. לכן, אם כל מה שהיא רוצה אסור עליה, היא נאלצת להתחיל להטיל ספק ב"רצונות" הטבעיים שלה.

בנקודה זו חל משבר האמון שלה בעצמה, ובנקודה זו נעוץ גם הקושי שלה למצוא ביטחון-עצמי (שהיעדרו אופייני לכל הנשים כמעט), ובעיקר — הקושי שלה להשתחרר ממצב זה.

כי ברגע שחדלים להאמין ב"רצונות" הטבעיים, קורים להם שני דברים: הם מתנוונים, והם חדלים להיות חושים יעילים, שתכליתם להנחות. כך התנוונו כבר באדם חוש-הריח וחוש הרעב. כך מתנוון והולך גם “חוש” הצדק, חוש ה"נכון", שאינם נכללים בחמשת החושים הטבעיים⁴ ; מפני שהם מתחסלים מוקדם מאוד על-ידי הסביבה, מבלי שיספיקו להתבטא. יש רק אפשרות אחת להיחלץ ממשבר האמון של האשה בחוש ה"נכון": יש לשחרר אותו, ולאפשר לו לפעול. אילו רצינו להחזיר לנו את חוש-הרעב, היינו צריכים לנקות את האורגניזם שלנו מהגורמים המשפיעים עלינו היום לאכול, שלא על-פי “הטבעי” (הנכון) לגוף מלידה.

הוא הדין גם לגבי חוש הצדק, או לגבי ההיגיון הבריא, שהוא טבעי, כי הוא מגיע לעולם יחד איתנו. הוא השתעבד היום לכפיות חברתיות. כדי לשוב לפעול על-פי החוש הטבעי שלנו לצדק, יש להחזיר את הגלגל אחורנית, ולבטל את השתעבדותנו, כנשים, אל היגיון מעוות המקבל אותנו בעולם כיצורים שהם “רק”.

כדי להיחלץ מן השיעבוד שניכפה עלינו, יש לאפשר להיגיון הצדק האינטואיטיווי להשתחרר, כדי שיוכל להנחות אותנו.

אם נתפרש השוני הביולוגי על-ידי החברה כ"חסר", כפגם שאין מנוס ממנו — אינני הולכת, כפי שיעץ אבא, אל “הקדוש-ברוך-הוא” להתאונן על שעשה אותי אשה, אלא אל עצמי — כדי לבטוח בהיגיון הצדק שלי, ולהסתייע בו כדי להילחם בשוני. אינני בעד ביטול השוני הביולוגי — אני בעד ביטול האפלייה-לרעה על סמך השוני הזה.

העולם התרבותי כולו שיתף פעולה בהנצחת אי-השוויון של האשה. הוא לא שיתף פעולה לגבי כל שאר מסלולי הקידמה, אבל לגבי האשה — לא קיבל את הקידמה. האשה לא נחשבה בעיני המדע כ"אדם" ולכן, כל מה שקבעה האבולוציה לגבי האדם הוסיף להשאיר את האשה בחוץ. גם נקודה זו אינה מתסכלת את המדע עצמו. רק אותי.

כיצד יכול מדע להיות כל-כך לא מדעי ולא לאפשר שינוי, ולהתנגד להבין את ההשפעה המכרעת שיש ל"סיפור-הלידה" של הבת על התפתחותה — ועל כל האנושות מאז ועד עתה? דבר זה, שצריך היה להביך את המדע — לא גרם לו כל נקיפות-מצפון. המדע, הוא עצמו עדיין “מסורתי” — נוקשה ומוקפא — בכלל ההתייחסות אל האשה.

כדי להבין כיצד אפשרי שמדע יהיה כל-כך לא מדעי, יש להבין כיצד פועלת המסורת, והדת, גם על אדם מדעי. אדם מדעי הוא “איש-מדע” במעבדה, אבל בבית הוא רק “איש”. בבית פועלת המסורת. איש המדע הוא כל-כך מדעי, עד שהוא יודע גם להפריד את המדע מן המסורת כשם שהוא מפריד ומבודד את נושא המחקר שלו מכל העולם הסובב אותו. אין זה אמור בשלילה — אלא כהסבר.

המסורת — והדת — נראים לי איפוא האשמים הראשונים בהנצחת פני הדברים בכל הנוגע לאשה. תפקידן בעיוות הצדק גדול במידה המחייבת דיון בפני עצמו. בנקודה זו, ברצוני רק לקבוע שהמדע שיתף פעולה עם הדת בחוסר-הפעולה, או באי-ההתייחסות, ולכן אין להיעזר בו. מלבד זאת, יש לזכור כי המדע אף הוא, כמדע של גברים, מבטא נקודת-מבט גברית. עד היום אין לנו מדע המכיר את האשה, או המעוניין להכירה, על-פי הנחות חדשות. אין לנו עדיין מדע המסוגל להיחשב “משוחרר” כדי לחקור את בעיית האשה, בכל השטחים. מימצאי הסטטיסטיקה, הדנים בעקיפין גם באשה, מצטטים לעיתים קרובות “מחקרים מדעיים” כדברים מפי האורקל, בעוד הם כל-כך לא-מדעיים, מפני שמחלצים אותם מן התבנית של שאר המדעים, ומפני שהם מבוססים על נקודת-מבט מדעית-גברית. שמעתי, למשל, בהרצאה בפסיכולוגיה, כי מחקר שנעשה לאחרונה בארצות-הברית מוכיח, שהסטטיסטיקה קבעה כי הסיבה לגירושין היא, ברוב המקרים, “כלכלית”. האם זהו “נתון” שאפשר לקבל אותו כמדעי? כלומר, האם מחקר בשטח מדע אחד, יכול להתעלם מהשתקפותו של אותו נושא-מחקר (הגירושין) במדעים אחרים?

סיבות “כלכליות” יכולות להיות גם “פסיכולוגיות” (מתחים ומריבות בגלל המחסור בכסף), או “חברתיות” (חוסר-חברה, או הסתגרות בבית כתוצאה מ"סיבות כלכליות") או “בריאותיות” (הבעל לוקה בהתקף-לב תחת מעמסת הפרנסה, או האשה נתקפת דיכאון), או “חינוכיות” (חוסר-השכלה; חוסר-מקצוע; היעדר חינוך-לאהבה בבית ההורים), וכו' וכו'.

דבר אחד ברור: במחקר הנ"ל, כמו ברוב המחקרים החברתיים, קיימת התעלמות מוחלטת מנושא הספר הזה — שיחרור האשה. כי “סיבות כלכליות”, יהיו אשר תהיינה השלכותיהן על מדעים רבים אחרים, הריהן בסופו של דבר סיבות שאותן סיכמו מחקרים “גבריים”. נושאי המחקר והמסקנות, כמו נקודת-המבט והחיפושים, הם, איפוא, חצאי-אמת או אפילו שקרים-מדעיים.

מאחר שהרצאה בנושא מדעי אחד עלולה לספק לנו נתון שהוא רק חצי-אמת (ולכן אולי שקר-מדעי), ועל נתון “מדעי” זה אנחנו מסתמכים כדי לפתור בעייה בנושא מדעי אחר, הרי הרחבנו את הטעות (או חצי-האמת) גם על הפתרון.

אם, למשל, מסתיימים הנישואין בגירושין בגלל “סיבות כלכליות”, תהיה המסקנה של מדינה שאינה רוצה בגירושין, לפתור את הבעיות בתחום הכלכלה; ואילו פסיכולוגים-לעתיד עלולים להתעלם מכל העניין, מאחר שהגירושין הוגדרו כבעייה “כלכלית”.

כך אנו עלולים להמשיך בשורת טעויות, כדי לפתור לכאורה בעיות. אם יסיק מישהו מפרק זה, למשל, כי האשה נולדת נחותה, הרי יצדק. אבל, איזה שקר מדעי מסתתר מאחרי חצי-האמת הזאת!

חצי-האמת הוא שורש התיסכול

גם אמא שלי גידלה אותי בחצי-אמת. כמו אמה לפניה. היא העניקה לי אהבה, אבל לא נתנה לי את החיים עצמם. כמו אמה לפניה. אם היא דאגה לציונים ולשיעורים שלי — ואם מכרה את הפסנתר כדי לממן שנת-לימודים שלי באוניברסיטה, היא העבירה לי בכך את התחושה שפיתוח האינטליגנציה הוא הדבר החשוב גם לאשה. אם דאגה, באותה מידה של קנאות, שאנקה את המגירות ואלבין היטב את הסדינים “מפני שאחרת, אף אחד לא יתחתן איתך,” העבירה לי בכך את הידיעה שלהתחתן, זה הדבר החשוב ביותר לאשה.

בדור שלי לימדו אותנו, הנשים, כמו היום, שלמרות כל שיעורי התנ"ך או המוסיקה, ולמרות תואר הבי.איי., הרי העיקר באמת הוא להתחתן, וללדת ילדים. אם למדתי, איפוא, באוניברסיטה בירושלים, ולא היה לי מה לאכול, ואת חמש הלירות ששלחו לי מן הבית, הוצאתי לא על לחם כי-אם על חולצה, כדי שאהיה יפה בעיני החתן שאין לדעת מניין יבצבץ, חונכתי למעשה, להימצא תמיד במצב-הכן לקראת פגישה עם החתן המיועד.

זהו המסר המכריע שקיבלתי דרך אמא, למרות שעשתה שמיניות-באוויר כדי לשכנע אותנו שהשכלה, זהו הדבר החשוב ביותר. הרי זה מוכיח עד-כמה החינוך של אבא-אמא, להיות רק-אשה, מאפיל על כל הניסיונות להקנות לבנות השכלה. הניסיונות הם, בסופו של דבר, חיצוניים, מפני שהם מתבטלים בשישים על-ידי הסתירה הכללית מסביב.

דודה שלי היתה אשה פרימיטיבית, חסרת כל השכלה, אך היא השיגה לה את דודי — האדם המושלם ביותר בעולמי, אז. אם-כך, לשם מה כל הבירבורים המלאכותיים של אמא על הצורך בלימודים?

היתה לי גם דודה אחרת, יפה מאוד, שבעלה שמר עליה כעל יהלום, מפני שהיתה כה יפה. הוא היה אפילו מדיח “בשבילה” את הכלים, כדי שידיה תהיינה תמיד עדינות לנגן בפסנתר-הכנף שקנה לה. היא ניגנה בפסנתר-הכנף, בסלון המהודר ש"בנה לה", וגם שרה ופיתחה את קולה. גם בסרטים שראיתי אז, תמיד היתה עלמה נאה משוררת ליד פסנתר-כנף, בסלון מלא קיטש ומעריצים. זה התאים גם לדימויין של הנשים כ"מחוללות" ו"מזמרות". ראיתי אותן בחצרות המלכים בסרטים, וקראתי עליהן בסיפורי התנ"ך. ביסודו של דבר — כך הבינותי היטב, כבר אז — הנשים מחוללות לפני המלכים, ואם יש להן גם קול יפה, הן גם זוכות לזמר באוזניהם.

האשה הנפלאה ביותר בעיני — סבתי רייזל — מתה עם שידה מלאה “קבלות”, ממוסדות שתרמה להם לצדקה. אידיאל “האשה האמיתית” שלי היה, איפוא, מורכב מבובות-שעווה “מחוללות” מזה, ומצדקניות-מרטיריות מזה. אף אחת מן הדמויות הללו לא חייתה את החיים “עצמם” (“בעולם הגברים”) ולכן לא שוכנעתי עד הסוף שחייהן הם האמת.

מאידך, גם הלימודים לא נראו בעיני שייכים, מפני שהם לא עסקו בחיים “עצמם”, שהרי דודתי הבורה היא שנראתה בעיני “החיים עצמם” — אמיתית מכל הפילפולים התיאורטיים באוניברסיטה.

ודווקא מפני שלא לחצו עלי במיוחד ללמוד (כן לחצו עלי במיוחד לרצות בית ובעל), קל היה לי יותר לקבל את הוויתור על הלימודים. ממילא קידשו הכל סביבי את קורבנן של הנשים. נשים מחוללות לפני גברים, נשים מוותרות, נשים מסתגלות — נשים צריכות רק להיות יפות וטובות ומסורות.

מסביבי חינכו גם את כל שאר הבנות לחפש, יותר מכל דבר אחר, דרכים כדי להתבטל בפני רצונו של הבעל, שהוא ממילא גם רצונו של האל. חינכו אותנו שילדות מצחצחות את הנעליים של אבא, וגם של האחים.

כשנישאתי, בגיל עשרים ואחת, חדלתי ללמוד באוניברסיטה, כדי להתחיל להיות “אשה אמיתית”. אז נתגלה לי שהלימודים לא הכינו אותי לחיים האמיתיים. מן הלילות הארוכים של הכנת שיעורים לא נשאר לי מאומה; ומה"מוטיבציה" “ללמוד בעצמי”, לא נותר לי דבר.

התחלתי מחפשת את טעם החיים בקניית כורסה, ובהעמדת אגרטל-פרחים בזווית הנכונה על הכוננית. כאשר מיציתי זאת, כעבור שלוש שנים, הבאתי ילד לעולם. אז התברר לי שאני עצמי עדיין תינוקת, והילד הפך עֵדוּת חיה לכך שאינני אשה אמיתית. מה שמכונה בחברה שלנו “משבר הלידה” איננו, למעשה, אלא משבר-האמון של האשה בתפקידה האימהי. לא הייתי בטוחה ביותר שאני אוהבת בכלל את כל העניין. אבל, את כל זאת אנחנו לומדות להדחיק היטב.

אט-אט החילותי חשה בשקר הגדול של חצאי-האמת.

חצאי-האמת הם היעדר-עקיבות בשטחים שונים, המבטלים את עצמם מפני שהם עומדים בסתירה זה עם זה. חצאי-האמת היו הדחיפה שאמא נתנה לי ללמוד, והדחיפה שנתנה לי לבטל רצוני מפני רצונו של גבר. הדחיפה שנתנה לי להילחם בנחיתותי כאשה, והדחיפה שנתנה לי לחדול לרצות “לשנות את העולם”. כעבור שנים של דחיפות לכאן ולכאן, כתבתי את השיר הילדותי-מבוגר הראשון שלי — למגירה. כתבתי: “אינני עם אלה, ואיני עם ההם; עם מגביהים — לא אוכל, ועם מנמיכים — לא ארצה. לא פה ולא שם מרחפה הנשמה; כאורחת לא-קרואה, לא כאן ולא שם”.

עד שהבינותי כי אני לא-כאן-ולא-שם מפני שאני אשה, עברו שנים רבות. עד שאינך שומעת אותו סיפור עצמו ממש, מידידותייך, אינך יודעת שגם הן מתוסכלות, ומאותה סיבה עצמה. כל אֵם נותנת בנו מעט מן הרצון שלה לפצות עצמה דרך בנותיה. היא אינה נותנת לנו בלב שלם את הרשות והכוח להיות שונה ממנה. לא אמא. לא סבתא. לא החינוך, לא הבעל. לכן הופך חצי-החינוך לאפס חינוך, והנשים לומדות להשלים עם חוסר הסיפוק והאיזון שלהן, כעם תכונה המוטבעת, לכאורה, בהורמונים הנשיים.

בתקופה המודרנית מופר האיזון עוד יותר, כי כיוון ההשכלה מתחזק, ואילו בעיית ה"נשיות" עדיין מושכת כלפי מטה. מרבית הנשים עדיין יושבות-בית. אם הן משכילות — ההשכלה הופכת בהן חומר-נפץ; אם הן בלתי-משכילות, הן אמונות יותר על הדחקת הבעיות. לשני סוגי הנשים בבית, שתי אפשרויות קיצוניות: להיות פעלתניות ולעשות הרבה רוח, או ליהנות כאווזות.

עברו עלי שנים רבות, עד שנוכחתי לדעת שאין כמעט נשים בריאות; גם לא מבין ה"קרייריסטיות" המצליחות. החברה ממשיכה להחלות אותן, דור אחרי דור.

הפילוסופיה של מישחק-המינים

תשע וחצי בבוקר. אני נשואה כ-25 שנה. יש לי שלושה ילדים גדולים, ואני עדיין רק-בת. בגילי קוראים לזה “רק-אשה”.

כשאני נוהגת במכונית, הבן הגדול “דואג”. באופן “טבעי” הוא נוטל את הדאגה מאביו. תמיד דאגו לי. כל-כך דאגו לי, עד שהמכונית אף פעם לא היתה די בסדר כדי לאפשר נהיגה לאשה הקטנה. כאשר עברתי את מיבחן-הנהיגה בפעם הראשונה, ראו זאת בבית כ"מין-טעות".

לאט-לאט, למן העריסה ועד לנישואין את לומדת להיות בדיוק מה שכל האחרים חושבים עליך. גם אם השגת הישג כלשהו — עדיין אין לך ביטחון-עצמי. ללא ביטחון, הופכת כל הצלחה למין-טעות, ולכן איננה מצליחה להקנות ביטחון. את הביטחון, יש להעניק מיום הלידה.

ב-1972 שודר ברדיו, בתוכנית “היום לפני 25 שנה”, סיפור על פיצוץ ה"ג’רוזלם-פוסט" בירושלים. ללא כל קשר הגיוני, מצא העורך לנכון לספר גם, כי “באותה שעה ישבו נשים בבית-קפה סמוך וגילגלו בלשונן רכילות, כשהאוויר סביבן רווי בשמים”. העורך וחברו “הסתכלו בנשים, כשחברו מפטיר בין שפתיו בלעג: ‘אווזיה’!”

לסיפור כזה יש חלק רב בהעמקת דימוייה של האשה כ"אווזה". הוא משפיע. הוא מיותר לחלוטין, כי איננו תורם דבר לאווירת פיצוץ ה"ג’רוזלם-פוסט", או לזכרונות היישוב מן “היום לפני 25 שנה”. הסיפור לא רק איננו ענייני, אלא אף עויין. אותו עורך נולד בעולם שבו הנשים נחותות ; ייתכן אפילו שיש לו חשבון אישי עם אשה מסויימת. עובדה היא, שהוא חופשי לדבר על נשים כעל יצורים נחותים אפילו לתוך המיקרופון, ועובדה היא שאיש איננו מונע בעדו לתרום לשינאת הנשים בתוכנית, שלכל הדיעות אין לה כל קשר עם הנושא. בעובדות אלו אני רואה את חומרת הצורך בשיחרור האשה. כדי שיתייחסו אל האשה כאל שווה, לא די בשוויון. השוויון מחייב שיחרור מדיעות קדומות, מעורכי-תוכניות בעלי דיעות קדומות, ומדימוי אומלל.

הסיפור שסיפרתי לעיל — פתח לי את הפרק הזה במקרה. כאשר האזנתי לו ברדיו עדיין עמדתי ליד כיור הכלים שהמשפחה השאירה לי מן הבוקר ומהלילה (והרי חינכתי אותם אחרת!) — ופתאום שנאתי, לראשונה, את כל השקרנים שחינכוני.

סיפור הלידה שלי והסיפור הנ"ל — קשורים.

כמו בסיפור הביצה והתרנגולת, גם כאן קשה לקבוע מי אשם — האשה שהפכה אווזה, או העורך שהעניק לה את השם. ה"סביבה" המרשה לעורך כזה להתקיים, או האשה המרשה ל"אווזיה" להתקיים?

במצב דברים כיום — הכל אשמים. אלא שאין הם אשמים בכך שהם אשמים. כולם קורבנות החינוך. והחינוך — קורבן של כולם.

המצב, כפי שהוא היום, מפלה את האשה לרעה, אבל נשים באמת מבזבזות זמן בבתי-קפה וברכילות, אם אין להן כיור מלא כלים, או — תפקיד יותר חשוב.

תפקיד “יותר חשוב” לא הכתיבו לאשה, מפני שהכתיבו לה את הנשיות — כתפקיד.

“נשיות” פירושה — להיות “רק-אשה”

עורך אותה תוכנית “היום לפני 25 שנה”, היה אשה. שינאה-עצמית כזאת, כפי שהתבטאה בדבריה, אופיינית רק למעמד אכול ריגשות-נחיתות. השינאה העצמית מלווה גם בהרס-עצמי. וכי איזה פירוש אחר יכול היה להסביר את שיתוף-הפעולה של אשה-עורכת, בהרס הדימוי של מעמד, שהיא נמנית איתו?

מהו דימוי ה"נשיות"? כיצד כופים עלינו להפוך ל"אווזיה"?

הדימוי נקבע על-ידי הפילוסופיה של האידיאל המיני — זמן רב לפני דור זה, וזמן רב לפני כל לידה אישית. בחיי הפרט היא מתחילה עוד לפני ההריון — בעצם התקווה שייוולד בן ויעמיד “זכר” לשם האב. יש אפילו איזו “גבריות” המיוחסת לגבר המוליד בנים, כאילו ה"חוכמה" היא שלו; ויש גאווה בלתי-מודעת לאשה המביאה לו את הבן. הבן הוא כמו “ממלא-המקום”.

בין אם האשה מודה בכך או לאו — גם היא חולמת על בן, לפחות בלידה הראשונה. לידת בן מוכיחה שהיא “יכולה”. פעם חשבתי כי תופעה זו אופיינית רק לבני עדות-המזרח, אך נוכחתי שהיא קיימת בכל העדות, בכל העולם. תמיד העדיפו בנים. הבנים הם המרכיבים את עולם-הגברים, ולכן אין להתפלא שרוצים דווקא בהם. בעבר הם היוו מקור-פרנסה למשפחה, והאדמה והרכשו חולקו רק להם. הבנים היוו מקור-יוקרה תועלתי ביותר.

ביהדות היוו הבנים חוליה שקישרה אל האלוהים. רק עם הבנים כרת אלוהים את הברית, רק בן-זכר נקשר, באופן פיסי ותמידי, אל הדת. התשוקה לבנים, בקרב היהודים, יש בה איפוא יותר מיוקרה תועלתית גרידא. הנצרות ביטלה את חובת הברית, כדי להקל על סיפוח מאמינים חדשים, אבל יחסה המשפיל אל הנשים, כמוחרמות מן המחנה הגברי של “שליחים-אבות” (עקב החטא הקדמון) נשאר והעמיק. כך גם בכל שאר הדתות.

זיכריותו של הגבר-לעתיד נקבעת כבר בעצם חיפוש השם. האם מחפשת לבנה שם “גברי”, ולבתה — שם “רך”, בעל צליל ענוג. לתינוקת בבטן אמה, כבר קוראים בשם ענוג כמו “נועה”, “נוגה”, “טליה”. לילד ממין זכר יהיו סיכויים רבים יותר להיחשב “גברי”, אם לא יהיה לו שם “רכרוכי”. לעולם אין לקרוא לבן בשם של פרח, “ורד”, למשל. הפרח רכרוכי מדי, אולי מפני שהורגלנו לשלוח פרחים רק לנשים. אם כבר, יש להעדיף שמות מן הטבע — רצוי שם של עץ. “אלון”, “ארז”, “אורן”. שם עוד יותר גברי, הוא השם הקצר — “לעניין” (כמו גבר “לעניין”): דן, גד, רם, בלי תוספת של הצטעצעות לשונית. יש להיזהר, למשל, מלהדביק לשם את סיומת היוד. “דני” או “זאבי” אינם “גבריים” כמו “דן” ו"זאב". היו"ד הופכת אותם שייכים לאמא, ובכך היא משאירה אותם תינוק-של-אמא לכל החיים.

ומן השם — אל הצבע. ילדה טובלת בוורוד. ילד — בתכלת. לעולם אין להחליף, חלילה. הוורוד הוא צבע מתקתק. התכלת — צבע השמיים. אלוהים יושב בשמיים; הוורד צומח מן האדמה.

ומן הצבע, לצורת התלבושת: כבר בתקופת ההריון סורגים את האפודה הוורודה בדגם מגונדר ומצועצע. לילד — דגם פשוט, “לעניין”, ובלי הצטעצעות. לאפודה של ילדה מוסיפים פרח, לילד אין מוסיפים דבר. מכסימום — פיל או כלב, אבל עדיף בלי כל ה"שטויות".

ומן הלבוש, אל החדר (אם התינוק ישן בחדר נפרד) או אל הריהוט, או הכיסא והמיטה. כל הפריטים מקבלים את ההנחיות הנ"ל. אפילו הווילון והתמונות מקבלים מייד את האופי ה"גברי" או ה"נשיי". וילון עם אימרה מכווצת מיועד לחדר של ילדה. תמונות עם פרחים — לילדה. תמונות של כלבי-ציד, או מטוסים — לחדרי בנים. כל המגונדר, כל ה"תוספת", כל ה"שטויות", כל הבלתי-מעשי (“לא-לעניין”) מיועד לבנות. לבנים (ה"גברים" לעתיד), המתחנכים לקראת הרציונלי-פונקציונלי, מיועד כל מה שקשור בהקניית סמכות ועוצמה.

חלוקת הכוחות והמשחקים

יחד עם כל האביזרים החיצוניים, המתנים את המינים לתוך דפוסי-משמעות שונים, נבנים בהפרדה גמורה גם מושגי הכוח והחולשה. הכוח — לבנים, החולשה — לבנות. השכל — לבנים, הרגשנות — לבנות. השכל — “לעניין”, הרגשנות — לא-לעניין.

הצמדות אלו של המין, והתואר המייחד את המין, המופיעות תמיד, מרגע הלידה, בהצמדה קבועה, הפכו הנחות-יסוד. “הנחות-יסוד” אלו כופות בחברה, דור אחר דור, את המראה השונה ואת ההתנהגות השונה, על-פי אידיאלים מן העבר. הילדים באים לעולם זה, כשאידיאל ההתנהגות והמראה נקבעו עבורם מראש. אם הם רוצים להיות “טובים” בעיני ההורים, הם מסתגלים יפה, ומתאימים עצמם למיטת-הסדום של הדפוסים.

יחד עם המיטה הוורודה, ממתינה לילדה גם הבובה. לילד מחכה חייל-הבדיל. כשילד שולח יד לשחק בבובה — אומרים לו מייד: “לא יפה, ילדות משחקות בבובות!” כשילדה שולחת יד אל חייל-הבדיל — אומרים לה מייד: “פוייה, ילדות לא משחקות בצעצועים של בנים!” ההכוונה נעשית מוגדרת יותר עם הגיל. כשהילדים גדלים, מכוונות הילדות המצועצעות לפינת הבובות שבגן. הבנים אינם נכללים, הם משחקים בחיילים, או במלחמה, או בפירוק ובניין של מנועים, מכוניות, מיתקנים, תישבוצים, אווירונים.

מאחר שהגישה אל המישחקים מיוסדת על חיקוי המבוגרים, לומדת הילדה להיות “כמו אמא” בכל דרך המישחק ובבחירת הצעצועים (יש אולי סתירה בכך שילד משחק בחיילים וילדה בבובות, בעוד שבהתבגרם המצב דווקא הפוך. אבל, אין סתירה אם רואים את המישחקים כשטח המכין למקצוע העתיד). כמבוגרים — הילד-לעתיד יעסוק בדברים הקשורים עם עולם-הגברים, והילדה-לעתיד תעסוק בגידול תינוקות. בכל החינוך כולו אין מכינים אותם לקראת הקשר עם המין השני, כלומר ילדה עם “חייל” דווקא, וילד עם “בובה”. מחנכים אותם להיות עצמם (לפי דרישות התפקיד המיני), ולא להכיר או להבין את המין השני. הבנים מתחנכים, איפוא, להשתובב, להתפרע, להילחם ולהתרוצץ, כי לגברים-בעתיד יש צורך בתנועה, בהתמודדות, במרפקים, בעולם ה"גדול", שבו הם לבדם נאבקים על הציד, כלומר על הלחם. בינתיים לומדות הילדות, האוחזות בבובות, כיצד להיות רק אמהות, ואין הבדל בין היותן שייכות למין האנושי או ללהקת אווזות. אמא-אשה היא כמו אמא-אווזה. לכן, הדימוי של נשים בחברה, גם במאה העשרים, הוא — “אווזיה”.

המישחק בבובות מתנהל בבית. אחר-כך בגן — ב"פינת הבובות". בעוד הבנים מתרוצצים באוויר החופשי מחוץ לגן (כמו הגברים באוויר החופשי בעולם), מתחנכות הילדות לצרות-אופק, לסבילות. הן נעשות חיות-בית מאולפות. האילוף באמצעות המישחק, הנימוסין, השפה, האופנה, הופך אותן חתלתולות-בית, המתחנחנות וממתינות לליטוף ולפינוק.

עם השנים, גדלים הילדים באפיקים נפרדים, האחד ורוד והאחר כחול, ומתחזקת בהם ההכרה כי טוב יהיה להם כל עוד יישארו זו בוורוד וזה בכחול, כי כך אוהבת אותם החברה.

הספרים ובית-הספר

בשנות לימודיהם הם גדלים לתוך דפוסי דימויים, גם בעזרת סיפרי-לימוד הבנויים על אותה תורת-דימויים. בסיפרי-הקריאה הראשונים, תוך לימוד האותיות והקריאה, הם לומדים את ההצמדות המוכרות להם מן הבית והגן: “אמא אופה עוגה”, “אבא בעבודה”. הציורים מוסיפים חיזוק לשתי הדמויות: אמא תמיד לבושה סינר. אבא כמעט תמיד מעשן מקטרת. אמא חובשת כובע טפשי, ואבא נוהג במכונית. אבא מתקן את התקר כשהבן עוזר לידו, ובאותה תמונה עצמה עומדות אמא והבת בצד, אמא בוורוד, והבת הבובתית מחזיקה בבובה. הילד לבוש בחולצה “גברית”, תמיד באותה דוגמה. עם הגיל, מקבל הצבע גון פחות רך, וכפי שקבע מישרד החינוך והתרבות בימים אלה (בחוברת על הוראת הציור) — הצבע היום הוא אדום. האדום סימל תמיד את החיים, או את המאבק על החיים (מלחמה), והמילה גזורה מ"אדם" ומ"דם" — כך שמישרד החינוך קלע היטב לתורת-הדימויים, הרואה את הגבר בלבד כ"אדם", ואת הגבר בלבד מותנה עם עוצמת החיים.

בד-בבד עם הספרים, הציורים והתיאורים, נעשה חיזוק התדמית הנשיית על-ידי הדגם האישי של המורה. המורה (לרוב אשה), והגננת (רק-אשה), מציגות אותה דמות נשיית לחיקוי. ומה שהן מחמיצות, מספק להן המורה-לחשבון, במידה שהוא גבר, או כל המורים למלאכה, לחקלאות ולהתעמלות, שגם הם-עצמם סמלים מהלכים על שתיים של “גבריות”, העומדת בניגוד בולט ל"נשיות" של המורה לריתמיקה, או המורה לתפירה, או ה"מחנכת" האימהית.

באותן שנות לימוד משפיעים על הילדים סיפרי-המופת (ואין כל הבדל אם מדובר בסיפרות “יפה” או קלוקלת), שרובם נכתבו בעבר, על-פי הערכים של העבר, או בהווה — על-ידי סופרים וסופרות (לרוב סופרים) שותפים לאותה מנטאליות.

גם הקולנוע, שברובו בנוי על תעשייה גברית, מגלם בסרטים אותם אבות-טיפוס של הנשיות והגבריות (אדבר על כך בפרק מיוחד, להלן). בשנות השלושים, כשהסכס היה עדיין בבחינת טאבו, היתה גרטה גרבו “האלוהית” מלכת הנשיות. בשנות החמישים הפך הסכס מיצרך-קולנועי, ומרילין מונרו המחישה את האב-טיפוס של השדיים הגדולים והישבן המעכס. אחריה המחישה בריג’יט בארדו הצרפתיה את דגם האשה-ילדה. סופיה לורן היא סמל האשה המושלמת (אם כי בחיים אוהבים אותן יותר נמוכות), כי היא מיטיבה לשלב בדמותה את כל שלוש דמויות האלילות-הנקביות: הבתולה החכמה, הנימפה הסכסית והאם האלוהית.

לצד אלילות הקולנוע, המלמדות אותנו כיצד צריכה דמות נשית אב-טיפוסית להיראות ולהתנהג צמחו, עם עליית הקולנוע, גם הכוכבים הגבריים, הנוהגים בנשים בהערצה וביד-קשה כאחת. הדון-ז’ואנים של הקולנוע הם חזקים בגופם ואיתנים ברוחם. “גבר” על המסך — הוא האידיאל. יש בו עוצמה. הוא נועז. יש לו תושיה. הוא אביר! הוא רב-פעלים, והוא כובש את האשה בסערה.

בשנות הארבעים היה גבר כזה קלארק גייבל (“חלף עם הרוח”), והיום — ג’יימס בונד.

בעוד אמא מלבישה את הילדים בצבעיהם החוקיים, ואבא מכוון את בנו — “תהיה גבר! תפסיק לבכות”, והמורים מספרים שנה-שנה על אותם גיבורי-האומה ועל אותן נשים רכות באוהל, המשקות את הגמלים — או המחוללות — או “צופיות הליכות ביתן” — גדלים מחדש, ופתאום קמים ועומדים דורות של נערים ונערות המהווים העתקים מדוייקים של הדימויים הנערצים.

תהליך זה הוא הכרחי. ההתפתחות לתוך דפוסים קבועים היא דרישת החברה. כשהחברה דורשת, היא מצפה מהילד שינהג בהתאם. מחשש שלא יהיה אהוד, אין הילד יכול שלא להתנהג בהתאם. ההתנהגות על-פי הציפיות מבטיחה שכל דור יחזור בדיוק נמרץ על דפוסי המחשבה המקובלים. מרגע לידתו תלוי הילד במבוגרים, והתלות יוצרת את ההיענות. גם הילד וגם הילדה נענים. אין להם סיבה לא להיענות. קשה אפילו לקבוע אם היענותם לאבא-אמא (תחת ההיענות לנטיותיהם ה"טבעיות") כרוכה במאבק, או בכאב כלשהו (בגיל כה רך, גם ניתוח של העורלה אינו כרוך בכאב רב). לעולם גם לא נדע אם הסתגלות אופיים לדימוי מבוקש ומוכתב, גורמת להם לפיצול-אישיות, או לביטול אישיותם ה"טבעית", משום שאיננו יודעים אלא מהו דימויים היום, ואת זה — אנו מעריכים על-פי התקן בעינינו. אין לנו מושג על פוטנציאל האישיות. “ילדים” יכולים למות בשיבה טובה. כשהפוטנציאל יורד אתם לקבר בלי להיוולד כלל.

מה שאנו רואים בעין הוא נערות השואפות, כולן, להיות אשה-ואם, המעדיפות בעל אוהב על-פני כל חמדות הקריירה והאינטלקט. הן מעדיפות אפילו בעל הנועל אותן בבית, על-פני עץ הדעת שהביא להן רק צרות. דורות חוזרים של נערות גדלים על “אמא זכרונה לברכה” ועל שירת רחל, אשר אמרה: “בנשיקת תודה נוגעות שפתי ביד אשר פצעה אותי ותפצעני עוד”. בזמני, כמו היום, זה נשמע כמו מוסיקה.

כיצד אפשר ליטול מן הנערות את המוסיקה הזאת? כיצד אפשר להסביר למעריצותיה של רחל — שרחל היתה אשה חולה, ש"אמי" — היתה ציפור בכלוב, או שמרילין מונרו היתה חולת-נפש, גרטה גארבו — אגדה¹; ומרלן דיטריך — גורלה תלוי כחוט-השערה בשתי רגליה היפות (המבוטחות במיליוני לירות!).

מעתון יומי שהופיע בישראל אחרי מלחמת יום-הכיפורים העתקתי את הקטע הבא (מתוך מכתב למערכת, שהביע התנגדות לתנועה לשיחרור האשה):

“אני מקבלת ברצון את תפקידי כאשה ומנצלת את מיני כדי להשיג מחיי ככל שאוכל יותר. למדתי כי כדי להשיג מגבר את אשר אני רוצה עלי לנהוג עימו כשפחה נרצעת, ותמיד הייתי נכונה להיות שיפחתו של הגבר שאהבתי.”

כך, בפירוש. העתק מדוייק של — “לנשק את היד אשר פצעה אותי ותפצעני עוד”. 50 שנה אחרי רחל המשוררת.

נשים שצמחו היום לתוך נעליהם של דפוסי נשים מן האתמול — הן גם היום חלשות. הן קנו את כל מערכת היחסים עם הגבר בעיסקת-חבילה הקרוייה “נשיות”. אך בעיקר קנו את החולשה. וכחלשות, הרי אינן יכולות להילחם במצבן.

כל אשה לעצמה נתקלת, במוקדם או במאוחר, ב"מחיר" ששילמה בעד עיסקת החבילה. אחת-לאחת נתקלת בקשיים שיש רק לה, כאשה. אבל כולן כאחת מסרבות להודות בכך, וזאת בכל הדרכים האופייניות כדי לא להכיר בפירוש האמיתי של ה"נשיות". בעיני החברה, ה"נשיות" נשארת תמיד הערך המקודש ביותר, ואין הנשים מוכנות לפגוע בה. כל ניסיון לדרוש לעצמן זכויות נראה להן כפגיעה ב"נשיות". לכן, אם יש להן קשיים, הן מעדיפות לתלות את האשם בגורם המיידי. הן מבכרות לקרוא לקשיים בשמות שונים, ובלבד שלא תיפגע ה"נשיות".

כל אחת פותרת את קשייה כבעייה אישית שאין לה, לכאורה, כל קשר עם העובדה שהיא אשה. כשמפלים אותה לרעה בעבודה, היא מאשימה את המעביד. כשאין מקבלים אותה לעבודה — היא מאשימה את הבוחן. כשעבודת-הבית קשה עליה — היא מאשימה את הבעל בכך שאיננו עוזר לה. כשהילדים מתמרדים או טרדניים — היא מאשימה את ה"גיל" שלהם.

כדי להאשים את כל החברה (שיצרה את ה"מעביד", או ה"בעל" או ה"גיל" של הילדים) — דרושה מסקנה יותר מדי מהפכנית (משוחררת), שאותה אין בכוחה להסיק.

לכן, גם הפתרונות שמציע ה"שיחרור" — מפחידים אותה. אשה “משוחררת” היא בעיניה אחת שזרקה את החזייה או את הילדים, כדי ללכת בעקבות האור. היא מעדיפה להישאר נשיית (אפילו “שיפחה”), ולהתרחק מכל אותו “שיחרור” מאיים.

ניוון האינטלקט

כאמור, כשקוראים לאשה טיפשה או “אווזה”, היא נעשית כזאת. היא מתנהגת כטיפשה והיא נעשית טיפשה. אי-השימוש במוחה — גורם לניוונו. בריאותו של הגוף תלוייה בהפעלתו. ההפעלה מחזקת את האיבר, והחיזוק הוא הכוח — והבריאות. כך בשרירים, וכך — גם בכושר האינטלקט.

מחקרים הורו כי בגיל הילדות גבוהה רמת המישכל (I.Q.) של הבנות מזו של הבנים. אבל בגיל ההתבגרות יורדת רמת המישכל של הבנות לעומת הבנים. כשהנשים ממשיכות בלימודים גבוהים — עולה רמת המישכל שלהן, אבל כשהן מתחילות להיות “רק” עקרת-בית — היא ממשיכה לרדת בקו תלול. נעשו גם מחקרים לבדיקת הזיכרון והכושר. המחקרים הנ"ל — שהם מדעיים ומבוססים — מעוררים את המסקנה שהאינטלקט שרוי בנסיגה בתנאי לחץ, בתנאי ריגוש, או בחוסר שימוש. הוא בעלייה — אם מפעילים אותו. והוא מופעל — כשיש מוטיבציה. כלומר, ה – I.Q. של הנשים מושפע לרעה על-ידי ה"סביבה".

כמעט כל נערה בגיל ההתבגרות, בתקופה שבה מתעורר הצורך בקשירת יחסי “חברות” עם הנערים בני-גילה, מתנסה בניסיונה האישי, המכתיב לה את ההתנהגות בחברה שבה היא נמצאת. נערה בת שש-עשרה לומדת מהר מאד — על גופה ומניסיונה — כי כדי להצליח למצוא לעצמה “חבר” (ולא חשוב אם פירושו של זה סטאטוס-חברתי או אהבה של ממש) עליה להקטין עצמה. הנער מודרך לחפש נערה שהיא יפה אבל איננה “חכמה”. בנים אומנם בזים היום לנערות הטיפשות, אך כשהם מעדיפים את הפיקחיות, הם מחפשים בכך אוזן טובה כדי להפגין עליונות. לעולם לא יחפשו נערה העולה עליהם בתבונתה. ולכן, נערות רציניות רבות מגיעות למסקנה שעליהן “להסתיר” את האינטלקט שלהן, ההופך אותן לתוצר שאין לו קונים. הן מעלימות את שיכלן, מתחנחנות, מצטעצעות, מבליטות נטייה לקלות-דעת, ומפחיתות מערך מוחן ה"גברי" בכל מחיר.

כמעט בכל תקופה מעדיפה האשה להיות מקובלת בחברה ולזכות באהבה ובאישור החברה, מאשר לחיות את צד האמיתי של עצמה, הדורש פיתוח כל האישיות במחיר של אובדן פופולריות. כדי לשלם מחיר כה יקר דרושה בגרות (לא בגרות גילית) – ובעיקר עוצמה רבה, שאין לשום אשה (כתוצאה מדיכוי ה"עוצמה", כתכונה גברית), ואשר על-אחת-כמה-וכמה אין לנערה צעירה, שעדיין לא הספיקה לפתח אישיות.

באותה תקופה קשה של בגרות מתחוללות בגופה של הנערה גם תמורות ביולוגיות ההופכות אותה מתוסכלת, לאור המציאות שהיא נתונה בה. מבחינה ביולוגית היא כבר אשה, הכשרה לחיי-מין ולאימהות (ומבחינה חברתית כל זה אסור עדיין), בעוד מבחינת המחנכים — היא עדיין רק-תלמידה.

כדי למלא אחר כל שלוש הדרישות היא חיה בתסבוכת משולשת של: 1) חיי-מין אסורים (או הדחקת חיי-מין אסורים); 2) הפחתת חיי-האינטלקט כדי לזכות בחבר בן-גילה והתרפקות על שעשועי האופנה והאיפור (דוגמת המבוגרות); ו-3) התמסרות חצוייה ללימודים (כדי לקבל את הציון שדורשים המורים, ויחד עם זאת “לא ללמוד”, כדי להישאר סתם-טיפשונת כמו מרילין מונרו…)

עם כל האבסורדים והניגודים הללו, אי-אפשר שהנערה לא תתפתח לאדם מתוסכל, אלא-אם-כן יעזרו לה כשהיא עדיין על סף התיסכול.

פיתויי הגבר

ואומנם, הנערות נתונות “על הסף”. הן משמשות חומר-גלם נפלא לכל יד מעצבת. אם תהא זו יד שתדחף אותן קדימה, להתפתחות אישית — תלכנה בקו זה. אם תושט להן יד שתדחף אותן לאחור — תלכנה בקו זה. ולרוב — היד היא יד מחזר מבוגר המציע להן בית חם, נישואין, והרבה פיתויים כדי להישען עליהם ולהימנע מן המאבק בחוץ.

מרגע הלידה ועד לנישואין חלה בהן, איפוא, נסיגה מפני התמודדות עם ה"חוץ". חלה בהן הקטנה-עצמית, והערצה עיוורת לאותו מושיע — הגבר — המושיט להן את ידו החזקה כדי לעשותן מלכה באימפריה שלו. זהו “סוף הסיפור” בכל הסיפרות שעליה גדלנו. הנסיך מרכיב על סוסו הלבן את ה"ליכלוכית" — ולוקח אותה אל ארמונו — ושם הם חיים באושר עד היום הזה.

אני רואה סביבי בחורות רבות שנופלות גם היום, בהערצה עיוורת ל"בן-המלך" (אף שהיום הן נוהגות במכונית, ועצמאיות הרבה יותר מכפי שהייתי אני בגילן). ואין הדבר נובע מצורך ביולוגי (!), אלא הוא תוצאה של שטיפת-מוח חברתית המכריחה את האשה להיות חלשה, או להעמיד פני חלשה, כדי לשחק את כללי הגבר ה"חזק".

באותה תקופה שבה הנערות נקטפות על-ידי בן-המלך, בתקופת האהבה והפריון, פועלת, כאמור, השפעת הביולוגיה במיוחד. ההורמונים הנשיים פועלים ומפעילים. כל תכונות האשה הקשורות במין — מתעוררות, כדי להכשירה לקראת התפקיד הביולוגי של תרבות הגזע. הייחוס קשור עם פיתוח רשת שלמה של גירויים חשמליים, הפועלים למשיכת בן-הזוג. משום כך יש, באמת, באשה בתקופה זו סגולות של קבלה ביולוגית (receptiveness) אשר אין, בשום פנים ואופן, להבינן כסגולות של סבילות, כלומר רססיביות. דומני כי בנקודה זו טמונה אבן-הנגף של דעת החברה לגבי תפקידי בני-הזוג בחיי המין. החברה מפרשת את התכונות הביולוגית והפיסית של קבלת הזרע, כתוכנה של סבילות, בעוד התכונה הזכרית, הביולוגית והפיסית, של ה"בעילה" הפכה בעיני החברה תכונה של דומיננטיות ושתלטנות, המתבטאת בכל שיטחי החיים. בפירוש המסולף הזה של המישגל הפיסי — שורש הטעות בגיוס הביולוגיה כהוכחה חותכת לכך ש"הטבע" דורש מהאשה כניעה, ומן הגבר — השתלטות.

בחלוקת התכונות על-פי תורת הדימויים מתפתח הגבר לשליט, והאשה — לנכנעת. כל השאר בא בעיקבות חלוקה זו. השליט מקבל לא רק את המקום בראש השולחן, אלא את כיסא המנהל. הוא זקוק לכוח, הוא זקוק למוח והוא זקוק לסמכות בלתי-מעורערת כדי להחליט בשבילו — ובשבילה.

האשה יושבת בקצה השולחן (או לימינו של הגבר, כעזר, כ"יד ימינו"). היא מקבלת על עצמה תפקידי שירות כעוזרת וכמזכירה למנהל, ולשם כך אין לה צורך בכוח אלא בחריצות של נמלה. אין לה צורך במוח (כי אחרת תבלבל את הנמלים), אלא רק ביופי — כדי שיהיה במה להסתכל. כל האיברים המדגישים את הפיריון חייבים להיות בולטים, כי אלה הם המיצרכים העיקריים שלה, ואת אלה צריך להיטיב למכור. הטעם של הגבר הצרכן נתון לאופנתיות. לפעמים הוא אוהב אותן שמנות ולפעמים רזות. מה שברור הוא — אסור לה לעלות על הגבר בשום צורה — ובוודאי לא בצורתה החיצונית. אשה חייבת להיות נמוכה מן הבעל.

אסור לעוזרת לעלות על המנהל גם בשטחים אחרים. אסור לה להיות כישרונית יותר. נערות כישרוניות חייבות להעלים את הכישרון או המוח מתחת לשולחן — אם לא לפני הנישואין — לפחות אחריהם. המאוחר ביותר: אחרי הלידה.

כל זה אולי לא נשמע יפה — אבל זה הסיפור, ברוב המקרים. אילולא ראיתי זאת במו-עיני, שוב ושוב, גם אני לא הייתי מאמינה שהדבר אפשרי היום, בתקופה המודרנית, עם ריבוי הנשים המשכילות.

אך, גם נשים משכילות נופלות בפח ה"נשיות". גם הן מתעוותות, כדי להתאים את השכלתן לשיכלה של בריג’יט בארדו. דווקא הן נראות המעוותות ביותר, משום שהשימלה קטנה עליהן.

ההשכלה לא הועילה כדי לבטל בהן את החינוך מבית אמא. נשים משכילות או עצמאיות ובעלות-מקצוע נעשות פתאום צייצניות, כשמופיע התרנגול. פתאום הן אומרות “תשאלו את בעלי, הוא מבין יותר”. “אני לא מתמצאת בפוליטיקה”. “אני לא מתמצאת בכספים”. בשלב מסויים הן גם אומרות “בעלי איננו מרשה לי לעבוד”. הן אפילו נהנות לומר זאת, ובפיהן זה נשמע כמו “בעלי איננו רוצה שאתקרר”.

(ובאמת, ההגדרות כל-כך מתערבבות כשהאהבה מתערבת, עד שקשה להבדיל בין שליטה והגנה. במנטאליות של היום, האם אין כל שליט חייב להגן על נתיניו? כשגבר איננו מרשה לאשתו לעבוד, האם איננו מגן בכך על הקטנה מפני סכנות העולם הגדול?)

הפרדת הדימויים לפי השליט-מול-העוזרת מתבטאת גם בחלוקת העיסוקים, גם בבחירת המקצוע. יש מקצועות “נשיים”, ויש מקצועות “גבריים”. מקצועות האשה הם תמיד שירותיים: היא “מטפלת” בבעל, בטף, או בזקנים, או בחולים. היא “עוזרת” לעקרת-הבית, או למנהל, או לילדים. גם בתפקידי המין, היא רק עוזרת. היא המכשיר המשמש לגבר להתפרק מיצר-המין, שהחברה חילקה עד כה רק לגברים.

בשעת בחירת המקצוע שלה לעתיד (אם היא מגיעה לכך לפני הנישואין), היא בוחנת אותו לא על-פי הכישרונות, או הנטיות, אלא על-פי קריטריונים של דרישות ה"נשיות". אין היא בוחרת במקצוע המצריך כוח פיסי, או מוח מתימטי ואשר שוייך בעבר לגברים, ואין היא בוחרת במקצוע אשר ירחיק אותה בעתיד מן הבית לשעות ארוכות. היא בוחרת להיות “משהו” שיחזיק אותה בחיים חצי יום בחוץ, כדי שתוכל לסבול את המחצית השנייה של היום — במטבח. או, אם לבטא זאת אלגנטית: היא בוחרת במקצוע שלא יגזול אותה מן הבית והילדים לשעות רבות מדי. או — היא בוחרת במקצוע שיאפשר לה להיות בבית כשהבעל מגיע, כי “הוא אוהב שאני בבית כשהוא בא”.

הדימויים קובעים בדיוק מי רוחץ את הבית, ומי רוחץ את ידיו מכל ענייני הבית. מי מרוויח את הלחם ומי קונה את הלחם. מי מטפל בילדים ומי קורא עיתון. מי מהלך בקצה המדרכה ומי מהלכת בצד הפנימי. מי עומד באוטובוס ומי יושבת. מי מעשן סיגריה ומי — מקטרת. למי קונים פרחים ולמי — לא. מי מתבשם ב"לילך", ומי ב"אנשי המלך". הכל-בכל כתוב בתורת הדימויים, בשני טורים ארוכים מקבילים, שמעליהם רשום “נשיות” בכתב מסולסל, ו"גבריות" בכתב אוניברסלי.

יש, כמובן, דברים שאינם מופיעים בכתב, כי הם אינם יפים — כמו, למשל, מי מנשק את מי, איפה, ואיך או מי למעלה ומי למטה במיטת האהבה. אבל, גם מבלי שזה יופיע בטורים, ההשלכה של גברי-נשיי, כדימויים של פעילות-סבילות, מתבטאת גם במיטה. אם האב-טיפוסיות חדרה גם למיטה, ומקלקלת בסופו של דבר את ההנאה, אין הגבר יכול להאשים אלא את עצמו כש"הקטנה" שלו סבילה מדי, או צוננת מדי. קשה לבקש מאשה קטנה לגלות יוזמה במיטה בלילה, אם בבוקר הופיעה ה"יוזמה" בטור של ה"גבריות".

האילוף על-פי דרישות החברה נעשה בדרכים פסיכולוגיות ופיסיות. בשכיבה מכניסים אותה מתחת לגבר, ובעמידה מעמידים אותה מתחת לכתפו. מושיבים אותה בקצה השולחן, ומונעים ממנה עבודת-לילה. במקומות מסויימים מכסים את ראשה, ובאחרים — מגלחים את שערה. במקומות מסויימים מוכרים את יופיה, ובאחרים — כולאים אותו.

אשה כבת ארבעים סיפרה לי סיפור, שהוא סימלי גם היום לחיי כל אשה. אחרי מלחמת-העולם השנייה גדלה אצל סבתה, בצרפת. זו נהגה תמיד לקנות לילדה נעליים קטנות מכפי מידתה. סבתה הסבירה לה בפירוש: “אף אחד לא יתחתן עם אשה בעלת כף-רגל גדולה”.

אין הבדל גדול בין כליאת הרגליים לבין כליאת המותניים במחוך. אין הבדל מהותי בין אלה לבין ניתוחי החזה והאף, או לבין תורת הקוסמטיקה המלמדת רק את הנשים היכן למשוח את סומק-הלחיים כדי לתקן את צורת הפרצוף על-פי האידיאל הקלאסי.

התיקונים הללו בגופנו מעניקים לנו, הנשים, את התחושה שהגוף שלנו הוא מיצרך למכירה. התיקונים מעניקים לנו את התחושה שהגוף שלנו איננו די טוב כפי שהוא. היום, אני שואלת: מדוע הוא לא טוב? ובשביל מי איננו די טוב?

מאחרי כל חינוך קיימת פילוסופיה, הקובעת את האידיאלים והמטרות. יש פילוסופיה נפרדת, כללית, של חינוך ה"אדם", ויש פילוסופיה אחרת, זו שקבעה את הכללים לאידיאל של כל מין בפני עצמו. ככתוב בספר ה"פסיכולוגיה" של ד"ר ו. מאהלר “לכל אחד משני המינים — דמויות-נפש מיוחדות, והן הארכי-טיפוסים, הקרויים ‘אנימה’ ו’אנימוס'. אנימוס — הנפש כעקרון החיים הרוחניים, הרוח בניגוד לגוף, אך גם בניגוד ל’אנימה'. ה’אנימה' היא כוח-החיים הנפשי — דמויות אנימה מפורסמות הן, למשל: הלנה היפה וביאטריצ’ה, אהובתו של המשורר דאנטה; ודמויות אנימוס מפורסמות: ‘ההולנדי המעופף’, ואל-היין היווני, דיוניסוס.”

חשוב לקרוא בשורות הנ"ל את ההבחנה בין הארכי-טיפוס של הגבר כמייצג את “החיים הרוחניים”, אשר בהיותם בניגוד לגוף ובניגוד ל"אנימה", הופכים את הארכי-טיפוס של האשה, למייצג “הבשר”. בתרבות המונותיאיסטית שלנו, פירושו של דבר כי סמל הבשר הוא גם סמל הרע.

כמייצגת את הבשר, מייצגת האשה גם את הקיום החייתי. לכן, גם התורה האכזיסטנציאלית הקובעת שהאדם, בניגוד לחיה, איננו מממש רק את קיומו החייתי — אינה כוללת את האשה. בעוד תורה זו קובעת את ייחודו של האדם בכך שאין לצפות את מימוש מהותו האישית מיום לידתו, אפשר בהחלט לצפות את קיומה ה"מהותי" של כל אשה. הגבר יהיה לפעמים נגר, לפעמים צייר. האשה תהיה תמיד אם-ורעיה.

אין לאשה זהות אישית. להיפך, יש לה סגולת הגמישות, לקבל זהות כלשהי מן הבעל. להוציא נשים מעטות עצמאיות, מממשת עצמה מרבית הגזע הנשיי אך-ורק בדרג הקיומי, הנמוך ביותר. חוסר הזהות העצמית הופך את האשה, או מקביע אותה, בדרגת החיה מזה והחומר מזה.

אמר האופנאי הצרפתי דניאל אשטר (“לאשה”, 9.9.74): “להיות נשיית, פירושו להשתנות כל הזמן. גברים אוהבים לראות בכל פעם אשה אחרת.”

הרעיון של ה"שני"

הפילוסופיה החינוכית הכללית של מימוש האנוש כ"אדם", סותרת את ההנחה המסורתית בדבר קיום אידיאל אנושי שונה לגבר ולאשה. סתירה זו פוגעת במימוש העצמי של שני המינים, אך מקפחת במיוחד את האשה, כי ההנחה הנ"ל נקבעה על-ידי הגבר, אשר ראה עצמו אחד וראשון, ואת האשה — שנייה, ולכן שונה.

הגבר קבע איפוא שתי אמות-מידה נפרדות להתנהגות האנושית. האחת לו, האחרת לה.

הדפוס שקבע הגבר נשתמר במשפחה, ועבר לכל שאר המערכות: מערכת החינוך, המערכת השיפוטית, השילטון המדיני והצבאי, וכמובן — לשילטון הדת.

בכל השטחים נשמר ציביון משותף של איפיונים פטריארכליים. מרכיבי ה"גבריות", שהם בעיקר ה"סמכות" וה"שילטון", מתבטאים בכל מערכות החיים בשפה של כוח, תחרות, אלימות ויהירות, המעניקות ל"סמכות" את הילת הצדק המוחלט והכבוד. דיכוי החלש, הצעיר, העני, הילד, ההדיוט, הטירון, המפגר וכו' נעשה, בכל המערכות החברתיות, על-פי דגם הסמכות של האב השליט במשפחה הפטריארכלית. דפוסיו של התא המשפחתי, שהוא התא הבסיסי, מועתקים אל כל שאר התאים בחברה.

פסיכולוגים מודרניים, המייצגים את “הפסיכולוגיה הראדיקלית”, הגיעו סוף-סוף למסקנה שאין לדבר היום על תראפיה של הפרט, שאיננו “מסתגל” אל דפוסי המשפחה: אלא יש לשנות את המשפחה. הפסיכולוג ר.ד. ליינג מרחיק לכת עד כדי לומר שטירופו של כל סכיזופרן הוא תגובה מובנת ללחצים החברתיים המטריפים את הדעת.

גישת הפסיכולוגיה הראדיקלית אל המשפחה, מתבטאת בכל חומרתה בתורתו של דוד קופר, תלמידו של ליינג, הגוזר מוות על המשפחה בספרו “מות המשפחה”. המשפחה, לדעתו, מביאה את הילד לידי צורך לנווט באי-בהירות בין שני הורים, שהם שני חלקים בלתי-שלמים, ואחדוּת אחת סמכותית — נגדו. בתוך מערכות של טאבו וריגשות-אשם, הוא לומד להתכחש לריגשותיו. ה"נורמלי" (התקין) הוא היצור המדוכא, הנחרד והחלש, תוצר של המשפחה הגרעינית — הנזקק למשפחה זו-עצמה, המחלה אותו אבל גם משמשת לו הגנה.

מה שחשוב ללמוד מן המסקנה של קופר (לבד מן המסקנה שהמשפחה המסורתית מהווה קרקע להנבטת חולי) הוא, שפילוסופיית-העל של תפקידי הגבר והאשה, היא היוצרת שני יצורים בלתי-שלמים, ושעקרון ה"סמכותיות" השולט במשפחה מבוסס על אי-שוויון בין המינים, ומונע את השוויון.

קופר הציע “מוות למשפחה”. באותו היגיון אפשר להציע “מוות לדת”, או “מוות לבית-הספר”, מפני שכל שאר מערכות-החיים הן העתק של המיבנה הסמכותי המשפחתי, העתקת המיסטיפיקציה של ההיגיון, החשיבה הדואליסטית, העתק של בילבול-הפרט, ובעיקר — שיגוע הפרט.

וכי מהי מערכת-החינוך, אם לא יד-אחת של מורים (כ"הורים") במישטר סמכותי, ה"יודע" מהם הערכים, וכיצד יש להקנותם?

מהי מערכת-הדת אם לא מעשה-יד-אחת של רבנים (כ"הורים" במישטר סמכותי, ה"יודע" מה רצונו של אלוהים, וכיצד יש לחנך על-פיו?)

מהי מערכת רפואת-הנפש, אם לא יד-אחת של פסיכולוגיה פטריארכלית סמכותית, ה"יודעת" כיצד צריכים שני מינים “נורמליים” להתנהג, וכיצד להשיב את החולה אל ההיגיון ה"נורמלי" שהוא, אישית, התקשה להסתגל אליו?

במשפחה, בבית-הספר, בבית-החולים, על ספסל הפסיכיאטר, בבית-הדין הרבני, בבית-הכנסת, בממשלה — בכל אלה בא לידי ביטוי היסוד הסמכותי-הגברי של אי-השוויון. כולם יונקים את השראתם מאי-השוויון הראשוני: ההתייחסות אל האשה כאל המין ה"שני". אם הפסיכולוגיה הראדיקלית מדברת על שינוי החברה וביטול המשפחה, הרי זו מסקנה טבעית — אך גברית. היא איננה מדברת על “שיחרור-האשה” — דבר שהיה מונע את “מות המשפחה” — ואיננה מכריזה “מוות” על דיכוי-האשה, כגורם להרס המשפחה. הטיפול הוא תמיד בתוצאה — לא בגורם.

הפילוסופיה של נחיתות האשה

כאמור, קיימות שתי אמות-מידה נפרדות, לגבי אידיאל-האשה ולגבי אידיאל-הגבר, כדי ששניהם יתנהגו תמיד ובכל מקום על-פי אידיאל ה"נורמלי". הבינלאומיות מבטיחה שהאשה והגבר, שניהם יחד וכל אחד לחוד, יוכלו להיבחן על-פי מטבע של שוק משותף. אי-אפשר שלא לראות באמות-המידה השונות הללו — קביעת ה"נכון" לגבר וה"נכון" לאשה — אלא משום מירשם בדוק שתכליתו להבטיח מראש תוצר-עליון מול תוצר-נחות (האשה).

המונותיאיזם קבע, כי האלוהים ברא בתחילה את הגבר, “בצלם אלוהים”, רק לאחר-מכן ברא את האשה — “ולאדם לא מצא עזר כנגדו” (בראשית ב', כ') — כי לא נמצא לא עזר מן החיה. הוא קבע כי האשה נבראה מצלעו של הגבר — כדי לראות בה “בשר מבשרי”, כלומר שייכת לגבר מכוח בריאת העולם, ומכוח רצון האלוהים. ונאמר: "לזאת ייקרא אשה, כי מאיש לוקחה זאת (בראשית ב', כ"ג).

על בריאת האשה דווקא מצלעו של הגבר נכתב ביהדות גם פירוש ה"מוכיח" מה היה רצונו של האל כאשר ברא אותה מן הגבר. ההסבר מפרש, למעשה, את משמעות הכוונה הראשונית לראות באשה את המין השני — והנחות.

ב"ספר האגדה" (לביאליק-רבניצקי), ספר א', עמ' ע"ה, נכתב:

“ויבן ה' אלוהים את הצלע” — התבונן מאין לבראותה. אמר: לא אברא אותה מן הראש — שלא תהיה מייקרת ראשה; ולא מן העין — שלא תהא סקרנית; ולא מן האוזן — שלא תהא צותתנית; ולא מן הפה — שלא תהא פטפטנית ; ולא מן הלב — שלא תהא קנאתנית; ולא מן היד — שלא תהא משמשנית; ולא מן הרגל — שלא תהא פרסנית; אלא מן הצלע, ממקום שהוא צנוע באדם. ועל כל איבר שהיה בורא בה, היה אומר לה: תהי אשה צנועה! ואף-על-פי-כן ‘ותפרעו כל עצתי (משלי א', כ"ה), שכולן בה’."

הקטע הנ"ל שודר בטלוויזיה הישראלית כ"פסוקו-של-יום" בתאריך ה-20 באוקטובר 1974. לכן, מי שהיה מעוניין בהכנסתו של פסוק מעין זה לחיינו (ולפני החדשות, כדי להבטיח שכל ישראל יראה ויאזין), מעוניין גם שהדברים ישובו ויהדהדו באוזנינו. כלומר, עדיין לא אבד הכלח על נחיתותה של האשה.

כמה מהתכונות שחלקה היהדות לאשה מופיעות בפרק “ביתו של אדם” ב"ספר האגדה" הנ"ל:

“מפני מה האיש יוצא פניו למטה, והאשה יוצאת פניה למעלה? אמר להם: האיש מביט למקום ברייתו, והאשה מבטה למקום ברייתה (כלפי מעלה: אל הגבר).”

“ומפני מה האיש תובע באשה ואין האשה תובעת באיש? אמר להם: למה הדבר דומה? לאחד שאיבד אבידה, הוא מבקש אבידתו ואבידתו אינה מבקשתו (כלומר: האשה שייכת לגבר, ולא להיפך).”

“ומפני מה האיש יוצא ראשו מגולה והאשה ראשה מכוסה? אמר להם: לאחד שעבר עבירה והוא מתבייש בבני-אדם, לפיכך יוצאת וראשה מכוסה (כלומר, כיסוי ראשה של האשה בא מפני חטאה של חווה).”

“דרכה של אשה להיות יושבת בתוך ביתה, ודרכו של איש להיות יוצא לשוק ולמד בינה מבני-אדם.”

“‘אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך’ — בזמן שהיא צנועה בתוך הבית, כשם שמיזבח מכפר, כך היא מכפרת על ביתה.”

“שנה ר' חייא: אין אשה אלא ליופי. אין אשה אלא לבנים (ללדת).”

הפילוסופיה היהודית מאחרי כל הנ"ל: אשה תכליתה לשבת בית, כ"מכפרת" על ביתה. הגבר יוצא — להשכיל. אשה אין לה צורך להשכיל, אין לה כישרון לכך, ולכן אינה מגיעה לעמדה הדורשת שכל. השתלשלות “הגיונית” זו מתבטאת היטב בציטוטים להלן, מתוך אותו פרק:

“אין חוכמה לאשה אלא בפלך” — (יומא 10)

“נשים דעתן קלה עליהן” — (שבת ל"ג)

“הנשים אינן בנות הוראה ואין לסמוך על דבריהן.”

התנייתה של האשה עם הטומאה, הביאה להתנייתה עם המת, ועם כשפים של עולם השטן. להלן ההטבעה של הנחות אלו כ"תכונות":

“הכשרה שבנשים — בעלת כשפים.” (סופ' ט"ו)

“ומפני מה הן מהלכות אצל המת תחילה? אמר להם: על-ידי שגרמו מיתה לעולם, לפיכך הן מהלכות אצל המת תחילה.” (ב"ר י"ז)

יחד עם חלוקת התכונות, קבעה הרשות הסמכותית את חוקי ההתנהגות, ואת דיני העונשין והשכר. אם אידיאל האשה הוא נחות, יש לשאוף ללידת זכר, ולהתברך בהיות האדם זכר. אדם נחות (אשה) הופך מבוטל שעושים בו גם בניגוד לרצונו.

“אמרו חכמים: כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה. משל לבשר הבא מבית הטבח. רצה לאכלו במלח — אוכלו, צלי — אוכלו, שלוק — אוכלו.”

“…כל המקדש עצמו בשעת תשמיש, הווים לו בנים זכרים.”

שני האידיאלים, הארכי-טיפוסים, קובעים את מישחק התפקידים (ה-playing role) לגבי שני המינים. מישחק התפקידים על-פי האידיאל הפילוסופי שנקבע לפני אלפי שנים, קבע עד עצם היום הזה את האשה על-פי העולם של לפני אלפי שנים. לא היה צורך לעשות כל דבר נוסף על-מנת שהאשה תקפא במקומה. די היה שהדברים ייכתבו וייחתמו. הדת דאגה לחתימת התורות, והחוקיות של הטבע האוולוציוני פעלה כדי להשאיר את האשה במצבה הנחות, כיצור חייתי-מתנוון; ואילו על הגבר, חלו חוקי האוולוציה כדי לפתח את גופו ומוחו.

מישחק-התפקידים, המשאיר את האשה בתחום החייתי, הראשוני של האדם (מפני שאין חלים עליה חוקי האוולוציה) מבוסס, איפוא, על הנחות-יסוד שאינן משתנות מפני שהדת וכל המדעים, והשילטון, אינם משנים אותן. אם עדיין מתבטאת בכל מערכת הקביעה כי האשה היא “חלשה” או “יושבת-בית”, או שיעדה העיקרי הוא להיות לעזר לבעל ולילדים — הרי אין להזיז אף אבן קטנה לקראת שוויון, מבלי לזעזע את הפילוסופיה כולה. ובזאת — בעירעור הפילוסופיה של שוני המינים — הרי אין איש (הגברים) מעוניין.

ה"שיחרור" טוען, כי ללא הריסת ההנחה היסודית של מיבנה שתי אמות-המידה (עליון-נחות), אי-אפשר להבריא את החברה; ולחוקים זעירים של השוואת-זכויות פה-ושם — אין כל ערך.

החברה לא שאלה שאלות ביחס לקיומה הנחות של האשה. החיים החברתיים נמשכו מתוך נקודת-המוצא של הגבר והאשה, כנחותה, הושתקה — ושתקה.

העולם, שהפך עולמו של הגבר, מבטא את עצמו כעולמו של “האדם”, על שם “אדם”. האות הראשונה של המילה “אדם” בלועזית (M), די בה כדי לייצג את האנושות כולה. לעומת זאת, האות הראשונה של המילה “אשה” — W — מייצגת אך-ורק את עולם הסכס. העולם הכללי, כמו הגבר, מתבטא באותן תכונות עצמן. העולם המוחשי הוא כמו הגבר, שתפקידו מוגדר בפסיכולוגיה כ"אינסטרומנטלי". לעומתו, תפקידה של האשה מוגדר כ"אכספרסיבי", מפני שיועד לה מקום בדרג החייתי של עולם-החושים בלבד. האכספרסיביות של האשה ושל החיה עומדת (בחיים וגם באמנות), בניגוד לקלאסיקה, המתבטאת באיפוק ובאיזון — כלומר, בביקורת השכל. האכספרסיביות מותנית עם עולם שבו משתוללים פחדים, מאגיה וכוחות החושך. כל אלה הושלכו על האשה.

כשהעולם הוא של ה"פאטר" (האב-הגבר, והאלוהים — מילים זהות בלועזית) ומייצג את העולם הרוחני, בניגוד לעולם האשה, ונוצר שיתוף-פעולה בין שני מינים ניגודיים, אין לראותם אלא (כפי שתיארם פרויד) כמייצגי סאדיזם (גבריות) ומאזוכיזם (נשיות). לאור הבחנה זו, “נכונה” ו"הגיונית" היתה גם הנחתו של פרויד, כי קיים באדם יצר מיוחד של תוקפנות והרס. מכאן הגיע פרויד גם למסקנתו הגורסת כי כל הדחפים היצריים שבאדם הם מיזוג של שני סוגי יצר אלה. הנטייה למאזוכיזם הסתברה בעיניו כנטייה להרס-עצמי, שהוא ביטוי ליצר-המוות, והרי יצר-המוות הוא היפוכו של היצר האירוטי.

וכך, בעקיבות הגיונית, מגיעים למסקנה שהאשה מייצגת את המוות, בעוד הסאדיזם הגברי, היפוכו של המאזוכיזם, מתפתח לתוקפנות, ול"יצרים" אירוטיים השואפים לחבר את החומר החי ליחידות גדולות יותר." ¹

קו-מחשבה דומה התפתח במקביל, במיסגרת האמונה המונותיאיסטית, שביטאה את הקביעה שהאשה (כניגוד של הגבר) מסמלת, ומייצגת, את השטן או המוות. הדגשתי לעיל, כיצד מושתתת המשפחה על אותו מיבנה מולקולרי של הדת והחינוך. ה"אדון" הוא האלוהים (“אדוני” — אותה מילה) וה"בעל" במשפחה (שם של אליל זכרי, כנעני), הוא גם בעל הרכוש. ה"מורה" בחינוך, הוא “הרועה הטוב” (“הוא יורה עמו”), והרב הוא “כהן צדק” — דגם מיניאטורי של “הוא ידון עמו.”

איש הצבא, כמו “צבא השמיים”, מסמל את שילטון הגבר, העליון. איש-חיל (חבר’מן, מוצלח) הוא אדם הנושא נשק, כמו איש-הצבא. חייל הוא גיבור, כי גבר הוא גיבור. גיבור ו"גבורה" הן מילים נגזרות מן השורש “גבר”. המילים “שר” ו"שררה" גזורות מ"שר-צבא". ולכן, מן העולם של גבורת הצבא, הועתקה המילה “שר” גם כ"ראש", אל מיבנה הממשלה.

איש-הזין, איש-המלחמה הוא, איפוא, גם ראש-המשפחה המזין את המשפחה (המפרנס), באותה משמעות שיש למילים “הזן את עמו”. איבר-המין הגברי, הנקרא “זין” (בשפה “גברית”), לבש מוניטין מכובד מפני שביסס את מעמדו בעולם האלילי, שבו שלטו בעלי-חיים רבי-עוצמה. גם כוחו של “הזן את העולם” יוחס לכוח-הגברא של החיה, בתהליך של הנפשה האופייני למוח הילד, ולמוח של האדם הפרימיטיווי.

אין זה מיקרה שהאות השביעית נתקדשה בתרבות היהודית, שהיא התרבות המונותיאיסטית הראשונה, שקמה על חורבות חשיבה ומינהגים אליליים. המילה “שבע” הפכה מקבילה ל"זין" כבר מעצם צורתה. צורת האות השביעית בא"ב, היא צורה של כלי-זין בכתב העברי הכנעני הקדום.

שבת היא היום השביעי. יש “שיבעת המינים”, יש “שיבעת פלאי עולם”, יש “שבע הקפות”. יש “שיבעה ימים” במיתולוגיה, ושיבעה כוכבי-לכת הקיפו, על-פי הקדמונים, את כדור-הארץ.

משמעות מאגית, כפולה וניגודית, למילה “שבע”, כמו שבע השנים הטובות מול הרעות, וכמו “שבע המידות הטובות” מול “שיבעה מדורי גיהנום”. “שבע” מסמל את הטוב והרע בעולם בדיכוטומיה מאגית. בעולם המאגי ובחשיבה הפרימיטיווית נלחם האדם במוות על-ידי פולחני-הזדווגות, וכלי הנשק לובשים צורה של איבר-ההזדווגות. המילה עצמה לובשת משמעות כפולה ומנוגדת, כדי להפוך קללה לברכה (המילים “לקלס” ו"לברך" פירושן לפאר, ו/או לקלל).

לפי אותו היגיון, המילים “זכר” ו"זרע" מדברות רק על הבנים; כשם שהמילה “אדוני” מוענקת רק לגבר — ה"אדון".

“לך ולזרעך אתן את הארץ” — במובן: לך ולבניך. באופן מעשי ביותר היה הדבר גם בהתאם לנוהג. כי האדמה עברה רק לבנים-הזכרים. האשה לא ירשה. להיפך, ירשו אותה (אחי המת) יחד עם שאר האדמות. האשה איננה מעמידה לה “זכר”, כלומר שמה איננו עובר בירושה, מפני שאין לה שם משלה אלא שם אביה או בעלה. כמובן, אין האשה אומרת “קדיש” אחרי המת, ולא רק מפני טומאתה, אלא מפני שאיננה מקיימת את המשכיות המת. כל תחום הקדיש והקידוש, אינו חל על האשה. ועל-אחת-כמה-וכמה אין היא מ"זרע הקדושים" (כוהנים). אין כוהנת ביהדות, ואין דיינת ברבנות. האשה היא טמאה ביסודה. הגבר מקדש דברים בדת, והגבר מקדש גם את האשה על-יד “קידושין” (נישואין). פירוש המושג “לקדש אשה” הוא: להסיר טומאה. לכן, הקשר של הנישואין הוא קשר “המקדש את האשה” (כתובות ז').

אין המילה “אדם” מופיעה אלא בלשון זכר. וכן, אין ה"זכר" מופיע כ"זכרה", כי אין האשה מקבילה ל"אדם", או ל"זכר", אלא שונה ממנו לחלוטין. מילה מיוחדת שהיא שונה במהותה, ובמשמעותה, מגדירה את מין האשה: “נקבה”. נקבה — מלשון “נקב”, מבטאת כהלכה את משמעות קיומה כנקב לחדירת הזרע.

לא ברור אם המילה “איש” גזורה מ"אש" או מ"יש", אבל ברור ש"אשה" גזורה מ"איש" (“כי מאיש לוקחה זאת”). כמו-כן ברור כי הפועל “לאייש” פירושו לצייד בבני-אדם, ובאנגלית הפועל to man פירושו לאייש מיבצר או ספינה בבני-חיל. המילה “לאושש” פירושה לחזק ולעודד. “אישוש” פירושו גם חיזוק תיאוריה. “חדל-אישים” – פירושו אדם חלש. “אישון” הוא בבת-עין, במובן ציפור-הנפש. העין עצמה מסמלת את הנפש.

המילה “גבר” פירושה במילון (לבד מפירוש ה"זכר"): “רב-פעלים”, “גיבור”. בחילופי אותיות — “להתגבר” — הוא גם להתבגר. “גבר” הוא גם תרנגול.

כל מושגי ה"ביאה" בתחום המין מבטאים את הבעילה, את הפעילות או התוקפנות של הגבר: “לדפוק אותה”, “לפתוח אותה”, “להשכיב”, “להרים”, “לבעול”, “לאנוס”.

“לדעת את האשה” הוא ההיפך הגמור מאשר “לדעת את ה'”. לפי התנ"ך, “היו לנשים”, פירושו “רך לבבם”. הכינוי “ילוד אשה”, פירושו אדם חלש.

המונח הלטיני ל"גבריות" (“virtus”) קרוב למילה “virtue” — שפירושה “מעלה”. אדם בעל אופי אידיאלי, כמו אדם עליון, דתי ומוסרי, יש לו “virtues” — מעלות. לכן ברור כי הביטוי “הייה גבר!” — פירושו לא רק “הייה חזק” אלא גם “הייה יצור בעל ערך ומעלות” — לא אשה.

בכל השפות מודגשת נחיתותה של האשה. לפעמים העברית מפלילה יותר, לפעמים האנגלית. לפעמים הרומית. המילה “בעל” באנגלית מופיעה גם בהטייה של הפועל to husband, ופירושה על-פי המילון: לכלכל את המעשים בכוח ובתושיה. המילה husband פירושה גם בעל משק.

פירוש המילה האנגלית Master: אדון, רב, מורה, ראש. פירוש הפועל “to master” הוא, להתמודד כהלכה עם בעייה ולהתגבר עליה. master באמנות הוא האמן, ה"גאון". גם תואר ה-M.A., שהוא הדרגה הגבוהה ביותר של הסמכה למדעי-הרוח, גזור מהמילה Master, והוא קיצור של “מאסטר אוף ארטס”.

בלשנים ואנשים שבדקו את הקשר בין השפה לחשיבה, עמדו על קשר הסיבה — והמסובב שבין החשיבה ואוצר המילים. כאן ביקשתי להדגים, רק בקצה העט, כיצד ממשיכה השפה (כמשרתת החשיבה), לחנך את הדורות בכיוון הפרדת המינים. בכך ביקשתי לומר: קחו מן השפה את ההפרדה (המיותרת), והרי אתם מחזירים לאשה את ההרגשה השיוויונית של היותה ככל האדם (הגבר).

התרגלנו כבר להיות מבוטלות בשפה, ואין הדבר חורה לנשים כלל. כדי להדגים כיצד חורה “ביטול” כזה לגבר, הרי סיפור: בכיתה שבה לומדות כ-30 נשים נכח גם גבר אחד. בתחילת השיעור שואל המורה: “אתן מבינות?” בלשון נקבה. הגבר אינו מהסס לתקן את המורה? “אתם מבינים”. פתאום נעשה הגבר ער להרגשה המחרידה של היותו מחוץ לקהל. בשבילו זהו מצב “לא-נכון”. לנו, הנשים, אין הדבר נראה לא-נכון, או לא-טבעי. כבר איננו נעלבות, כאשר כיתה שלמה של נשים בטלה בשפה מפני גבר אחד. אבל גבר אחד נעלב כשאין כוללים אותו, אפילו אם הוא כופה את זכריותו על 30 נשים.

נוסף לכל הנ"ל, הפכה האשה, ובמיוחד אברי-המין שלה, לקללות לשוניות: “קוּס אוּמק” הפּוּת של אמך), או “קוּס אוֹחתק” — או “בת-זונה”, או “בת-כלבה”.

ההפרדה בלשונות השמיות

מעניין לציין כי ההפרדה בין המינים מצד השפה, מקבילה להפרדה שהיתה בעולם העתיק באיזור התרבות השמית. כשקיימת הפרדה קיצונית בדת, היא קיימת גם בשפה. הכתב העתיק ביותר הוא המסופוטמי — וסימנים לכתב האלפבתי הראשון נתגלו במידבר סיני (“הכתב הפרוטו-סיניי”). לכן, טבעי לאיזור זה שהשפה העתיקה תנציח הפרדה עתיקה, בדת עתיקה. חוקי ה"זכר" וה"נקבה" בדיקדוק הערבי והעברי משתרעים על כל ה"שמות", ה"פעלים", ה"בנינים" וה"גופים" ; בעוד אשר באנגלית, או בצרפתית, או בגרמנית, אין השוני כה כוללני. פניית ה-you משמשת בהן גם לזכר ובם לנקבה. רק בגוף השלישי יש הבדל בין הזכר לנקבה, אבל בכל המיקרים אין ההבדל חל אלא על כינוי-השם, ולא על הפועל.

בעברית, לעומת זאת, מתבטא השוני גם בשם-העצם או בכינוי-השם, וגם בפועל, והוא חל גם על היחיד וגם על הרבים.

ההתבטלות של ה"נקבה" בקבוצת הרבים, מקבילה לאי-הכללתה במילה “אדם” במובן המשמעותי. לשון הזכר נכפית על כל דיבור סתמי שבו הגוף הוא בלתי-ידוע, או סתמי, כמו לגבי מספרים.

בגלל ההפרדה המסובכת בשפה, קשה לנקוט בעברית לשון של הכללה. אין אפשרות להשתמש במילה כמו “one” כדי לבטא, למשל, “אדם חייב להיות חזק” (one must be strong) לא ברור לאשה אם זה כולל גם אותה. ביטויים כמו “האדם הגיע לירח”, או “מותר האדם מן הבהמה” מדברים בלשון זכר. בערכים הרוחניים המיוחסים ממילא רק ל"אנימוס" (הגבר) משאירים, איפוא, את האשה בחוץ — גם בגיבוי השפה.

הנוהג והנימוסין

השפה, הנוהג והנימוסים, כולם משרתים את הפילוסופיה של חינוך המינים בצורה שונה. כש"גבר יושב" בעוד “אשה יושבת”, מתבטא הדבר גם בדיקדוק, גם בנוהג העממי וגם בנימוסין. תורת הנימוסין היא תורה מגובשת של הנוהגים העממיים — כמו הדת, וכמו החינוך.

תורת הנימוסין גולשת היום לכל מיני תורות-לוואי, כמו “פיתוח החן” (של האשה בלבד), שתכליתה לחנך את האשה לשבת וללכת אחרת — כמו בדיקדוק. האשה צריכה, אומרים לנו, לשבת אחרת. אומרים לנו ש"באופן טבעי" היא מחזיקה את העט אחרת. מכאן, גם מה שהיא כותבת בעט חייב להיות שונה. ואומנם, כתיבתה של אשה, אומרים, שונה מכתיבתו של גבר. הקביעה שהאשה יושבת-בית, מפחיתה מאפשרויותיה להפוך אמן משוחרר מדאגות-בית. הקביעה שהיא מציירת או כותבת אחרת, מקטינה את סיכוייה להתבטא בעוצמה. תורת החן והנימוסין מלמדת אותה ש"ליידי" היא שברירית ועדינה.

הנימוסין משקפים את גישת המסורת או הדת המקומית. כאשר אשה ישראלית מוזמנת לביתו של ערבי, היא אוכלת ליד שולחן-האורחים. אבל הערביה, המארחת נשארת במיטבח. גם ביפן, במקומות שהנוהג העממי עדיין מיושן, אין האשה אוכלת אלא לאחר שבני-משפחתה סיימו לאכול.

נוהג דומה יימצא בבתים דתיים, או פרימיטיוויים. בבתים רבים אוכלת האשה אחרונה, ובבתים רבים אחרים, היא אוכלת את המנה הקטנה ביותר. מינהג האכילה עם ה"רבי" (ארוחת ה"שיירים"), כמו “סעודת האדון”, אף הוא על טהרת האכילה הגברית. הנוהג של היות האשה מחוץ לכל מיסגרת גברית של המתפללים, או קהל-מאמינים, כשהיא תחומה ב"עזרת נשים" מחוץ לאולם “הכללי” המרכזי, מועתק גם אל הטרקלין. נהוג כי נשים מתקבצות לחוד, והדבר בולט במיוחד בחוגי הדיפלומטיה (כלומר דווקא בחוגי התרבות!) כשנשים משוחחות על הבלים, בשעה שהגברים מנהלים את העולם.

עולם הנוהג והנימוסין, יונק מאותה פילוסופיה של המעטת ערכה של האשה, וגופה. עדיין קיימים היום מקומות רבים שבהם נשלחת האשה על-ידי בעלה למיטת האורח, כאות להכנסת-אורחים. נוהג זה נשאר מן התקופה שבה נחשבה האשה כקניין פרטי, ונקנתה כרכוש.

הנימוסים המקובלים מהווים דוגמה בולטת לדרך חינוך המינים להתנהגות שונה על-פי רצון החברה. תחום זה, והשפה, מהווים הוכחה לכך שחלק נכבד מהתנהגותנו, וחלק נכבד מחשיבתנו, בתחום סיווג המינים, הוא נרכש ואיננו טבעי.

אין זה נכון, איפוא, להביא ראיות מעולם הנימוסין כדי להוכיח שהאשה היא באמת שונה. אם לגבי טיעונים בשטח האמנות אין כל שחר להפרדה בין יצירתה של אשה לבין יצירתו של גבר — על-אחת-כמה-וכמה אין כל שחר לטעון — על סמך ההפרדה הקיימת — כי האשה באמת שונה.

את הנימוסים לומדים הילדים מן המבוגרים, יחד עם לימוד השפה. השפה נלמדה כמעט מבטן — זמן רב לפני שהמילים מבוטאות בקול רם. הילדים “מדברים” בזכר ובנקבה, כי הם שומעים על העת, במיוחד בשפות השמיות, שהילד “יושב” וילדה “יושבת”. ההפרדה מעמיקה עוד יותר כשהם גם רואים בעיניהם את ההבדל בצורת הישיבה. בראותם שאבא יושב ואמא מגישה, או אבא משתרע בכורסה כשאמא יושבת בחן בקצה הכיסא, הם מבינים כי יש הצדקה להפרדה זו, שכבר שמעו אותה בשפה. הם מבינים כי קיים הבדל בצורת הישיבה, ולכן יש בוודאי הצדקה לדבר על כך כעל שני דברים שונים. אבא יושב, אמא יושבת. יש, איפוא, “שוני”.

צורת הישיבה שונה, וצורת הלבוש שונה. התורה שלנו אסרה לבוש זהה (לא ילבש גבר בגדי אשה ולא תלבש אשה בגדי גבר"). כיום, כאשר ברור לכל, ששני המינים מתלבשים בצורה שונה, קשה לשאול מדוע אסרה התורה על המינים לבוש אחיד.

עצם השאלה מגוחך – שהרי ברור כי שני המינים “שונים”. אבל, כדי להבין את ההפרדה ואת השוני המלאכותי – יש להבין מדוע, בתקופה הקדומה, נוצר מלכתחילה לבוש שונה. האם היתה לכך הצדקה סבירה? האם יש הצדקה סבירה להפרדה דיקדוקית בשפה בין “זכר” ל"נקבה"? אין הצדקה – זולת רצונה של הדת להנציח את מצב העליונות של הגבר (בכל האמצעים האפשריים), כפי שהיה בתקופה העתיקה.

אם ברצוננו להגיע אל שורש האמת לגבי הנכון לאשה “מטבעה” – יש לנבור בתורת הנימוסין, השפה והנוהג, ולראות כיצד אלה קבעו את ה"טבעי", השונה, של כל הגזע הנשיי. אי-אפשר לטעון שדי להביט באשה הפרימיטיווית הנושאת כד-מים על ראשה, כדי להיווכח שהילוכה ה"טבעי" שונה מזה של הגבר. הראו לי גבר המהלך באופן “טבעי” עם כד-מים על ראשו – ואז נוכל להשוות!

לעומת זאת ראיתי אשה פרימיטיווית נושאת שקים, או חורשת עם שור. כאן אין כל הבדל בין המינים. צורת הליכתה היא “גברית” בכל מאת האחוזים. וכן – כוחה הוא “גברי”. לעומת זאת יש הבדל רב בצורת פסיעתן של נערות על המסלול בתחרות-יופי, שכן אימנו אותן (“בקורס לטיפוח החן”) בהליכה עם ספר על הראש, כדי לחקות את האשה הפרימיטיווית. (האין זה אבסורדי? ללמוד להלך “נכון” דווקא ממצב בלתי-נכון – כדי להתהלך בעולם של היום כמו רבקה אמנו!)

כל חוקי הנימוסין, ובמיוחד טיפוח-החן של האשה – הנמכרים לנו כמעין תעודת-כניסה לעולם של אצילים, שבו הגברת היא “ליידי” והגבר – ג’נטלמן, כוונתם האמיתית לדאוג להפרדה בין המינים. ההפרדה הקיימת היום עמוקה ויסודית מפני שנתרבו עם הזמן גם תחומי העיסוק השונים. אם בעבר עוד הזכירו הבגדים במקצת אלה את אלה, הרי במשך השנים, נתגבשה ההפרדה של התילבושת ל"אופנה" – שטח חדש ופרק מיוחד בהנצחת השוני.

ה"נימוסין" – תורה של אנינות טעם לחברה מתורבתת – מעדיפים לראות בגינונים כלפי האשה, משום מחווה כלפי המין היפה-החלש. ממש כך, מבקשים גם כל המדעים וכל החוקים החברתיים להצדיק את ההפרדה בין שני המינים, הנראית בלתי-הגיונית מכל בחינה אחרת. מאחר שאיש אינו רוצה להאשים את חוקי-המסורת בקיפוח האשה, אין רואים בנימוסים אלא הפגנה אבירית שאינה מזיקה לאיש, ואפילו מוסיפה פילפל לחיים.

אם הנימוסין נתפרשו בעינינו כחוקים הדואגים שאדם יכבד את זולתו ברוח “מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך”, הרי גם נימוסי הקימה בפני האשה מתפרשים כדאגה מיוחדת ליצור מעודן. לכן מסבירים שאשה המהלכת ליד גבר ברחוב, חייבת עפ"י הנימוס להלך בצד הפנימי של המדרכה, והגבר, מפני שהוא “מגן” עליה, חייב להלך בצד החיצוני (כשהוא, ולא היא, "חשוף לסכנות כלי הרכב). כאשר ילד נהנה לשמוע שהוא חזק יותר (אפילו בהיותו קטן) מאשה מבוגרת, אין להתפלא שהוא “משתכנע” ברצון כי הוא עושה מעשה נכון בקומו לפני אשה באוטובוס.

מסבירים לנו, הנשים, השכם והערב, כי אשה צריכה לטפח-את-החן מפני שהעדינות והחן הם הקונים לב גבר, ואין להתפלא על כך שאנו נענות ברצון גם למחמאות ביחס לגזע שלנו (המין היפה) וגם לעצות המעשיות המדריכות אותנו כיצד להישאר יפות, ולהלך יפה. בקורסים ל"טיפוח החן" משלבים את ההוראות המעשיות בצווי-הנימוס, ולפעמים גם בקורטוב של פסיכולוגיה (ההסברים “מדוע” חייבת אשה לשבת ברגליים צמודות ומשוכלות).

חינוך התינוקות לחקות את דרכי המבוגרים כדי להזדהות איתם, נשען על חוק מדעי, הידוע כ"חוק ההתנייה".

פסיכולוג בשם פבלוב גילה חוק זה בניסוייו עם כלבים. הוא גילה שאפשר להביא כלב לידי כך שיתפוש במוחו את הקשר בין בשר (מזון) לבין פעמון שמשמיעים באוזניו בו-זמנית. אם כלב מפריש ריר מפיו למראה הבשר, ואם משמיעים לו צילצולי-פעמון בשעת הגשת הבשר, ואם חוזרים על ההצמדה מיספר רב של פעמים, הכלב לומד לא רק שבשר ופעמון “הולכים יחד”, אלא גופו יפריש את הריר — בסופו של האימון — גם למישמע הפעמון בלבד.

ניסוי זה הוכיח כמה-וכמה דברים, והשלכות התגלית היו רבות ומשתרעות על כל עולם הלמידה, האסוציאציה והרגש של בני-האדם, אם כי ההתנייה שנעשתה בכלבים דיברה רק ברפלכסים פיסיולוגיים. מאז פבלוב, גילתה הפסיכולוגיה כיצד קורה שתינוקות מבינים שהסינר קשור במזון, או שהמזון קשור באם.

יחד עם גילוי ההתנייה של פבלוב נולד גם מושג ה"חיזוק". ה"חיזוק" הוא קוביית-הסוכר שבה משתמש מאלף-הכלבים, ובמיקרה של פבלוב — הבשר. כאשר רוצים שהכלב יבין כי מעשיו נכונים, נותנים לו את הפרס בצורת מזון, המחזק ומאשר את מעשיו. במשך הזמן נעשו גם ניסויים כדי להוכיח כי המזון צריך להיות טעים יותר מאשר מזין, כי גם כאשר ניתנו לעכברים מים שהומתקו בסכרין (שאיננו משביע), השיגו מהם אותה תוצאה שהשיגו מי-סוכר (המשביעים). מכל זה חשוב להדגיש כי הנועם הפיסיולוגי והפסיכולוגי (הסיפוק ההנאתי) משמש מניע מכריע.

ה"חיזוק" אינו בהכרח הפרס הנעים. יש שכר (נעים), ויש גם עונש (בלתי-נעים). “חיזוק-חיובי” הוא השכר, ו"חיזוק-שלילי" — העונש.

בתהליך ניסוייו של פבלוב בכלבים, גילה גם שחיזוק חייב להיות עקיב. הוא גילה שאם יצרף את הפעמון אל הבשר, יהפוך הפעמון חיזוק נעים המתנה את הריר. אם יוסיפו לפעמון אחר-כך גם חיזוק בלתי-נעים— יחברו, למשל, לגופו של הכלב אלקטרודה חשמלית ויעבירו בגופו הלם חשמלי מכאיב, אפשר בכך להביא את הכלב לידי נוורוזה. כאשר “ישגעו” כלב כזה עם שני חיזוקים נגדיים (פעמון הקשור בתפישתו עם משהו נעים, והלם חשמלי מכאיב), יתבלבלו תגובותיו, והרפלכסים הפיסיולוגיים ייפסקו, כאילו נוצר בהם קצר. הכלב מגיע לידי שיתוק. הוא רובץ בכלוב, כחולה.

תהליך זה מסביר את שייאמר להלן (בפרק על תיסכולי האשה), בקשר להתהוות הנוורוזה הנשית על-ידי אי-הבהירות של השכר והעונש שאנחנו מעניקים לאשה על אותו תיפקוד. (בתפקידיה כעקרת-בית אומרת לה החברה “מקומך במטבח”, והבית מתפרש כחיזוק שלילי; ובאותו תפקיד עצמו מעניקה לה החברה חיזוק חיובי, בהבטחה שהיא-היא “לב” הבית.)

אבל, עיקר רצוני כאן הוא להדגיש את ה"התנייה", כדי להסביר את הדגש הרב שהחינוך שלנו שם על השכר והעונש, ועד-כמה חייב הילד להיענות לכל החיזוקים בשנותיו הראשונות, בהיותו חסר-אונים ותלוי בסיפוק צרכיו במבוגרים. חשוב כאן גם להדגיש, כי ההתנייה הנעשית בתקופות הראשונות של החיים (שהן פרימיטיוויות מבחינת הצרכים), יוצרת הקבעה של תגובות המשתרשות ככל שהחברה מסביב מוסיפה על חיזוקי השכר והעונש של ההורים — חיזוקים זהים, ובשטחים רבים.

אם לשוב לענייננו (החינוך לדימוי נשיי ולדימוי גברי), אפשר להבין עד כמה אין לתינוקות ברירה אלא להתחנך כל אחד על-פי הסטריאוטיפ שמטביעים בו; ועד-כמה ההטבעה היא יסודית ומשתלטת, מפני שהתקופה הראשונה של חיי התינוק היא גם התקופה שבה מוטבעים ההרגלים, בדרך של אילוף והתנייה.

ההתנייה מסבירה גם את ההשפעה הגורלית שיש לאם בחיי התינוק, ומדוע האימהות, והאם הפרטית של כל אחד מאיתנו, הוטבעה בתודעתנו כערך עליון.

אבל כשם שניתן להבין את האימהוּת כמערכת-יחסים מותנית, כך ניתן, בהסתמך על המדע, להבין שאותה מערכת-התנייה אפשרית לא רק לגבי האם הביולוגית, אלא גם לגבי כל אם-מאמצת, או אפילו לגבי אֵם ממין-זכר.

האימהוּת הפכה אחת “הפרות המקודשות” של האנושות, בגלל תלותם של הצאצאים בפרה-האם. בחברה האנושית התלות היא ממושכת יותר מאשר אצל שאר בעלי-החיים, כי הבשלתו של התינוק מתמשכת מינקותו דרך ילדותו ועד להתבגרותו. תקופה זו מתארכת כיום עוד יותר, ככל שהחברה נעשית תרבותית יותר. התלות הביולוגית מתמשכת ככל שההכנה לחיים מתארכת; משך הלימודים מתארך, והתלות הכלכלית של הנוער המתבגר מאריכה באופן מלאכותי גם את התלות הביולוגית-פסיכולוגית.

במאמר “הסתגלות וחינוך” מאת פרופסור נתן רוטנשטרייך ב"מגמות" (מארס 1960), מדגיש רוטנשטרייך את ההבדל בין הסתגלות מתוך הכרח לבין הסתגלות חינוכית שיש עימה שפיטה עצמית והכרעה הכרתית של הילד. ההסתגלות הראשונה אופיינית לכל אורגניזם חי התלוי בסביבה לצרכי קיומו. האורגניזם מסתגל במיקרה זה, ומזדהה עם ההורים מפני שהם “הסביבה” שהוא שרוי בתוכה, ושממנה הוא מקבל את מזונו. האורגניזם אנוס לנהוג לפי הנתונים של הסביבה, אחרת יקפח את חלקו כאורגניזם. אין לו מקורות-יניקה משל עצמו ואין לו עוצמה משלו, זולת ההזנה שיכולתו הפיסיולוגית תקבל מן הסביבה שלתוכה הושלך. הסתגלות כפוייה זו שונה, מדגיש פרופ' רוטנשטרייך, מהסתגלותו של ילד בכיתה, למשל, שעה שיש בידו האפשרות לשקול כיצד ואיך יסתגל.

צורך ההסתגלות של התינוק אל סביבתו הראשונה מסתבר, איפוא, לאור תלות התינוק במבוגרים, ומתאפשר לאור החוק המדעי של יכולת התינוק “להתנות” את תגובותיו, ולפתח את ריגושיו בעזרת “עוצמת ההרגל” —מונח שטבע הפסיכולוג היל, המתאר את יציבותו של הרגל מסויים והתנגדותו להכחדה או לשינוי. “עוצמה” הוא מושג שמשתמשים בו לגבי ההזדהות. הילד או הילדה לומדים (ע"י ההתנייה והחיקוי) להזדהות עם דגם האישיות המטפל בהם. עוצמת ההרגלים, כמו עוצמת אילוף בעלי-החיים, תלוייה במיספר החזרות שהוחזקו ע"י שכר ועונש. כשילד מקבל אישור שהוא מתנהג “בסדר”, מחזקים בכך את התנהגותו. כאשר ילדה אינה מתפרעת “כמו ילד” אלא יושבת בשקט “כמו ילדה”, היא מקבלת אישור (חיזוק) להתנהגותה כשאומרים לה: “ילדה טובה.”

הילדה חשה ב"שכר" דרך החיוך, או דרך נימת-הקול. כשדגם החיקוי (האם או האב, או המטפל) נוזף בילדה הקופצת ומתפרעת “כמו ילד” — היא חדלה מהתנהגותה. היא תלוייה עד-כדי-כך באהבת ההורים (או המטפלים) עד שאין כל אפשרות שתתנגד לדעתם, או שתתן ביטוי לעצמאותה. אם היא ילדה (ולא ילד), האילוף שלה לשתוק כמו “ליידי” הוא כה מוקדם, שהיא נעשית הרבה יותר צייתנית-שקטה מאשר ילד, ואין כל סיכוי שביטויי עצמאות או עוצמה שלה יגיעו לידי ביטוי.

מאמרו של פרופ' רוטנשטרייך מתריע כנגד החינוך המשמש בידי החברה כאמצעי לסיגול הילדים לדפוסיה. “החינוך,” הוא אומר, “אינו רק אמצעי בידי החברה, אלא גם אספקלריה שלה. את האספקלריה הוא חייב להציג בפני החברה. הוא חייב לומר לה שאין העולם מתחיל ונגמר עימה; שיש מימד נוסף, הוא מימד הפוטנציה של האדם שלא נדלתה.”

ברעיון זה הוא רומז לכך שההסתגלות, כפי שהיא היום, הינה כפוייה, והיא גם חונקת. הוא אינו מבדיל בין ילד לילדה. בעיית הילדה אינה קיימת במדע. אבל אפשר להדגיש על-פיו את מה שקורה לילדה במיוחד.

יש סכנה בעצם ההסתגלות, בהיותה כובלת התנהגות, וקוטלת בכך את חינוך הפוטנציאל. דבר זה נכון שבעתיים לגבי הילדה, שמרסנים בה את כל ההתנהגות ה"שובבה", המחסנת, שאותה מעודדים בילד כ"הכנה לחיים".

חשוב, בעיני, מאמרו של נתן רוטנשטרייך כדי להביא את מסקנתו ש"יש במיכלול המציאות האנושית יותר מאשר מציאות אחת, יותר מאשר פני המציאות שאליה אנו מסתגלים ושעימה אנו נעים. ההיסטוריה מייצגת כלפי תקופתנו מבחינה חינוכית את גיבושי הפוטנציות השונות, זאת אומרת את האפשרות למציאות אחרת. היא עשוייה לסייע לחינוך בפריצת הכבלים של הסתגלות אל אותה סביבה אשר במיקרה אנו חיים בתוכה."

חיבּרוּת — מנקודת-מבטו של גבר

הרעיון שחברה זו איננה המציאות היחידה האפשרית, איננו חדש. לא רק מבחינה פילוסופית, או דתית, אלא בהסתמך על המחקר. הסוציולוגים הצביעו על כך בהתבססם על אנתרופולוגים. הוכח גם באופן מדעי, במחקרים של חיבּרות (socialization), כי הילד נוטל את זהותו ותפקידו מאנשים שהוא חי עימם: “האחרים החשובים” (כפי שכינה אותם הוגה-הדעות ג’ורג' ה. מיד). לאחר תקופת-מה לומד הילד כי מעשיו ותפקידיו משמעותיים לא רק לגבי החוג האינטימי המשפחתי, אלא זהים עם ציפיות של “חברה” מורחבת יותר. כלומר, לא רק אמא (או המטפל האחר) מצפה מן הילדה שתתנהג באופן שונה מהילד, אלא החברה כולה. (כלל “האחר” — the generalized other — בפי מיד.)

במחקרים אלה נקבע, שזהותו של האדם מוענקת לו תוך כדי פעולות חוֹברות: יחסי-גומלין בין הילד (התלוי ב"חיזוקים") לבין הסביבה המגדלת אותו, בתהליך של התנייה.

בחברה ה"מערבית" לומד הילד ע"י “חוֹברות” להיות גבר, וילדה לומדת להיות אשה. בספרו של ב.ל. ברגר: “הזמנה לפגישה (עם הסוציולוגיה)”, הוא אומר (בעמ' 104):

“בדיוק כשם שמצויים תפקידים גיזעיים שאדם רוכש ומזדהה עימם, כן מצויים תפקידים מיניים. האמירה ‘אני גבר’, יש בה משום הכרזת-תפקיד לא פחות מן האמירה 'אני קולונל בצבא ארה”ב'. כולנו מכירים בעובדה שאדם נולד זכר. לעומת זאת, אפילו הקפדן חסר-ההומור אינו מדמה בנפשו כי נולד עם נשר-זהב על חבל-הטבור שלו. אולם היות זכר מבחינה ביולוגית, הרי זה רחוק מאד מן התפקיד המסויים, המוגדר באורח חברתי (וכמובן, היחסי מבחינה חברתית) הנילווה אל הקביעה ‘אני גבר’. ילד אינו צריך ללמוד דבר כדי להגיע לזיקפה. אולם הוא חייב ללמוד להיות תוקפני, להיות בעל-שאיפות, להתחרות עם אחרים, ולחשוש מפני עדינות-יתר המתגלה בו."

סיפרו של ברגר מהווה, אגב, דוגמה טובה לכך שגם ספרים מודרניים-מבריקים נותנים לאשה, הקוראת בהם, את תחושת היותה חריג. ברגר מדבר בשנינות משכנעת על השפעת החיברות על האדם, ועל האפשרות שהחברה שלנו “אונסת” גבר להיות גברי — אבל גם הוא מדבר על הגבר בלבד. כל הדוגמות שלו הן כאלו היכולות לדבר רק על הגבר. הוא מדבר על “קולונל בצבא ארה”ב," על ה"פיסיקאי" העוסק בהכנות להשמדת העולם, על ה"כומר" בכנסייתו, או על “מסדר-הלוויות” — והרי כל אלה תפקידי גברים בחברה שלנו. המישפטים המסבירים כיצד “אדם בוחר לו אשה” — או את מצבו של “קתולי הנושא אשה לא-קתולית” — או כיצד “נשים” לא פתרו את בעיותיו של הגבר (במובן “נשים-יין-ושירה”), מחדדים עוד יותר את תחושתה של האשה, כי אין המחבר דן בה. כשהוא כותב (בעמ' 35) ש"הסוציולוג מוצא את נושא-מחקרו בכל פעילות אנושית" — עלי להסיק מכך שאין הוא מכיר ב"פעילות אנושית" של נשים או, גרוע מזה: שהנשים אינן קיימות בעיניו כ"אנוש" — ולכן אין הן כלולות בעניין.

אם ברגר מדבר על התרגשות סוציולוגית כעל “התרגשות שבגילוי הידוע כשהוא משנה את מובנו” (לראות באור חדש — אותו עולם שבו עשינו כל חיינו), הרי העולם המוכר שבו “עשינו את חיינו” הוא תמיד עולם המניח שבכל המדעים ובכל התורות מדובר מנקודת-מבטו של הגבר. לא מיקרה הוא, שבין ההגדרות של “מיהו הסוציולוג” מביא ברגר גם את זו של “משקיף”, שהעיר בלשון בוטה — “סוציולוג הוא בחור המבזבז 1,000,000 דולר כדי למצוא את דרכו אל בית-בושת.”

נקודת-מבט גברית היא, איפוא, גם זו של הסוציולוג המודרני ביותר, מפני שגם סוציולוג, כפי שמודה ברגר בעצמו — “הוא רק בשר-ודם, שאיננו מצליח להפריד בין תובנותיו (insights) המיקצועיות לבין ענייני היומיום שלו.”

בחיי היומיום שלנו, העולם הוא עולם של גברים (אף שסוציולוג כמו ברגר מוקיע את הדיעה שעולמנו איננו יכול להיות גם עולם אחר).

לכן, הדוגמות בספר הן, ברובן, מציאותיות, והן מאשרות את טענת הפמיניזם, שבגלל החינוך הקיים היום אין באמת במציאות שלנו “אסטרונוּס”-אשה.

הבעייה של היעדר נשים, או נשים כחריג, עדיין לא נחקרה. אף שהיא בעייה כל-כך מיוחדת, כל-כך ראוייה לחקירת הסוציולוגים, וכל-כך מבטיחה “התרגשות של אכסטזה” (המלווה, לדעתו של ברגר, חקירת כל בעייה שהיתה בלתי-ידועה לחלוטין ולכן גם בלתי-מובנת לחלוטין) — עדיין לא הצליחה לשמש נושא. ברגר קובע שהסוציולוג “חי בחברה, הן בשעות שהוא עובד והן בשעות שאינו עובד.” שלא כמו שאר האנשים:

———"האסטרונום אינו חי במערכות-כוכבים רחוקות, הפיסיקאי של הגרעין יכול, מחוץ לעבודתו, לאכול ולצחוק ולשאת אשה——— המומחה ללשונות זרות מדבר עם אשתו בשפת מולדתו———."¹

בניגוד למה שקבע הסוציולוג ברגר על עבודתו חסרת-השעות, הרי מנקודת-מבטה של האשה, מאחר שאין הוא משלב בתובנותיו את החצי השני של ה"חברה" (הנשים), אין גישתו מדעית, או מוסרית.

הסוציולוגים אינם שונים במובן זה מן הפסיכולוגים (כפי שנראה להלן), או מאנשי הדת או מכל גבר פטריארכלי. החזית המאוחדת הזו של אי-ההתייחסות לקיומה של האשה כאנוש (לבד מתפקידיה הביולוגיים), מעוררת את החשד שיש “כוונה רעה” בחזית זו. אם כי הכוונה-הרעה יכולה להיות “לא-בכוונה”, לגבי הפרט. מה שמעניין אותנו כנשים, הוא להבין כיצד מצליחה “תורת-הדימויים” לשכנע אותנו לראות את תפקידנו בחברה, ואת תכונותינו המיניות, כתורה-מסיני.

סיפרו של ברגר מסביר יפה כיצד נקבעת זהותו של האדם על-ידי החברה:

"התפקיד צר, מעצב ותוחם את הפעולה והפועל כאחד… בדרך-כלל הופך אדם לאותו דבר שהוא עושה כתפקיד."

קביעה זו עוברת בסיפרו כחוט השני, בכל “תורת התפקיד” של הסוציולוגיה:

—"אפילו זהויות הנראות לנו כ’אני-החיוני' שלנו, נועדו לנו על ידי החברה." — “אנו נעשים לזה אשר אליו כיוונו, כשפנו אלינו.” — “הילד הזוכה בכבוד לומד לכבד את עצמו.” — “ילד קטן המוחזק כ’שלומיאל' נעשה כזה, ממש כשם שמבוגר המוחזק כאל-מלחמה צעיר ונערץ, מתחיל לראות עצמו ככזה, ולהתנהג כיאה לדמות כזו.”

כאמור, אין בסיפרו של ברגר דוגמות לנשים. אל החוקים שבספר מסבירים כיצד הופכות הנשים מושפלות וחסרות כבוד-עצמי, מפני שמתייחסים אליהן כאל יצורים מושפלים.

אין בספר דוגמות להסביר מדוע האשה רואה עצמה כחלשה מפני שמתייחסים אליה כאל חלשה. היעדר הדוגמות אינו סותר את ההיגיון של ההיקש. אדרבה: היעדר הדוגמות לגבי נשים, מחזק את טענתי שהנשים כה בטלות בעולם של הגבר (והסוציולוג בכלל זה), עד שהפכו משוללות באופן מדעי ביותר.

אין פירושו של דבר שברגר הסוציולוג יתנגד לכך שאשה תצטט את מסקנתו, שעולם זה — וחברה זו — אינם האפשרות היחידה של קיום. כמו פרופ' רוטנשטרייך לעיל, וכמו ברטרנד ראסל ומרגרט מיד, שאצטטם להלן, יש להניח שגם הוא מדבר על אפשרויות אחרות — מפני שחברה זו לא הצליחה, ודרושה לנו חברה אחרת.

כשמדובר בתיקונים חברתיים של סוציולוג, הרי התיקון המכריע, לדעתי, הוא השינוי בתפקידיהם החברתיים של המינים.

“רק על-ידי חריגה מתוך השיגרות המובנות-מאליהן של חברה, נוכל להתייצב נוכח המצב האנושי בלא מיסטיפיקציות מנחמות. אין זאת אומרת כי רק האיש השולי או המורד יכול להיות אמיתי. פירוש הדבר הוא כי החופש מניח מראש שיחרור מסויים של התודעה. יהיו אשר יהיו אפשרויות החופש העומדות לרשותנו, אי-אפשר להביאן לכלל הגשמה כל עוד מוסיפים אנו להניח כי ‘עולם-הבסדר’ של החברה הוא העולם היחידי שבנמצא.”

ברגר מסביר מדוע מעטים האנשים השוחרים שינוי, על אף שיש בו “אכסטזה”:

“החברה מעמידה לרשותנו כוכים חמימים ונוחים למדי, אשר בהם יכולים אנו להתכרבל בחברת רעינו ולהכות בתופים המחרישים את יללות הצבועים באפלה שמסביב. ‘אכסטזה’ היא פעולת היציאה מתוך הכוכים כדי להתייצב בדד, פנים-אל-פנים, מול הלילה.”

הקטע הנ"ל הוא ההסבר של כל פחד משינוי — והוא העומד מאחרי כל חסידי הסטאטוס-קוו, המתנגדים ל"שיחרור-האשה".

כתוצאה מתורת הדימויים, ומהתפתחות שני המינים כמייצגי תכונות “טבעיות” שונות, קרה לאנושות דבר נורא: בכל פלג מיני קיימת רק מחצית התכונות של האנוש; ולכן, שני המינים מקופחים, בהיותם מעין חצי-אדם. מכאן, שאם החברה מכתיבה תכונות מסויימות לנשים, ואחרות לגברים, הרי כל התכונות ה"נשיות" אינן מתפתחות בגבר, ולכן גם הוא רק חצי-אדם.

התכונות שתורת הדימויים הטביעה בנשים הן, כאמור, שליליות בעיני הגבר. התכונות של ה"גבריות" אינן שליליות בעיני האשה. מאחר שאשה סבילה ונכנעת מקבלת את נקודת-המבט של הגבר (שהרי לפי רשימת תכונותיו הוא גם ה"חכם"), היא גם רואה עצמה בעיניו: כחלשה, טיפשה וכו'. הסברתי לעיל כיצד הופך האדם אספקלריה של עיני החברה (או הגבר — במיקרה זה).

התכונות ה"גבריות" (בחברה שלנו) לעומת ה"נשיות" הן, כפי שהוגדרו על-ידי הגברים: תכונות של החריג, הבלתי-נורמלי. התכונות השליליות, שאין בהן מכוח החיים, או מבהירות השכל, או מהפעלתנות של שעות היקיצה — כל תכונות “היום” — אינן לנשים. נשים הן “הלילה” על כל מוראותיו: הן חלשות, נכנעות, סבילות (פסיביות), רגשניות, פועלות באופן אינטואיטיווי (בניגוד לפעולה שכלתנית-מבוקרת), הן מיסתוריות, אינן יודעות מהן הן רוצות, בלתי-אחראיות, נוטות-למריבות, ילדותיות, בלתי-עצמאיות וזקוקות למישענת; הן שטניות, ערמומיות, הפכפכות, עוקצניות, קטנוניות, טיפשות וכו'.

כתוצאה מהיות חיוניות כדי לגדל ילדים, ניתנה להן כתוכנה “נשיית” — גם תכונת הריגוש האמהי, כקשור ל"אינסטינקט הביולוגי" שלהן.

כתוצאה מהיותן חיוניות לשמש את הגבר במיטה, ניתנה להן כתכונה “נשיית” — גם תכונת ה"יופי", כדי שתתהדרנה ותערבנה לחיכו.

כדי לשמור להן את ה"פסיביות" — ולהבטיח בכך את היותן נכנעות בכל עת להזדווגות (ובעיקר הזדווגות ואגינלית ¹ שיש בה אורגזם לגבר), ניתנה להן גם תכונת הקרירות-המינית, ונקבע שאין להן צורך בהנאה במין — ולכן, אין להן גם צורך “לבגוד”.

התכונות החיוביות של הגבר הן, כמובן, הפוכות בדיוק, כשם ש"יום" הוא היפוכו של “לילה”.

ומאחר שאין הגברים מולידים ילדים, אין להם צורך בחום אימהי או בביטויי-ריגוש באהבה, המיוחסים רק לאינסטינקטים האימהיים. גבר איננו מנשק את בניו, ואיננו מחבקם “כמו אשה”. הוא איננו מנשק (בדרך-כלל) את הוריו, קל-וחומר חברים סתם.

ומאחר שאיננו יכול להיות פסיבי כאשה — אלא אקטיבי, הוא המחזר אחר האשה, והוא הבוחר בה. אם הוא הבוחר, אינו חייב להיות יפה. צריך שיהיו לו רק תכונות המסייעות לו בבחירה טובה, כלומר עין בוחנת ושיקול דעת. זו הסיבה שאין חולקים לגבר תכונה של יופי אלא של חוכמה.

אם האשה מסכימה להסדר כזה, היא צריכה להיות לא רק בעלת תכונות של עבד (כניעה וסבילות) אלא גם טיפשה, ואפילו מאזוכיסטית. ואומנם, כל אלה חולקו לה כתכונות. בניגוד לה, אין ל"גבר" התכונה של כניעה — חובתו לא להיכנע. אין לגבר טיפשות, כי הוא יודע מה טוב לשניהם גם-יחד. יש לו חוכמה. אין לו גם תכונת המאזוכיזם, ולעומת זאת יש לו תכונות השליט: החלטיות, יד קשה, רצון ברזל, ובכל הנוגע לאשתו הוא הופך גם סאדיסט — כתכונת-נגד למאזוכיזם.

בניגוד להיעדר-החמימות כלפי ילדיו ושאר הבריות, ניתנה לגבר תכונת החום המיני, שבלעדיה לא היו יכולים להעניק לו את תכונת הפעלתנות המינית. יש לו, איפוא, די חום בשביל שניהם. בעוד אשר לאשה מותר להיות קרירה ו"פאסיבית" במיטה, הגבר חייב להיות תוקפן מסוג חיובי, ולא להתחשב ב"קרירות" האשה, כדי לבעול אותה בסערת-להט.

אין צורך להוסיף, כדי להוכיח שהתכונות שניתנו לנשים הן שליליות; אך מעניין לציין כי אבחנה זו בין התכונות של שני המינים (שהיא האבחנה ה"מעמדית" הראשונה בהיסטוריה), הועתקה במשך התקופות להגדרת כל המעמדות או הגזעים, או העמים הנחשלים לעומת הגדרת העילית השלטת. (כאמור לעיל, כל ה"קבוצות" וכל ה"פרטים" בעולם, נעשים ברבות הזמן אספקלריה של עיני החברה: הם נעשים, איפוא, נחותים, אם מתייחסים אליהם כאל נחותים.)

התכונות ה"נשיות" הוכתבו לכל קבוצה “מפגרת” ולכל גזע שה"תרבות" ביקשה להשתלט עליו. העבדים בכל העולם היו, כמו הנשים, “נכנעים, סבילים, טיפשים, רגשניים, מיסתוריים, ערמומיים” — ותמיד הצדיקו השליטים את שילטונם בכך שהעבדים “אינם מסוגלים” להסתדר מחוץ למעמדם כעבדים, כי “אין לסמוך עליהם”: הם בלתי-יציבים, בלתי-עצמאיים, אינם יודעים מה טוב בשבילם.

תכונות אלו יוחסו בעבר לאיכרים ולמשרתים, והן יוחסו גם לכושים באמריקה או לאפריקנים באפריקה הדרומית, כדי להצדיק את ה"הפרדה"² וליצור את הפער בין הטוב לרע.

תכונות אלו (נשיות) מייחסים גם בישראל, לעדות המיזרח. האשכנזים מתייחסים אליהם בעליונות מפני שהם, לדעתם: רגשניים, “סתומים”, בלתי-יציבים, “אוריינטליים”, נוטים להיסטריה ולהפרזה, ובסך-הכל מפגרים-לכאורה, לעומת עדות יוצאי המערב.

“הפנתרים השחורים” בישראל — המבקשים להיטיב את עצמם, נחשבו בעיני הממשלה כאנשים היסטריים, רגשניים, בלתי-אחראיים למעשיהם; אנשים “לא-נחמדים” (בשפת גולדה), שאין להם אנינות-הטעם כדי לארגן את תביעותיהם ולהגישן בשנינות גברית, או — שאינם מסוגלים לדאוג בעצמם לעצמם.

תכונות נשיות מייחסים גם לכל זרם אמנות או סיפרות או ארכיטקטורה בלתי-מאוזנים. כל דבר שיש בו גודש, הוא “נשיי”. כל אמנות ההופכת “מאניירה” — שיש בה סימני ניוון בצורת הצטעצעות ולעיסה-חוזרת, היא “נשיית”. כל פסל רכרוכי “חולני” הוא נשיי. כל עמוד בבניין יוני, חסר עוצמה ויציבות, הוא “נשיי”, וכל עמוד מאסיבי ויציב הוא “גברי”.

כתוצאה מחלוקת התכונות הנ"ל מובן מדוע האשה נחותה שבעתיים אם היא משתייכת למעמד נחות, או לעם נחות, או לגזע נחות. כלומר, אצל הכושים, אצל העבדים, אצל ה"פנתרים", או במשפחת האיסלם — האשה נחותה כאשה, ונחותה כגזע או כמעמד. לפעמים היא נחותה גם כגזע בתוך עם נשלט — כלומר, יש לה נחיתות משולשת, שבתוכה ה"נשיות" היא הראשונה, בהיותה בינלאומית.

כתוצאה מן ה"שוני" בין המינים, נוצר קרע. אבל גרועה מן הקרע עצמו הגזירה שנגזרה מן ה"שוני" — שכל מחנה המין האנושי, הנשיי והגברי גם-יחד, נמנע ממנו להתפתח כאדם שלם. אין צורך להדגיש עד-כמה חסרות התכונות הגבריות לנשים כדי לאפשר להן “כוח” (שהרי אפשר גם להגדיר את כל תכונות הנשים כולן בשם אחיד: "חולשה"). אבל, יש להסביר לגברים כי כל תכונות הנשים, שהם מסתייגים מהן ואינם מקנים לעצמם — הן בבחינת חסר חמור להשלמת אישיותם. גם הגברים, כמו הנשים, לעולם אינם יכולים לפתח עצמם כאדם שלם, למרות כל נכונותם, ולמרות הנטייה המודרנית להנחותם לקראת מימושם העצמי, כשלם.

כשם שחסרות תכונות השכל לנשים, חסרות תכונות הרגש לגברים. יתר-על-כן: חסרות להם דווקא התכונות הלבביות העושות את האדם אנושי: רוך, חמימות, גמישות, אינטואיציה, אבהות, הידברות, פתיחות, סובלנות וכו'. בלי כל אלה אין לדבר על “אנושיות” או על אופי “הומני”, שהוא המפתח ל"מימוש העצמי".

זו הסיבה לכך שכל הטיפוסים ה"גבריים" עד קיצוניות, הם ילדותיים מחד, או תימהוניים מאידך. סימלי הכוח, כמו ה"ג’יימס-בונדים" הדון-ז’ואנים, אלה ש"אינם יודעים" לטגן ביצה, וסימלי השכל, כמו הפרופסורים המפוזרים, המטגנים את השעון כשהם מתבוננים בביצה…

שני סוגי הסטריאוטיפ הגברי — בעלי-האקדחים או בעלי ה"רציו" — אינם יודעים גם להסתדר עם כאב-ראש פעוט או נזלת קטנה. ה"גבר" בקיצוניותו איננו אדם מבוגר, ואיננו “אנושי”, כי אין אישיותו שלמה. חסרה לו ה"נשיות". לסיכום: שני המינים סובלים חסר.

הציפיות מן האשה, על-פי הפילוסופיה של מישחק-המינים (תורת הדימויים) ברורות מאד. אין כל אפשרות למקוריות, כי כל אשה בעולם (שכמעט כולו פטריארכלי) חייבת להיות – מעל לכל – בדיוק מה שכל אשה היתה בעבר: רעיה ואם. כלומר: עקרת בית כתפקיד וכייעוד.

השוני המכריע, והאפלייה-לרעה, בגישת החברה אל תפקידי שני המינים, הם בכך שאין אשה רשאית לחרוג מן המקובל בעבר, לגבי ייעודה העיקרי בחיים. בשבילה נקבע מראש שהיא רק-אשה, כתפקיד. דבר זה איננו חל על הגבר, שאצלו להיות “בעל” או “אב”, איננו תפקידו בחיים, אלא תוספת כלשהי לתואר. התפקיד של הגבר מתבטא בעבודתו. כלומר, במהות-הקיום האישית שלו, המשתנה מגבר לגבר.

גישה זו לתפקידי האשה, הותירה לה רק את השטח הצר של הבית הפרטי, והגוף הפרטי שלה, כדי לתפקד בהם. ולכן, בלית-ברירה, נאלצה האשה תמיד לעצב את דמותה אך-ורק בשלושה תחומים, קשורים לנ"ל, שאין לגבר דריסת-רגל בהם, משום שאין לו גם עניין בהם. העובדה שעקרת-הבית היא המקופחת ביותר מכל סוגי העובדים בעולם (בהיותה “לא-עובדת” מבחינת האיגוד המיקצועי), תורמת לכך. עובדה זו הופכת את כל “תרומתה” של האשה לבית בלתי-משמעותית. תוך שהיא לומדת “לוותר” על קריירה לטובת הבית, אין הוויתור שלה מוערך בבורסה של הגברים.

התחומים הבילעדיים לאשה, שבהם היא יכולה להשתכלל ללא קושי מבלי להיות מואשמת ברצון לחקות את תפקידי הגבר, ובהם היא יכולה לזכות בשירי-תהילה כגון “אשת-חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מיכרה”, או בתואר של “מלכה”, הם: 1) תחום המין; 2) תחום השירותים; 3) תחום הנוי.

בין אם היא עובדת רק בבית, ובין אם היא עובדת-בשכר בחוץ, אופי עבודותיה נשאר מקביל לרצונו של האל: “העזר-שכנגד”. במיטת-הנישואין, או בעבודות-עירום בחוץ, בעבודתה כעקרת-בית, ובמרבית עבודותיה כ"אשה עובדת", בכל תפקידיה כאם, בכל טיפוחי היופי והקישוט של גופה, ביתה, לבושה, היא מתבטאת כ"עזר-שכנגד", מה שמאיר אותה לצד הדרך, לא על הדרך.

חברותי, הנשים, כועסות עלי כשאני אומרת דברים בוטים, כמו למשל שכל אשה היא “זונה” אם היא נכנסת למיטה “רק בשבילו”. הן אינן מסכימות לשמוע כי האשה הפכה אובייקט הסוחר בגופו. מאחר שרוב חברותי משכילות, פחות או יותר, וברובן אינן משיכבת העדות הנחשלות, אינן רואות בעיניהן את נחיתותן הכללית, כנשים. הן גם לא שמעו מה שסיפרה לי עוזרת-הבית שלי, יוצאת פרס – שאביה (“אצלנו אבא זה מלך!”) אילץ אותה להינשא לבעלה, ובעלה מכריח אותה לשכב איתו, וללדת לו ילדים. חברותי אינן רואות מה שראיתי אני: סימנים כחולים על ירכיה של האשה, מן המכות שהעניק לה הבעל על שבדיקת-ההריון שלה היתה שלילית.

אבל, גם כשנתקלתי בנשים, החיות בחוסר-סיפוק מיני מפני שאסור להן לתבוע מבעליהן את המין, וגם כשנתקלתי בתופעה ההפוכה, המקובלת יותר, של נשים החיות בביתן כזונות פרטיות – למדתי כי אין הן רואות את מצבן כך. לכל היותר הן, כמו העוזרת שלי, מתייחסות אליו כאל גורל (“ככה זה, מה לעשות?”). כל אשה כזו, בביתה, אחרי נישואיה, חשה כי היא “חייבת” את גופה לבעלה, גם עלפי דין תורת ישראל, גם על-פי עצת הרופאים, הדואגים לבריאותו של הגבר, וגם מן הטעם הפשוט – שאם-לא-כן יבגוד בה הבעל. זהו תהליך כללי שכיניתי אותו לעיל “חצי-האמת”, ושאפשר לקרוא לו בשם היותר-פופולרי: “שטיפת-מוח” של האשה. הכל מחנכים את האשה ללמוד שגופה והיא היינו-הך המה, וכי גופה שייך לבעלה.

כאשר מנסה אשה מודרנית להחליט כי גופה כן שייך לה, היא נתקלת במוקדם או במאוחר בחוק הממלכתי שלנו המונע ממנה לבצע הפלה, או פוגשת בעוזרת-בית כנ"ל, ושומעת מפיה כיצד עדיין ייתכן “למכור” גופה של אשה. או-אז היא נוכחת לדעת כי אין לדבר על “מודרניות” או “קידמה”, כשמדובר בגוף האשה. אמא חינכה את כולנו שאבא-יבוא-ויחליט. אבא חכם יותר. אבא, או תחליף-האב בשאר הרשויות (דיברתי לעיל על שיטת הסמכות בכל המערכות) מחליט מה נכון בשביל גופנו. הסמכות הגברית “מכניסה” אותנו להריון, “מונעת” מאיתנו להחליט בעצמנו מתי ללדת, וגורמת לכך שכמעט כל ילד שלישי בא לעולם בטעות. רק לעיתים רחוקות מתבטאת ה"טעות" בילד רצוי. בדרך-כלל, התוצאה היא – ילד בלתי-רצוי.

ילד בלתי-רצוי, דחוי, הוא רק אחת הדוגמות לצורך הדחוף בשיחרור האשה. אי-שוויון חמור בתחום אחד גורם אי-שוויון חמור בשטח אחר, אשר ודאי אינו טפל בעינינו: הילדים. לא רק אשה הנולדת כ"רק-בת" היא אדם דחוי וחסר-ביטחון אלא, כאמור, גם כל ילד שהריונו ניכפה על האם.

החיים מסביבי מזמנים לעיני את המציאות, שהיא תוצאה של המנטאליות הפטריארכלית. הנשים לא רק חיות עם בעליהן מפני שאינן מסוגלות, כחלשות, לחיות לבדן, ומתייחסות לנישואין כאל הרע-במיעוטו; הן גם נותנות לבעליהן את המין (או מונעות מעצמן את המין), כי יותר קל “לתת” מאשר “להילחם” (כשם שקל יותר להדיח את הכלים לבד מאשר להילחם עם הבעל שיעזור לך). מחנכים אותנו שנישואין מחייבים חדר-שינה וסלון – ובחדר-השינה, המיטה היא מיטה כפולה – בשביל לישון יחד. עצם הגישה של ה"יחד" תכליתה לבטל את האחד, כדי להפוך ל"אחד" זוגי בכל המובנים האפשריים. ואשר לנו, הנשים, אותנו מחנכים “לתת לו לאכול”, “לתת לו בית” ו"לתת לו במיטה."

ידועה המימרה של אם אנגליה המדריכה את בתה לקראת ה"מיבצע" המיני המחכה לה אחרי טכס-הנישואין: “עצמי את העיניים, בתי, וחשבי על בריטניה הגדולה!”

אולי זה נשמע כהלצה, אבל זה בדיוק גם הקו של יועצי-הנישואין למיניהם, והפסיכולוגים, המדריכים את האשה ל"הסתגלות" ולוויתור. וזהו הקו של עידוד-הילודה, או החינוך הדתי, אם כי המניעים של סמכויות-החינוך השונות, שונים.

מאחר שהאשה אינה יוזמת, ואינה פעילה, ואין לה לכאורה “צורך” במין, מדברים כל היועצים רק על “לתת” מין, ולא על “לקחת”, או “לדרוש” רחמנא-ליצלן. על-אחת-כמה-וכמה אין מדובר ב"לקחת משדות אחרים". הבגידה בבעל היא חטא הדן את האשה לגירושין מיידיים על-פי הרבנות ועל-פי התורה. מן הכתובים ניתן ללמוד על מישפטי הלינץ' והסקילה הראוותניים שנעשו בעבר לאשה שבגדה, בעוד הגברים בגדו ו"לקחו" את המין בצורת אשה חוקית נוספת או פילגש, מימי התנ"ך ועד עצם היום הזה.

לכן מגלות גם חברותי המשכילות סלחנות כלפי הגבר הבוגד באשתו. הן יודעות שהגבר זקוק לנשים רבות. גבר שיש לו חתיכות הוא “גבר” – והן אוהבות “גבר”, לא “סמרטוט”. (באחד המישאלים שערך הירחון “את” לבחירת הגבר הפופולרי של אותה שנה, נבחר משה דיין, בהיותו עדיין שר-הביטחון. הנשים הבוחרות ציינו שהוא “גבר” מפני שהוא מצליח עם נשים. הן בחרו בו בגלל כוח-הגברא המפורסם שלו, לא בגלל כושרו כשר-ביטחון.)

אך החברה שלנו מונוגמית רק על-גבי הנייר. החשיבה שלה עדיין פוליגמית. גם כשנשיאת שתי נשים, למשל, היא בניגוד לחוק. כך הפך בישראל “חרם דרבנו גרשום” לחוק המדבר על איסור נשיאת שתי נשים, והוא איננו מדבר על גירושי אחת מהן, אם הנישואין נעשו, למשל, במדינה ערבית. אדבר על כך ביתר אריכות להלן, אבל כאן ברצוני רק לציין כי בכל מיקרה מדובר על נישואי הגבר לאשה אחת או לנשים רבות. מעולם לא דובר על מצב הפוך. כל הנימוקים ה"הגיוניים" למצב זה, אינם מצליחים לשכנע, מפני שכולם מתבססים על חשיבה סבוכה, שהיא תוצאה של נקודת-מבט גברית. החשיבה עדיין גברית, אוטיסטית, אגוצנטרית.

כתוצאה ממדיניות זו הופכת, כאמור לעיל, כל אשה לזונה במיטת-הנישואין, עד-כדי קיום יחסי-מין תוך סלידה, או ויתור, כדי לקנות שלום בית. החברה מזדעזעת, כמובן, כשנשמעות האשמות “גועליות” כאלו. היא טוענת, באלגנטיות האופיינית לכל תרבות-שקר, כי “אי-אפשר להכריח אשה” לחיות חיי מין. יש המגינים גם על מעשי-אונס, באותה רוח. הם טוענים שאין האשה נאנסת, אלא כשהיא רוצה בכך. טענות החברה הן שוב “חצי-האמת”, מפני שאינן מביאות בחשבון את המיכלול של נחיתות מצבה של האשה. במיכלול הכללי, כל טענותיה של החברה נגד האשה – נגד זו הנדכאת ונגד זו הנאבקת להשתחרר מן הדיכוי – הופכות שקרים מוסכמים וצביעות.

לא-מכבר, כשחזינו בישראל בסידרה הטלוויזיונית “ההגדה לבית פורסיית”, נזדעזענו כולנו מסצינת ה"אונס" שביצע סומס באשתו. כל הצידקנים בתוכנו הזדהו עם האשה, וסלדו מן הבעל הברוטאלי. מדוע לא נזדעזעו כאשר הסכימה להינשא לו מתוך חישוב קר ומעשי? כמובן, כשהכל מתנהל באלגנטיות ובצורה תרבותית, איננו מזדעזעים. החברה לא היתה מזדעזעת מן העובדה שאשה חיה בלא אהבה חיי-מין מאזוכיסטיים עם בעל שקנה אותה בכסף ובמתנות. אנו רגילים לחצאי-אמת כאלה, ומזדעזעים מחצאי-האמת בשעה שהם לובשים חזות חיצונית ברוטאלית (“לא-תרבותית”).

והרי, בכל חיי-נישואין כפויים יש אונס-נוסח-סומס, אם ההנאה היא חד-סיטרית. “החופש המיני” הקיים היום לא הביא “שיחרור”. הוא הביא, בסופו של דבר, לזילזול-יתר בגופה של האשה. ה"מיני" שימש עדות מומחשת לכך. הכל נעשה על חשבון גופה של האשה בלבד. החופש המיני לא העניק לגבר יתר אחריות, ולא שינה את יחסו לאמצעי-המניעה (שהם גם היום באחריותה הבלעדית של האשה), ולא העניק לגבר יותר הבנה לגבי הצורך של האשה באורגזם.

כאשר מדובר על “שיחרור”, מדובר גם על הבראת המין ממצב “החופש המיני” שהחברה נקלעה לתוכו. ה"חופש" היה פיתרון כנגד דיכוי המין. הוכרז על “מוות לדיכוי-המין”, כשם שמוכר היום “מות המשפחה” כפיתרון נגד דיכוי האישיות. בשני המיקרים אין החברה מצביעה על המחלה, או על גורמיה. בשני המיקרים גם-יחד הפיתרונות הם חצי-האמת.

החופש המיני הביא ליתר-ביטול של הגוף. החופש מן המשפחה יביא לביטול היחס הרציני לאהבה, משל היינו מבטלים את ביקורת המחשבה על היצרים. הפיתרון איננו, איפוא, באלה – אלא בהקניית יחס חדש אל האשה, כשותפה למשפחה ולמין. אפשר, כמובן, לקרוא לכך “שוויון-זכויות”, אבל זו בדיוק דוגמה לכך שמדובר בשינוי של נקודת-מבט שגררה שרשרת עיוותים, ו"שוויון-זכויות" אינו מסביר כאן מאומה.

שינוי נקודת-המבט הגברית מיועד לגאול ממצבה בעיקר את שיכבת הנשים הנחשלות, כמו העוזרת הנ"ל: נשים מוכות, עניות, חסרות-מיקצוע, שאין להן מעט ההשכלה או הכוח להיעזר בגלולה נגד הריון, או בעורך-דין נגד מכות הבעל. הרע מכל הוא שדווקא שיכבה זו מגבירה את הילודה, והילדים באים לעולם ב"סביבה" הקובעת פיגור.

ב"סביבה" זו, גם כשאין הגבר מרביץ או אונס, האשה יודעת היטב מי האדון. לכן, חובה על נשים משכילות להישמר מלתקוף את רעיון “שיחרור-האשה” כבלתי-מציאותי בחברתן הנאורה.

אשר לחברתן ה"נאורה", גם בה ידוע לנשים היטב מיהו ה"אדון" בבית, אף שהן טוענות כי הן החזקות באמת, כי הן ה"שליטות-באמת". עצם נכונותן לחיות במערכת של תחבולות והתחכמויות כאלו, מוכיח שהגבר כפה עליהן כליל את מיסגרת הפטריארכליות שלו. הוויתור שלהן (כדי שיהיה שלום-בית), תכסיסיהן, כדי שהבעל “ירגיש שהוא האדון” (גם כשהוא תינוק בעיניהן), כל אלה אומרים בעליל, שהן קנו את עיסקת-החבילה של חיים ללא שיחרור.

אני מכירה נשים אין-ספור שנותנות לו את המין (“נותנות לו”!) כמו אותה בת של אם אנגליה, כשהן עוצמות את העיניים. מעטות חושבות על “בריטניה הגדולה” או על “ישראל” (הזקוקה, בעצם, לריבוי אוכלוסין). הן חושבות על משהו אחר. או על מישהו אחר. או חושבות – “שזה ייגמר כבר.”

או – אם הגבר איננו איתה במיטת-הנישואין, אלא במיטת הפילגש, הן עוצמות את העיניים ומחכות בכניעה ש"זה יעבור לו."

במיקרים של “ויתור” גמור, יש לאשה מנגנון מאזוכיסטי, המסייע לה לחיות בצד הבגידות שלו. היא מעניקה לו “רשות” לבגוד, ואז היא הופכת אוטומטית גם אשה נפלאה, וגם אין כל “בגידה”. אני אפילו מכירה נשים “מתקדמות” המכריזות שאצלן הגבר לא יהיה כבול רק מפני שהוא נשוי להן. הן קוראות לעצמן “משוחררות”, אך מפגינות עבדות. את ה"שיחרור" הן מעניקות לבעל.

באותו היגיון של “שיחרור”, הן גם משמשות לעיתים ככומר-ווידויים. אשה אחת סיפרה לי כיצד הכריח אותה בעלה לשמוע על כל בגידותיו, מפני ש"הוא היה כל-כך ישר שלא יכול לעשות דברים מאחרי הגב". אם היא אשה “טובה”, היא מבינה גם זאת, כפי שחונכה לדעת כי גבר זקוק ליותר מאשה אחת. האשה הופכת כומר-ווידוי, וגם אמא לבעלה. היא מטפלת בו בסבלנות, כבילד שיש להמתין עד שיעבור את הגיל הבעייתי. תוך כדי התהליך כולו היא ממשיכה לשגע את השכל של עצמה. היא מקבלת כ"טבעי" את בגידותיו, את תפקיד ה"כומר" וה"אם". היא מאפשרת לו לבגוד, היא מנקה את מצפונו, והוא מיטהר משיגעון-התיסכול שלו. הוא חופשי, והיא מתוסכלת, חצי-משוגעת. ואם ויתרה גם על המין – איבדה צלם-אנוש.

במיסגרת הכללית של החינוך לקידוש-השם ולגמילות-חסדים כמו זה של סבתא שלי הפכנו אנו, היהודיות הצדקניות, לנוצריות ה"נותנות את הלחי השנייה". אחרי הלחי-השנייה, התבטלנו לחלוטין.

הטכניקות שונות לפי המיקרה. כשמחליטים שצריך לקבל את כל העניין כדי לקנות את מערכת הנישואין, או כדי לחיות בחברה בכלל, לומדים ומשתכללים ב"טכניקות". לומדים להמשיך “לתת מין” לגבר, שהוא האדון בבית, גם בשכבות נחשלות וגם בשכבות העילית. לומדים להיות כומר, אמא, “מלכה” או – נזירה. כמעט בכל הטכניקות יש שיעבוד. הטכניקה היא אישית, ונשים רבות סיפרו לי עליה. כולן, כמובן, מיהרו לציין שהן נגד “שיחרור האשה”, מפני שהן חוששות בחולשתן, כי כל שינוי במצבן יהיה אך לרעה.

האחת אמרה: “במקום לבזבז אנרגיה על ויכוחים איתו, קל לי יותר לתת לו, ונגמר. אחר-כך אני יכולה לחזור בשקט לעיסוקים הפרטיים שלי” (“עיסוקים” שאינם שייכים לתפקידה העיקרי להיות רעיה ואם).

אחרת סיפרה לי שהיא יושבת ליד הטלוויזיה עד הסוף, כדי שתהיה בטוחה שתגיע למיטה הזוגית לאחר שהוא כבר נרדם. אחרות ממציאות מיחושים: כואב לי פה. כואב לי שם. יש לי גירוי בין הרגליים. אחרות משקרות: “אני עוד לא נקייה מהווסת”. “הרופא חושש שזה יפריע להריון.”

אחרת לובשת פיג’מה גברית במקום כותונת שקופה. אחרת נכנסת למיטה עם סיכות-סילסול וקרם-לילה, כדי להרוג לבעל את התיאבון.

כך נלחמות הנשים בתענוג חיי-המין. מאחר שהחינוך המיני בנוי על כך שהמין נועד לרבייה, הפך המין “האמיתי” לזה המביא לגבר את האורגזם תמיד, ואילו לאשה – רק לעיתים רחוקות. הוכח היום, לאור מחקרים שונים (כמו אלה של מאסטרס וג’ונסון), כי המקור לגירוי המיני באשה הוא דווקא איזור הקליטוריס (הדגדגן) שעל-ידי חיכוכו, אם ישירות ואם בעקיפין, אפשרי אורגזם לנשים¹.

בד-בבד עם ביטול רצוננו מפני הגבר, וביטול הצורך שלנו ב"אורגזם", ויחד עם החינוך לא “לשחק” באברי-המין שלנו, למדנו גם שאי-אפשר לנשים לבגוד בלי אהבה, וכי כשהגבר בוגד – זה עניין גופני בלבד. החינוך הזה השאיר בידי הגבר את ההנאה הגופנית, בעוד אשר לנשים נאמר כי אין להן יכולת (או צורך) בהנאה גופנית. באופן מעשי, כל הדיבורים על הצורך של האשה באהבה כדי לשכב, הפכו סרק. כי תוך רכישת מנטאליות “גברית” כנ"ל, למדה האשה מניסיונה, כי אפשר גם אפשר לבגוד בלי אהבה, או לשכב לילה-לילה עם בעל הבוגד בה, או המתכחש לצורך שלה בהנאה. וכי כיצד אפשר לחיות עם גבר, הסבור שרק לו מותר לאהוב דברים האסורים עלייך?

זנות

הזנות היא המצאה של הגברים. חיי-המין האסורים, במוסר הדתי, הפכו את גוף האשה ערך בזוי. הזנות אפשרית רק כאשר סוחרים במיצרך בזוי, תמורת כסף. מי שבוגד בעקרונות או מתכחש לאמונותיו תמורת בצע-כסף, גם הוא זונה. אי אפשר לזנות במשהו אהוב או יקר. מכאן שהזנות של הנשים היא מיסחר במיצרך הבזוי על עצמן.

הזנות היא פיתרון למתח מיני, בחברה אשר ראתה במין חובה, אבל חובה מותרת אך-ורק לשם ריבוי. הזנות היא תוצאה של דיכוי המין, ולכן יש אמת במימרה שהזנות היא המיקצוע העתיק ביותר בעולם, אם נניח שעם תחילת העולם ה"תרבותי" נברא גם דיכוי המין. ואומנם, כך הוא לגבי החברה הפטריארכלית שלנו. מאז הוכרז על שינאת חווה, “אם כל חטאת”, הפך הגבר “בוגד”, כשהזונה מוכרת לו את גופה, שאלוהים שונא אותו ממילא.

כל עניין הזנות הפך שוק-שחור המותר (חלקית או לחלוטין, בהתאם ל"קידמה" של המדינה) אך-ורק לגבר. הגבר איננו מוכר את עצמו. להיפך, הוא קונה ומשלם יפה. לכל היותר אפשר להאשים אותו בקנייה בשוק-שחור, אבל דבר זה גם הוא לא נאמר, משום שהחברה מבינה את העניין כצורך גופני, הכרחי, שאין עימו דבר.

כאמור לעיל, כל מיבנה ההתייחסות אל המין מציג את היצר המיני, והצורך באורגזם, כלחם אשר רק הגבר יכול לאכול. הרופאים מלמדים את הנשים כיצד לספק לבעליהן מנות קבועות של מין, כדי למנוע מהם מחלות, והפסיכולוגים מלמדים אותן להבין כי כישלון של גבר בחיים עלול לנבוע מחוסר פורקן המין שלו. את האשה מלמדים לגרות ולעורר. את הגבר אין מלמדים לגרות את האשה ולעוררה, להתייפות או להתנקות, כדי שיבין כי נחוץ גם לה פורקן המתח המיני.

היחס אל כוח-הגברא הוא כמעט מדעי. קיימים כל מיני שיקויי-סבתא שתכליתם לעורר כוח-גברא, וכל ההלצות הסובבות סביב “המזכירה”, או “הבגידה”, נועדו להוכיח עד-כמה הוא “יכול”.

האווירה הכללית אפילו הופכת את ה"בוס" בוגדן. המזכירה-פילגש משקפת את יוקרתו של המנהל. ואין פלא בכך, מפני שגם מיבנה היחסים של מזכירה-בוס מכיל אותם מרכיבי גבר-אשה הקיימים במשפחה.

העובדה שהזונה שימשה תמיד כ"מכבה-שריפות" לגברים, תרמה לא מעט למסקנה הכללית שאין לאשה צורך בהנאה מן המין. היא היוותה גורם מסייע להתייחסות אל המין כאל “אקט” (של הגבר) בלבד. היא תמכה בגישה הכללית שגרסה כי המין כמוהו כעשיית צרכים, המשחררת ממתח העצירות (של הגבר), כשהאשה היוותה לו תמיד מעין בור-שופכין.

הנשים מעולם לא לחמו בזנות. הן אפילו לחמו בהטבת תנאי הזונה, או במיסוד הזנות ובהגנה מפני “רועי-הזונות”. מעולם לא לחמו כדי לעקור כליל את הזנות על-ידי טיהור היחס אל גופן, וטיהור מוסד המין בכלל.

.

עירום נשיי

מאחר שהנשים הורגלו לשמש כלי-שרת במין, וחפץ לנוי, אין הן מזדעזעות גם מכך שנשים בכל העולם עוסקות ב"סטריפ-טיז" באופן מקצועי, או שבכל העולם נשים סוחרות בגופן כדי להצטלם ולהופיע, בתנוחות בהמיות, משפילות, מעל דפי העיתונות של הגברים.

יש אומנם נטייה להפגין פה-ושם גם עירום גברי בעיתונות הגברית – אבל זהו המיעוט. נשים טענו באוזני בעצמן: “אין מה לראות בעירום גברי”, ובכך הן מצדיקות את טיעונן, שהעירום הנשיי בעיתונות הוא אך-ורק יפה, ואפילו – אמנותי. “אמנות” העירום הגברי, לעומת זאת, היא בגדר טאבו בעיתונות של הנשים.

בתצלומים המופיעים על דפי העיתונות הגברית, קשה להבחין בדרישה “אמנותית”. המגמה היא פורנוגרפית-טהורה, כשגוף האשה הוא מיצרך, בפירוש. מאחר שהגבר מתגרה גם למראה-העין, די לו בראיית המיצרך בתנוחות מגרות. שערי הירחונים המגיעים גם לישראל, מכל העולם, אינם מראים עירום גברי אלא נשי – ובתנועות המשפילות את האשה לדרגת “לוליטה” (זונה-תינוקת), או “לולה” (זונה-מיקצועית).

כמעט בכל דוכן-עיתונים בישראל מופגנים כיתבי-עת פורנוגרפיים כאלה, החל מ"בול", ו-“Playboy”, וכלה בעשרות שבועונים או ירחונים מחו"ל. חתר מיקרי של אחד מחודשי קיץ 1974 הדגים, למשל, את Euro girls – שהציג חזה חשוף של אשה; Playman הפגין נערה בלי מכנסיים; Skirt – הראה נערה בגופייה שקופה וישבן חשוף; Romance – הראה נערה עירומה שזופה; All man – הראה אשה “לבושה” חלוק שאותו היא מרימה כדי שנראה מה מתחתיו; Debonair של חודש אפריל הפגין נערה עירומה כש"לבושה" היחידי הוא ענק לצווארה; ו-Debonair של חודש מארס הראה על שערו גם את תוכן הירחון:

“לעשות את זה בשיטה הצרפתית” –

“בת תשע-עשרה – ועירומה” –

“הראי את הכל.”

האשה רגילה לסחור בגופה, אם במיטה (“אם אתן לך – מה תקנה לי?”) ואם כ"נערת-שעשועים" במועדון-לילה אשר לפעמים מסיימת את הערב במיטה עם הלקוח, ולפעמים רק עוזרת למכור לו את המשקה היקר. כ"פצצת-מין" היא משמשת לא רק “שפנפנה” במועדון, או מלצרית שישבנה או שדיה חשופים, אלא גם מוכרת של הסרטים הרציניים לעולם הרחב. והיא מתערטלת לא רק על המסך כדי למכור את הסרט, אלא גם לפני שהיא מגיעה למסך, במיטת הבמאי. כמוכרת גופה היא גם מועסקת כ"מארחת", ואפילו מטעם מוסדות רישמיים, כשאלה מספקים לאורח חשוב “חברה” בעיר זרה.

שימוש בגופה של האשה נעשה מאז ומעולם גם בשליחויות רציניות למען המולדת, בתפקידי המרגלת, המוציאה סודות מן האוייב באמצעית גופה העירום.

גברים רציניים אינם שותפים לגל העירום השוטף היום את הבמה. גברים רציניים אינם מרשים לעצמם להתערטל על המסך – מכל מקום אפשר, לפחות, לומר – “עדיין לא” מתערטלים לשם מיסחור בלבד. כשיש מניע רציני, כמו טיפול קבוצתי בעירום, או כמו צילום סצינה אמנותית – במיקרים מעטים אלה, הגבר בדרך-כלל סוטה או חריג.

מצאתי סימוכין לטענתי זו במאמר שנתפרסם ב"הארץ", על הסרט “הטנגו האחרון בפריז”. במאמר זה הובאו דבריו של במאי הסרט, ברטולוצ’י:

– – – "צילמתי סצינה אחת שהראתה את מרלון בראנדו עירום, אך חתכתי אותה לבסוף, מסיבות טכניות. אבל בהחלט אפשרי שהגעתי להזדהות כזו עם בראנדו, עד שחתכתי את הסצינה מתוך בושה לעצמי. להראות אותו עירום, היה כמו להראות את עצמי עירום. "

גבר רציני איננו מראה את גופו בעירום, כי בחברה שלנו זוהי בושה לגבר. “בושה” מפני שהגבר מפשיט רק את האשה, הבלתי-רצינית. כשגופה הופך ניקלה – גם היא הופכת ניקלה. וכשהיא מסכימה להסדר, היא נראית לגבר הנורמלי כבלתי-רצינית.

הנשים אינן רואות כל פגם בעירום נשיי, בעוד הן נרתעות מעירום גברי, ממש כמו הגברים. דוגמה לכך ישמש הסיפור שקרה לי אישית. הצטרפתי לשיעורים בציורי-עירום בבית-ספר ממשלתי. כשהופיע גבר כמודל לציורי “ערום” – הופיע בבגד-ים. כאשר הערתי על כך, ענה לי המורה שהנערות מתביישות לצייר גבר בעירום מלא. כשטענתי כי אם להתבייש, הרי עליהן להתבייש יותר מהמצב ההפוך (כשנערים מציירים נערה עירומה), לא הבינו אותי. כשהסברתי לנערות שהן רגילות בעירום נשיי רק מפני שהעירום הנשיי “נמכר בגלוי” – אמרו שאני סתם משמיצה. כשטענתי כי בכל בית-ספר בעולם כיום מציירים גם עירום גברי במיסגרת שיעורי-האמנות, וכי ההנהלה צריכה להכתיב את הדבר מבלי להתחשב בסומק העולה בלחיי הנערות – הצלחתי להביא לשינוי, אבל לא לשכנע.

תפקידי “שירותים”

גם בשאר תפקידיה עוסקת האשה בשירותים לגבר.

כל עיסוקיה קשורים בכך, וכל עיסוקיה, גם בחוץ ובייחוד בבית, נחשבים שוליים. יש אומנם נטייה קלה היום בכיוון עלייתה של האשה למישרות של ניהול, אך השיעור הוא אפסי. הרוב הגדול של נשים עוסק גם בחוץ, במקביל לתפקידי עקרת-הבית, בתפקידי סעד או ניקוי; תפקידי עזרה לגבר, לילדים ולזקנים – וכמעט לעולם לא בתפקידי ניהול של אותם שירותי-סעד, ובאופן כמעט מוחלט – לעולם לא בניהול עובדים-גברים.

בבית, האשה משרתת את הבעל, ובחוץ – המזכירה משרתת את המנהל. לעולם לא להיפך. אם להיות עקרת-בית פירושו להיות מומחית בכמה שטחים, הופכים כל השטחים הללו נשיים, והם מקבלים ציביון מיקצועי כשהיא עוסקת בהם כעבודת-חוץ, בהבדל היחידי שבחוץ היא מקבלת שכר בעד אותו תפקיד עצמו. בהיותה רגילה לעסוק בשירותים בבית, מניחים שתפקידים אלה “טיבעיים” לה (ושהיא יודעת אותם באופן אינטואיטיווי, ולכן עד הזמן האחרון לא לימדו שיטחי-עיסוק אלה לנערות). משנעשו טיבעיים לה, נעשו גם תפקידי-החוץ המקבילים – טיבעיים.

לכן נחשבים כמיקצועות אופייניים לנשים: מיקצוע המטפלת, הגננת, המורה, האחות, המזכירה (המגישה גם את התה, ומקנחת גם את האבק כשהיא “טובה”), העוזרת, עובדת-הניקיון, התופרת, הפועלת בבית-חרושת העוסקת בדברים “עדינים”, הזבנית (במיוחד כשהיא יפה), וכן כל שאר תחומי הטכנולוגיה שהולידו צרכים חדשים, ומנהלים חדשים הזקוקים לשירותי-אשה חדשים.

צאו וחישבו עד-מה זהה האופי השירותי של המיקצועות הנשיים בחוץ, עם תפקידיה של עקרת-בית. גם בצבא, גם במשרד, גם בטכנולוגיה המודרנית, האשה נדרשת בעיקר בתפקידי שירות ועזר.

הגישה אל נערות כשעשוע לחיילים או לגברים מתוחים, אופיינית גם להתייחסות אל נערות ישראל כאל עלמות-חן לשיעשוע חיילים בחזית. נערות מחוץ למיסגרת הצבאית נשלחות מדי-פעם לחזית (בתקופות רגועות, כמובן) כדי לשעשע חיילים במישחקים ובהופעות. החברה הישראלית, והנערות עצמן, קיבלו שליחות זו כדבר מובן-מאליו. וכי מה נותר להן לעשות בחברה, המפנקת אותן מזה ומפקירה את גופן מזה – אם לא להנעים לחיילים?

גם בשאר התפקידים ה"מלאכותיים" (מפני שאינם טיבעיים לאשה מלידה) שהחברה יצרה, התבססה על כושרה של האשה להסתגל לשמש מיצרך. לשם כך הוקמה לא רק תעשיית-יופי אדירה אלא גם תעשיית “תרבות” מיוחדת לאשה – כחריג. נוצרו חוגים, ושידורים מיוחדים, נוצרה עיתונות נשית, ונוצרו מדורים נשיים. בכל אלה מכשירים את הנשים להישאר נשים, העושות שירות חשוב – בעזרתן לגבר-המנהל.

אחד השקרים המוסכמים בפי הגברים בחברה שלנו הוא שתפקידה של עקרת-הבית הוא החשוב ביותר. המסורת שלנו מסבירה כי השם גזור מ"עיקר" הבית. המסורת שלנו גם אומרת שעקרת-הבית היא כבת-מלך, בת-מלך שכבודה מחייב שתהיה בבית. מכאן הפיתגם “כבוד בת-מלך – פנימה.”

השקר, הבולט במיבנה-יחסים זה, מתבטא בכך שדווקא עקרת-הבית, עיקר הבית, מלכת הבית – אין מעריכים את עמלה בשכר. אין דואגים לשלם לה, ואין כל ניסיון להביע נכונות או כוונה לפתור את בעיית השכר שלה. מאחר שאינה מקבלת שכר, אין לה גם שום הטבה כספית אחרת. היא אינה נחשבת כעובדת, ועל-כן אינה מבוטחת באופן אוטומטי נגד תאונות-עבודה. אין לה גם ביטוח לאומי. הביטוחים הסוציאליים חלים רק לגבי אשה שכירה (עובדת).

הנימוקים לכך שעדיין לא נמצאה אפשרות למצוא לה שכר הם בנוסח “איך אפשר להעריך את תרומתה הגדולה?” כאילו אמרו – איך אפשר לשלם בעד אהבה?

בסיפרו של פ.א. סמואלסון, “תורת הכלכלה” (עמ' 205), הוא אומר:

"בסיכומי התפוקה הלאומית אין נוהגים לחשב את שירותי עקרות-הבית. לכן, אם אדם נושא את העוזרת המטפלת במשק-ביתו לאשה, מביא הדבר לירידת התפוקה הלאומית. ואם אשתו תעשה הסכם עם שכנתה, להיות כל אחת מהן מנקה את דירת חברתה בשכר 4,000 דולאר לשנה, תעלה התפוקה הלאומית בסך 8,000 דולאר!

"האם זה הגיוני? לאו-דווקא. ואף-על-פי-כן נוהגים כך, מפני שקשה לאמוד במדוייק את ערכו הכספי של שירות האשה במשק-הבית. מי הגבר שיעז להעריך בכסף את שירותיה של אשתו?

“על-כל-פנים, כל עוד אין מיספר הנשים העובדות במשק-ביתן משתנה בשיעור ניכר, אין בהכללת סעיף זה או באי-הכללתו כדי להשפיע על התנודות בתפוקה הלאומית.”

האם באמת אין כל דרך “לאמוד את ערכו הכספי של שירות האשה במשק הבית”? עצה אחת בפי: ינסה כל בעל לשלוח את אשתו לחופשה ארוכה, ויכניס תחתה “אם-בית”. קרוב לוודאי שזו תרצה לידה גם בעוזרת ל"עבודה השחורה", וקרוב לוודאי (אם יש תינוקות) שתרצה עזרה של “אחות-לילה”, או בייבי-סיטר, או נערה שתטייל עם התינוק, כי לא יהא בכוחה לטפל במיסגרת עבודה חוקית בת שמונה שעות (ואסור לעובדת ההסתדרות לעבוד יותר מ-8 שעות!) בכל תפקידי ה"רעיה-האם", שיצאה לחופש. אותה משכורת שתקבל אם-הבית בעד 8 שעות עבודה, תוכל לשמש לכלכלנים בסיס “לאמוד” את עבודת עקרת-הבית. ואם רוצה מר סמואלסון “לאמוד במדוייק” את ערכם הכספי של שירותי האשה – עליו להוסיף על משכורת אם-הבית גם את המשכורות המשולמות לעוזרותיה.

“רק”-אשה – הופכת “רק” עקרת" בית

כתוצאה מן העובדה ש"אין להעריך" את ערכה הרב של עקרת-הבית בשווה-שכר, רואה כל עקרת-בית עצמה “לא-עובדת”. כששואלים אשה שאיננה עובדת בחוץ: “מה את עושה?” – היא עונה מייד: “אני רק עקרת-בית”, או “אני לא-עובדת.”

ואומנם, העובדה שאין האשה אלא “רק-אשה” הופכת את עיסוקיה בבית נעדרי חשיבות בעיני הגבר, וכתוצאה – בעיני האשה. למעלה מכל ספק הוא, שאילו היה הגבר נידון לעסוק במשק-הבית, היה מוצא מייד דרכים לקבל גם משכורת, לבקש לעצמו עוזרת או שתיים, ולקרוא לעצמו מנהל-הבית. הגבר יודע, כי בחברה שלנו מעריכים רק עבודה שמשלמים תמורתה כסף. תוצאותיה של עבודה ללא שכר גוררות קיפוחים בכל מירקם היחסים שבינו-לבינה, ובכל החוקים הסוציאליים לטובת האדם העובד.

התוצאות הפסיכולוגיות של העיסוק בתפקיד משק-הבית ללא שכר, חמורות לא פחות. הגבר מוצא הצדקה לעלבונות שהוא מטיח בטיבעיות כלפי אשתו: “מי את שתגידי לי מה נכון?” “הכסף שלי טוב בעינייך, אבל החברים שלי לא?” או לטיעונים שטוען גבר המגרש את אשתו – “היא לא עבדה כל החיים!” “היא לא הכניסה כלום לבית!” וכדומה.

אבל, ההשפעות הפסיכולוגיות הן בעיקר כלפי עצמה. עקרת-הבית שאין מעריכים את מעשיה בחברה, בכסף או בחוקים, הופכת קטנה בעיני עצמה וחסרת-ביטחון, וחייה בבית הופכים בעיניה חסרי-משמעות. למרות כל הצהרותיה, היא חשה ויודעת שלהיות “רק-עקרת-בית” זה לא זה. זה לא די. זה “רק”.

עקרת-הבית מחפשת משמעות

כאשר האשה היא רק-אשה, רק-עקרת-בית, בבחינת חלק מן השלם, אין לה אפשרות לתפקד במכסימום של הילוכיה. היא כמו נוסעת במכונית שמעצוריה מופעלים. המכונית תתקלקל בסופו של דבר, אבל כל עוד היא נוסעת – ובמיוחד אם נוסעים בירידה – מסתדרים.

כיצד יכולה אשה כזו להסתדר בכל-זאת בחייה העצורים והחנוקים? היא מוצאת לה דרכי-התפרקות כדי לשחרר מתוכה במקצת את רעל הבנזין הבוער. המילה outlet, באנגלית, ממחישה היטב את ההתפרקות כהתפרצות אנרגיה חסומה, בעד מוצא אחר.

הפסיכולוגים מדברים על ה"הומיאסטזיס" (כושרו של האורגניזם לשמור תמיד על שיווי-המישקל המירבי) כעל תהליך של איזון האנרגיה (פרויד), או כעל תהליך של “אדפטאציה” (סיגול) (פיאג’ה), כשהם רואים את מעגל ההסתגלות והאיזון כצורך נפשי-גופני.

חסידי הלוגותראפיה, כמו ו. פרנקל בסיפרו “האדם מחפש משמעות”, דיברו על הצורך של האדם במציאת משמעות בחיים. הם גם טענו שקשיי האדם להסתדר עם חייו אינם בהכרח תוצאה של הפרעה-נפשית, אלא נובעים מאי-יכולתו למצוא משמעות¹. ומשמעות זו ניתנת להשגה אך-ורק כשהאדם חש שהוא ממלא תפקיד חשוב, המבטא את נטיותיו. הוא חייב לחוש שעבודתו תורמת, והיא תורמת אם היא נכונה בשבילו. כאשר אינו עושה מלאכה “בכל מאודו” – אין הוא חש את הטעם בפועלו.

אין, איפוא, תחושת סיפוק במלאכה הנעשית ללא המסירות שבהרגשת “המשמעות”. לכן אין סיפוק לאנשים ה"שותים תה" במישרד במקום לעבוד, או המסדרים את הלקוח או את המעביד. אם אין לנו היום מוסר-עבודה, הרי זה משום שאיננו מתייחסים לעבודתנו כאל ביטוי של המשמעות העצמית. איננו אוהבים את העבודה מפני שאיננה מתאימה לנו. לכן אין האדם אוהב – לא את עצמו ולא את חייו בכלל.

ואם כך הוֹא לגבי הגבר, לגבי עקרת-הבית – על-אחת-כמה-וכמה. היא מחפשת “דרכי-מוצא”, ואין אלה דרכי-ביטוי הנובעים, כפי שטען פרויד, מן “המגמה השלטת בחיים הנפשיים ואולי במערכת העצבים בכלל להקטין – או לבטל – מתח פנימי”², אלא גם, ובעיקר, לדעתי, מהמגמה השלטת בחיים הרוחניים של האשה, לחפש משמעות אישית בתפקידה כעקרת-הבית, שהוא תפקיד סטריאוטיפי. אם אפשר עוד להבין את מירוק-הסירים שלה כביטוי של הצורך להקטין מתח או כעס פנימי, הנה אי-אפשר להסביר את חיפושיה אחר “השכלה” ובילויים, ואת מעשי ההתנדבות והצידקנות שלה, בלי הבנת הצורך שלה למצוא משמעות בתפקידה. בשנות עיסוקיה הרבות בגידול הילדים, היא עדיין רואה בכך עיסוק מלא ומשמעותי, אבל עם הזמן מתרוקן התפקיד מתוכנו.

תהליך זה מתקצר עם השנים, ככל שהטכנולוגיה מקצרת לאשה את זמן עבודת-הבית. אט-אט יצאו מגדר תפקידי הבית כל אלה שנעשו במקורם בתוך הבית: חליבת הפרה ועשיית הגבינה, אריגת האריגים ותפירת המלבושים, ואפיית הלחם. ככל שאנו מתקדמים במודרניזציה של הייצור, מצטמק הייצור הביתי. אין כיום כבר צורך ב"אשת-חיל" כמו סבתא.

בחיפוש אחר המשמעות בתפקידה, לומדת האשה את עבודות משק-הבית. בדרך הקשה – מפני שעדיין אין מיקצוע זה נלמד כהלכה בבית-הספר או ב"מכינה" רצינית לקראת אוניברסיטת הנישואין – היא לומדת ב"טעייה-ועשייה". בעיקר היא לומדת את המיסטיפיקציה של תפקידה. כלומר, את השקר המוסווה הגורס שאוניברסיטת הנישואין חשובה מכל אוניברסיטה אחרת. (האם לא צחקו כשרצתה ללמוד רפואה: “מה, תהיי פרופסורית?” כאילו ביקשה את הירח!)

אם הספיקה לרכוש השכלה כלשהי לפני הנישואין, משכנעים אותה שזה יעזור לה להיות עקרת-בית טובה יותר.

כששאלתי אשה אנגליה מדוע בתה הנשואה אינה עוסקת ב"עבודה-סוציאלית" שלמדה בקשיים כה רבים לפני הנישואין – ובתמיכה נלהבת של אבא-אמא – ענתה לי: “יש לה עכשיו בן משלה. היא למדה מספיק סוציולוגיה כדי לדעת מה טוב לבן שלה, ואם היא החליטה לוותר על קריירה כדי להיות עם הבן, היא ודאי יודעת שזה הדבר הכי נכון לילד”. זוהי המיסטיפיקציה של הנשיות: אשה משכילה משקיעה בתפקידה כעקרת-בית “אימהוּת” יותר מדעית. הא תדע איזה שיעורים פרטיים יהיה נכון יותר להעניק לו, איזה צעצועים ואיזה תפריט.

אשה משכילה תדע גם להכליל בתפקידה “יחסי ציבור”. ביתה יהיה פתוח והיא תכין לכל הילדים ארוחות טעימות. היא תעשה אותו דבר עבור ידידי בעלה – כי עקרת-בית טובה היא גם מארחת טובה. היא לא רק מרחיבה את עיסוקי הבית ומכלילה בהם עבודות-יד, אפייה עצמית ותפירה, אלא מצרפת לתפקידה גם אירוח – כמיבצע שיש לעמול עליו – כולל תיכנון וסידור פרחים (יש סיפרות שלמה על כך). אשה טובה יודעת לתכנן את האירוח ולבחור את האורחים, כדי להביא תועלת לעמדתו של בעלה.

ואם כל זה עדיין איננו מביא לה משמעות, היא מוסיפה לחפש “דרכי-מוצא” אחרים. היא נרשמה לקורסים – אבל היא בוחרת בהם, כמעט תמיד, ללא כל קשר עם הנטיות הפנימיות שכבר גוועו בה מזמן, אלא על-פי השעות הנוחות להיעדרה מן הבית.

היא גם תקבל אולי איזו עבודה קטנה בחוץ – אבל התכתיבים יהיו תמיד שעות-העבודה שאפשר לה להיעדר בהן מן הבית. כי הבית יהיה תפקידה הראשון, וסביב עובדה זו יסובו כל צירי חייה.

רוב הנשים נשברות על ציר זה – הבית. הוא מהווה גורם בולם, מפני שאין בהן הכוח לשבור אותו. בגבור חולשתן אין להן גם רצון לשבור אותו.

כיצד זה קורה? הלכה-למעשה עוצרת האשה את התפתחותה. היא מתאימה את שעותיה לטובת הבית. היא מנפחת את תפקידי הבית – ומזיקה לו, או שונאת את התפקיד – ומזיקה לו.

החומריות היא תוצאת הפטריארכליות

במקרה “הטוב” – היא נעשית אשת-חיל. ציחצוח הסירים הופך אתגר. היא רוקמת גובלנים, מרבה בתבשילים מסובכים. כל זה מתרחב ומסתעף, עד שבאמת לא נותר לה פנאי לשום דבר אחר. מאידך, מתפתחת בה התיאוריה המסולפת שהדירה וכלי-הבית מביאים לאדם נוחות או אושר. מתפתחת בה נטייה מסוכנת לרכישת עודף כלים ועודף רהיטים – ועומס העבודה המוטלת על האשה גדל ביחס ישיר. כל זה מכניס את המשפחה למעגל של רכישה ורכושנות.

הארמון הזה – הבית ההופך לאט-לאט, או שואף להפוך התגשמות של רכוש – גורר אחריו שורה של הסתבכויות נוספות המקשות על השתחררות. כשיש “ארמון” – צריך משרתים. למשרתים צריך כסף. למשרתים צריך גם “גברת”.

האשה ההופכת גברת חייבת לשחק את התפקיד. היא נעשית מפקדת, היא לובשת כפפות, היא מתרחקת מן העשייה של הדברים – דבר שאיננו בריא. היא נעשית תלוייה בעוזרת. היא שונאת את העוזרת, אבל שבוייה בידה. היא מתחנפת אליה וקונה אותה במתנות – ושונאת את עצמה על תלותה בה. (פאתום) פתאום חומק לה הארמון מבין האצבעות. הוא איננו עוד בשליטתה. ופתאום, גם היא עצמה איננה עוד בשליטת עצמה. ה"ארמון" מתחיל להפוך כלא-פסיכולוגי שאינו מאפשר לה צמיחה. אומנם אין היא מודעת לכך, עדיין, אך זה מתבטא אצלה בחיפוש אחר דרכי-מוצא (outlets) אחרים.

דרכי-המוצא בחיפושיה אחר משמעות, הם לא רק העיסוקים ב"עסקנות ציבורית", אלא ניפוח תפקידה כאם ואף ניפוח תפקידה כרעיה.

גבר הזקוק לאשתו כדי שתקשור בשבילו את הקשרים, או תמשוך בשבילו את החוטים – ממילא איננו מוצלח כל-כך. אל תשלה האשה את עצמה שבכוחה להצמיח את בעלה. היא אינה “בונה” אותו. אבל נכון הוא שהיא משחררת אותו מדאגות הבית כדי שיבנה את עצמו. במובן זה (וזה בלבד), עקרת-הבית היא ה"עיקר" בשבילו.

כשעקרת-הבית נתלית על צוואר הבעל, ומחכה לו בבית כדי שיביא לה הביתה את “ציוניו” בעבודה, היא מביאה על עצמה נזק של תלות, הגורמת לבלימת התפתחותה והנובעת ממנה. דומה הדבר לתלותה בילדיה המביאים לה את הציונים כדי לגרום לה אושר. כשאין ציונים טובים, היא כועסת. אפילו אינה מפגינה זאת, יש בה אכזבה וכעס. היום הכעס קטן, מחר – גדול. מן העמדה האומללה שלה – הציפייה התמידית בבית להצלחת הבעל והילדים בחוץ – היא מתרוקנת מדרישות כלפי עצמה, וממתינה למילוי דרישותיה וציפיותיה מאחרים, שבזכותם היא מתעלה.

אם בני-המשפחה חייבים לאשה את “חייהם” – לפי שהם עומדים יום-יום במיבחן הכושר אצל האם המסורה והרעיה הדואגת – הם נוטלים בכך על עצמם חוב שהריבית שלו גדלה מיום ליום, והפירעון נעשה קשה יותר ויותר. האשה המצפה לחוב הזה, הופכת לשיילוק הדורש את נתח-הבשר. היא “דורשת” – בעצם קיומה הריק והתלוי בהם – את המגיע לה, וכשאיננה מקבלת – היא אשה מרה. תפקידה תם.

כמובן, היא עשוייה גם לקבל את הריבית. במיקרים רבים – הבעל והילדים מוצלחים ומצליחים, והיא מתרפדת בשומן ובחיוכים. אולם, אוי לה כשהבעל מת – ומשאירה חסרת מישענת. ואוי לה כשאחרון הילדים מתעופף מן הקן – היא נותרת חסרת תפקיד.

חיי מיפלט

כשאין ארמון, כשאין רצון לבנותו – או כשאין ממון – כיצד מוצאת לה האשה הסגורה בביתה את ה- outletsשלה? די אם נסתכל על מיספר בתים שכל אחד ודאי מכיר מניסיונו. תמיד נוצר עודף באפיק מסויים. עודף של ילדים – במשפחות העניות, הרואות בילדים תחליף-רכוש; עודף מאכלים – כשהבישול נעשה המיפלט; או עודף של זמן המושקע בקלפים, או ברכילות, או ב"דיאטה", או באופוזיציה לשמה, או בשיעמום, או בניכור.

נשים דלות-אמצעים הן אולי בריאות יותר, לפי שאין להן “זמן לחשוב על שטויות”. אם הן משתכרות בעבודה פיסית – עצם הפעילות משחרר מתוכן רעלים. העייפות שלאחר-העבודה היא בריאה, ושכר העייפות טוב. הן גם נאלצות להתלבש יפה כדי לצאת לעבודה מחוץ לביתן – והדבר מפגיש אותן עם אנשים ומביא להן פורקן חלקי, אפילו אין העבודה עצמה מעניינת ביותר.

היציאה לעבודה מאלצת את הנשים לחשוב על דרכי-ביצוע חיוביים ומועילים, כדי לכסות את עבודת הבית וכדי לדאוג לילדים במינימום של “התעסקות”. לכן, יציאתן לעבודה לא רק מאווררת את מוחן ומוסיפה לקופת המשפחה, אלא מחזירה למשק הבית את הפרופורציה הריאלית.

במיקרים נפוצים מאד, עקרת-הבית נעשית רודנית, ומשתלטת על הגבר – אם מפני שהיא חשה שהוא “חייב” לה, על היותה רק-עקרת-בית, או אם מפני שהיא מרוויחה כסף בחוץ ו"מצליחה" – ונעשית “עבד-כי-ימלוך”. בשני המצבים הללו – שהם לפעמים תופעה של אומה שלמה, כמו באמריקה, שבה “לובשות” (כך אומרים) הנשים את המכנסיים – פועלים בנשים מניעים בלתי-מודעים של כעס פנימי כלפי צורת חייהן. אין בהן השלווה הפנימית שהיא הפועל-היוצא של סיפוק עצמי.

מעטות מאד המשפחות שבהן מגיעים שני בני-הזוג לשלווה-עצמית כדי התייחסות אל בן-הזוג באותה הבנה-עצמית. כי רק אחרי שהאחד מגשים עצמו במלואו, הוא מוכן להעניק גם לשני אותה הבנה, כדי שיגשים גם הוא את עצמו.

אמת, בחברה שלנו גם הגברים אינם מגיעים לשלווה עצמית אם אינם מגיעים לביטוי עצמי בעבודתם. אולם גם אם “אסור” להם לבחור בתפקידים נשיים כמיקצוע שליבם נוהה אחריו – יש להם כל האפשרות, והכוח, להפוך את התפקיד הנשיי למיקצוע גברי. לכן, אין זה נכון לטעון, בשום מיקרה, שהאשה מפריעה לגבר (בדרך כלשהי) להגיע למימוש העצמי שלו, בעוד אשר נכון בהחלט לקבוע שהחברה מפריעה לאשה לזכות באותו מימוש עצמי. ואם מדובר על שלווה וסובלנות של אחד המינים, כדי שיתרום להבנת הצרכים של ה"זולת", ברור שהכוונה היא לשלווה ולסובלנות שהגבר צריר לתרום.

בגיליון “לאשה” (מס' 1353) הופיעה שיחה של עקרת-בית שהצהירה כי היא מאושרת בתפקידה כאם לחמישה ילדים, ורואה רק אושר בהיותה אשה. גולדה מאיר (שהיתה אז ראש-הממשלה) היתה בעיניה אשה גדולה (ולא “גבר” כפי שקראו לה כולם), מפני שלדעתה גולדה היא “דוגרי” – ישרה, כנה, עניינית, ולמעשה: “אשה היא האדונית האמיתית”. לדעתה, מנסות חברות נלח"ם (נשים למען חברה מתוקנת, כלומר חברות התנועה-לשיחרור-האשה בחיפה) לעצב דור חדש על-פי המתכונת המסולפת שלהן. היא כתבה שהן חסרות-סיפוק, כי "הן הופכות את עצמן אומללות, כי כל אשה כמהה לאדון האמיתי שימשול בה, בעדנה ובחוזק³.

להלן כתבה:

אי-המודעות של עקרת-הבית הנ"ל גרמה לבילבול של השקפותיה. אשה איננה יכולה להיות גם “עליונה” וגם שואפת ל"אדון", גם חופשיה לעשות כרצונה (היא טוענת שלכל דבר שהיא רוצה היא מגיעה!) – ויחד עם זאת להחליט מראש שהתנאי לכך הוא שתרצה כל מה שהוא רוצה (בעיקר, שתשב בבית). ה"שיחרור" אומר שמותר לאשה לרצות בכל מה שמותר לגבר לרצות בו לעצמו. אין זו חוכמה גדולה לקבל ממנו הכל כשאת “ילדה טובה”. נסי לא להיות “ילדה טובה”, וברור שאז “יתפוצץ הכל” – כפי שאומרת עקרת-הבית הנ"ל. היכן יהיה אז החופש שלה לעשות כרצונה?

סיפוריהן האישיים של עקרות-הבית מפריכים את הטענות הקולניות של נשים כנ"ל, ש"טוב להן". סיפוריהן של נשים שהתגרשו, או של נשים שלא התגרשו אבל “מסתגלות” – “מוותרות לו” – הם סיפורים של עקרות-בית, שלא מצאו משמעות בתפקיד בת-המלך שהובטח להן. שום נישואין לא נגמרו בגירושין בגלל חוסר-השוויון בחוקי המדינה. מה שמביא לגירושין הוא המנטאליות הגברית השלטת בבית – המעוותת את הגיונן של הנשים, ומבטלת את ערכן בעיני עצמן. למרות כל הצהרותיהן, אין בהן הכוח לשאת את הראש ואת משקל הכתר של “בת-המלך”.

בספר מקיף על נושא הנישואין מסכמת הסוציולוגית האמריקנית, ד"ר ג’סי ברנרד, מחקרים רישמיים של מישרד-הבריאות, החינוך והסעד באמריקה וקובעת לגבי בריאות הנפש של גברים ונשים, כי הבריאים ביותר הם הגבר הנשוי והאשה הבלתי-נשואה.

סקר באיזור בוסטון גילה כי 64.5% מניסיונות-ההתאבדות בשנת 1974 היו של עקרות-בית. לעומת זאת צויין, בסקר אחר, כי נשים העובדות גם בחוץ מקדימות למות ב-7–8 שנים לעומת הגבר העובד (מסקנת האיגוד הפדראלי לביטוח בגרמניה המערבית – על-פי-“מעריב”, 25.4.73).

הנשים הנשואות הן, איפוא, הקורבן בשני המיקרים. בין אם הן רק-עקרות-בית ובין אם הן גם עובדות בחוץ. במצב של מועקה פסיכולוגית במיקרה הראשון, ועול כפול וריגשות-אשם במיקרה השני – המשברים הקשים וההתאבדויות הינם תוצאה הכרחית.

תפקיד ה"אימהות", כמו תפקיד “עקרת-הבית”, מוכתב לנו ע"י החברה כנובע מהשוני הביולוגי שלנו, כנשים. זהו תפקיד חברתי שהורחב ותורבת, בעוד הפסיכולוגיה מדברת עליו כעל “יצר”, הקשור עם פעילות והמלווה ברגש (כמו כל מעגל סכמאתי של יצר המתחיל בגירוי והשואף לסיפוקו). החברה שלנו הפכה את האימהוּת מתיפקוד יצרי לתפקיד חברתי. ומתפקיד הוא הפך אחר-כך לייעוד הנכסף של האשה, כדי לשוות לו משמעות שמעבר לצורך הביולוגי (אשר איננו מצדיק פעילות אימהית כה רבה).

כל הדרכים שאימצה החברה כדי לשוות לתפקיד האימהות את הילת הקדושה, אינן מצליחות לסתור את העובדה שהתפקיד הזה לא דרש מן האשה אלא להיות רק-אשה, כדי להיות אם. בכל הלחצים החברתיים אמרו לה: אם את יושבת בשקט בבית, מתייפה לכבוד הבעל ומיטיבה להיות אשה אמיתית, את גם אֵם אמיתית. אומרים לה גם ש"זכות" נפלה בחלקה להיות אשה, עקב ה"זכות" ללדת.

על “זכות” זו שמעתי גירסות אין-ספור, למן זו הטוענת שאמנים (גברים) מתבטאים ביצירה כפיצוי (וכאידיאליזציה) על היעדר זכות הלידה, ועד טענתה של גולדה מאיר שהנשים המתעלמות מזכות זו¹ הן, לדעתה, בלתי-נורמליות.

אין כל הצדקה לשימוש במילה “זכות” לגבי תכונה כלשהי באורגניזם שלנו. אם “זכות” היא להרות וללדת, הרי “זכות” היא גם להיות גבר ולגרום להפריית האשה! אין הגבר מתעלה בזכותו להזריע, מפני שהיא רק נוטלת ממנו את ייחודו. ודאי שאין לנו אפשרות להשוות את “זכות” האשה ללדת עם “זכות” הגבר להפרות, כי אין בכוחו של מין אחד להשוות את שתי ההתנסויות!

אס אנו מתייחסים אל הלידה כאל פונקציה ביולוגית, נקל להפריד מן ה"אימהות" את ההילה הרומנטית שדבקה בה עקב חוקי ההתנייה. חשוב להחזיר לפונקציה זו את המימדים הריאליים האמיתיים, כדי להבין שה"אימהות" הזיקה גם לנשים וגם לילדים עצמם, עקב ניפוח-מלאכותי, והזיקה גם לגברים בכך שקיפחה אותם מן ההורות.

הערך הרב של ה"אימהות" הוא פסיכולוגי. אילו נתבקש מי להעריך את עוצמתם של כל ריגשות האדם, היה ודאי קובע שרגש-האימהות הוא החזק ביותר. כה חזק, עד שהחברה סולחת לאם הרוצחת כדי להציל את ילדה או לזו המפגינה בחוצות בעירום, כפי שעשתה בישראל, ב-1973, אשה שבעלה סירב לתת לה את בנה אחרי הגירושין.

לאחר שהבנו את תהליכי ה"התנייה", נקל גם להבין כיצד הצלחנו להפוך את האימהות לאידיאל. איננו מתנתקים מכל הקשור ב"אמא", כשם שהכלב של פבלוב אינו מנתק את הקשר שנוצר במוחו בין צליל-הפעמון, והמזון שלו. בדרכי ה"התנייה" נוצרים קשרים אסוציאטיביים (שאינם ניתנים להכחדה) במיוחד בשנים הראשונות לחייו של הילד, ולכן נקבעים בתודעתנו, מינקות, כל ה"פעמונים" הקשורים באמא, כמעוררי כל המיצים וההפרשות, והגירויים העצביים – להחזיר לנו את חוויית הקשר לאמא. הריח של אמא, די בו כדי לעורר בנו את הרגש החם. ה"מרק החם" שלה – הוא אמא, ועוגת-השבת שלה היא זו. אמא היא, כמובן, “הכי יפה בעולם”, כמו שאבא הוא “הכי חזק בעולם”.

האימהות היא נושא עיקרי באמנות ובסיפרות: “האם” של פרל באק; “האם” של מקסים גורקי. “האם” של שלום אש, של ביאליק וכו' וכו'. האם של ישו, רחל-האם. חנה – בשילה. הכל סובב סביב עיקר-העיקרים בחיי האשה – הלידה; ואסון האסונות – היות עקרה.

.

ה"אימהות" בונה את האב

כל זה נכון בחברה שלנו, שהיא חברה פטריארכלית שבה הגבר מתממש במיקצועו, כשהאשה מטפלת בו ובילדים, כתפקיד-חייה. אבל, גם אם האימהות עצמה היא אידיאל בחברה זו, וזוכה לטיפול באמנות כנושא עיקרי בחיים, הנה האידיאל איננו מעניק לתפקיד מעמד של ממש, או לנשים מעמד סמכותי בעיני הילדים. הסמכות העליונה בכל מישפחה, בדברים של ממש, שמורה לגבר.

התפתחות המישפחה מהמישפחה השמרנית (שהיתה בעבר שותפות של יחידת-ייצור למען יחידת-צריכה) למישפחה דמוקרטית-ליברלית, הוציאה את האב מן הבית לשעות רבות יותר, והישוותה את הדברים לתקופה העתיקה (שבה עסק הגבר בצייד, הרחק מן הבית). גם עובדה זו אינה מגבירה את סמכות האם, הנמצאת כל היום עם הילדים, אלא דווקא את סמכות האב, המרוחק מהם. “חכה עד שאבא יבוא!” “אבא יכעס כשישמע מה עשית!” “נשאל את אבא כשיבוא” – אומרת אמא. וכשאבא בבית היא אומרת: “אל תפריע לאבא”, “אבא נח”, “אבא עבד כל היום”.

בשני המיקרים, בין כשאבא בחוץ או בבית, האֵם בונה אותו בעיני הילדים כאדם העסוק בניהול העולם. גם כשהוא נח הוא “עסוק בלנוח”.

בחברה שלנו – גם כשהאשה עובדת, ובייחוד כשאינה עובדת, משמש האב במעמד “המשתכר הראשי”, או “ראש המישפחה”. הוא הסמכות המכרעת גם בעיני הילדים, ולא האשה – על אף הילת ה"אימהות".

כתוצאה מכך יש לנו צורך לפצות את האם – ב"יום-האם". אבל אדם שעיניים בראשו, יודע כי הפיצוי של יום אחד בשנה הוא לא רק מגוחך, אלא עלבון של ממש לאינטליגנציה של הנשים. אשה בעלת עין ואינטליגנציה אינה קונה את מיני הפרסים שמחלקים לה, אלא סולדת מהם כמו מפני כל השקרים המוסכמים. יונתן גפן, עיתונאי וסופר, העז לזעזע במקצת את מיבנה השקר של “יום-האם”. הוא פירסם ב"מעריב", ב-1972, “שיר ליום-האם”. הוא כתב: “חיפשתי לכם ‘שיר ליום-האם’, ומצאתי בתקליטו של ג’ון לנון משהו שעשוי לעניין אתכם, בתרגום חופשי”:

שיר ליום האם

אשה היא הכושי של העולם,

זה מה שהיא… תחשבו על זה קצת…

אנחנו מכריחים אותה לצבוע את הפנים

ולרקוד לנו, לרקוד לנו…

אם היא אמיתית, אנחנו אומרים

שהיא מנסה להיות גבר.

אנחנו מלגלגים עליה וחושבים

שאנחנו מעליה.

אשה היא הכושי של העולם,

זה מה שהיא… אם אתם לא מאמינים לי,

יותר טוב שתסתכלו על האשה שלכם.

אשה היא העבד של העבדים,

וכדאי שתצעקו משהו בקשר לזה…

אנחנו נותנים לה לסבול, ולגדל

את הילדים שלנו, ואחר-כך מרשים לה

להיות קצת שטוחה, אמא-אווזה-שמנה.

אנחנו אומרים שהבית שלה, הוא המקום היחידי

היחידי שמתאים לה, ועוד מתאוננים

שהיא צרת-אופקים ולא יכולה להיות חברה שלנו….

אנחנו רק מעליבים אותה כל ערב, על-יד

הטלוויזיה, ומתפלאים מדוע אין לה אומץ

וביטחון עצמי.

כשהיא צעירה, אנחנו הורגים את הרצון

שלה להיות חופשית. אומרים לה: אל תהיי

כל-כך פיקחית, ואחר-כך מתפלאים מדוע היא

כל-כך טיפשה.

עידוד ילודה

כל אשה חשה היטב את האמור בשיר הנ"ל. לכן אי-אפשר למכור לה את האימהות כ"זכות". גם המאמצים העליונים שעושות ממשלות (הרוצות בריבוי אוכלוסין) כמו ישראל, אינם מצליחים לשכנע את הנשים המודרניות להרבות ללדת. ישראל הקימה באופן מיוחד מישרד לדמוגרפיה במישרד ראש-הממשלה כדי לעודד ילודה. כל ניסיונותיו של מישרד זה לעודד ילודה בהקלות חומריות, או בעזרה בשיפור “תנאים” – אינם יעילים, והם רק הופכים את ישראל למדינת-סעד, המעודדת תלות חולנית בסעד כספי, והבונה מוטיבציה בסביבה שטוב היה דווקא להקטין בה את הילודה.

ניתוח רציני יותר של גורמי הילודה, חייב להביא להבנת הקיפוח האמיתי של מעמד האימהות. ניתוח רציני היה מוליד גם מסקנות מרחיקות-לכת בכיוון הצורך בהגבלת הילודה בשכבות-העוני, שבהן הופכת האימהות את האשה קורבן של אשלייה. כשמישרד ממשלתי משלה את האשה הנחשלת לחשוב שייעודה הוא ללדת, הרי חיזוק כזה ע"י גורם ממשלתי (המשפיע במיוחד על אשה חסרת השכלה או מיקצוע) מחזיר אותה אל מעגל הלידות, כמיפלט אישי ההופך למימוש-עצמי בחיזוק הממשלה.

אם סבורה לישכה ממשלתית שרק כסף חסר לממשלה כדי להוסיף עוד מעט כסף למשפחות העניות, הרי עשתה שירות-דוב, לכל השליחות שלה. מישרד ממשלתי חייב להבין שהוא משפיע רק בקרב קבוצות שהן מיקרי-סעד מלכתחילה. האם בכלל רצוי לעודד ילודה בשכבות מפגרות כאלו? האם אין במעשי הממשלה משום עיוות מגמתי, הגורר אחריו גם עיוות בפיתרונות? האם יש בכוחם של תמיכה כספית בנשים מרודות, או הענקת כמה ימי-חופשה לאמהות, או כמה קורסים במשק-בית – להחדיר לנשים אלו מה שהחברה נטלה מהן בעשותה אותן “הכושי של העולם”?

ה"שיחרור" של האשה, מבקש להחזיר ל"אימהות" את ערכה האובייקטיבי. מובן מאליו שאנשים מסורתיים כמו פרופסור אהרון פיש מאוניברסיטת בר-אילן, הופכים את המציאות על-פיה ורואים במרד נגד האם (כפי שהוא מתבטא בסיפרו של פיליפ רות, “מה מעיק על פורטנוי?” או ב"בנים ואוהבים" לד.ה. לורנס) מחלה של העולם המערבי. הוא מדבר כנגד “אותו שיחרור”, כפי שהרבנית נריה בישראל מדברת על “המחלה המערבית” המדביקה את הנשים בישראל² – כאילו ה"שיחרור" הוא נגד האימהות!

פרופ' פיש רואה ב"שיחרור" של הנוער רצון להשתחרר מעול האם בחברה שבה האב “גורש” מן המישפחה, ו"החלל הרוחני שנוצר נתמלא על-ידי אהבה מופרזת, מצד האם". הילד ה"חש בהיעדר המשמעות האבהית, נשען באופן³ בלעדי על האם"⁴.

פרופ' פיש מדבר אומנם על מרד הבנים בעול האמהות, המתבטא ברצון ה"שיחרור" של הבנים – והוא מסביר את המרד כהמשך של מרד הבנים באבות. “זהו מרד נגד כוח האימהות, נגד עצם רציפות הדורות, נגד האם הרוצה שבנה יהיה בן יהודי טוב לאמו, יגדל ויישא לאשה יהודיה טובה, שתהיה בבואה של האם”. לכן, לדעתו של פרופ' פיש, הפיתרון הוא להחזיר את מקומו של האב דווקא – מפני שבמישפחה הפטריארכלית המסורתית שבה היתה קיימת “יידישע מאמע”, היה הגבר השליט. לכן, מאליו מובן שהפיתרון שלו הוא כמו זה של הרבנית נריה: “רק שיבה לאותו בית יהודי, המורכב מאלמנטים של אב אמיתי ואם אמיתית, ללא סילופים הבאים עלינו מבחוץ!”

גם הלישכה הממשלתית לדמוגרפיה, וגם אנשי-מדע כפרופ' פיש, אינם מחזירים לאשה את הידיעה האמיתית כיצד להיות אם אמיתית, מפני שכאמהות טובות מעולם לא הצלחנו לשכנע את הבנים או את עצמנו שיש לתפקיד זה ערך כה רב. ברור, שרק המעמד הנחות של האשה בבית הביא לניפוח של תפקיד האימהות עד לדרגת ה"אם היהודיה" (ובנדון זה טועה פרופ' פיש שהוקעת האם היהודיה היא “תסביך של שנאה עצמית” של היהודים; אבל הוא צודק בכך ש"שנאת האם מציגה סיטואציה כללית ולאו-דווקא יהודית"). מכאן גם ברור שהפיתרון שלו להחזירנו ל"בית יהודי", לא יפתור דבר.

דבר לא יעזור להחזרת הערך האמיתי של ה"אימהות", אלא (באופן פראדוכסלי אולי) נטילת הערך המלאכותי-השיקרי שהחברה שיוותה לתפקיד הביולוגי של האשה בהמשך קיום הגזע. אין צורך לשכנע אותה כי היא המין שעליו מוטל להמשיך את הגזע, אלא שהלידות המרובות מביאות לה גם העלאה כלשהי בערכה כאדם. אשה היולדת עשרה ילדים איננה יותר מאשר “רק”-אשה, בעיני בעלה, ובעיני הרבנות ובעיני החוק. זאת המציאות – ועל-כן כתר האימהות הוא כתר-שווא מובהק.

להתקפה על “שיחדור האשה” בנושא זה אין כל שחר, מפני שהנשים המשוחררות אינן נגד לידות. הן בעד לידות מתוכננות, אפילו בעד לידה ללא נישואין – כי הן מעריכות את האימהות ואינן מוותרות עליה. הן טוענות שהחברה מכריחה אותן לבחור בין ילדים ובין “שיחרור”. ואין זה צודק. ה"שיחרור" איננו גורס יציאה מן הבית בכל המיקרים, וודאי שאינו רואה ביציאה מן הבית בחירה שיש בה כדי לקפח את ה"אימהות". ה"שיחרור" טוען שהעמדת פני הדברים כך שאשה נאלצת לבחור בין “אימהות” לבין עבודה בחוץ, לא רק מעמידה באור שלילי את היציאה מן הבית, אלא גם מעמידה החלטה “גורלית” זו בפני האשה בלבד. הגבר פטור מלהחליט אם להיות אב או לעבוד בחוץ, מפני שהוא עוסק תמיד בדבר ה"נכון" בשבילו – כראש המישפחה, הוא אך ורק בחוץ.

אי-ההינתקות מהאם

המרד של הבנים אינו, איפוא, נגד האם השליטה, אלא נגד האב-השליט אשר יצר את החברה הפטריארכלית, ועדיין שולט בה.

הזרוע הקשה של האבות, והחינוך השמרני (שעליהם מדבר פרופ' פיש לעיל), הולכים ביחד עם זרוע ה"אם היהודיה".

אין זאת אומרת שיש “לחפש את האשה” מאחרי כל זה. כאמור, האב עדיין שומר על הסמכות. הקשר אל האם הוא מלאכותי, פרי התנייה. במישפחה מסורתית שבה אין לאשה זמן להתמסר לכל עשרת בניה, נעשית תלותם של כל אחד מן הבנים באם חזקה עוד יותר, לאור הצורך שלו לזכות באהבה המתחלקת למיספר רב כל-כך של ניזונים.

אין לנו הוכחות מן המדע שדווקא האשה היא המוכשרת יותר מבין שני המינים לטפל בילדים, בגלל לידתה אותם. אבל גם אם נתייחס אל האימהות כאל יצר מוארך⁵ של המין, חייבים אנו להבין כי כל יצר באנוש שונה בעוצמתו מאדם לאדם.

ההתייחסות אל האימהות כאל תכונה משותפת לכל הנשים, איננה נכונה. יש נשים שאינן חשות כל אהבה לילדיהן. יש נשים שאינן אוהבות ילדים בכלל. ולהיפך: יש גברים שהם אבות חמים ואוהבים, ואפילו מרבים בגיפופי-גוף כלפי ילדיהם. דבר זה מתאמת על כל צעד ושעל, גם מסיפורים ששמעתי מעשרות נשים, ומסיפורים של נערות הזוכרות בחלחלה את ההשפעה ההרסנית שהיתה עליהן, מצד אמהות עויינות או אבות עויינים.

מאחר שהחברה מצפה מהאמהות שתאהבנה את ילדיהן, נתקפות הנשים שאינן אוהבות ילדים (שלהן בכלל זה) בריגשי-אשם. לכן, הן נתקפות במיני פעילויות-יתר סביב הדברים החיצוניים (בגדים, צעצועים, ממתקים) וממלאות את כל שעות היום של הילדים ב"חוגים" ושיעורים “תרבותיים”, אשר מרחיקים אותם ממחיצתן.

אשר ליצר האימהות, למדנו מן הטבע שאיננו נובע בהכרח מלידתה את הוולדות; ולמדנו שוולדות תלויים באם לאו-דווקא בגלל “אהבתם מלידה” לנקבה שהולידה אותם.

“מחקר” מדעי ביותר משמש סיפורה של האנתרופולוגית מרגרט מיד לגבי אימוץ ילדים בשבט המונדוגומירים, ויש בכוחו להוכיח כיצד “אם” בלתי-טיבעית הופכת כה טיבעית. בעמ' 136 בספר “מין ומזג” כתבה מיד:

“מחקר” כנ"ל, המוכיח כי אפשר להשפיע על גוף שלא עבר הריון לייצר חלב, נותן לנו בסיס להניח כי אפשר שגם שאר תכונות האימהות (שאותן אנו מייחסים למעגל יצר-המין והלידה) אינן בהכרח אופייניות לאם הטיבעית, וכי ילד מסוגל לגלות “סימני התפתחות מצויינים” לא רק בשטח היניקה והעלייה במישקל, אלא בכל התפתחות אישיותו, בתנאי שהמטפל/ת ניחן באותו רצון וכוח-התמדה המנחים את האם המאמצת (בשבט הנ"ל).

ואומנם, ד"ר ספוק, המוכר למיליוני נשים מספריו על טיפול וגידול תינוקות, יצא לאחרונה בהצהרות בדבר שינוי השקפותיו באותה רוח, בהשפעת התנועה-לשיחרור האשה באמריקה. הוא דיבר על תיקוני דיעותיו במאמר בכתב-העת האמריקני Redbook, שאת תוכנו קראתי ב"ג’רוזלם פוסט" מיום 31.1.74. הוא הודה בכך שדיעותיו לגבי הטיפול בילדים משתנות על-פי ניסיונו, וכי ספריו נערכים מחדש משנוכח בטעותו.

בעוד אשר במהדורות הראשונות של ספריו טען כי “מקומה של האם הוא בבית כשהילדים קטנים”, הוא שיכתב עכשיו את ספריו בכותבו כי כל “אם”-מחליפה, או אב, יכולים לשמש את צרכי הילד באותה מידה של יעילות.

במהדורה שהוצאה לאחרונה, כתב גם על הצורך של ההורים להעניק לילדים “חוש של כיוון”, על-ידי חינוך לאמונה בצרכים שמחוץ להווייתם האישית הצרה. כן הבטיח לאמהות צעירות, שאינן בטוחות בעצמן ובטיפול שהן מעניקות לילדיהן, כי הן “יודעות יותר משנדמה להן.”

ספוק בן ה-70 האשים את היועצים ואת אנשי המדע⁶ בכך שהם נוטלים מן האם-את הביטחון הטיבעי. אבל הוא אינו מבין שביטחון “טיבעי” כזה אין כלל לנערות צעירות, ההופכות אמהות לפני בגרותן, ולפני שהן-עצמן השיגו אותו “חוש-של-כיוון” שהוא, לדעתו, כה חיוני בחינוך. אנחנו, הנשים, מעולם לא חונכנו לפתח בנו חוש-של-כיוון מעבר לקיומנו הביולוגי, הצר. כיצד, איפוא, יהיה לנו ביטחון בעצמנו כהורים החייבים להחליט מה טוב ומה נכון – ואפילו בניגוד לדיברי יועצים ורופאים, כפי שספוק דורש? כיצד, לדעת ד"ר ספוק, יכולה אשה שהיא “רק-אשה” בכל המובנים, להעניק לילדיה חינוך לקראת “הווייה רחבה, שמעבר לקיום האישי”, כשהיא עצמה לא חונכה לחפש הווייה כזאת, ואינה יודעת מהי? אם להביא בחשבון שחונכה תמיד להינשא מהר וללדת מהר, הרי גם אילו רצתה להכיר את העולם הרחב ואת סיכוייו – לא היתה יכולה להספיק להכירו לפני כניסתה להריון.

אימהוּת מסוג אחר

ה"יצר" (אינסטינקט) מוגדר במדע כתכונה טיבעית (בלתי-נרכשת) מוטפסת (שנעשתה טיפוסית) ומכוונת למטרה, שהיא מיוחדת למין (species) מסויים⁷.

נרמז לעיל, כי יש המטילים ספק בנכונות ההגדרה הנ"ל, וכי ניתן לאמץ את יצר-האימהות. מכל מקום, בספרה “מין ומזג” מציגה בפנינו מיד מין (species) שלם של נשים שאיננו בעל אותו יצר-אמהי חיובי, המקובל אצלנו כנכון, וכטיבעי כביכול.

בשבט המונדוגומירים יושבי-הנהר, מגלות האמהות כלפי ילדיהן יחס “אמהי” הנראה בעינינו ברברי ורווי-שינאה. שינאה זו נחשבת שם דבר טיבעי – כלומר, ביטוי של יצר-האימהות. אבל בשים אופן אין לדבר על “יצר-האימהות” כפי שאנו מוצאים שם, כעל תכונה-מלידה של הנשים. כל מינהגי השבט הזה מוכיחים כי השינאה לבנים היא תוצאה ישירה של מצב חברתי!

בחברה המונדוגומירית, מועדפות דווקא הבנות על הבנים. כפי שכותבת מיד: ⁸

“אימהות” כאהבה עצמית

דיברתי על המסקנה שלי שה"אימהות" (כתיפקוד שהפך לתפקיד) איננה קשורה בכישרון-מלידה, שהרי אין כולנו מוכשרים מלידה לעשות, ולאהוב, עיסוקים זהים. הריני מדגישה כי יש להפריד בין האהבה לילדים לבין הטיפול בילדים. איננו יכולים לאהוב את כל האנשים, ואיננו יכולים לאהוב את כל הילדים. איננו אוהבים לפעמים גם את ילדינו שלנו⁹. אבל עלינו לטפל בכל הילדים, ועלינו לטפל בהם כך שירגישו שהם רצויים. עליהם לזכות בחום ובביטחון.

אין זאת אומרת שהטיפול חייב להיעשות על-ידי האם, אם היא מתאימה יותר לטפל במכונות או במיספרים. במיקרה זה חובה עליה לא לטפל בהם, מפני שהיא לא תעניק לילדים ביטחון וחום כשאין לה עצמה הביטחון או החום. אלה באים רק כשהיא בטוחה שהיא עושה את הדבר הנכון לה, כאנוש. “החסך האמהי”¹⁰ גילה למדע שילדים שלא קיבלו אהבה בילדותם אינם מסוגלים להעניק אהבה בהתבגרם. זה נכון, איפוא, גם לגבי האמהות. אמהות שאינן מקבלות ביטחון ואהבה – “חוסכות” גם מבניהן ביטחון ואהבה. ביטחון זה, כאמור לעיל, ניבנה על-ידי הקניית “חוש-של-כיוון” שאין לאשה, ועל-ידי הקניית תחושה של היות-רצוי, דבר שאין לאשה אם היא נולדת כ"רק"-בת.

דווקא ה"אימהות" מחנכת אותנו, כנשים, לדאוג כל אחת רק לילדיה שלה, כפי שהחינוך להיות רעיה טובה מחנך אותנו לדאוג רק לבעל שלנו. החינוך הכללי ל"נשיות" מקנה לאשה את הצורך להיבנות מן העולם הצר, בגבולות המישפחה. זה לא רק מפתח בנשים אהבה-עצמית¹¹, במובן הצר של הדאגה ליפי הגוף ולנוחיות (שהיא בניגוד גמור להערכה עצמית), אלא מפתח אהבת בעל וילדים כחלק של האהבה האגוצנטרית – העצמית.

האהבה למישפחה היא בעצם אהבה אנוכית, מפני שהיא מתייחסת אל התלויים בך כאל פריטי רכוש, השייכים לך. כשאמא אומרת “הילד שלי לא יעשה דבר כזה” – היא מבטאת בכך את הרעיון שילד שיצא ממנה, לא יעשה מעשה כזה. (כלומר, היא עצמה לא היתה עושה זאת.) כך היא אומרת גם: “מה עשית לי?” “לילכלת לי את השטיח!” “אתה תצטנן לי” וכך כל מיני הווריאציות, שאמהות מבטאות בהן את העובדה שהילד הוא שלהן. הוא שייך לה. ה"שייכות" היא היוצרת את תחושת השיעבוד והחנק שילדים חשים כלפי האמהות. היא הגורמת למרד הנוער נגד שני ההורים. כי במערכת של סולם-משעבדים, שבו האב משעבד מלכתחילה את האשה – מפתחת בה גם האם את התלות הגורלית בילדיה ובבעלה, ומפצה עצמה בהרגשה ששני אלה (הבעל והילדים) שייכים לה. בעיני הילד, מהווים גם היא וגם האב חזית פטריארכלית אחת, ולכן אין מרד נגד האימהות או האב, אלא כנגד ההורים, או המישפחה כמוסד מדכא.

אין להאשים בכך את האשה, ואין לחפש בה את האשם אם גם ילדיה וגם בעלה חשים לעיתים כבולים כשהיא משתלטת עליהם כעל “שלה”. אילמלא בנינו את החברה כולה על-פי הנחיות שקיבעו את האשה כ"קניין" וכ"יושבת-בית" לא היינו יוצרים את שיעבוד-הגומלין הקיים כיום במישפחה: השיעבוד של האשה והשיעבוד של משעבדיה.

תסביך אדיפוס

“תסביך-אדיפוס” הוא המצאה של הפסיכואנליזה – והוא ניסיון (של פרויד) להסביר את התלות החולנית של הבן באמו, כתופעה הקשורה באי-הצלחתו להתגבר על ה"טיבעי".

אין זה נכון לקשור תופעות חולניות בכל המין הנשיי (או הגברי), ובוודאי אין זה נכון, כשכל המין הנשיי גדל בחברה המפתחת את הגורמים למחלה זו.

הטענה שלנו כלפי פרויד שטבע את המונח “תסביך-אדיפוס” – כפולה. הוא לא רק בנה תיאוריה ממיקרה קיצוני של תלות-באם, אלא בנה תיאוריה מהתקופה המיתולוגית שבה שלטו יצרים פרימיטיוויים (שמצאו צידוק חברתי). אדיפוס היה בן שהרג את אביו והתחתן עם אמו. בהשאלה, הוסבר כל קשר אל האם מצד הבן כקינאה בגבר הגוזל את אהבת האם.

על תסביך-אדיפוס כקשור בביולוגיה של יצר-המין, חלקו אנשי-מדע רבים, אשר העדיפו לראות ב"תסביך" ביטוי של מילחמת הילד בסמכותו של האב, המדכאה את הספונטאניות, ואת הטבע האמיתי שלו. ובכל זאת, משטבע פרויד את המונח “תסביך-אדיפוס”, נתקבל המונח, ונתקבלה הפרשנות שהילד חייב לפתח בו תסביך כמו זה של אדיפוס, אם אמא תאהב אותו יותר מדי. לכן תמיד אמרו לנו, כאמהות, להיזהר מלנשק את הילדים. להיזהר מלתת לבנים ללטף את השדיים שלנו וכו'. זאת – עם כל המתירנות לכאורה. כתוצאה מכך פיתחנו בבנים את ה"גבריות " האותנטית – בלי אותות-אהבה.

מאז פרויד, עברנו לקיצוניות שונה בשטחים פסיכולוגיים רבים. קיימת היום גם מתירנות-מין קיצונית, כחינוך-נגד לסגפנות המינית שהוקיע פרויד בימיו. אבל אין מתירנות ספונטאנית כחינוך-נגד לתסביך-אדיפוס שפרויד לא ריפא אותנו ממנו, אלא רק הסבירו – והנציח אותו – כשייך לשלב התפתחותי, מכוח הטבע.

התלות הגדולה של האם בבנה יוצרת, אומנם, כל מיני תגובות חולניות באם ואף בבן. אבל קחו את ה"תלות" – ונעלמה החולניות! קחו את הצורך של נשים לפתח בהן “אימהות” קיצונית – ונעלם הקשר החולני לאם. קחו את הפטריארכליות – ונעלם תסביך-אדיפוס.

סיפרו של ד.ה. לורנס, “בנים ואוהבים”, הוא תיאור של המציאות, אשר בה בן הופך תלוי באמו עד כדי איבוד העצמאות והאפשרות לתפקד כמבוגר ביחסי-אהבה עם נשים.

פול היה ילד שנולד מאוחר בחיי הוריו. האב: “גברי” מאד, שיכור, גס, וחסר-יכולת לאהוב. האם המוזנחת העניקה לבנה את כל האהבה שבעלה לא היה ראוי לה. בהיות הבן גם חלוש בגופו, היתה לה סיבה נוספת לפנקו במיוחד. משנעשה גבר, פגש במרים, נערה שחונכה בלי אהבה או הערכה – על-ידי כל בני-מישפחתה שראו בה “רק”-בת מפני שלא היתה מסוגלת לעבוד איתם במיכרה. היא היתה כה צמאה לאהבה, עד שאהבתה לפול הפכה “כל חייה”. אבל הוא היה עדיין קשור באהבת ילד לאמו, ולא היה מסוגל לאהבת גבר לאשה.

הוא נכשל, איפוא, בנישואיו עם מרים. אחר-כך מצא את קלרה – טיפוס ה"אם" (ואף מבוגרת ממנו בשנים). גם אהבה זו נכשלה, מפני שקלרה כטיפוס-האם, לא זכתה ממנו לאהבת גבר, אלא לאהבת ילד.

הבעיות של פול היו קשורות באי-יכולת לתפקד כגבר, בחברה שחינכה אותו לתלות באמו. גם ד.ה. לורנס עצמו סבל מתלות באמו, והוא יצר את פול בדמותו-שלו. כך גם פרויד יצר את תסביך-אדיפוס בדמות עצמו.

התלות של האשה באב

פרויד כתב¹² כי מתוך “ההזיות” של “כמעט כל פאציינטית” שלו (שאמרה לו כי “אביה פיתה אותה”) הכיר בכך שהזיית הנערה הרואה עצמה מתפתה לאב, היא ביטוי לתסביך-אדיפוס הטיפוסי של האשה. הוא גם קבע שלפני השלב הזה של קשר לאב, עוברת הנערה שלב (של “הזיית הפיתוי”) שבו היא מדמה שאמה “מפתה” אותה באופן מיני. במיקרה זה (של פיתוי האם את הבת) ניראה הדבר לפרויד סביר – “שכן לא היה מנוס מכך, שהאם היתה אנוסה לעודד, ואולי אף לחולל, תחושות ראשונות של עונג באברי-המין של הילדה בשעה שטיפלה טיפול היגייני בגופה הקטן”. לכן ראה לא רק כסבירה, אלא אף כהכרחית, את “פניית העורף לאם”. “הזיקה לאם סופה שינאה לאם” (“שבחלקה היא נכבשת ובחלקה מתמדת”).

את השינאה לבת, הסביר: ¹³

"הגורם הסגולי (לשינאה) – מקורו בתסביך הסירוס.

– – – “הנערה תולה בצוואר האם את הקולר להיעדרו של איבר הזכרות, גם אינה סולחת לה, שהיא נתקפחה מבחינה זו.”

לפי פרויד, אך טיבעי הוא שהנערה תשנא את אמה, כהמשך לתקופה ה"קדם-אדיפאלית" (שבה מגלים חרדה מפני הריגה או הרעלה מידי האם), וטיבעי שהאהבה של הבת לאם תעבור לאב.

“נגזר על הזיקה הזאת לפנות את מקומה לזיקה של האב.”

מדוע? מסביר פרויד:

– – – “המישאלה שמתוכה פונה הנערה לעבר אביה במקורה היא אומנם המישאלה לאבר-הזיכרות שהאם מנעה ממנה, ושעכשיו היא מצפה לו מן האב.”

בתסביך זה של קשר חולני לאב (שפרויד קורא לו גם אצל הבת “תסביך-אדיפוס”) רואים הפסיכואנליטיקנים את הסיבה לתלות הקיימת אצל נערות מבוגרות כלפי האב. אם יש תלות, משמע “הכושר לכבוש את תסביך-אדיפוס” לא נתבטל, כפי שרצוי.

כשם שנראים לי שאר דברי פרויד על הנשיות כניתוח מעוות של מציאות מעוותת – כך נראה לי ההסבר שלו לתלות-באב כמחפש פיתרונות לבעיות האשה באותו תחום של האנטומיה שלה, אשר בו ביקשו הגברים להשאיר את כל הווייתה.

התלות של הנערה באביה קשורה, בעיני, במיבנה המעמד החברתי שלה. במישפחה הגרעינית שלנו, האב הוא הדמות האידיאלית של הנשיות. גם אמא בחרה באבא כדמות האידיאלית שלה. כאמור לעיל, הנער מתחנך לקראת היותו אבי-המישפחה: המפרנס הראשי. הוא רוצה להיות רופא, בעוד הנערה רוצה “לתפוש” רופא. הוא רוצה “לעשות הרבה כסף”, והיא רוצה לתפוש לה בעל עם כסף.

אם הנערה מתחנכת כבת, שעליה להזדהות עם אמה, טיבעי שגם היא תזדהה עם אביה, ותראה בו דמות שאפשר לסמוך על כוחה ושיפוטה. טיבעי שגם היא תחפש בגבר שלה את זה הדומה לאביה, אם לא בתכונותיו או במראהו, הרי לפחות ביכולתו לשמש לה מישען רוחני.

זו הסיבה לכך שנשים אינן שואלות עצמן אם הן בשלות לנישואין, אלא אם הבחור שבחרו בו “בשל” לנישואין. החינוך של בנות כ"רק"-בנות מוליד, בהכרח, את ההרגל לסמוך על יצור חזק יותר.

כשהאשה מחפשת באביה מה שאמה חיפשה, אין זה נובע מתחרות עם האם, או מתסביך הקשור באנטומיה – אלא מהזדהות מלאה עם התפקיד הנשיי, כפי שהינחו אותה. ניתן לומר, שכשהבת תלוייה באב, החינוך “מצליח”.

מצב “נורמלי” ביותר הוא היווצרות של תלות באב ובבעל. זהו מצב רע לעצמאות האשה, אבל הוא צפוי. קחו מהחברה שלנו את חינוכה של הבת להיות נשיית-פסיבית, או להיות עקרת-בית שהיא רק העזר-כנגד, ונעלמה “התלות באב”!

כל אדם חלש או, חולה, נתלה באדם חזק. גם חלש ברוחו. אדם בעל הפרעה מסויימת, המגיע אל פסיכולוג, נשען על מטפלו במידה כזו, שהוא אפילו “מתאהב” בו. תופעה זו אופיינית במיוחד לנשים, המתחנכות להישען תמיד על גבר כלשהו, ואשר סיבת פנייתן לפסיכולוג נובעת, בצורה זו או אחרת, מה"נשיות" המנציחה את תלותן. (שמעתי לאחרונה על שיטה בדוקה שנוקט פסיכולוג ישראלי בעל מוניטין: הוא קובע לנערה, או לאשה, שניים – או שלושה – “מטפלים”, כדי להבטיח מראש שלא תתאהב בו-עצמו. לא שזה עוזר.)

השינאה לאם

מאחר שלא התנסיתי בחיי הפרטיים בשינאה לאמי (אדרבה, אני קשורה לאמי באהבה גדולה), ומפני שבתי קשורה באהבה עזה אלי – אינני יכולה להתמודד עם תופעה חולנית של “שינאה-לאם”, כהסבר הנובע מהתפתחות הנערה. ככל שראיתי, גם במיקרים שבהם קיימת שינאה לאם, מבוססת זו על ההתנהגות הסמכותית מדי של האם כלפי הבת. קורה אומנם שהאם השתלטנית (כתוצאה מהנחיתות) מדכאה יותר את הבת מאשר את הבן, אבל בחברה הפטריארכלית שלנו, גם זה טיבעי. אם האם אומרת לבת – “מה את צריכה את כל זה?” (לגבי נטיות של הבת ללימודים) או – “מי יתחתן אתך?” (ולא חשוב מה הסיבה) הרי גם אם הדבר מדכא את הבת הלכה-למעשה (ויוצר בה מרירות ושינאה לאם) – כל זה נחשב נורמלי ונכון בחברה שלנו. אבל, גם אם יש די סיבות להתפתחות מרירות בלב הנערה, אין אלה סיבות הנעוצות במין, אלא בדיכוי האישיות.

כך, נראה לי כמובן-מאליו, במצב פני הדברים היום, שנערה תאהב את אמה מחד, אך גם תזלזל בכוחה מאידך. כשהאם חלשה, סביר שהבת תישען יותר על אביה ותחפש חתן על-פיו. כן סביר, באותה מידה שהנער יחפש לו נערה בדמות אמו. מובן שהישענות קיצונית מצד שני המינים על דמויות “האב” ו"האם", יוצרת אחר-כך חיי נישואין בעלי אותה תלות חולנית – שיש לראותה, לדעתי, כשורש הנישואין הבלתי-בריאים (אם כי הם “טיבעיים” ונורמליים לפי ערכיה של החברה שלנו).

חסך אבהי

ההדגש הרב שניתן בעבר לתפקיד ה"אימהות", ושיוכו באופן חד-משמעי לנשים בלבד, השאיר את האב בתפקיד הורה פאסיבי. הוא נתפש על-ידי הילד: 1) כמתחרה על אהבת האם, או 2) כמפקח, או 3) כ"עסוק". בכל המיקרים הללו אין הוא ממלא תפקיד של “מטפל”, ולכן הוא נתפש בחברה שלנו כחסר התכונה להיות אבהי; והוא חוסך “אבהות” מן הילדים.

אם הגענו בחברה שלנו היום להבנת הנזק הנגרם לילדים כתוצאה מקיצוניות ה"אימהות" (כפי שהודגמה ב"בנים ואוהבים" או ב"מה מעיק על פורטנוי"), עדיין לא טופל בנזק שה"אימהות" גורמת לכל הבעלים, בנטלה מהם את ה"זכות" להיות אב, ואת הנזק שהיעדר-האב גורם, מצידו, לילדים. על הנזק הזה, וכיצד הוא מונצח, אעמוד להלן בפרק על החינוך השונה שאנחנו מעניקים בבית-הספר לילד ולילדה.

ברצוני להדגיש כאן, שהיעדר-האב הוא הכרת המציאות במיבנה הנוכחי של המישפחה. כמו-כן ברצוני לציין כי המגמה להעריך את התכונה הביולוגית של האשה, להרות כ"זכות", מתפרשת בהיגיון שלי כאפלייה-לרעה של כל הגברים שאין להם זכות זו מן הטבע. אם אין להם ה"זכות" ללדת, מדוע ניטול מהם גם את הזכות להיות אבות? אין המדובר בתואר האב, שיש לכל זכר המוליד ילדים; ואין המדובר בדמות ה"אב" הסמכותי כראש-המישפחה – שני אלה יש לגברים! המדובר בזכות (שאין להם) לבחור באבהות כבתפקיד וכן בזכות (שאין להם) להביע חום “אמהי” – כרגש אותנטי בעל איכות סגולית, בלתי-משתנה – שהוא טוב לשני המינים. זהו הרגש שחסר לילדים, מצד אבותיהם, ולא רק מפני שאבא תמיד “עובד” ותמיד רחוק, אלא מפני שאבא “גברי” מדי, או ירא להיחשב נשיי.

על הנזק לילדים, הנגרם כתוצאה של היעדר אב, כתב אולאף פלמה, ראש ממשלת שוודיה, ב-Journal of Social Issues, כרך 28, 1972:

"החיסרון הגדול ביותר בתפקיד המסורתי של הגבר הוא העובדה שלגבר חלק קטן מדי בגידול הילדים. אצל הגברים לא טיפחו את היכולת לגלות חיבה ולקיים מגע עם ילדים. כבר למן ההתחלה זקוקים גם הבנים וגם הבנות לקשר טוב עם מבוגרים משני המינים. מחקרים רבים מורים על תכונה משותפת אצל נערים בעלי בעיות התנהגותיות שונות: אין להם קשר טוב עם האב או עם גבר מבוגר אחר. סוציולוגים ופסיכולוגים מסבים את תשומת-ליבנו לבעיות ההזדהות של בנים. כבר בגיל שלוש יש לילד צורך להזדהות עם מבוגר בן אותו מין. לבנות קל יותר, כי יש להן קשר מתמיד עם נשים. לבנים קשה יותר.

"בחברה המודרנית הם גדלים בעולם שכמעט כולו נשיי. בבית מטפלת בהם אמא, בחינוך המוקדם יש גננות ומורות. קיימת סכנה שהבנים ייצרו לעצמם תמונה מסולפת ומוגזמת של ‘מהו גבר’, הנשענת רק על מה שהם רואים בטלוויזיה וקוראים בסיפרות הזולה, לפיה הגברים הם חזקים, נוקשים, גיבורי המערב-הפרוע, מרגלים, סופרמנים, חיילים. הבנים מוצאים פיצוי על חוסר-הקשר עם גברים בכך שהם רואים “גיבורים” אלה כאידיאל שלהם. חייבת להיות אפשרות להתמודד עם הבעיות האלה. הגברים צריכים לקיים אותה מידה של קשר עם ילדיהם מלכתחילה, כמו הנשים. צריכים להיות גם גברים וגם נשים שיעבדו כמטפלים בילדים, כגננות(ים) וכמורים בבתי-הספר היסודיים. "

“גיל-המעבר” של האישה

כמו “תסביך-אדיפוס”, הפך גם “גיל-המעבר” מונח מדעי, המציין את התופעות הפסיכולוגיות-פיסיולוגיות של גיל הנשים הקשור עם אובדן מחזוריות הווסת. בכל ספר על “התקופות” ו"השלבים" ו"הגילים" של האשה יש פרק על “גיל-המעבר”. הדגש על הפרקים המדעיים הללו מקביל לדגש המושם על התהליכים הגופניים-ביולוגיים של האשה. כיצור שיש לו מחזוריות הווסת, נקבע כמובן-מאליו שכל חייה סובבים אך-ורק סביב הציר הביולוגי של נקביותה.

אולם, הפרק על תפקידיה השירותיים של האשה, מסביר את “גיל-המעבר” (ושאר הגילים) כנובע ממתכונת תרבותית שלנו. כמו לגבי “תסביך-אדיפוס” – קחו מן האשה את תפקידה הביולוגי-קיצוני כ"אם יהודיה", ונעלם “גיל-המעבר” – כתופעה חולנית-קיצונית.

כמובן, יש אמת בעצם השינויים ההורמונליים המתחוללים באשה בגיל זה, אבל הגוף הביולוגי היה מסתדר עם תופעה זו כשם שהוא מסתדר עם שאר שינוייו. השינויים הגופניים והנפשיים, בכל גיל, במידה שהם טיבעיים ואינם מוחרפים (או מופרעים מן החוץ) מציעים לאורגניזם, יחד עם השינוי (ה"גירוי") גם את כושר ההסתגלות לשינוי. היינו מעליבים את הבריאה וכוחות הטבע אילו פיקפקנו בסגולתם לפתור בשבילנו את הבעיות עד הסוף, בכל תהליכי השינוי וההתפתחות המאפיינים את ההווייה ואת יצוריה.

באותם מיקרים קיצוניים שבהם מלווה “גיל-המעבר” בזעזועים נפשיים יש לראות, איפוא, את האשם בגורמים נפשיים (בלתי-מודעים) שחיי האשה, עד גיל זה, הדחיקו. אם מעמיסים על הגוף, העובר שינויים הורמונליים, את מעמסת ההתמודדות של הנפש עם בעיות המתעוררות במקביל בגיל זה (כמו התרוקנות הבית מילדים מתבגרים ומעבודות בית) – ודאי שנגרם לגוף משבר.

“משבר” הוא אי-היכולת לתפקד תחת לחץ גדול מדי. הלחץ בגיל-המעבר הוא גם גופני – ובעיקר נפשי. נשים שאין להן תלות אדיפלית בילדיהן, או שיש להן עיסוק מחוץ לבית (העוסקות ב"משהו מעל ומחוץ להווייתן האישית"¹⁴), אינן נתקפות היום בתופעות הקשות של גיל-המעבר, ולכן מתברר יותר ויותר שמושג זה הוא ביטוי של תופעה של חברה פטריארכלית במישפחה הגרעינית.

אם נסתכל בנשים בגיל זה, ניווכח אומנם לראות כי הנתקפות בתופעות “גיל-המעבר” (עד כדי עירעור הנפש, ואפילו התמוטטות-עצבים כללית) – הן נשים שאין להן עניין וסיפוק בעבודתן.

כשם שחלים שינויים הורמונליים בגוף הנערה בגיל ההתבגרות (ואינם גורמים לה בהכרח “משבר”), מפני שגישתה של הנערה לחיים בדרך-כלל רווייה עניין וסיפוק – כן יכול כל סיפוק רוחני בגיל-המעבר למתן ולאזן את השפעת-הנגד של שינויי הגוף.

הנטייה המודרנית של הנשים המבקשות למנוע מראש את תחושת הריקנות (או ה"משבר") של גיל-המעבר, היא ללדת ילד.

.השימוש בלידת ילד כפיתרון, אינו חדש. גם בשנותיהן הצעירות, ידוע כי כל-אימת שנשים נתקפות בדיכאון או באכזבה מעבודה, או מן הבעל – הן יולדות ילד. כך הופכת לידת הילדים לפיתרון המעמיד בפני התינוקות בעייה בלתי-טבעית, ואכזרית, של הצורך בפירעון איזה חוב להורים. הילדים חשים עצמם חייבים לשמש להורים “פיתרון” לבעיותיהם. הם חייבים לספק עניין ותוכן לאשה בגיל-המעבר (כפי שהם נדרשים לפצות במסירותם את האשה שבעלה בגד בה). אם אינם מצליחים לספק את כל הציפיות – יחושו אשם¹⁵.

בישראל פשטה תופעת לידת “בן-זקונים” סמוך לגיל-המעבר, כקשורה עם הגיוס לצבא בגיל 18. תופעה “מודרנית” ישראלית מוכרת היא זו של בן או בת היוצאים לצבא כשהאח בן השלוש נשאר בבית עם אמא, כדי שעולמה לא יתרוקן.

הלידה המאוחרת, סמוך לגיל-המעבר, דוחה גם את הבלות הפיסיולוגית של האשה. כך מוארכת תקופת הפיריון, וכתוצאה – גם החיוניות והמראה הצעיר של האשה, שהם פיצוי בעל ערך רב לכל אשה שחונכה להעריך נשיות ויופי. (מסיבה זו, לפחות, סביר להניח שהתופעה המודרנית להאריך את גיל הלידות, תתמיד בישראל.)

“גיל-המעבר” של הגבר

מדברים היום גם על “גיל-המעבר” של הגבר.

אבל, בעוד אין יודעים על שינויים הורמונליים בולטים בחיי הגבר, מסבירים את גיל-המעבר (המביא דיכאון וכו') כתופעה הקשורה לא בגופו אלא בהפסקת העבודה.

בהתאם לכך, אפשר להשוות את התמוטטות עולמו של הגבר (כתוצאה מהיציאה לגימלאות), כהתמוטטות עולמה של האשה העובדת רק בבית, כששירותיה הבלתי-מבוקשים-עוד גורמים לה למעין יציאה לגימלאות מוקדמות. דווקא ההשוואה לגבר תחייב הכרה בחשיבות הסיפוק בעבודה, כגורם המעניק כוח-חיים ורצון חיים – לגבר ולאשה גם-יחד.

לא ירידת כוח-הגברא בגבר גורמת לנפילת רוחו, לפי שכוח-הגברא נמשך אצל הגבר הפעיל והיצרני אפילו בהגיעו לגבורות, אלא הפסקת שירת-חייו: העבודה במיקצועו.

כמובן, בחברה משוחררת, גם הגבר וגם האשה אינם משליכים את כל יהבם על בנק רוחני אחד. יש שיטחי-תרומה רבים, המנצלים את כישרונות האדם. גם תחום המיקצוע עצמו מציע שינויים בתוך המיקצוע, כמו המשך במחקר, או בלימוד, או כל עבודה בהתנדבות.

אני מקווה כי הנטייה המודרנית לדחות את גיל היציאה לגימלאות תשפיע גם על הצורך להשוות את גיל הפרישה של האשה והגבר, כדי להעניק גם לאשה שנות חיוניות רבות יותר.

“אם-השנה”

כמדינה, החיה במציאות של מילחמה מתמדת, מתפתח בישראל גם הצורך האובייקטיבי והסובייקטיבי בלידה – למען המישפחה ולמען המדינה. נטייה זו התבטאה אחרי מילחמת יום-הכיפורים בבחירת “אם-השנה” ל-1974. זכתה בתואר ד"ר שרה דרוקמן, שהיא אם לשישה ילדים, רופאה במיקצועה, ואשת הרב חיים דרוקמן.

הנטייה לראות באם-השנה את הצירוף של הגשמת “פרו-ורבו” ויראת-שמיים, גם היא אופיינית לעם הנתון בסכנת-חיים. בעם כזה יש גם התעוררות רומנטית של אידיאל האימהות. (אדבר על כך כתופעה שצמחה אחרי מילחמת יום-הכיפורים¹⁶.) ההתעוררות הדתית איננה מתבטאת רק בבחירת אם-השנה כאשה דתית, אלא בכל הגישה המתרפקת על מסורת-האבות על “אדמת האבות”.

בחירת “אם-השנה” נתונה תמיד בישראל לשיקולים לאומיים. לפני כמה שנים, כשנבחרה השחקנית חנה מרון כ"אם-השנה" היו השיקולים רגשניים-לאומיים. (על תרומתה כאם לא שמענו עד אז.) חנה מרון היתה בעינינו “קורבן” לאומי, משום שרגלה נקטעה בנמל-תעופה באירופה במיתקפת-מחבלים. היא נבחרה אז כ"אם השנה", כמין פרס או פיצוי שביקשנו להעניק לה על הסבל שנגרם לה.

הכרעות כאלה נעשות בישראל כל העת, בהשפעת היותנו עם בסימן מילחמה. גם ב-1974, משנבחרה אם דתית, בא לידי ביטוי פראדוכס חולני – שהרי דברי אשה דתית זו אינם חופפים את רעיונות צה"ל, והמדינה (הרואה בצה"ל, ובשירות בצה"ל את ציפור נפשנו).

בראיון עם הד"ר דרוקמן, אם-השנה (ב"לאשה" 1416, מ-3.6.74), אמרה, למשל, על שירותן הצבאי של בנות:

“החוגים שאינם שולחים בנות לצבא, אולי צודקים. שירות צבאי של בנות, כבודדות, יכול להוות סכנה מבחינה מוסרית. בנות עלולות להתקלקל בצבא.”

מכאן ואילך, כל מה שנאמר כדי לפתור את הבעייה (בצורת שירות בנח"ל) כבר לא הועיל לתקן את דברי-האשם הנ"ל. האם מעוניינת ישראל לעודד אמהות דתיות הסבורות שצה"ל יקלקל את בנותיהן? מדוע, איפוא, תזכה אשה כזאת בתואר אם-השנה? הקו של אם-השנה הוא הקו של כל החוגים המשתמשים בנימוקי “דת” כדי להשתחרר מחובת השירות בצה"ל. בעצם השתחררותם הם מאשימים את צה"ל ב"קילקול" הבנות הצנועות. זוהי חשיבה המנחה גם את היהודי הקנאי לסגור את כל חייו בחומות “מאה-שערים” כדי לא לראות סרטים, לא להיטמא או להתקלקל על-ידי התרבות שמסביב.

אגב, שירותה של הד"ר דרוקמן עצמה בנח"ל (על-פי הנ"ל) היה נוח ביותר:

– – – “בעת השירות ריכזתי את סניף רמת-גן של תנועת ‘בני עקיבא’, ובבקרים עבדתי, כדי להתפרנס, בהנהלה הארצית של התנועה.”

שירות כזה, בעיר, עם משכורת, אינו נשמע כמו השירות הרגיל בנח"ל. הוא נשמע יותר כשירות במוסדות של התנועה הדתית.

האם המצמיחה גאונים

ב-6 באוגוסט 1973 הופיע ב"ג’רוזלם פוסט" בישראל מאמר, תחת הכותרת: "שני טיפוסי נשים העוזרות לפיתוח הגאונים – – טיפוס ה’יוקסטה' וטיפוס האם היהודיה' ".

במאמר צוטטו דברי ד"ר מתיו בדסייד, פסיכולוג אמריקני אשר, לדיברי העיתון, עוסק בנושא זה שנים רבות.

על שני ה"טיפוסים" של האמהות דיברתי לעיל. מאמר זה חשוב כדי להדגים שהחינוך ל"אימהות" נמשך גם היום. כדי לעודד את ה"אימהות" מחנכים אותנו גם היום להאמין ששני טיפוסי האם הנ"ל (שתיהן קיצוניות בתלותן בבן, דבר המורה על חולי ביחסים עם הבעל) יוצרים דווקא את הגאונים. דוגמות של הגאונים הן: דה-וינצ’י, היינה, גתה, גאנדי, והפילוסוף ז’אן-פול סארטר. על-ידי עידוד הבנים מלידה, באמצעות עולם הדמיון העשיר של האם, נעשה בנה של אם-יוקסטית (“The Jocasta mother”) יצרני, ושאפתני במיוחד. בקיצור – גאון.

אין כמובן במאמר דוגמות לנשים-גאוניות. מדובר רק בגברים שקיבלו את הדחיפה לגאוניות – רק מן האם.

בעל המאמר הסביר שיש לילדים-גאונים אלה גם חסרונות. יש להם נטייה חזקה להומוסכסואליות, לאנוכיות, וליראה מפני אהבה של ממש. כאן הביא דוגמות של גברים-גאונים שלא יכלו להסתדר בנישואין: ליאונרדו דה-וינצ’י – נשאר רווק. המשורר גתה, משנתארס, חש כי הוא “נחנק בתוך שק” – וברח לאיטליה כדי להימלט מן הנישואין. היינה, המשורר, חש שהאהבה היא “נחש המרעיל את הלב”¹⁷.

לדעת כותב המאמר, בטיפוס ה"אם היהודיה" יש אותה מידה של הצלחה לעידוד גאונים, אבל היא הרסנית פחות. לדעתו, אין הדבר נובע מכך שיש ביהודים “מאגר מיוחד של גאוניות”, אלא מכך שחיי ההורים היהודיים עשירים באידיאלים. לא פלא שמהורים כאלה יוצאים ילדים בעלי הישגים.

את האמת על ה"אם היהודיה" כקשורה עם טיפוס של אשה בלתי-עצמאית ובלתי-שלמה עם עצמה למדנו מפרק זה, וידובר בה גם להלן בקשר ל"חסך-האמהות" ול"רגש-האשם" שהפסיכולוגיה כופה על האשה כדי שתהא “אם יהודיה”.

החיים העשירים של ערכי-היהדות אינם עושים אלא כדי להשאיר את האשה עם הילדים, בעוד האב, כאמור לעיל, איננו מתפקד באופן פעיל כאב. במובן זה אין האב היהודי שונה מן האב בשוודיה, ואפשר לומר שכמעט בכל חברה בעולם מתחנכים היום הילדים על-ידי האם בלבד.

האם היהודיה כמזיקה לצבא

חשוב לנו, בישראל, להבין עד כמה החינוך על-ידי “אם-יהודיה” (ואֵם-יוקסטה, קל וחומר) מזיק למדינה המעוניינת בבנים חזקים ברוחם. תמיד הדגשנו בישראל כי כוח הצבא ב"רוח" הקרבית. דבר זה נכון, כמובן, גם בעמים אחרים, אבל בעל משמעות גורלית במדינה קטנה כשלנו.

בסיפרה של בטי פרידן, “המיסטיקה של הנשיות”, ציטטה בהרחבה ממחקרים של ד"ר שטרקר (Strecker), יועץ רפואי לשעבר לצבא ארצות-הברית, אשר בהם מאשים הפסיכיאטר את האם האמריקנית (ה-“Mom”) על חוסר-יכולתם של הבנים שלה להיקלט בצבא. כשלושה מיליון חיילים, מתוך 15 מיליון החיילים שהיו בשנות הארבעים בשירות הצבאי, נזקקו לטיפול פסיכיאטרי, עקב חוסר בגרות הדרושה “להתייצב מול החיים, ולעמוד על רגליהם שלהם”. הוסבר באופן מדעי שה-“Mom” האמריקנית, המקריבה את חייה כדי למנוע דאגה מן הילדים, היא המחליטה את כל ההחלטות בשבילם. היא מורחת להם את החמאה על הלחם, עד הנישואין.

כתוצאה, הם אינם מתחנכים להתמודד עם החיים הבלתי-מוגנים מחוץ לבית. הם נשברים, איפוא, בצבא. תיאור “האם האמריקנית” חופף בדיוק את זה של “האם היהודיה”. על תופעת הנזק לילדים דיבר לאחרונה גם ד"ר ספוק, ודיברו במחקריהם הפסיכיאטור ד. לוי (“גוננות-יתר של האמהות”), וסוציולוג בשם ארנולד גרין.

מעניין במיוחד מחקרו של א. גרין בארה"ב, שמצא בעיר תעשייתית במסצ’וסטס דור של ילדים שגדלו בלי “אהבה” של “אם יהודיה” או של Mom אמריקנית.

היו אלה ילדיהם של מהגרים פולניים שנקטו שיטות-חינוך נוקשות מלוות מכות וצעקות, כדי להשתלט בכוח על הילדים שבזו ל"שיטות הישנות". גרין התפלא על שהילדים לא נעשו “בעייתיים”. מדוע לא נהרסה אישיותם כתוצאה מאכזריות ההורים? נתברר לו כי במישפחות אלו, לא היה לאמהות זמן רב מדי. הן עבדו כל היום בבתי-החרושת, יחד עם האבות. הילדים נמצאו רוב היום בחברת אחים גדולים, ונמנעו ככל שיכלו מחברת ההורים.

לדעתו של גרין, לא פגעה הסמכות הקשה של ההורים, ככל שהיתה אכזרית, ב"גרעין האני". לכן לא נבלעה אישיותם של הילדים על-ידי הסמכות, ולא נוצרה חבלה באישיותם. לפי הסברו של גרין, לא “חסך-אהבה” פוגע בילדים, אלא התלות באהבה, ההופכת לחולי נוורוטי, בדומה לתלותו של השתיין באלכוהול. אמר הוא:

– – – “לא הצורך באהבת ההורים, אלא החרדה התמידית שאהבה זו תיעלם (אחרי שהילד הותנה להיות תלוי באהבה) מצוייה בשורש הנוורוזה של ילדי ה’אמא'. ‘אמא לא תאהב אותך אם לא תאכל תרד…’ ‘אם לא תשתה חלב…’ ‘אם לא תכין שיעורים…’ בילד כזה, מבט מאיים מאמא ‘אוהבת’ מעורר חרדה גדולה יותר מאשר 20 דקות של צליפות-שוט מידי האם הפולנית.”¹⁸

במיבנה הנוכחי של תפקידי האשה בחברה, ניסיתי להראות כיצד הילד, כבן לאשה שעולמה נסוב סביבו, מתפתח לאדם התלוי-באמו, ולגבר בלתי-כשיר לעמוד לצד אשה עצמאית. כתוצאה מכך, הוא בוחר באשה הנראית לו כמי שאינה מסכנת את עליונותו ואת תלותו באמו; וכך קורה שכל גבר שהוא “גברי” מאד, גם בוחר באשה שהיא “נשיית” מאד.

הגבר מכנים עצמו למעגל שאין ממנו מוצא: הוא חייב, כל ימיו, לשמש בתפקיד החזק והכל-יכול. ככל שאשתו נשיית ונכנעת יותר, היא גם “בונה” אותו או עוזרת לו להיות חזק. אבל בינו לבין עצמו, יש לו תחושה של אדם מנוצל. כאדם שדורשים ממנו “ללבוש את המכנסיים”, הוא חש כי הוא חייב לדכא את התחושה שהמכנסיים גדולים עליו. הוא נאבק בחוץ, הוא נאבק בבית, הוא איננו מבין מה רוצים ממנו, כשבעצם גם לו לא טוב.

אם אשתו היא “רק” בבית, הרי בעיניו מצב זה נראה כשיא-האושר, שהיה מאחל לעצמו, אילמלא חייב היה לפרנס. לכן הוא מתייחס באי-הבנה כן ומוחלט לכל התסיסה המודרנית של האשה, המחפשת לה פתאום דווקא את האחריות והעול שבחוץ, במקום את חום הכיריים, ואת חסות קירות הבית.

ואכן, במצב-העניינים של היום, שיחרור האשה מ"קירות הבית" במובן הרחב של המושג, רק הוא יביא הקלה ושיחרור גם לגבר.

העובדה שנשים משמשות נושאות-פרסים, גם כ"אם-השנה", גם כ"אשת-חיל", גם כ"אשת-אופנה" וכ"מלכת-יופי" (גם בישראל – הנראית בכל אלה כאילו הלבישו עליה בגדים שאינם שלה), עובדה זו מצביעה על כך שהיחס הבסיסי לאשה אחיד בכל המדינות ומותר לו להיות חורג, ומנוגד, למוסר הנעלה או לערכי החינוך של אותה מדינה.

עצם ה"כתרים" הנשיים אינו מצביע על הישג הנובע ממאמץ של הנשים לתרום ערכים לחברה, אלא על הצלחתן להישאר בתוך התחומים הצרים שהגבר הועיד לאשה. יופי חיצוני איננו הישג – זהו נתון מן השמיים. גם לידת ילדים מרובים איננה הישג. רוב הישגי עקרת-הבית הקשורים עם נתונים של סדר-וניקיון, או עם פיתוח נתונים של מסירות ונאמנות, אינם קשורים עם פיתוח כשרים אישיים, או אישיות (כדי לתרום תרומה מקורית לחברה), אלא להיפך – הם מעודדים חוסר-מקוריות וחוסר זהות עצמית.

מנקודת-מבטו של גבר: מדוע ירצה להכתיר הישגים הקשורים במימוש ה"נשיות", כשהוא מעריך ערכים יותר רוחניים – והישגים יותר גבריים? אין כאן הערכה כלשהי של האשה, ועצם הצורך של החברה להעניק פרסים דווקא לאשה יש לו סיבות אחרות לחלוטין:

א) האשה – כחפץ – ממשיכה לשמש ככלי נושא-רווחים בכלכלה (די לספור את כל החברות והמיפעלים המשתתפים בכל תחרות-נשים כזו);

ב) הכתרים המוענקים ל"נשיות" מהווים ביטוי לרצונה של החברה לעודד נשים להישאר-במצבן כחפץ נאה, או כעקרת-בית. הכתרתן כ"מלכה" מעודדת אותן לחשוב שתפקידן ה"מלכותי" בחיים חשוב מכל תפקיד גברי – שהרי היא, ולא הוא, זוכה להיבחר כ"מלכה"!

ג) נוסף על כל הגורמים הריווחיים הנ"ל, מצביעים כל מיבצעי הכתרת האשה בתואר “מלכה” על רגש-אשם (בלתי-מודע, כמובן) הקיים בחברה, עקב היעדרות האשה בעולם האמיתי של הגבר. רגש-אשם זה נרגע במקצת על-ידי תשלום ה"חוב" בצורת הענקת פרסים. הפרסים ניתנים בכל מקום במעטה שונה: “מעיל-הפרווה” הסימלי גם הוא תשלום חוב. “יום-האם” הוא תשלום חוב; “יום-האשה-בקיבוץ” הוא חוב. וכך הם כל הכתרים שמבקשים לפתות בהם את האשה ואשר הינם, בעיני, ככיתרה של המלכה במישחק-הקלפים, ואשר ממלכתה “ממלכת-קלפים”.

תחרות “אשת-חיל”

בכמה מארצות המערב נערכות גם בחירות של עקרת-הבית-הטובה. בישראל יש “מלכת המיטבח”, ויש גם ניסיון לבחור “אשת-חיל”.

כפי שהוצהר, נועדה תחרות “אשת-חיל” לעודד את מעמד עקרת-הבית. אומנם, אין זה סוד שמעמדה של עקרת-הבית כה נחות עד שהוא זקוק לעידוד. החברה חשה את האשם, אבל מבקשת גם להנציח מעמד זה – שהרי אחרת היתה מחפשת דרכים של ממש לתקן את מעמד עקרת-הבית, במקום לנקר את העין ב"עידוד" כה מעוות.

גישת האשם אל עקרת-הבית מוסיפה תיסכול להתייחסותה של האשה אל עצמה. המבוכה גוברת לאור העובדה שדווקא גוף של נשים עובדות (“אירגון אמהות עובדות”) עמד בישראל מאחרי תחרות בחירת עקרת-הבית-הטובה, במיבצע “אשת-חיל” שנערך לראשונה בתחילת שנות השבעים. אומנם, כדי ליישב סתירה וו ניתנו נקודות-יתר לעקרת-הבית החולקת עם הגבר את תפקידי החוץ (אם בהתנדבות ציבורית ואם במיקצוע נושא שכר), אבל עצם המשימה לעודד עקרת-בית פתח, לדעתי, את הפצע החבלתי מבלי יכולת לחבשו מחדש.

כל התחרויות הנערכות בעולם במטרה להעלות על נס את תפקידה של עקרת-הבית בחברה, מעוררות שאלות מוסריות יסודיות:

א) באיזו זכות נוטלת החברה לעצמה את הזכות להחליט מהן אמות-המידה לאשה טובה?

ב) באיזו זכות מכתירים ואומדים את תפקידי האשה בקריטריונים שונים מאלה המשמשים לאמוד את הגבר?

ג) באיזו זכות מחליטה החברה מראש כי להיות “אשת-חיל” הוא אידיאל?

ד) באיזו זכות מחליטה החברה שאשה חייבת להיות שייכת בהכרח לקבוצה סטריאוטיפית של ממלאי תפקיד מוגדר?

ה) מי רשאי לקבוע מה “טוב” ומה ראוי לפרס – ומדוע יהא רשאי לקבוע זאת רק לגבי האשה, בעוד כל מה שעוסק בו הגבר איננו מוטל בספק ואיננו זקוק לעידוד?

ניתוח השאלות הנ"ל מחייב ניתוח ממשי של כל הגוף החברתי, כדי לעזור למחלה האמיתית של החברה, הנובעת מאי-השוויון – הקיים בכל התייחסותה אל האשה.

בתודעתנו, באופן עמוק ומושרש – האשה בתדמיתה ה"נשיית", שחונכנו עליה, היא יצור-בית. במציאות המודרנית האשה גם עובדת בחוץ ומוכיחה, שהיא מסוגלת גם להיות¹ “אדם”. אבל, ההתייחסות שלנו אליה כאל אשת-בית, היא זו המפריעה לנו להתייחס אל הצלחתה ברצינות. כשנדמה לנו שהבית מתערער (לכאורה בגלל השינויים הטכנולוגיים) ואנחנו מבקשים להחזיר את הגלגל אחורנית, ומחליטים שרק האשה יכולה להחזיר לנו את ביטחון הבית, או-אז אנו מתנערים למיבצעים ציבוריים דוגמת בחירת “אשת-חיל” (וכבר השם התנ"כי מצביע על מגמה להחזיר את האשה אל תקופת התנ"ך).

מה אנו מחפשים היום באשה כדי להכתיר אותה בתואר “אשת-חיל”? האם נחפש בה את ההתמחות בבישול או את התרומה לניקיון הרחוב? האם נעודד בה את תכונת ה"וויתור" על חייה (במסווה של עידוד-הקריירה-של-הבעל)? האם נחפש בה את “האם המסורה” אשר, גם היא, נתפשת בעיני החברה כ"וויתור" על חיים אישיים, החונק את הילדים ואת האשה גם-יחד? האם נחפש בה את הסגולה להיות יושבת-בית?

וכי כיצד יכולות הנשים העובדות בחוץ (כמו באירגון-אמהות-עובדות) להעריך את ה"סגולה" של עקרת-הבית (לא להיות “אשה עובדת”) מן המעמד המכובד שהן עצמן נמצאות בו כנשים העובדות בחוץ?

האמת היא, שעדיין איננו מסוגלים להתייחס אל אשה העובדת בחוץ באופן חיובי, מפני שהחברה איננה יודעת בביטחון, אם כל העניין טוב ונכון.

העובדות הנוצרות בחברה המודרנית מצליפות בפנינו תופעות סותרות. מצד אחד חודרות נשים רבות יותר לעמדות שנחשבו עד כה כעמדות גבריות ואף מצליחות – כעורכות-דין, כמנהלות בתי-ספר, כמנהלות מיפעלים, כשופטות, ואפילו כראש-ממשלה; ומאידך אין לנשים עדיין הביטחון הפנימי להעניק עדיפות ראשונה לעבודתן בחוץ. אין לחברה הרצון, או הכוח, להכריז על כך שכל עניין התדמית ה"נשיית" המסורתית אבד עליה הכלח, וכי האשה של היום איננה עוד חתולת-בית. אין לחברה אפילו מעט הכוח להעלות את רמת ה"בית" למעמד של מיקצוע, כדי שנוכל להתייחס אל כל אשה בבית כאל אדם עובד.

למרבה הקשיים, אין הגבר מסוגל עדיין לחיות ליד אשה עצמאית מבלי שיחוש פגיעה באגו הגברי שלו. בלי שינוי בכל הפילוסופיה של המינים, הוא הרי “נורמלי” כשאיננו מסוגל לחיות ליד או מתחת לאשה “חזקה”.

תחרויות “מלכת-היופי”

מלכת-היופי הישראלית היא מיפעלו המבוסס של שבועון-נשים מבוסס (“לאשה”), אשר בוודאי גורף רווחים ויוקרה בזכות המלכה וצבא סגניותיה. יש בישראל גם כתר-יופי נוסף, המוענק ל"נסיכה" (להבדיל מ"מלכה") על-ידי ירחון-נשים, המיועד לנשים יותר משכילות (“את”), ולכן קשה להבין מה טעם ראה הירחון במיפעל-חיקוי זה, זולת הסיכוי לרווחים. מכל מקום, המיפעל משמש כדוגמה לחינוך היורד אל הקהל, תוך העמקת הנזק לתדמיתה של האשה.

ה"נסיכה", לעומת ה"מלכה", איננה רק יפה, אלא – כמוצהר – גם משכילה ובעלת-ערכים (?), ומצפים ממנה לייצג את “הנערה הישראלית”, שאיש עדיין איננו יודע מהי. אף כי שונים שיקולי בחירת ה"נסיכה" משיקולי בחירת ה"מלכה", אין כמעט הבדל בעיקרון – ובביצוע. אפילו הפרסים (מתנות המלבושים, ומענק הנסיעה לחו"ל) הם אותם פרסים. בשני המיקרים, כמו בכל המיקרים הדומים בעולם כולו, יחס הקהל ותגובותיו – שווים: הקהל משתף פעולה, ומקבל את כל המיבצע כדבר מובן-מאליו.

ההתנגדות שלי לכל מיבצע תחרותי הנערך בקרב נשים בלבד, היא חד-משמעית. מטבע הדברים הוא, שתחרות הנערכת רק בין נשים מתאפשרת רק תודות להמעטה בערכן; ומטבע הדברים הוא, שיחס החברה אליהן כאל יצורים ל"צריכה", מתבטא גם בתחרויות המאפיינות את נתוניהן הפיסיולוגיים.

אני סבורה שבחירת מלכות-היופי זרה לכל אידיאל שוויוני, הן כמיבצע תחרותי המפתח תחרות, והן כמיבצע הנותן תוקף מלכותי ל"שקר-היופי".

קשה לי לראות את ישראל שותפה לפולחן בחירת ה"חתיכות", במומחיות המיקצועית של העולם הגדול, על-פי השוואת נתונים גופניים. קשה לי שלא לראות ב"חתיכות" אלו סוסות הצועדות במסלולי השוק ומפגינות את מיכמני גופיהן. הן נידונות לעבדות. לא למלוכה.

תחרות-היופי, כמו תחרות עקרת-הבית ותחרות אם-השנה, מרחיקות בסופו של דבר את חווה מעץ-הדעת, ומחזירות את האשה למקומה על-פי התנ"ך: “לסוסתי בריכבי פרעה דימיתיך רעייתי.”

אי-המודעות לנושא איננה מזיזה אנשים להתריע על הצורך בשינוי, גם כשמדובר בתחרויות יופי או אופנה, הפושטות לאחרונה גם לגיל הרך.

קראתי לאחרונה באחד העתונים סיפור “פיקנטי” על ילדה בת ארבע שנבחרה כמלכת-יופי מבין גילאיה. והנה, בסיום התחרות, לא נמצאה הילדה כדי להכתירה, כי ברחה בינתיים והסתתרה מפני המבוגרים. הסיפור מכוון היה לשעשע, ונסתיים בהערה מבודחת. לא היתה בכתיבה כל נימה של ביקורת או מחאה. בנושא זה, לא ראיתי את דאגתם של המחנכים לנוכח סילוף ערכי האדם מגיל כה צעיר, ולנוכח המגמה להשלטת דרכי התחרות של המבוגרים על ילדות רכות.

אם כל ילדה נולדת עם חסר, אפשר להסביר את “שיחרור־האשה” כמאבק לשחרר את האשה מפגם הלידה. אם תרצו: יש לשחררה מעונש חברתי על לא־אשם ביולוגי. הגדרה יותר כללית: השיחרור הוא המאבק על הזכות להיחשב כאדם.

מדוע קוראים לכך “שיחרור”? מפני שהעונש שהחברה כופה על הבת, הנכנסת לעולם כשהיא חפה־מפשע, הוא כלא הכובל את כל התפתחותה. בהיותה כבולה בכלא, היא גם עושה את כל העבודה השחורה. המילה “שיחרור”, איפוא, הולמת.

לשם מה יש להסביר בספר שלם מדוע השוויון איננו, מדוע הוא הכרחי וכיצד כל זה כרוך ב"שיחרור"? – כל השאלות הללו קשורות בהיעדר אותו שיחרור. ניתן לומר כי השיחרור כרוך ביצירת תנאי־חיים והגיון־חיים, שבהם לא נצטרך עוד לשאול את השאלות הללו – או להשיב עליהן.

במישטר שיש בו אדונים ועבדים, שואלים רק האדונים מה רע בכך שאין שוויון. העבדים יודעים היטב מה רע בכך. במישטר שבו אפלייה בין כושים ולבנים, שואלים רק הלבנים מה רע בכך. כאדונים, יודעים הלבנים מדוע אין כל רע באי־השוויון. הכושים אינם שואלים מה רע בכך. הם יודעים שעליהם להשתחרר מאי־השוויון שמכתיב להם השוני הביולוגי.

הנשים עדיין לא תפסו שהשוני הביולוגי שלהן, הוא שהכתיב להן את אי־השוויון. הן אינן מתמודדות עם הנושא. הן אינן רואות, גם בהיות צבע עורן לבן – כי מבחינת הפגם האוניברסלי שדבק בהן מלידה, קרובה אשה לבנה ב"פגם" זה אל האשה הכושית.

בסולם ההירארכי של עליונות ונחיתות, ניתן לומר שבראש הסולם של העולם התרבותי עומד הגבר הלבן, ובתחתיתו –האשה השחורה. (ליתר דיוק: האשה השחורה, עקרת־הבית.) האשה הלבנה עליונה על שחורה, אך הגבר השחור עליון על האשה הלבנה.

כל זה איננו מוסבר לנו. זהו בהחלט חומר בלתי־חוקי שכל מישטר מתעלם ממנו. גם מישטר דמוקרטי ביותר – כמו זה שבאמריקה, וגם מישטר חלוצי ומתקדם כמו בישראל.

בישראל, אחרי מלחמת יום־הכיפורים, רואיינה בטלוויזיה סוציולוגית משכילה ומודרנית בשם דורית פדן־איזנשטרק. היא טענה שיש לשתף את הנשים בישראל ביתר רצינות בשוק העבודה, וכי דבר זה נתברר במיוחד בזמן המלחמה, כשנתגלה שהנשים אינן מסוגלות לשאת במעמסת העורף.

המראיין, רם עברון, ניסה לשאול שאלה “מרגיזה”: “אשאל אותך שאלה פרובוקטיבית,” אמר, “מדוע בכלל צריך להיות שוויון?” השיבה לו דורית פדן: “אני אינני רוצה להיכנס לכל העניין הזה של שוויון.” היא ביקשה רק להדגיש שהמצב הוא רע כשנשים אינן נוטלות חלק בדיונים בטלוויזיה ו/או בשוק העבודה.

הסוציולוגית החמיצה הזדמנות.

על שאלתו של מר עברון “מדוע בכלל צריך שוויון?” - יש להשיב במישרין. צריכה היתה לומר לו כי השוויון הכרחי כדי ששני המינים יהיו שווים בערכם. השוויון הוא האפשרות לחיות. כמו אוויר, שאין שואלים מדוע הוא נחוץ. האם הסוציולוגית באמת “אינה יודעת” מהו שוויון, כפי שאמרה בהמשך התוכנית?

השוויון הוא הזכות להתקבל באופן שווה בעולם. להתמודד באופן שווה. לקבל חלק שווה מן החובות ומן הזכויות. השוויון בין גבר ואשה אין פירושו ביטול השינויים הביולוגיים. הוא מדבר על מתן אפשרות שווה ל"רק"־בת לבחור להיות נגר. השוויון כרוך ביצירת תנאים חדשים בחברה, כדי שנזמין שולחן אצל הנגר/ה הזו. הוא כרוך בעשיית תנאים חדשים בחברה, כדי שהנגר/ה הזו לא תצטרך להיחשב בחברה כסוטה, או כמופרעת, אם תבחר במקצוע זה. השוויון מדבר על שינויים בהרצת הבית, כדי שלא ישרור שם חורבן כשהנגרת בנגריה; ובעיקר: כדי שהנגרת לא תרגיש שהיא פועלת במחתרת כשהיא בנגריה וכ"חוזרת־בתשובה" – כשהיא בבית.

דורית פדן־איזנשטרק, כמו כל הנשים שעשו קאריירה לעצמן (ולרוב בדרכים קשות יותר מאשר הגבר), מאפיינת גישה של נשים ש"הצליחו". הן אומרות בדרך־כלל: “הראייה שהצלחתי – סימן שאפשר!” אם אינן אומרות זאת במילים או במחקרים, הן אומרות זאת בחצי־האמת. גולדה מאיר היתה נוהגת לומר שאיננה מבינה את הנשים המתאוננות על חוסר־זכויות – מפני שללדת ילדים זו זכות, שהגברים צריכים להרגיש נחותים בשל היעדרה.

כאשר נשאלה שולמית אלוני, הלוחמת לזכויות האזרח, אשר זכתה אחרי מילחמת יום־הכיפורים בהצלחה מסחררת בבחירות (מפני שלפחות מחצית הבוחרים הם אזרחים בלי זכויות), על־ידי העיתונאי רפאל בשן, מה תגובתה על הטענה שנצחונה נקבע על־ידי “נשים מתוסכלות” שבחרו בה, השיבה: “לא נכון.” היא אפילו הצביעה על שתי נשים בריאות וחכמות שעבדו למענה.

גם שולמית אלוני וגם דורית פדן־איזנשטרק עשו שירות־דוב ל"שיחרור" – למרות שכל אחת מהן פועלת רבות להעלאת מעמד האשה, בדרכה־שלה. השתיים, המייצגות זירמי־פעולה שונים, מתעלמות מן ה"שיחרור", אם כי אינן מתעלמות מקיומה הבעייתי של האשה – כל אחת מסיבות משלה. שולמית אלוני ודורית פדן־איזנשטרק החטיאו הזדמנות בלתי־חוזרת לדון בנושא לעומק – כי הוא הפך חריף ואקטואלי (ומשווע לעזרה) בדיוק אז: אחרי מילחמת יום־הכיפורים.

הסוציולוגית היתה צריכה לומר לעורך התוכנית כי אי־השוויון מקורו בשורש אי־העסקת הנשים בזמן המילחמה. היא היתה צריכה להסביר כי אי־אפשר למדינה בלי שוויון, אם לא למען התושבים – הרי לפחות למען המדינה. אבל אין זה תפקידה כסוציולוגית.

שולמית אלוני היתה צריכה לומר: “כן, נכון – בחרו בי נשים מתוסכלות; כי הנשים בארץ חיות במעמד מקופח כבני־אדם וכאזרחים, כתוצאה מכך שאין להן שוויון.” תיסכול הוא תיאור של מצב שבו נשים מודרניות, שוות בהשכלתן וכישוריהן, נקלעות לחברה בלתי־שוויונית. אבל שולמית אלוני עוסקת בפוליטיקה. פוליטיקה אינה אוהבת נשים מהתנועה־לשיחרור־האשה. היא נכנסה לכנסת כסוס טרויאני.

לגבי נשים המצליחות להגיע לעמדה חשובה, קורה תהליך שהוא מובן־מאליו, ואפילו אופייני לדמוקרטיה. הדמוקרטיה אומרת שכל אדם נולד שווה. אם הוא

נער־שליח בילדותו, יוכל להיות נשיא־המדינה –בהתבגרו. אשה אומרת: “נולדתי רק־בת – ובכל־זאת הגעתי למישרת מנהלת או ראש־הממשלה. זה מוכיח שאפשר.” אולם, עד שהיא מגיעה לעמדה כלשהי, היא נאבקת פי־שניים מאשר הגבר, כי עליה להוכיח לכולם (כולל עצמה) שהיא מוכשרת כמוהו. לכן, אין לדבר על תנאים דמוקרטיים שווים, מאחר שנקודת־הזינוק של הנשים היא בפיגור כה רב מלכתחילה, עד שרק החזקות מדביקות במירוץ.

אשה מתחילה בזינוק בכך שהיא חייבת להוכיח שהיא טובה. אשה חייבת גם להוכיח שלאורך כל מאות הקילומטרים שעשתה עד הקריירה, לא חדלה להיות נשיית – שיש לה תלתלים בלונדיים, או רגלים יפות, או איזה “מיטבח” נשיי – או משהו.

אף שההגדרה של השיחרור היא קצרה, הרי ההסבר, והדרך אל השיחרור, כרוכים במהפכה. נשים שאין להן תודעה של כל הכרוך ב"שיחרור" פותרות את השוויון בהצעות לחקיקת חוקת צדק, להוספת מעונות־יום, ולביטול כל האפליות החברתיות. גם זה, כשלעצמו, די קשה, אבל הדרך לשוויון קשה שיבעתיים כשהגדרת ה"שיחרור" היא “מאבק על הזכות להיחשב כאדם.”

איך בולעים הגדרה כזאת בלי לחשוב על מהפכה? איך – כשכל מילה במישפט זה היא בבחינת סטירת־לחי לכל מערכת החברה שבה אנו חיים?

“מאבק” –

“על הזכות” –

“להיחשב” –

“כאדם”.

בפירוק השאלה לגורמיה מודגשות ההאשמות שהחברה נאשמת בהן. ואם השיחרור הוא היציאה ממצב שהוא כל־כך שלילי כמו עבדות, קיפוח, חשיבה מעוותת, והתחזות כאדם – ודאי שלא מילחמה תעקור כל זאת, אלא מהפכה הכרוכה בזיעזוע הקרקע שעליה אנו עומדים.

השיחרור כהחלמה

ככל שאני מרבה להתבונן בגילויי אי־השוויון, כן נראה לי יותר ויותר הצורך בשיחרור, כתהליך של ריפוי – אוולוציוני ורוולוציוני – מתיסמונת של מחלה. כדי להביא להחלמה יש להכיר, כמובן, במחלה ולא להתעלם ממנה – ובעיקר: יש להציע תרופות ופיתרונות. לדאבוני, אנו עומדים עדיין בשלב הראשוני של אי־המודעות לכל הנושא. איננו מבחינים בסימני־המחלה – גם כשהם קיימים; ואם מגלים לפעמים את הסימנים וקוראים להם בשמם, ומכריזים על אפליייה־לרעה של האשה, אין רואים את הקשר הקיים בין סימן־מחלה אחד בשטח אחד, לבין כל האחרים בשאר השטחים.

נשים פעילות ומשכילות המגלות, למשל, שאין להן שכר שווה או זכויות שוות בעבודתן – נלחמות בסימן־המחלה האחד הזה ומשיגות הישג, הנזקף ל"מעמד־האשה"; אבל הן אינן מוכנות להודות שקיים קשר בין מילחמתן זו לבין המילחמה היותר־יסודית של התנועות־לשיחרור־האשה, באמריקה, או באנגליה. הן עדיין אינן יודעות כי אי־אפשר להשיג הישג לטובת “מעמד־האשה” אם אין פותרים את הבעייה לעומק, כמיכלול אחד של קיפוח הנובע מ"פגם לידה" – אף כי איננו, כאמור, ביולוגי.

החברה נראית לי חולה, לא רק מפני שאי־השוויון כשלעצמו הוא מום, אלא שהמום מחלה את כל מערכת־היחסים עם המין האחר – והמום מחלה את הדור הבא.

החברה חולה, מפני שעיוות אחד, שנעשה אי־פעם בעבר, גרם לעיוות נוסף – ולשרשרת של עיוותים. ובמכניזם של העיוותים, ודרך התפתחותם, נוצר היום מצב כה פראדוכסלי שאין לכנותו אלא “מחלה”: היום, דווקא הגבר טוען שהוא המופלה לרעה¹. גברים לא רק מתבדחים בחברה, ובמאמרים הומוריסטיים. הם רציניים! הם באמת־ובתמים סבורים שהם המופלים לרעה, וכי הם “דפוקים אצלה”: הם רוחצים את הכלים, הם מפרנסים, אין להם רשות לאחר לצהריים, הם צריכים לדווח לה. בקיצור, הם משוכנעים שהם המשועבדים. אין הם מעלים על הדעת כי גם התופעות הבודדות והבטלות־בשישים של השתלטות נשותיהם, וגם התופעות היותר־כלליות של עצלות האשה, או תלותה, או התפנקותה – כולם סימפטומים השייכים לאותה מחלה. כל אחת מתופעות הפינוק מזה, או השתלטנות מזה, היא מחלה כשלעצמה, וכל אחת מהן נובעת מהיות האשה מופלית לרעה. אם אין רואים את המחלה, ולא את גורמיה, גם עובדה זו היא לא רק חלק מן המחלה, אלא היא הגורמת לכך שטבע המחלה הוא בעל אופי של שיתוק.

כמחלה משתקת, פועלים בה סימנים אופייניים:

1. האדם אינו רוצה להכיר במחלה ולכן איננו רואה אותה. כך הוא חוסך מעצמו סבל.

2. יש תחושת אין־אונים מחד, ותחושת פטאליזם וכניעה מאידך. כך מתכונן האדם, ומסתגל, לגרוע ביותר.

3. בשלבים הקשים – אין הגוף חש בכאב.

שלושת השלבים הנ"ל הם חלק ממנגנוני־ההגנה שעליהם אדבר להלן ביתר אריכות.

אמא היתה אומרת לי: “את רוצה לשנות את כל העולם?” ואבא היה אומר לה: “לכי אל הקדוש־ברוך־הוא והתאונני.” שניהם ביטאו את סימן אין־האונים של המחלה. אבא חשב שאמא דון־קישוט. אמא חשבה שאני דון־קישוט. לשניהם לא היה נחת מהסימפטום של אותה מחלה, ושניהם גם־יחד לא ידעו מהי.

אין־האונים איננו מסייע הרבה לרופא. כשמבחינים בכאב כלשהו, זה טוב. תחושת הכאב היא סימפטום טוב (במיוחד כשיודעים להצביע בדיוק על איזור הכאב) מפני שהוא משמש פעמון־אזעקה. כשהגוף כבר איננו מפעיל כאבי אזעקה, אין לו עוד גם מעט הכוח לצלצל בפעמון. חוסר־הכאב הוא, איפוא, אות של מוות.

החברה חולה – מפני שהיא חברה מתה. היא מעוותת והיא עיוורת כלפי העיוות. אם היא פוקחת לפעמים עין אחת – היא רואה עקום. כשהנשים מבחינות בכך שהן “רק” נשים – הן מוסיפות לעצמן הילה וקוראות לעצמן “מלכה”. כשהגברים מבחינים בכך שאין שוויון, הם קוראים דווקא לעצמם עבדים.

העובדה שבת נולדת בלי שוויון הופכת חרב־פיפיות הקוטלת גם את האשה, וגם את הגבר.

הצרה מתחילה בכך שאנו בוראים לנו אלוהים ואחר־כך מייחסים לו תכונות אנושיות־שפלות; ובד־בבד עם כך מכניסים בפי האלוהים את דיברי־התוכחה המוכיחים אותנו על היותנו כה סכלים.

לא אלוהים, אלא האדם, קבע את האפלייה בין קין־והבל, ובין יצחק־וישמעאל. לא אלוהים, אלא הגבר, קבע שהאשה נבראה “עזר־כנגדו”. איש מאיתנו לא היה שם, כשהאשה נבראה “מצלע של אדם” – אבל כל העניין הזה מנוגד להיגיון שלי, ולא מפני שאני, כאשה, במיקרה ה"עזר־כנגדו", אלא מפני שאין זה מתאים לאלוהים. מכל מקום, משנקבעו “זכויות” המינים בקיללת חווה (ובאופן כה ברור: “והוא ימשול בך”), אין לעקם את ההיגיון כדי להסביר לנשים שזה עושה אותן “מלכה”, כפי שטוענים מליצי־היושר של אי־השוויון.

משנקבע המיתרס בין שני המינים, גדל השוני והלך, עד שהפך המיתרס חומת־יריחו. משני עברי המיתרס הפכו השינויים הביולוגיים שינויים קוטביים. ה"הבדל הקטן" הפך הבדל קוטבי. הגבר והאשה משני עברי המיתרס הם כיום יום ולילה. חושך ואור. ברזל ונוצה. כוח־המשיכה מצמיד את שני המינים ויוצר את המגע ביניהם. המגע הוא “אהבה”, או “מין” – אבל תמיד כחיובי ושלילי, אשר אינם בעלי ערך מהותי שווה –כמו בחשמל – אלא בעלי ערך מהותי שונה, כמו בחוקי המוסר.

המחלה של החברה היא אי־השוויון בערך הקיום בין הגבר והאשה. ניתן להפיל כל מיני חומות־יריחו שהוקמו ביניהם, אבל לא יהיה בזה די. הפלת החומות גם היא כרוכה במאבקים רבים, אבל היא תושג. היא אפשרית.

מה שקשה יותר, הוא לשנות את אלוהים.

אני משוכנעת שאין מנוס מהתקפה מוחצת, ואפילו מחוצפת, כדי לחתוך בבשר החי. אין מנוס מכך שהאשה עצמה תעשה זאת – ומשום כך אסור להעלים את כל עניין אי־השוויון, או “למרוח” את התיסכול. התיסכול הוא הדבר השולח נשים לפסיכיאטר, והוא מה שמבריח אותן ממנו, כי התשובה איננה בהסתגלות למצב, שהיא האספירין הקבוע של הפסיכיאטר. התיסכול הוא גם הדבר המרתק נשים למיטה עם “נזלת”, “שפעת”, ו"כאבי־גב"; עם עייפות, או צמרמורת, או פריחה, או מיגרנה, או סתם רצון לישון. התיסכול הוא ששולח אותן לקנות כובע חדש, והוא השולח אותן ללמוד משהו… הן באות והולכות עם ה"אספירין" – תרופת־ההבל לכל הצרות.

מהות התיסכול

התיסכול של האשה מתחיל בסיפור הלידה שלה – מאז תיסכול הבריאה. חווה אוכלת מעץ־הדעת – אבל לא מכלה את התפוח. גם היום קונה האשה השכלה – ואינה מסיימת. אם סיימה – הריהי נענשת. גם היום, התפוח נתקע לה בגרון: לא לבלוע ולא להקיא.

כל אשה היא ראש־ממשלה־בכוח, וכל אשה היא חווה־החוטאת־בכוח. בדת היא טמאה, ובמסורת היא “בת־מלך”. היא חייבת להיטהר בכל פעם שהגבר נוגע בה; והיא גם קדושה. היא גם יולדת את ישו, והיא גם בתולה.

היא בת־מלך – אבל היא “בת־מלך פנימה”. היא רק בבית – אבל קוראים לו ארמון. כבתולה היא חכמה. כבתולה היא סתם טיפשה. היא מכבסת־מקרצפת־יולדת שש־עשרה שעות ביום, אבל היא חלשה. היא חורשת אדמה בסין, או סוללת כבישים ברוסיה, היא עובדת בפלחה בארצות־ערב, והיא גם לוחמת מלחמות בספרטה – אבל היא תמיד “המין החלש”.

היא המין־החלש, אבל אומרים לה שאצלה הכוח “האמיתי”. שרים לה “אשת־חיל”, וכופרים בכל כישרונותיה. מהללים אותה כסוחרת – וטוענים שאינה מבינה במיסחר. אומרים שאין לה צורך בהשכלה – כי ממילא תתחתן; ואם היא מחפשת חתן, אומרים שרק חתונה יש לה בראש. אם היא הולכת ללמוד, אומרים שהיא רק מחפשת חתן. אם אינה מחפשת חתן – אומרים שהיא מחפשת צרות.

אם היא עקרת־בית – היא “לא־עובדת”. היא נקראת עקרת־בית מפני שהיא “עיקר” הבית. אבל שאלו אותה מה היא עושה, ותשיב: “אני־לא־עושה־כלום”. אני “רק” עקרת־בית.

מקומה במיטבח – והיא מופקדת גם על החינוך. מוח של ציפור לה – והיא מופקדת על חישול הדור הבא. כדי לגדל את ילדיה עזבה את הלימודים. כדי לחנך את ילדיה עליה לחזור ללימודים.

אין לה כסף מפני שאין לה משכורת. כ"עיקר" הבית היא גם עושה את עבודת הפרך; כ"עבודת־פרך" –עבודתה כה חשובה עד שאי־אפשר להעריכה בכסף… העובדה שעקרת־הבית תמיד עייפה – אינה מתקבלת על הדעת, שהרי אינה “אשה־עובדת”.

אם היא משקיפה החוצה בעד חור־המנעול – אומרים לה שאינה מרוצה מגורלה. אם היא מקנאת בבעלה היוצא לעבודה – אומרים לה שאוכלת אותה קינאת־הפין; או שבעלה המיסכן הרי עובד רק למענה. אם היא מתרכזת במרק־הירקות כדי לא להתרכז בקינאת־הפין, אומרים שעולמה צר. אם היא מרחיבה את עולמה – אומרים שהיא מתחרה בגבר. כך או כך – תמיד מוביל הכל לקינאת־הפין.

אם היא מגבילה את הילודה מפני שאינה רוצה להיות רק־פרה, אומרים לה שאינה יודעת מהי ה"זכות" ללדת ילדים. היא “חייבת” לקנא בגבר מפני שיש לו הזכות של הפין, והיא חייבת ליהנות כאשה מפני שיש לה זכות הבעלות על הרחם. הגבר בידיה – כי קיומו של הפין רק אצלה. גם הילדים בידיה, כי הרחם אצלה – למה תהא חייבת איפוא לקנא בו?

ואם שניהם – גם הגבר וגם האשה, חיים בידיה, מדוע תיוולד “רק”־אשה, תחת שהגבר יוולד “רק”־גבר?

כל הסתירות הללו יוצרות תיסכולים, והתיסכולים הם חיידקים מולידי נוורוזה. כשילד מקבל על אותו מעשה עצמו פעם סוכריה, ופעם סטירה – הוא יגדל לא רק מתוסכל, אלא נוורוטי. כמו הכלב של פבלוב. אם הרחם של האשה היא “זכות” – היא איננה יכולה להיות גם חסר.

אין כל אפשרות לחיות עם תיסכול לאורך זמן, מבלי שתתפתח מחלת־נפש. התיסכול שהאשה נדרשת לחיות איתו, ואותו, צופן בחובו את כל שלבי ההידרדרות האופייניים למחלת־נפש, אם־כי החברה העדיפה לכנות אותה בכל מיני שמות אחרים. כשהמחלה מבצבצת קוראים לה באחד מן התארים המגדירים “נשיות” – למן “ריקנית” עד “בכיינית”, ועד “בלתי־יציבה”. בכל האשימו את ההורמונים, כשלתכונות התייחסו בסלחנות.

“ריקנית” – איננו סתם תואר לתכונה שיש לסלוח לה. זוהי תחילתה של ריקנות רצינית הרבה יותר. היא תחילתו של דיכאון. ה"בכיינות" של האשה איננה מותנית בהורמונים, אלא בעלבון שבעצם בריאתה. היא “בכיינית” והיא “בלתי־יציבה” מפני שהחברה מטלטלת אותה מהמיטבח לחדר־המיטות, מבלי לאפשר לה אחיזה כלשהי בעולם החיצון. יהא הבית יציב כאשר יהיה, אין הוא יציב בלי שורשים בעולם החיצון.

התנועה־לשיחרור־האשה

גם בימי מלחמה – וביחוד בימי שלום – לא מצאתי לוחמים בגלוי לשיחרור האשה, אלא אותן נשים של “התנועה לשיחרור האשה”.

מובן־מאליו, לאור עיוורונה של החברה כלפי המחלה (כפי שהיא נראית רק למפוכח) טיבעי הדבר שתהא החברה שונאת נשים אלו. אם הן לוחמות בכל מה שהחברה קידשה, יש להתנגד להן, כלמאיימות על “שלום החברה”.

כדי להצדיק את השינאה העיוורת (“עיוורת” ממש) שהחברה רוחשת לנשים לוחמות, קבעה החברה הנחות מצוצות מן האצבע לגביה. היא קבעה שהן לסביות, מופרעות, מתוסכלות. שאינן יודעות להעריך את מינן. שהן שונאות גברים. שלא “הצליחו” עם הגברים ולכן הן שונאות אותם.

מאשימים אותן בכל מיני האשמות – רוחניות וגופניות. קבעו שהן פרועות־נפש ושהן פרועות־שיער. קבעו שהן מלוכלכות במוחן ומלוכלכות בגופן.

בכל ההאשמות הללו אין אף שמץ של אמת. לא רק אינן נכונות, אלא ההיפך הגמור הוא הנכון. עצם ראיית חריגים כאנשים מופרעים (ועל־כן – שנואים) איננה חדשה. כל חריג (חדשן, אמן, נביא) שהחברה איננה מבינה אותו, מפני שאין הוא חושב ומתנהג לפי הכללים שלה בלבד – הוקע בעבר, ומוקע גם בהווה.

מובן שכדי להיות חריג כלשהו יש צורך גם במיטען־ניסיוני קודם. אפשר לקרוא לזה “מסה אפרספטיבית”, ואפשר לקרוא לזה סתם ניסיון־חיים. כל אשה שהגיעה לתנועה־לשיחרור־האשה, הגיעה אחרי ניסיון. הביוגרפיה שלה אינה מתבטאת רק בעובדה שהיא נישאה – או התגרשה, “הצליחה” או נכשלה – כי מונחי ה"כישלון" הם ממילא קריטריונים משתנים. בעיניים של החברה הישנה, התבטאה “הצלחה” של אשה בכניעה לתפקידה הביולוגי. בעיניים של המאה העשרים, “הצלחה” של אשה היא להסתדר עם התפקיד הביולוגי כדי להיות מזכירה מבריקה. מעל לשתי הגישות הללו של “הצלחה” – מונחת הגישה הבריאה והמשוחררת ביותר, הטוענת שזכותה של כל אשה להיות גם לא־מצליחה, כשם שזכותה להיות לא רק מזכירה־מבריקה, אלא גם מנהלת־מבריקה. התנועה־לשיחרור־האשה אומרת, שהאשה צריכה להישפט על־פי כישוריה האישיים. היא אומרת שלא פרויד, לא הדת, ולא החברה, הם בעלי־הזכות לקבוע ולהחליט מה צריכה האשה להיות. היא אומרת שהתפקיד הביולוגי אין לו כל קשר עם התפקיד בחברה. היא אומרת שה"נשיות" שמכרו לנו הגברים, אניה מתבטאת בחוקים לטובתנו. (גם כשהם, לכאורה, “מגינים” עלינו.)

אולי היא אומרת זאת בצורה בלתי־"נשיית" – אבל זאת רק בעיני חברה שקבעה מראש כיצד צריכה האשה להתלבש או לשבת – או למחות. מאחר שהחברה קבעה שאשה אינה מעשנת ברחוב, היא קבעה גם שאשה אינה נושאת דגל ברחוב. כל זה ברור – שהרי החברה גם קבעה שהאשה אינה נלחמת. כלומר, אם נקבע בשבילי, כאשה, שאסור לי להילחם –כי להילחם “זה לא נשיי” – כיצד יכולה אותה חברה שלא לראות בכל ניסיון שלי להתמרד (כנגד החברה עצמה!) אדם מופרע, ופורע־סדר?

מאחר שאני רואה את החברה כחוֹלה ביחסה לאשה, אני רואה כבריאים אך־ורק את אלה הנלחמים במחלה. הם בריאים מפני שלא נלכדו במחלה, והם בריאים שבעתיים כיוון שהם מסוגלים, בתוך כל התיסכולים (שעמדתי עליהם לעיל), להישאר צלולי־דעת ולשמש רופאים. כרופאים־חולים, משימתם היא לא רק בעלת קושי על־אנושי, אלא מידת שפיותם היא לעילא־ולעילא.

ואומנם, כך הן הנשים המעטות הלוחמות חברות התנועה־לשיחרור־האשה, בין אם הן קרויות “התנועה הפמיניסטית”, או “נשים־למען־חברה־מתוקנת” – מלחמתן היא להביא תנאים שהם לטובת כל הנשים (המתנגדות להן). גם אם נראה שהן לוחמות בגבר – הרי התנאים שהן רוצות בהם, הם דווקא לטובת הגברים.

חשוב לראות את מלחמתן כהמשך למלחמת הנשים הסופרג’יסטיות, שעדיין הוקעו, לפני כמאה שנה בלבד, כנשים סוטות בדורן. בפרק “ההיסטוריה” אפרט כיצד נערך על אותן סופרג’יסטיות באמריקה ובאנגליה ציד־מכשפות, וכיצד הושלכו לכלא, רק כדי להביא לנו היום את זכות ההצבעה.

ואילו אנו, הנשים, בעוונותינו הרבים, מעזות היום לקבל את זכות־ההצבעה שלנו כדבר מובן־מאליו! בזכות נשים שהוקעו בזמנן כ"מכשפות" – ואשר לחמו (גם על־ידי נשיאת דגלים בחוצות!) בשיטות שהיו בדורן “בלתי־נשיות” לחלוטין, אנו מצביעות היום לכנסת! בזכותן אנו מתקבלות, היום כעיתונאיות לעיתונות, אם־כי – לצערי ולבושתי – רק כדי לכתוב שם כנגד התנועה־לשיחרור־האשה, ונגד המשך הלחימה.

גם אני הייתי עיתונאית. כתחיה בת־אורן² העליתי קטורת לאותו מולך עצמו. ערכתי את פינת־האשה ברדיו כ־15 שנה, וערכתי מדורים לאשה בכל מיני עיתונים משך כ־15 שנה נוספות. אומנם הייתי מודעת לתיסכול – אבל לא לחרם המוטל עלינו, כנשים. טענתי שגם מן המיטבח (כעקרת־בית וכאם) אפשר “להצליח”, אם רק יודעים להכניס יותר שטחים מן החוץ – פנימה, לשטח הסמכות של “עקרת־בית”. טענתי שיש לנו אומנם (כנשים) שתי מישרות, כשאנחנו בוחרות במקצוע מחוץ לבית, אבל – טענתי – יש ללמוד לייעל את שיטות העבודה, ולהגדיל את שיתוף הגבר בתפקידי הבית – ורק אז אפשר “להצליח”. טענתי, שאם תנחלי “הצלחה” אחרי שילוב יעיל של קריירה ובית – ודאי שהצלחה כזאת תזכה אותך בתואר “אשת־חיל” – וודאי שאפשר יהיה לקרוא לך “מלכה”!

ההלם שזיעזע את כל מערכת מחשבותי הנ"ל, בא לי דווקא בתוך המיסגרת הממוסדת. דווקא כעורכת מדורים לאשה ולמישפחה. כמי שמודעת לקושי של צירוף כל תפקידי האשה, וכמי שהיתה מנוסה בתיסכול שנוצר עקב כל ניסיונותי להסביר את הנחיתות כעליונות – נשאתי דגל־לחימה שניראה לי ב־ 1971–1972 “נשיי” ביותר ולגיטימי ביותר. את לחימתי הפרטית עשיתי כאשה מטופחת החובשת כובעים – ואינה שוכחת להתאים את צבע החגורה לצבע הנעליים. הייתי דוגמת ה"נשיות" על־פי כל הכללים של אמא־סבתא־פרויד: גם במראה וגם בחשיבה, וגם במיקצוע שעסקתי בו. העט שכתבתי בו נלפת באצבעות מטופחות – והרגליים שהובילו אותי למישרד־החינוך – בגרביים שקופות מאד, כדי להראות למנהלים שאני “בסדר” – כאשה. חשבתי כי אם אוכיח להם שאני בסדר – כאשה – לא יוכלו לטעון שאני מבקשת לי איזשהו שוויון המורה על הפרעה ב"נשיות".

אני מספרת כל זאת כדי להסביר כיצד לא הועילה ה"נשיות" לאף אחת מאיתנו כדי להביא הטבות – אפילו כשההטבות היו למען עקרת־הבית (כלומר, למען רצונו של הגבר שנהיה במטבח ונטפל בילדים). כשבאתי למישרד־החינוך כדי להילחם למען עקרת־הבית, ובאתי כילדה־טובה לפי כל כללי החן הנשיי, למדתי שאי־אפשר להילחם לשינוי כלשהו, אפילו לטובת דברים שהם ציפור־הנפש של המימסד, מבלי לערער את הבניין כולו.³ אי־אפשר בלי להילחם כגבר – עם נשק חם, ולא בקול ענות חלושה. גם הסופרג’יסטיות הרימו קול ברחובות, ונשאו דגלים רק אחרי שלא הועילו מלחמותיהן ה"נשיות".

אני מספרת כל זאת כדי שתאמינו לי: ניסיתי את כל הדרכים. אם הגעתי למסקנה (אחרי ששנים על שנים הדרכתי עקרות־בית כיצד לארגן את ביתן כ"ארמון") – כי אי־אפשר לקיים את הבית (ארמון או לא) מבלי להתייחס לאשה כאל שווה־בערכה לגבר – הגעתי אליה דווקא ממעמדה של אשה ש"הצליחה".

כשנכשלתי בהבאת שינויים בלימודי כלכלת הבית (שהם גם לטובת הגברים), נוכחתי לדעת כי מה שנחשב בעיני קודם־לכן כאפשרי, אינו אפשרי. אם “הצלחתי” בו – הרי לא הצלחתי. חייתי, איפוא, בשקר. כיצד יכולתי לטעון שיש לי, אישית, “עמדה” אם החברה רואה בתפקידי האשה הרבים (פלוס או מינוס קריירה) סך־כל שולי ותפל שאין צורך ללמדו לבנים.

אם מישרד־החינוך אינו רוצה לשנות מיקצוע אחד קטן לטובת האשה, מפני שהוא יודע שזה יביא לשינוי רציני במסורת – הרי לא צדקתי בחשבי שאפשר לשנות ואפשר להסתדר כפרט! וודאי שלא צדקתי כשחינכתי נשים להאמין שכלכלת־בית היא מיקצוע מכובד! אילו היה מכובד בעיני החברה, היה מישרד־החינוך מלמדו גם לבנים.

הגברים אינם האוייב!

לא ייפלא שאין גברים רבים בקהלן של הלוחמות בתנועה־לשיחרור. חלק נכבד מן המאבק מתרכז בשיכנוע הגברים שהשיחרור הוא לטובתם דווקא. אבל, כרגע, אינני רואה גברים רבים המוכנים להיחשב כסוטים, כדי להילחם בתוך מחנה הנשים – נגד עצמם. אומנם נכון שהמלחמה היא לטובתם – כי ה"זכויות" שנשים דורשות כוללות גם את הזכות על החובות; ובסופו של דבר, תשחררנה הנשים את הגברים מנטל חובות שנכפה רק עליהם; אבל, כאמור, הגברים אינם מסתכנים כדי להיחשב כ"נשיים" בתנועה הנלחמת לשינוי “גבריותם”.

ועל כן, גם העובדה שמייחסים את ה"שיחרור" לפריקת־עול, ומייחסים לנשים הלוחמות־לשיחרור תכונות של פורקות־עול, וגם העובדה שפריקת העול מתפרשת כמרד נגד הגברים – כולן בטעות יסודן.

ההיסטוריה מלמדת כי היו בעבר גברים שעמדו לצד הנשים הלוחמות. היא מלמדת כי נשים שלחמו בכל עוול חברתי, כמו העבדים באמריקה, הן אותן נשים שלחמו בעוול החברתי שקיפח גם אותן. ההיסטוריה גם מלמדת שהשינויים מתחוללים כשהגברים משתכנעים כי הם כדאיים להם.

בנקודה זו ברצוני רק לקבוע שהגברים אינם אויבי האשה, אף־על־פי שהתנועה־לשיחרור־האישה לכאורה מכריזה כך. להיפך, אי־השוויון הפך אותם אוייב. באנטישמיות התנסינו אנו, היהודים, בכך ש"חסידי אומות עולם" שהזדהו אתנו והגנו עלינו – הואשמו תמיד כ"אוהבי־יהודים", ועל כן הוקעו. ההומניסטים, שלחמו נגד הנאציזם – אנשי־מדע נאורים, או אנשי־רוח, או סתם אזרחים – הוקעו יחד עם היהודים. זה קורה גם היום, בכל מדינה ששורר בה אי־צדק דמוקרטי.

חשוב מאד לראות את ה"פמיניזם" – כהכרח לשני המינים. ה"פמיניזם" – נכנס למילון כמילה שפירושה “לחימה למען זכויות נשים”. היא גזורה מהמילה האנגלית “נקבה”, אבל אין פירושה נקביות.

ה"פמיניזם" רוצה בשוויון־זכויות למין הנקבי, ולשם כך הוא נאלץ להילחם בשוני המיני. אבל השוני כה מונצח באנושות, עד שגם הלחימה בשוני מתאפיינת באותה נקביות. אין דוגמה לתופעה זו. [תארו לכם שהלחימה למען שיחרור העבדים היתה נקראת “סלייביזם” מלשון salve (עבד)!] רק כשמבינים עד־כמה הצליחה האנושות להשריש את השוני של האשה, ניתן להבין מדוע כה קשה לשרש את השוני. אם השוני קבע שכל מה שאופייני לאשה הוא נחות, הרי גם הלחימה שלה נחותה – בתוכן, ואף בשם. אם הפמיניזם מתבטא בלחימה – הרי זו לחימה של “נשים” –כלומר, אין להתייחס אליה ברצינות, או בכבוד. מכאן הסלחנות של הגברים כלפי מלחמתן מצד אחד, והסלידה – מצד שני.

בכל הדורות, מאז נקבע שהאשה נחותה, לא זו בלבד שכל ניסיון שלה “להרים ראש” הסתיים בתגובה יותר אפקטיבית מצד הגבר להחזיר את ראשה למקומו, אלא שכל ניסיון חוזר כרוך היה בקושי גדול עוד יותר. הגבר, המשמש כיום כממונה על הסדר, נוטל לעצמו את הזכות המוסרית והחינוכית להחזיר כל ראש למקומו, שהרי הוא מורשה לכך מכוח סמכותו כמין־העליון –סמכות, שאומנם הוענקה לו בכל הדורות. משום כך היתה גישתו של הגבר כלפי האשה תמיד גישה של המחנך הסלחני המדריך את האשה התועה, או זו של שוטר המשליט את הסדר. גם למדריך וגם לשוטר מותר לנהוג ביד חזקה כאשר דיברי־נועם ושידולים אינם מועילים. כך נוהגים גם גברים תרבותיים, ואפילו אנשי־רוח מפורסמים. ידועה מימרתו המפורסמת של ניטשה: “גבר, בלכתך אל האשה – קח עימך את השוט!” או זו הרווחת גם כיום אצל אנשי־רוח ורבנים, ש"נשים דעתן קלה" – או “אשה פסולה לעדות.”

אין פלא, לכן, שהנשים מחפשות בתדמיתן את הנגע המצדיק גישה כה ארסית־עויינת כלפיהן; ואין פלא שהן תחפשנה את הנגע במיבנה הביולוגי שלהן, שהרי זה הדבר שקיבע גם אצל גאונים כמו פרויד את סיבת נחיתותן. (פרויד קבע בפירוש כי – “הגילוי שנשים אין להן אבר־זכרות מבטל בעיני הנערה את ערך האשה, ממש כשם שערך זה מתבטל בעיני הנער, ולימים אף בעיני הגבר.”)¹

פרויד צדק. ערכן של הנשים אומנם נתבטל בעיני הגבר. גברים הסתייגו אפילו ממאבקן של הנשים לשינוי.

מאלף, בנקודה זו, המיכתב המופיע בסיפרו של מתי מגד, “הדרמה המודרנית”, ואשר נכתב על־ידי איבסן בשנת 1898 אל “הליגה למען זכויות האשה”, שסברה כי איבסן הוא פמיניסט בהשקפותיו. הן קראו את “בית הבובות” שיצא אז לאור – וצדקו במסקנתן. כי אין לקרוא בדיברי המחזה אלא מה שנכתב שם: איבסן שם בפי “נורה” שלו אותם טיעונים שהיו אז ל"ליגה למען זכויות האשה" (ואשר יש גם היום לתנועה לשיחרור האשה). נורה שלו אומרת: “בבית אבי התייחסו אלי כאל בובה קטנה, וכאן (בבית בעלה) – כאל בובה גדולה.”

ובכל־זאת מצא איבסן לנכון להצטדק ולומר שאיננו פמיניסט. במיכתבו לליגה כתב:

“…כופר אני בכבוד המיוחס לי, בזכות שעמלתי כביכול ביודעין למען קידום זכויותיה של האשה. למעשה, איני יודע אפילו בבירור מהי בדיוק תנועה זו לקידום זכויות האשה. בעיני לא נראתה בעייתה של האשה אלא כחלק מבעייתה של האנושות בכללה. אם תקראו את יצירותי בעיון – תיווכחו בדבר. ודאי, שרצוי מאד הדבר גם בעיני שבעיית זכויות־האשה תמצא את פיתרונה הראוי, בין שאר בעיות דומות. ואומנם, כל־אימת שניכר בו, בתיאור מעין זה, כי נכון הוא והגיוני, טיבעי הדבר כי הקורא החש בכך, ימסוך ביצירתו של המשורר את ריגשותיו והגיגיו־שלו. אלא שאז נוטה הוא לייחס אותם רגשות והגיגים למשורר עצמו – ולא בצדק.”

איבסן טען שהוא עסק בהוקעת צביעותה של החברה. הוא שם בפי נורה דברים הנשמעים כצעקה של כל אשה נגד תדמיתה הבובתית; והנה הוא־עצמו, האם אומנם לא הבחין באיזו צביעות חברתית דיבר?

איבסן חי לפני מאה שנה. הוא יכול היה לעזור לקידום זכויות־האשה, אם אכן סבור היה (כפי שכתב במיכתב הנ"ל) ש"רצוי" כי בעיית זכויות־האשה תמצא את פיתרונה הראוי. מדוע, איפוא, הסתייג מהליגה־למען־זכויות־האשה? מדוע לא אמר שהוא לפחות תומך ברעיונותיה? ומדוע – ו"נורה" שלו אמרה זאת בבהירות כה רבה – לא הודה בכך שהוקיע את צביעות החברה בעיקר בגלל יחסה הצבוע שלה אל האשה?

פרופסור דורותיאה קרוק, מרצה באוניברסיטה וסופרת, מנתחת בסיפרה “יסודות הטרגדיה” את “בית הבובות”, כדי לבדוק אם המחזה תואם את הסכימה שהיא מציעה להגדרת “טרגדיה”. היא טוענת שאיבסן “היקשה על עצמו ביצירת טרגדיה, בעצם בחירתו את הנושא המגביל של אותה תקופה – בעיית שיחרור האשה, שהיא כיום בעיני רבים בעייה שאבד עליה הכלח, ואשר היתה תמיד, בעיני אנשים מסויימים, בעייה שהאפשרויות הטראגיות הגלומות בה הן לכל היותר מסוג בנאלי למדי.”

ייתכן כי איבסן, בהסתייגויותיו מהליגה־לשיחרור־האשה במיכתבו הנ"ל, אשם בקביעתה של דורותיאה קרוק שהמחזה שלו עוסק בנושא בנאלי. אבל, מה שיותר ברור לי הוא, שדורותיאה קרוק לא אמדה כהלכה את בעיית שיעבודה של נורה, ואת הטראגדיה של נורה (התפכחות מעיוורון בעולם עיוור), כנושא שיש בו די קונפליקט ודי אבק־שריפה כדי לשמש “טרגדיה”.

מובן מאליו, כי עלי להאשים לא רק את הדת שקבעה את נחיתותה של האשה (בגלל ה"שוני" לכאורה) ואת פרויד שפירש את השוני כנחיתות, ואת איבסן שהנציח את הנחיתות מפני שהתכחש לדעותיו הפמיניסטיות; עלי להאשים היום כל אשה משכילה כמו פרופסור דורותיאה קרוק, הקובעת שהבעייה של שיחרור האשה “אבד עליה הכלח”, או שהיא “בעייה בנאלית”. קשה לדעת אם נשים משכילות הן באמת עיוורות, או אם הן עושות מה שאיבסן עשה, כלומר: מתכחשות לבעיית האשה כדי לא להיחשב כפמיניסטיות. במרחק זעום מנשים משכילות אלו, עדיין יוצרים הבעלים, גם היום, בובות כמו נורה, הנאלצות לעזוב את ביתן־־אדונן ונחשבות על־ידי החוק כ"מורדות" או בלתי־שפויות; ונשים משכילות (שיכלו לעזור להן), אינן עוזרות. הן, בדרגות של ד"ר ופרופסור, כותבות שכל העניין בנאלי – ושהנושא, אבד עליו הכלח.

הקביעה של החברה שאשה היא חלשה ויושבת־בית, ושיש להגן עליה, היא העושה את האשה לבובה. מה אומר היום הגבר הממוצע? הוא אומר – אני עבד שלה; אני עובד כל חיי למענה; אני הורג עצמי בימי־שלום כדי לספק כל מחסורה, ואני הורג עצמי בימי־מלחמה כדי לספק לה ביטחה ושלום. היא נולדה בובה – הוא אומר. והוא רק מגן עליה.

קשה לגבר הממוצע להבין כיצד – כשהוא עובד כל־כך קשה, והיא רק־בבית – היא יכולה לטעון שאינה רוצה להיות בובה. קשה לו להבין את האשה שלא רוצה לכאורה להשתזף בשמש (והצועקת שהיא רוצה להשתחרר, כמו נורה, מתדמיתה הבובתית) – אלא כקפריזית. מובן שקשה יהיה לו להבין כיצד מסוגלת נורה שלו לקום ולעזוב אותו ואת ילדיו, כדי להחליף ביטחון של בובה, בחיי ציפור־דרור. שהרי הוא סבור שנורה שלו היתה אצלו תמיד ציפור־דרור. הוא גם כינה אותה תמיד “ציפור דרור”, בחיבה.

הגבר הממוצע מתייחס אל כל אשה כאל יצור שאיננו כמוהו. הוא יודע, כתוצאה מכל החינוך שקיבל, כי האשה שונה; ואם היא רוצה, בעצם, מה שהוא רוצה – אינה נורמלית. הוא מתייחס אליה כאל בובה ואומר לה שאין לה שכל. וכשהיא קמה והולכת כמו נורה, בטענה שכדי לחנך את ילדיה עליה לקנות קודם שכל (“בראש־ובראשונה מוכרחה אני לחנך את עצמי”) טוען כנגדה בעלה: “יצאת מדעתך!” איבסן ראה כל זאת יפה. הוא אפילו הוסיף באותו רגע את המישפט השני שאומר כל גבר אחרי “יצאת מדעתך” – הוא שם בפי בעלה של נורה גם את: “אינני מרשה!” ואחר־כך את המישפט השלישי: “אני אוסר זאת עלייך!” גישה זו של איבסן היא גם גישת הדת היהודית היום. היא איננה מרשה לאשה לעזוב את בעלה (מפני שהוא חייב לשלוט בה – “והוא ימשול בך”) ואם היא עוזבת את בעלה, היא “מורדת” וכל זכויותיה החומריות מופקעות; או “מעורערת בנפשה” בעיני הפסיכולוגים, דבר הנוטל ממנה, אוטומטית, את הזכות על ילדיה.

איבסן סיים את המחזה בטריקת־הדלת של נורה ההולכת מן הבית, משהיא מגלה פתאום בבעלה “אדם זר”. “הנס שהיא חיכתה לו במשך כל חיי הנישואין שלה לא קרה”. כשחדלה להאמין בניסים, אלא בעצמה – יצאה לחפש את הדרך הקשה.

ייתכן כי אילו כתב איבסן את המשך המחזה היה מגיע לשיא “הטרגדיה” (גם על־פי דרישות הביקורת): נורה תמצא עצמה אשה לבדה, אחרי רדת המסך. קרועה מהעבר, ובלתי־מתקבלת על־ידי ההווה – קרועה מאצל ילדיה ונמשכת חזרה אליהם; נקרעת בין הצורך שלה לחיות את חייה כאדם, לבין הצורך שלה כאדם להיות גם אֵם.

השוני הביולוגי

סיפורה של נורה, “הבובה”, צריך היה לשמש אות־אזהרה לכל הגברים עוד לפני מאה שנים, ולפני עידן הטכנולוגיה. אילו הקשיב העולם לאיבסן, ואילו שמע את קולה של נורה שאין הגבר מסוגל “להיות לאדם אחר” (כפי שרצה בעלה) אם לא “יקחו מידיו את הבובה” – היינו חוסכים היום הרבה מאבקים לשמירה על המישפחה המסורתית.

היינו מכינים מבעוד זמן נשים וגברים חדשים, כדי להתאים את תפקידיהם בתוך המישפחה המודרנית, ולדרישות ההתפתחות הטכנולוגית. המאה־העשרים הציגה לעולם בעיות מסוג חדש, הדורשות ממשלת־ליכוד של שני המינים, כדי להתמודד עם האוייב היותר רציני, מחוץ. אך שני המינים עסוקים עדיין בטיהור־יחסים פנימי.

במקום לשנות את תפקידי המינים – הנצחנו אותם באותם דפוסים ישנים – כשני יצורים שונים משני עברי המיתרס. איננו עוזרים לשני המינים להיות “אדם” שלם, כדי לאהוב בשלמות. איננו עוזרים להם לעמוד, כאדם אוהב, נגד בעיות הקוסמוס או בעיות המלחמה, או נגד בעיות קטנות של הדחת־כלים והרקת פח־האשפה.

מה קבעה האנושות לגבי השוני הביולוגי? היא קבעה שכל הנשים שוות בתכונותיהן. היא קבעה שהתכונות נובעות ממיבנה האורגניזם שלהן – ומותנות ברפרטואר הגנטי שלהן –מלידה. ב"סיפור הלידה" שלי, ושל כל חברותי, ניסיתי להסביר שנשים אינן נולדות נשים – הן הופכות כאלו בגלל העמדות והגישות של העולם המקבל אותן כיצורי “רק”. גם השוני עצמו, כמו הנשים, צמח וגדל מאז לידתו בעבר הרחוק. אם הפכנו מנקבות לנשים “נשיות”, גם הפכנו שוני קטן לשוני גדול. אם אנחנו עושים זאת בחיי אשה אחת, הרחבנו את השוני, בה־במידה שאנו עושים זאת בחיי כל הנשים. כל הנשים, בכל התקופות, ובכל העמים, ובכל הגזעים. באהבה – וממנה דרך כל מערכות החיים – אל החוק. כך נסגר המעגל.

השוני בין שני המינים נתרחב, מפני שבינתיים נוצרו והתרחבו שטחים שבהם נתייחדו לשני המינים פעילויות שונות. כיום קשה לבטל את הרעיון שהשוני, מיסודו, מופרז ובלתי־מוצדק, מפני שעלינו לבטל גם את כל המיבנים והמערכות שבהם הונצחו עקרונות השוני. הנצחנו את השוני במיסגרת תפקידי המישפחה. הנצחנו את השוני בתעשייה, בכלכלה, בנימוסין, בשפה, בסיפרות, במין, באהבה, בחינוך –בכל.

מאחר שהכל דואגים היום לגורל כל השטחים הנ"ל – הכל מקדשים את השוני, מסרבים לשנות, יראים לשנות, ויוצאים להילחם נגד שינוי ה"שוני".

אין טעם, לדעתי, להתפלמס עם אנשי־מדע. המדע סותר את עצמו בעניין זה אפילו בעובדות. המדע טוען שהגבר חזק יותר, ואילו העובדות המדעיות הן שהתינוקות הנקבות נולדות עם נטייה להיות דווקא חזקות יותר מן התינוקות הזכרים. הזכרים חלשים יותר. קשים יותר לגידול. תוחלת־החיים של הזכר קצרה יותר.²

הסטטיסטיקה קבעה כי גם בין הנזירים והנזירות (שלגביהם אין לטעון כי מתח־הפרנסה ממית את הגברים) תוחלת־החיים של הנזירה ארוכה בממוצע של 6–7 שנים מזו של הנזיר. חסידי תורות האוולוציה טוענים אפילו שהאשה היא היצור המושלם יותר, בגלל ההפרדה של דרכי השתן והמין שלה, ומפני שהאבר הזכרי שלה (הדגדגן?) התנוון כשם שהזנב של הקוף (אבי האדם) התנוון באדם. הסטטיסטיקה קובעת שנשים עמידות יותר בפני מחלות³, חזקות יותר בעת אסון, ובמלחמת־העולם השנייה, החזיקו מעמד היטב יותר בזוועת מחנות־הריכוז. הן מחזיקות מעמד היטב יותר ברעב, ומסתגלות יותר לסביבתן.

כל זה ידוע, כשם ש"ידוע" ומקובל שאשה נתונה לפסיכולוגיה מיוחדת עקב המחזוריות של ההפרשות ההורמונליות שלה.

ההתנצחות בין שני המינים בנוסח “מי חזק יותר” היא עקרה, ומיותרת. מפני שהדרישה לשוויון צריכה להתבסס על המוסר – בלי קשר עם הביולוגיה. כל מי שמתבונן בטבע, חייב להבין שאין קיום של האחד בלי השני. לכן, אין האחד “חשוב” מן השני – או “חזק” מן השני.

התורה אומרת: “זכר ונקבה בראם. ויברך אותם. ויקרא את שמם ‘אדם’ ביום היבראם.”⁴ ואומנם, אותם יסודות אנושיים מרכיבים את הזכר ואת הנקבה. ההתנהגות של האדם היא חברתית, אבל היסודות הטיבעיים, התורשתיים והבסיסיים, זהים בשני המינים. חוקי התהוות ה"אני" – שווים. חוקי האישיות, חוקי התיפקודים –זהים. השוני היסודי, התורשתי, היחידי, הוא באברי־הפיריון ובתפקידי־הפיריון.

כדי להבין את התהוות האדם, נוהגים להשוות את תורת האוולוציה להתפתחות העובר. יסודות העובר הם כמו יסודות האדם הפרימיטיבי. המין מתפתח רק אחרי שמתפתח הגרעין האנושי. למעשה, אותם הורמונים קיימים בשני המינים, אלא שבזה יש יותר הורמון “זכרי” ובזו יותר הורמון “נקבי”. זו כל התורה, על רגל אחת.

כמות ההורמונים בשני המינים איננה מתימטית. הוכח שניתן לשנות את הרכב ההורמונים ועל־ידי כך גם להשפיע על תכונות מיניות. הוכח גם שה"צורך" (או האוולוציה) משפיע על הפרשת ההורמונים. אשה שלא ילדה, היניקה ילד זר וגופה החל מפיק חלב. עכברים ממין זכר, שהזריקו להם את ההורמון הנקבי פרולאקטין (מביא חלב), פעלו כמו נקבות: בנו קינים וטיפלו בתינוקות⁵. חולדות שהזריקו להן את ההורמון הגברי, פעלו בתוקפנות־יתר.

יש נשים הנוטות לשעירוּת־יתר, ויש גברים הנוטים לחלקלקוּת־יתר. יחד עם זאת, אין למראיהם של שני המינים ולא־כלום עם התכונות המיוחסות להורמונים המיניים, כתוצאה משמם.

מה שקרוי בפי המדע ההורמון ה"גברי", נקרא כך מפני שהזכר נתפש כתוקפני הרבה לפני שהמדע גילה את ההורמונים. האמת היא, כי דווקא העובדה שההורמון הזכרי מופיע אצל האשה סמוך להופעת הווסת, ובתחילת המחזור, מוכיחה שקיימת פעילות מינית אצל הנקבה, ודווקא בתקופת הייחום: היינו, הפיריון. האשה, כאמור, נתפשה תמיד כ"סבילה", ולכן עד היום אין למדע (הגברי) הסבר מתקבל על הדעת להופעת ההורמון ה"זכרי" דווקא אצל הנקבה ודווקא לפני, ובזמן, הפיריון.

סביר מאד להניח כי הסבילות אינה “טיבעית” לנקבה. דווקא ה"פעילות" קיימת אצל כל החיות הנקבות (כפי שהוכיחה הפסיכולוגיה “המשווה”), בתקופת התעוררות היצר המיני שהיא גם תקופת הייחום והפיריון. ההורמון הזכרי, והזמנים שבהם הוא מופיע, מצביעים על כך שדווקא אי־השקט המתעורר בנקבה בתקופות שהגוף בשל לפיריון, הוא המכוון את הנקבה לחזר אחרי הזכר, ואף לבקש לעצמה השבעת־היצר, כלומר: סיפוק ואורגזם. (מאמר מאת ג’יימס קולייר בקשר למועדי הייחום, אביא בפרק על החינוך־המיני בבתי‏־הספר.)

איוולת היא להתעלם מן הניגודים שבין שני המינים, אך איוולת גדולה עוד יותר תהיה להעלותם על נס כלשהו. אין בטבע מונחים של גבורה וחולשה אלא בהתייחסות של זה אל זה. אם האדם הפרימיטיבי העלה על נס את אבר־המין הזכרי, מפני שראה בו “ראשית אונו” (כוחו) של האדם – למד על אונו מן הפר הקופץ על העדר. אך הוכח, לעומת זאת, במדע, כי יצר־המין בטבע אינו מתעורר בזכר בלי נוכחות של נקבה מיוחמת. אם אנחנו משווים את האשה אל הבהמה, יש ללכת עד הסוף כדי להסיק אמת מדעית. אם אנו טוענים שגם האשה “מותר על הבהמה” – יש לאפשר גם לה את הכוח הרוחני של העולם החדש.

מושגי הכוח והחולשה

מנקודת־מבטו של הגבר בתקופה הפרימיטיבית, נקבעה האשה כ"חלשה" על־פי האידיאלים הפרימיטיביים. למעשה, קדמה לתקופה זו תקופה מטריאכלית, שבה הכוח יוחס לאשה, כי הנקבה שלטה.

בעולם העתיק התבטאה הגבורה בהדברת החיות, וסיפורו של שמשון הנאבק בארי הוא סיפורם של כל גיבורי העת העתיקה. הגברים לחמו בחיות־הטרף משעה שהחל האדם להיות אוכל־בשר. כן לחמו הגברים על טריטוריות, באילי־ברזל – שאף שמם לקוח מכוח האיל, הזכר, והאל⁶. האשה נתפשה כאינקובאטור הדוגר על הצאצאים. היא הירבתה ללדת, כדי לספק את המין האנושי שהמאבק בטבע הירבה לכלות. מאבק־הקיום כילה את בני־האדם מזה, והאשה סיפקה אותם מזה.

אילו רצתה האשה, היו לה די דוגמות להוכיח את עליונותה. היא לא רק הרה ויולדת את הוולדות, אלא תפקיד זה אף היקנה לגופה חסינות גדולה בהרבה מפני מחלות הטבע. אולם, לא האשה כתבה את חוקי הגבורה והעליונות, ולא היא קבעה את האל־הגברי על־פי צורת הפאלוס של הגבר. הכל נכתב, ונחתם, מנקודת־מבטו של הגבר.

האדם הפרימיטיווי, גם היום, מעריך כוח על־פי מעשים פיסיים. אין לו עניין בדברים שאינם פיסיים. העולם שלו הוא בסיפוק הצרכים הבסיסיים (האינסטינקטים הפיסיים־חייתיים) מדרג ראשוני, הדרושים לו כדי להתקיים. מאחר שגם היום אין האדם הפרימיטיווי מכיר בקידמה, נמצא גם היום – אפילו בעולמנו ה"מודרני" – שמורות־טבע אנושיות, שניתן להבין על־פיהן את מצב האשה בעולם העתיק.

כמו הילד, הזקוק להוריו (אבותיו) כדי לעשות כמותם (כדי להיות “בסדר”), כך זקוק האדם הפרימיטיווי למינהגי אבותיו כדי לחקותם בדיוק, ולחסוך מעצמו את הפחד משינויים. השינויים פשוט אינם חלים עליו. דוגמה בולטת לכך היא שבט הפאלאשים החי באתיופיה, ומייחס עצמו לעם היהודי. הפאלאשים מתקיימים במתכונת מדוייקת של תקופת התנ"ך. כל מינהגיהם, לבושם, חשיבתם, הם כפלא היסטורי מוקפא וחנוט. בסרט שהוצג בישראל בטלוויזיה, על חיי שבט זה, אפשר היה לראות גם את האשה התנ"כית: ראשה מגולח והיא מורחקת מן העדה לתוך סוכה נידחת, במשך כל ימי ה"נידה".

גישת האדם אל הכוח הפיסי, הולכת ומפנה מקום בעולם המודרני לכוח ממין חדש: קוגנטיבי ונפשי. בעולם המודרני, גם הגבר הגברי ביותר אינו יכול להתהדר בכוחו של שמשון. ערך הכוח לא רק ירד, אלא הוא מתנוון. עובדה זו שופכת אור גם על החולשה של “המין החלש”. האוולוציה ניוונה את הכוח הפיסי של האשה, כאשר החברה גידרה אותה בבית. אותו תהליך חל היום על הגבר, שהמכונה תפסה את מקום זרועותיו.

הכוח הרוחני שולט היום בעולם ומפעיל את המכונה, ומפעיל את היוצר. מכירים היום בקיום של “הנעה” רוחנית, כי המניעים הרוחניים מפעילים את האדם. המניעים הרוחניים חולשים על⁷ שאר היצרים. הם מביאים לחיסול יצר המין, או יצר האכילה, או לניפוחם.

המדעים הרוחניים למיניהם, והחשיבה המופשטת של האדם המתפתח ללא־הרף, הביאו להערכת הקשר האמין בין הגוף והרוח, ולהערכה חדשה של האנרגיה הרוחנית.

אולם, גם כשחלו שינויים בהערכות של חולשה וכוח בעולם המודרני, הם חלים גם היום, רק על הגבר. הוא בלבד חזק, גם בעולם הטכנולוגי, שאין בו צורך בשרירים. בעבר, ייחסו תכונות של אינטואיציה ואינסטינקט לאשה, כקשורות עם הפיריון. (לכן ייחסו לה את ה"חוש הטיבעי" להתמצא בכל מה שקשור בבית ובגידול הילדים, כקשורים עם דאגת הנקבה לגוזלים שבקן.)

אבל היום, כש"יצירה" ו"יצירתיות" הן מילים שבאופנה, ומילים כמו “אינטואיציה” ו"אינסטינקט" עומדות מאחרי כל הסברי היצירה, מגדירות כל המילים הללו רק את ה"גבריות" החדשה. העולם החדש ממיר כוח פיסי בכוח רוחני, אבל – של הגבר בלבד. ואילו בעולם הישן היה הכוח הרוחני בלתי־מובן, ונקשר בעולם של כשפים ורוחות – ובשטן. האשה, בעולם הישן, הותנתה עם העולם הבלתי־ידוע (מנקודת מבטו של הגבר) והותנתה אחר־כך (על־ידי הדת המונותיאיסטית) עם השטן, מפני שהגוף נתפש כחטא.

זה מוסיף בילבול ותיסכול לעולם המודרני, כל עוד אין מחליטים שיש לבטל את ההגדרות המסורתיות של “נשיות” ו"גבריות", כדי להתאימן לעולם החדש. היום, כאשר אשה נראית חזקה לפי כל הכללים החדשים, ומשחדרו תורות חדשות הדורשות בחינה מחודשת של תפקידי האדם בעולם, נראית ההגדרה הישנה של “נשיות” כקללה אנכרוניסטית, המונעת רק מן האשה את ההנאה מהתפקידים החדשים בעולם, ומן ההגדרות החדשות הנכונות ל"אדם". מכאן, שהאשה איננה כלולה במילה “אדם”.

השוני ואי־השוויון

אי־השוויון של האשה נעוץ בחוקים, אבל החוקים עצמם הם ביטוי לו. דווקא באי־השוויון הקרוי בפי כולם “שוני” ביולוגי, אשר נותן לדעתם את טעם החיים – נעוץ אי־השוויון, מפני שהשוני מכתיב שיעבוד רק לאשה, ואפלייתה־לרעה בכל החוקים.

השוני הביולוגי קיים. הוא לא רק איננו מפריע, אלא אף הכרחי כדי להביא לפיריון: פיריון בעולם הביולוגי, ופיריון בעולם כולו – כבשר היצירה. השוני הפך מטרה־בפני־עצמה במישטר שביקש להנציח עליונות של מין אחד. גם אילו היתה האשה, ולא הגבר, המין שהשתלט – הייתי אומרת שנעשה שימוש לרעה בשוני, שהמישטר הוא דיקטטורי, ושהחברה חולה כתוצאה מכך.

מאז התעוררתי לראות באידיאליזציות למיניהן של ה"שוני", מעין סיפרות־הסברה העושה לנו שטיפת־מוח, התברר לי כי מה שניראה בעיני ברור ומובן־מאליו כמו עצם אי־השוויון (הנראה על כל צעד ושעל) איננו ניראה כלל לרוב הנשים. אם עוד הבנתי מדוע אינן רואות את הצורך ב"שיחרור" (שהיא מילה הכורכת “מהפכה” מורכבת ורבת־השלכות), קשה היה לי להבין כיצד אין הנשים רואות שאין להן שוויון. אם, לגבי, די בעובדה שיש להוכיח את אי־השוויון כדי להצביע על כך שאין שוויון, הרי לגבי רוב הנשים לא די אפילו בחוקי אפלייה־בשכר, או בעובדת חובתן להיטהר במיקווה, כדי להשתכנע שאין להן שוויון.

דיברתי עם כלה צעירה, הלומדת חינוך ועתידה להיות יועצת. שאלתי אותה על חוויותיה ב"מיקווה". היא אמרה: “לא חשתי שום רגש־התעלות, כפי שחשו חברותי שם. אפילו התרחצתי בבית אחרי הטבילה, כדי להסיר את ההרגשה הרעה”.

קיוויתי לשמוע ממנה צעקה נגד העלבון שבחובת האשה להיטהר לכבוד הגבר –אך לא שמעתי אלא “הוכחה” לכך שהטבילה במיקווה לא העניקה לה אותה תחושת “הזדככות” שהובטחה.

זוהי רק דוגמה אחת של עיוורון – המביא לאידיאליזציה של מצב נחות. יש אלפי דוגמות כאלו. אשה מברכת “ברוך שעשני כרצונו” – ואיננה רואה שבאותו פסוק עצמו מברך הגבר: “ברוך שלא עשני אשה”.

אם היא מקבלת משכורת קטנה יותר בעד אותה עבודה עצמה – היא אומרת שזה מוצדק, מפני שבעצם איננה מתמסרת לעבודה כמו הגבר, שהרי מחשבותיה בבית.

ברוב המיקרים אין היא יודעת אפילו שמשלמים לה שכר קטן יותר. שמעתי זאת לא פעם מנשים עובדות בישראל. דבר זה נתאמת במחקר לגבי נשים באמריקה, שתואר בגליון 12.1971 של “פסיכולוגיה היום” (Psychology Today). נשים אשר קיבלו בממוצע 3,458 דולר לשנה, משנשאלו: “האם את מרגישה אפלייה כלשהי בעבודתך, עקב היותך אשה,” ענו 95% – לא. כלומר: כמעט כל הנשים שהמחקר קבע את ניצולן־לרעה בשכר, לא היו מודעות כלל לאפלייה כלשהי.

ההשכלה של הנשים איננה משפיעה על עיוורונן לאפלייתן כקבוצה. מורה לפסיכולוגיה בבית־ספר על־תיכוני, אמרה לי בפירוש שלא נתקלה מעולם בכך שקיימת אפלייה־לרעה של נשים.

סטודנטית אמרה לי: “לבנים באמת יש יותר שכל.”

אשה בדרגת פרופסור, אמרה לי שה"שיחרור" מיותר לחלוטין.

בשיחה שנערכה בגימנסיה העברית ברחביה, ב־1972, בין מסיימי י"ב, טענו כל הבנות כי אינן סבורות שהבנות מקופחות, וכי לא היו רוצות מצב אחר.

עיתונאים ועיתונאיות כתבו ללא־הרף על האבסורד בדרישה לשוויון. במדינה כמו ישראל, שהשוויון “קיים בה כבר מזמן”. עיתונאים, סופרים, תסריטאים ובמאים, מדענים וסתם אנשים, כולם מגייסים לעזרתם דיעות־קדומות ודיעות־מדעיות בעירבוביה. כולם מאמצים את ה"שוני" כדי להסביר את המציאות, ומגייסים את המציאות כדי להסביר את ה"שוני". זהו עיוורון מדעי, שהוא תוצאה של מציאות היוצרת הווה על־פי העבר, ולא על־פי העתיד.

“אהבתי את אדוני!”

העובדה שהאשה שותקת נעוצה, איפוא, בעיוורונה הפטאלי. עיוורונה שלה כלפי מצבה, איננו אלא מנגנון־הגנה. כשאדם איננו רואה שהוא נחות, הוא מכניס עצמו למצב המגן עליו. אילמלא העיוורון, לא יכול היה לחיות את אי־הצדק, או להשלים עם השתעבדותו לאי־הצדק. אילו היתה האשה רואה עצמה נחותה ומשועבדת, היתה מצווה לקום ולמרוד. התורה שלנו אמרה לגבי עבד החייב לצאת בשביעי לחופשי, כי אם הוא ממאן לצאת לחופשי וטוען “אהבתי את אדוני!” (את מעבידי!) – רוצעים את אוזנו במרצע. ומוסבר, כי “אוזן זו ששמעה” שבני־אדם אינם עבדים אלא לה' והעדיפה להישמע לקולות אדון אנושי – תירצע, כאות־קלון. על־פי המוסר העליון של היהדות ועל־פי תפיסת הדמוקרטיה היהודית – עבד “לעולם” הוא מושג פסול. אולם לגבי שיפחה – הדין שונה. “לא תצא כצאת העבדים,” נאמר¹.

שלב שני במנגנון־ההגנה של האשה, הוא אידיאליזציה של השיעבוד. כל מה שמייחסים לה היא מייחסת לעצמה, כשהוא נראה בעיניה (העיוורות) כחיובי – כדי להפוך מום לאידיאל.

תהליך זה קשור, כמובן, בחוק המתימטי שכל עיוות במחשבה גורר אחריו עיוות מחשבתי נוסף, עד שנוצר פקק במחשבה, שאין לצאת ממנו אלא בעזרת יד מבחוץ, המסוגלת להתיר את הקשר האחרון בפקעת, כדי להתיר אחר־כך את הקשר שלפני האחרון, וכן הלאה.

העיוורון, כמנגנון־הגנה, מכה לא רק את המוכה, הנחות, אלא גם את המכה־השליט. לכן, אין הוא רואה “כוונה רעה” במעשיו. כל משתלט (בניגוד ל"שליט") סבור שהוא “רועה את צאן־מרעיתו”, כי הצאן נבער מדעת. המחנכים על־פי גישת המסורת “חוסך שיבטו –שונא בנו”, הם כשליטים היודעים מה טוב בשביל הילד, הנבער־מדעת.

ידועים בסיפרות ובהיסטוריה המיקרים המחרידים של הענשת ילדים והכאתם האכזרית, בצורה הדומה בדיוק ל"חינוך" העבדים, או הפושעים. גם כיום עדיין סבורים הורים רבים, כי רק הלקאה טובה תוציא מראשו של הילד את ה"שיגעונות" שלו.

כל משתלט סבור שבידו הערכים הנכונים, וכי עליו להנחית אותם על המשועבדים לו. גם היטלר סבר כך. הוא לא ראה כל רע בכך שהוא מטהר את הגזע העליון (שלו) מכל היצורים שלא ניראו לו שייכים לגזע שלו. קרוב לוודאי שבאמת ראה את היצורים שהשמיד כרעל לאנושות. אין, איפוא, הבדל רב בין הגישה שלו לבין גישתו של כל משתלט – מעביד, או בעל, או הורה. גם הם משמידים בצורה שאינה נראית לחברה, או להם. ההבדל בין עליון לעליון, במידה שהוא מדכא את ה"תחתון" – הוא רק כמותי, לא איכותי.

מאחר שהשוני קבע שהאשה חמימה וחברותית – שוחחתי תמיד בנקל עם אנשים ונשים בכלל, שוחחתי תמיד עם הנשים, כשהגברים דנו בעניינים היותר־חשובים. הנשים משוחחות על ילדים, חיתולים, ובישול. נשים – עולמן צר.

כששוחחתי עם נשים, הן מצאו איתי שפה משותפת לא בגלל הבעלים, אלא בגלל התפקיד המשותף שלנו, כנשים. נשים מאמריקה, מנורווגיה, מתימן. כולן יכולות להשוות את מישקל הילדים, או את כמות הקמח בעוגה. “עבודתן” בכל העולם היא אחת. יש להן מייד נושא משותף לשיחה. כמארחות, הן יכולות להתחיל שיחה גם עם גבר, כי מותר לאשה גם להיות טיפשה, והיא יכולה תמיד להוסיף את המילים “אינני מתמצאת בכספים” אם ברצונה לפתוח בשיחה עם בנקאי.

נשים לבעלים בעלי־מעמד, טיבעי שאינן רואות כל רע במעמדן כאשה, שהרי הן חולקות עימם את כל הארוחות השמנות. שמם של בעליהן מקנה להן יוקרה, ולכן ביטול השם והזהות עצמית, כדאי בעיניהן. הן אמרו לי, איפוא, תמיד שכל עניין ה"שיחרור" הוא המצאה של “נשים מופרעות, שאינן מאושרות”.

כשדיברתי, באותה חופשיות, עם נשים יהודיות־דתיות, או עם נשים ערביות – לא יכולתי לדבר איתן בחופשיות על השיעבוד שלהן כנשים (שהוא בולט גם לעיני הנשים המאושרות הנ"ל). נשים ערביות, הנקנות בכסף עוד היום, גם הן אינן מוכנות להודות שאינן מאושרות. הן מתגאות ומתעלות בעיני עצמן ככל שהמוהר גבוה יותר. על עצם הקנייה אין הן מתרעמות. הן אפילו לא החלו לאכול מעץ־הדעת ועל‏־כן אין להן כל מושג בפסיכולוגיה, או כיצד צריך אדם להתפתח. כשהגבר מכה אותן, בלשון או בשוט, הן בטוחות שהוא צודק, שהרי גם אם למד פחות מאשר האדם במערב, הוא למד משהו בבית־הספר, ואילו הן לא למדו בכלל.

כדי לעורר את נושא השוני, ולדבר עליו כתופעה הגורמת למחלת־חסר באשה, מחלה המדביקה גם את הגבר בחסר, ואת הילדים בתיסכול – היה עלי להתחיל תמיד באותו מישפט דיפלומטי: “אומנם, אצלך, אישית, לא נתקלת באפלייה־לרעה, אבל זה מפני שיש לך בעל טוב. הסתכלי אצל השכן.”

ליהודיה הדתית היה עלי לומר: “אומנם, היהדות דאגה לאשה – אבל הסתכלי אצל הקתולים, או אצל המוסלמים.” או, לאשה ישראלית גאה: “אצלנו זה אומנם לא מורגש, אבל הסתכלי על האשה הערבייה.”

כמובן, בכל הדוגמות הללו ניסיתי רק לפקוח את עיניהן של נשים בנות עדות שונות, מרמות שונות ומארצות שונות, מבלי להכאיב להן אישית. בעיקר אין טעם להכאיב אישית לנשים משכבות כה נחשלות, שכל התפכחות ממצבן עלולה להרסן עוד יותר (מבלי להציע להן פיתרון בר־ביצוע).

אבל האמת היא, שמיגוון הדוגמות, והן־עצמן, יוצרים תמונה כללית של נחיתות בינלאומית. האשה נחותה בכל מקום בעולם, מפני שהשוני שלה מתבטא בתפקידה הבינלאומי כאם־ורעייה. ההבדל בין מקום למקום הוא רק כמותי לגבי מהות הנחיתות.

אין עדיין מקום כלשהו בעולם אשר בו הנשים שוות־ערך לגברים. לגבי שיחרור־האשה, כולן רק בתחילת דרכן. דווקא אמריקה, הדמוקרטית והמתקדמת, היא שהולידה את התנועה־לשיחרור־האשה, מפני שבארץ הענקית ורבת־האפשרויות התגלה לראשונה כי השקר שבדמוקרטיה, או שוויון־סוציאלי כלשהו, יפים גם לגבי האשה.

במדינה כמו אמריקה, שיש בה קידמה תרבותית, במדינה שבה המין נתמסחר, ותועש והפך ייצור המוני של פצצות־סכס, התפוצצה גם פצצת־האטום של התנועה־לשיחרור־האשה.

פולחן־הסכס הפך את האגדה על־פיה, והנשים החלו רואות שהאגדה (או ה"חידה") רק הזיקה להן. נשים שהתפכחו מהגלוריפיקציה של ה"נשיות", נוכחו לראות שאין להן קידמה כנשים, ואף לא תהיה – כי הקידמה מתעכבת בשוני, המונצח במדע. הנשיות, או הסכס, מחזירים אותן תמיד למיטבח מצד אחד, והופכים אותן תשמישי־גבר (כמיצרך־נצרך), מאידך.

במדינה דמוקרטית כמו אמריקה, או במלוכנית כמו שוודיה – שתיהן מן המתקדמות ביותר – יש עכשיו התעוררות חזקה להבראת החברה מחלוקת התפקידים המסורתית, ושתיהן מתריעות על כך שחלוקה זו מזיקה גם לגבר, ולילדים. בפרק על השינויים שיש לחולל בלימודי כלכלת־הבית אדגים כיצד מתבטא הרצון להבראה בשוודיה. אשר לאמריקה, אם גם מראים המיספרים הסטטיסטיים שהנשים בה מפגרות בעיסוקיהן מחוץ לבית (על־פי אחוזי הנשים במיקצועות השונים), הרי בכל הנוגע למלחמה במצב זה, כל הזכויות שהשיגו הנשים בכל העולם, הושגו תודות למאבק הפמיניסטי של נשות אמריקה. את זכות־ההצבעה לנשים השיגו הן. ומאז, בכל דרכי התנועות־לשיחרור־האשה למיניהן, בכל הארצות, הן שואבות את ההשראה ואת העידוד – ואת הכוח – מן ההעזה של התנועה־לשיחרור־האשה באמריקה, ומהצלחותיה. גם ברוסיה, שיש בה אחוז כמעט שווה של נשים וגברים עובדים, האשה חסרת שיחרור, כי הוא איננו בבית, לעומק.

כאשר מדברים על השוני כתופעה בינלאומית, קל יותר לכל אשה להבין ולראות את בעיית הקיפוח ואת משמעותה גם בארצה, או בביתה. די לדבר על השוני כתופעה בינלאומית שיש להוקיעה, כדי שהחיפושים אחריו והדרכים לביטולו יתחילו להתבצע, אם בצורת שוויון־בשכר, בצורת דיני־רכוש, או בצורת חלוקה שווה של תפקידי הבית.

השוני, כתופעה בינלאומית, חייב להיחקר, כגורם המונע בכל העולם התפתחות של אדם שלם. היום אין לדבר רק על “חסך אמהי”, אלא גם על “חסך אבהי”. לא רק האשה מתפתחת כיצור נחות מפני שהיא “רק”־אשה, אלא גם הגבר מתפתח לאדם בלתי־שלם אם הוא מונע מעצמו להיות אב, או גנן/ת.

להלכה, כל מדינה יודעת שלא טוב לו לאדם להיחשב כ"רק", אבל למעשה– רק האשה מתפתחת ל"רק"־אשה. שום מדינה לא תודה בכך. אפילו הנשים של אותה מדינה אינן מודות בכך. הן שונאות, ומתבטאות בזעם כלפי כל אותו “שיחרור”, כפי שילד זועף כשמשנים קצת את סיפור־האגדה שמספרים לו ערב־ערב.

אני נולדתי על אדמת אמריקה. אמי – ברוסיה. בתי –בישראל. בחלק כולנו נפל אותו גורל, להיוולד ולהתפתח כאדם שהוא “רק”־אשה. אך מיקרה הוא שאף אחת מאיתנו לא נולדה בתימן או בערב הסעודית או בלוכסמבורג. נחיתותה של האשה במדינות אלה נראית היטב גם לי, ולבתי, ולאמי, בלי כל צורך בעריכת “מחקרים” סטטיסטיים.

היא איננה נראית, לעומת זאת, לאשה אמריקנית עצמאית ותרבותית, יושבת־ראש לשעבר של המגבית היהודית, שאמרה לי במפורש שנשות ה"ליב" הן סתם מטורפות. הנחיתות, כאמור לעיל, אינה נראית לאשה פרימיטיווית שבעלה מרביץ לה. היא אינה נראית גם בלוכסמבורג, השוכנת בתוככי ה"מערב", באירופה התרבותית יותר מכל שאר היבשות. ובכל זאת: היום, ב־1975, האשה בלוכסמבורג היא אפילו פחות מ"רק", כי אין לה אפילו זכות־הצבעה. היא, איפוא, יצור נחות מכוח החוק, בניגוד לכל היגיון או מוסר.

לגבי שוויון האשה, לוכסמבורג מפגרת יותר ופחות תרבותית מכל מדינה ערבית שיש בה זכות־הצבעה לנשים, אם לא למעשה –לפחות להלכה.

ברור לי כי אשה החיה כיום בלוכסמבורג אינה רואה עצמה כנחותה. היא רואה את מצבה כ"טיבעי". אילו נכתבו סיפרי פסיכולוגיה מקומיים, בלוכסמבורג, היה הפרק הדן ב"פסיכולוגיה של האשה" מציין כי “האשה, מטיבעה, אינה בוחרת בנציגי הממשלה.”

גם בישראל נתפרסמה הידיעה כעובדה חסרת־חשיבות: בפברואר 1973, נאמר בחדשות ברדיו: “הגברים בלוכסמבורג החליטו היום, ברוב־קולות, לא להעניק גם להבא זכות־הצבעה לנשים.” שום הערה ביקורתית. שום פליאה.

איש אינו נחרד מכך שעדיין קיים, באירופה דהיום, גזע של גברים המתיר לעצמו להחליט על כל הנשים כעל נחותות, ולהשפילן עד כדי ביטול זכותן להצבעה, וזכותן להילחם בהשפלה זו.

אין לאשה כל אפשרות לפתור את הבעייה באופן אישי. לא בינה־לבין־בעלה, לא בינה־לבין־המעביד, לא בינה־לבין־הרבנות, לא בינה־לבין־המדינה.

גם בלוכסמבורג אולי טוב לאשה בחיי הנישואין. סביר אפילו להניח שהבעל משאיר אותה בבית עם שפע של מותרות, כשהוא קופץ לרגע לקלפי להצביע. אבל לא ייתכן כי אין בה משהו מן ההרגשה המרה של ילד המושאר בבית עם שפע של צעצועים, כשכולם הולכים ללונה־פארק. ואומנם, אין כל הבדל בינה לבין ילד. לילד אין בגרות, ולה אין מאפשרים בגרות.

המצב בלוכסמבורג איננו חריג, כמובן. הוא רק בולט יותר ומנקר את העיניים. גם ביוון יצא עכשיו (ורק עכשיו) חוק המדבר, לכאורה, על קידמה לאשה, אבל מוכיח על נחיתות: באביב 1974 יצא שם חוק המעניק לאשה זכות לפתוח עסק “בלי רשות הבעל”.

גם בישראל אין לעשות דברים בלי רשות מן הבעל. למעשה, כל האפליות בחוק נובעות מן המנטאליות המושרשת עמוק במיבנה המישפחה, שלפיו הבעל הוא נותן הרשות. בכל מקום בעולם ניתן החיזוק לצורת חשיבה זו: הבעל בועל אשה. קונה אשה. נותן כתובה לאשה. נותן גט לאשה. מרשה לאשה לבחור. מרשה לה לקנות אקדח. מרשה לה לעבוד. מרשה לה לנשום.

הבשורה שנתבשרנו לגבי נשות יוון שיורשה להן מעתה לפתוח עסק, לא רק מבליטה את נחיתותה של האשה שם עד היום, אלא גם מצביעה על כך שלאשה ביוון מרשים או לא מרשים לעשות דברים. במקום כזה, אפשר להניח שהגבר גם ינהל לה את העסק. לא אתפלא אם נימוקים אגוצנטריים ביותר, כמו ריווחיות במיסוי, גרמו לכך.

לא יהיה זה מוגזם לקבוע כי גם כיום, גורלה של האשה נתון במידה רבה בידי בעלה. להלכה יש לה זכויות, אך לא למעשה. וגם כשיש לה – הן ניצבות לעיתים על כרעי תרנגולת. מה תועיל לאשה פרימיטיווית זכות־ההצבעה, אם הגבר “לא מרשה” לה לצאת מן הבית, או לבחור? גם אם היא בוחרת, קרוב לוודאי שהיא בוחרת במי שהבעל קובע כנכון.

בכל המדינות שבהן קיים הקיפוח, קיים גם הצידוק. הנשים המוסלמיות כה מכוסות ברעלות שלהן, עד שאינן רואות כלל – לא את העולם החיצוני, לא את עצמן ולא את העוול. הן אומרות שהרעלה היא “הגנה”. הן אומרות, שם, שהבעל חכם יותר ויודע יותר – ואומנם כך הוא הדבר –שם. האדם איננו אלא מה שהחברה עשתה ממנו.

בסקירה כללית על חינוך בנות, ב"אנציקלופדיה החינוכית" ניתן להבין את הנחיתות של ה"שוני", על־פי חתך מיקרי לרוחב כמה ארצות. הנחיתות היא בינלאומית, לא בגלל החינוך, אלא בגלל מטרות־העל העומדות מאחריו. משתקף בהן יחס הביטול, הזילזול, ההשפלה וההמעטה כלפי האשה, כיצור שלפעמים איננו ראוי אפילו לחינוך, ופעמים גם איננו ראוי לחיות.

בהודו – האשה נמצאת בשפל הסולם החברתי. מנהיגים אכזריים הגבילו את עצם זכותה לחיים. עד המאה שעברה (1829) שרפו את האשה החיה, לאחר מות הבעל. (כלומר: היא חיה רק בזכותו, כשהוא “מרשה” לה. משמת הבעל – אין לה עוד זכות חיים.) גם אם הנוהג בוטל רק לפני כמאה שנה, אין זאת אומרת שניתנת לאשה בהודו זכות החיים. גם היום היא “בשפל הסולם”, כי אין לה ערך כאדם.

ביפאן – מעמד האשה הוא ברוח הפילוסופיה של קונפוציוס, הקובעת כי “האשה חייבת לראות את בעלה כאדונה ולשרתו בכל יראת הכבוד והרוממות.”

אם כי חוק 1871 הבטיח שוויון חינוכי, לא בוצע הדבר למעשה. בכל בתי־הספר היתה הפרדה. אלה המיועדים לבנות –רמתם נמוכה. האוניברסיטאות הממלכתיות רובן סגורות בפניהן. (ה"גיישה" היפאנית היא תופעה מתוחכמת של צירוף בובת־חרסינה עם תכונות המארחת האלגנטית, אשר מרוב מסירות מעניקה לאורח או לאדונה גם את גופה. ת.ב.)

בארצות האיסלם: “אין חוק באיסלם המגביל עיסוקה של האשה אם אין בעלה מתנגד לכך.”¹ “אם כי לפי הקוראן – מקומה בבית.”² מותר לה גם לשרת כשופטת³, ולהורות לגברים מבוגרים⁴, “אולם למעשה הוגבלה בחברה לתחום הבית והיתה משוללת השפעה בחוץ.” “בעבר הלא רחוק – היתה כלואה בבית⁵, ורשאית להופיע בעיר רק עם בעלה.”

“למרות שבין שתי מלחמות־העולם מדובר בחוקי ארצות קע”ם ( לבנון, עירק, ואירן) במפורש או במובלע על זכות אחת של הבן והבת לחינוך (מפני שרצו להידמות בכך לארצות־המערב), למעשה יש בהן מחסור חמור במורות, ואין הורים המוכנים למסור בנות לחינוך גברים (מורים).

"המיסגרת המסורתית והנישואין בגיל צעיר, ומסורת שיעבוד האשה, הנחשלות הכלכלית – מעכבים את כל תהליך השוויון בכלל ובתחום החינוך בפרט.

“כתוצאה: אין בכוחן של הנשים להיחלץ מכבלי מעמדן המסורתי – – –”

בערב הסעודית ובתימן:

אין בתי־ספר לבנות כל־עיקר.

בסין – ב־1907 פורסמו תקנות ביחס לחינוך בנות, אבל חינוך יחד עם בנים היה אסור.

כי אחד משיבעת כללי־הנימוס המקודשים במסורת של הסינים הוא:

“לא יתערבו בנים ובנות, ולא יישבו זה ליד זה.”⁶

מ־1912 קיימת השוואה בחינוך, אבל כבלי “הנימוס” “המקודשים” הרי נשארו.

בישראל – מאחר שהאנציקלופדיה מדברת על כך שהבנות “אינן נופלות בכישרונותיהן השיכליים מן הבנים,” אך מדובר גם על כך שהן שונות מן הבן בהבדלים־מלידה, ומאחר שהשינויים האלה “מלידה” גם – “נובעים מגורמים חברתיים, אמונות ודיעות שיש להן מהלכים בקהל ומגבירות תכופות את ההבדלים מלידה” – הוחלט על פשרה:

“המחנך ישאף, איפוא, להכשיר את האדם כאדם וכאזרח שווה־זכויות בחברה; עם־זאת יזכור תמיד, שתביעה לשוויון המינים אסור לה שתתעלם מן הגורמים הנשיים הסגוליים (הספציפיים). אדרבא, יביא בחשבון גורמים אלה בכל מעשה חינוכי. מכאן שנחוצה סינתזה בין שני סוגי המטרות – המשותפת והמיוחדת.”

וכאן גם העוקץ! תפקידה כאשת־איש וכאם מונע ממנה כל שימוש בחינוך הכללי, המשותף. גם בחינוך המשותף וגם במיוחד קובע המחנך ש"אסור לתביעה לשוויון להתעלם מן הגורמים הנשיים הסגוליים." תמיד יעמוד ה"שוני" הביולוגי שלה (ורק שלה) בפני כל תביעה לשוויון. זהו העוקץ שמאחרי כל הדיבורים היפים על חינוך כפול.

מסבירים באנציקלופדיה החינוכית, בצורה מדעית, שעקב תפקידה כמנהלת־ביתה, “חורג התפקיד מן המיסגרת הפנימית של חיי־המישפחה ועובר אל התחום הציבורי, שהרי עקב התפקיד הכלכלי, האירגוני והטכני המוטל עליהן, מופקד בידן חלק נכבד של ההון הלאומי – והמדינה מעוניינת בניהול מכוון ומתוכנן של משק־הבית.”

זוהי תחילת שטיפת־המוח. בתפקידיה ה"ספציפיים" כרעייה וכאם, היא תורמת לתחום הציבורי (ב"תפקידה הכלכלי") רק את כישוריה כזבנית או כצרכנית, היודעת לקבוע את הכלכלה מפני שהיא יודעת איזה סבון־כביסה טוב יותר. גם את כישורה “האירגוני והטכני” היא תורמת ל"תחום הציבורי", דרך “ניהול מכוון ומתוכנן של משק־הבית” שלה – שהמדינה מעוניינת בו.

מה שאין שטיפת־המוח אומרת לאשה – ולא רק בישראל אלא בכל העולם – הוא שחינוכה ה"משותף" של הנערה, בשיעורים משותפים עם הנער במיקצועות הפיסיקה, האזרחות והמתימטיקה, איננו מאפשר לה להתייחס אליו ברצינות מפני שבחינוכה המיוחד (שהוא יותר חשוב מן ה"משותף" מאחר שהוא קובע את מקומה בחיים) מחנכים אותה “בראש ובראשונה” להיות עקרת־בית. כלומר: לשם מה להתאמץ ללמוד פיסיקה?

שום גבר בעולם אינו נדרש לבחור בין פיסיקה למשק־בית. גם אם הוא אוהב להיות אב, הוא יכול להיות אב לכמה דקות ביום. זה די. במרבית זמנו הוא יכול להיות פיסיקאי. לשם כך חילקו לה את תפקיד העזר־כנגדו. הוא יכול להשתחרר מדאגות המטבח וחינוך הילדים, מפני שיש לו אשה.

האם אפשר לקרוא לחלוקת־תפקידים כזו שוויונית – כאשר כופים את התפקידים בלי לשאול את פי בני־הזוג?

האם אפשר להשוות את העולם האינסופי של הפיסיקה עם העולם של המיטבח, אפילו אם נתאמץ ונהפוך אותו לארמון?

כאשר בוחרת האשה גם לעסוק בפיסיקה וגם לנהל את הבית – האם ה"שוני" בתפקידים אינו כופה עליה לנהל שתי שנות־חיים במקביל? ואם בוחרת האשה לעסוק רק בניהול ביתה, האם החברה מעריכה את עבודתה באמת?

כאשר כל האפליות־לרעה הן בשיעבוד האשה, האם אין צדק בטענה שהעולם הוא עולם של גברים, מפני שהגבר קבע כך את העולם?

ואם ה"שוני" בין המינים הביא לשילטון הגברים, האם לא טיבעי הדבר שהשליט ינפח וינציח את השוני?

השקרים שמאחרי השוני

מה שחשוב להדגיש הוא שה"שוני" מוגש תמיד (ובכל העולם!) עטוף בשקר. אומרים לאשה שהיא חלשה מטבע. זהו שקר כפול. אין היא חלשה כל־עיקר, וכשנוח לחברה להעבידה, בארצות רבות בעולם, שעות ארוכות בחרושת, או בשדה, או בלידות־אין־סוף –אין האשה חלשה לשאת כל זאת.

אומרים לה שהיא חלשה, ולכן נוצרו חוקי־הצדק כדי להגן עליה. ההגנה מעוניינת להנציח את המנטאליות הכללית של השוני, כי ללא רעיון של חולשה אין צידוק לרעיון הסבילות, ואילו בלי סבילותה של האשה אין הגבר יכול להישאר עליון לאורך זמן. לא בתקופה זו שכבר פתחה לפני הנשים את שערי המדע. המדע מגלה לנשים את מלוא השקר שב"חידת" האשה.

ה"שוני" הוא שהכתיב לאשה את היופי – ומוכרים לה אותו כגלולה מצופה דבש. יחד עם היותה “המין היפה”, היא יפה בשביל הגבר, והיא חייבת להיות יפה. (“תבוא מארה לאשה שיש לה בעל ואינה מתקשטת” – מהר"ם מרוטנברג.)

שקר היופי בולט במיוחד ביהדות, משום שהיהדות טוענת: “שקר היופי והבל החן.” כשהיהדות מחלקת את היופי לאשה ומעריכה את היופי כשהיא רואה אותו (אדבר על כך במפורט להלן, בפרק על יופיין של גיבורות האומה), היא מתכוונת לומר שהיופי נחוץ לה כדי להרנין לב בעלה.

על־פי ה"טבע", אין כל היגיון לומר שהאשה היא המין היפה. כל מין “יפה” בעיני המין השני, ואין יופי מוחלט. ראינו גם יופי גברי ביוון, בפסלים הקלאסיים, בעירום הגברי של מיכלאנג’לו, וראינו את הזכר בעולם החי, שהוא תמיד הצבעוני יותר וה"יפה" יותר. הסתירו זאת מאיתנו, כי יופיו של הזכר בטבע מעיד על כך שדווקא הוא מתקשט, ודווקא היא זו המחזרת אחריו. האריה יפה מן הלביאה. התרנגול יפה מן התרנגולת. השור יפה מן הפרה. יופיו של הזכר בעולם החי יכול היה להיות לרועץ לגבר, אילו נעלנו אותו בבית כדי שיעסוק רק ביופיו, על־מנת למצוא־חן בעיני הנקבה.

האנושות לא עשתה זאת לגבי הגבר. אבל, תיאורטית, אפשר היה – מאחר שיש לכך הצדקה מן ה"טבע". יכולנו, תיאורטית, לגרום לכך שדווקא הגבר היה מתקשט כדי למצוא־חן בעינינו. יכולנו ליטול ממנו את הזהות האישית ולאלצו לשאת רק בתפקיד היופי.

כרגע, המצב הפוך. האשה מתקשטת כדי למצוא־חן בעיני הגבר. היא מעוררת תעשייה שלמה לעסוק ביופייה, החל בתמרוקים וכלה בטיכסי בחירת מלכות־היופי, ובעיתונות־הנשים הנזונה מתחרויות אלו.

הסבילות, והיופי, שיעבדו את האשה לביתה. גרמניה הגדירה את תפקידיה של האשה בבית באופן ברור בשלוש מילים: ילדים. מיטבח. כנסייה. כי גרמניה, גם לגבי האשה, הצטיינה ביסודיות הנצחת הגזע העליון. בגרמנית, שלוש המילים הללו מתחילות באות K. תפקידי האשה נקראו מאז – “שלושת ה־K’ים.”

שני ה־K’ים הראשונים (ילדים ומיטבח) הוסברו בכל העולם כנובעים מ"רצון הטבע" להעניק לה רחם. הוספת ה־K השלישי, כתפקיד “טיבעי” אף הוא, היתה ערמומית ומתוחכמת. K זה הבטיח כהלכה ששני ה־K’ים האחרים יבוצעו ללא שינוי. כך נעשתה עיסקת־החבילה.

נתנו לאשה את התפקיד להיות אחראית על קיום הדת, ובכך הבטיחו את הדבר שרצו בו: שתדאגנה במו־ידיהן לקיום השוני שלהן, המוכתב בדת. מאז הוטל עליהן קיום מיצוות הדת, הובטח שלא ייעשה דבר בכיוון שינוי הדת לטובתן. אם תוך כדי כך קרה שהנשים מהדקות את חבל־התלייה סביב צווארן (במו־ידיהן!) יוחס גם “מאזוכיזם” זה לאשה – על־ידי פרויד וחסידיו, בהמשך לרוח הדת – כי גם ב"קידוש השם" הצטיינו הנשים מאז־ומעולם.

כפי שיצויין להלן, בכל הדתות היתה האשה יצור שפל, או טמא, או מבוטל. היהדות אינה מונה את האשה ב"מניין" הדרוש לתפילה. בדת הקתולית ובאיסלם אסור לאשה להיראות או להישמע בבית־התפילה. ובכל־זאת הצליח העולם הגברי למכור לה תפקיד זה, כמעשה־מירמה המעניק לה, כביכול, את הזכות לשרת בקודש־הקודשים.

שני הסברים עומדים מאחרי מכירת זכות הבכורה של האשה לגבר, במחיר שלושת שקרי ה־K:

א) הגבר קינא באשה ופחד ממנה גם־יחד. הוא ראה בה בכירה על־פי כל כללי ההיגיון הפרימיטיווי, שייחס לפיריון המיסתורי את מקור האלוהות.

ב) הגבר השליך על האשה גם את פחדו הבלתי־רציונאלי וגם את קינאתו הבלתי־רציונאלית. בתהליך הטלה (“פרוייקציה” – בפסיכולוגיה) זה הושלכו על האשה גם שאר התכונות שנחשבו שליליות (צרות־מוחין, רישעות, חולשה וכו') וכך הפכה מעין שעיר־לעזאזל.

מובן כי אין סיכוי לאף אחד משני ההסברים הנ"ל להתקבל על דעתו של הגבר, שהרי הגבר טוען תמיד – “חפש את האשה”! אם האשה היא האשמה תמיד, הרי היא כמין שור “מוּעד”.

וכי איזה סיכוי יש לי, כאשה “מוּעדת” (אשמה תמיד) לומר – “חפש את הגבר” כאשם האמיתי לכל חולשת האשה ולכל מיני האשמה שהטיל עליה?

תופעת הקיפוח הבינלאומי (והקושי של השינוי הנובע מבינלאומיות זו) לא רק מוכיחים את הנזק של ה"שוני", אלא אף שיש לחפש פיתרון בדרג בינלאומי, במוסדות בינלאומיים, כדי לעקור את הנזק באופן כללי בכל רחבי העולם.

באותה מידה שחוקה פרטית של כל מדינה עצמאית חייבת למנוע עוול בבתיהם הפרטיים של אזרחי המדינה, כך גם בדרג הבינלאומי חייבת להיות חוקה בינלאומית שתדאג לנשים כקבוצה, במדינות כמו לוכסמבורג או ישראל, או בשבט הפאלאשים באתיופיה, שבה עדיין אין זכות־חיים לאשה, בצורה זו או אחרת.

כל עוד אין ייצוג, או שוויון מלא לנשים, מותר לקבוע כי כל המערכת הנאורה של האומות־המאוחדות איננה מייצגת את האינטרסים של שני חלקי האנושות, ולכן אין בעיותיה של האשה נפתרות. כאשר מדינות אשר בהן אין זכות־הצבעה או זכות־חינוך לנשים מיוצגות באו"ם, פירושו של דבר שלא את הנשים מייצגות מדינות אלה באו"ם.

המאבק הפרטי מתיש את הכוחות ומחליש את הרצון. לא די במאמץ מקומי קטן. דרוש מאמץ כללי של כל העולם, אחרת תאמרנה בנותיהן של האמהות הלוחמות: לא הועילו כל מאבקיכן להביא לנו הקלות. העולם איננו רוצה בנו כעצמאיות. נחזור איפוא אל המיטבח ונגדיל לעשות במיטה, כפי ש"טיבעי" לנו.

הראיתי לעיל כיצד ניתן לעשות שימוש־רע, ולא־נכון, במילה “טיבעי” – ועל־כן יש לחדול מכך. אם להשתמש בה, הרי יש להכליל בה את הפוטנציאל – וזה בלתי־אפשרי. על כך דיברתי כשניסיתי להסביר, בעמודים הראשונים של ספר זה, כי אין לומר ש"טיבעי" הוא לאשה להיוולד “רק”. הפוטנציאל משתרע גם אל העבר, וגם אל העתיד. נחוץ לנו דור שלם ויותר (כחמישים שנה לפחות) של שיחרור מהמצב המקובל היום על סמך העבר (ה"טיבעי"), כדי לחקור כיצד יתפתח האדם המשוחרר, ומה יהיו אז ה"שלבים בהתפתחות האדם". חקירת השלבים תוכל להיעשות רק בסוף מאה שנה אלו, כדי שה"טיבעי" ייחקר גם על סמך עבר משוחרר. אותו “עבר משוחרר” – הוא היום פוטנציאל בלתי ידוע, ובלתי ניתן לחקירה.

אך אין זאת אומרת שלא צריך להתחיל במחקר כזה, או שאי־אפשר (כבר בכלים המדעיים שבידינו היום) להבין, היפותטית, את ההתפתחות של ה"אדם המשוחרר".

אבל אם נחוצות גם חקירות יותר “מדעיות”־מעבדתיות, יהא העכבר־האנושי שיש לנתח על שולחן־הניסוי חייב להמתין כדי מאה שנה.

בתעמולת הבחירות ב־1974, בצרפת, אחרי מות פומפידו, הבטיח המועמד לכהונת הנשיאות, כי יקים (לכשייבחר) מישרד לענייני נשים. זוהי תחילתו של פיתרון. יש להקים מישרדים לפיתרון בעיית הנשים בכל העולם, אבל בתנאי שהפיתרון יביא לשיחרור ברוח הדברים האמורים כאן.

אין לנו צורך בהבטחות, אף לא במחמאות, או מס־שפתיים כלשהו. כל מס־שפתיים נשאר רק כזה, מפני שאיננו “הולך” עם המיבנה של הפילוסופיה היום. לכן יש לשנות את החשיבה ואת תורת הדימויים של “גברי” ו"נשיי". יש לדבר על שינויים של ממש של המוסדות, כדי שיותאמו לשיחרור האשה. יש לשנות אפילו את מוסד בית‏־הספר, את מוסד המעון, את מוסד המישפחה.

יש לדבר גם על בנייה מסוג חדש של בתי המעון וציודו, על בנייה מסוג חדש של בתי־המגורים, על שעות־עבודה שונות, שיותאמו לעבודת האשה, ועל שעות־עבודה שונות לגבר – כדי שישתחרר ויהיה בעל־ואב. יש לדבר על כפיית השיחרור, כפי שיש לדבר על כפיית השלום במקומות שהשלום איננו יכול לבוא ללא עזרה מבחוץ. יש לכפות שינויים גם בדת. יש לעזור, מבחוץ, לאשה באלג’יריה להסיר את רעלת־הפנים שלה, אם אי־אפשר לכפות על הדת האלג’ירית לשחרר את הגבר כדי שירשה זאת לאשתו.

זהו הקושי. כאמור, הגבר חייב לפקוח עיניו להבין שהחסר של האשה הוא גם חסר שלו. על הגבר להבין כי אין זה טוב בשבילו (“בשבילה” הרי לא מעניין אותו) שאין לו אדם שלם לצידו. בל ישלה את עצמו שיוכל עד סוף כל הדורות לדבר על מה ש"טיבעי". אין זה טיבעי שאשה נולדת “רק”, ועל כן היא הופכת לכסנטיפה־מדיאה־קלאפטע. אין יצר־לב־האדם־רע־מנעוריו, כפי שחינכו אותנו. האדם הוא רע כתוצאה מחיברות רע.

על ההגיון הנוראי של עיוות היצרים, ואת העובדה שהיגיון נוראי אפשרי בכלל, למד העולם ממלחמות מטורפות־הגיוניות של ציד־מכשפות, ציד־נוצרים, ציד־יהודים, ציד־כושים, אינקויזיציות בעד הצלב ושריפות נגד הצלב, ובעיקר –מהיטלר.

היטלר אחד מטורף, מסוגל היה להטריף דעתה של אומה שלמה. מדינה שלמה מסוגלת היתה לגרור לטירוף עולם שלם. מפני שההיגיון הבריא של העולם איננו מסוגל להבין טירוף, לא האמינו בעולם הבריא שהיטלר עורך אצלו שואה כה מטורפת.

מה שחשוב לי לציין, הוא אפשרות קיומו של הגיון־מטורף מבלי שנהיה רואים אותו. חשוב עוד יותר: לעשות את ההשוואה בין קורבנות־השואה לבין קורבן־הנשים בכל העולם, שהן הגזע הבלתי־טהור, והמתנוון בתוך גיטאות פרטיים, באותה שיטה של טירוף פטריארכלי.

מוסדות בינלאומיים יכולים כבר היום לחקור את המכניזם של תורת ה"גיזענות" הגברית על־ידי עצם העמדת השאלה: מדוע עולם זה הוא של הגברים?

מדוע –

הצבא הוא צבא של גברים

הממשלות הן ממשלות גברים

הפוליטיקה – של גברים

הכלכלה מנוהלת על־ידי גברים

הדתות – של גברים

השפה – שפה של גברים

המישפחה בנוייה על “ראש” המישפחה

שוק־העבודה – על “מפרנס ראשי”

המדעים כולם: ההיסטוריה. האמנויות. הטכנולוגיה, מחשבת־העם והפולקלור. תרבות העם. כל אמצעי־התיקשורת, כולם (אם כתוצאה, ואם במשולב) מבטאים נקודת־מבט גברית, בחוקיות בינלאומית, יסודית כל־כך, עד כי התשובה לשאלה שצריכה להיחקר נראית כה ברורה: עולם זה הוא של הגברים מפני שהגבר רצה בכך.

אם איננו פותרים את הבעייה כדי לאפשר לעולם להיות גם עולם של נשים, נהיה כולנו בכל העולם עושים זאת ב"כוונה־רעה" – ביודעין, ובאותו סילוף־היגיון וטירוף,, שעמדו מאחרי השואה של היטלר.

להיות “שווה” פירושו להיות “שונה”

ביטול ה"שוני" אין פירושו חיקוי של הגבר. אין הכוונה ללבוש את המכנסיים, גם לא במובן הפסיכולוגי של המושג, אלא ביטול הצורך להתפתח בדפוסים קבועים, דבר שיביא לפיתוח האישי והמיוחד שבכל פרט.

כשנתרכז בדאגה להתפתח באופן טיבעי, כל אחד על־פי תכונות אישיותו (כולל הפוטנציאל), דווקא אז יתפתחו בני־אדם מקוריים, שונים זה מזה ויחד עם זאת גם שלמים, כי שום תכונה לא תחסר אז להרכב ה"אנוש".

מתוך הסתכלות אמיתית בטבע, מגלים כי גדולתו של הטבע בכך שיש בו אינסוף של אפשרויות כדי לאפשר לכל־כך הרבה עלים, עשבים או אפונים, להיות דווקא שונים זה מזה. אין זה נכון שכל עלה זהה לאחר. אין גם קלסתר אחד הזהה לאחר. לאלוהים יש די יצירתיות כדי לגוון. אם כל הסינים נראים לנו דומים, הרי זה מפני שהעין תופשת תחילה שלמויות על־פי הקבצה כללית. לאחר שמכירים כמה סינים – מבחינים שאינם דומים. הסתכלו בטבע.

אולם העלה צריך להיות ראשית כל “עלה” מוגמר, כדי להיות שונה מחברו. אשה צריכה להיות קודם־כל “אדם” (עם כל תכונות האנוש) כדי להיות גם אשה. וכשתהיה אשה, רק אז תהיה שונה מרעותה, כפי שעלה שונה מחברו. כלומר: גישת ההכללה, הסטריאוטיפיות של ה"נשיות" – במידה שהיא מבטלת את זכותה של כל אשה להיות שונה – איננה נכונה על־פי הטבע.

לא חיקוי

אין כל ערך לחיקוי הגבר, לא בלבוש ולא בתכונה. לכן, לא היה טעם בחיקוי הגבר כפי שנעשה בתקופה החלוצית שלנו בארץ, כשהנשים חשבו שיש להוכיח לגברים שהן מסוגלות להרים פסנתר, עם “קוקו” ונעליים מסומרות.

אין טעם – לכן – גם בכל ביטויי המרד־ב"נשיות", כמו “הלאה־הנישואין,” “הלאה־לידות,” “הלאה־הגברים,” מפני שהם פוגעים במרכיבי ה"אדם" שבנו. כל חיקוי אינו מביא אלא לביטול האישיות – ובזאת הרי איננו מעוניינות.

כל שיתוק של תפקיד ביולוגי אינו מביא אלא ליתר “חסר” וליתר סבל – ובזאת איננו מעוניינות. לכן, דומים ביטויי־זעם אלה של כמה פלגים של התנועה־לשיחרור־האשה, להענשה עצמית. משל כרתנו את החוטם כדי להרגיז את הפרצוף.

כמו כן, אין טעם בהפיכת תכונות שהוגדרו כ"נשיות" בעבר, לעליונות כדי לנצח במאבק בין המינים. כבר היו ניסיונות כאלה. תנועות־לשיחרור ניסו גם אמצעים אלה. הן אמרו שהנשים, בעליונותן (עקב תכונותיהן האמהיות, או עקב תכונותיהן להבין ולסלוח) תביאינה גאולה לעולמנו זה, אם רק יתנו להן שוויון.

הצהרות כאלו עשו שימוש לרעה ברעיון השוויוני של ה"שיחרור" – שאינו חיקוי של תכונות הגבר ואף לא חיקוי של הטאקטיקה הגברית. זו הרי גירסה שהגבר באמת עליון, ולכן עליו לנהל לנו את העולם. הנשים אינן יכולות להרשות לעצמן טאקטיקה כזו. הן חייבות להשתחרר, כן, אבל לא מפני שהן, כביכול, עליונות. אלא מפני שהצדק דורש זאת. אין “עליון” ואין “נחות”. זהו מוקד רעיון השיחרור. זהו גם הרעיון של שוויון־אמת.

החיקוי של תפקידי הגבר, כפי שהובן גם באותן חברות שבהן לא היתה כל כוונה של חיקוי, וכפי שהובן גם בראשית המאבק־לזכות־ההצבעה באמריקה – הביא למיני דרכי־חיקוי נוספות, הנראות כיום חיצוניות־אוויליות ועל כן גם כה אומללות.

למשל, הנסיונות של נשים דתיות להשיג שוויון על־ידי חיקוי חיצוני. הן אפילו השיגו בכמה בתי־כנסת של תנועות רפורמיות את הזכות ללבוש טלית, או לערוך בת־מיצווה לבת, כמו לבן. האם כל הביטויים הללו של “שיחרור” הם יותר מאשר חיצוניים?

השינויים בדת אומנם הכרחיים, אבל אל נלבש טלית כדי להוכיח לאלוהים שגם אנחנו גברים. אלוהים יודע את ההבדל.

הקיבוץ

אחת ההוכחות לכך שאין לפתור את בעיית השוויון על־ידי חיקוי תפקידי הגבר, או על־ידי שוויון כלכלי, היא הקיבוץ בישראל. הקיבוץ הוא גם הוכחה לכך שהשוויון עדיין איננו “שיחרור”, וגם לכך שאי־אפשר להבליע את בעיית האשה בתוך בעיות כלליות, שמאלניות, מהפכניות, חלוציות או לאומניות. להיפך, הקיבוץ חייב לשמש לנו לקח עד־כמה החמצנו את ה"שיחרור" האמיתי (מן ה"נשיות"), על־ידי כך שהקיבוצניקיות רצו להיות “כמו הגברים”, בעוד הגברים לא רצו להיות “כמו הנשים”.

אני מביאה פרק זה במקום זה, כדי להוכיח שהשיחרור איננו קיים אפילו בקיבוץ, ולכן יש לחפש פיתרון בינלאומי, בדרג גבוה. גם אילו התקיים קיבוץ כזה שבו הגברים משוחררים (כדי לעסוק בטיפול בתינוקות, למשל), גם אז היתה עומדת בפניו סכנת הטמעה או התבוללות בהשפעות החוץ, כפי שזה אומנם קורה. מאחר שהתרבות היא אחת, ואמצעי־התיקשורת כלליים ומפותחים, אין הקיבוץ מסוגל לחנך את אנשיו בחלל ריק.

בשידור־טלוויזיה בישראל, ב־2.6.74, בתוכנית “שווה בין שווים”, ריאיינו את רחל ינאית בן־צבי, רעיית הנשיא השני של מדינת ישראל. רחל ינאית היא אשה משכילה וחלוצה, שפעלה והשיגה הישגים עצמאיים, שלא בזכות בעלה. היא הקימה חוות־לימוד, והשתתפה כחברה פעילה בהקמת הקיבוץ, לפני למעלה מחמישים שנה.

היא סיפרה בטלוויזיה: “היינו מאושרות בתקופה הראשונה (בקיבוץ). בני־חורין. הבנות רצו להיאחז בעבודת־האדמה. עסקנו בחקלאות. רצינו להיות מעורות בבעיות־היסוד, כמו הבנים. לא רצינו לשמוע מה שאמרו לנו בבית: ‘בואי הביתה, עיסקי בעבודות־ניקיון ותפירה.’ זה לא עלה על דעתנו! היינו שותפות גם בפעולות ה’הגנה'. האשה היתה פעילה בשטח מיוחד: הייתה נושאת על גופה את הנשק.”⁷ והוסיפה: “לא דובר אצלנו די על האשה ב’הגנה'.”

ואולי דווקא במתכוון לא דובר אצלנו די על האשה ב"הגנה"? האם ביקשה ישראל השמרנית־ממוסדת להעלים את העובדה שהנשים של אותה תקופה לא רק נשאו את הנשק מתחת לבגדיהן כדי למנוע חיפוש, אלא גם ידעו להשתמש בו, כשם שידעו לחרוש, ואף חרשו, בטרקטור?

כרמלה לכיש, במאמר ב"מעריב" (“שיחרור האשה התחיל בקיבוץ”) כתבה: “בארצות־הברית עוד לא הקיצו הנשים־הבובות מתרדמתן⁸, וכאן, בכביש צמח, בגדוד העבודה, בדגניה ובסג’רה חיו ‘הנשים הנפילות’. הנשים שאמרו: ‘לא!’ למיגבלות הגוף, החינוך והחברה, ויצאו לעבודת החצץ, הסלילה, איסוף התבואה הדלה, שאיבת המים מן הבאר ופריקת שקים מן האוניות. הן בזו למוסכמות בענייני אהבה ונישואין, ילדו את הילדים כאשר רצו בכך ולא מכוח חיים משותפים עם בעל, ויתרו על ההנקה כדי לצאת לעבודה עם שחר, יחד עם כל הגברים.”

בטי פרידן, העומדת בראש התנועה־לשיחרור־האשה בארצות־הברית, בביקורה בארץ ב־1973, הכריזה כי באה לראות במו־עיניה את המקום “היחידי בעולם” שיש בו שוויון לאשה – בקיבוץ ובצבא. כעבור פחות מיממה, התנפצה לעיניה הבדותה כולה. היא ליגלגה כיצד סיפר לה מפקד חיל־האוויר בביקורה בבסיס אווירי, שהבנות אומנם מקפלות את המצנחים, אך אינן צונחות. “הן שם להרמת המוראל”, אמר לה המפקד. והיא הרי באה לראות הרמת מטוס!

בזמן מלחמת יום־הכיפורים קראתי כיצד האשימו קיבוצניקיות קשישות מדור־הנפילים, את צה"ל, על שהוא מפנק את החיילות היום; ובצדק. אבל לא צה"ל אשם בכך, אלא אותן קשישות, שלא לחמו בזמנן להטבת שיחרורן כנשים, אלא הבליעו את בעיות הנשים כדי להילחם יחד עם הגברים על הזכות “החד־פעמית להשתייך לחבורת המהפכנים שעשתה מאבק אדם – עם⁹, ומארץ־תלאובות – מולדת.”¹⁰

כפי שכתבה כרמלה לכיש: “זה לא היה שיחרור האשה מן העולם הגברי, אולי משום שבעייה זו לא עמדה כלל על הפרק, בתוקף בעיות קשות יותר שביקשו את פיתרונן אז.”

גישה זו של הקשישות, החלוצות הראשונות שלנו, אופיינית בכל חברה ובכל תקופה. תמיד לוחמות הנשים יחד עם הגברים למען רעיון משותף ומתעלמות מבעיותיהן כנשים. אבל, בדרך־כלל לא כפי שכותבת כרמלה לכיש, “בתוקף בעיות קשות יותר,” אלא כפי שכתבה קודם־לכן – “משום שבעייה זו לא עמדה כלל על הפרק.” ה"בעייה" לא עמדה על הפרק גם אחרי ש"הרגישו נשות הארץ והקיבוץ כי הן נזרקות לעולם של מושגים וערכים שאין להן בו חלק ונחלה."

בנות־הנפילים “נזרקו” מעולם הגברים כי הגברים “קילקלו” להן. הם נטלו את מקומן על הטרקטור והקומביין, ומאחר שלא נותרו להן אפשרויות־בחירה רבות, הרי להיזרק מן הפלחה והקומביין פירושו היה להיזרק חזרה אל הבית. בדיוק לאותם תפקידי “תפירה וניקיון” שרחל ינאית וחברותיה לא רצו בהם מפני שהשתוקקו לעסוק ב"בעיות היסוד".

פירושו של דבר – שיבה אל שלושת ה־K’ים. אבל, מאחר שהקיבוץ לא היה כלל דתי, הגדירה אותם כרמלה לכיש בצורה כה קולעת ב־שלושת ה־ב'ים. “בישול. בית־ילדים (כולל הוראה לענפיה). ביגוד.” יש גם כמה תפקידי־שירות אחרים, כמו ניקוי בתי־השימוש והמיקלחות, או ניקוי־לולים, שעבדתי בהם אני, כנערה צעירה (ב"שנת־עבודה" ב־1944), הדורשות גם בקיבוץ את החן הנשיי, ועל כן אין לגבר דריסת־רגל שם.

אשמת הקשישות היא, שלא ראו את בעייתן הבינלאומית, כנשים. אף שהיו אז אומנם דאגות בוערות יותר, אין הדבר פוטר אותן מן האשמה, משום שהתקופה היתה כשרה אז לפיתרון בעיות חלוציות כלשהן. אילו היו מוכיחות באותו מאמץ עצמו שאפשר להתמיד בתפקידי החריש מבלי להיזרק על־ידי הגברים – לא היו היום בנות צה"ל נזרקות מעבודות “גבריות” אחרות. קיימת הקבלה מתימטית בין תפקידי האשה בחברה לבין תפקידי הנערה בצה"ל. מה שמזיק לנערה בחברה הכללית – משתקף בצה"ל. אילו תרם הניסיון בקיבוץ לשינוי ממשי של תפקידי האשה, היתה ה"מציאות" מוכיחה שאשה מסוגלת לא רק לקפל את המיצנח, אלא גם לצנוח עימו. אילו היו הקשישות מבטלות את חלוקת־התפקידים על־פי המסורת, והיו מכניסות את הגברים לעול תפקידי הבית, היו מצליחות להישאר בתפקידים ה"גבריים".

כאמור, גישת הקיבוצניקיות היא זו של הנשים בכל העולם. לכן נשאר הקיבוץ תופעה בלתי־חריגה, שאיננו יכולים להעלותה על נס, כפמיניסטיות. במובן זה הוחמצה הזדמנות. לכן, גם היום, הנשים בקיבוץ הן “רק”־נשים. בשעת־מלחמה הן אולי חיוניות יותר מן הנשים בעיר, אבל קיים, גם בקיבוץ, אותו צורך אבהי להגן עליהן, יחד עם הזקנים והטף. יש להניח כי גם בשעות־חירום מדיניות, כמו במלחמה האחרונה, לא נתעלו הנשים של היום לשיעור־הקומה של האמהות מ"דור הנפילות", שהרי כהתיישבות המהווה בישראל מעין “ציפור־הנפש”, נעזרים תמיד הקיבוצים בכספים ובכוח־אדם, ובכל מיני מיפעלי־גיוס מתנדבים. אפילו בימי שלום נשלחים לקיבוץ גדודי מגוייסים בשירות הצבאי שלהם, כיד לעזור לקיבוצים.

סימון דה־בובואר, בסיפרה “המין השני”, כתבה כי האשה תיגאל כאשר החברה תיעשה יותר שוויונית. “בעיות רבות אחרות ניראות לנו חיוניות יותר מאשר אלו הנוגעות לנו ישירות.”

אבל, בסיפרה המאוחר יותר, “אחרי ככלות הכל”, הודתה כי טעתה. כתבה: “באף אחת מהארצות הסוציאליסטיות עדיין לא נעשתה שווה לגבר. – – – חשבתי פעם כי גורלה של האשה ישתנה במקביל להתליך של שינוי החברה, וכתבתי בהתאם.” עתה סבורה היא (כמו תנועות־השיחרור הקיצוניות): “הפמיניזם פירושו, לגבי, להילחם למען תביעות ספציפיות של נשים, במקביל למלחמת־המעמדות.”¹¹

אותה מסקנה הסיקו נשים באמריקה אחרי שנזרקו מעולם הגברים, כשביקשו לפתור יחד עם הגברים את בעיית שיחרור הכושים. הן נזרקו אפילו על־ידי הכושים הגברים; ורק אז הסיקו שהן באותו מעמד של הנשים הכושיות, שלא זכו לשיחרור יחד עם הגברים הכושיים.

אותה מסקנה הסיקו נשים באנגליה, כשנזרקו מאולם הכנס הבינלאומי לשיחרור העבדים, פשוט מפני שהגברים חונכו לא להכניס נשים בקהלם.

אותה מסקנה הסיקו נשים באלג’יריה, שבהן השתמשו בלחימה נגד האימפריאליסטים הצרפתיים, אבל הן נזרקו אחר־כך חזרה לחיי העבדות שלהן, משהושג השיחרור הלאומי.

אשה אלג’ירית, פאדלה מראבת, התריעה בסיפרה La femme Algerienne (“האשה האלג’ירית”) נגד הפער הקיים בין המוצהר על־ידי הקונגרס לבין המציאות: “הפער הוא כה גדול עד כי דומה שאין כלל חוקים כתובים.” השיחרור הלאומי משאיר גם היום את האשה האלג’ירית במצב “משפיל כמו מצבה של הפילגש.”

היא משווה את מצבן של הנשים באלג’יריה לפני ואחרי המלחמה למצבם של השחורים בדרום־אפריקה. “אם אנחנו רוצות לבטל את מצבנו הנחות, אל נחכה. הבה נחרים את ההפרדה (“אפארטהייד”).”

מאחר שהאשה נשארה משועבדת באלג’יריה, והעצמאות מתבטאת שם רק בחיי הגבר, העושה באשה כרצונו (על־פי היתרי המסורת, שנותרו איתנים גם אחרי המהפכה הלאומית), מאיצה פאדלה מראבת בנשים, להתחיל במהפיכה משלהן – בתוך תנועה משלהן – לשיחרורן כנשים.

מעניין לציין כי אחמד בן־בלה, שנתיים לאחר מתן העצמאות לאלג’יריה, ב־1964, הפריך את האשמותיה של הסופרת מראבת.

בנאומו אחרי המהפיכה בארצו, הפגין אהדה לרעיון השיחרור של מראבת:

“יש בארצנו חמישה מיליון נשים הנכנעות לעבדות שאינה הולמת את אלג’יריה המוסלמית, הסוציאליסטית. שיחרור האשה איננו משימה מישנית שאפשר להניחה מתחת לשאר משימותינו. זוהי בעייה שפיתרונה קודם לכל העניין הסוציאליסטי.”¹²

ניתן לומר כי השיחרור לא הושג גם בקיבוץ בישראל, מאחר שהנשים, בסופו של דבר, נזרקו מעולם הגברים. אפשר גם לומר כי הן נזרקו משום ש"שיחרור האישה איננו משימה מישנית שאפשר להניחו מתחת לשאר משימותינו" – כפי שהודה בן־בלה לגבי הנשים באלג’יריה (מבלי שנקף אצבע כדי לשחררן…)

הלקח שיש ללמוד מן העניין הקיבוצי הוא: חיקוי הגבר ותפקידיו, אין לו כל קשר עם רעיון השיחרור. וכמו־כן: אין להבליע את העניין הנשיי בתוך מאבק אחר, כי לבסוף נזרקות הנשים מן המאבק, או אינן זוכות בפירותיו.

שלישית: שוויון־התפקידים בקיבוץ היה חד־סיטרי לחלוטין. הנשים אומנם סללו כבישים (וגם משם נזרקו אחר־כך), אבל הגברים לא סללו דרכים חדשות אל תפקידי הנשים. הם לא נכנסו, עד היום, לשלושת ה־ב'ים. אין גברים במתפרה, אין גברים בפעוטון. אין גברים בגנון, ומאחר שיש נשים בבית־הספר העממי – גברים אינם שם¹³. הם סוללים כבישים במובן המוחשי והמופשט של המילה, גם שם; גם היום.

להלן קטע מתוך מאמר של דורית פדן־אייזנשטרק (“שוויון־האשה בישראל – אשלייה או מציאות?”) על הקיבוץ:

“מחקר אשר נערך בקיבוצי הקיבוץ־הארצי בשנת 1965 (רוזנר, 1965) מראה כי גם בקיבוץ לא השתנו עמדות־היסוד לגבי חלוקת התכונות והתפקידים בין המינים. כתוצאה מכך אנו מוצאים כי למרות האידיאולוגיה השוויונית לא נוטלים הגברים חלק מלא בתפקידי החינוך הרך ובשירותי המזון והביגוד. גם בתחום משק־הבית המישפחתי בקיבוץ, אשר מימדי הטיפול בו הולכים וגדלים עם עליית רמת־החיים, אנו מוצאים, כי האחריות המרכזית לטיפוחו מוטלת על האשה (טלמון־גרבר, 1970: 58–70) כתוצאה מגישת־יסוד זו מוצאות עצמן גם הנשים בקיבוץ עמוסות בכפל תפקידים ומוגבלות בכושר ניידות. אי־לכך הן אינן יכולות להתפנות במידה שווה לגברים לפעילות פוליטית ציבורית. חלוקת־העבודה בין המינים בתחום העבודה גוררת אחריה באופן הגיוני חלוקה מקבילה בתחום הפעילות הציבורית.”

אנו, העירוניים, “כועסים” על הקיבוץ של היום. הקיבוץ היה לנו, העירוניים־המכוערים, כמו התנ"ך לעם שסטה ממנו. כל עוד קיים התנ"ך וכל עוד קיים הקיבוץ, יש תחושה שאנחנו בכל־זאת טובים. תמיד אפשר לנפנף לתיירים בכך שאצלנו הבנות לוחמות בצה"ל וסוללות כבישים בסג’רה.

במיוחד רשאית התנועה־לשיחרור־האשה, בעולם “לכעוס” על הנשים בקיבוץ, על שהחמיצו את ההזדמנות לשיחרור האשה, ובכך הפכו את המודל היחידי שנראה כה מתאים לחיקוי –הקיבוץ – לכישלון נוסף.

עם הקידמה של הקיבוץ, ועם העלייה ברמת־החיים, חל בקיבוץ תהליך בורגני־עירוני טיפוסי לכל מישפחה גרעינית. חדר־המישפחה, או האוהל החלוצי, הפך דירה עירונית טיפוסית פלוס־מינוס האמבטיה. כל אשה בקיבוץ אומנם עובדת (ולכן יש לה ביטחון ועצמאות כלכלית ואין לה משבר כשהיא מתגרשת או מתאלמנת), אבל אחרי שמונה שעות העבודה במיטבח הכללי הגדול, היא חוזרת אל המיטבח הפרטי הקטן שבביתה.

האשה בקיבוץ חזרה אל ה"נשיות". מאפשרים לה “תיסרוקת” ו"טיפול פנים", ונותנים לה תקציב מיוחד לתמרוקים. היא גם דרשה וקיבלה לידיה את ילדיה. כתבה על כך כרמלה לכיש:

“אני עוד זוכרת היטב את העזיבות הגדולות של מישפחות צעירות על רקע מה שהיה קרוי אז ‘זעקת האמהות האילמות’, דהיינו המישטר הנוקשה של חינוך הילדים, אשר לא איפשר מגע ספונטאני בין אמהות לילדיהן.”

לא היה כל יסוד לזעקת האמהות. תשוקתן למגע ספונטאני עם הילדים, התעוררה רק כאשר נזרקו מחברת הגברים. משזרקו אותן מן המיקצועות הגבריים, הן חזרו אל הילדים. כשהופיעו באסיפת־חברים – הופיעו כאילמות, או עם מסרגות ביד, וסרגו.

אל נסיק מכך שהשיטה נכשלה, בכל הנוגע לחינוך הילדים בקיבוץ. להיפך, במחקרים ששמעתי עליהם מפי מרצים בחינוך נקבע, כי ילדי הקיבוצים הם בעלי המישכל הגבוה (I.Q.) ביותר, והם מבוקשים ועדיפים משום כך בכל התפקידים

גם דורית פדן־אייזנשטרק ציינה במאמרה (הנ"ל):

“לחינוך המשותף בקיבוץ אף השלכות החורגות מעבר לחברה הקיבוצית עצמה. מחקרים רבים מראים כי ההשפעה הכוללת של החינוך המשותף על התפתחותם של הילדים היא חיובית¹⁴, החינוך הקיבוצי מהווה, בנבדל ממוסדות ילדים, מיסגרת חינוכית המשלבת בתוכה את היתרונות של רציפות הקשרים עם ההורים, עם ההשפעות החיוביות של קבוצת־גיל גדולה ומגוונת והדרכתם של מחנכים מיקצועיים. בכך מהווה החינוך הקיבוצי דגם חיובי למיסגרת חינוכית המשחררת את האם לשיתוף מלא בחיי־העבודה בלי לפגוע בהתפתחות הנפשית והאינטלקטואלית של ילדיה.”

“יום האשה” בקיבוץ

הדוגמה הבולטת ביותר לחוסר השוויון בקיבוצים, היא ה"הישג" הגדול, שכמה קיבוצים מכריזים עליו היום, כעל עדות להערכת תפקידי האשה: “יום האשה”.

הגברים שולחים ביום זה את כל הנשים מן הקיבוץ, כציפורי־דרור, לבלות או לנוח, כשהם לובשים את הסינר ונכנסים לגנון או למתפרה (קרוב לוודאי שהם נכנסים רק לגנון, ולא למתפרה, כי החורים בגרביים יכולים לחכות יום אחד…).

מה פירוש “יום האם” בקיבוץ? פירושו שהנשים בקיבוץ נחותות: תפקידים נשיים, קיפוח, ניצול וכתוצאה – הצורך “להעריך” אותה במתנת יום מיוחד.

יום אחד של שיחרור, מתוך 364 ימים של היעדרו. וגם הוא – של הגבר. שהרי הוא הנותן לה אותו! ואיך אפשר לא להודות לו?

עד כאן ניסיתי להסביר מדוע, כדי להשיג שוויון לאשה, יש להילחם ב"שוני". להלן אסביר כיצד נוצר ה"שוני" על־ידי הגבר, כיצד הוא מונצח, וכיצד מתנגדים לכל שינוי ב"שוני".

הפרקים הבאים, הדנים בכמה מדרכי ההנצחה, דנים גם בהסבר – הצורך בביטול ההנצחה. הם אינם כרונולוגיים, פרט לפירקי הדת והפילוסופיה־החינוכית שהם, לדעתי, העתיקים ביותר, ולכן בבחינת מנציחי השוני, הגורמים לשוני. שאר השטחים מתפקדים כפועל־יוצא. כולם פועלים בו־זמנית, במורכבות משולבת ומסובכת, ומחניקים לא רק את האשה הקבורה מתחת, אלא גם כל קריאה שלה לעזרה.

כולם, בהיותם מתמידים, מעמיקים ללא־הרף את הנזק שהם יוצרים, מאחר שהם יוצרים ללא־הרף שקרים־מדעיים חדשים, המתבססים על שקרים ישנים.

בפרקים הבאים, אחזור ואדגיש כי הנזק שנגרם לאשה, הוא גם נזק למדע ה"מדוייק"; נזק לגבר, לילדים, ואפילו לדת. במדינה – הנזק שנעשה לפרט מונע בריאות מן המדינה. במדינה כמו ישראל – הצורך בנשים עובדות, ובחיילים בריאים, ובעורף חזק, קשור בצורך ב"שינוי"¹ – אבל לעומק, ודווקא בשאלת האשה, כי אין־ערוך להשפעת בריאותה על האומה. כשיבינו זאת המנהיגים, לא יאמרו כפי שאמרו לי בהנהלת “מעריב”: “יש לנו די בעיות במדינת ישראל, ו’שיחרור־האשה' איננו אחת מהן.”

הפרקים להלן הם שיטחי הקיפוח. כתוצאה מכולם ביחד, יתפרש אחר־כך ה"מצב" בפרק “האשה בישראל”, והקורא יוכל לשפוט בעצמו, אם ניתן לקרוא למצב כזה “בעייה” או אם ניתן פשוט להתעלם מכל העניין. ה"מצב" מתבטא בחוקים, בייצוג האשה בפוליטיקה, וביחס הדת כלפיה. כי הדת והפוליטיקה קובעות את נחיתותה של האשה בפילוסופיה החינוכית, בחוק האזרחי ובדיני הרבנות.

מה עשתה לנו (לנשים) הפילוסופיה – “מטרת־העל” – של חינוך האנושות? בהנחותיה היסודיות אודות האשה היא קבעה מראש דימוי אידיאלי, שאליו צריכה כל אשה לשאוף להשתייך. בעצם הקביעה הזו היא אמרה שהיא צודקת. שרק היא צודקת. כאילו אמרה לנו שכל התהוות אחרת של אשה היא בלתי־טיבעית, ולכן בלתי־נורמלית.

בעצם הסמכות האלוהית הזו שנטלה לה פילוסופיית־החברה, עשתה אומנם עצמה לאלוהים ואת האשה – חולה. כי במשך כל חייה, מאז נכנסת האשה לעולם כמין שגיאה או ליקוי, מובילים אותה לקראת אי־נורמליות. היא מתמרנת בחיים. היא סובלת מחוסר־ביטחון עצמי. היא אדם חצוי. או אדם מבוטל. יש לה ריגשי־אשם. בדרך־כלל היא פשוט מתעלמת ממצבה.

התורה הפילוסופית העומדת מאחרי חינוכנו כ"אשה" מובילה אותנו, כנשים, לתורה אחרת – הפסיכולוגיה – שנועדה, לכאורה, לרפא את האדם ממכת החינוך שלו.

אבל, כשם שהפילוסופיה שמאחרי “תורת הדימויים” זרעה את הגרעין לחינוך זורע־מחלה, כך הפסיכולוגיה, תחת שתשמש לנו כרופא, לא ריפאה אותנו, אלא קבעה שהפגם שלנו, כנשים, הוא ביולוגי.

הפסיכולוגיה, כמו הסטטיסטיקה, או הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה, מצאה את הנשים פגועות בגלל תרבות פטריארכלית – ואמרה בפשטות שהנשים הללו לא התאימו לדגם. היא לא אמרה שהפילוסופיה שביסוד החשיבה הפטריארכלית – היא שטעתה.

דומה שיותר מכל אשמה הפסיכולוגיה, מפני שזו התיימרה להיות הרופא. כרופא – לא היתה לפסיכולוגיה די תבונה כדי להבין את המחלה. מוזר, שהרי בתיאוריה יודעת הפסיכולוגיה מהי משמעותה הפסיכולוגית של מחלה פיסיולוגית. מהן ההשלכות של מום־מלידה, או של ילד דחוי; מהי מחלה של אדם־חצוי, מהי מחלה של בריחה, של אי־התמודדות; מהי מחלה של חוסר־זהות, של אי־מימוש עצמי, מהי מחלה של ניוון או הרס־עצמי – הכל יודעת הפסיכולוגיה, ואפילו יש בה זרמים כדי לכלול לתוכם את ה"פילוסופיה" של הבנת המחלה והריפוי.

מה שאיננה מוכנה לומר הוא, שהיא־עצמה מנציחה את המחלה של האשה, מפני שאיננה רואה אותה – לא את המחלה ולא את האשה.

מי שמתמצא בפסיכולוגיה, מי שקורא את כל התורות, או אפילו שתיים־שלוש מהן, יתרשם שהיא מדברת אך־ורק על הגבר. כשהיא אומרת אדם־חייב־להרגיש־אהוב, או כשהיא אומרת “ילד”־מזדהה־עם־אמו, אני חייבת, כאשה, לחוש שלא בי מדובר. אם אני חשה מוקדם מאד בחיי שאינני רצוייה ביותר כבת, הרי העובדה ש"אדם־חייב־להרגיש־אהוב" איננה תופסת לגבי. אני נוכחת שקיים הבדל, וכי ההבדל מפלה אותי לרעה – ואין בי הכוח לומר שכולם שוגים ושגם אותי צריך לאהוב בלי תנאים ובלי ה"פין"! לכן, עלי להסיק מסקנה מוזרה ומעוותת, שהמושג “אדם” – אינו כולל אותי.

או – אם אני קוראת בתורתו של מסלו שאדם חייב לממש עצמו וכי זהו האידיאל (השלב העליון בסולם), הרי כאשה שמחנכים אותה רק להיות מאושרת – בעיקר בתפקידה הנשיי כיושבת־בית – איך אוכל להגיע אי־פעם לסולם העליון, אם המימוש־העצמי שלי דורש נוכחות תמידית במעבדה? לא די לומר לי, כאשה, שאפשר להיות גם במעבדה וגם להיות אם־ורעיה!

כי מסירות למימוש־העצמי דורשת מסירות של זמן והתמדה שאיננה אפשרית כלל, כשמחנכים אותנו כאמהות להיות תמיד בבית למען הילדים. אם אני מסיקה מכל זה שמסלו דיבר רק על הגבר כשדיבר על “האדם” – הרי אין זה מפני שאני באמת שונה מן הגבר, אלא מפני שהתיאוריות שלו יפות רק לגבר בעולם של גברים. הן יפות לעולם שבו האשה מוותרת על מימושה־העצמי כחוקרת במעבדה, כדי להיות “עזר־כנגד” לבעלה – הרוצה, חייב, ויכול לממש את עצמו כ"אדם" בהיותו שייך לעולם של גברים.

קיימים הבדלים בין כל הזרמים של הפסיכולוגיה, אבל יש משותף לכל הזרמים. כולם מדברים על “האדם” מתוך הנחה שמושג זה כולל איכשהו גם את האשה. כשאת קוראת את התיאוריות, כאשה, את נוכחת לדעת שהתקלה (או המחלה) שלך, כאשה, היא בכך שכל התיאוריות הללו אינן מתחשבות בך כאדם – אם מפני שהחומר לא חל על נשים, או אם מפני שעל־פי כל התיאוריות המביאות לנוורוזה – או להתנהגות “לא־נורמלית”, מדובר בעצם בך – ועוד איך!

אם לחזור לדוגמה של מסלו, לעיל – הרי על־פי תיאוריה זו, האידיאל הוא המימוש־העצמי (ולא מימוש למען הבעל או הילדים). היכן מתקיים חוק זה לגבי האשה? האם כאשה אין מחנכים אותנו להתקיים רק למען הזולת? – האם כאשה אין מנחמים אותנו (או משקרים לנו) שעל־ידי תמיכתנו בבעל, או על־ידי הקרבת חיינו למען הילדים – אנו חיות דרכם?

כן, אומרים לנו זאת. לכן אומרים (בכל השפות, ובכל העמים) שכל רעייה של רופא היא גברת דוקטור. אומרים זאת בצורת “גברת ואדון צ’רצ’יל”. בשלב מסויים אומרים לנו גם שצ’רצ’יל לא היה נעשה “צ’רצ’יל” אילמלא אשתו. בכל נאום שלו ישבה מולו אשתו, והוא שאב ביטחון משפתיה הלוחשות (שמעתי זאת מפי פסיכולוגית אדלריינית). אומרים שהיא עזרה לו – ואומרים שהיא עשתה אותו. בכך פורעים את החוב כלפיה. זה נאמר בכל מקום – מפני שזוהי תופעה בינלאומית כיום. גם אשת הרב ביהדות היא “הרבנית הרצוג” או “הרבנית נריה”. המונח אולי מעלה את האשה, אבל הוא נובע מכך שהאשה אינה בעיני הרב אלא אשתו בלבד.

כל התיאוריות הפסיכולוגיות מדברות על גורם משותף: על המוטיבציה (המניע) שמאחרי התנהגותנו, ועל פיתרון הקונפליקטים (הסתירות) העומדים בדרך אל מימוש המניעים. כל התיאוריות מדברות על חשיבות התת־מודע. כלומר, הן טוענות שיש להבין גם מה שהאדם אינו רואה (מפני שהוא קיים אצלו מתחת לסף־ההכרה). כל התיאוריות דנות בהתנהגות האדם, כשההתנהגות היא גם התנהגות פנימית־רוחנית.

מכאן שכל התיאוריות הללו מבינות שההתנהגות היא הפנים בתוספת החוץ, וגם הפוטנציאל והבלתי־ידוע (כחלק מן הפנים). כלומר, ה"אני" של האדם הוא לא רק מה שנוצר ממנו, אלא גם מה שלא־נוצר (מה שנמצא בתת־ההכרה, וגם מה שנמצא בתת־העשייה!). לכן אפשר לומר שה"אני" הוא הרבה יותר מן הסך־הכל הריגעי. ה"אני" הוא הרי גם האתמול וגם המחר – וגם כל מה שלא התקיים באדם ולא יתקיים בו.

כל זה הופך תיאורטי ואבסורדי לגבי האשה, כי לגביה, ה"אני" הוא סך־הכל של הידוע והנגלה בלבד. כלומר: אם הפסיכולוגיה, על כל זרמיה, מדברת על התנהגות פוטנציאל ה"אני" וקובעת גם חוקים תיאורטיים לעתיד, היא נראית לי כפסולה כמדע, מאחר שאיננה מדברת גם עלי כאשה, שהרי האשה בעיניה תמיד אותה אשה.

אין הפסיכולוגיה מודה באשמה זו. שום פסיכולוג לא יאמר שאין הדברים חלים על הכל – ובכל זאת הוא אומר זאת, בצורה עקיפה. ובייחוד אמר זאת פרויד, שעל־אף גאוניותו לא יכול היה להתרומם מעל זמנו, תרבותו ומישפחתו, כדי להבין שבגרעין ה"אני" האשה איננה יצור שונה מלידה, וכי חלים עליה אותם חוקי אוולוציה, כולל פיתוח הפוטנציאל. פרויד לא הבין את “התנהגות” האשה, מפני שלא ראה אותה כאדם, אלא כמשהו שונה. הוא נכנס לעולם שבו האשה כבר היתה “רק”־אשה, ותחת שידבר כנביא על העתיד, כדי לשנות את הנחת־היסוד של המנטאליות הקיימת, הלך אל העבר – אל העולם של הפרימיטיוויות והמיסטיקה, והפולחנים הדתיים־החייתיים, כדי “להבין” מתוכם את מניעי האדם. הוא מצא שם את פולחני הדת ה"זיכרית", את הסאדיזם הגברי, ואת התוקפנות ויצר־ההרס החייתיים; והוא מצא שם את האשה בלתי־מובנת ומיסתורית, והוא פירש את כניעתה כנובעת מיצר מאזוכיסטי האופייני ל"אדם" חסר־ערך.

לפרויד היו די מתנגדים, גם בדורו וגם אחר־כך. עיקר הטענה נגדו היה שנקודת־המוצא שלו היתה של:

1) רופא המדבר על חולים ולא על בריאים,

2) רופא המדבר על “מחלות” הנובעות בעיקר מהפרעות בשטח המיני שהיו אופייניות לתקופה הוויקטוריאנית־מתחסדת שבה חי.

לפרויד היו מתנגדים (בקרב הפסיכולוגים) גם בנקודת הפמיניזם; למרות זאת, ההנחות שלו על הנשים השפיעו על העמקת הפאטריארכליות, הנמשכת עד עצם היום הזה.

הפמיניזם נגד פרויד

מה שאמרתי לעיל לגבי איש־המדע המסוגל להפריד את המדע מחייו הפרטיים, ומסוגל לא להיות מדעי כדי לקיים את ההערצה הנוסטלגית שלו אל “מסורת” או “אמא” – חל גם על אבי הפסיכואנליזה. האב־הרוחני של התורה המבקשת להבריא את המין האנושי מחשכת המעמקים המעוותים את חייו, נלכד בעצמו בחשכת הטוטם והטאבו של המסורת. הוא עצמו לא היה די “מדעי” כדי לומר שגם דעתו שלו על הנשיות – אינה אלא הקבעה של מסורת דתית מסויימת. להיפך, הוא לימד סניגוריה על חיי־מישפחתו, בעובדה שהנציח אותם כטיבעיים.

לא היינו מתעכבים על פרויד אילמלא הזיקה תורתו לדימוייה של האשה ואילמלא צמחה תורתו מעבר למידותיה, ומעבר לכוונותיו של פרויד עצמו. אף שטוענים היום כי פרויד טעה בהרבה מהנחותיו, ואף שפחתו חסידי הפסיכואנליזה, הונצחה התורה שלו בינתיים בתחומים אחרים, לאו־דווקא פסיכולוגיים, בהם נתערבה עד לאין־הכר, ובהם היא מוסיפה לפעול לרעת האשה.

בדורו של פרויד ואחריו, נעשו השלכות מתיאוריות המין והליבידו שלו גם על מימצאי מדעים אחרים. מה שקבע פרויד בסיפרו “טוטם וטאבו” – שימש יסוד להבנת מימצאיהם של אנתרופולוגים כמו מרגרט מיד. כלומר, הפירושים שקבעו את הקביעה של האנתרופולוגים הושפעו מפרויד. כמו כן השפיעו קביעותיו על סוציולוגים מודרניים, ניתוחיו־מסקנותיו השפיעו על תורת החלומות, וניתוחיו את הסיפרות ואת האמנות השפיעו על מדעי ביקורת־הסיפרות וביקורת־האמנות; ועל הפסיכולוגיה של ציור הילד, ועל הפסיכולוגיה שביסוד הגישה וההבנה את המדעים כמו תולדות־האמנות, קרימינולוגיה ורפואה; מונחים וקלישאות פרוידיאניים חדרו אפילו למיקצועות של היומיום: המטפלת, הגננת או עורך־הדין.

כאשר דיבר פרויד על המין כמניע־החזק ביותר באדם, דיבר על מצב אמיתי, על מניע שהפך אקוטי בדורו. אבל היום, גם כשילדים מתפתחים באווירה של חופש־מיני ואין כל סיבה הגיונית לחפש אצלם את עיוותי־המין כמניע, עדיין מוסיפה תורתו של פרויד לשמש נר לחיפוש עיוותים במקום שאינם.

שמעתי הרצאה כזו של בעלת מחקר הנערך באוניברסיטה העברית בירושלים. המרצה קבעה שכל ילדה מציירת בקו חד וכל ילד בקו מעוגל (או להיפך?) מפני ששניהם מציירים את אברי־המין (שלהם או של המין השני?). שניהם מציירים את הגוף בצורת ריבוע (או טרפז) הפתוח למטה – מפני שאיזורי־המין מפחידים מדי. היא גם הראתה ציור שנעשה על־ידי ילד, אשר צייר אשה לבושה כשהחלק שמתחת לשדיים מקושקש ומודגש. “ההסבר,” אמרה, “ידוע: שהרי ילד מצייר כאן את החרדה שלו.”

אותו קישקוש (או הצללה) מתחת לאף של האמא, מוסבר אף הוא כ"איזור של חרדה" – מפני שהאף דומה בצורתו לאבר־המין של הילד. מבולבל לחלוטין: כאן הוא מצייר “חרדה” מתחת לאבר שאיננו שלו, וכאן הוא מצייר “חרדה” מתחת לאבר שהוא כן שלו. האם הילד איננו יודע לאיזה מין הוא שייך? או אולי שני האיברים גם־יחד מפחידים אותו – ואז הוא באמת ילד חולה.

מחקרים כנ"ל, שהם בעיני עיקום־ההיגיון־הישר, נמשכים על טהרת הנחותיו של פרויד גם בפסיכואנליזה של ציור הילד, גם בפסיכואנליזה של התפתחות הילד, וגם במיקצועות ובמדעים אחרים. הרצאה של בעלת “מחקר” כנ"ל אפשרית רק בחברה הילדים של היום, רובם אינם מציירים כלל את אברי־המין. משך שנה שלמה שמעתי הרצאות מפי דן אמיתי, מחבר הספר “ילדים יוצרים”, וראיתי ציורים של ילדים מגיל שנה עד שש, בעלי התפתחות תקינה, לא רק מישראל אלא מכל העולם – ולא מצאתי בהם שום רמז או ניסיון לצייר אברי־מין. כולם ציירו ילדות בשמלות וילדים במכנסיים, כשמה שמשך את תשומת־ליבם בכל הגילים היה אך־ורק הלבוש החיצוני, השונה. אילו היו האברים־המיניים בעלי משמעות בחיי הילד, היה הדבר מתבטא בציוריו. אם אכן, כפי שקבע פרויד, קיימים אצל הילדה תסביך־סירוס וקינאת־פין, ואצל הילד פחד־סירוס, היה כל זה די “משמעותי” כדי להוות גורם “חרדה” – שהיה מתבטא בציור.

אם, לפי הפסיכואנליזה, מופנית האהבה בגיל זה (גיל הגן) כלפי ההורה בן המין הנגדי (בת כלפי האב, ובן כלפי האם) – צריכים היו הציורים בגיל זה לרמוז לפחות במשהו על ה"תסביך" הנורא של שינאת הבת את אמה, או שינאת הבן את אביו. ולא היא. ילדים נורמליים הם כה בריאים, עד שהמין הוא חסר “משמעות” לגביהם.

שעדיין לא הבריאה מהתיאוריות של פרויד – וממשיכה בהן גם בתקופה שאין צורך בהן עוד.

אכן, פרויד עדיין לא מת בכל הנוגע לתורות המין שלו, ולהבחנה שעשה בין ילד–ילדה, שהיתה אפשרית רק מפני שפרויד עצמו היה קודם לכל גבר, וכנראה גבר שהפין היה משמעותי בחייו.

אף שכפמיניסטית, גם אני מתקיפה את התיאוריות של פרויד על האשה, יש לי תחושה כי אילו היה פרויד חי היום, היה ללא צל של ספק מבטלן – לאור ההתפתחות הכללית של העולם המודרני מאז התקופה הוויקטוריאנית שבה חי פרויד

ה"נשיות", על־פי פרויד

פרויד קבע בפירוש שהנשים הן יצורים נחותים. הוא אומנם אמר שהן חידה בעיניו (“מאז ומקדם הוגיעו בני אדם את מוחם בחידה: נשיות מהי?”¹ אבל מתוך נקודת־המוצא שלו שהאנטומיה קובעת את הגורל (“Anatomy is Destiny”), הוא מסביר כעובדות מדעיות את כל תכונותיה של האשה על־פי יחסה של הילדה אל אבר־המין. כדי להבין את הנזק שנקודת־מבט זו גרמה לנשים יש להדגיש, שפרויד, כגבר, חקר את האשה, קבע, הסיק – הכל מנקודת־מבטו של גבר.

לפי פרויד – הגבר הוא המצב הנכון. הנורמלי. האשה – יש לה חסר מיני (חסר לה הפאלוס), ולכן היא בלתי־שלמה, או נחותה. האשה מהווה חידה (בעיני הגבר). הגבר אינו מהווה חידה, מפני ששום אשה לא הגיעה לדרגת כוח כזו כדי להיות חוקר ולקבוע את הגבר כחידה, או כדי לבטל את קיללת חווה וסיפור הבריאה. פרויד־הגבר מרפא את האשה ה"היסטרית". האשה איננה מרפאה את הגבר ההיסטרי שיש לו חרדה מפני חידת־האשה.

אחרי שפרויד קבע כי כל אשה אינה מעריכה את עצמה מרגע בו היא רואה עצמה ללא אבר־מין זכרי, הוא קבע כדבר הנובע מההנחה הנ"ל כי: האשה, יש לה תסביך־סירוס.

“אבל אין הסיטואציה הנשית חוזרת לתיקנה אלא בשעה שתחת המישאלה לאבר באה המישאלה לתינוק. הווה אומר שהתינוק תופס, כסמל־תחליף עתיק, את מקומו של אבר־הזיכרות.”

הוא גם מסביר את מישחקי־הבובות של הילדה כביטוי ל"מישאלה לתינוק". אבל: “אך עם כניסתה של המישאלה לאבר־הזיכרות הופך התינוק־הבובה תינוק מן האב, ומכאן ואילך הופך הוא המטרה החזקה ביותר במישאלת האשה.” “היא מאושרת מאד בשעה שמישאלה זו לתינוק מתמלאת לימים מילוי מעשי, וביתר ייחוד כשהתינוק הוא נער קטן² המביא עמו את אבר־הזיכרות הנכסף.”

הקטע הבא של פרויד, הוא בעיניו התפתחות מדעית של תהליך קינאת־הפין אל תהליך “תסביך־הסירוס” ותהליך “תסביך־אדיפוס־לאב”. הנערה כה עסוקה בכל התהליכים הללו עד ש:

“בנסיבות אלו נפגעת בהכרח היווצרותו של האני־העליון; אין הוא יכול להגיע לאותה עוצמה ועצמאות המקנות לו את חשיבותו התרבותית – ואין לנו עצה כנגד רתיעתם של פמיניסטים מהשקפותינו על ההשפעה שמשפיע גורם זה על האופי של האשה הממוצעת.”

(“סידרה חדשה של הרצאות”, עמוד 281.)

ובהמשך דיברי פרויד:

“אין הטבע מתחשב בתביעות הנשיות באותה הקפדה שהוא בא להגשים את תביעות הגבריות. וייתכן שטעמו של דבר – מקורו בכך שהגשמת המטרה הביולוגית הופקדה לתוקפנותו של הגבר, ובמידה מסויימת נעשתה הגשמה זו בלתי־תלוייה בהסכמתה של האשה.”

והלאה –

“על־אחת־כמה־וכמה, קרירותה המינית של האשה היא בגדר תופעה שעדיין לא עמדו די הצורך על משמעותה, והעובדה שקרירות זו שכיחה כל־כך יוצאת, כנראה, ללמד אף היא על מיעוט התחשבותו של הטבע בתביעות הנשיות.”

על שאר תכונותיה (“תכונות־הייחוד”) הנפשיות, הוא אומר (אף שהוא נזהר ואומר שאין הוא טוען כי השערותיו “סבירות למעלה מן הממוצע”, ואף שהוא בהחלט אומר: “לא תמיד קל להבדיל בין מה שצריך לייחס להשפעת התפקיד המיני לבין הנזקף בחינוך הסוציאלי”):

“כך תולים אנו בנשיות שיעור גדול יותר של נארקיסיזם, המשפיע על בחירת המושא של האשה, ויוצא שהצורך שבה להיות אהובה חזק בה מן הצורך לאהוב.”³

“בגנדרנותה הפיסית של האשה יש, נוסף על כך, חלק לקינאת אבר־הזיכרות, כי־על־כן נוטה היא להעריך יותר את קסמיה כפיצוי מאוחר בעד נחיתות־ראשית מינית שלה.”

“הבושה נחשבת כתכונה נשית מובהקת, – – – ודעתנו היא כי מטרת הבושה היא להסתיר את הפגם הגניטאלי.”

(מדוע אמר לי מרצה בעל תואר M.A. בפסיכולוגיה ש"פרויד לא קבע את האשה כנחותה?" האם מעלימים את פרויד מהסטודנטים?)

יש, איפוא, באשה פגם גנטי (“גניטאלי”) ויש בה בושה, שמטרתה להסתיר את הפגם. כך הוא גם קובע שיש כישרונות גנטיים לנשים, המוסברים על־ידו בכך שגם הכישרונות וגם ההסבר הופכים פגם:

“סברה היא, כי נשים תרמו תרומות מעטות לתגליות והמצאות בהיסטוריה של התרבות; אבל יש טכניקה אחת, הקליעה והאריגה, שאפשר שהן המציאוה. ואם נכון דבר זה, רשאים אנו להתפתות ולנחש, מה היה המניע להישג זה. זה הטבע שעם הבגירה המינית מצמיח הוא את שערות אברי־המין בשביל להסתירם. ולא נותר לעשות אלא זאת – להצמיד את החוטים זה אל זה בו בזמן שבגוף תקועים החוטים רק לבודים יחדיו.” בתרגום חופשי: הטבע עצמו סיפק את מקור החיקוי של כישורים אלה – הקליעה והאריגה, על־ידי כך שהטבע מצמיח את השערות עם הבגרות, כדי להסתיר את איזור הבושה. הצעד הבא היה לחבר את החוטים (השערות) כך שיוצמדו זה לזה, בעוד אשר על הגוף (של האשה) החוטים (השיער) נשארים בערימה."

ועוד מדיברי פרויד בגנות האשה:

“העובדה, שבעל־כורחנו אנו מייחסים לאשה חוש מצומצם יותר לצדק קשורה ודאי בכך, שבחייה הנפשיים מכרעת צרות־העין; שכן הדרישה לצדק היא תיקונה של קנאתנות, ותנאי קודם לתיקון הוא שאתה מסוגל לסלק הצידה את צרות־העין.”

“כן אנו אומרים, כי האינטרסים הסוציאליים של נשים רופפים יותר משל הגברים, והן נופלות מהם מבחינת הכושר לעדן את היצרים.”

“מיעוט עניינן של נשים בתחום החברה גזור ודאי מסגולת האנוכיות המאפיינת בלא ספק את כל יחסי־המין.”

“גבר בשנות השלושים עושה בנו רושם של אדם צעיר בעצם, של מי שעיצוב אישיותו עדיין לא בא לידי גמר, – – – כנגד זה מפחידה אותנו לפעמים קרובות אשה בת אותו גיל בנוקשותה הנפשית ובמיעוט הכושר שבה לתמורות. – – – אין בה עוד דרכים להתפתחות נוספת. הדרך להתפתחותה של הנשיות היא דרך קשה יותר ונדמה לך, שנתמצו עימה כל האפשרויות הגנוזות באדם.”

כלומר, להיות “רק”־אשה הוא שיא ההתפתחות, לגבי האשה. אבל פרויד מכיר בכך שאין זה מצב בריא, כי הוא אומר בהמשך: “במשימתנו הריפויית מצער אותנו מצב־דברים זה, גם אם אנו מצליחים להפסיק את סבלו את הפאציינט⁴ על־ידי סילוק סיכסוכו הנוורוטי.”

חידת האשה

את הפרק של פרויד על הנשיות, ואת דעתו על הנשים הוא מסכם: “ודאי אין הדברים שלמים אלא מקוטעים, גם לא תמיד נשמעים הם ספוגי־אהדה.”

“אם רצונכם לדעת יותר על הנשיות, לימדו מניסיונות חייכם־שלכם, או לכו אל המשוררים – – – או חכו עד שיהא לאל־ידו של המדע לספק מידע מעמיק יותר ומגובש יותר.”

כשפרויד שולח את עמיתיו, אנשי־המדע, “אל המשוררים” כדי “לדעת יותר על הנשיות” הוא מתכוון, למשל, למשורר היינה. כי את היינה הוא מצטט בתחילת מאמרו⁵. התרגום העברי אומנם מסורבל, אבל הכוונה בכללותה ברורה. ובכן, הנשים הן:

"ראשי חובשים מגבעות־כתב־חרטומים,

ראשי חובשים תרבוש וכומתה שחורה,

ראשים בפיאה נוכרית ואלף ראשי־אדם אחרים

עלובים, מזיעים…"

היינה מדבר על חוסר־הזהות של האשה. על אשה "שהיא חידה גם לפרויד, מפני שיש לה – אלפי ראשי־אדם. גם בפי היינה אין תשובה לחידת האשה, ולשווא שולח פרויד את עמיתיו אל המשוררים…

פרויד בילבל את האנושות בקביעותיו המדעיות מזה ובהסתייגויותיו מזה. במיוחד העמיק את הבלבול לגבי חידת האשה. מצד אחד חיפש תשובות במדע המדוייק, וקבע ש"אין האנטומיה מסוגלת להוכיח, איזוהי התכונה החותכת את הגבריות או את הנשיות," ומאידך אמר שהפסיכואנליזה מבקשת לחקור כיצד באה האשה לכלל קיום: “היאך גדל התינוק בעל הנטיות הדו־מיניות והופך אשה.”

כגבר, הניח שבאופן מדעי הנקבה היא חריג שיש לחקרו. (לגבי הזכר, היה ברור לו איך גדל התינוק ונעשה גבר.) כאיש־מדע היה הוא עצמו מסונוור כשאר “האנאליטיקנים הגברים, השבויים ללא־תקנה אצל מישפטים קדומים נגד הנשים עד־כדי־כך שנבצר מאיתנו לכבוש נטייה זו שלנו, ומשום כך מגלים אנו פנים שלא כהלכה אף בעבודת־חקירה שלנו” (אם כי קטע זה הוא שם בפי נשים אנליטיקניות הטוענות נגד סובייקטיביות גברית בקביעותיו).

הוא אמר שהאנטומיה “איננה מסוגלת להוכיח מהי תכונה נשית או גברית,” ואילו על סמך האנטומיה לבדה חרץ דין: “אל לנו להסיח את הדעת מזיקה אחת, זיקה מתמדת במיוחד, שבין הנשיות לבין חיי היצר.” קבע:

"דיכוי התוקפנות המוכתב לאשה מבחינה מערוכתית⁶, והמוטל עליה גם מבחינה חברתית, יש בו משום גורם רצוי לעיצובם של דחפים מאזוכיסטיים חזקים, והללו מצליחים לכבול כבילה אירוטית את נטיות ההרס המופנמות⁷. המאזוכיזם הוא, איפוא, כנהוג לומר, תכונה נשית מובהקת.

כיצד זה לא ראה פרויד, הגאון, שאם גוזרים על האשה “סבילות” (בין חברתית ובין ביולוגית), גוזרים עליה בכך גם תכונה של מאזוכיזם? האם אין האשה מאזוכיסטית, גם כתוצאה מן התיאוריות של פרויד?

האם המילה “סבילה” אינה גזורה מ"סבל"?

האם לסבול את ה"סבילות" שגזרו עלינו הגברים איננו סבל? האם הנצחת הסבל הזה, שגם אותו גזרו עלינו מכורח “הוא ימשול בך” – איננה הופכת למאזוכיזם?

המאזוכיזם הוא תכונה של נוורוזה. סוג מסויים של אנשים החולים מבחינה נפשית אוהבים כשמכים אותם. אוהבים־להתענות. הסברו של פרויד ל"מאזוכיזם" שראה אצל הנשים איננו נכון, אבל העובדה נכונה. הנשים שסובלות את סבילותן – כפי שהיא משתרעת מן הביולוגיה אל הדת ואל התדמית החברתית, ואל החוק, הן בעיני הגבר – מאזוכיסטיות.

נשים שאינן רוצות לשנות את החוק, ואפילו את המדע, כדי לשחרר עצמן ממעמד של “סבילות” – כלומר נחיתות – הן עיוורות או אוהבות את היותן המין הנחות. לאהוב את מצבן במיקרה זה, אינו אלא לאהוב ייסורים.

הנשים האנליטיקניות שעבדו ליד פרויד, ואשר פרויד כינה אותן “נשים מצויינות” – לא סייעו לו לבטל את הדיעות־הקדומות שלו. הוא אפילו אמר: “בכל פעם שהשוואה כלשהי⁸ נראתה יוצאת בכיוון לא־רצוי לבנות־מינן, ניתנה לגברות שלנו שעת־כושר לתת ביטוי לחשד שהגברים האנליטיקנים הם בעלי דיעות־קדומות.”

אילו הבינו אותן נשים שעבדו ליד פרויד את מצבן הנחות, כנשים, היו יכולות לעזור לפרויד. אך הן־עצמן היו עיוורות למצבן ה"מאזוכיסטי", כי אילו פקחו עיניהן לראות כיצד ומדוע הן מסכימות עם פרויד להיחשב “חידה”, “נרקיסיסטיות” ופגועות ב"אני־עליון", “קנאיות”, בעלות “נוקשות־נפשית”, בעלות “סיכסוך נוורוטי” – הרי מכוח ההיגיון הישר לבדו היה עליהן להחליט שהן באמת מאזוכיסטיות. הנשים ה"מצויינות", נשות־המדע, העדיפו לא לראות בכלל, כדי לא לראות עצמן כמאזוכיסטיות (המשתפות פעולה עם תיאוריות כה משפילות).

בינתיים, שיתפו פעולה עם האוייב.

פרויד מת – אך תורתו לא מתה. היינה מת – אך תורתו לא מתה. אם רצוני, כאשה, לחיות ללא מאזוכיזם; ואם ברצוני, כאשה, להשליך מעלי את “אלפי הראשים” (שעליהם חבשתי תמיד כובעים טיפשיים), עלי להבין מה עוללו לנו פרויד, והיינה, וניטשה, ועוד אלף ראשי גברים אחרים אשר קבעו כי אני “סבילה”. עלי להבין, כאשה, שאין כל אפשרות להשיג גם היום מעמד שווה על־ידי חקיקת־חוק פה ושם, אם איננו הורסים את הנחותיו של פרויד.

הנשים הפמיניסטיות שמו את פרויד “על הספה” ללא הרף. סיפורו האישי הוא אומנם תיאור המצדיק את כל מסקנותיו. הוא היה הבן הבכור, המועדף, של אמא יהודיה (“יידישע־מאמע”) ובובתית, והביוגרפיה שלו מצביעה על קשר חולני לאם. כפי שקראתי, הוא עצמו כתב שאמו העניקה לו תחושה של מנצח (“The feeling of a conqueror”), קרוב לוודאי שהיה לו “תסביך אדיפוס” בגלל מעמד האב המבוגר והשליט (פי־שניים מגילה של האם), ובגלל הכניעה של האם (ה"נורמלית" בעיני פרויד – בגלל הכניעה שלה). כניעה כפי שפרויד ראה באימו ואשתו, היא ללא ספק גם שם־נרדף למאזוכיזם. התלות שלו באמו ביטאה, איפוא, גם הזדהות עם המין שנתן לו בטחון, והתנגדות לאביו הסמכותי.

ממיכתביו אל אשתו־לעתיד נוכל רק לקבוע כי האדם קיים בתיאוריה ובמעשה את דיעותיו על הנשים: הוא הרגיע אותה על שהיא נאלצת להמתין עד שיסיים את לימודיו ויהיה חכם וישמש גם לה עיניים. כשביקשה להתמרד בתפקידה ה"סביל" וכתבה לו על התעניינותה בקריירה משלה, נזדעזע הגבר וזעק: “האם עלי לחשוב על ילדתי העדינה והמתוקה כעל המתחרה שלי?”

הוא קבע שהיא חייבת להיות סבילה (כמו אמו כלפי אביו). הוא קבע שאם לא תהיה סבילה, תהא מקנאת בו, ושהקינאה תחזיר אותה למחנה הנשים שממנו הוא מבקש להעלותה (על־ידי נישואין). הוא גם הבטיח לילדה הקטנה שלו, שאם תשב בשקט בבית ותחכה יפה עד שמאהבה יחזור – – – “ארשה לך לשלוט בבית ככל שתרצי, ותפצי אותי באהבתך המתוקה, ובהתרוממותך מעל לכל החולשות שבגללן בזים לנשים.”

ממיכתביו של פרויד אל אשתו נראה בעליל עד כמה היתה גישתו חיקוי של גישת אביו השליט כלפי אמו. הוא למד את תפקידו החברתי היטב. הוא הפך הבורגני־הזעיר, הקונפורמיסט, מבקש היוקרה והאדנות, עד כי נדמה שאין זה אותו פרויד המשוחרר אשר לחם בעוז שכזה כנגד כל נוקשות וכפייה מחשבתית.

גישתו של פרויד כלפי האשה היא גישת היהודי המתפלל “ברוך שלא עשני אשה” – יצור כה נחות שצריך להודות לאל כשהוא מונע מהגבר נחיתות זו. אילו העריך פרויד את תפקיד האשה, לא היה ממציא את פחד הילד הקטן בן השלוש מפני סירוס – שפירושו הפחד שמא, חס־וחלילה, ייהפך ילדה. ולכן, אם חסידי פרויד טוענים, גם היום, שפרויד לא שיחרר גם את הגבר מכבלי הטבע (שהרי התיאוריות שלו על קיום האדם בטבע מייצגות השקפה טראגית ביסודה), הריהם מתעלמים, גם היום, מן ההבדל שקבע פרויד לגבר ולאשה בתוך קיומם הטראגי. בדראמה הטראגית של החיים, הגבר בעיני פרויד יכול לכבוש את חייו ולהיות אדון לגורלו. האשה – תמיד עבד לגורלה. הגבר תמיד בתפקיד הראשי. פרויד חילק את צרת “קינאת־הפין” לאשה, כי צרה דומה חילק לגבר ב"פחד־הסירוס" שהביא עליו.

ההסתגלות ל"נשיות"

אחרי פרויד באו כל התיאוריות החינוכיות להחזיר את האשה למקומה ה"טיבעי" בבית, כפי שפרויד החזיר את אשתו מרתה אל המיטבח. המטרה היתה: הסתגלות. האשה צריכה להתאים עצמה אל תפקידה הטיבעי, להיות סבילה. הסבילות שפרויד גילה בתא־הביצית של הנקבה, הממתין באורך־רוח עד שזרע־הגבר יגיע אליו ויפרה אותו – הפכה תכונת־אופי חברתית.

הוא כתב:

"התפקידים של טיפוח ולדות והדאגה להם, שבעינינו יש בהם מן הנשי במובהק, אפילו אלה אינם תמיד צמודים למין הנקבה בבעלי־החיים. בסוגי חי גבוהים למדי מוצאים אנו את שני המינים משתפים עצמם בתפקיד הדאגה לוולדות, ויש אף שהזכר לבדו מתמסר לו. יתירה מזו, אפילו בתחום חיי־המין של האדם נוכח אתה עד־מהרה לדעת, ששוב לא די בתפיסה המייחסת לזכר התנהגות פעילה תמיד, ולנקבה – התנהגות סבילה. כלפי הילד פעילה האם מכל בחינה; אפילו על מעשי היניקה יכול אתה לומר, כי האם מיניקה את התינוק באותה מידה שהתינוק יונק את חלב־אמו. וככל שאנו מתרחקים מן התחום המיני במובני הצר, כן נעשה יותר גלוי לעין ‘שיבוש החפיפות’.

“נשים מסוגלות לגלות פעילות בכיוונים שונים; גברים אינם יכולים לחיות חיי־יחד עם בני־מינם, אלא־אם־כן מפתחים הם שיעור גדול של כפיפות סבילה. אם תאמרו עכשיו, כי אומנם יוצאות עובדות אלו ללמדנו, שגם גברים גם נשים יצורים דו־מיניים הם במובן הפסיכולוגי, אקיש אני מכאן, כי בליבכם גמרתם אומר לזהות ‘פעיל’ ו’זיכרי' מזה, ו’סביל' ו’נקבי' מזה. אבל עצתי לכם לא לעשות זאת.”⁹

למרות הנ"ל, כבר לא יכול פרויד לעצור את העגלה שהוא עצמו התניע. הסוציולוגים למיניהם, ובמיוחד זרם ה"פונקציונליזם" שינקו מפרויד, דגלו בכך שהאשה היא כפי שפרויד קבע. יש להציל את האשה מסכנת ה"שוויון", שיגרום לכך שתחדל מהוות אשה. סוציולוגית מפורסמת בשם מירה קומרובסקי טענה, כי על־ידי פיתוח כשרים ושיטחי־התעניינות חדשים אצל הנשים, אנו מסתכנים, משום שהכשרים הללו הם ב"ניגוד להגדרות הנוכחיות של הנשיות.“¹⁰ הלנה דויטש, ב־1944, הרחיקה לכת עוד יותר. בסיפרה “הפסיכולוגיה של האשה”, היא קובעת כי במידה שהנשים מתנגדות לתכונות הפסיביות הטיבעיות שלהן ומנסות לתקן זאת, נוצר ה”קומפלכס הגברי". אשה נורמלית צריכה לדחות כל פעלתנות משלה, ומקוריות משלה, כדי להזדהות עם הבעל או הבן. היא מלמדת אותנו שתהליך הכניעה לבעל יכול להתבטא ב"סובלימציה"¹¹ לאו־דווקא בדרכים מיניות. (למשל – אשה העוזרת לבעלה לצורך מחקר חשוב שלו.)

היא קובעת שרק פעילות מקורית של האשה, היא תוצאה של ה"תסביך הגברי". היא גם קובעת בביטחה שכל הנשים שהצליחו בזכות עצמן (עד לשנת 1944) בשטחים שונים, ואשר הוכיחו שוויון לגבר, הן נשים שסבלו תמיד מ"התסביך הגברי" (היא אינה מזכירה את שמותיהן, ולכן אי־אפשר להתווכח איתה). הלנה דויטש אינה דואגת לכך שבהנחותיה היא מפלילה גם את עצמה כאשה. בעוד פרויד עצמו הזהיר מפני חיפוש תכונות סבילות אצל האשה בשטחים שאינם מיניים, הרי לגבי הד"ר דויטש, כאשה “מאזוכיסטית” – טיבעי ונכון בשבילה להרשיע עצמה, ואת כל בנות־מינה, עוד יותר מן הרבי. היא עצמה, אינה סובלת מן “התסביך הגברי”. היא גם אינה מתחרה בגבר, כשהיא כותבת ספר. הגישה שלה היא: “מה שטוב לי, איננו טוב לשאר הנשים.” ובכך העמיקה עוד יותר את התיסכול שלנו.

כתוצאה מן התיאוריות על סבילות נשית נוצרה (דווקא בתקופה שבה נפתחו שערי ההשכלה לנשים, ושיכלה להיות משמעותית בשיחרור האשה) מטרת־על חינוכית, שבלמה את התקדמות האשה באופן מעשי. אם טיבעי היה שנשים אשר החינוך נפתח לפניהן, תחפשנה דרכים מעשיות כדי להתאים את הבית והמישפחה להתקדמותן בחוץ, נמנע מהן הדבר בהשפעת דור המחנכים הפרוידיאניים, שהחזירו אותן הביתה (להתממש כאשתו של פרויד).

חשוב כי נבין היום שדגל ה"נשיות" גרם לנו נזק בלתי־פוסק, מפני שהמחנכים שקמו אחרי פרויד לא הירפו מהתיאוריות שלו, והפחידו אותנו בקבעם שהשוויון יביא לחיסול הנשיות¹², להרס המישפחה, להרס ההנאה, להרס המיניות שלנו, בקיצור: לכיליון ולשואה!

איומים אלה נמשכים גם היום, ואת התורות הכופות “פסיביות” על הנשים מרביצים גם היום הורים, שכנים, דודות טובות, וגם אנשי רוח ומדע.

סיפרו של ד"ר הרולד פינק, Release From Nervous Tension¹³, הביא שורה של מיקרים שנרפאו ממשברים לאחר שהחליפו את עבודתם, שגרמה להם התמוטטות. העבודה היתה שנואה עליהם, אבל המשכורת היתה חיונית. היחס הסותר של שינאת העבודה מזה ואהבת השכר מזה, נוסף להדחקה הבלתי־מודעת של כישוריהם הפוטנציאליים, גרם להם להתמוטטות. כאמור, יעץ הרופא לאנשים אלה החלפת עבודתם. החלפת המיקצוע. תפנית חדשה. התחלה רעננה. לכולם יעץ באותו מירשם. חוץ מהמיקרה של עקרת־הבית.

עקרת־הבית שהתמוטטה (ככל המיקרים האחרים) בגלל “עבודתה” כעקרת־בית, היתה לפני הנישואין מורה מצליחה, שאהבה את עבודתה והפיקה סיפוק מלא מעולם “הגיר והלוח”. עד שנישאה. משנישאה – החליפה את כל אלה בעולם חדש שלא אהבה, או אפילו שנאה. משק־הבית הכריע אותה, עד שנתקפה בהתמוטטות־עצבים.

לה – לעקרת־הבית – לא רשם הרופא את המירשם הקבוע שלו – החלפת המיקצוע (או, במיקרה שלה: מה היה פשוט יותר מאשר – לחזור אל המיקצוע?). כי גם הפסיכיאטר עצמו הוא חניך של אותה חברה שלנו, שלפיה האשה מקומה העיקרי הוא בבית, אחרי הנישואין. הוא לא היה מסוגל להתעלות מעל למוסכמות ולומר לה לחזור לעבודה, ולפתור את משק הבית – כבעייה טכנית – בעזרת בעלה; אלא לימד אותה לראות יופי ותועלת בעבודתה הנוכחית בבית. היא למדה דרכים “לייעל”. למדה לראות את יפי העולם דרך חלון־המיטבח. למדה לעשות דברים שלא עשתה קודם לכן – אפילו לרפד כורסא. וכך, אומר ד"ר פינק, היא למדה להסתגל (ו"נרפאה").

הקיום ה"מיוחד" של האשה הוא עדיין חידה, מפני שהפסיכולוגים אינם מרשים לעצמם לראותה כאדם – בעל צרכים פסיכולוגיים שווים לגבר. הם מעודדים אותה “להסתדר” – להשלים עם תפקידיה; ותפקידיה נעוצים בעולם שנקבע על־ידם כנחות. כיצד אפשר לדרוש ממנה עיוות כזה?

הם אומרים לה לחיות את היום־יום, אם איננה מצליחה לראות את סיכוייה בעתיד. פסיכולוג שטיפל בידידה שלי אמר לה – כמו ד"ר פינק הנ"ל – להתרכז בהצלחותיה הקטנות, היומיומיות. פסיכולוג אחר אמר לידידה אחרת – “השתדלי לתת לבעלך את ההרגשה שאת מתמסרת לו במיטה בכנות. לא די להכריח את עצמך לשכב איתו, אסור שהוא ירגיש שאת מכריחה את עצמך.” פסיכולוגית אחרת, בתל־אביב, יעצה לאשה לא להוגיע את מוחה הקטן בעניין קרירותה. לפי המימצאים, אמרה: “אין האשה זוכה באורגזם אלא לעיתים רחוקות, רק כ־20% מן הנשים זוכות באורגזם.” (במילים אחרות, היא יכולה ללכת הביתה ולהמשיך לסבול במיטה כ"קרירה", מפני שזה נורמלי!)

גישתם של כל הפסיכולוגים, גם היום, גורסת שקיים שוני בתפקידים על־פי הטבע, אם כי המודרניים ביניהם מודים שצריך שיהא שוויון־זכויות.

*

אם בתחילת דברי דיברתי על אי־השוויון כעל מחלה, הרי דוגמה אחת למחלה היא עיוות ההיגיון של הפסיכולוגיה.

קודם חולקים לאשה את עניין השוני הביולוגי, ואחר־כך מצטטים מן התיאוריה, כדי להסביר תופעות חריגות.

הנשים התעוררו לדרוש לעצמן הנאה במין, והנאה בעיסוקים מחוץ לבית, והן יודעות כי יש אורגזם לאשה, וחייב להיות. אם הן מתאוננות על קרירות מינית, אין לגרור אותן בציצית־ראשן אל החושך ולהוליכן שולל על־ידי הסברים “מדעיים”, המוכיחים שאין לאשה צורך בהנאה במין. כך הופכת הרפואה לרפואת־אליל, וכך הופך ההיגיון מסולף. מסולף (וגברי) הוא גם ההיגיון הטוען שיש לחיות חיי־מין בכוח – כדי שהכל יהיה בסדר.

ב־1972 התפרסמו בישראל גם “מימצאים מדעיים” על כך שהרפואה גילתה כי גבר שאין לו די חיי־מין פגיע להתקף־לב. התהליך הוסבר כשלבים מתימטיים, פסיכולוגיים. המסקנה שקראתי במאמרים (רובם של נשים) היתה: נשים, אם אתן רוצות בבריאותו של הגבר שלכן – עליכן לתת לו את מבוקשו: הרבה מין.

עצה כזו אינה מועילה. אי־אפשר גם לעודד ילודה בכוח – או לעודד בישול ומעל לכל – אי אפשר לעודד את כל אלה, כשהגברים גם אומרים לאשה (אם רק תשכיל להקשיב!) שכל אלה קשורים בנחיתות הביולוגית שלה.

חסידי הביולוגיה עיוותו את הטבע, תחת שיסמכו עליו ועל חוקיו הטיבעיים. המין, האכילה, העבודה, האהבה, השינה ועשיית הצרכים או הטלת השתן – כולם מתפקדים גם מבלי שנעזור להם להסתדר לתוך חוקים שלנו. האופייני לכל התיפקודים הביולוגיים הוא שהם קשורים בהרגשה חיובית של “להיות הדבר הנכון”. הטבע – חכם למדי כדי לפעול לטובת האדם.

התחושות של “הנכון” הן אלו שנותרו לפליטה תוך שלא נתעוותו על־ידי אנשים מבוגרים שנסיונותיהם עיוותו את חשיבתם. כמעט אין זה אפשרי כיום, מפני שההיגיון של המבוגרים עדיין מושפע מ"תסביכי" פרויד.

במילים אחרות, על־פי תחושת “הנכון”, לא זו בלבד שהאשה והגבר חייבים היו להיוולד שווי־ערך, אלא שכל יצריהם, וכל מעשיהם, חייבים היו לבוא לידי ביטוי ללא פחדים (כלשהם!). ללא כפייה, שינאה, קינאה ו/או “חסר”. הבריאות היא הנורמלי – לא המחלה. המחלה, וכל הסטיות, וכל מה שקשור בתחושת אי־נעימות, הם השלילה של המצב הנורמלי.

אין זה נורמלי, איפוא, שאשה תהיה חיה ב"חסר" כלשהו, כי ה"חסר" הוא הבלתי־נורמלי. חסר מצדיק קינאה. אבל במיקרה זה, גם ה"חסר" וגם הקינאה הם תולדה של חשיבה מעוותת (על־ידי מציאות מעוותת). אין לאשה, מטיבעה, לא בגיל שלוש ולא לאחר־מכן – שום צורך בקינאה לאבר מסויים של מישהו אחר.

ואומנם, אינני יודעת ומכירה באף שלב מחיי, בכל ההתנסויות שלי – עם עצמי ועם ילדי, בכל מה שראיתי במשך חמישים שנות חיי, בכל חברותי וילדיהן – שום קינאה ראשונית ומוקדמת לאבר־המין של הגבר. מה שכן חשתי על בשרי ואצל כל בנות־מיני, הוא מחלה חברתית קשה הרבה יותר, שמדביקים בה את כל בנות־מיני והנובעת מעיקשותה של המסורת לראות בנו יצור כה נחות עד שהוא חייב, כנראה, לחוש קינאה באותו פאלוס (ההבדל הקטן) המונע מן הגבר את הנחיתות.

מה שחשוב לנו, כנשים, להבין, הוא כיצד כל זה – ואפילו ה"מוסר החדש" (הדורש מן האדם להכיר בריגשותיו ולא להתעלם מהם, להכיר בזכותו לצעוק, או בזכותו לטעות, כדי למנוע ממנו תחושת־אשם) – כל זה איננו מכליל את האשה.

החסך האמהי

דוגמה בולטת לכך היא תחושת־האשם המציקה לכל אשה עובדת, או לומדת, כשהיא יוצאת מביתה. גם בכך אשמה הפסיכולוגיה, שטבעה בתחילה המאה את המושג “החסך האמהי”, כפי שפרויד גילה את “קינאת־המין”. אחרי שגילו את “החסך האמהי” (על־פי תנאים בלתי־נורמליים של מלחמת־העולם השנייה – כפי שפרויד גילה את תסביכי־הפין על־פי תנאים בלתי־נורמליים של הפוריטניזם בדורו) – החליטה הפסיכולוגיה שיציאתה של האשה מן הבית מזיקה לילדים. בשני המיקרים מאיימים עליה שאם תצא מן הבית, תפסיד את אהבת בעלה, או את בריאותם הנפשית של ילדיה.

אביא כאן שני סיפורים המדגימים כיצד איומים אלה נמשכים גם היום.

סיפרה לי צעירה כבת 22, אם לילד בן שנתיים, כיצד הגיעה לסמינר למורים, כדי ללמוד מיקצוע, אחרי שלא יכלה עוד למצוא סיפוק בגידול הילד ובמשק־הבית. הבעל התקומם, אך היא התעקשה ובאה לבית־הספר יום־יום, לאחר נסיעה של למעלה מחצי שעה. היא סיפרה לי כיצד נלחם בה בעלה באיומים, וכיצד איימה עליה חמותה שהבן (הבעל) “יעזוב אותה”, אם לא תלמד לדעת את מקומה בבית; ושהילד יהא אומלל. מאוחר יותר סיפרה לי האשה כי איומי החמות נשאו פרי. היא הצליחה לשכנע את בנה כי כלתה אינה ראוייה להיות לו לאשה, משום שהיא מפקירה את הילד ובוגדת בתפקידיה כיושבת־בית, וכרעייה. הזוג התגרש.

והסיפור השני:

באותו בית־ספר שבו לומדת אותה אם, ניתנה לה הרצאה על־ידי מורה לפדגוגיה. בדברו על פיגעי הטכנולוגיה בקשר למישפחה המסורתית, אמר: “אחד הדברים המחרידים הוא, שהטכנולוגיה והכלכלה המודרנית גוררים את האשה למעגל המפרנסים – והופכים את האשה להורסת המישפחה ההיסטורית.”

כך מהדקים סביב נערות, ואמהות, גם היום ב־1975, את חגורת־החנק. אפשר אולי להתעלם מן החמות (בסיפור הראשון) מפני שהיא מ"הדור הישן", אך כיצד להתעלם גם מן הבעל, שאותו אוהבים? ואם מתעלמים משניהם (מפני שהדחף ללימודים הוא מניע לא פחות, ואולי יותר, חשוב ממניע המין), כיצד אפשר לתלמידה – מורה־לעתיד – להתעלם מדיברי מורה לחינוך, אשר לו כל הסמכות בעיניה לקבוע כי אם האשה המודרנית יוצאת לעבודה, יש לראות בה גורם להרס המשפחה?

אינני רוצה להיכנס לעובי ההיגיון, הסותר את עצמו, של אותו בית־ספר המכשיר תלמידות להיות מורות למלאכה מפני שלמדינה יש צורך בהן (כלומר ביציאתן לעבודה בעתיד), ובאותה עת גם משמיע באוזניהן את פילוסופיית־תפקידי־המינים (העומדת עדיין מעל לצורכי השעה), שעל־פיה מקומה של האשה הוא בעצם בבית (שהרי היא הורסת את המשפחה כשהיא נגררת למעגל־המפרנסים).

אין זו הסתירה היחידה בהגיונות ההוראה שלנו. אבל זו סתירה שהיא משמעותית, מפני שהיא מהווה מקור לרגש־אשם פסיכולוגי המוטבע באשה בלבד. אשם זה עומד בניגוד גמור ל"מוסר החדש" של הפסיכולוגיה. לכן, נראה לי שוב שהפסיכולוגיה אשמה בכך שאינה מטפלת בגורמי האשם (התיאוריות שקיבעו את תפקידי הבית כאחריותה הבילעדית של האשה כרעייה־וכאם).

רגש־האשם של האישה

רגש־האשם של האשה העובדת מתבטא בהתנהגותה המתנצלת. היא תמיד אופה עוגה כדי שלא יאמרו שהיא קונה מוכן; היא תמיד גם סורגת משהו – כדי שלא יאמרו שכבר שכחה את תפקידיה ה"נשיים". היא חייבת תמיד להוכיח שהבית אינו סובל, וכי היא נורמלית – כאשה.

האשה העובדת איננה מפיקה, איפוא, תועלת מעבודתה כדי להרחיב את עולמה כאדם, אלא מביאה על עצמה במידה רבה הכבדה נפשית, וגופנית – ומחמיצה (שלא באשמתה) את ההזדמנות המחשלת שיכלה עבודתה להעניק לה, ולעצמאותם של הילדים.

מכאן שילדיה של “האם־היהודיה” תמיד יוצאים מפסידים. כאמור בפרק “האימהות”, אם אמא רק־בבית, היא בונה את עולמה הריק מהצלחת הילדים, ומטיפול מופרז בצרכיהם. הם גדלים כילדים־של־אמא במקום כילדים־לקראת־ העצמאות. העצמאות החייבת להיות מטרת החינוך, או סוף הדרך של החינוך, לעולם אינה מגיעה אם האם ממשיכה “להיניק” את הילד, בתקופה שבה יש דווקא לעזור לו להיגמל מהתלות בה.

ואם אמא עובדת, היא מפצה את הילדים שבעתיים, כי היא חשה היטב באשם שהטביעו בה. אם היא עושה מעשה רע (ולא־נורמלי, מפני שהנורמלי לגביה הוא לא “להיגרר למעגל המפרנסים”), עליה לבקש סליחה, או לתת את הפיצוי: היא מכינה יותר עוגות לילדים, היא קונה יותר מתנות. היא מכינה להם את האוכל בתנור, וכל מה שעליהם לעשות בשובם מבית־הספר הוא לחמם אותו, במקום ללמדם להכין לעצמם חביתה, וליהנות מחיים של עצמאות ויצירתיות – דואגת אמא שלא יהיו להם דאגות, ולכן אינם לומדים לעולם כיצד לדאוג לעצמם.

הילדים חשים היטב בתחושת־האשם של אמם. המסקנה שלהם היא שאמא באמת “אשמה” במשהו כשהיא עובדת בחוץ, וכי תפקידה האמיתי הוא לשרת אותם רק־בבית. הם מבינים שאמא חייבת לפצות אותם, שהחובה האמיתית של אמא היא כלפיהם – וכלפי הבית. הם לומדים גם בגן וגם בבית־הספר שאימהות שרק־בבית באות לקחת אותם אישית, ואילו אמהות־עובדות שולחות את העוזרת. סיפרי־התמונות בגן וסיפרי־הלימוד בבית־הספר עדיין חיים אצלנו בעבר (כפי שאדגים להלן). אין בהם שינוי בדימוי האשה, שהיא לעולם האמא עם הסינר, העזר־כנגד, ומקומה במיטבח. כל זה אומר לילדים אלף פעמים ביום שאמא שהיא אמא טובה, פנוייה בשבילם כל היום כולו. אין לה שיגעונות של קריירה, ואז אין לה גם ריגשי־אשם.

המשמעות האמיתית של חסך האימהות

על “החסך האמהי” (Mother Deprivation) מדברים המחנכים בחצאי־אמת. הם קושרים את חסך־האימהות ליציאתה של האם לעבודה. כאילו כל אם שהיא רק־בבית, תמיד אימהית־אוהבת. כאילו בעצם הימצאה בבית איננה “חוסכת” מעולם אהבה מבניה. הם מעלימים מן הסטודנטיות את מלוא האמת על המחקר שטבע את המונח “חסך־אמהי”. המחקר נערך בין ילדים, במיקלטים שהופגזו באנגליה במלחמת־העולם השנייה ונמסרו לפנימיות ללא מגע עם ההורים (כלומר, בתנאים של עקירה מן הסביבה, וניכור כללי). בהיעדר כל אהבה מישפחתית סבלו הילדים אחר־כך הפרעות נפשיות קשות, והפכו בעצמם חוסכי־אהבה. המסקנה: בני־אדם אינם מסוגלים להעניק אהבה, אם לא קיבלו אהבה בעצמם בילדותם.

חוקרים אישרו כי ילדים הגדלים ללא אהבה סובלים בעתיד בהתפתחותם התקינה. כדי לקבוע זאת לא היה צורך במחקרים מדעיים, ובמונחים חדשים כמו חסך־אמהי. האהבה היא המזון הרוחני לילד. היא חשובה לא פחות ממזון של ממש. אחרי ש"גילו" החוקרים את חשיבות האהבה, הם גם קבעו שלא חשוב מי נותן את האהבה, האב או האם – ומחקרים של חוסר־תיפקוד או תיפקוד בלתי־תקין נקבעים כמיקרי “חסך־אמהי” גם כשהאב מגדל את הילדים ואיננו מעניק להם אבהות. לכן עדיף לקרוא לחסך זה – “חסך־אהבה”.

במאמרו של י. בולבי¹⁴, שתלמידי הסמינר נתבקשו לקרוא כעבודת־בית, כדי ללמוד משם על “חסך־האימהות”, מדובר במפורש תמיד על “אם” או “תחליף־אם”. “תחליף־האם” יכול להיות גם גבר, והוא מדבר גם על חסך־חלקי של “אם או תחליף־אם” – שיחסם אל הילד שלילי, ועל חסך־מלא של “אם או תחליף־אם” אשר מתרחש כשילד חי בהיעדר מוחלט של מטפל קבוע, או כשהוא נמסר לידי זרים שאינם דואגים לו ברציפות עד התבגרותו.

ממאמרו של י. בולבי ניתן ללמוד ש"אין דומה לבית" בשביל הילד. או שאהבה היא דבר חשוב. “ילדים חשוכי־אם, ואומללים, גדלים להיות הורים גרועים.” זה נכון. אבל אין זה נכון שיציאת האם לעבודה קשורה בחסך־אהבה. אין זה נכון (גם לפי בולבי) שנוצר חסך־אהבה כאשר קיים תחליף־אם. הדגש הוא, איפוא, על חוסר־אהבה. ובכן, מדוע מדברים בכלל על “חסך־אמהי”, ומה הקשר בין זה לבין יציאה לעבודה?

מדבריו של בולבי משתמע שהבית הגרוע ביותר עדיף על המוסד הטוב ביותר, אבל זוהי המסקנה המבוססת על המוסד הגרוע של היום. כשאשה־עובדת דורשת היום מעון לילדיה אין זה “המוסד” הישן על כל מוראותיו ההיסטוריים, הנקשר בדימיוננו עם מישטר של בית־סוהר לעבריינים. על־ידי השלכות מן הפנימיה או ה"מוסד" הגרוע של אנגליה השמרנית, אנו סבורים גם היום ש"מעון" הוא מוסד המסמל יד קשה (“גבריות”), ולכן יהיה בו “חסך־אימהות”. מובן כי המעון, בתור שכזה, חייב להשתנות.

השיחרור של האשה, התובע יותר מעונות־יום, תובע גם מעון משוחרר – חדש.

במעון החדש יהיו גם מטפלים ממין זכר (כש"שיחרור האשה" יבוא), ולמטפלים אלה יהיה לב חם, כי אז מותר יהיה לגבר להיות בעל לב חם. זה יהיה מוסד שיכרוך בו את הרעיונות החדשים בדבר חינוך־לפתיחות. הוא ירביץ אהבה. הוא ימציא לילדים אווירה של חיוב, ולא תחושה של “נטישה” במוסד כשאמא, האגואיסטית הזאתי, רצה “להתענג” לה בעבודתה.

היציאה לעבודה, והדאגה למעון, וביטול החסך־האמהי יחד עם תחושת־האשם, כרוכים זה בזה, וחייבים לבוא יחד. אי־אפשר לה למדינה לקרוא נשים לעבודה ויחד עם זאת להוסיף לקיים בהן את רגש־האשם. הוא איננו נכון, וחייב להתבטל.

על האופי הרצוי (גם לאשה)

באותו ספר (“תורת החינוך”) מובא גם מאמר של הפילוסוף ברטרנד ראסל, על “האופי הרצוי כמטרת החינוך”, בו הוא מציין את התכונות הרצויות בכל אדם¹⁵.

הוא מקדים: “אינני מבדיל כלל בין תכונות מצויינות של גבר לבין אלה של אשה.”

הוא מדבר על ארבע תכונות המשמשות “יסוד לאופי אידיאלי”: חיוניות, אומץ־רוח, רגישות ושכל. כשהוא מדבר על הפחד כעל תכונה מידבקת, אשר “ילדים קולטים אותו מן הקשישים מהם, אף במיקרה שהקשישים לא חשו כלל שהפגינוהו ברבים”,¹⁶הוא כותב:

"את פחדן של האמהות או האומנות מחקים הילדים בזריזות רבה בדרך הסוגסטיה (השאה). עד היום יש גברים הרואים תכונה מושכת באשה כשהיא בעלת פחד אי־רציונאלי¹⁷, שכן על־ידי כך ניתנת להם שעת־כושר להיראות כמגינים עליה, ללא כל הסתכנות.

"אבל יוצאי־חלציהם של גברים אלה יורשים את תכונת הפחד מאימותיהם, ואחר־כך מתגלה שוב הכרח לחנכם ולהחזיר להם את אומץ־הלב¹⁸, שמעולם לא היו מאבדים אותו אילולא ביקשו אבותיהם להקל בכבוד אמם־יולדתם.

“שיעבודה של האשה גרם לתקלה רבה מאד, ועניין הפחד אינו אלא דוגמה מיקרית אחת.”

ולהלן:

“– – – את המשועבדים – אומות, מעמדות, נשים – ראו טוב להשאיר מוגי־לב.”

ולהלן:

"– – – קהילה שבה גברים ונשים בעלי חיוניות, אומץ־לב, רגישות, ושכל, בדרגה הגבוהה ביותר שבכוח החינוך ליצור, תהיה שונה בתכלית מכל מה שקיים כיום. מעטים מאד יישארו בלתי־מאושרים. הגורמים העיקריים להיעדר האושר כיום הם – בריאות לקוייה, עניות, וחיי־מין ללא סיפוק.

"– – – הפחד שימש אמצעי יחיד לעשות את האשה ‘בעלת מידות טובות’. הנשים נתחנכו במתכוון כמוגות־לב, הן מבחינה גופנית והן מבחינה נפשית. אשה שאהבתה כלואה מעוררת אצל בעלה עריצות וצביעות והיא, מצידה, מסלפת את יצרי ילדיה ומעקמת תכונותיהם.

"דור אחד של נשים נטולות־פחד עשוי לשנות את פני העולם על־ידי הקמת דור של ילדים אמיצי־לב ובלתי־מסולפים בצורות בלתי־טיבעיות אלא ישרים ותמימים, נדיבי־לב, אוהבים ובני־חורין.

“– – – העריצות והעינויים הקיימים היום,” הוא אומר, קיימים “מפני שאנו עצלים ופחדנים, קשוחי־לב ואווילים.”

מדוע לא יצטט מחנך בסמינר את מאמרו של פילוסוף כמו ב. ראסל על “האומץ”, יחד עם מאמרו של בולבי על “חסך־האימהות”? הרי שניהם מודפסים באותו ספר ממש. ייתכן כי הדבר נובע מכך שהחינוך של האחד סותר (לכאורה) את זה של האחר, מפני שנשים־סטודנטיות יודעות היטב (אחרי הרצאת המורה הסמכותי ובתמיכת גישת הבעל והחמות) שהיציאה לעבודה או ללימודים עולה להן בפחדים רבים “בלתי־רציונליים”. ישראל, שרוב מוריה עדיין דוגלים בחינוך מסורתי מעל ומעבר לרציונלי – מחנכת את הנשים להעדיף את הבית על החוץ, ומונעת מהן “אומץ־לב”¹⁹.

אל מרגרט מיד הגעתי אחרי שיחה שהיתה לי עם מורה מודרנית, התומכת ברעיון ה"שיחרור". היא יעצה לי לצטט את סיפורי־המיקרא כדי להוכיח עד כמה מופלית האישה אצלנו לרעה, ולצטט את האנתרופולוגית מיד כדי להוכיח שקיימות בעולם חברות, שבהן הנשים אינן בהכרח אותן נשים מסיפורי־המיקרא. כלומר: אפשרית מציאות אחרת. קראתי את ספריה של מיד, “גבר ואשה” ו"מין ומזג", והחלטתי כי יש בהם אומנם הוכחה חותכת לטיעון הפמיניסטי שהחברה היא המעצבת את פני הנשיות והגבריות, כרצונה. מאידך, מבלבלות אותי מסקנותיה, הנראות לי סותרות. אחר־כך למדתי שמרגרט מיד הפכה אחת הדמויות המותקפות על־ידי התנועה לשיחרור האשה באמריקה ובטי פרידן, בסיפרה “המיסטיקה הנשיית”, הירבתה לדבר כנגד הסתירה שבין האשה מיד לבין אשת־המדע מיד.

על אותה סתירה דיברתי לעיל, בדברי על איש־המדע כשני חלקים של גבר: אובייקטיבי וסובייקטיבי. גם בנשים “מצליחות” קיימת סתירה זו בדו־הקיום שלהן, וגם מרגרט מיד, כאיש־מדע ממין נקבה משמשת דוגמה לכך. בראיון של גייל שהי (פורסם ב"לאשה", כנראה בתרגום, בגיליון 9.12.73) עם האנתרופולוגית בת ה־71, עמדה גם המחברת (גייל שהי) על הסתירה שבין דיעותיה ומימצאיה המדעיים של מיד, ובמיוחד על הסתירה בדיעותיה בין מה שנכון בשבילה באופן אישי, לבין מה שנכון לכל בנות־מינה – שאר הנשים. זוהי, בדיוק, גם עמדתן של הנשים ה"מצליחות" שעליה עמדתי לעיל – אלא שכאן הנזק לשיחרור" גדול עוד יותר, כי מרגרט מיד היא כיום סמכות בינלאומית, שיכולה היתה לסייע לרעיונות שיחרור האשה.

היא עצמה, בחייה האישיים, מודה שעסקה תמיד בתכססנות כדי להסתדר עם גברים (היא היתה נשואה 3 פעמים – בהיותה עצמאית מכדי להיות “נשיית”: נכנעת). בראיון הנ"ל סופר שאביה של מרגרט מיד אמר לה בנעוריה: “חבל שאינך בחור. היית מגיעה רחוק.”

אביה ידע שזהו עולם של גברים, אבל משדובר בבתו (ולא באשתו) הוא היה מוכן להגן עליה מפני השתלטות הגברים. מרגרט מיד ידעה כיצד לנגח את אביה במדריך שלה, פראנץ בועז, שעמד לכפות עליה עבודה בקרב אינדיאנים אמריקניים “בעוד החלטתה נחושה לחקור את פולינזיה”. היא רמזה לאביה ש"אם בועז יתעקש, תהיה בכך שתלטנות מצידו." היא פנתה אל רגש היריבות הגברית של אביה, וטענה שבועז מנסה להשתלט עליה.

תכסיס זה הועיל. המדריך נכנע, אביה תמך בה בכסף ששמר למסע סביב העולם, ומרגרט הנשואה יצאה לסמואה בתנאים שקבעה היא־עצמה, כשהיא שומרת על שמה מלפני נישואיה.

עצמאותה של אשת־המדע, גם בחייה האישיים, היתה אגוצנטרית, בהיותה טובה רק בשביל עוצמה אישית¹. באותו מאמר אמרה מ. מיד: “לבנות הדור שלי, להיות אשת קריירה ואם, אפילו לילד אחד בלבד², הצריך כמות עצומה של אנרגיה. ולי היתה כמות כזאת. או של מזל.”

היא מדברת על אנרגיה, כאילו היא סבורה שכל מה שנחוץ לאשה כדי להצליח בקריירה אינו אלא תוספת אנרגיה, כדי למלא שני תפקידים כאחד; אבל במקום אחר באותו ראיון קבעה באורח חד־משמעי (אם־כי בעקיפין) שהיא הינה היוצא־מן־הכלל, מאחר שרוב הנשים אינן צריכות לשאוף לקריירה (כמוה).

היא אומרת: “האמריקאיות הן אמהות טובות, אך רעיות גרועות.”

"– – – האמריקניות היו חזקות, נאות, קיבלו את הרע יחד עם הטוב. אבל להיות רעיה טובה, אם את עושה מזה קריירה, פירושו לצפות מראש את דרכיו של הזולת, להיות מוכנה לטפל בו כשהוא בא הביתה. כל גבר שיש לו משהו חשוב לעשות – מחנך או פוליטיקאי, למשל – זקוק לרעייה־במישרה־מלאה שתאפשר לו זאת.

“– – – עלינו לטפח אנשים³ הנהנים מהקדשת חייהם לזולת – לבעלים או לילדים – ומוצאים בכך שימחה אמיתית.”

כל זה לא היה טוב בשבילה, אישית. היא עצמה – כאשה שהיה לה צורך ללכת אחר ליבה ולא אחר בעלה, נפטרה מכל בעל שעמד בדרכה. אחרי הטלת הפצצה האטומית על הירושימה בקיץ 1945, לא רק קרעה כל עמוד בספר שכמעט סיימה כבר את כתיבתו⁴, מפני שכל משפט ניראה לה מיושן, אלא: “שנותי כרעייה משתפת־פעולה, המנסה לשלב עבודת־שדה נמרצת וחיים אישיים נמרצים, באו גם הן לקיצן.” כנראה חשה, עם התפוצצות פצצת האטום, מה שחש כל אדם בשעת חירום ובשעת מלחמה: כי כל התיאוריות תפלות, וכי הזמן קצר והמלאכה מרובה, ואין לבזבז אף רגע של החיים העצמיים על איזה בעל שתלטני המפריע לעבוד. החיים העצמאיים, לפי שיכלה של מיד – הכתיבו לה תמיד עבודת־שדה, לא עבודת־בית.

גם גייל שהי עמדה על הסתירה המהותית בדבריה ובחייה של מרגרט מיד:

“– – – היא המשיכה ודיברה על כוח־העבודה המשכיל הזול ביותר בעולם: אשה נשואה. אבל בכל פעם שדילגה מן האישי אל הכללי, החל מוחי מתעצבן. משך חמש השנים שאני מכירה את ד”ר מיד, תהיתי מה מניע אותה להכריז את הכרזותיה אלו על חיי־המישפחה האמריקניים.

“– – – למיד יש מעט מאד סבלנות כלפי אנשים המרשים למאבקם עם הגיהנום הפרטי שלהם לחבל בכישוריהם. היא הכניעה את הגיהנומים שלה, או התעלמה מהם. מדוע אין הנשים יכולות לצעוד מהר מן הפרברים הברבריים שלהן, על העצמות החרוכות של חיי־הנישואין שלהן, לאסוף את הילדים המעוותים שלהן, להודות שהמישפחה של דור הגרעין היא ניסוי־בשואה, ולהמשיך במלאכתן ולעשותה כהלכה? מה מחזיק אותן? העובדה שאינן מרגרט מיד, כמובן.”

המדע נבוך ממסקנותיה. ואומנם, בהקדמה למהדורה החדשה של סיפרה “מזג ומין” מודה מרגרט מיד שהאשימו אותה באי־עקיבות מדעית. אמרו עליה, היא כותבת: “לא ייתכן שהיא תחזיק בשני הקצוות גם־יחד; אם היא מוכיחה כי תרבויות שונות מסוגלות לעצב גברים ונשים בדרכים הנוגדות את התודעות שלנו על הבדלי־מין שמלידה – הרי אין היא יכולה לטעון, כי קיימים הבדלי מין.”

את ההאשמות נגדה פטרה בתשובה: “למזלה של האנושות, לא זו בלבד שמסוגלים אנו להחזיק בשני הקצוות, אלא אף בהרבה יותר מכך.”

המסקנה שלה, בסופו של הספר (ובסופו של דבר) היא, בעצם, למען שיחרורנו מכל סטריאוטיפיות, מפני שיש מישקל רב יותר להבדלי המזג בין בני־האדם. הבדלי־המזג מתעלמים מהבדלי־המין, ומגשרים בין שני המינים. לכן אנו, כפמיניסטיות, חייבות להתעלם מכל הסתירות שמעוררת מיד.

חשוב בשביל טיעוננו לקבוע כי מרגרט מיד, האנתרופולוגית, הוכיחה במחקריה רבי־הערך בשבטים שונים, כי לא רק אפשרית חברה “אחרת”, אלא אף אפשרית חברה שבה הנשים הן גבריות והגברים נשיים, מבלי שהתיפקודים וההזדהות יתבלבלו או ייתקלו בקושי כלשהו. מחקריה של מרגרט מיד מוכיחים, מעל לכל ספק, כי מה שנחשב בחברה המערבית שלנו “טיבעי” מפני שהוא שייך לביולוגיה שלנו (ה"אימהות", ה"כניעה", ה"פסיביות") אינו טיבעי כלל וכלל בחברות אחרות.

בהקדמה לסיפרה “מין ומזג” כותבת מיד:

"– – – מצאתי שלושה שבטים, שלמזלי שכנו בתוך איזור אחד של מאה מילין. באחד, גם הגברים וגם הנשים נוהגים כפי שאנו מצפים מנשים שינהגו כאן – בדרך אבהית, מתונה ונענתנית;

"בשני, שניהם נוהגים כדרך שאנו מצפים שינהגו גברים – בצורה תקיפה ויוזמנית; ובשלישית, הגברים נוהגים כפי הסטריאוטיפ שלנו לנשים – חתוליים, בעלי תלתלים ארוכים ועורכים קניות, בעוד הנשים שופעות מרץ, מינהלתניות ומהוות בנות־זוג נעדרות־קישוטים…

“לכל אחד משבטים אלה היתה – כמו בכל חברה אנושית – הנקודה של שוני מיני כדי להשתמש בה כנושא אחד במסכת החיים החברתיים, וכל אחד משלושה עמים אלה פיתח נושא זה בדרך שונה. מתוך השוואת הדרך שבה הם ‘המחיזו’ את השוני המיני, אפשר להגיע לראייה עמוקה יותר של אותם יסודות המיבנים החברתיים, שבמקורם אינם רלבאנטיים לעובדות הביולוגיות של הסיווג המיני…”

מימצאיה של מרגרט מיד חשובים כדי להוכיח שאין שום דבר ודאי לגבי מה ש"טיבעי" לאדם. כל מה שחינכנו לראות כ"גברי" מלידה יכול להיות “נשיי”, במקום אחר, ולהיפך.

בסיכום סיפרה “מין ומזג” היא כותבת (בסתירה עם מסקנותיה ב"גבר ואשה", לעיל) את ה"אני־מאמין" שלה, הזהה עם זה של כל פמיניסטית. דבריה, שאותם אצטט להלן, עשויים לשמש דרישה־מדעית (זהה לחלוטין עם דרישת הפמיניזם) לבטל לחלוטין סטריאוטיפיות מינית כלשהי, כדי לאפשר בניית חברה עשירה יותר ומורכבת יותר.

"במקום שם מקובלת הכתיבה כעיסוק, שכל מין יכול לשאוף אליו בכושר־התאמה מוחלט, אין צורך להציב בפני יחידים, שבידם היכולת לכתוב, מחסומים הנובעים מחלוקה על־פי המין; ואין הם צריכים, אם הם כותבים, לפקפק בעצם גבריותם או נשיותם. עיסוק זה, שאיננו מעוגן עוד בכשרים מוגדרי־מין, יכול מעתה לגייס את שורותיו מ’מלאי' כפול של אמנים פוטנציאליים. והרי כאן אנו יכולים למצוא תוכנית־אב בשביל לבנות חברות, שתחלפנה הבדלים שרירותיים – באמיתיים.

"עלינו להכיר בכך שמתחת לסיווגים שעל־פני־השטח של מין וגזע, קיימים אותם כוחות פוטנציאליים, החוזרים ומתחדשים דור אחר דור – רק כדי לגווע, כיוון שלחברה אין מקום עבורם. ממש כשם שהחברה מתירה עכשיו את העיסוק באמנות לבני כל אחד משני המינים, כך יכולה היא להתיר התפתחותם של כשרים מיזגיים סותרים רבים, בכל מין משני המינים. היא יכולה לזנוח את מאמציה המגוונים לחנך את הנערים ללחום, ואילו את הנערות – להישאר פסיביות; או לחנך את הילדים כולם ללחום.

“תחת זאת, עלינו ליצור את צורת המוסדות החינוכיים שלנו כך, שיפתחו במלואו את הילד המגלה נטייה להתנהגות אמהית, ואת הילדה המגלה נטייה מנוגדת, המדורבנת על־ידי מלחמה כנגד מיכשולים. שום כישרון, שום נטייה, שום חיוניות של הדימיון או דייקנות המחשבה – בל יאבדו את הכרתם מצידנו רק משום שהילד שניחן בהם משתייך למין האחד ולא למשנהו. שום ילד בל יעוצב בקשיחות לדפוס אחד של התנהגות, אלא תחת זאת חייבים להיות לנו דפוסים מרובים. הילד צריך לחיות בעולם, שלמד להתיר לכל יחיד את הדפוס המתאים ביותר לכשריו.”

אולם הסתירה בין ספריה, מביכה, ומסוכנת לשוויון. מי שקרא, למשל, רק את סיפרה “גבר ואשה” ימצא את מסקנותיה שם שונות לחלוטין ממסקנות “מין ומזג” הנ"ל. כשהיא מדברת בעמ' 258 על טעם מקורי וכישרון מקורי של ה"נשים", היא מחזקת דווקא את גישת הסטריאוטיפיות המקובלת, אל כל אחד מן המינים. היא גם אומרת, בעקיפין, שיש ייחוד שונה לכל מין, בכישרון ובטעם, כאופייני לכל אחד ואחד מן הזכרים, לעומת הכישרון והטעם (השונים) של כל אחת ואחת מן הנשים.

ב"גבר ואשה", כשהיא מדברת על שיחרור (שיחרור־כביכול) היא רואה שיחרור במתן אפשרות לאשה לתרום את כישרונותיה לחברה, אבל היא קובעת בפירוש כי קיים שוני בכישרונותיה, וכי שוני זה מתבטא בסטריאוטיפיות, בדגמים קבועים, ותלוי בביולוגיה.

בעמ' 263 (“גבר ואשה”) היא כותבת:

"ייתכן כי בתחומים מסויימים, כגון מדעי־הטבע, המתימטיקה, או המוסיקה הכּלית שבהם יהיה תמיד לגברים אותו חין־סגולה חד־מן־החד, הקובע את כל ההבדל, ואף כי לא תתקשינה הנשים ללכת בעקבותיהם, הנה יגלו הם תמיד את מרבית התגליות החדשות.

“מאידך, עלולים אנו למצוא כי בתוקף חוויית־אימהותן, שאותה נקל להקנות לאשה גם אם חשוכת־ילדים היא, יהיה לנשים יתרון על הגברים כאותם מדעי־אנוש המצריכים אותו סוג־תכונה הנקרא ‘אינטואיציה’, באין אפשרות להפרידו ליסודותיו.”

על אותו “חוש אינטואיטיווי”, ועל אותו “אינסטינקט אמהי”, במובן החייתי של המילים (המורידים בסופו של דבר את האשה לרמה הביולוגית של החיה) דיבר גם פרויד, ומאז – כל הדוברים.

מרגרט מיד סבורה כי הנשים המשתחררות מאיימות לפלוש לתפקידי הגברים, ולהוסיף תחרות ומלחמה (אף־על־פי שניראה לה טיבעי שהגברים פלשו, כדבריה, לתפקידים שהיו בעבר נשיים), ולכן היא שואלת: “אם אין הרפואה גרועה מן המכה” (עמ' 261).

הסתירה בין מסקנה קיצונית כל־כך לבין דיברי עצמה בספר אחר, נובעת מן העיוורון של עולם הנשים כולן – משכילות ולא־משכילות כאחת. היא דוחה את רעיונות השיחרור, מבלי להכירם. הרי אין ה"שיחרור" מבקש לפלוש לתפקידי הגברים, ואין איפוא “מכה” כזו קיימת. השיחרור רוצה מה שמרגרט מיד עצמה רוצה, בסיכום “מין ומזג” לעיל.

הסתירות בדיעותיה הן ה"תיסכולים" של כל אשה חסרת־שיחרור, או משוחררת־למחצה (“מצליחות”, בעיני החברה). אשה כמו מיד היא אשה עם “מעמד”, אבל לא עם “שיחרור”.

גם הרפואה המודרנית מחנכת את הנשים לפחד מפני כל שינוי במצבן. הרפואה נעשתה “מבינה” בפסיכולוגיה. היא יודעת שכל אשה צריכה לדעת מניין היא באה ולאן היא הולכת, כלומר: להסתכל באמא שלה ולחקות ולהזדהות, כדי לחיות כמוה, אחרת יהיה איזה חולי במינים.

כאילו, שוב, היינו אומרים לה שמבלי עזרתו של פרויד לא היינו יכולים להתפתח באופן טיבעי, בצורה נכונה, אשה – כאשה, וגבר – כגבר. האמת היא, שכתוצאה מן הפסיכואנליזם והפסיכואנליזה וכתוצאה של תורת־הדימויים, יצרנו את כל הסטיות מן הנורמה. הרפואה מודה כיום שגם ההומוסכסואליות וגם הפריג’ידיות (קרירות מינית), גם הלסביות וגם הנימפומניות (להיטות מופרזת באשה; אצל גבר אין הפרזה…), הם, במיקרים רבים, בריחה מן הנורמה כתוצאה מלחצים סביבתיים שוברים. ובכל זאת, הרפואה אינה רוצה בשינוי – ומוכנה להמשיך בעיוותים.

“ידיעות אחרונות” פירסם ב־21.3.73 מאמר של ד"ר ב. עמוס, שנקרא “מדוע האשה נכנעת”, ובו הובאו דיעותיהם של זוג מדענים, ד"ר מוריס וורק וד"ר הילארד רוג’רס, מאוניברסיטת קליפורניה – אשר “כמעט שהנחית בניסיונותיו מכת־מוות מדעית לעקרון התנועה־לשיחרור־האשה.” לדעת ד"ר עמוס, גילו שני המדענים את אמריקה, בכך שהזריקו הורמונים נקביים לחולדות הנקבות, “המנהיגות, שגילו את התכונות התוקפניות ביותר. והנה, לאפתעתם, הפכו החולדות התוקפניות והשליטות נכנעות.” בשלב זה הופסקו זריקות האסטרוגן הנשי, והתוצאה – “החולדות השקטות הפכו שוב חולדות שליטות ותוקפניות.”

אין כל חדש במחקר זה. רמזתי עליו לעיל, והוא מובא בכל “מבוא לפסיכולוגיה”. חדש רק הבילבול. הוא מסביר, לכאורה, מדוע האשה נכנעת, וקובע כי כאשר החולדות לא קיבלו הורמון ניקבי, שבו להיות שליטות ותוקפניות. אם כך, האם לא נובע מדבריו שחולדות נורמליות, בלי תוספת הורמונים נשיים, הן שליטות? והרי לא זאת רצה ד"ר עמוס לומר. מה שמזיק ביותר לדימוי האשה המבקשת להשתחרר ממצב נחות הוא השימוש בכל מיני “מחקרים” בצורת הוצאת ה"צימוקים" שניתן לעשות בהם כרצונך כדי להציג אמת בדוייה – בכל מיקרה לטובת חוסר שינוי. ולכן חשוב כאן לצטט את העיתונות, כי העיתונות מציגה ומסבירה את המדע, שאיננו מגיע לציבור הרחב. כך הופכת העיתונות לאמצעי “מחנך”.

ד"ר עמוס יודע, וקובע ש:

"התנועה־לשיחרור־האשה, החפצה להפוך את הנשים לגברים¹, חייבת גם לשנות את השוני ההורמונלי בין גברים לנשים². דבר זה יגרום לשינוי התפקיד הביולוגי של האשה בטבע³, ואשה שהיא גבר תיראה כמו גבר, כולל זקן, שפם וקרחת.

“– – – האם הנשים תסכמנה לכך? האם זה באמת מה שהנשים חפצות? לתנועה האמריקנית לשיחרור־האשה פיתרונים. המסקנה: זכויות לנשים: כן. אפשרויות שוות לנשים: בהחלט כן. אבל שינוי הורמונלי – בהחלט לא.”

(טוב שד"ר עמוס הרגיע אותנו! אחרת היינו מזריקות לעצמנו הורמונים כדי להשתחרר!)

הנזק שממשיכים רופאים לגרום לדימוייה של התנועה־לשיחרור־האשה, הוא כפול: הוא מבוסס על היעדר ידע על דיעותיה, והוא הופך את מלחמתן הצודקת מגוחכת, חסרת־סיכוי, ומייצגת שיגעון כלשהו. הרופאים מסכימים, כאנשי־רוח נאורים, ש"צריך להיות שוויון", אך מזלזלים בתבונת הנשים להעריך נכונה את מצבן.

מאמר כמו זה של ד"ר עמוס הוא דוגמה מצויינת לדרך שבה הרופאים ואנשי־רוח (ולא סתם פרימיטיווים) חוסמים, במאמריהם, את “האפשרויות השוות לנשים”. הם שותפים לצביעות הכללית. יד אחת שלהם דורשת שוויון, והיד השנייח דוחה, כאומרת: ראו איזה שוויון אווילי ומסוכן אתן רוצות! אתן רוצות להיות גברים? – הרי יצמח לכן זקן!

מאמר שני, של רות שרייבר (אף הוא ב"ידיעות אחרונות", 1973), מביא את דבריו של ד"ר אדווארד לווין מהפקולטה לסוציולוגיה באוניברסיטת לווילה, שיקגו. הוא אומר: “בצד הישגיה המרשימים של התנועה־לשיחרור־האשה בעולם המערבי, יש לרשום גם את מחיר ההישגים: השיבוש בהגדרות ברורות של תפקידי הגבר במישפחה ובחברה; השינוי המהותי ביחסו הריגשי כלפי אשתו והתערערות המיבנה המישפחתי המסורתי.”

הוא מנתח באובייקטיוויות ובהיגיון רב, את הבעיות ששיחרורה של האשה יגרום לגבר ולמישפחה. (קשה גם להבדיל בין דיברי העיתונאית לבין דבריו של ד"ר לווין עצמו – אבל אין זה משנה, כי הפירושים לדיברי אנשי־המדע, כפי שהם נמסרים לנו מהעיתונות הם שקובעים.)

כתבה העיתונאית: “להמחשת הבעייה, מביא ד”ר לווין את דוגמת הגבר הכפוף בעבודתו ל’בוס’־אשה. במיקרה זה, מתפתחת, מן הסתם, מערכת יחסים ביורוקראטית של האשה היוזמת והגבר המבצע. מיבנה זה נוגד, ברוב המיקרים, את נטיותיו הטיבעיות של הגבר ואת התפקיד שאותו הוא ממלא ביחס לאשתו ולילדיו. או־אז נוצרת התנגשות בין זהותו המינית של הגבר, ותפקידיו במקום עבודתו, לבין הציפיות והתפקידים שאותם הוא ממלא במישפחתו.

“משום כך, סבור ד”ר לווין, אין כלל מקום לצפות מן הגבר שיהיה בעל ביטחון־עצמי עיקבי ומתמיד במילוי תפקידו הייחודי במישפחה, אם הוא נתון לתנודות בלתי־פוסקות שכאלה, בתחום החברתי והכלכלי. זאת ועוד: לנוכח השיעור ההולך וגובר של גברים ונשים העובדים זה בצד זה בתפקידים מקבילים מתפתחת ביניהם, מטבע הדברים, מערכת־היחסים כבין אנשים שווים־לכל־דבר, ללא כל התייחסות למאפייניהם המיניים."

מכאן עובר ד"ר לווין לפסיכולוגיה:

“– – – החשש מפני הפרידה מן האם, עומד במרכז סבך הבעיות המתעוררות בקשר עם האם העובדת מחוץ לביתה. כאן יש לעשות הפרדה ברורה בין אמהות החייבות לעבוד לפרנסתן, לבין אמהות הבוחרות לעשות זאת מתוך הצורך הנפשי והאינטלקטואלי, וכן מתוך הרצון להשתחרר ממעמסת העבודה הפיסית והמשעממת כלשהו, בבית. לגבי המצב הראשון – הילדים לא יתקשו להבין ולקבל את מניעי אמם, מה שלא כן לגבי המיקרה השני.”

מכל מקום, קובע ד"ר לווין:

“הכנסת הילדים למעונות־יום תעורר לחיים חששות־פרידה, הרדומים בכל אחד מאיתנו, ובמיוחד אצל ילדים צעירים. במידה שאין מתגברים על חששות אלה בעת נביטתם, הם עלולים להתפתח ברבות הימים לאפרעות נפשיות חמורות, שתפלנה קורבנות בשיעורים לא־מבוטלים. טיבעי הוא גם, כי הנשים המעוניינות בכל מאודן בקריירה אישית, תתעלמנה גם מתופעות חמורות אלה, ותראינה בהן – בטעות מצערת – תופעות שוליות ותו־לא.”

אין לך כמעט תקלה ביחסים שבינו־לבינה, שלא האשימו בה את האשה. המאמר הנ"ל של ד"ר לווין מייצג כמה וכמה מהאשמות־שווא אלו. כל טיעוניו של ד"ר לווין הם טיעונים של הבעל הממוצע המתנגד לעבודת אשתו. וכשהבעל מתנגד לעבודת אשתו, מובן־מאליו שגם “הילדים יתקשו להבין ולקבל את מניעי אמם.” בבתים שבהם הבעל תומך בעבודת אשתו, מובן שהילדים “לא יתקשו להבין ולקבל את מניעי אמם.”

מה אומר ד"ר לווין? האם אינו אומר כי הילדים מקבלים את האם דרך עיניו של האב? אם יחדלו בעלים כמו ד"ר לווין לקבוע שאשה גורמת ל"חששות פרידה" אצל הילדים – לא יתעוררו חששות כאלה בילדים!

ד"ר לווין גם קובע בוודאות את התהוות הפחדים הבלתי־רציונליים אצל הילדים; הוא גם מאשים בכך את האמהות וגם מאשימן בכך שהן מתעלמות מתופעות של “הפרעות־נפשיות בילדיהן כדי להשיג בכל מאודן קריירה אישית.”

אשה שיש לה “צורך אינטלקטואלי”, ודאי איננה אדם כה פשטני עד כדי להתעלם מ"הפרעות־נפשיות" של ילדיה. יש לה גם די הבנה כדי לחנך את הילדים להעריך צרכים אינטלקטואליים אצל עצמם, ואף אצל אמם. ילדים כאלה מעריכים את אמם, ומתגאים בה. הם מקבלים את “מניעיה” כדבר המובן־מאליו.

המדע מאיים בכל ה"הוכחות" הללו נגד שינוי בחלוקת התפקידים. כשאת מעמיקה להבין מה בעצם אומר “המדע”, את רואה כי איננו מזהיר את האשה המשתחררת מכך שלא תוכל להיניק או ללדת, אלא, שאם תשתחרר, ישפיע הדבר לרעה על הילדים, או על האהבה.

הבילבול של אנשי־המדע נובע מאי־ידיעת רעיונות השיחרור. השיחרור דואג בעיקר לאשה הנמצאת בבית (עקרת־הבית), מפני שנשים שהן־עצמן עצמאיות אינן צריכות לדאוג אישית להצלחתן. הוא דואג לנשים שאין להן קריירה זולת משק־הבית, והרי אלו רוב־רובן של הנשים. הן לא רק בלתי־מוגנות מצד החוק, אלא הן תלויות בסיפוקן אך־ורק באהבה לבעל, או בשלום הילדים.

כשהמדע מאיים כי השיחרור יפגע לרעה בילדים או באהבה, אין הדברים אמורים בנשים המשתחררות בעצמן (היודעות מניסיונן שזוהי שטות), אלא בנשים שבבית; ותלותן בבעל ובילדים מחריפה עוד יותר כתוצאה מהאיומים ה"מדעיים". לכן גדול הנזק של איומים כנ"ל המופיעים בעיתונות היומית כפירסומת צעקנית המגיעה בעיקר לאוזני עקרת־הבית, שהיא הפגיעה יותר מכל שאר הנשים.

אחרי שאיים ד"ר לווין על האשה העובדת בהרס ילדיה, הוא ממשיך לאיים על הרס האהבה, המושתתת, לדבריו, על השוני הפסיכולוגי והפיסי. “האידיאולוגיה של התנועה־לשיחרור־האשה,” טוען ד"ר לווין, “מכירה אך־ורק בשוני הפיסי ואינה מכירה בשוני הפסיכולוגי. לכן, שימת הדגש על הצד הפיסי־בלבד של היחסים, תניע את האשה לחפש יחסים מיניים בלבד ללא כל מניעים נפשיים – תופעה הרת־סכנות לעצם קיום מוסד המישפחה.”

איזה היגיון יש במישפטו זה של ד"ר לווין שאשה משוחררת תחפש יחסים מיניים לשמם בלבד? הרי כל מאבקה הוא נגד יחסים מיניים לשמם!

מנציחי השוני בסכסולוגיה

הבילבול בשטח “מדע” המין הוא הגדול ביותר. כשהוא יורד אל דפי העיתונות, הוא מתכסה המוניות מזה וסתירות מזה. אין זה סוג המדע האובייקטיווי שמומלץ ללמדו בבתי־הספר, אלא מדע־קלוקל הניבנה על חוסר חינוך מיני. זהו המדע הדואג לכוח־הגברא ומזהיר מפני שיחרור האשה.

מדע המין היורד אל ההמונים ולרמתם מהכרזות העיתונות, מוגש על־ידי חסידי ההשקפה הגברית, הרואה באשה מיצרך מיני. מנקודת־ראות זו המיצרך הוא נקלה, והמין עצמו נקלה.

העיתונות הזולה מטפלת בהרחבה במין מפני שהעיתונות היותר־מכובדת איננה מוכנה להתלכלך בכגון דא. כל עוד החינוך הממוסד פוריטני־מתחסד, כזו גם העיתונות הממוסדת. לכן קורה, שדווקא המחקרים המדעיים במין, זוכים לכיסוי בעיתונות הזולה או ה"צהובה". עיתונות זו, אין בה ניקיון אינטלקטואלי. מסקנותיו של העיתונאי סותרות את המחקר, שהוא מצטט ממנו כדי לסחוט סנסציה.

אחרי שאיימו עלינו שהשיחרור יפגע בילדינו ובאהבה שלנו, מאיימים גם שהשיחרור יפגע בכוח־הגברא של הגבר! אחרי איום כה נורא לגבר, ומכה כה ניצחת ל"שיגעון השיחרור", איזה גבר יסכים שאשתו תתמוך ב"תנועה לשיחרור"?

בשבוע האחרון בחודש מארס 1974, קניתי לראשונה את השבועון “בול”. הפעם בלט הגיליון מן הדוכן בגלל שערו (צילום של מישגל־מאחור) ועליו המילים: גילוי רפואי מיוחד! האשה המשוחררת הופכת אותך לאימפוטנט!"

כותרות צעקניות, ובמיקרה זה חסרות בסיס כלשהו, מסוכנות הרבה יותר ממאמרים רציניים. במיוחד מסוכנות כותרות של עיתונות זולה המיועדת להזנת העין, לא המוח. קהל־הקוראים של עיתונות זו מסתפק בכותרות, ומאמין למילה הכתובה. לכן מובן, כיצד מזיקה דווקא עיתונות זולה או עממית, לדימוייה של התנועה־לשיחרור־האשה, ומדוע מזוהה ה"שיחרור" עם “חופש מיני”.

כאמור לעיל, אין כל קשר בין רעיונות השיחרור לבין החופש המיני. בעוד ה"שיחרור" מדבר על חופש אישי ועל בחירה אישית, מדבר ה"חופש־המיני" על הפקרות, ועל חוסר־בחירה. בעוד ה"שיחרור" הוא תופעה בריאה, והוא מייצג את החופש לחיות חיי־מין בריאים בבגרות נפשית, ה"חופש־המיני" הוא תוצאה של נוורוזה, בחברה נוורוטית.

נשים משוחררות ומין

הפסיכולוג האמריקני מסלו, אשר מרבים היום לצטטו (בקשר לסולם־המניעים שלו), מצוטט גם על־ידי שבח עדן, בהקדמה לכרך “תוכניות־הלימודים־החדשות” שהוצא לאור על־ידי משרד החינוך והתרבות.

אם כך מעריכים גם אצלנו את מסלו, ברצוני להביא את דיעותיו של אותו פסיכולוג על הקשר בין הסקס לבין המימוש־העצמי בנשים. במחקריו, שפורסמו ב־1939 וב־1942 בירחון האמריקני לפסיכולוגיה חברתית, הוא מצא שהנשים העצמאיות, בעלות ה"דומיננטיות", דווקא הן מסוגלות להיענות גדולה יותר בחיי־המין, וזוכות באורגזם מלא. נשים שמצא בהן מה שהוא כינה “הערכה עצמית”, לא היו נשים “נשיות” במובן המקובל (שפיתחו עצמן כנשים בלבד), אלא נשים שביקשו לראות עצמן כ"אדם".

הן חיות בהתאם לחוקים משלהן – הן אוטונומיות בבחירת הכללים. יש להן יותר מן המשותף עם הגברים (של היום) משום שהן מתעניינות באותם נושאים, וטעמן דומה יותר לטעמם. יש להן צורך בקריירה והן מעדיפות לצרף קריירה לתפקידי הבית. יש להן כוח־החלטה, אין הן מתביישות להביע דיעה בפומבי, מפני שאין להן התכונות הנחותות של נשים נדכאות המפחדות לפתוח את הפה מחשש פן יצחקו להן.

“– – – נראה שכמעט כל דחף מיני, מכל סוג שהוא, מתבטא בחופשיות וללא מעצורים בנשים אלה. – – – המגע המיני איננו מתבצע כטכס רציני ומפחיד – אלא כמישחק מהנה, כפעילות חייתית בסיסית רוויית עונג.”

למסקנה דומה הגיע גם דו"ח קינסי, שנערך בקרב אלפי נשים אמריקאיות ב־1953. הוא קבע שנשים בעלות השכלה גבוהה זכו באורגזם כמעט תמידי. מימצאים אלה שימשו כסתירה חותכת לתיאוריה המקובלת, שנשים משוחררות הן לכאורה בעלות סטיות מיניות. ובכן, ההיפך הוא הנכון: גם השכלה וגם קריירה – אלה האמצעים לשיפור חיי־המין!

מתוך העיתונות:

“… ובכלל, איך יכולות הנשים לקבל ייצוג הולם בכנסת ובשאר המוסדות שעה שהן עסוקות מדי ברדיפה אחרי האופנה?” א.ק. “ידיעות אחרונות”, 2.3.73

מדוע מהווה האופנה גורם כה מהותי בחיי הנשים?

מדוע הופך גם העיסוק באופנה, לאיפיון מהותי?

מדוע הופך אותן העיסוק הזה משועבדות?

מדוע ניראה העיסוק באופנה בעיני הגבר כעדות לאי־כושרן של הנשים “לקבל ייצוג הולם בכנסת?”

האופנה משרתת אותה פילוסופיה – כמו השפה והנימוסין. האופנה, כמושג ערכי, הפכה גורם מהותי בחיי האשה. אין לראותה עוד כגורם המשמש אמצעי לסיפוק צרכים פונקציונליים, אלא כביטוי פסיכולוגי של גישת החברה אל האשה – כנחותה, כמובן.

מאחר ש"תורת הדימויים" כופה “נשיות” על האשה, והביטוי לנשיות – ולטיפוח הנשיות – הוא תפקידה של האופנה, מתבטלים כל שאר תפקידיה התועלתיים בפני המניע היותר “תועלתי” של הנצחת ה"נשיות".

מבחינה זו הוכיחה האופנה עצמה, כי אין האשה מחפשת היגיון תועלתי בתילבושתה (בחורף לא קר לה ב"מיני", ובקיץ לא חם לה בבדי־ג’ינס). להיפך: האופנה מתבססת על העובדה ש"נשיות" פירושה חוסר־היגיון והיעדר גישה עניינית־תועלתית, ועל־כן עליה לבטא את חוסר־ההיגיון הנשיי בתילבושות, במיוחד בתקופה שבה החברה מעוניינת להבליט את הנשיות ה"אמיתית". בתקופות כאלה, יש גם אי־היגיון בעובדה שהאופנה אינה תואמת את דרישות האקלים, או את דרישות הכלכלה, או המקום – ובעיקר את העבודה הרצינית.

מדוע חשובה האופנה לנשים

מאחר שהאשה נאלצת להגשים עצמה כ"נשיית", היא מקבלת עליה את תדריכי האופנה המוכרים לה את האמצעים להגשמה זו. אין היא יכולה לערער על החוק הכופה עליה נשיות, ואין היא יכולה שלא לקנות כל מיצרך וכל אמצעי המבטיחים לה נשיות. האופנה מקנה לה את תחושת־ההשתייכות (שאי־אפשר לאדם בלעדיה) בהלבישה אותה כמו כולן, ותחושה זו מעניקה לה את האישור לכך שהיא מקובלת. להיות מקובלת, כמוהו כתעודת־הצלחה. ואין אדם מקבל תעודה אלא אם כן תשובותיו נכונות.

הציות לצווי האופנה, כדי להיות מקובלת, הופך את האופנה לגורם בעל חשיבות מכרעת. החשיבות המכרעת מחייבת ציות עיוור באשה, וחוסר פרופורציה והתפרעות באופנה עצמה. שני אלה הם סימני חולניות. הציות העיוור פירושו השתעבדות. היעדר־החופש באופנה מתבטא בהיעדר הזכות להתלבש באופן אישי, לא־אופנתי, ובעיקר: היעדר הזכות להתעלם מתכתיבי “נשיות”. זכות זו היא חסרת סיכוי לפרט. הוא יכול רק להתעורר מעיוורונו (להשיג מודעות) אבל אין הוא מסוגל, כפרט, לשנות את תכתיבי הדימוי של החברה, כדי שחייו המשוחררים (כתוצאה מהתפכחותו) יתקבלו עליה גם אז¹.

במצב הנוכחי שבו האופנה ממשיכה לשעבד את האשה, גם כשהמציאות מעמידה אותה באור בלתי־מציאותי (כמו “מכסי” באוטובוסים הצפופים), וגם כשהאשה אינה רואה עצמה מתאימה לאופנה זו מבחינת הגיל, או התפקיד, או האופי (כמו “מיני” על חברות־כנסת) – הופכת האשה קורבן של מצב מתסכל.

לכן, מה שעושה האשה כדי “להסתדר” בשטח האופנה, אופייני לכל דרך השלמתה עם התיסכולים שבחייה. בכוח ההתגוננות הטיבעית, היא מקבלת בלב שלם את מקומה של האופנה בחייה, ואינה מתקוממת. הציות העיוור לאופנה הופך איפוא, גם הוא, חלק מן העיוורון הכללי שהאשה שרוייה בו בכל מערכת חייה.

כדי לשרת את עצמה, מחייבת האופנה את הצורך בפיתוח דימיון מקורי. כלומר, האופנה, שהיתה במקורה לכל היותר “אסתטית”, מגשימה עצמה היום כיצירת אמנות, והופכת את יצרני־האופנה ליצרני־אמנות². אם מוצדק הדבר או לא – אינני יודעת, אבל ברור לי כי הפיכת האופנה מאמצעי למטרה (אמנותית או לאו) הביאה עימה אופנה מתפרעת, ואפילו שיגעונית.

ברור לי גם, כי אופנה קיצונית, מתפרעת, איננה יכולה לרדת לרחוב. אופנה קיצונית איננה מתאימה לצורכי האשה המודרנית החייבת לרוץ לסופרמרקט, או “לרוץ” לכנסת. יצירות־אופנה אמנותיות, המצדיקות תצוגות־אופנה (ממש כשם שיצירות אמנותיות מופגנות בתערוכות אמנותיות) אינן מצדיקות את הייצור ההמוני של ה"יצירות" כדי לעשותן נחלת הכלל. גם ה"רפרודוקציות" וגם הדגם המקורי, אינם הולמים את הרחוב. כל זה נובע מכך שהאופנה יצאה משליטתנו וניפחה את תפקידה כדי לפרנס את עצמה. האופנה נבנית על אופנתיות, זה עצם מהותה היום. זהו גם סוד שליטתה. וככל שהיא משתנה ומשתלטת, מונצחות אנחנו, כנשים, כיצורים נחותים שאין להן היציבות, או הצורה, או הזמן “לרוץ” לכנסת.

כיצד מבטאת האופנה את ה"נשיות"?

הנשיות קבעה כי האשה היא חפץ נוי, חסר זהות־עצמית. לזה מתלווים כל התכונות היסודיות הקשורות להגדרת “חפץ”. בפרק זה חשובות להבנת הנחיתות של האשה כחפץ, תכונות עיקריות של:

1) כושר החפץ להביא הנאה;

2) כושר החפץ לשמש חומר ביד היוצר;

3) אי־היציבות של החפץ, בהיותו “כחומר ביד היוצר”.

העובדה שקיומה של האשה כחפץ נקבע על־ידי הגבר מתאשרת במימרת חז"ל: “אשה נאה, דירה נאה, וכלים נאים, מרחיבים דעתו של אדם.” לפי הניסוח:

האשה איננה “אדם”. האשה, הדירה והכלים כולם (מנקודת מבטו של הגבר) הם – מיצרכים, כשהגבר הוא ה"אדם". משותפות לשלושתם גם הסטריאוטיפיות, והסבילות – כלומר, האדם עושה בהם כרצונו. אשה המשמשת בשורה אחת עם חפצים, ודאי שאין לה רצון משלה. אין לה גם “דעת”.

ומכאן נובע:

1) הגבר איננו חייב להיות נאה כדי להרחיב דעתו של “אדם”.

2) הגבר לעולם לא יועמד בשורה אחת עם כלים נאים, שכל קיומם מותנה ביוצר – ה"אדם".

3) הגבר, שאיננו כלי – הוא הצרכן ואף היוצר. “הכלים הם החומר ביד היוצר.”

4) היוצר, במיקרה של האופנה, הוא המעוניין בכך שהאופנה תבטא את גישתו לאשה כאל חומר.

אם ברור והגיוני שהגבר יהא מעוניין באופנה כדי לשמר את עליונותו, פחות מובנת העובדה שהנשים תבחרנה לשמר מצב זה, בלהיטותן אחר האופנה. כמובן, אין הנשים מודעות לשיתוף־פעולה זה, ואין הן רואות באופנה אלא סוג נוסף של לחם שאנו אוכלות.

אכילת האופנה, כמו הלחם, הופכת הרגל. ההרגלים משתרשים ופועלים עוד זמן רב אחרי שהצרכים חדלים מהתקיים. ההרגל להתלבש כ"נשית", נמשך גם אצל נשים מבוגרות שזכו להכרה ולמעמד, ולכן נראית עליהן אופנתיות נשיית זו מגוחכת, ומעוררת בכל חריפותה את הטענה שהציות העיוור לאופנה משעבד אותנו.

עד כמה הופכת האופנה גורם בולם, ניתן ללמוד מסיפור שקראתי בספר “נשים דגולות” מאת הנרי ודנה תומאס, על הפמיניסטית פרנסיס ווילארד.

כאשר נאמה ב־1876 בעד זכות־הצבעה לנשים, היה זה בכנס התנועה נגד השיכר והמיסבאות. כשסיימה לנאום, עלתה על הבמה היו"ר (“ליידי מניו־יורק, בעלת שיער כסוף והדרת־פנים”) ואמרה: “תנועת הנשים הנוצריות למניעת השיכרות איננה אחראית לדברים שנאמרו כאן הערב. אין לנו כל כוונה לטנף את שימלותינו בביצה של הפוליטיקה!”

האולם נסער כשפרנסיס ווילארד ענתה, בו־במקום: “הפשילו, איפוא, את שימלותיכן, והן לא תיטנפנה!” (אגב, הלוחמות לזכות־ההצבעה באמריקה, המציאו באמת את ה"בלומרס" [תחתונים ארוכים תפוחים] כדי ליהנות מניידות קלה יותר. גם בשטח האופנה הוכיחו העזה).

מאחר שעניינו של הגבר בכך שהאשה תיחשב כחפץ, טיבעי שיקבל תכתיבים המבטיחים את שימור דימוי החפץ של האשה, וכן את קישוט החפץ, ואת הבעלות עליו. בכל אלה אין להאשים את הגבר אלא את השיטה כולה, ואת החינוך המקיים כיום את השיטה הזו. אבל, באופן מעשי, הגבר, כמי שמקיים היום את חוקי הבעלות על החפץ, נראה כנשכר היחידי.

הגבר משתף פעולה באופנה, בעצם העובדה שהוא רואה באשתו קניין חסר זהות משהו. מובן מאליו בעיניו שהקניין חייב להיות יפה, כי הוא מעיד על טעמו של בעליו, ועל הצלחתו כמפרנס. לכן קיימת נטייה של הגבר הממוצע (במיוחד בקרב השכבות הפרימיטיוויות) לבחור לעצמו אשה יפה, ולכסות אותה במידת יכולתו ב"עדיים". לא רק בחירתו מוכיחה אז על הזכייה שלו באידיאל, אלא הבגדים והעדיים שהוא מעמיס עליה (ולרוב, הגישה היא באמת זו: הוא מלביש אותה, מכספו) מוכיחים שגם הוא־עצמו האידיאל־שכנגד. לאור כל זאת יש מקום לפקפק בהנחה שנשים חמדניות “מטיבען”, או רכושניות “מטיבען”.

מרילין מונרו, השחקנית מס' 1 של ה"נשיות" האמריקנית, המשיכה כל חייה להעמיד פני מאושרת, טובלת בסקס ובפרוות. העמדת הפנים (ה־role playing) והפרוות החניקו אותה למוות.

חוסר־הזהות המונצח באופנה

השיעבוד לאופנה מתחייב ומתאפשר רק תודות להגדרת האשה כחפץ, וכחסרת זהות משלה. האידיאל של ה"נשיות", כאמור, הוא סגולתה של האשה להתבטל בפני זהותו של הבעל. לאחר הנישואין בטל שמה מן הבית. היא הופכת הגברת בן־יוסף ברגע שהיא נישאת לאדון בן־יוסף (אפילו אם איננה “בן”, היא קרוייה “בן־יוסף”). לעולם לא להיפך. אם הוא גם ד"ר או רב, אפשר שתזכה להתעלות דרך הבעל ולהיקרא “גברת דוקטור” או “הרבנית גורן”. (כך קורה, שהדת ההלכתית, שאיננה מכירה בהסמכת האשה כ"רב", מעניקה תואר “רבנית” דרך הבעל…)

על חוסר־הזהות של האשה דובר לעיל בהרחבה. פרט זה מודגש כאן כדי להסביר את ניצול חוסר־הזהות של האשה בתחום האופנה. העובדה שאין לאשה זהות משלה מאפשרת, ואף מחייבת, קבלת אישיות מבחוץ. אם לא מן הבעל – הרי מן האופנה. ה"אישיות" מוסברת באופנה באופן מעוות, שנאמר “הלבוש הוא האדם”. מכל מקום, תודות לחוסר־הזהות של האשה חופשית האופנה להשליט עליה מיני “אישיות”, ומיני “טיפוסים”, בשם צו האופנה. “המראה החדש” מתבטא תמיד בשינוי של אידיאל החיקוי, שהוא מעין אב־טיפוס ממין נשיי. במידה שהטיפוס הוא קיצוני, מתבטא “המראה החדש” במונחים של “הצעקה האחרונה”.

האופנה איננה משנה רק את השימלה. תמיד מתחולל שינוי מקביל בנעליים, בארנקים, ובעיקר באיפור. לאחרונה, למשל, כשהוכרז על שיבה למראה האשה ה"אמיתית", נתקבלו גבות העיניים דקות ומקושתות, לפי קו־הגבות הדקיק של מרלן דיטריך, והפה – אדום כדם ומתעגל בצורת הלב, בעזרת פילאי האיפור.

כל זה, בתיאום עם רצונו של האופנאי, ועם זה של הבעל – ששניהם נשכרים מכישרונה של האשה להשתנות.

גדעון אוברזון, האופנאי המצליח ביותר של ישראל, הכריז על טעמו ורצונו זה, בסקרו את אחד האוספים האחרונים שלו, בקטע־העיתון ששמרתי. הוא אמר:

“– – – בתיכנון הדגמים לא ניסיתי להתחכם, ולא השתדלתי ליצור דגמים דרמאטיים, אלא העדפתי את המראה הטיבעי, אך עם הרבה ואריאציות, ומערכות־לבוש שונות. אני לא רוצה שהאשה תיראה אותו דבר מהבוקר עד הערב, ובלילה. בכך יסכימו איתי גם הרבה גברים.”

ואומנם, יסכימו. אך הדבר מחייב שיסכימו גם כי הטעם הגברי הופך את האשה שחקנית (“אלף ראשים לה”) המשתנה לכבודם, יחד עם הלבוש.

בהתאם לכך, מביאה עימה האופנה יחד עם השינויים גם את התווית של האופי או הטיפוס החדש, הנראים למתכנן־האופנה כאידיאל עונתי. האידיאל קשור כמובן בהלכי־רוח כלליים באותה תקופה, אבל לא זה חשוב לענייננו, אלא העובדה שהאידיאל מוטבע מבחוץ על האשה, ורק על האשה.

קשה להאשים את האשה, אם היא קונה את האופנה המשווה לה את מראה האידיאל שהרי החינוך מדגיש בכל דרך את הצורך להזדהות עם מודל־חיקוי נשיי, כדי להפוך אשה. הדאגה ל"נשיות" כה גדולה היא, עד שאפילו לבוש גברי נמכר לנשים כ"נשיי". כך מוכרים לה את אופנת המכנסיים, וכך מוכרים לה את אופנת “מראה איש־החלל”³. יחד עם כל מיני ה"מראות" הנשיים המסורתיים: “המראה החתולי”, “המראה הבובתי”, “מראה התינוקת”.

מאחר שביסודה נוטלת לה האופנה זהות אישית, אין היא מסוגלת גם להעניק זהות. והסתירה בין חוסר־זהותן לבין הזהות המוכתבת ב"מראה" הופכת תיסכול. במיוחד מתסכלות אופנות של “מראה” שאיננו מותאם לשום מודל מוכר. כמו, למשל, “מראה המיסתורין”⁴, או מראה “האשה הגורלית”⁵ (ה"פאם פאטאל"), או המראה הנמכר תחת הכותרת “מראה האשה־המתוחכמת”. רק לאשה ש"דעתה קלה" אפשר למכור תיחכום דרך שימלה, בצורה כה מתוחכמת.

מכל מקום, המראה האופנתי של אשה מתוחכמת זו, אף שהוא מופיע בכל התקופות, מייצג איזה אידיאל מפוקפק ובלתי־מובן, ועל כן הוא הקשה ביותר לחיקוי.

לאור שינוי האידיאלים מתחוללת אי־יציבות באופנת הנשים, ומתחייבת מכך גם ראיית האשה כבלתי־יציבה. במישחק־שקר זה אין אפשרות להיעצר בחצי הדרך.

מוטב לחברה להאשים את האשה באי־יציבות, מאשר לראות באופנה את הגורם לאי־יציבותה שהרי זה ממילא לטובת הגבר, הממשיך לפקפק בזכותה לייצוג בכנסת, והוא גם לטובת הכלכלה. שהרי אי־היציבות מאפשר שיגשוג וריווחיות כלכלית, וניפוח מתמיד של תעשייה שלמה, בעולם כולו, המעסיקה מיליוני מוחות וידיים⁶.

גם מניסיוני האישי הריני משוכנעת, שהאשה אינה אלא קורבן מבולבל הנופל בין דפי האופנה. היא מקבלת על עצמה להתלבש כפי שדורש “המראה החתולי”, ותוך־כדי־כך משתדלת ליצור שלמות במראה הזה, גם מבחינת הצבע, התוכן, הצורה (“זה הולך עם זה”, “זה משלים”), ועם תהליך הרכבת התילבושת על־פי הנושא היא נעשית מבולבלת ומוטרדת.

מאז ומתמיד הציקה לי התחושה שהאופנה כופה עלי איזה “מראה” מוכתב, שאיננו שלי באמת (“זה לא אני!”). אבל באותה מידה הייתי מוטרדת מפני שלא ידעתי איזה לבוש כן שלי באמת.

המצב המבלבל והמטריד הזה, שתמיד מצאתי עצמי נתונה בו לגבי כל שינוי קיצוני באופנה, הוא אופייני לכל הנשים. גם אשה שזכתה להתגשם במיקצוע “גברי”, כמו “איש־מדע”, למשל, חשה עצמה מפוצלת. בפיצול זה, אישיותה המדעית היא שנייה ומישנית לגבי ה"נשיית". על־כן, האופנה של אשת־המדע היא אופנת כל הנשים, ואם זו דורשת “חתוליות” – תהא “חתולית” גם היא. אשה – היא הכל (גם חתול), והיא לא־כלום.

האופנה הופכת ערך

למרבה המבוכה והבילבול, האופנה איננה רק מכתיבה לנו, חדשות־לבקרים, מראה של חיה רכה, או של בריז’יט בארדו, אלא גם הופכת ערך המכתיב את העיסוק. בחברה מתלבשים כדי “להופיע”; מתלבשים באופן שונה לכבוד אירועים שונים. מתלבשים אחרת במישרד. אחרת בבית. אחרת בערב. בחוגים מסויימים אין כל אפשרות להופיע בחברה פעמיים באותה שימלה.

המעמד הערכי שהאופנה זכתה לו, בא לידי ביטוי בעובדה שהיא מאצילה מערכה גם על האירוע. כשמתלבשים לכבוד הארוחה (גם כשאוכלים בבית), לובשת הארוחה גם היא ערך.

בכל ההתעסקות באופנה (בתפירה, בהרכבת האביזרים, בחיפושי ה"דוגמה"), הנמשכת לפעמים שבועות וחודשים, מתבטאים היטב מקומה הנכבד של האופנה בחיי האשה, והערך הרב שאשה מייחסת להופעתה החיצונית.

כל זה אמור אך־ורק לגבי האשה. לגבי הגבר (שיש לו אישיות) קיים תהליך הפוך בדיוק: כאדם, הוא תמיד אותו אדם. אי־השוויון מכתיב את האופנתיות רק לאשה, ורק מן האשה נבנית האופנה מבחינה כספית אנוכית טהורה.

הגברים לעולם אינם משתעבדים לאופנה. הם אופנתיים במקצת, אבל בלי שינוי יסודי בהופעתם. לעולם אינם מופיעים כמו מישהו, או משהו – לא כחתול, ואפילו לא כזאב.

האופנתיות של הגבר קשורה בגורמים חיוביים של שיקולי אסתטיקה, ניקיון, נוחות ויציבות. במידה שחלים שינויים הרי הם קלים בלבד, ומתבטאים בדברים של מה־בכך, כמו רוחב העניבה, או אורך המיקטורן, או תוספת ציבעוניוּת.

כמובן, בפרק זה מדובר על אופנת המערב (לפי שגם ה"שיחרור" מתבטא בחברה המערבית). קיימת כיום, במערב, נטייה מודגשת של הגבר להתגנדרות ול"העזה" בלבוש, אולם יש הבדל מהותי מאוד בין האופנתיות של האישה לבין האופנתיות של הגבר, שהיא בראש־ובראשונה ביטוי לאי־תלות באופנה⁷, הגבר הממוסד איננו משתנה בלבושו; ובפרק זה אני משווה את אופנת הגבר הממוסד עם אופנת האשה הממוסדת.

הפיכת האופנה מתפקיד־עזר לערך בפני עצמו, מתאפשרת לא רק מפני שהתלות באופנה הפכה משמעותית, אלא מפני שהאופנה פותחת לפני האשה שטח־פעולה.

ההתעסקות באופנה משמשת לאשה מקור בלתי־אכזב לניצול האנרגיה ולביטוי היצירתיות שלה. מבחינה זו היא משמשת תחביב – תחליף או פיצוי על היעדר המיקצוע. ואומנם, במיוחד לגבי נשים החסרות מיקצוע, או בקרב נשים שאין לחן חובות בית וגידול ילדים, מתפתח שיממון שניתן להפיגו במקצת על־ידי שאיבת תוכן מעולם האופנה.

ההתעסקות באופנה בצורה מופרזת, כבתחליף־מיקצוע, יש לה גיבוי בעולם. מקובל שנשים הבונות את תילבושתן ניבנות דרך התילבושת. הן יכולות אפילו לזכות בפירסום ובפרסים בזכות לבושן.

הפיצוי שהאשה מוצאת בעולם האופנה, מביא בעיקבותיו ניפוח מוגבר של התילבושת, וצידוקו. בדומה לפיצוי שהאשה מחפשת, ומוצאת, בתפקידי הבית, מביא בעיקבותיו ניפוח האופנה להיטות לדברים שבחומר – לרכושנות ולראוותנות. באותה אידיאליזציה של הפיכת הבית לארמון, הפך הבגד “אמנות”.

ניפוח הצרכים והתפקיד (גם בכלי־הבית וגם בכלי־הלבוש) גורר ניפוח תקציבים תמידי וצימאון תמידי לקניות, שאינם פוסקים לעולם.

הגברים מאשימים את הנשים לא רק במצב הנ"ל, אלא גם בהתמסרות לאופנה כתחליף ללהיטות מינית. קרוב לוודאי שאשה המאוכזבת מחיי־המין שלה (דבר צפוי בהיעדר השוויון), תחפש פיצוי גם בעיסוקי התילבושת. אבל במידה שמתהווה הצורך בחיפוש אחר פיצוי, הסברתי כי הדבר נובע מחיפושיה אחר משמעות בתפקידיה הנשיים.

אם האופנה, לדעת הגבר, מבטאת פיצוי על היעדר מין, הרי בכך הוא מאשים את עצמו. כי יחסו אל האשה כחפץ מיני, המית בה את המין.

בשנים האחרונות, בהשראת חופש־המין, ביטאה האופנה את הגישה החופשית אל גוף האשה בחשיפת רגליה ותחתוניה, באופנת ה"מיני", לתועלת הגבר. בכך ניתן פירוש מסולף לחופש המין, שכאילו דרש כי גוף האשה יהיה גלוי וחופשי לכל דורש. גישה מסולפת זו מצאה חיזוק ב"גלולה", ששיחררה את האשה מפחד הכניסה להריון. הגלולה גם העניקה מעין אור ירוק ליחסי־מין, משהפכה אותם למישחק בלתי־מסוכן. בתקופת ה"מיני" (שאני רואה בה ביטוי אופנתי לחופש־המין כאידיאולוגיה של המתירנות) חלה, לראשונה, העברת הדגש של האופנה מן האשה המבוגרת אל הנערה. בשנות השישים המאוחרות ותחילת שנות השיבעים, הפכה האופנה לאופנת נערות. היא חשפה לא רק ירכיים אלא גם את הטבור, או המותניים. לפני־כן הופיעו גם אופנות יותר קיצוניות שחשפו לחלוטין את החזה (Topless) או אפילו את כל החלק התחתון (Bottomless) אף כי רק במועדוני־לילה.

כיום ממשיכה האופנה בחשיפת הטבור או החזה באמצעות ביטול החזייה, ובאמצעות אריגים רכים צמודים לחזה, או באריגים שקופים החושפים אותו לגירוי־יתר.

מאחר שהאופנה בשנים האחרונות היא במקורה אופנת נערות, הריהי רווייה סממני מרד בכל לבוש מסורתי, “הגון” ו"מוסרי". מעניין לציין כי אותן נשים, נערות, המתנגדות לנשות ה"ליב" (המשליכות לכאורה את החזיות), עושות ממש אותו הדבר – אבל לפי צו־האופנה.

משום כך נראתה לי הנהייה כעיוורת אחר האופנה במיוחד בתקופה שבה נשים בנות חמישים, רציניות ו"ממוסדות", קיבלו על עצמן את אופנת ה"מיני" של הנערות. רגליהן המגויידות עוררו בי מבוכה ורתיעה גם־יחד. הפליא אותי שהדבר לא עורר כל התרעה ציבורית או פרטית (אופנה החושפת את גוף האשה בצורה מעליבה, ומציגה את השלילי בהבנת חופש־המין, ודאי סיפקה די חומר להתנגדות). נשים מבוגרות ומיושבות, שכבר עברו את כל שלבי המין, לא הבחינו מה עוללה למראיהן אופנת המיני – והמין – מפני שמעולם לא הסכינו לראות כיצד הנציחה האופנה את היעדר עצמאותן.

אופנת צניעות

תופעות של חשיפת הגוף באופנה (כתופעות של חברה חולה) גרועות ממש כמו כל אופנות ה"צניעות", האופייניות לחברות החולות כתוצאה מחסך־מיני, או מראיית המין כחטא.

לבוש האשה בימי־הביניים, לבוש המוסלמיה, לבוש הנזירה, לבוש היהודיה הדתית, המסתירה את שערה תחת פיאה נוכרית, או את ראשה המגולח תחת מטפחת־משי – כל אלה מבטאים גישה שמרנית “מוסרית”, הגורסת שגוף האשה מעורר חטא.

עדות לגישה זו אנחנו מוצאים באופנת חגורת־הצניעות, שבה נעלו האבירים את נשותיהם לתקופת מסעותיהם.

גם כיום עדיין קיימים שבטים אפריקאיים⁸, בהם נעזרים הגברים היוצאים לתקופה ממושכת מן הבית, בעיקרון דומה: בשבטים אלה מזמינים הבעלים קרובת־מישפחה, התופרת בחוט ומחט (!) את פתח הפות של האשה. הכאב הוא כה גדול, עד כי מובטח לבעלים, שהנשים לא תתפתינה לבגוד ולעבור מחדש את עינויי הסגירה.

באחד העיתונים נתפרסמה לפני כמה שנים הצעה של אופנה מודרנית לחגורות, בהשראת “חגורת הצניעות”. הציורים הדגימו חגורות מותן, שנתחברו אל רצועה נוספת (בין הרגליים) שחיברה את החזית אל הגב. החגורה נראתה כמין רסן של סוס, וקושטה בכפתורי־מתכת והופיעה בחומר מתכתי, לא רק בעור. רעיון החגורות הללו לא נקלט (ייתכן כי הסיבה נובעת מאי־הפופולריות של הצניעות בתקופה של מתירנות מינית). מכל מקום, בעצם הרעיון של הצעה אופנתית כזאת יש כדי להוכיח עד כמה משחקים יצרני האופנה בגופה של האשה, ועד כמה הם מזלזלים בו. ברור להם שהאשה אינה מתנגדת לכך.

אומנות הסד

כל האופנות ממשיכות להגביל את האשה. ההגבלה מתבטאת באורח גופני, וכתוצאה – גם נפשי. הסינים נהגו לשים את רגלי הילדה בסד, כדי להגביל את צמיחת כפות הרגליים. המטרה להשאיר את הרגליים “קטנות” – הושגה.

גם סרח השמלות של הדור הקודם, ומיני מחוכי־השרוכים שנועדו לכפות על האשה מותן צרה ושברירית, לא נולדו אלא כדי ליצור דימוי של אשה צרות ושברירית בכל המובנים. גם ההמחשה הציורית של עצירת־הנשימה כדי להדק את מחוך המותניים (כמה פעמים ראינו זאת, בחיוך, בסרטים!) מבטאת את שיתוף־הפעולה (הפאתטי והטראגי) של האשה בתהליך עצירת־הנשימה שלה.

כך גם נעלי הפלטפורמה, שלכל הדעות אינן “יפות” או נוחות להליכה. אם גם לא מוצהר שנועדו להגבלת האשה, הן נראות כאילו נועדו לכך – ועל־כן האמת היא שאכן נועדו לכך. כל האופנות הנראות כמגבילות את האשה (כגון ה"קרינולינות", המחוכים או תחבושות־הרגליים), אומרות שהמגמה היא הגבלה זו ממש.

כך נוצר פארדוכס בגישת החברה אל האשה: כופים עליה נעלי “סד” למיניהן – נעלי־עקב, נעלי־שפיץ, או סוליות “פלטפורמה” – ואחר־כך באים אליה ב"עובדות" המוכיחות שאין היא מסוגלת (או ראוייה) לרוץ.

האופנה בישראל

לא מן הנמנע הוא כי ישראל, המחפשת זה שנים אופנה “ישראלית”, תוכיח חרות גם בניתוק התלות באופנת פריס ורומא – הנראית על הישראליות כמו אופנה מלאכותית ההופכת נערות מיושבות לנערות מטופשות – המחפשות הבלים.

אופנה “ישראלית”, תהא אשר תהא, צריכה להיות מודרכת בשיקולי המעשיות והעצמאות האופייניים לכל דרך הקמת המדינה. שיקולים אלה יבטאו גם את הצורך בשיחרור האשה ממראות מזוייפים. לא “מעיל־מידבר” נחוץ לנו, ולא גלימות “משכית” או שמלות־תימן, המחפשות כולן את האופנה ה"ישראלית" אצל הערבי או הבדואי במידבר, שאיננו “ישראלי” ושאשתו עדיין יושבת־אוהל.

שמלות “מיני” או גלימות מן ה"מיזרח", לא תעזורנה לנשים להטות שכם לעול הכלכלה של ישראל, או בשינויים הפוליטיים הדרושים היום, מפני שהן הופכות את הנשים בישראל לנשים כמו בכל העולם, בלתי־מותאמות למציאות. אם תסתכלו בירחוני־אופנה, או אפילו במדורי הנשים המתפרסמים בעיתונות הנשים בישראל, תראו כיצד הופכת האופנה הבינלאומית גם את הנשים הישראליות לשחקניות־במה, בתפקידים משתנים, לרוב עם איפור הולם, ולרוב המבט הוא נטול־זהות במיקרה הטוב, או תינוקי־מטומטם – במיקרה הגרוע.

הירחון “את” הציג באפריל 1972 שלוש רקדניות מרקדות ריקודי מלחי־ים, בתלבושת “מראה המלח”. הרקע – צילומי אוניות ישראל. בגיליון אחר, ב־1974, הציגו שתי שחקניות ושחקן ישראלי פופולרי, את המראה החדש של 1974, שהוא חזרה לגיל־החיתולים, אם לשפוט לפי מבט־התינוקת. כסף רב הושקע בתיפאורת הבמה ובהזמנת השחקנים, כדי לשכנע אותנו שגם אנחנו יכולות להיראות (כדיברי העיתון) “כמו במחזמר מקורי של אופנת המלחים”.

כיצד להיראות כנשים במחזמר, אפשר ללמוד גם מתוך עיון בירחון־הייצוא של החברה הישראלית לתערוכות ולירידים, הנקרא “אופנת ישראל”. בהוצאת אביב־קיץ 1974, בירחון הייצוא, הנשים הישראליות הן כולן נשים זרות – לרוב ממעמד ה"עילית". כשהן משחקות גולף – התיפאורה היא סקוטית; כשהן משתרעות על החוף – התיפאורה היא הוואית; כשהן שזופות – הפרצופים של בנות “ישראל” הן פרצופי גוגן מטאהיטי. האשה בעמ' 80 היא העתק־חיקוי של מרילין מונרו; שפתיה פעורות במקצת, וגופה טובע בפרווה. הנשים העירוניות הן נשים “עובדות”, כמובן: אחת מהן אפילו ניצבת על סולם, ואחדות עם עיפרון בידיהן. האשה־התינוקת נהנית מן הבטלה (בעמ' 53, או 55) לפעמים עם כובע של תינוקת בת שבועיים, ולפעמים עם פרח ענקי על כל הראש. ה"בייבי־דול" הישראלית, ונשות ה"סאפארי", מוכיחות עד כמה יכולה כל אשה “ישראלית” להיות אשה־תינוקת כמו בריז’יט בארדו, או אפריקנית כמו מלכת שבא.

יותר מכל מדיום אחר, יכולה תעשיית־הסרטים לשמש ראי למצב האשה. כמדיום המשתמש במצלמה, הסרטים הם תצלום המציאות. מציאות זו משתקפת בסרטים יותר מאשר בעולם הציור, או הסיפרות, או התיאטרון, מפני שהצילום בעזרת הקול מאפשר לקלוט בדיוק, ומהר, באיזה עולם מדובר; ומפני שהסרט הוא כיום אמצעי־בידור המוני, אשר תפס במידה רבה את מקומה של הקריאה. הסרטים מנציחים ספרים, ומחזירים לנו את עולם האתמול, ובכך משמשים הסרטים הישנים כחיזוקים, המתנים בנו מחדש את התדמיות ה"נשיות־גבריות" שיכולנו כבר לזרוק לסל כבלתי־נאמנות למציאות ההווה.

אני גדלתי על סרטים, כבריחה¹ – יותר מאשר על ספרים. הסרט משפיע כזריקה מהירה; וכשאדם רוצה בבידור, הוא זקוק גם להרגעה, או לבריחה, והוא זקוק לזה מהר. אם הבידור בסרטים טראגי, או מציג עולם של משוגעים, או עולם של דימיון – הרי זה העולם שעליו חינכו אותנו בסיפורי בעלת־האוב, חומות־יריחו, רצח־האב, רצח־האח, בר־כוכבא על האריה, ואליהו מחייה־המתים. כנערות, חונכנו להתנחם מן העולם הזה על־ידי אגדות “ליכלוכית”, ובת־המלך הנישאת אל הסוס הלבן בזרועות הנסיך.

חונכנו שהעולם הוא אגדה, או קירקס או גיהנום; שהעולם הוא מסוכן ומפחיד ביסודו, והחינוך “עידן” בנו את היצרים ה"נוראיים" שכפו עלינו המבוגרים.

החינוך על־פי העבר (כאמור בפרק “החינוך”), הכשיר אותנו לקלוט גם את ה"מציאות" של הסרטים. בלענו סרטים כמיפלט. ברחנו אל אולם־הקולנוע החשוך, כדי לחיות שם את חייהם של אנשים אחרים. כשבכינו – בכינו, לכאורה, על טראגדיות של אחרים, אבל באמת בכינו על עצמנו. במובן זה, הסרטים הם השקר הגדול בחיינו. אנו בורחים אליהם מעולם רווי־פחדים, ומוצאים שם אותו עולם עצמו – ואולי מכוער עוד יותר, מפני שהגאונים שבבמאים הם, כידוע, בנים בלתי־מאוזנים של “ילדות קשה”, שחונכו על־ידי דת אימתנית ועל־ידי אם חונקת (“יוקסטה” – אמם של הגאונים).

סירטי שנות תעשיית־הסרטים הראשונות הציעו לנו בריחה אל הרומנטיקה; סירטי שנות השישים והשבעים מציעים לנו בריחה אל עולם של סטיות.

מכל סכנות הקולנוע, גדולה ביותר סכנת האשלייה שהוא מעניק לילד, כאילו זה, כביכול, צילום המציאות האמיתית. החינוך לפחדים בלתי־רציונליים מתעמק, איפוא. תמונת ה"מציאות", היא צילום בזווית מסויימת: לעיתים עקומה, לעיתים של במאי חולה – אך כל זה לא ידוע לילד, או לאדם הפשוט, או לאיש־הדת הקנאי. העובדה שישראל מאכילה בטלוויזיה את “עמך” – כולל ילדים² – בסרטים הישנים, איננה משנה לגבי תמונת ה"גבריות" או ה"נשיות", שהיא אחידה וניצחית; אבל היא מחזקת את חינוכנו על־פי העבר. דבר מכל זה איננו מתאים לרחוב הישראלי או למאבק הנוכחי בארץ, להכניס נשים עצמאיות לעבודות־חירום מודרניות.

למה נמשכנו כל־כך אז, לפני כשלושים שנה – והיום, אחרי שלושים שנה – אל המסך? מפני שהחיים עצמם לא היו “שלנו”. אותו חוסר־מעורבות המתבטא בחינוכנו היום, היה קיים גם אז. ההורים בישראל מדברים היום על ה"חלוציות" שלהם. אך כמה מהם היו באמת חלוצים?

כנשים, לא חונכנו איפוא מעולם למצוא כוח בתוכנו, ולכן חיפשנו עולם טוב שאיננו מחייב אותנו לחשוב על חובות שאין בנו הכוח למלאם. בעולם זה של הקולנוע, כמו בסיפרי־הקריאה, היתה הגישה: תנו להמונים בריחה מן המציאות, תנו להם מציאות אחרת! עולם רומנטי של חלומות־פז, או עולם אכזרי המאפשר לבכות. עולם של שאול, של תת־מודע, מודחק ועמוס חרדות, עולם של אימפוטנטים. עולם של ה"בלתי־נורמלי", שנמכר לנו כעולם נורמלי!

יש חפיפה, כמובן, בין מקומה של האשה בחיים ובבית, לבין דימוייה בקולנוע. בעולם של הרומנטיקה, בעולם הפשע, בעולם השיגעון – הדימוי של האשה הוא בן שלוש פנים: הבתולה, חתולת־המין והאם – כולן כמיצרך.

בכל עולם הסרטים כולו, אין כמעט אשה אחת שהוגשה לנו כאשה שיש לה סיכוי מחוץ לבית (כולל השוטרת ב"איירונסייד"). אדרבא, נשים עם היגיון או עם שתי רגליים על הקרקע – הפסידו, לפי סיפורי־הבדים. סקרלט או’הרה מ"חלף עם הרוח" (שאיננו מתיישן מאז מיררתי בבכי על גורלה של סקרלט לראשונה, לפני כשלושים שנה) היא דוגמה אחת. אשלי, האינטלקטואל־הרגיש, איננו רוצה בה. רט בטלר, האלים והגיבור – מוכרח היה לכבוש אותה בסערה. למרות זאת, היא טיפוס “רע” – כי היא מעשית וחכמה. היא איננה אמא טובה. היא איננה “נכנעת” די לסקס שהציע לה בעלה³ – ולכן הוא עוזב אותה.

העובדה שהסרטים אינם מעודדים אשה הרוצה לצאת לעבודה, מתאשרת בעיקר מעובדות חייהן הפרטיים של ה"כוכבות", אותן אנו בולעים מירחונים למיניהם. והרי חייהן הפרטיים של ה"כוכבות" מאשרים גם הלכה־למעשה, שאי־אפשר להישאר נשואות כשפוגשים בכל־כך הרבה פיתויים. דווקא הכוכבות הגדולות, ה"עצמאיות" – כמו אליזבט טיילור – התגרשו לא פעם אחת, אלא חמש! ואפילו שטוחות־החזה, כמו אודרי הפבורן, התגרשו. גם ילדות־תמימות כמו ג’ין סימונס וחתולות־מין כמו בריז’יט בארדו, וגם קדושות כמו אינגריד ברגמן. לכולן הזיקה הקריירה!

הפיתרון של הדתיים הוא לא להראות דבר. אבל פיתרון יותר מדעי, ויותר יעיל, הוא לתקן את דימוי השקר של האשה־העובדת, ואת דימוי־השקר של אשה נשיית, ולהבין עד כמה מפריעים הסרטים לתיקון דימוי זה.

אנו גדלים על תרבות סרטים המציגים גם היום אשה מאזוכיסטית, נכנעת, או חושנית, או רעה. כולן תוצאה של ה"נשיות".

ב"אנקת גבהים" – אחד הסרטים שהשפיעו ביותר על הדור שלי – קטי, הגיבורה, גוססת־סובלת (מפני שוויתרה על האהבה האמיתית), וב"רבקה" – ג’ון פונטיין כל־כך בטלה ו"נכנעת", שאיננה יודעת עד סוף הסרט שבעלה אהב רק אותה ולא את רבקה. קטי – ב"אנקת גבהים" – מעודדת את אהובה: “לך, וכבוש בשבילי את העולם!” (לא עולה על דעתה לכבוש אותו בעצמה!) אבל ג’ון פונטיין בדרגה פאסיבית עוד יותר – היא אפילו לא מעזה לדבר עם בעלה על העולם (שלו) או על אהבתו הקודמת, אפילו אם הדבר הורס את עצביה (ואת עצבינו), במשך שעתיים של הסרט. הכניעה של הנשים, הפאסיביות, הטימטום – בנו אותן כאלילות בעינינו.

מה שאנו רואים כיום – בעזרת הטלוויזיה – מחזיר לנו אותם “חיזוקים”: נשים – “אלילות” של העבר. לפני כמה שבועות, למשל: סרט על עקרת־בית עם בית גדול, רעש, ילדים, סבתא, ו"ג’וק" בראש: רוצה לכתוב. אין לה פינה משלה בבית הענקי, כי את העלייה היא חולמת להריק כדי לסדרה כחדר פרטי לבעלה – שאיננו זקוק לו. בכל זאת היא מצליחה לכתוב ספר. היא מתפרסמת, ואז המו"ל מספק לה חדר מיוחד במלון מפואר: “הנה, שבי ותהיי סופרת.” אבל לא – היא חוזרת הביתה, אל הכיור והרעש, אל העבודה האינסופית של ניקוי – כי רק בתוך עולם כזה (“טיבעי” לכל אשה) אפשר לה לחיות. היא יכולה בו, ורק בו, גם להיות “סופרת” – ועובדה: מאז הם חיים באהבה ובשלום עד עצם היום הזה!

וסרט אחר: “לה סטראדה” של פליני, הגאון. מוסר־ההשכל: נישואין הם משהו שאי־אפשר איתו ואי־אפשר בלעדיו: אשה־נמלה מאזוכיסטית “נדבקת” אל גבר בעל שרירים העובד בקירקס. הוא אינו רוצה בה לנישואין, אבל לא מרשה לה ללכת ממנו. היא איננה מעזה לצאת מן החור שלה. כשהיא מוצאת פעם כלי־נגינה ישן אצל נזירות – והן מגלות שיש לה כישרון־נגינה נפלא – הוא (הגבר) משתיק אותה ואת הנזירות בנזיפה. כל אחד מהם הורג את האחר וכל אחד מהם אומלל – זהו עולמו של פליני. אומלל ומאמלל.

את גישתו של פליני לנשים ראיתי השנה בשנייה בסרט שנתפרסם מאד בשנות החמישים: “שמונה וחצי”. על פליני כתבו ש"בגלל שלל האפשרויות האנושיות שהוא מציג בסרטיו הוא מהווה כתב־סניגוריה על החיים.“⁴ בעיני, עולמו של פליני הוא עולם מכוער ורקוב, ושום דבר בו אינו נראה לי בריא. בתוך עולם זה, הדת אינה מושיעה והאשה אינה מושיעה (לגבר־הצרכן). שניהם מעוותים באותה מידה. בסירטו “שמונה וחצי” קיימים כל סוגי הנשים – וכולן מכוערות. אף אחת מהן אינה משוחררת. פליני, הגבר ה”גברי", רואה בכל הנשים שבסרט כמו גלריה של גופות, להנאתו.

הנשים פינקו את פליני. או להיפך. זהו סיכום של אדם המורגל לטרוף בהן כבקלפים, או של אדם מורעב מאיסורי הדת הקתולית, הרואה אותן כיצורי־שטן. אף אחת בהן אינה אנושית. כולן כאחת גושי בשר־סקס מטומטם, ועבדות. האשה החוקית, הנראית בתחילה כאשה עצמאית, בעלת כבוד, חוזרת אליו כדי “להבין ולסלוח” – ו"לקבל אותו כפי שהוא." (בתנאי שהוא “יעזור לה”, מפני שהוא הרי חכם והיא כנראה טיפשה.) יש גם קטע הממחיש את כניעתה ל"גורלה" כרעייה מסורה: היא כורעת על ארבעותיה ומקרצפת את הריצפה – כמשרתת־בקודש (במיקרה זה פליני הוא האלוהים.) מוסר־ההשכל של אשתו החכמה, הוא שעליה לדעת את מקומה הנכון – כשיפחת האלוהים.

הנשים, בעיני פליני, הן עדר. הן אפילו מופיעות בעדרים. כולן יחד רוחצות אותו, מחזרות אחריו, מפנקות אותו – בהרמון ענקי, המסמל את הגבר המוקף נשים־עלוקות בעולם המציאותי.

אוסף הנשים של פליני מעורר בחילה – וכאב. יצאתי מהסרט עם תשוקה להתרחץ. יותר מזה: עם תשוקה לרצוח את פליני, על שרצח את כל הנשים בעולם. עד־מהרה נוכחתי שיש לי אוייב לא־פחות רציני: הגבר שהירצה על פליני ניראה לי כשותף־לדעתו. האשה החכמה היחידה בסרט (אחות אשתו), שהיא מפוכחת ואינה נוטלת חלק בפולחן־ההערצה לבמאי, “היא קלאפטע” – אמר המרצה. הנשים בהרצאה לא התנגדו לו. וכי למי איכפת אם פליני אוהב נשים או לא? הרי זה “בסך־הכל” סרט, שלא כדאי לבזבז עליו הרמת־גבה.

כנגד הגבר המתוסכל של פליני, מציעה כיום הטלוויזיה גברים רבי־תושייה כדגמי־חיקוי. איש אינו מעלה בדעתו עד כמה אנו לומדים את מוסר־הגניבה מסידרת “גנב שכמותך”⁵, שאפילו ממשלות נכבדות מבקשות את שירותיו (“כשצריך את הגנב – מורידים אותו מחבל־התלייה”). כל הסדרות שלנו הן סירטי גברים היודעים לתפוש גנב, אבל גם להרוג, להרביץ ולפתוח קופות. זוהי גלריה נגדית לתמונות הנשים ה"יודעות" רק לתפוש את ג’יימס בונד – והן זהב נוצץ וריק. מה שבטוח: שני אלה מייצגים את הסטריאוטיפ הקיצוני של ימינו, ושניהם ניגודים. רק לעיתים רחוקות מראים לנו בסרטים זוגות שהם שני אנשים שלמים, מאוזנים, לא־ניגודים, ותרמו לחברה (כמו קתרין הפברן וספנסר טרייסי).

מולי הסקל (Haskell) הוציאה (ב־1974) ספר בשם “מהערצה – לאונס” (“From Reverence to Rape”) המוקדש כולו להתייחסות אל האשה בעולם הקולנוע מתחילתו ועד שנות השיבעים. כולו גדוש שמות ונושאים של הסרטים, הבמאים והשחקנים, והוא משמש תעודה היסטורית למאות הסרטים שעשו את האשה, תוך שתלשו אותה, מאז ילדותה, מקרקע המציאות.

ריצ’רד רוד, מבקר־סרטים של ה"מנצ’סטר גרדיאן", אמר על ספר זה:

“רוב הספרים על הנשים בקולנוע, נקראים כמו דברים שנפלטו ממחשב. מ. הסקל מצטיינת משום שהיא מתעניינת בגורל הנשים והסרטים גם־יחד. לכן, ספר זה הוא לא רק סקירה נוקבת של הטיפול בנשים בסרטים, אלא גם מחקר־סרטים כשלעצמו. התיאוריה שלה שהטיפול באשה בסרטים הורע והלך עם השנים, נראית בלתי־סבירה בהתחלה, אבל עם סוף הספר אתה משתכנע לחלוטין בתיאוריה זו.”

תמצית הספר, כפי שהיא מופיעה על העטיפה: "דרך ארוכה מאחורייך baby⁶, וכולה במידרון… מאז דמות הבתולה הרוטטת, והגנדרנית המטורפת של הסרט האילם, ועד חפץ־הסכס לאונס ברוטאלי, של שנות השישים והשיבעים – היה הטיפול באשה בסרטים סיפור של בגידה. אם בעבר עוד נתמכו, בתעשייה זו, נשים בעלות כוח ועצמאות, כמו דיטריך, הפברן, קרופורד וסטנוויק – הרי היום מאכילים אותנו בסירטי־מין בוטים, שבהם האשה מושפלת לחלוטין ונטולת כל צלם־אנוש.

"מבט נוקב אל הסרטים מגלה לנו רבות גם על תרבותנו, על עצמנו, ועל חיינו.

“אם סרטים עינגו אותנו, והחניפו לנו, בשקפם את אמונותינו הקדושות ביותר, הרי בד־בבד עיוותו את האמת וחיזקו אשליות, בהנציחם סטריאוטיפים וערכים מעצבי־אישיות.”

אירגוני־נשים

קיימת הקבלה מלאה בין אירגוני־נשים לבין עיתונות־נשים. קיימת הקבלה מלאה בין שני אלה לבין בתי־הספר לנשים, ובין שני אלה לבין המיקצועות הנשיים. כל התגודדות נפרדת של נשים מקבילה לתורת ההפרדה המקורית בין גבר לאשה, שאותה ביקשה החברה להנציח.

אירגוני־הנשים נוצרו אומנם כדי לדאוג לנשים, אבל דאגה זו הפכה אותו סוג “הגנה” הקיים בחוק, המנציח את אי־השוויון במחיר של הטבות קטנטנות. משום כך, מנציחים כל אירגוני־הנשים היום את ה"שוני" שהשיחרור מבקש לבטלו. משום כך, תיאורטית, כל אירגון־נשים מתנגד לשיחרור.

המאחד את כל ההתבדלויות הנשיות (עיתונות, תוכניות־רדיו, אירגונים, בתי־ספר וכו') הוא היותם בנויים על העבר, המשמר את ה"ייחוד" הביולוגי של האשה (כ"מין החלש") והמייחד אותה לתפקידים שירותיים. העובדה שקיים צורך בכפילות של אירגונים ועיסוקים (גברים מול נשים) אם בצורת “תאים”, או מחלקות, או מדורים, או מועצות – אם כיחידות קטנות בתוך גופים פוליטיים או הסתדרותיים “כלליים” אם באירגונים נפרדים – מוכיחה, כמובן, שאין הבעיות של שני המינים דומות.

כמו כן, מוכיח הצורך באירגונים את הצורך בהגנה על זכויות הנשים. גם אירגונים עולמיים, כמו ויצ"ו ו"הדסה", מבטאים אותו דבר – אחרת לא היו מוקמים. גם אירגונים בינלאומיים של נשים מוכיחים כי קיים קיפוח של נשים, כנשים, במימדים בינלאומיים.

האירגונים הבינלאומיים הם בעיקר מיקצועיים. הם כוללים נשים “מצליחות” דווקא, ועצמאיות כביכול. לכן קיימות בקרב נשים מצליחות אלה התעלמות, והתכחשות לעובדה שהן זקוקות להגנה, כנשים. שאר האירגונים לנשים, שהודבקה עליהם התווית ה"נשיית" של נשים רכות ויושבות־בית, אינם קוסמים לנשים ה"מצליחות".

נשים “מצליחות” חוששות פן ידביקו להן את התווית של “ויצ”ו" (במובן “נשים”!). לא אחת אמרה לי בפירוש: “אני שונאת נשים.” “אני לא אעבוד עם נשים.” “אני לא רוצה להיות בויצ”ו, כי אני שונאת ווייבערס."

על אחת כמה וכמה מפחדות הן להיחשב כשוחרות “שיחרור”. אין הן יודעות שגם אירגוני־הנשים של ויצ"ו או של “הדסה”, מתעבים את רעיון השיחרור.

ב"מעריב" מ־15.4.73 התפרסמה ידיעה על קיום קונגרס בישראל, “מטעם האירגון הבינלאומי של נשים ארכיטקטיות” – כדי לדון בהקמת סניף – או אירגון ישראלי – של נשים ארכיטקטיות. הוסבר מפי חברות האירגון היוזם כי: “בשווייץ¹, עד היום אין אשה אדריכלית רשאית להגיש פרוייקטים לתחרות ארצית,” וכי “בצרפת לא איפשרו עד לזמן האחרון לנשים לעצב אנדרטות היסטוריות. רק לאחרונה, אחרי מערכת מישפטית ממושכת, זכו האדריכליות הצרפתיות להכרה בערכן, ומעתה רשאיות אף הן לכך.”

באותה ידיעה של אירגון בינלאומי כנ"ל, מוסיפות האדריכליות להסביר (ולציין במיוחד) שאין להן כוונה לפעול ברוח “שיחרור האשה”, חלילה, הן רוצות רק: “לעודד הפצת ידיעות מיקצועיות בין חברותינו, וליזום קישרי־חליפין של בונות־בניינים ובונות־ערים מכל הארצות.”

אבל, “הפצת ידיעות” כזו היא בהחלט ברוח ה"שיחרור" – שהרי היא באה כדי להוכיח לארכיטקטיות כי הן מסוגלות להצליח, ובכך היא מעודדת את מילחמתן לקבלת פרוייקטים גבריים! אירגון זה, כמו כל האחרים, מוכיח את הבילבול והסתירה הנובעים מההתכחשות לצורך האמיתי, להילחם באפלייה של הנשים כנשים (ולא כארכיטקטיות, ולא כחברות מפא"י וכו').

מחד, הן מכריזות בפירוש ברשימת ה"עיקרים" לתקנון ש"יש לעשות מאמצים… שבכל ועדת־בניין עירונית תימצא לפחות אשה ארכיטקטית אחת," ואילו מאידך הן מכריזות בפירוש (“מעריב”, 15.4.73) כי הכוונה בכינון האירגון הנשי־מיקצועי, אינה פרישה מהאירגון המיקצועי הכללי, ולא אקטיוויזים ברוח “שיחרור האשה”, אלא פשוט יוזמה לפעילות מעניינת נוספת של נשות המיקצוע וכו'.

אותה גישה דו־ערכית עצמה קיימת באירגונים הנשיים בארץ. לפני כמה שנים (72–1971), כשנעשה ניסיון להתארגנות פנימית בתוך תא־החברות של מיפלגת העבודה, כדי לנסות את הקו החדש של “שיחרור האשה”, קמו נציגות ותיקות מתוך “מועצת הפועלות” (ממחלקות ההסתדרות, העוסקות בהטבת תנאי השכר של האשה) ומתוך “אירגון אמהות עובדות” (בנות הדור של בבה אידלסון) – ונשאו נאומי שבחים על עצמן, שדמו בדיוק לשבחים שפקידים בממשלה מחלקים לעצמם על “פעולות” שעשו. לא נעלם מדבריהן גם הפחד מפני כוחות חדשים, צעירים, שהוא גם פחדם של פקידים ותיקים או חברי כנסת וממשלה. בעיקר יצא הקצף על הנשים הרוצות פתאום שיחרור, “כאילו לא השגנו כלום עד עכשיו.”

כך, כל ניסיון או שינוי, במסגרת האירגונים הקיימים, הופך התקפה על ה"שיחרור" – המבקש שינויים בעובדות ובמיספרים, ולא טפיחה על השכם בנוסח “עשינו, ברוך־השם, מספיק בארץ הזאת, גם בלי כל ה’שיחרור' הזה.”

החזקה על זכות ראשונים, מרתיעה מפני קידמה גם את הנשים. לכן נוצר מנגנון מנופח, כדי להוסיף מחלקה גם למי שלא “ייבש ביצות” – אבל בכל־זאת יש לו מה להציע לטובת האשה. בכך מתכוונים לעוד “הגנה”, על־ידי חוק נוסף המעניק לאשה פטור רב יותר מחובות בעבודה (כדי להשאיר לה פנאי לחובות העיקריות שלה בבית). וכך, גם בתוך אירגוני הנשים, מגינים על ה"הגנה", ולא על ביטול ההגנה.

אירגון כמו “מועצת־הפועלות” בתוך “ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ־ישראל” (אשר הוקם כדי לעודד ליציאה לעבודה עם רכישת המיקצוע, וכדי לתת לאשה “אפשרויות שוות לקידום מיקצועי ושילובה בתפקידי אירגון ומינהל”)² הפך עם השנים אירגון שלא הוכיח את עצמו, מפני שעדיין אין היום זכויות שוות, ועדיין זקוקות רוב הנשים לעידוד ליציאה לעבודה³. מצד שני, בעצם העובדה שהוקמה מועצה של נשים, הן נטלו על עצמן אותם תפקידים (שהיו צריכים להיעשות על־ידי הממשלה).

אירגוני־הנשים בארץ, וכמותם גם ויצ"ו ו"הדסה", כאן ובעולם, המטפלים ב"קידום זכויותיה של האשה הלכה למעשה במשפחה ובחברה", מקדמים למעשה בעיקר את התפקידים הנשיים. לכן, אין הם מטפלים ב"עקירת מוקדי עוני ומצוקה וחתירה לצימצום הפער בחברה הישראלית." הם מקימים מעונות־יום וגני־ילדים, עוסקים באירגון “שוק” לעזרת מוסדות, בהקמת בתי־ספר לנערות, או לתינוקות, או לזקנים, ובכך הם עוזרים אומנם לנזקקים, אך מעוררים את השאלה – מדוע גוף של נשים דווקא?

הקורסים לנשים, שמארגנים אירגוני־הנשים, מהווים דוגמה בולטת לפיצול כוונותיהם של האירגונים הללו. להלכה, אירגוני נשים “עובדות” – ולמעשה, דאגה לקורסים בבישול, תפירה, ריקמה, כדי להשאיר להן את התפקידים הנשיים, בין אם הן בבית ובין אם הן בחוץ. היכן, איפוא, “עידוד האשה לצאת לעבודה על־ידי רכישת מיקצוע”? אם האירגון נוכח בסתירה זו, הוא גם מוסיף קורסים לרכישת מיקצוע – וכך הוא נוטל על עצמו תפקידים של משרד־העבודה הממשלתי, כפי שנטל את תפקידי מישרד־הסעד הממשלתי, או מישרד־הקליטה, או כל תפקיד־עזר לאירגון גברי אחר, כמו “מגן־דוד־אדום”, או עיריות וכו'.

מובן שאילמלא היה צורך, בישראל, בעזרה כזו, ואילו התגברה הממשלה כראוי על בעיות הפער החברתי, לא היו לאירגוני־הנשים תפקידים נרחבים, והיו בסופו־של־דבר מתבטלים. אבל מאחר שיש ממילא צורך – מה יזיק (חושבים במדינה) אם אירגוני־הנשים ישאו בחלק מן הנטל? ואם כבר מקובל בחברה שיש אירגונים של נשים, למה לא יקומו עוד כמה אירגונים לנשים, כדי לעודד עקרות־בית משועממות ל"יציאה מן הבית" לפעולות אזרחות־טובה, או להתנדבות אחרת כלשהי?

כל ההתבדלויות הללו באירגונים נפרדים, ניזונות מן המציאות שבה הנשים פנויות יותר מגברים, או להוטות יותר לעסוק במשהו, נוסף על הבית.

אך כל אירגוני־הנשים לא השכילו לטפל בבעייה העיקרית של הנשים כולן: היותן בבית, והיותן “נשיות” במובן המחליש את כוחן. אפילו מעונות־היום שהקימו, ובמיוחד אלה הנושאים את שם “אירגון־אמהות־עובדות” – מוכיחים, כי לא היתה בכוונת האירגונים האלה לדאוג לאשה העובדת.

מעונות־היום, המשרתים בעיקר נשים עובדות (שמוענקת להן עדיפות ברישום ילדיהן), בנויים כולם על־פי ימי העבודה של המורות והתלמידים, ולא על־פי ימי העבודה של האמהות העובדות. לכן, ברוב החופשות של בית־הספר והגן – גם ילדי המעונות נשלחים הביתה, והנשים העובדות חייבות להתמודד עם בעיות החופש של כל ילדיהן בבת־אחת. כך נוצר מצב המקשה על מעסיקים להעסיק אמהות לילדים קטנים, כי בלי מעון שאפשר לסמוך עליו משך כל ימי העבודה, אין לסמוך על כך שהאמהות תגענה כל יום לעבודה. מעונות־יום טובים יוקמו למעשה רק כאשר גברים יזדקקו להם; וזאת, רק לאחר שחינוך הילדים יהיה תפקידם של הגברים והנשים גם־יחד.

אירגוני־הנשים טיפלו בתכתיבי המיפלגות ובתכתיבי האיגודים המקצועיים – שאותם עזבו מלכתחילה בגלל היותם מקפחים נשים. הם הבליעו, איפוא, את הקיפוח העיקרי שגרם להקמת אירגוני־הנשים כולם. המימצאים של ארבעת ציוותי החשיבה, בראשותה של נאוה ארד ממיפלגת העבודה, ערב הבחירות האחרונות בישראל (על מעמד האשה במשפחה ובחברה; בעבודה ובכלכלה; ייצוג וחוקה ותדמית וחינוך), העלו כהצעות ל"מצע", אותן דרישות ותביעות, שהעלו כל שאר אירגוני־הנשים מיום הקמתם. ובכל זאת, אין עדיין שוויון לאשה, בשום שטח שהוא, כפי שאראה להלן בפרק “האשה בישראל”.

בכנס שנערך אחרי מלחמת יום־הכיפורים כדי לחקור את נחשלות הנשים במדינה, הודתה גם תמר אשל (מזכירת אירגון־אמהות־עובדות דהיום), כסגנית היו"ר של אירגון־הגג של כל אירגוני־הנשים בארץ, כי כל האירגונים לא עשו די כדי להעלות את מעמד האשה בישראל. גם ללא קביעתה זו, שימש הכנס עצמו עדות להיעדר המעמד של האשה.

ההרחבה של תחומי הסמכויות והעיסוקים של האירגונים הללו, שנעשתה על אותם שטחים “נשיים”, גרמה לכפילות בתפקידי האירגונים, וכתוצאה מכך גרמה גם תחרות סמוייה ביניהם. התרחשה כפילות הגורמת לפיצול הכוחות הנשיים, ולפיצול כספי הסעד; כפילות המתחרה בתפקידי מישרדי־ממשלה ורשויות מקומיות, כשהאזרח עומד מן הצד ולא ברור לו מניין יבוא עזרו.

ההרחבה של תחומי העיסוקים באירגוני־הנשים, לא הביאה להן את העיקר – את השוואת זכויותיהן כנשים עם זכויות הגברים שנשארו באירגונים הכלליים. תוכניות האירגונים הבטיחו קידום לאשה, אבל למעשה העמיקו את תפקידיה על־פי המסורת. מפליא עד כמה תוכניות ה"הטבות" לנשים, של רוב המיפלגות, כללו גם בבחירות האחרונות (1974) אותן הבטחות שניתנו להן גם קודם־לכן ואותו תקנון עקרונות ומטרות שהינחה את מניפסט אירגוני־הנשים. מאז אותו אירגון “נ” – שבראשו עמדה רחל כגן, שצידדה בהליכה לבחירות ברשימה נפרדת, עוד לפני למעלה מ־25 שנה, כדי לתבוע דבר פשוט: “חוק אחד ומשפט אחד לאיש ולאשה” – לא הושג דבר לנשים. ולכן, גם היום רוצים להלכה אירגוני־הנשים באותו דבר עצמו, אבל הם רחוקים מלהביע רצון זה במעשים.

אין ספק כי האירגונים עשו דברים. אבל, לא כדי להצדיק את עצם קיומם כאירגון של נשים. הפיתרון הנכון להם היום, הוא שיתארגנו כולם יחד כדי לטפל בשיחרור הנשים מכל המחסומים שמנעו מן הנשים להשיג שוויון, ובכל המחסומים שגרמו להקמת האירגונים. אפשרות שנייה היא, שייהפכו לאירגוני מתנדבים, ויכללו גם גברים, או ייהפכו למכונים להקניית קורסים עממיים, ושוב, בתנאי שיכניסו לשורותיהם גם גברים. דבר זה יבריא כמה וכמה שטחים במכה אחת. אם יתבטלו האירגונים כאירגוני נשים, יעברו כל תפקידיהם בחזרה אל המקומות בממשלה וברשויות המקומיות, המטפלים ממילא באותם עיסוקים. כן יוזרמו הכספים לקופות מאוחדות. לעומת זאת, האירגון הנשי האחד שיטפל אך־ורק בשיחרור האשה, ובדרכים להשוואת זכויותיה, ייהנה מתמיכה כללית של כל הנשים המאורגנות היום באירגונים מתחרים, וקיומו יובן יותר גם לעומד מן הצד.

דוגמות לפיצול התפקידים אינן חסרות. במלחמת יום־הכיפורים אספו נשים בוועד־למען־החייל אפילו לבנים לחיילים, וכך קיבלו על עצמן בטיבעיות רבה אפילו חובות של צה"ל. נשים אחרות עוסקות עד היום בפעילות למען בתי־חולים שונים, ובתי־חולים שאין להם אירגון־עזר־של־נשים, יש להם מתנדבות סתם, או משוגעות־לדבר. נשים פותחות בתי־ספר ומעונות שהיו צריכים להיפתח על־ידי נשים וגברים ביחד (בגופים ממשלתיים או פרטיים), נשים מקימות מועדונים שכונתיים, בתי־חייל או בתי־ספרייה, והן מחזקות על־ידי כך את כישלונה של הממשלה לטפל כהלכה בכל בעיות הקהילה, הסעד, העלייה או בבעיות של צה"ל.

נשים למען נשים

אירגונים שונים (אירגון־אמהות־עובדות, ויצ"ו וכו') הגיעו למסקנה כי יש להקים לישכות־ייעוץ מישפטיות כדי להגן על הנשים. זוהי הודאה בכך שעדיין יש להגן על האשה בארץ. לפני כשנתיים הוקמו לישכות־ייעוץ מישפטיות, המעסיקות בהן גם עורכות־דין בשכר. והן עושות עבודה מצויינת. לשכות אלו חייבות להתרחב, ולמעשה זהו הצעד הראשון שנקטו האירגונים הנשיים כדי להילחם באופן משמעותי, מעשי, למען הנשים.

אין לי כל ספק, כי בקרוב מאד יתברר ללשכות אלו, שאין הן מסוגלות לטפל בכל אלפי הנשים המקופחות על־ידי ממשלת ישראל (שהחוקים שלה עדיין מפלים נשים לרעה). לכן, נראה לי כחיוני לארגן את כל הנשים באירגון אחד כדי לאפשר לכולן גישה חופשית אל שירותי הייעוץ. אף שהייעוץ ניתן חינם לחברות באירגונים, הרי רק אירגון אחד (ויצ"ו) מאפשר גם לנשים שאינן חברות בו ליהנות מן הייעוץ המשפטי, ואירגון זה לא יוכל לעמוד בפני הדרישה הגוברת לייעוץ חינם. כמו־כן, העובדה שהאירגון הזה הוא התנדבותי בעיקרו, מונעת ממנו להעסיק יותר עורכי־דין בשכר, ולכן נעשית מרביתו של הייעוץ על־ידי הנשים המתנדבות, העוברות הכשרה קצרה לפני־כן. למרות העבודה הרבה והרצון הטוב שמשקיעות נשים בלתי־מיקצועיות בייעוץ שהן נותנות לנזקקות, אין אלה הייעוץ והטיפול הדרושים לאשה על־מנת להתמודד עם החוק. כל זה רב וכבד מכתפי נשים שאינן מודעות לצורך שלהן להשתחרר מכבלי המסורת שקיבעה את תפקידיהן בבית. אין להן מושג ממשי על משמעות הקיפוח שלהן בדיני הרבנות. הן משמשות בתום־לב כיועצות המעניקות לעיתים עצות אחיתופל, כי אינן מכירות את המנטאליות של הפטריארכליות העומדת מאחרי דיני האישות.

הפיצול של כוחות הנשים באירגונים רבים, הוא רע. כמו שיטת “הפרד ומשול”, הוא מחליש את הנשים במלחמתן העיקרית.

מדוע לא השיגו אירגוני־הנשים את השוויון, כלומר את ביטול הצורך באירגון של נשים (שהוא הרי האות הנאמן ביותר להוכחת הקיפוח)? כאמור, מפני שלא הכירו באי־השוויון. האירגונים, כמו הנשים עצמן, היו עיוורים. במקום להתעלם ממצב הנחיתות (כפי שהם עשו) היה עליהם להעלות את הקיפוח לתודעה, כדי להילחם בו. במקום לטפוח לעצמן על השכם בנוסח “אנחנו ייבשנו את הביצות יחד עם הגברים,” מוטב היה אילו פקחו עיניהן לראות מדוע כל מה שאמרה רחל כגן לפני 30 שנה, נכון גם היום.

התשובה לכך היא, שאין להשיג שינוי קטן בחוק להפלה חופשית, או בלימודי “כלכלת הבית” ואין להעלות את מעמדה של האשה, כל עוד חברות־הכנסת (כמו אירגוני־הנשים) “לא השכילו להעדיף את האינטרס הנשיי על־פני תכתיבי מיפלגותיהן” (כך כתבה העיתונאית בלה אלמוג ב"ידיעות אחרונות" מ־20.9.73). חברות־הכנסת נהגו כך, כי גם הן, כמו בלה אלמוג, היו סבורות שאין צורך ב"שיחרור" כללי. בלה אלמוג (שהעירה כבדרך־אגב, שאין צורך באותו שיחרור כדי להשיג זכויות) סבורה, שאפשר “לעבור למסקנות הקונקרטיות יותר, הדנות בשכר־שווה, בהקלות במס־הכנסה, ובאפשרויות קידום האשה בעבודה.”

גם אירגוני־הנשים וחברות־הכנסת סברו כך; והעובדה שלא השכילו לשפר דבר, והכל גם היום בגדר “הבטחות, הבטחות, הבטחות” (נושא רשימתה הנ"ל של בלה אלמוג), הוכיחה בעליל שאי־אפשר לטפל בשוויון־זכויות בלי הטיפול במיכלול ה"שיחרור".

בלה אלמוג סבורה שאפשר (“אפשר, למען הקיצור, לדלג על הצד האידיאולוגי של מעמד האשה, והדרישות לראותה כאזרח שווה־זכויות בחברה ובמישפחה”) – אבל היא טועה. אי־אפשר לדלג. אדגים להלן איזה הר מפריע לבצע את ה"דבר הקונקרטי", כי מאחרי השינוי הקטן עומדת המסורת כולה.

הרי כל אירגוני־הנשים עסקו ב"דילוג" שמציעה בלה אלמוג. הם התעלמו מן ה"צד האידיאלי – ולכן לא השיגו דבר. כמו הנשים בבית, הם ברחו לתוך תחומים “נשיים” שאין לגבר דריסת־רגל בהם, כדי להתגדר שם כשוות בין שוות, אך לעולם לא כשוות בין שווים.

הן הרחיבו אך־ורק את עולם הנשים. הן עשו, פלשו, הרחיבו – אך־ורק בתפקידים נשיים. אם אתם רוצים לדעת מהו בדיוק ערכם של אירגוני־הנשים, הבה נבדוק מה הם בעיני הגברים. ראו איך מזלזלים הגברים באירגוני־הנשים ובנשים גם־יחד; הקשיבו לדיברי איש המגבית־המאוחדת, בראיון בטלוויזיה הישראלית אחרי מלחמת יום־הכיפורים: “כדי להדגיש את כל הרצינות, וכל כובד־הראש שייחסנו באמריקה בימי המלחמה למגבית, לא כללנו בישיבת־החירום שלנו אף אשה אחת.”

ואם נחוצה עוד עדות לגישת הנשים בכנסת לבעייתן כנשים, בעבודתן בדברים ה"קונקרטיים" – עיינו בתוצאות ההצבעה בכנסת השביעית להצעת תיקון־החוק בעניין מתן היתר להפלות חופשיות: בעניין חוק הנוגע לכל אשה בארץ, ושכל אשה בארץ רוצה בו (מלבד הדתיות הקנאיות), היו תוצאות הצבעת הנשים כדלקמן:

מבין שמונה הנשים בכנסת השביעית הצביעו רק שתי נשים בעד תיקון החוק (שתיהן מפלג “אחדות העבודה” ולא ממערך); שתי נשים אחרות הצביעו נגד החוק (זינה הרמן – שעמדה בעבר בראש המחלקה לדמוגרפיה במישרד ראש הממשלה, וטיפלה למעשה ב"עידוד ילודה", ומתילדה גז, שהיא כנראה אשה שמרנית). כפי שנמסר בעיתונות: “גולדה מאיר עזבה את האולם כמה דקות לפני ההצבעה, וכך עשתה חייקה גרוסמן ממפ”ם. כן נעדרו אסתר רזיאל נאור (גח"ל) וטובה סנהדראית (מפד"ל)."

בהצבעה הנ"ל הודגם כיצד נאלצו הנשים תמיד להעדיף את תכתיבי המיפלגה על־פני תכתיבי צרכיהן הנשיים. כדי להתמודד עם ההתכחשות לקיומן כנשים, העדיפו לעזוב את אולם ההצבעה. גולדה מאיר נהגה תמיד לומר כי נשיותה מעולם לא הפריעה לה. היא גם הצהירה לא אחת כי, לפי דעתה, “זכות” היא לאשה ללדת. אילו נשארה באולם ההצבעה, לא היתה יכולה להצביע בלב שלם בעד זכות־הלידה, כי על־ידי כך היתה אומרת לנשים שאי־אפשר להן להיות עצמאיות כמוה ולהחליט בעצמן על גורל גופן, או חייהן. ואם גולדה מאיר הפגינה בחייה הפרטיים שהלידות לא הפריעו לה, גם הפגינה בחייה שהמישפחה והלידות לא עמדו אצלה במקום הראשון. היא ילדה שני ילדים, ובמרבית חיי הפעילות המיפלגתית שלה, לא היתה אשה נשואה. אילו הצביעה, לעומת זאת, בעד הפלה חופשית (ובכך היתה מפגינה כי ברצונה להעניק עצמאות לנשים), היתה מקוממת נגדה את השותפים שלה בקואליציה – הדתיים. היא יצאה מן התיסבוכת, על־ידי פיתרון קל ואופייני לכל חיי הנשים: ברחה מן הבעייה בכלל.

אותו דבר אופייני לחייקה גרוסמן, כנציגה של מיפלגה שהפגינה בעבר תנופה יוצרת־דופן לגבי שיחרור־ממוסכמות, בענייני מין ונישואין. כשותפה היום במיפלגת “העבודה” מקבלת גם מפ"ם על עצמה את קו המסורת של הדתיים, וחייקה גרוסמן, כאשה, מקבלת על עצמה את דרך הבריחה של גולדה מאיר.

לגבי טובה סנהדראית הבעייה קשה לא פחות. כחברת־כנסת, היא כבר אשה מתקדמת. היא גם יודעת כי להישאר במישרה רמה, פירושו לוותר על כמה ילדים. יש צורך לפקח על הילודה, ופירושו של דבר להמרות את פי האלוהים שחייב את מוסד הנישואין אך־ורק כדי לשמור על המין למטרות ריבוי בלבד.

אין הדבר שונה לגבי חברת הכנסת אסתר רזיאל־נאור, שהיא אשה עצמאית, ועדות לכך העובדה ששמרה לה את שם־המישפחה של בית אביה. אבל, כפי ששמעתי משיחה שלה בפני חיילים בסיני (בגלי־צה"ל, יולי, 1974), היא שמרנית לגבי מקומה של האם במישפחה המסורתית. הקשר שלה למסורת הוא גם קשר מיפלגתי של גח"ל למסורת, כ"חיזוק" לטיעונים המיפלגתיים לארץ־האבות. כדי למנוע מעצמה את ההתמודדות עם הסתירה, יצאה מן ההתמודדות.

בפרק על “השוני כבעייה בינלאומית”, דיברתי על הצורך של הנשים להתאחד לא רק בארצותיהן, אלא בעולם כולו, לאור הצורך בפיתרון על־לאומי. הנשים בכל העולם, ואף אצלנו, משלות עצמן להאמין כי התארגנות נפרדת, באירגונים, כדי לעסוק באופן מקביל במה שהגברים עוסקים, או אך־ורק בעניינים נשיים, תביא להן גאולה. נשים ערביות־אפריקניות נפגשו, למשל (בתחילת מאי 1974) בקאהיר באירגון־נשים “פרלמנטרי”. גם כאן, לא זו בלבד שהמשתתפות לא היו נציגות של שום פרלמנט, אלא אך־ורק נשות מנהיגים בעולם הערבי (אשתו של נשיא מצרים, אשתו של נשיא לבנון, אשתו של מלך ירדן, נשים של מנהיגי טוגו, דהומיי, סומאליה וכו').

יתר־על־כן: הן לא דנו במצב הירוד והנחות של הנשים בכל מדינות אלה, אלא, כפי שנכתב ב"ג’רוזלם פוסט" (20.5.74):

“אף שכנס זה הוא צעד סימלי לקראת מתן תפקיד פעיל לאשה במדינות מתפתחות אלה של אפריקה וערב, הרי הנואמים לא נגעו, במישרין, באף אחת מהתייחסויותיהם לבעיות של הנשים, וזכויותיהן, ותחת זאת התרכזו בנושאים פוליטיים כלליים.”

בפיסקה קודמת בעיתון, הוגדרה מטרת ההתכנסות של הנשים (“בתוככי שלל צבעים של תילבושות לאומיות”) בקריאה להיאבק נגד אנאלפבתיות, עוני, רעב ואפלייה באפריקה ובעולם המערבי.

הבעיות ה"בוערות" דוחות מה שבוער

סותמים את טענות האשה בטיעונים בדבר קיום בעיות יותר חשובות. “יש לנו בעיות יותר חשובות במדינת ישראל” – כך אמר לי מנהל עיתון. מזכיר מיפלגת העבודה לשעבר אמר כי יפסיד את כל קולות הדתיים אם יוותר לנשים. הדת, הביטחון – אלה אצלנו מילים קדושות. לכן, ההשוואה חשובה להעלאת התודעה של אירגוני־הנשים כלפי מה שעומד מאחרי מיגדלי־השן שהן מקימות. ככל שהן גדלות, המציאות של הרחוב מסתתרת.

אמת, לא הנשים יצרו להן ביום בהיר אחד את אירגוני־הנשים. כאמור, הגברים אשמים בכך. בכל מקום שקם אירגון. היה זה כדי לתקן עוול שנעשה כלפי הנשים. עוד היום קיימים אירגונים של גברים שאינם רוצים בנשים, למרות שאין לסירובם כל הסבר הגיוני. “במועדון המיסחרי והתעשייתי בתל־אביב, הידוע בפגישות השבועיות שהוא מקיים עם אנשים בצמרת המשק – אין רשות כניסה לנשים, אפילו אם הן מנהלות עסקים, מוכרות וידועות.”⁴

על תלונתה של גברת זיידלר, מנהלת “תה ויסוצקי”, השיבו הגברים: “כדי שנוכל לאפשר לך לבוא, עלינו לשנות את התקנון שלנו.”⁵ ואחר־כך הצדיקו: “הגברים רוצים להיות פעם אחת בשבוע בלי נשים, גם באנגליה יש מועדונים כאלה.”

באנגליה יש גם מועדונים אחרים לגברים, העושים, או עשו, דברים שנשים אינן עושות. יש לפחות היגיון בקשר המאחד אותם, אם הוא בירה או סיפורים על הימים הטובים בצבא. אבל, איזה היגיון יש במועדון מיסחרי ללא נשים, העוסקות כיום גם הן במיסחר?

כך קורה מה שקורה לכל אירגוני־הנשים: יוצרים תקנונים עם תוכנית־פעולות, וקורסים, ומעונות־יום וכל מה שתרצו – רק לא ייצוג במועדון הגברים; ורק לא שוויון־בין־גברים. ההמשך ידוע. עם דו"ח־פעולה כל־כך ארוך ועתיר מעללים חלוציים (שאפילו הממשלה לא טיפלה בהם) הן תבקשנה להנציח את אירגונן כשאיזו צעירה עם רעיון “שיחרור” תנעץ סיכה בבלון שלהן, כדי להרוס את המיפעל החשוב שבנו.

כל מה שנאמר בפרק זה, נאמר לגבי העתיד. איננו מעוניינים לחלק ציונים גרועים, אלא ללמוד לקח לעתיד.

כדי לפתור את הבעיות לעומק, יש לרכז את כל מאמצי הנשים בכל האירגונים הקיימים ב"שיחרור האשה", ולהשאיר את כל שאר העיסוקים שלהם למישרדי־הממשלה המתאימים או לעיריות. היום הגדול ביותר לשוויון יהיה זה שבו יתבטלו האירגונים, ויישאר רק מוסד אחד, או אירגון אחד, שיטפל אך־ורק בהבראת החברה מפער־המינים, הגורם לאי־השוויון. היום החשוב עוד יותר יהיה זה אשר בו יתבטל גם האירגון־לשיחרור־האשה, לכשיושג השוויון המלא.

עיתונות־נשים

כאמור, קיימת הקבלה מלאה בין עיתונות־הנשים לבין אירגוני־הנשים. תחום הטיפול – אחד הוא. שניהם מקבילים לתפקידי ה"שירותים" של הנשיות. דרך התפתחותם של שני המוסדות, כאן וכאן (מ"תא" ל"אירגון", ומ"טור" ל"ירחון") מקביל לחיפושי המשמעות תוך הרחבת עיסוקיה של האשה בבית. אלה ואלה מקבילים לתהליך הרחבת מיקצוע “כלכלת־הבית” במישרד־החינוך, וכל מה שחסר בו כדי לייעלו, הוא הבן (הגבר־לעתיד).

הגבר, החסר גם בכל שיטחי־הפעולה של שני המוסדות הנ"ל, הוא ההופך גם אותם למוסדות־חסר, בבחינת “רק” מוסדות לענייני נשים, שהן־עצמן “רק”. הגבר חסר, מפני שהוא הוציא את הנשים מעולמו. לא להיפך.

עיתונות־הנשים מעמיקה את הפער בין המינים, ונבנית עליו. הקו הכללי בה הוא ללמד את הנשים כיצד להיות “נשיות” – כלומר יפות, אופנתיות, כיצד לסדר פרחים, כיצד לרזות וכו' – כל מה שמלמדים אותן גם באירגוני־הנשים. באופן כללי מלמדים אותן “כיצד להצליח בעסקים בלי להיות גבר,” כלומר, כיצד להצליח בעולם בלי להיות גבר. כיצד להצביע לכנסת, כנשים; וכיצד לצוד גבר.

עיתונות־הגברים מספקת גופות עירומים לגברים שהם “רק”, ובעיתונות הנשית מלמדים את הנשים הבריאות כיצד לספק את נשיותן לגברים הגבריים. יש, כמובן, גם עיתונות של ה"אדם" הנורמלי. זוהי רוב־רובה של העיתונות הכללית, של גברים מאוזנים (המקבלים את המין במיטה, לא ב"פלייבוי"). אבל כדי ללמד נשים מהו מקומן באמת, מתפרסם בכל עיתון כללי גם מדור מיוחד לנשים, כדי להצביע על כך שיש להן, כביכול, אינטרסים ייחודיים. לפעמים נקראים מדורים אלה “למשפחה”. “ידיעות אחרונות” החליף לאחרונה את הכותרת המצביעה על הייחוד הנשיי ל"זמנים מודרניים", ו"מעריב" (עד לימים אלה) הדגיש בכותרת של עמודי־האשה כי החומר מיועד גם לגברים. הכותרת אמרה “לא לנשים בלבד”, אבל המילה לא היתה די קטנה כדי שיובלט הייחוד לנשים בלבד. (כאמור, בימים אלה בוצעו שינויים במדור, והוא נקרא “סיגנון חיים”, משום־מה.)

בעיתונות המיוחדת לנשים, ובתוכנית־הרדיו המיוחדת לעקרת־הבית, אין מתביישים לקרוא לילדה בשמה. מופיע בישראל עיתון שבועי הנקרא “לאשה”, ויש ירחון הנקרא “את”. ברדיו קרוייה התוכנית “תוכנית לעקרת־הבית”. לפניה היתה תוכנית “לאשה” (פינת האשה"), שאותה ערכתי אני מאז תחילתה.

למדור שכתבתי בזמנו ב"ידיעות אחרונות" קראו במערכת: “לאשה כדאי לדעת”. שנאתי את הכותרת, כי שנאתי את הדברים שרק אשה צריכה לדעת, ועוד יותר שנאתי את הדברים ש"כדאי" לה לדעת. מה שהופיע מתחת לכותרת לא התיישב עם הכותרת, כי כבר מתחילת עבודתי ידעתי כי אין להנהיג משק־בית כלשהו בלי לשתף את המין השני, ועל כן דיברתי אל שני המינים כשהכותרת פונה רק אל האשה. הדבר חיבל בקו־המחשבה שלי, כפי ש"כלכלת־הבית" של מישרד־החינוך (רק לבנות) מחבלת בקו־המחשבה של שיפור חיי המישפחה.

לא עברו שנים רבות, עד שלא רק הכותרת חסמה את דרכי לשני המינים, אלא גם העיתון הנשיי עצמו. ההתגדרות שלי במיסגרת לנשים, הפכה בעיני מיגדל־שן המנציח את אפלייתה של האשה. כדי למנוע מעצמי תיסכול, כתוצאה משיתוף־פעולה בבניית מיגדלי־שן בעננים – עזבתי את עבודתי כמדריכה בעניינים נשיים. אינני נגד העניינים עצמם, אלא בעד החזרתם למחנה הכללי – יחד עם האשה.

ההרחבה המלאכותית של הנושאים במדורי האשה, התבטאה, ומתבטאת כל הזמן. העובדה שמוצאים לנכון להרחיב את הנושאים, כדי לבטל את הייחוד הנשיי, מצביעה על כך שעדיין לא ברור לעורכי התוכניות באיזו מידה האשה היא חריג. מה שברור להם הוא שענייני משק־הבית, הבישול והילדים, שייכים לאשה; אבל כדי שתרגיש שעולמה לא־כל־כך צר, נעשה כל העת ניסיון להרחיב. יש לשמור, כמובן, על איזון־עדין, כי אחרת מתעוררת בכל חומרתה השאלה – מדוע כל החומר המורחב הזה שייך לעיתון של נשים, אם הן באמת “רק” נשים ויש להן עולם קטן משלהן? יותר מסוכנת היא השאלה השנייה: אם הנשים מסוגלות לקרוא ולמצוא עניין בחומר כללי – ואם גברים מוצאים עניין בחומר מישפחתי, מדוע לא נבטל את עיתון־הנשים בכלל? ואומנם, האם לא יותר הגיוני לבטל את העיתונות הנשיית, ולהקדיש עיתון, או מדור, לענייני היומיום של הבית, לכולם?

הסכיזופרניה של העיתונות הנשיית

את הסכיזופרניה שגורמים עיתוני־הנשים, לכתבים ולעורכים, ניתן לראות בכמה דוגמות:

נציגת בלגיה בקונגרס ה־22 של המכון הבינלאומי לעיתונות, הגב' היגאט דפוס, עורכת שבועון־הנשים הנפוץ “האשה של היום” (שעמדה בראש משלחת עורכי־עיתונים מבלגיה), נשאה דברים על הצורך להרחיב את טווח הנושאים של עיתונות־הנשים. “היא זכתה להערכה רבה ולברכות על נאומה דווקא מפיהם של עמיתים־גברים שנכחו באולם” (כך קראתי ב"הארץ"). להלן קטעים מדבריה:

“– – – אם רוצים אנו שאשה אינטליגנטית, בוגרת־אוניברסיטה, אף היא תקרא את העיתון, אסור לנו לספק לה מידע רק בנושא אורך־השמלות או המתכונים, שכן לצורך קבלת מידע אחר היא תעבור לעיתון הכללי, שיתן לה הרבה יותר. עיתון־נשים מודרני צריך לכסות את כל השטחים. אין לאיש הזכות לנתק את הנשים מעולם הגברים, ומבעיות החברה כולה.”

אין פלא שהגברים באולם נהנו מדיברי הנואמת. הם ודאי ישמחו להשאיר את האשה במקומה (בעיתונות־הנשים) מפני שהם לא יקופחו אישית, כעיתונאים, על־ידי הסדר זה. גם הנושאים המורחבים, לא יוציאו אותה ממקומה בין הנשים, ושם לא תזיק למעמדם. יהא עיתון־הנשים מפואר ומשוכלל, ורחב־נושאים, כאשר יהא – לא יוכל להעניק לנשים או לנושאיהן את מקומן בחברה כשווה־בין־שווים. לא הן, אלא הגברים הם הקובעים את מקומן. ובגלל העובדה שהגברים קבעו אותן מחוץ לעולם של הגברים, הוקמו האירגונים והעיתונים הנשיים. מה זה משנה, איפוא, מהי צורת העיתון?

אמרה הגב' היגאט:

“עיתונות־הנשים צריכה לחרוג מגבולותיה הצרים ולהתפרס על פני נושאים נרחבים, שכיום הינם עדיין טאבו בשבילה. זה אמור לגבי נושאי טכנולוגיה, כלכלה, תעשייה, שמשום־מה הינם בתחומם של העיתונאים הכלליים ה’גבריים'.”

אשה משכילה, כמו עורכת עיתון כנ"ל, יכולה לעזור לנשים הנפחדות באחת משתי דרכים:

א) לערוך מחדש את מושגי ה"גברי" מול ה"נשיי". כלומר, לא לראות ב"גברי" משהו רע לנשים (כוח ושכל) ולא לראות ב"נשיי" משהו שכדאי להתגדר בו (רגשנות וחולשה).

ב) לשנות את העולם כדי שלא יהיה רק לגברים, ולשנות את העיתון הכללי כדי שלא יהיה רק לגברים.

אם האינטואיציה שלי צודקת, הרי אשה המתגאה כל־כך במהדורת התנ"ך המעוטר שלה (“עיקר גאוותה” – היה כתוב בעיתון) היא גם אשה המעריכה את האשה, כפי שהתנ"ך מעריך אותה; או הממלאת היטב את תפקידה כפי שהתנ"ך דורש. לכן, שתי הדרכים האלה אינן בשבילה.

העיתונאיות מתבטאות במדוריהן בסתירה האופיינית לכל הסתירות, בחיי כל אשה. עיתונאית חריפה כמו הדה בושס כתבה ב"הארץ" ב־1972 מאמר־התקפה על התנועה־לשיחרור־האשה, שזכה לתגובה חריפה בזמנו, מפי ח"כ מרשה פרידמן, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, שעמדה בראש התנועה־לשיחרור־האשה בחיפה, ופסיכולוגית (כיום דיקן הסטודנטים ב"בצלאל") בשם שושנה אלינגס. כעבור שנים אחדות, כתבה הדה בושס מאמר ב"הארץ" לרגל ביקורה של ננסי קיסינג’ר בארץ (“בלוואנט אין כל חדש”), שבו ביקרה בחריפות (גלוייה ונסתרת) את “איכות החיים” בהשפעת ה"נשיות" של נשות־מנהיגים בישראל. ובכן, רעיונותיה היום הם בדיוק רעיונות ה"שיחרור". “גברות מפורכסות” ב"ארוחת־ערב על טהרת הנשיות" הן בהחלט (כדיברי הדה בושס) “תופעה המעידה על מנטאליות הרואה בנשים יצורים נחותים החיים בזכות הגבר ותו־לא.”

גם אני, כמו הדה בושס, “מתגעגעת בסתר־ליבי אחר הגבירות הזקנות, בעלות סבר־הפנים החמור, השיער האסוף ולבוש־הצנע, הדוברות לשון מליצית, ששימשו במשך שנים מטרה לחיצי־הלעג שלנו. דומה, שדווקא גברות אלו ידעו פירושו ומשמעותו של המושג איכות־החיים. והטענה היחידה שיש לי אליהן כיום, היא שלא ידעו להעביר לנו את המורשת הפוריטנית שלהן.”

זאת, משום שגם הוותיקות נלחמו בטחנות־רוח, ולא ב"שיחרור" דימויין בעיני המסורת. היו לנו נשים ותיקות שהיו בעיני לא רק גבירות בעלות “פוריטניות”, אלא אף בעלות יושר אינטלקטואלי, כוח בל־ישוער, פיסי ורוחני, שהפך את כל ענייני הפאר החיצוני תפלים בעיניהן. הצנע שלהן לא היה “צניעות” ולא “דלות” – אלא ענווה שבעושר נפשי. אותה ענווה היתה גם ללוחמות הגדולות בארצות־הברית שהוכיחו גדלות־רוח וחזון, כדור שבו זכות־הצבעה לנשים נחשבה חזון־אחרית־הימים.

גישה מבלבלת ומבולבלת מצאתי אצל עיתונאיות רבות, בכל העיתונים. מאמריהן סותרים, מפני שחייהן אינם מאפשרים להן כתיבה משוחררת. יש בכתיבתן התנצלות חבוייה, ויש התחמקות מחשיבה עד הסוף. הן לועגות לשיחרור כפי שלעגו בעבר ל"גבירות הזקנות". הן מתלוננות על קשייהן – ומאשימות אותן “גבירות זקנות” בכך שלא ניקו בשבילנו את הדרכים עד הסוף.

העיתונאית תמר אבידר אינה מבחינה כיצד היא מפוצלת כאשה וכעיתונאית. על הקשיים של הגבר היום רמזה ב"גבר משוחרר" (במדורה “מחוץ לשעות המיטבח”) ועל הקושי להיות היום אשה משוחררת (“להיות עיתונאית”) כתבה ב"במה חופשית". בשני המאמרים היתה קודם־כל אישה “נשיית” – גם “מחוץ לשעות המיטבח”.

במאמר הראשון ליגלגה על “שיחרור האשה”:

“לדעתי, חייבת לקום תנועת שיחרור הגבר”.

“– – – קצרה בינתי מהבין מדוע לא נעשה דבר בתחום זה עד כה. אנחנו כה שטופות בטענות (חלקן צודקות) של התנועה־לשיחרור־האשה – עד כי טחו עינינו ועיני הגברים מראות עד כמה מקופחים הם.”

“– – – אם התנועה־לשיחרור־האשה רוצה לאגור עמדות של כוח, אדרבא – הגבר המשתחרר מוכן להעניק לה הזדמנויות: כאשר מגיעות פלוגות־ההצלה לבית בוער – שיתנו זכות־קדימה להציל את הגברים והילדים. הנשים תהיינה אחרונות בתור.”

“– – – כאשר קורה תקר בגלגל – ימשיך הגבר לשבת על מקומו, כמו בובה חנוטה, ואילו האשה תצא מן המכונית במטר שוטף ותחליף גלגל. מה יש – זה הכל עניין של נימוסים מקובלים שאינם קשורים במאמץ גופני על־אנושי.”

במאמר השני כתבה שאין אפשרויות שוות לנשים:

“חנה זמר, עורכת עיתון “דבר”, הודתה בפני לפני מיספר שנים: ‘אם לאותו תפקיד בעיתון יוצעו לי שני מועמדים, בעלי כישורים שווים – אבחר בעיתונאי ולא בעיתונאית. אצל הראשון לא יהיו בעיות של עוזרת שלא הגיעה, או ילד חולה’.”

המסקנות של העיתונאית, בשני המאמרים, אינן נכונות. בראשון, כתבה ש"זה הכל עניין של נימוסים מקובלים שאינם קשורים במאמץ גופני על־אנושי" (כלומר, הנחיתות של האשה איננה “טיבעית”), אבל הליגלוג, או ההומור הבלתי־ברור, אינם מאפשרים לי להחליט אם היא צוחקת או בוכה. ואם לגברים היא דואגת, האם הם באמת זקוקים לנו הנשים (או העיתונאיות), כדי לראות עד־כמה הם מיסכנים? האם זו גישה של אשה “מחוץ למיטבח?”

מכל מקום – אם העיתונאית רוצה לשחרר את הגבר – הרי גם האשה בתנועה־לשיחרור־האשה רוצה לשחררו מן העול של תיקון תקר, והתקף־לב – ואף יותר מזה. העיתונאית מבלבלת את האשה: היא אומרת שהעניין הוא של נימוסים “מקובלים” (כלומר חברתיים) וקובלת בכל־זאת על קשיי העיתונאיות, שלא מהן תצא הקריאה לעלות על הבריקדות – ולדרוש (מן העורך הראשי) שוויון־זכויות – “כי הטבע עוצר בעדנו, לא העורך.”

העיתונאית משלה את קוראותיה שאי־אפשר להתקדם “כי הטבע עוצר בעדנו.” ה"בעיות" שהיא מביאה, שהן חברתיות, אינן מכת־טבע, והן ניתנות לפיתרון!

הצידוק היחידי של כתיבה נפרדת אל נשים, הוא אולי ה"שליחות": לדבר אליהן דברים אמיתיים, ברורים – כדי להוציאן מן הבוץ – אחרת הופכות גם העיתונאיות “טבע”, העוצר בעדנו.

נשים נגד נשים

העיתונאיות משתמשות בנשק־הכתיבה, כדי לעשות למעשה נפשות לנקודת־המבט של הגבר על הנשיות. בזאת הן מזיקות לכל קידמה אמיתית של הנשים – עצמן־ובשרן.

הגדילה לעשות עיתונאית בשם תמר מרוז ברשימתה “האשה הבלתי־משוחררת” (מוסף “הארץ”, 9.3.73), בה הביעה התנגדות לתנועה־לשיחרור־האשה. היא הציגה לפנינו את האידיאל שלה (הגברי) על האשה ה"נשיית" כדמות אווילית, חנפנית, חסרת אישיות, חלשה, ש"לא־יודעת" לתקן קצר חשמלי. חשוב מאד, כתבה, לתת לנשים זכויות שוות, כמו לגברים, ויש להילחם על כך. מצד שני טענה, כי היא מקווה להיות “רכה, בלתי־בטוחה, וזקוקה ליד המכוונת של הגבר, כמובן.”

תמר מרוז אינה רואה. היא אינה רואה שאי־אפשר להשיג שוויון כשזקוקים ליד מכוונת. אם הגבר “בעל היד” יחליט הנשים אינן ראויות לשוויון (כמו למשל בלוכסמבורג היום, או בכל ארצות האיסלם, או בכל הארצות אתמול), האם תקבל העיתונאית את דעתו? היא אינה תופסת שבזכות הנשים בתנועה־לשיחרור היא בכלל עיתונאית היום!

לדעתה, אם הנשים מתלוננות שהן מנוצלות כאובייקט מיני, יש להמליץ בפניהן על ביקור אצל הסכסולוג, שאותו ציטטה בקטע אחד במדורה. וכאן טמון העוקץ; הסכסולוג המליץ: “אשה צריכה להיות כמו מאהבת, לא לחשוב על תענוגותיה, אלא רק לחשוב עליו, כדי שיהיה מאושר וירגיש גברי ומאושש, ועליה לחשוב על כל מה שהיא רק יכולה להעלות בדעתה לשם כך.”

ובכן, תמר מרוז, כאשה “טובה” – ממליצה לנו לקבל עצתו של הסכסולוג הנ"ל.

עיתונאיות רבות מדי היו עיוורות לנחיתותן כנשים. לכן הן מבולבלות. הן אינן יודעות היכן הן עומדות כאדם, והיכן כאשה.

ה"שוני" שהאנושות הנציחה מתריס להן בפרצופן. יעל דיין, למשל, כתבה לפני הבחירות האחרונות לכנסת: “עם כל הכבוד לתנועה־לשיחרור־האשה, אני חושבת שזהו הזמן להסתכל בניבכי המצעים של המיפלגות בשטחים המעניינים את האשה כאשה וכאם, ובהחלט סבורה שבחירה של אשה מושפעת מגורמים שונים או נוספים על בחירתו הפוליטית של הגבר.” היא פירטה את השטחים הרבים של “בעיות סעד, דיור, ניקיון העיר, הארץ והחופים, העסקת המישפחה בשעות הפנאי.” ואפילו הוסיפה לרשימה: “חקיקה לשיווי זכויות האשה.”

ומה רוצות הנשים בתנועה לשיחרור אם לא שיווי־זכויות? ולמה תאמר איפוא בתחילת דבריה: “עם כל הכבוד לתנועה־לשיחרור־האשה…”?

קו הנצחת ה"שוני" נשמע בעבר מפי כל העיתונאיות בישראל מעל־דפי כל העיתונים. המאמרים היו לעגניים, ואף ארסיים. מעל לכל – היו אלה מאמרים של עיתונאיות שלא ראו את האמת, או חששו לכתוב אותה.

בילבול ועויינות

הכתבות של עיתונאיות, עיתונאים ועורכים, משקפות את הבילבול האישי שלהם בשאלת “שיחרור” האשה. הם עויינים את האשה הטפילה שהם רואים לנגד עיניהם בחברה, וכותבים עליה כעל “ברווזה” או “טווס” (יגאל לב, 12.9.74), או כעל “שקרנית” (לפיד), או כעל “הקטנה” (קישון). ובכל־זאת, יותר משהם עויינים את הברווזה של היום, הם עויינים את האשה־המשוחררת. נראה לי, כי הבילבול נובע קודם־כל, ומעל־לכל, מן ההצגה הבלתי־נכונה של העיתונאים את פני ה"שיחרור". הם פשוט אינם יודעים מהו.

ויכוח כמו זה שמתנהל היום על־ידי העיתונאיות והעיתונאים בשאלת השיחרור (אבל, בעיקר בינם־לבין־עצמם) התנהל עוד לפני כ־30 שנה מעל דפי העיתונות, ואף אז התאפיין באותם סממנים: ליגלוג ועויינות, בילבול וחוסר־יסודיות. מצאתי בקשר לכך מאמר בירחון “את”, מאת שלומית טויב, המצטט מאמר מ־1934 בשם “בדרך לשוויון” מאת מאיר יערי. המאמר שלו נכתב כתשובה לחברה (הלה ב.), שטענה כי חיקוי תפקידי הגברים השאיר את הנשים קרחות מכאן ומכאן. העיסוק בפוליטיקה (כתבה) הוא רק “קרום דק”, כי “מעטות הן הבחורות שחונכו באינטלקט גברי.”

על כך השיב לה מאיר יערי:

“מי אשם בנחיתותן של החברות, הן – או חבריהן? הלה אינה צודקת אם היא סוברת שכל הפורענות הזו ירדה לעולמנו רק משום שהבחורים נטלו לעצמם את השררה. לפי הצדק הפורמלי, צריך לחלק את האשמה חצי על חצי. אולם לעתידן של חברותינו יהיה זה יותר מועיל אם כל הביקורת תופנה כלפי עצמן, כי לא יקום שיחרור האשה אלא על יסוד אוטואמנציפציה.”

יערי לא היה הגבר היחידי שרצה בשיחרורן של הנשים. אמרה רחל כגן (בדברים שצוטטו מפיה בגיליון ה־25 למדינת ישראל של “את”):

“– – – הגברים? יש תומכים בנו מאד: פרופסור קלאוזנר, בן־אהרון, שפרינצק. שפרינצק הוא שיווי־זכויותניק כזה, אי־אפשר להאמין! אך יש גברים שמתנגדים. הדתיים במיוחד. הרי לפני כ־30 שנה עזבו הדתיים את האסיפה המכוננת מכיוון שישבה שם אשה (עדה מימון) – מה זאת אומרת, הם יישבו עם אשה!”

גם היום, ב־1974, יש גברים המצדדים בשיחרור האשה; ולא רק “שמאלניים” כמו אורי אבנרי ומאיר פעיל. אורי אבנרי היה תומך נלהב של ההפלה־החופשית בכנסת השביעית; ומאיר פעיל, בכנסת השמינית, אמר:

“אשה שהופכת למכונת־לידה, משועבדת לתפקידה הביולוגי ואינה יכולה למלא תפקידים אחרים. הסעיף הראשון בתיקון החוק, המרשה לאשה באופן חוקי, חופשי ומכובד לבצע הפלה, הוא אחת הדרכים להיאבק למען זכויות האשה.” (“את”, ספטמבר 1974)

ב"מעריב" (18.7.74) נתפרסם מיכתב־למערכת שנשלח על־ידי גבר אחר, אידיאליסט צעיר בשם שאול פרידלר, שכותרתו: “עת להשתחרר משוביניזם גברי”. הוא עסק בהדרכת קבוצות של גברים בנושא שיחרור־האשה, וריכז צוות־חשיבה בנושא זה בתנועה לזכויות האזרח. במאמר של ורדה צ’צ’יק, “גברים לשיחרור האשה” (“את”, ספטמבר 74'), קראתי גם על צעירים נלהבים אחרים, כמו רמי שם־טוב ואריה מוצקין – ששניהם הושפעו על־ידי נשים, חברות בתנועה־לשיחרור־האשה.

לעומת אוהדי השיחרור, יש גם מתנגדים מושבעים, כמו העיתונאי יגאל לב. במדור־לנשים ב"מעריב" יש לו מדור קבוע, הנושא שם טיפוסי לקו שלו: “גבר לעניין”.

ב"מעריב", 14.2.74, פירסם לב מאמר בשם “מועדון לגברים בלבד”, שבו קבל (בדברים רוויי אחוות־לוחמים גברית) על שנאלץ לחזור לציוויליזציה עם סיום גן־העדן שלו ב"אפריקה" – “במועדון הראשון שהכניסה אליו היא לגברים בלבד.” תוך שהוא זורע שינאה לנשים, הוא זורע, כמובן, גם מידע בלתי־נכון.

הוא מתייחס אל הנשים לא רק בשינאה, אלא בביטול. אחרי שהוא מבטלן, הוא מתייחס אליהן בסלחנות אבהית. הגיבה ד"ר אביטל כהן על הכתבה במדורו “גבר לעניין”:

"– – – יגאל לב ציטט כביכול פסיכיאטר הטוען שנשים אינן פונות לעולם הפשע מכיוון שיש להן פורקן אחר – ‘הן יורדות לחיי הגבר שלהן.’ כרופאה, אם־כי לא פסיכיאטרית, אני משוכנעת ששום פסיכיאטר לא אמר שטות כזו, וייתכן רק שאחד מן ה’חבר’ה' הפליט מישפט כזה במסיבת־רעים. בטיעון זה, המייצג הומור כביכול, יש יותר מקורטוב של רישעות לגבי נשים, ונא לא לעטוף אותו באיצטלה מדעית. אם נניח לרגע שטענה זו נכונה – הרי יש לזכור שלא לכל אישה יש גבר, ובין אותן אלפי או עשרות־אלפי הנשים שחיות ללא גבר ועל כן אינן יכולות ‘לרדת לחיי הגבר שלהן’ ואין להן פורקן – צריך להיות שיעור־פשיעה גבוה כמו בקרב הגברים – וזה, כמובן, אינו עומד במיבחן המציאות.

"הסיבות לשיעור הפשיעה הנמוך בקרב הנשים הן רבות, ולא כאן המקום לדון בהן. הן תלויות בעיקר במיבנה החברתי ובחינוך, שהרי החברה מצפה מבן שיהיה תוקפני־גברי, ומבת שתהיה פאסיבית וחמודה. על כל פנים, עובדה זו, שנשים אינן נוטות לפשע, היא בהחלט לזכותן של הנשים. ואם נמצאה מעלה חיובית בנשים – מדוע להציג אותה כחיסרון, וגם בנקודה חיובית זו לפגוע ולעלוב בנשים?

“עיוות כזה של התכונות החיוביות והצגתן באור שלילי מזכיר לי… אנטישמיות.”

על המיכתב הכואב, והרציני הנ"ל, השיב יגאל לב ממרומי הגבריות:

“אנחנו, הגברים, אוהבים אתכן הנשים לאו־דווקא בזכות המעלות, כמו בזכות המיגרעות שלכן. לכן מפחידה אותי גב' ד”ר כהן בניסיונה לחפש דווקא את המעלות באשה, במקום שאין הן נמצאות, ולכן אני מקבל על עצמי בחיבה אפילו ביקורת זו מפי הרופאה הנכבדה.

“ב.ב. הפסיכיאטר שאמר דברים אלה הוא ממשי, והוא, כמובן… גבר.”

בניגוד לד"ר כהן, אני מאמינה ליגאל לב, שפסיכיאטר ממשי אכן אמר מה שאמר על הנשים. תיאוריות דומות מאד שמעתי מפי פסיכיאטרים שקבעו שנשים נוטות באופן “טיבעי” לרגשנות ולהיסטריה, והסבירו כל צעקה והתפרצות שלהן כצורך לתת “מוצא” ל"אכספרסיביות" הטיבעית שלהן.

פיתרונות חלקיים – אינם פיתרון

הסברתי לעיל, כיצד משפיעה העיתונות במיוחד על השכבות הנחשלות והבלתי-משכילות. הנערות העניות הן הקונות העיקריות של מישחות-האיפור, והן הקונות את שימלות-החופה היקרות ביותר. לכן, הן גם ה"קונות" גם את ההטבות של המיפלגות, ערב הבחירות, ואת העצות בעיתונות-הנשים בנושא “כיצד לרכוש גבר”. אלו הן עצות והטבות המשאירות אותן במקומן – ונותנות להן את הגיבוי של השילטון והסמכות של הפסיכיאטר והמילה הכתובה.

מה מציע, למשל, מישרד-הסעד לשכבות הנחשלות, באותם “מועדוני כביסה” הקיימים היום – כפי שקראתי בעיתונות – בדימונה, באר-שבע, שדרות, קריית-שמונה ונתיבות? אמהות מרובות-ילדים מפקידות את הילדים ב"חצר" (מועדון?) כשהן-עצמן לומדות משק-בית, תפירה ורפואה-מונעת. תוך-כדי הלימוד, מתכבסת הכביסה שלהן במכונות-כביסה. מיפעל מבורך, ללא ספק, אבל חלקי. חלקי בכיוון אחד: הוא מלמד נשים כיצד להיות נשים – נשים בבית. מדוע אין מלמדים אותן לקרוא, במקום משק-בית? או – מדוע אין מלמדים אותן מיקצוע?

מה עשתה מיפלגת המערך לאשה באמת – ומה הכריזה בפירסומיה לפני הבחירות האחרונות? הנה קטע מעיתון (מיום 17.8.74) שנערך על-ידי מטה-הבחירות של המיפלגה בחיפה:

"קידום האשה

“בין שאר פעולותיו של סניף אא”ע בחיפה למען קידומה של האשה, פועלות חברותיו בקרב אמהות מרובות-ילדים בשלוש שכונות: ואדי סאליב, מחנה דוד וקריית-שפרינצק. אחת לשבוע מתכנסות האמהות עם ילדיהן הצעירים, ובעוד הילדים נמצאים תחת השגחה – שומעת האם הרצאות ושיחות בנושאים הקרובים לליבה מפי רופא, אחות, פסיכולוג, יועצת-יופי וכו'. לפגישת-סיכום חגיגית של שנת פעילות התכנסו אמהות וילדיהן ב’גיבעת ההגנה' על הכרמל.

"הפסיכולוגית שושנה שרני, העומדת בראש מיבצע ארצי זה של ‘קידום האשה’ מטעם הפועלות, שוחחה עם האמהות ודובבה אותן כדי ללמוד מפיהן מה רכשו בשנה זו, ומה הציפיות שלהן לשנה הבאה.

“לאחר הפסקה לסעודה, בה הפגינה כל אם את אמנותה בשטח זה, החל רם-קול משמיע מוסיקה עליזה, ומדריך אירגן שעשועי-חברה משותפים לאמהות ולילדים. היה זה יום שכולו טוב לאמהות, לילדים ולעושות במלאכה.” עד כאן סיכום “קידום האשה”.

מפני שאין מקדמים את האשה באופן רציני, נעשה קידומן בגדר מתן שירה, שעשועי-חברה וזלילה. גם לגברים הציעו תמיד אותם “בידורים” (“יין, נשים ושירה”), בהבדל האחד, שלגבר הציעו גם את ה"נשים" באותה רשימה. לכן, לימדו את הגברים כיצד לחזר אחרי נשים, בכלים של סרנדות, מתנות ושעשועים.

טוענת ג’ואן סילברסטון (ב"הארץ"), שערכה “מחקר מקיף כדי לברר סוף-סוף את מהות יחסי האהבה של הגבר הישראלי”:

“הגברים הישראליים הם מחוסרי-רומנטיקה לחלוטין! אין להם שום מושג בזה. – – – אין הוא מודע לאמנות-החיזור – – – אפילו לנשק אינו יודע. העיקרון שלו: נהג בה לפי הרגשתך, ובלי מישחקים. כשהגבר ירצה בנערה, לא יטרח לשלוח פרחים.”

החינוך ה"נכון" מחנך על ברכי האטיקט האבירי. לכן, כשאין רומנטיקה – החיזור נעדר אמנות. את החיזור הטילו רק על הגברים, כך שאם אין בו רומנטיקה אין אפילו בכוחה של האשה לעזור לעניין. את הנשים מחנכים להיות “ליידי” דיסקרטית המפילה את המימחטה “בטעות”, כדי שהג’נטלמן יקבל את הרמז והחיזור יתחיל. הוא היחידי בין השניים שמותר לו ליזום פגישה.

לעומת זאת, מלמדים היטב את האשה, כיצד לשחק ב"נדמה לי", תחת הכותרת “רשימת אמצעי-הפיתוי של האשה הנבונה” מופיעות ב"את" כמה עצות:

"אחת מחברותי נשואה לגבר מבריק להפליא, והיא הרבה יותר שופעת בהיעדרו. בעלה אוהב שאשה משתתפת בשיחה, אבל ‘כמו ליידי’; והוא רואה כל אשה המשסעת את דבריו, בביקורת גלוייה. הייתי מייעצת לכל אשה מעל גיל 25 להנמיך את קולה. לומר מה שהיא רוצה, אבל בעדינות.

“– – – השפנפנה הרגילה יודעת שעליה לשאול שאלות, אבל לרשותה עומד רק המדריך התפל של דייל קרנגי ‘במה אתה עובד?’ וכו' וכו' שאלות שכבר שמע מיליון פעמים בעבר. אבל הנערה הנבונה מעוניינת בו באמת, וודאי יש לה ניסיון עשיר בניתוח-אופי. כך תוכל לספק את סקרנותה בעוד משוחחת עליו. הראי לו שאת רוצה להבין אותו, כולו.”

וכך אומנם עשינו: הצלחנו, כנשים, להבין אותו כולו. בשינוי מה שהוא רצה, ונעשינו “כרצונו” – כפי שהוא אהב אותנו. תמיד היה לנו, איפוא, “טוב”. ביטלנו לחלוטין את רצוננו, כך שצדק אותו יהודי דתי שהבטיח לי (אחרי ויכוח סוער על מקומה של האשה בדת), כי לאשה “שלו” טוב בהסדר הקיים.

השכל באשה, אמרה העיתונאית הנ"ל בעצותיה “כיצד לפתות גבר”, הוא דבר חשוב “בדיוק כמו גופך החטוב או חינך המצודד.” אבל – רק כדי להבין כיצד לפתות את הגבר וכיצד להתעניין בעיסוקיו. היא מייעצת: “במקום לעסות כל ערב את גבו העייף , קיראי לו שירה, או רומן קלאסי שאינו מתפנה לקרוא.” בחינוך שאנחנו מעניקים לנשים בעיתונות-הנשים, אנו משלים אותן לחשוב שיש לשחק את האידיאל הנשיי, כשהרומנטיקה עדיפה.

כשמישהו מחפש ערפיליות במין, או באכילה, כמו מין “בחושך” (“תכבה את האור!”) וכמו סעודה רומנטית לאור נרות – אין מרחק רב בין מה שהוא מחפש בשני היצרים הבסיסיים הללו, לבין מה שהוא מחפש ביצרים היותר-נעלים.

שיעורים בחינוך-עצמי

אחד המאמרים האחרונים שלי ב"את", שקראתי לו “שיעורים בחינוך-עצמי” (יולי 1971), כבר לא היה ב"משק-בית", כי הבינותי שמשק-בית, במיכלול מצב האשה בישראל, הוא כמו אותו כפתור קטן המשלח את הנשים להאמין כי החיפוש הדקדקני אחריו, יעניק להן (כמו לצרפתיה) את הייחוד הנשיי. כאילו “להיות אשה” יבטיח לה שהיא אדם. במאמרי יעצתי לאשה לחדול מלדקדק. מאחר שמעולם לא יעצתי לה להסתפק “רק” במשק-הבית, אלא להרחיב את עיסוקיה, נאלצתי לבסוף לייעץ לה להזניח קצת “חינוך-עצמי” – במטרה להעניק לעצמה את הרשות לשמור על פרופורציות, לפי העיקר באמת-ובתמים.

"– – – כולנו קיבלנו חינוך מוגדר מאד בקשר לרמת-חיים ובקשר לרמת ניקיון, וכולנו רודפים אחרי שני אלה. אני חושבת שבחשבון רחוק דווקא שני אלה בעוכרינו – מכל בחינה שנאבה להסתכל עליהם: כלכלית, חברתית, מוסרית, ובעיקר – מעשית. ולכן אני אומרת: החינוך שקיבלנו בשטח זה, ושאנו ממשיכים לתיתו לילדינו (הנישאים היום עם המינימום, שנחשב בימינו-אנו למכסימום), צריך לעבור מן העולם.

“– – – דבר אחד נכון היה בחינוכה של אמא: אסור לבזבז זמן לריק. אלא שהמחלוקת ביני לבינה היא – מה לעשות בזמן הזה שאין מבזבזים לריק. היא אמרה לי, לעבוד יותר במשק-הבית בזמן הנחסך. אך האמת היא שרק-אז את מבזבזת את זמנך לריק!”

השיעור האחרון, שאיננו בין ששת השיעורים שהצעתי ב"חינוך-העצמי" – הוא כמו היום השביעי בשבוע: יש להפסיק את כל החינוך הישן במשק-בית. יש להכניס לתוכו גם את הגבר, ולהפוך את משק-הבית למיקצוע (עם שכר!) שנשים תעסוקנה בו מרצון, ורק בשעות קצובות. כשיהיה לעקרת-הבית מעמד של משתכרת, לא יהיה גם צורך ללמד אותה את המיקצוע דרך עיתונות-הנשים. ככל מיקצוע – יילמד בקורסים רציניים. מכל מקום, עיתונות-הנשים ואירגוני-הנשים, וכל הפיתרונות החלקיים האחרים, מעולם לא העניקו לעבודת עקרת-הבית מעמד של מיקצוע, ולא העניקו לעקרת-הבית מעמד כלשהו.

החינוך המוסווה

נגעתי לעיל, בדברי על “חסך האימהוּת”, בחינוך הניתן בעקיפין בבתי-הספר, והמבטיח את הנצחת מערכת-ההפרדה בין המינים. חינוך עקיף זה, בתוך מיסגרת החינוך הפורמאלי של בית-הספר, הוא ה"חינוך המוסווה", שקשה להילחם בו מפני שהוא ה"תורה-שבעל-פה". הוא משפיע הרבה יותר מכל חינוך ישיר ומוגדר, מפני שהוא מעוגן (ככל תורה-שבעל-פה) במסורת: באגדות-עם, דיעות-קדומות, וסיפורי-סבתא; והוא נמסר ממורה לתלמיד/ה (כמו התורה ממשה לאהרון, וכו') עד שהוא מונצח גם בכל מיני כתובים, כחוק חתום. גם לאחר חתימת התורות בכתובים, מוסיף החינוך המוסווה לשמש ברקע (כמו התורה-שבעל-פה) את המורים, כדי להסביר הסבר אישי את החוקים. כשם שמורה מחנך להתנהגות על-ידי אישיותו והסבריו האישיים, ולא על-ידי הוראות-כתובות, כך משפיע ה"חינוך המוסווה" של המורה בשטח הפרדת המינים, להעביר מדור-לדור את המסר הביתי, המסורתי, בהצלחה גדולה בהרבה מאשר תיאוריות.

בעמ' 7 בחוברת “תוכניות להוראת תורה שבעל-פה לבית-הספר הממלכתי-דתי” (מהדורת-ניסוי, בהוצאות מישרד החינוך והתרבות) נאמר:

“התורה שבע”פ שנמסרה לישראל מאת הקב"ה, כפירוש לתורה שבכתב, מהווה יחד איתה אחדות שלמה, והיא המרכז לחיי המעשה והרוח של עם ישראל."

חוברת זו עצמה מביאה את השינויים הגדולים לעתיד, בהוספת כמה פירקי-לימוד מן המקורות – לבנות. כמובן, עדיין אין מלמדים את הבת את כל הדברים החשובים, ולעולם אין דורשים ממנה לדעת את “המרכז לחיי המעשה והרוח של עם ישראל.” אלא רק, כדיברי י. גולדשמידט, מנהל אגף החינוך הדתי – בהקדמה לאותה חוברת: “– – – ברצוני להדגיש שהוראת חלקים מתאימים של התורה-שבעל-פה לבת, חייבת לעמוד במקום חשוב בחינוכה הדתי של הבת.”

ה"קידמה" וה"שינויים" מתבטאים, לגבי הבנות, בתוספת כמה פרקים. וגם אלה, רק כדי שתלמד הבת את תפקידה הדתי מן המקורות. תוספת הפרקים מבטיחה כי הבת תהיה עוד יותר חסרת ערך כ"אדם", כי אילו היתה “אדם” לא היתה פטורה מלימוד התורה כולה.

באותו בית-ספר שבו שמעו מורות-לעתיד את סכנת “חסך האימהות” שנשים עובדות “הורסות” בו את המישפחה, הן גם מורגלות לשמוע הערות מפי מורים, המשתיקים אותן במילים כמו: “תפסיקו שם, אירגון-אמהות-עובדות!” או “שקט, ויצ”ו." “ויצ”ו" הפך שם-נרדף לנשים-אווזות.

(אגב, גישה זו ל"ויצ"ו" כאל מוסד לנשים משועממות מדרגה ב', שמעתי גם בהערה מרושעת של מורה בבית-הספר “בצלאל”. כשאשה מבוגרת ביקשה להצטרף לשיעור, אמר לה בפירוש: “כאן לא ויצ”ו!" – ולא טרח אף להביט בציוריה.)

באותו בית-ספר אמר מורה אחר שהילדה מציירת ב"אופן טיבעי" החל מגיל צעיר מאד את בחישת-העוגה, והילד את תנועת הנסיעה של הטרקטור. הוא חייך בליגלוג: “השיחרור בא אצלה יותר מאוחר…” הוא התעלם, כאיש-מדע, מן העובדה שאמא, כמודל החיקוי של הבת, היא שעושה את העוגה בחברה שלנו, והבת לומדת לעזור לה, ולהיות כמותה, הרבה לפני גיל הגן – ולכן עולמה של הבת הוא עולם “העוגה”, ולא “הטרקטור”.

אנשי-המדע מתעלמים מן העובדה שלפחות מחצית המין הנשיי איננה בוחשת עוגות, ואיננה אוהבת לבחוש עוגות. התיאוריות לחוד, והמציאות לחוד.

המדע איננו מקשיב לנשים שאינן אוהבות באופן טיבעי לבחוש עוגה. בתי, למשל, איננה אוהבת לבחוש. בני, אוהב דווקא. שניהם עזרו לידי במיטבח, ושניהם ליקקו מן הקצף.

כך בבית-ספר גבוה, וכך בבית-הספר היסודי. כשמורה כועסת על תלמיד, היא אומרת: “לך הבא את אבא שלך!” אך כשהעניין הוא פעוט, אומרים לו: “תגיד לאמא שלך שתבוא.” בעממי, בונים את דימוי האמא-של-ה"געפילטע-פיש" ובבית-הספר הגבוה מתבדחים על חשבון ה"געפילטע-פיש" שלה. בהערות-הלוואי, והסבריהם של המורים את עובדות-החיים (הסובבות, בעצם, כולן סביב הגעפילטע-פיש, ולא סיפרי הלימוד), מעמיקים, בשני המינים גם-יחד, את העובדה שאמא היא פחות או יותר ה"שמאלץ", ואבא הוא הבשר אשר מתחת לשמאלץ.

“שמאלץ” הוא שומן. בדרך כלל שומן-אווזים. גם נשים קרויות “אווזות” (אפילו בתוכנית-רדיו רצינית, כאמור לעיל). לכן, כל הקשור עם “אווזות”, הוא רגשני-פרימיטיווי: כלומר, קיטש.

דימוייהם של אמא-אבא עומדים בהקבלה מלאה עם תרבות הרחוב. אין אף שטח אחד המנטרל במקצת את השפעת השני. להיפך, האחד מחזק את השני. ילד המתחנך בבית-הספר, מפי מורה מודרני, על גישתו לנשים, שומע ברדיו אחרי-הצהריים את הפיליטונים המושמעים עכשיו בישראל, המלגלגים על גברים מיסכנים (לובשי סינור) שמטפלים בתינוק כשהאמא המודרנית הלכה לה “להשתחרר”. ילד מסתכל בעיתון ורואה שם נשים מעורטלות המדגימות מכונית-ספורט והכל אומר לו כי “אשה” זה משהו שונה מאד מגבר. הבילבול בין התמונות רק מסייע לו להבין כי היצור הנשיי גם הוא מבולבל. העיתונות, הרדיו והמורים – סמכותיים ביותר בעיני הילד. אין הוא מסוגל אלא לקבל את דעתם.

בתרבות שלנו, המין והעירום עדיין בלתי-משוחררים. עדיין מציצים עליהם בעד חור-המנעול. העירום הנשי עדיין מושך את העין אל מודעת-פירסומת. אשה מעורטלת, ליד מכונית, מסוגלת למכור את המכונית. שתיהן נחשקות. אפשר גם לכתוב למטה ש"היא נדלקת," וזה נכון לגבי שתיהן.

העירום הנשי מוכר מישחת-שיניים ומישחת-נעליים; תמיד יש סיסמה קולעת, המתאימה לכל בדיחות הטרקלין. תפוז ואשה עירומה, “עסיסיים” באותה מידה. “חתיכה” בצורת נערה או בצורת אומצה, “נאכלת” באותה מידה. אין גבול להשפלה המתרחשת, ברוח בדחנית אומנם, אבל תוך התנייה רצינית ביותר של “אשה” עם “מיצרך” או חפץ.

בין אם הפירסומאי מדבר אל גבר, ובין אם הוא מדבר אל אשה, הוא מדבר רק בשפה של עירום-נשי. למשל, ב"מעריב" מ-12.9.74: מודעת-ענק, של “פז”, מדברת אל הגבר בלשון זכר ומודיעה לו כי בעין-חצבה מציעים לו מיקלחת מרעננת ולכן הוא יכול “להיתקע” ללא חשש בערבה. אך בצילום הענקי, לא הגבר מתקלח – אלא נערה תימהונית: היא מתקלחת כשהיא מחזיקה את המכנסיים לבל יפלו, ורק השדיים חשופים. (זה די.)

גם הפירסומת היא, איפוא, חינוך בלתי-ישיר – “מוסווה”. כשהיא חוזרת על עצמה יום-יום בעיתונות ועל מסך-הקולנוע, היא מהווה “חיזוק”. כשהחיזוק מדגים נמרה מן הג’ונגל – הוא מתנה את האשה המודרנית, גם היום, עם הג’ונגל. כשהוא מדגים אשה רומנטית-נימפומנית, הוא מתנה את האשה המודרנית עם מיסתורין ומאגיות. כשהוא מדגים אשה שמנה (“אווזה”) המציעה לרעבים קציצות טעימות – הוא מתנה את האשה עם האמא הטובה והשמנה והמורה בבית-הספר. כך הופכים החיזוקים של דימויי הנשים לתמונה מדעית, מגוונת אומנם, של “אמא כבקשתך”. בעזרת הפירסומת ואמצעי-התיקשורת, מתהווה קרקע-קליטה נוח, שהחינוך בבית-הספר יכול להתעגן בו בנקל. לכן, כשמורה מעיר בליגלוג כי הנשים “אוהבות לנקות כל היום,” אפילו אם זה נשמע בעצם כמו “הנשים מתגרדות כל היום,” אין הילדים מקבלים זאת כעלבון, אלא כעובדה. ילד המגיע לבית-הספר יודע כבר כי אמא נשארת בבית כדי לנקות. הוא מגיע לבית-הספר עם המנטאליות של הבית והרחוב. זו זהה בדיוק למנטאליות של המורה. וזו – זהה בדיוק עם המנטאליות העומדת מאחרי דמויות שרה-באוהל או אם-סיסרא בחלון. כולה מונצחת בחוקי המדינה, המבקשים להגן על האמא-שבבית, גם כשהיא מנהלת מיפעל. המנטאליות העומדת מאחרי החוקים והחינוך, היא המישקע הקשה ביותר לעקירה.

הנמקת המנטאליות של השוני בהתייחסות אל האשה, נקראת בפי ראשי החינוך “ייחוד בעייתי”. יש ייחוד, לדעתם, לבת. ויש, כמובן, בעייתיות ב"ייחוד" הזה. ה"בעייתיות" מצדיקה טיפול מיוחד בנערה. טיפול מיוחד זה, הוא ההופך את האשה חריג.

ה"ייחוד הבעייתי"

מניחי היסודות בחינוך יונקים את הנחותיהם על ה"סבילות" מתוך התורה-שבעל-פה. כלומר, מתוך הזיכרון-הקולקטיבי של האנושות. אבל, תוך הישענות על התורה-שבעל-פה מנציחים העוסקים במדע-החינוך את השוני הניצחי בחוקים חדשים, ואף מחפשים צידוקים חדשים במדעים אחרים, ומחפשים-מנציחים את ה"ייחוד" של הנערה בכל מיני “שלבים” בהתפתחותה, המהווים גם פרקים מיוחדים בסיפרות המדע.

בפרק “שלבים בהתפתחות האדם” מתוך הספר “שורשי האני” של פרופ' ק. פרנקנשטיין, הידוע בישראל כסמכות מדעית בשטח החינוך המיוחד, הוא חוזר ומעורר את “השאלה בדבר ההבדלים בין המינים.” בעמ' 33, כשהוא מסכם את אחד משלבי ההתפתחות, הוא כותב:

אומנם, מבין חוקרי ההתבגרות (כגון א. שפראנגר, ק. לוין, א. דייוויס, אנה פרויד, א. אריקסון), לא בדק איש אם תורתו הולמת גם את התפתחות הנערה ולא רק את התפתחות הנער. אף-על-פי-כן אין חולקים על ההנחה, שיש הבדלים מהותיים בין הנער והנערה מבחינת התפתחותם בנפש וברוח. סוציולוגים ואנתרופולוגים מסבירים הבדלים אלה כהבדלים המותנים בגישות שמקורן בתנאי מעמד או בתנאי תרבות.

“לעומת זאת, מוזנחת הבעייתיות¹ של הנערה ברוב התורות הפסיכולוגיות או הסוציו-פסיכולוגיות (כמובן, פרט לאותם מחקרים העוסקים ב"נערה" או ב"אשה" כבנושא כשלעצמו).”

בהמשך הפרק, קובע פרופ' פרנקנשטיין דברים מדעיים לגבי השוני שהוא מובן-מאליו בעיניו, בכללותו. הוא רק מסביר את חד-הצדדיות בטיפול בגיל-הבגרות. מאחר שאנחנו חיים בעולם שבו תפקידים שונים לנערה-האם ולנער כאדם לעתיד, הוא כותב:

“ברוב התורות הללו מוסברת ההתבגרות כתקופת-משבר, המרחיקה את הצעיר מעברו האישי והמכוונת אותו לקראת עתידו; וכיוון שהפסקה זו בהמשכיות מאפיינת את הנער יותר מאשר את הנערה, ממילא לא ניתנה תשומת-לב מספקת לכך, כי ל’גיל-המעבר' יש משמעות אחרת לגמרי לגבי הנערה. בהתפתחות הנערה זהו הגיל שבו מתגבשות, בהדרגה, תכונותיה הנשיות: מגמותיה לתלות ולסבילות, חיי-דימיון שלה ‘עם’ האהבה ו’עם' הסבל, הסובייקטיוויות והאמפאתיה שלה, והעדפתה יחסי-אחדות על הפרדה – והבחנה בין האני והלא-אני.”

הנה, שוב; האשה שהיא “חידה” בעיני האיש, איננה כלל וכלל חידה בעיני איש-ה"מדע". איש-המדע הגברי יודע בביטחה, כי תכונותיה הנשיות הן ל"תלות ולסבילות", שחייה הם חיי-דימיון, שדרושים לה האהבה עם הסבל, שהיא גם מעדיפה חיי אמפאתיה ויחסי אחדות.

כלומר, שלא כמו הגבר, שלא כמו פרופ' פרנקנשטיין ואנשי-המדע, שכולם בחזקת “אדם” שלם ונורמלי – האשה, שאצלה יש “בעייתיות” מיוחדת (מפני שהמדע קבע שהיא מתפתחת אך-ורק בכיוון הייעוד הביולוגי ללדת ילדים ולשמש לגבר במיטת-המין) – היא אינה מפרידה או מבחינה בין האני שלה (שאותו הורגים לה עוד לפני שהוא נולד!) לבין הלא-אני. כך מסבירים וכך מצדיקים את השוני. השוני הוא לא סתם הבדל-קטן, אלא הופך את האשה ליצור חריג מסוג כה נחות עד שה"אני" שלה אינו קיים כלל.

יש אומנם לערוך את החקירות שפרופ' פרנקנשטיין מכיר בחסרונן, אבל כחקירות עם מבט לעתיד אחר. המציאות שלנו כיום דורשת חקירת הפוטנציאל, ולא הקיים. יש לחקור, למשל, מה היה קורה אילו הנחנו לאשה להתפתח לאישיות מלאה, על-ידי כך שהיינו מבטלים את הקביעה של פרופ' פרנקנשטיין שהאשה מעדיפה (לכאורה) יחסי תלות וסבילות? מה היה קורה, למשל, אילו הנחנו לה להיות עצמאית וחזקה? האם היה אז סיכוי ל"קינאת הפין" שכפה פרויד על כל הנשים? האם גם אז היה הילד מזדהה עם אמו באותה הזדהות מהולה ברחמים (כפי שאני מבינה אותה), כדי להביע בכך את התנגדותו לאביו הסמכותי מדי?

כלומר, בחברה אחרת, שבה המטפל בתינוק (מלידה) הוא גם-אבא וגם-אמא, האם יתפתח בהכרח משהו “ייחודי” בנערה? האם יתפתח בה תסביך “אדיפוס” – שאיננו אלא קשר חולני של ילד לאמו? או תסביך הפוך, של הילדה לאב – אותה אהבה חולנית לתלות-באב, שהיא תוצאה מהיעדר אב ומחינוך הבת להיתלות במישהו (ה"סבילות"!), הרי היא תוצאה של המציאות הקיימת! אם אומנם יש לערוך חקירות, עליהן להיערך לגבי מציאות בתיאוריה; לגבי הנחות היפותטיות הבנויות על האפשרי.

דוגמה נוספת כיצד מונעת הנצחת השוני את התפתחות הילדה לאשה נורמלית, היא התעלמותם הכללית של רוב הדיונים מן העובדה שכל האמור אינו מתאים לילדה. אם מדובר, למשל, ב"תוקפנות-חיובית" (כשהיא מתבטאת במישחק), הרי כל זה אינו אמור לגבי הילדה, שבמישחקי-תוקפנות אין היא נכללת. (ברוב בתי-הספר קיימת הפרדה גמורה בשיעורי-התעמלות ובמישחקי-הספורט.) אם לדעת פרופ' פרנקנשטיין, מבטא המישחק רמות דימיון “לפי דרגת החיוניות, המרץ וההעזה” – הרי כל זה אינו נכון לגבי הילדה, הצריכה (גם לדעת הפרופסור) לבטא את הדימיון שלה במגמות “תלות וסבילות”. כל זה איננו “הולך” יחד עם חיוניות, או העזה. “חשוב לא פחות” (כותב הוא בהמשך) “הוא התחום השני שבו מתבטאת התוקפנות החיובית, הוא תחום פעילויות השכל. התוקפנות דרושה בכל התנהגות שיכלית – לשם התנגדות לכוחות המסיתים של הריגוש, של הדחף, לצורך הנכונות לנסות דרכים חדשים – – – דהיינו, מקוריות.”

כל זה איננו אמור לגבי הילדה, שהרי אותה מחנכים להיות סבילה, לא להתנגד ל"כוחות המסיתים של הריגוש" או של הדחף, שהרי כל חינוכה המיוחד מחנך אותה לעולם של רגשות ודחפים אמהיים-נשיים, וכל “ייחודה” של האשה הוא בהיעדר העולם השיכלי שלה, שהרי “נשים דעתן קלה.” ואשר למקוריות – שהיא שיא האידיאל לנער, אין לה כל סיכוי בחינוך הנערה לסבילות – כלומר, להיותה חיה כאשת-איש או כאמו-של-איש. הסבילות היא סטריאוטיפית – אופיינית לכל הנשים. המקוריות היא ההיפך הגמור.

“חידת” האשה, שגם פרופ' פרנקנשטיין וגם פרויד, וכל המשוררים מכירים בה (במילים אחרות ומהיבטים שונים), איננה מעלה יתירה. ב"חידה" זו מתכוונים לומר שהאשה היא הפכפכת. מבטאים זאת במישפטים תמימים כמו “מה רוצות הנשים?” “כשאת אומרת לא – למה את מתכוונת?” או “מה חסר להן?” כאילו באמת אין יודעים מה חסר להן.

אילו באמת רצה העולם הגברי להבין את חידת האשה, היה שואל את האשה. הוא היה שומע תשובה אחת: “אינני חידה.” “מה חסר לי? – חסר לי כל העולם שלא הכנסתם אותי לתוכו מפני שקיבעתם אותי כיצור התלוי בכם.”

תשובה כזאת אין הגבר מקבל. האשה שותקת, מפני שהחינוך שלה משתיק אותה בחברה, ובבית-הכנסת ובכנסייה. גם הנימוסין משתיקים אותה. היא שותקת לא דור אחד, אלא במשך כל הדורות. היא שותקת מאז ידע אדם את חווה. הוא ידע אותה במיטה – ודי היה לו לדעת את גופה כדי לדעת את כל-כולה.

האשה, כיצור השותק, איננה קיימת בהיסטוריה. לא רק השפה דאגה להבליע ולבטל את המין הנשיי, אלא על-פי כל ההיסטוריות של עמים, ומדעים, ואמנויות, היתה האשה יצור נעלם ואילם. בפירקי-ההיסטוריה מסופר על האשורים שהיו “עם של לוחמים.” “הרומאים היו אוהבי-תענוגות.” “היוונים בילו את זמנם בסטואה (שוק).” “היהודים היו עם-הספר.” מדברים על תקופות בהיסטוריה, על תקופות באמנות, בסיפרות. מדברים על “שלבים בהתפתחות האדם” – ובכל אלה אין מזכירים את האשה.

האדם האילם והנעלם כה שונה, איפוא (“מטיבעו” – כמובן!), עד שיש לייחס לו תמיד עמוד נפרד, פרק נפרד, עזרת-נשים נפרדת, או אמנות נפרדת.

נערה הקוראת בספר פסיכולוגיה הדן בהתפתחות האדם או בהתנהגות האדם (עוד לפני שהיא מגיעה לפרק המיוחד שבו דנים ב"פסיכולוגיה של האשה"), מגלה לאט-לאט, במידה שלא השתיקו בה את “תחום פעילויות השכל”, כי מה שטוב לו לאדם איננו כולל אותה כלל. אבל כשהיא מגיעה לאותו פרק מיוחד הדן ביצור השונה, “האשה”, היא מבינה מדוע כל מה שכתוב בסיפרי הפסיכולוגיה איננו כולל אותה. היא גם מבינה את תמימותה (לחשוב שכל האמור לגבי ה"אדם" כולל גם אותה), כתמימות בלתי-נורמלית; שהרי בפרק הזה, על “הפסיכולוגיה של האשה”, היא לומדת מהו הנורמלי.

“הגבר ממלא ייעודים חברתיים חיצוניים, ואילו האשה שומרת על תפקידה הריגשי ואף מגבירה אותו.” כך, בפירוש, כתוב.

כתוב גם באנציקלופדיה החינוכית: “מאחר שהאשה נחשבה בימי קדם כיצור נחות-ערך, הצמוד לבית ולחיי-המישפחה, הוגבלה הכשרתה למילוי תפקידים אלו.”

אומנם כתוב גם: “באספרתא בלבד שותפו הבנות בתרגילי התעמלות ולחימה, לפי שנועד להן תפקיד בשדה-הקרב.” ולכן היא מבינה שבחברה שבה הנשים אינן לוחמות בשדה-הקרב, עליהן לקבל חינוך שונה.

החינוך, שהיה אסור לנערות, עד לפני מאה שנה בערך, נפתח היום לפניהן (אם כי לא בכל העולם), אבל בשלב מסויים, מחזיר החינוך את האשה אל הפרק בתורת הפסיכולוגיה, הקובע שיש שוני בתפקידים, ולכן יש לשנות במשהו את החינוך של הבנות.

גדעון תלפז, סופר צעיר ומבקר-סיפרות, כתב ב"מעריב" (15.6.73) על סיפרה של נעמי פרנקל, “דודי ורעי”:

“– – – אך יותר מכל הפריע לי היעדר האספרי הנשי. מדוע ביקשה נעמי פרנקל להיות גברית כל-כך בכתיבתה? אין ספק כי עוצמת היצירה היתה אך גוברת אילו היתה המספרת נאמנה לדחפי-היצירה הנשיים שבקירבה, תחת לטשטשם. הנשים שהצליחו להגיע להישגים בולטים בעולם האמנות היו דווקא אלו שמיצו עד-תום את הווייתן הנשיית המיוחדת. אין מה לעשות, ההבדל בין המינים שריר ועומד גם בתחומי האמנות.”

כמובן אין כל אמת בדבריו של גדעון תלפז, אבל הוא מייצג מחשבה מושרשת, שתרמו לה פסיכולוגים ואנשי-חינוך. אם “משמעות-הלמידה” שונה, למה לא משמעות-היצירה? והרי זו איוולת!

האמנים אולי שותפים בדעתם עם דעתם של פרויד או פרופ' פרנקנשטיין, או גדעון תלפז, בכך שהיא היא יצור נחות (בין אם קוראים לזה “ייחוד” או “הווייתן הנשיית המיוחדת,” או סתם “מוח של ציפור”), אבל האמנים אינם כה מוגבלים לחשוב ש"הבדל המינים שריר ועומד גם בתחומי האמנות."

במידה שהנשים מציירות, או כותבות, היום – הן מציירות או כותבות בכוח חדש שהשיחרור מ"ייחודן" מעניק להן. הנשים מתרבות בתחום זה, שהיה כמעט מת לגבי האשה (מפני שיותר מכל שטח אחר, הוא דורש העזה, מקוריות, התמסרות לקריירה והתבודדות. ויותר ויותר מפגינות הנשים באמנות כוח, נפשי וגופני גם-יחד. לכן, דווקא תחום האמנות שגדעון תלפז מבקש להנציח בו את השוני, הוא השטח היחידי אשר מסוגל אולי להוקיע את השוני.

החינוך הפורמלי בבית-הספר

החינוך בבתי-הספר בישראל הוא “על-פי צורכי החברה.” בהקדמה של שבח עדן (“עקרונות ותהליכים”) לספר עב-הכרס “תוכניות-הלימודים החדשות”, הוא אומר כי לצורך בירור השאלה מה הם “צרכי החברה”, מתאים, לדעתו, המיון של הפסיכולוג מסלו. מסלו מבדיל בין הצרכים הביולוגיים לבין הצרכים הפסיכולוגיים של האדם, שהם: 1) הצורך בהשתייכות, 2) הצורך באהבה, 3) הצורך בהערכה עצמית והערכת הזולת ו-4) הצורך בביטוי-עצמי.

באיזו מידה נכשלו אצלנו (גם אצלנו) בית-הספר העממי והתיכון בניסיונם לספק את ארבעת סוגי ה"צורך" הנ"ל, ניתן לי להיווכח מכל פגישה עם תלמיד תיכון, ובמיוחד עם מסיימי תיכון. ניתן לי לראות את הכישלון גם מתוך הסתכלות שנה אחר שנה בילדי-שלי, ובילדי כל חברותי – מאז כניסתם לכיתה א', בשיא השימחה וההתלהבות, ועד ליציאתם בשיא הציניות והאכזבה – בסוף בית-הספר התיכון. משהו רציני מאד קוטל בדרך את אישיותם של הילדים, ומשהו רציני עוד יותר הופך את בית-הספר לסבל יומיומי. כל זה איננו, כמובן, תופעה בלעדית לישראל, וכבר נכתב על כך למכביר, כמו למשל בספר “כיצד נכשלים ילדים” מאת ג’ון הולט (על הנעשה בארה"ב בשטח זה כיום).

אני פותחת פרק זה בקביעה זו, לא רק כדי להדגיש כי אין להמליץ היום על יום-לימודים-ארוך (כפיתרון, כששני ההורים אחראים על הילדים), כי פיתרון כזה – בלי שינוי מהותי ב"חינוך" – הוא, בעיני, הארכת שעות-הסבל של הילדים. מטרתו של פרק זה היא להצביע על כך, שבתוך הסבל הכללי הנגרם לילדים בבית-הספר, נגרם להם סבל במדינת ישראל מחינוך-על-פי-העבר. ולאשה, בתוך החינוך-על-פי העבר, נגרם סבל כפול ומכופל. בתקופה השואפת להכניס אותה למעגל הקידמה (ולשוק העבודה) מהווה החינוך בבית-הספר סתירה – ועל-כן אין הוא גואל את האשה מתיסכולה הטוטאלי.

ה"שינוי" שהפוליטיקאים החדשים שלנו רוצים בו היום, חייב – לדעתי – להתחיל בבית-הספר, תוך בדיקת ארבעת ה"צרכים" הנ"ל של מסלו.

כל קשיי החינוך, כל בעיותיו הקשורות עם הפיגור בהדבקת קצב הטכנולוגיה, הם בעיות שאין בכוחן לפתור אי-פעם את הבעיות היותר-ממשיות. אלה קשורות עם היעדר דגם של חיקוי. ואין להאשים בכך את ה"מחנכים", אלא את כל עולם המבוגרים, הגדלים על “תורת הדימויים”.

כל ארבעת הצרכים של האדם (על-פי מסלו), שהם “צרכי החברה” ולא רק צרכי היחיד, אינם מתאפשרים בחינוך הנוכחי, מפני שבעולם המבוגרים אין הערכת הזולת, ובתוך עולם זה אין לנשים הערכה עצמית. וודאי שאין להן כל ביטוי-עצמי. הסברתי לעיל כיצד שני המינים, כל אחד מהם חצי-אדם, נקלעים לחיפוש חומריות, ומסתגרים בלא-איכפתיות. לכן, אין לדבר על מילוי הצורך של “השתייכות” במובן הרחב של המילה, ואין לדבר על מילוי הצורך ב"אהבה" במובן הרחב של המילה.

למדנו לגנוב ולשקר. התחלנו עוד בבית-הספר. למדנו שלפעמים חייבים לגנוב כדי להישאר בחיים, וגם כיצד לא ללמוד. מעמסת החומר בבית-הספר הפכה איום שיש להתגונן כנגדו. כך הופך הלימוד כולו מגוחך. מה שנלמד הוא כיצד להערים על המורים. וכשלומדים בבית-ספר גבוה, זה רק מפני שצריך היום תארים.

כשנזדמן לי להיכנס למעגל-לימודים כזה לאחרונה, אמרו לי בני העשרים: “את נורא תמימה! למה את לוקחת את הלימודים ברצינות כזאת?” צריך לדעת טכניקות של העתקה. מי שיצא לאחרונה ממיסגרת הלימודים, ודאי יודע למה אני מתכוונת.

גישה צינית זו כלפי הלימודים מתבטאת גם באפאתיה, פאתטית ממש, כלפי כל פעילות במיסגרת חברתית. אפאתיה ואדישות כלפי כל ה"פיטפוטים" של המחנכים, במידה שאינם טכניים-מעשיים ומועילים באופן משתלם ומיידי.

קטילת אהבת-הלימודים, היא קטילה של הרעב הטיבעי להם. היא מקבילה לקטילת הרעב-הטיבעי בהזנת התינוק. על-ידי דחיסת מזון, רוחני או גופני, והטרמת נושאים, שפות, כתיבה וכו', לומד הילד בעיקר לחתום את פיו בפני מזון מהכפית, ולאטום את מוחו בפני מזון מן המשפך. בכאב, ובתחושה קשה של אין-אונים, אני רואה זאת אצל ילדי, בעוברם משנה לשנה. ניתן לומר כי בית-הספר הפך לי אוייב אישי, הקוטל בילדי את האהבה ללימודים, ואת האהבה בכלל.

הילדים לומדים בבית-הספר (ולא בבית דווקא) כיצד לחיות בבית-כלא. בתוך כלא כזה הם לומדים כיצד לא להעז, כיצד לא לבטא את עצמם. אין למורים זמן עבור תלמידים מקוריים. לחץ ה"חומר" איננו מאפשר תשובות שאינן “לעניין”. אני עדיין זוכרת הערה של מורה לאנגלית בבית-הספר “ארלוזורוב” בירושלים על חיבור באנגלית שכתבה בתי: “עודף ביטחון-עצמי בחיים רק מזיק.” המורה, כנראה, יודעת יותר ממסלו על הצרכים של החיים. ודאי שהערות כאלו אינן מוכיחות על קיום “הערכת הזולת” או “אהבה” במיסגרת בית-הספר.

אין זה מיקרה יחיד. כל תלמיד יוכל לספק דוגמות נוספות. רק השבוע סיפרה לי תלמידת שמינית באחד מבתי-הספר של “אליאנס”, שמורה לאנגלית כתבה על חיבור של תלמיד מילה אחת: “!Nonsense” (הבלים!).

בתוך המיסגרת הכללית הזו של רוח-לימודים עכורה וגוססת, לא נפתרה בעיית סינון החומר, ולא נפתרה בעיית אי-המשמעות של החומר לגבי ילדי ישראל דהיום. תיאורטית, מדברים המחנכים על הצורך להקנות לחומר “משמעות בכוח”, אך מעשית – אין החומר מסוגל להיות משמעותי, מפני שהוא שייך לעבר, ולא למציאות העכשווית. כשהילד פותח את דלת הכיתה ומתפרץ החוצה, לחצר, הוא גם בורח מדברים שאינם שייכים לעולם שלו.

החינוך שלנו בבית-הספר, החל מן הספר הראשון, הוא חינוך לקראת עולם של אמונות תפלות, ואמונות בכוחות נסתרים. גם היום, ב-1975, החינוך הבסיסי שלנו איננו על-פי ההווה, אלא על-פי מסורת שבת-המלכה, אליהו-הנביא, בר-כוכבא עם האריה, והאיש בגליל שאמר “טוב למות בעד ארצנו.”

בספר הראשון (“אלפוני”, לילדי כיתה א') לומד הילד על עולם המבוגרים, כעל עולם רחוק ומוזר. הוא גם לומד שזהו עולם של סתירות וניגודים, ובסך-הכל – עולם של מבוגרים טיפשים. האב בספר מדבר כתינוק, ומתנהג כתינוק. אין זה האב הנורמלי שהילד מכיר בבית. זוהי קריקטורה. אם הילד אינו אוהב לקרוא – חפשו את האשם בספר. בשיטה. כשהילד אינו אוהב את בית-הספר – חפשו את האשם במורה. אם הילד נעשה מרדני – הוא מתוסכל כתוצאה של ספר כנ"ל, שאותו עליו לקרוא על-פי הוראות של מורה, ובעזרת אמא בבית.

יש לי תחושה חזקה כי ה"שיחרור" הבא, אחרי “שיחרור-האשה”, יהיה כרוך במרד התלמידים בחומר-הלימודים, ובמורים הכופים עליהם חומר זה מבלי שיעניקו להם את סיפוק הצורך שבביטוי העצמי. אבל עד אז, יש בכוחו של “שיחרור האשה” לפחות להצביע על כך שכל חינוך המהווה חסימת התפתחותה של

האשה, הוא גם זורע-תיסכול מבחינות אחרות, במערכת-החינוך כולה.

פדגוגים רבים כבר עמדו על כך שהחינוך איננו בשליטתם הבלעדית של אנשי-החינוך. דומה הדבר כאילו מוכרים לתלמידים סחורה שפוליטיקאים, או אנשי-דת אינטרסנטיים, מעוניינים למכור – ולאו-דווקא יצרני סחורה היודעים כיצד יש לייצר את החינוך על-פי קיבתו של הילד. אבל, בעיקר ברצוני להדגיש את אווירת התלישות מן המציאות בחינוך, כמכשירה את הילד לעולם של אמונות- תפלות ומאגיה מזה, וחוסר-מעש מזה.

כך לגבי כל הסיפורים על כוחם של אנשים לעלות לשמיים במרכבה, או לעלות מן המתים, או לדהור על אריה. זהו עולם של אמונות, ששום אדם מודרני איננו יכול להאמין בהן.

בנינו סביבנו עולם מאגי, הדגשנו אותו בכתובים, ואנו מכניסים לתוכו אט-אט את הילד, כדי להרגילו ל"מציאות".

בתוך החינוך הכללי לאלימות, למאגיות, לאמונות-תפלות, לערכי-כוח מסולפים, המסורת – כערך מקודש – היא הדבר שמקנים לילדים בכל מחיר. עולם המסורת הוא הרואה באשה יצור נחות, כבר מעצם היותה שונה מן הגבר, הוא כותב המסורת.

המיסטיקה של המסורת מתקשרת עם רומנטיקה נוסטלגית פרטית. החינוך עוזר לשניהם באותה מידה. מחנכים אותנו כבר למן הספר הראשון שהילה רומנטית-נוסטלגית אופפת את השבת. היא מופיעה כמלכה, או ככלה. גם בחיים הפרטיים אפופה הכלה הילה רומנטית. אט-אט בונים גם את דמות האם המדליקה נרות-שבת קסומים, וריחה הטוב “מלא עולם” (הבית).

סיפור-הילדים “כשאמא חולה” – מתחיל ב"אמא חלתה פתאום – – – אבא איננו בעיר." הלקח חינוכי, כי הילד יאיר “הוא ילד גדול” ואמא אומרת לו שהוא יכול לעשות הכל לבדו. כך מלמדים את הילד כי תפקידה של אמא לעשות הכל בשבילו, ותפקידו לעזור לה כשהיא חולה. לכן אמא היא טובה, והשיר “במשפחה” פותח בתיאור ההילה הרומנטית של אמא: “יש לי אמא כולה אור”; המישפט השני משלים – “יש לי אבא, אב – גיבור.” אמא עם אור קדושה, ואבא עם שתי רגליים איתנות על הקרקע.

בשיר “עזרתי לאמא” – הילדה היא העוזרת לאמא בכל המלאכות. הבן, יאיר, בסיפור “אמא חולה” מטפל רק בעצמו (התרחץ, ציחצח שיניו והשכיב עצמו לישון) כשאמא חולה. אבל הבת – עוזרת ממש, ועושה מה שאמא עושה: “עזרתי לאמי לנער את המפה, לטאטא את הריצפה – – – ועסקתי בבישול, בכביסה, בגיהוץ.” חינוכה של הבת בלבד לתפקידים הנשיים, עובר כחוט-השני בכל הספרים בבית-הספר הפורמלי. כך הוא מתווסף על החינוך המוסווה, כשרשרת אמיצה שאין מנוס ממנה.

בפרקים לעיל, על תפקידיה השירותיים של האשה, ניסיתי להסביר עד-כמה נועלים תפקידי-שירות אלה בפניה את התפקידים היותר-רציניים של עולם-הגברים. הראיתי כיצד הדבר מחליש אותה, ויוצר בה היענות לחולשה זו. הצבעתי גם על היעדר האב בבית, והיעדר זה מקביל גם להיעדרו בספרים (“אבא מחוץ לעיר”). אותו חסך-אב קיים גם במיסגרת בית-הספר, מאחר שההוראה כמעט כולה בידי מורות. אם האשה החלשה היא גם המורה, הרי אותו דגם-חיקוי נשיי יוצר דורות חדשים של ילדים חסרי-ביטחון.

הספרים של מישרד-החינוך קובעים את דמות האם האידיאלית, וכך גם דמות המורה היא אם-אידיאלית. לכן גם אין למורה כל אפשרות להעניק לאחרים מה שאין בה: דהיינו, את האהבה, הביטוי העצמי, הערכה עצמית וכו', לא על-פי הפסיכולוג מסלו, ולא על-פי הפילוסוף ראסל, או כל תיאוריה מודרנית הדורשת מן האנוש פיתוח מלא של כישוריו כאנוש.

בכך יש לראות את אחד הגורמים המכריעים בכישלוננו להעניק חינוך לערכים. המחנכים, שהם ברובם נשים (חלשות), אין להם המעורבות הנפשית, לא בתוככי התרבות ולא בתלמידים. כפי שכל אשה-מורה אומרת, אין לה “זמן לעשות קריירה מן ההוראה” (שלא כמו הגבר!), כי לא רק הזמן חסר לה, אלא אף המעורבות בעולם הגברים. כאשה, אין זה משנה גם אם היא “אשה עובדת” – עולמה הוא צר, מפני שהמקום הראשון בעיניה (ובעיני המסורת) הוא דל"ת-אמות הבית הפרטי שלה.

היעדר הערכים, היעדר הזמן, היעדר הכוח לשנות, החינוך המתנה אותה לפחד מ"גבריות", החינוך הכללי ל"פחדים בלתי-רציונליים" – כל אלה קשורים בחינוך על-פי המסורת (שבו האשה נחותה מן הגבר) ועם החינוך לחומריות, הקיים בכל בית (כולל בתי הקיבוצים דהיום), מפני שהחומריות הפכה, בעיני האשה, תחליף לחיי-עבודה יצירתיים.

החומריות אומנם איננה מעניקה דבר, אבל עצם השאיפה לחומר דוחה פיתרון יותר כאוב. קל יותר לשאוף לעוד שטיח, מאשר לשאוף לדברים ש"באוויר"

נושא שיחרור האשה קשור בנושא החינוך בכללו, מפני שהחינוך מנציח את דגם החיקוי הנשיי, והחינוך בישראל כופה את דגם האשה במסורת, דרך קשר הדת והמדינה. לכן, תחילה עלי לעמוד על מעמד האשה במסורת ועל קשר החינוך והמסורת כגורמים המנציחים ללא תקנה את נחיתותה של האשה.

מעמד האשה במסורת

ההגדרה הנכונה ביותר של תורת-החינוך היא, לדעתי, זו המגדירה את החינוך כעשייה שאין לה כל מטרה מעבר לעצמה. זוהי תורה המכוונת לפתח התפתחות, המאפשרת מצידה התפתחות נוספת. דיואי קבע: “החינוך הוא אירגון-מחדש של ניסיון, המוסיף על משמעותו של הניסיון, ומגדיל את הכושר לכוון את מהלך הניסיון שיבוא אחריו.”²

הגדרה זו של תורת החינוך עומדת בסתירה גמורה לגישה המסורתית בחינוך, אשר מטרתה היא חינוך על-פי העבר והליכה אל ה"מקורות", כדי להוציא משם היתרים ל"שינוי" ההווה תוך נאמנות לעבר.

במדינת ישראל, אף שקיימת בה הפרדה ממלכתית בין הזרם הדתי בחינוך לבין הזרם החילוני, אין הזרם החילוני תלוש מן המסורת, והחינוך למסורת ישראל מתבטא בתוכניות הלימודים, ובכל העשייה החינוכית בבית-הספר באלף ואחת דרכים. כל נער בישראל לומד את חגי ישראל, את ההיסטוריה היהודית ואת הסיפרות היהודית. את ספר התנ"ך – שהוא לא רק ספר המסורת, אלא ספר החוקים, המשמש יסוד ל"הלכה" – לומדים בבתי-הספר לפחות שלוש פעמים, נוסף על סיפורי הגננת בגן.

החל מסיפורי-המיקרא (המשוכתבים או המקוריים) בגן ובבית-הספר העממי, וכלה בשינון היותר מעמיק של פירושי גורדון–קסוטו–רש"י, התנ"ך הוא לא רק ספר, אלא תורת-חיים מקבילה ל"מיקצוע", וכלולה במיקצועות-החובה לבחינות-הבגרות.

דבר זה מעמיד את המורה, ובייחוד את התלמיד, במצב של תיסכול הנובע מעצם חוסר האפשרות של המסורת לקבל על עצמה את הגדרת החינוך, במובן שהוגדר על-ידי דיואי לעיל. המסורת אינה מאפשרת שינוי, ואילו החינוך דורש שינוי.

גישת המסורת היא: “מה שהיה – הוא שיהיה.” גישה זו פסקנית מצד אחד, ומקדשת מצד שני. כלומר, היא לא רק קובעת שאין חדש תחת השמש, אלא גם מבטאה בקביעה זו שכך חייב להיות³, ובנקודה זו, החובה הופכת גם הטוב המוחלט. לא יועיל לנסות לשנות, אסור לשנות, ומה שקיים הוא גם הנכון.

אם המסורת קבעה שבמישפחה המסורתית מקומה של האשה הוא בבית – המצב חייב להישאר כך. אם התורה קבעה שהאשה נחותה מן הגבר – גם דבר זה חייב להתקבל על דעתו של האדם הדתי. אם המישפחה המסורתית נפגעה כתוצאה מהשינויים הטכנולוגיים בעולם המודרני, אך טיבעי הוא שהאשה (שלא היטיבה להישמע למסורת ולהישאר במיטבח) – היא האשמה בהרס המישפחה - המסורתית (לא רק על-פי גישת אנשי-הדת, אלא גם על-פי גישת הפסיכולוגיה ואנשי-החינוך).

הדברים אינם מתיישבים בדעתו של האדם המודרני, או הדמוקרטי, או עם גישת ה"חינוך" המחייבת שינוי והתפתחות – ולכך יש לחסידי הדת מנגנוני-הגנה ודפוסי מחשבה, להתמודדות עם הסתירה. קיימת הקבלה בין מנגנוני-הגנה אלה של הדת, לבין תכסיסי-ההגנה שהיחיד⁴ נוקט בהם, בחייו היומיומיים, לגבי מניעים שעליו לפסול כדי להימנע מחיים של סתירה:

א. התעלמות מוחלטת מן הסתירה, או מן העיוות.

ב. מתן צידוקים (מעוותים) לעיוות.

ג. התעלמות מוחלטת מן העולם המתנגד.

ד. עשיית “אידיאליזציה” של העיוות.

ה. הטלת האחריות לעיוות על מישהו אחר (או אלוהים).

לגבי האשה, שהתורה קבעה את נחיתותה ברגע שבראה אותה “רק” כעזר-לאדם, ובמחשבה שנייה (ולא ראשונה) וקיללה אותה במפורש “והוא ימשול בך!” וחקקה את הדבר בחוקים הרואים בה קניין, פסולה-לעדות, פסולה למניין, ויצור אשר אין להיטמא במגע בו (מכאן כל דיני ה"טהרה" וה"נידה"), הרי אי-הצדק איננו הולם את המוסר-העליון של רוח היהדות, הגורס “צדק צדק תרדוף” (ו"ואהבת לרעך כמוך") ואפילו ל"גר אשר בשעריך." לכן, יש ליישב את הסתירה. מאחר שהאדם הדתי אינו רואה עצמו רשאי לשנות, הוא חייב לבטל את הסתירה או את אי-הצדק, לפי התהליכים לעיל. לכן:

א. האדם הדתי אינו רואה (בפירוש כך!) שהאשה מקופחת, או שנעשה לגביה אי-צדק.

ב. האדם הדתי מצדיק את הקיפוח, בכך שהאשה היא “יצור חלש” וזקוק להגנה – כילד וכזקן.

ג. האדם הדתי מייפה את נחיתות האשה. הוא אינו מסתפק בצידוק האפלייה, אלא מרחיק לכת ומביא שורה ארוכה של דוגמות לכך שמעמד האשה ביהדות נכבד דווקא.

ד. האדם הדתי אינו מפגיש עצמו עם אשה זרה, וודאי לא עם אשה הלוחמת לזכויות-לנשים. בכך מטפלות כל ההוראות על איסור שיחה עם נשים, או הישיבה ליד נשים⁵, של פסילת נשים לעדות לשיפוט וכו' בבתי-הדין הרבניים. אם נאלצים לשמוע הרצאה של אשה (למשל, בכנסת) – אין “מקשיבים” לה. מבטלים דבריה בזילזול (“סתם שיחת נשים!”) או ברישעות.

ה. האדם הדתי מודה בנחיתות האשה, אך קובע שהעניין נקבע על-ידי התורה. אין לו הוכחה חותכת יותר לצידוק התופעה.

ו. האדם הדתי נאלץ לעוות אמת שנייה, כדי לחיות בשלום עם עיוות האמת הראשונה. עיוות גורר עיוות, עד שנוצר קשר סבוך שאין להתירו עוד.

בכל הדרכים הנ"ל חי לו האדם הדתי עם דיעותיו – גישותיו – ודרכיו, בבחינת חיים בשמורת-טבע שהמדינה עצמה, וכל העם היהודי ברחבי העולם חייבים לשמור עליה.

קשר הלאום והדת בעם היהודי

הדת במדינת ישראל נבנית מן הנוסטלגיה הלאומית, מן התלות האישית במישפחה ורגש ה"השתייכות" (הקיים בכל יצור חי כ"צורך" בסיסי). החגים הדתיים מתקדשים בישראל על-ידי כל התושבים (אפילו החילוניים) וכן על-ידי כל היהודים בתפוצות הגולה. קיימת חפיפה בין חג יהודי לבין חג לאומי. ומתוך דאגה של כל ישראלי, וכל יהודי בחו"ל, לשמור על האומה, הוא מקדש כל טכס דתי וכל חג דתי – כביטוי לאומי חיוני.

מאז חרבה המדינה והוגלה העם, נטלה עליה הדת את קיום העם בגולה, ולא תהא זו הפרזה לומר שהדת שמרה על העם, כאומה, משך כל תקופת הגלות. כלומר, גם לפי השקפת האדם החילוני, הרואה את קיום העם כהתאגדות לאומית על טריטוריה משותפת, נכון יהיה לקבוע כי הדת בגולה, כטריטוריה רוחנית משותפת ליהודים בלבד, שמרה על ההתאגדות הלאומית, ושימשה תחליף למדינה.

ואומנם, היותנו מורגלים ומותנים לקבל, מאז-ומתמיד, את הקשר בין הדת והלאום, משמש בידי הממשלה בישראל של היום, כמציאות לאומית שהפכה הנחת יסודית בקיומנו.

קשר זה מאפשר למיפלגה הסוציאליסטית השלטת בישראל, ולראש-הממשלה, שאינם דתיים, לראות אפשרית אפילו התקשרות ממשלתית-חוזית, כדי להרכיב ממשלה יחד. אין זה נראה למיפלגת העבודה (כולל פלג שמאלני-חופשי כמו מפ"ם) כסתירה עם עקרונותיה, כפי שנראית להם התקשרות עם אנשי הימין הלאומניים.

מאחר שנוצר קשר ממשלתי עם הדתיים, מתנהל מקח-וממכר לא רק בכיסאות, אלא אף באידיאלים המתבטאים בכיסאות אלה. כשממשלה חילונית קונה לעצמה את קולות הדתיים, היא צריכה גם למכור להם משהו. היא מוכרת להם את התיק הדתי (מפני שהוא, אולי, הפחות-חשוב בעיניה אבל הוא החשוב ביותר לדתיים), ובזאת גוזרת הממשלה כלייה על הגישה ההתפתחותית של הקידמה, הדורשת שינויים – גם בדת. אם הממשלה מוכרת לרבנות את החזקה על כל דיני האישות, אף שטיבעי יותר לשייכם למישרד-המישפטים – הרי בכך היא מוכרת בעיקר את האשה בנזיד-עדשים.

כמובן, דבר זה כשלעצמו נראה אפשרי על-פי ההיגיון של ממשלה המורכבת ברובה מגברים, אשר אינם מעוניינים במיוחד בקידום זכויות האשה, או אינם ערים לנושא זה. המנטאליות הגברית השלטת גורסת שהאשה היא ממילא עוברת-לסוחר (קניין), אם באופן מעשי ואם באופן פסיכולוגי, ואיש אינו נותן את הדעת על כך, מפני שאיש אינו מודע לכל עניין נחיתות האשה – לרבות ראש-הממשלה לשעבר, שהיתה אשה.

במיסגרת דיני האישות, שהרבנות הבטיחה לעצמה את השליטה בהם, היא יכולה להמשיך לקיים את כל החוקים שבינו-לבינה, החיוניים בעיניה כדי למנוע שינוי. וכל עוד נחיתות האשה מתבטאת בדיני-האישות, מתקיימת השלכה של הנחיתות (פסיכולוגית ומעשית) גם על שאר השטחים. וכמובן, הדבר מתבטא בחינוך. לכן, כל מלחמות הנשים במיסגרת חוקי-העבודה, השכר וכו', ואפילו הייצוג בכנסת, אינן מתקיפות את הנגע של נחיתות האשה בנקודה הנכונה. החינוך חייב להשתנות. וזאת, החל בשיכתוב סיפרי-הלימוד, וכלה בשינוי יסודי של החינוך בתורת המישפחה (“כלכלת הבית”).

בפרק מיוחד על האשה בדתות, אפרט כיצד נובעת נחיתות האשה לא מחולשה, אלא מתוך שכפו עליה טומאה. ה"חולשה", ושאר תוספות, הן סתם צידוקים. יחסה הבסיסי של המסורת אל האשה הוא יחס של ביטול, בין אם קוראים לאשה “חלשה” או “אשת-חיל”. שני כינויים אלה גם-יחד לא הועילו להקנות לה מעמד אישי כלשהו.

סיפרות הסברה

על-פי עיקרון הצורך להצדיק את העיוות, ואפילו לפאר אותו, נכתבה ביהדות סיפרות שלמה, כדי להסביר את דיני האישות ואת מצבה הנחות של האשה במסורת ישראל, כאילו הם לטובת האשה.

אחד הספרים הללו (מסיפרות ה"הסברה" של המסורת) הוא: “האשה העברייה בחזון הדורות”, מאת ל. חזן, שהוצע לי לקריאה על-ידי איש-חינוך בישראל, כדי לסתור טענתי שהיהדות איננה מעריכה את האשה כ"אדם".

למי שעוסק במעמד האשה בהווה, אין צורך בשום ראיות “חותכות” לכך שהדבר שהוא נלחם בו כאילו אינו קיים. מי שלוחם היום לזכויות לנשים, אינו צריך לכל העובדות ההיסטוריות כדי להוכיח שמעמדה הוא טוב דווקא, ותמיד היה כזה. מה שמעניין אותו הרי זה ההווה. אם אין היום לאשה זכויות בדת, ואם עדיין חלים עליה טומאה וטהרה, חליצה וייבום, ועדיין היא מופלית לרעה משום היותה פסולה לכל מיני עניינים שהגבר כשר להם – די בכך. די בכך גם כדי להוכיח שהמצב הרע דהיום נובע מן המסורת. כל הוכחה אחרת מעוררת מייד אצל האדם החושב את השאלה: “אם כל-כך טוב – מדוע כל-כך רע?”

וכשמביא הסופר חזן בסיפרו שורה ארוכה של נשים כדי להוכיח שהיו בהיסטוריה היהודית נשים צדיקות ומכובדות – שואל אדם מפוכח: “כיצד טוענים מצד אחד חסידי הסטאטוס-קוו שהאשה נחותה מן הגבר על-פי חוק-הטבע (ומביאים ראיות לכך מן העובדה שאין בכל ההיסטוריה נשים שתרמו משהו באמנות או במדע, וכו'), והנה – כשנוח – הופכים את הקערה על פיה, ומראים שיש נשים בהיסטוריה!”

ועוד שואל את עצמו האדם ב-1975 למיקרא הגלריה העלובה של דמויות הנשים שמביא ל. חזן – “מה הוא רוצה להוכיח? שרוב הנשים הללו נתברכו בשיפלות-רוח, בכניעה, בהקרבה-עצמית וב’קידוש-השם'?” אלה, אומנם, “ערכים” שהמסורת הכתיבה לאדם-המאמין, ובמיוחד לאשה; אך בעיני האדם הדמוקרטי, ובעיני הפסיכולוגיה המודרנית הגורסת מימוש-עצמי, נראים היום ערכים אלה פסולים בתכלית.

לגבי הנשים המועטות שהוא מביא בסיפרו כסופרות-משוררות (כמו מרים זינגר, אסתר איזקסון, אסתר ראב, שרה גלוזמן, שושנה שבבו ורחל פיגנברג) – כמה אנשים בעולם (או אפילו בישראל) מכירים את שמותיהן, או שמעו על כיתביהן? ולגבי הנשים בספר, שאומנם שמענו עליהן בישראל (ואפילו בעולם) בהיותן יוצאות-דופן (כמו שרה ברנארד, הנרייטה סולד וגולדה מאיר) – האין מיספרן הזעום מעיד על החוק שאין היוצא-מן-הכלל מעיד על הכלל?

ולגבי הנשים בספר, שנתגדלו במסורת היהודית בזכות בעליהן – הרי כאן שורש הנחיתות של הנשים, שאין הן מתגדלות בזכות עצמן, אלא בזכות הבעל או הבן! דורשים מהן להיות “עזר-שכנגד” לבעל, כדי שיתגדל הוא – ובזכותו גם היא. ודורשים מהן להיות “אם יהודיה”, כדי שיתגדלו ילדיהן. לעולם אין המסורת מציעה לאשה מוטיבציה כדי לעודדה לפתח את ה"עצמי" שלה. בכך אין תועלת למסורת. להיפך, יש בכך סכנה למסורת.

סיפרו של מר חזן פותח במבוא המביא מובאה מהפואמה המפורסמת של יל"ג, סופר ההשכלה: “אשה עברייה מי יידע חייך? בחושך באת ובחושך תלכי.” חזן סבור כי המשורר “לא צדק במישפטו הקשה הזה.” הוא סבור כי בני-דורו של יל"ג ראו את מצב האשה, “והנה הוא רק רע, רק ‘חושך’ – – – הם ראו רק את הדברים שבכוחם להועיל במלחמת ההשכלה – – – הם לא ראו את מצבה המכובד של האשה העברייה במישפחה, שלא נעשה בה דבר גדול או קטן בלי דעתה המכרעת, לא ראו את עסקנותה החברתית, אף כי באופן רישמי לא היתה לה הזכות לבחור ברב או בגבאי – – – ולא ראו את פעילותה המסורה בעזרת סוציאלית ענפה ומועילה, וכדומה.”

כל העובדות הנ"ל שמביא מר חזן, אכן מאמתות את מצבה של האשה במיקרים הטובים ביותר, כשהיתה לה במיקרה דיעה מכרעת במישפחה, וכשניתנה לה הרשות מאת בעלה לעסוק ב"עסקנות" ציבורית. אבל ברוב המיקרים לא ניתן לה הדבר, משום שהיתה צמודה למיטבח, אם מתוקף היותה מטופלת בעבודת-הבית ובלידות מרובות, ואם משום שרוב הגברים ראו אפילו פעולות “עסקנות” של האשה, כפעולות-חוץ האסורות עליה. מכל מקום, הגבלת עיסוקי-החוץ של האשה בפעולות “עסקנות” (סעד, צדקה וגמילות-חסדים) אינן נחשבות בעיני הגבר פעולות בעולם-הגברים; ואם מר חזן מדבר על “עסקנות חברתית”, הרי הוא מתאר ממש את הפעילות הנשיית בענייני “עסקנות”, בהקשר השלילי ביותר.

קשה מאד להבין את קביעתו של מר חזן ש"לא נעשה דבר בלי דעתה המכרעת" של האשה, לאור דבריו שלא היתה לה זכות הכרעה בעניינים שקבעו את גורלה-שלה: “באופן רישמי לא היתה לה הזכות לבחור ברב.” כאן נקלע מר חזן לסתירה שלא הבחין בה. ללא הזכות לבחור, בין אם מדובר ברב או ב"כנסת", מה ערך לכל שאר ההוכחות של עסקנותה?

וכשקובע חזן שמאז יל"ג “רבו החליפות והתמורות – – – ועכשיו לא יהין אף קטיגור מושבע להביע דיעה כזאת על המציאות של האומה” – הריהו מתעלם מן המציאות! גם היום, ב-1975 (ולא רק בתקופת ההשכלה, לפני כמאה שנה, ולא רק בשנת תשי"ד, כשנכתב הספר), עדיין נשארת האשה עגונה כשבעלה נעלם בנסיבות שונות. גם היום עשויים לפסול גט בגלל “קוצו של יוד” – כשהרבנות מעוניינת לפסול אותו. אם רצתה ההלכה לדאוג לאשה (כפי שטוענים אנשי “יחסי-הציבור” של המסורת) על-ידי ערימת קשיים על ניתוק-הנישואין (כדי להבטיח שהגבר לא יזניחה), אותם קשיים עצמם פועלים כיום לרעת האשה.

בהמשך המבוא קובע מר חזן: “אם נשווה את מצב האשה בימים ההם אצלנו אל מצבה אצל אומות אחרות, אפילו המתוקנות שבהן, נראה וניווכח, כי דווקא האשה היהודיה לא סבלה אז באותה מידה שסבלה אחותה האשה הנוכרית.” הרי גם קביעה זו מרמזת שגם זו וגם זו – כנשים – מצבן היה “סבל”, מה שסותר את טענתו הקודמת, שיל"ג לא צדק!

לדבריו, נדמה לקורא של יל"ג – “שרק צערה היה צער, ורק סיבלה היה סבל ועלבונה עלבון, בשעה שכל העולם היהודי במיזרח-אירופה היה שרוי בשימחה ומדושן-עונג, כביכול. סילוף קשה של המציאות.”

טענה כזו אופיינית היא. יש בה כדי לשכך, לכאורה, את מרד הנשים. הרי ברור שיש עוד דאגות ואסונות בעולם. ברור גם, כי מצבו של כל העם היהודי היה קשה. אבל בתוך העם היהודי היה מצב האשה קשה כפליים, כשהדיכוי התחיל מבפנים, מצד כל הגברים.

סיפרו של חזן, כמו כל המאמרים היפים של חסידי הסטאטוס-קוו, רווי מילים. דומה כאילו ממלמלים שם מילים, ואין כל קשר בין המילמול למחשבה. הנה, למשל, קטע שבו הוא מתאר את ההווה: “דור דיעה והשכלה, דור זכויות האשה” (?)

אל נחשוב, הוא אומר:

“– – – כי פעילותה של האשה העברייה בעיצוב דמותה – – – בחיי האשה התחילה רק זה עכשיו – – – ולא-כן הוא. שלשלת-היוחסין של האשה העברייה בימינו, הפעילה, המשכילה, העובדת, הלוחמת, החוזה את חזון עמה ונותנת את כוחה ואף את נפשה לטובתו, איננה כל-כך קצרה – – – שלשלת-היוחסין ארוכה – – – ולא נותקה מעולם – – – רחוקה היא לימים משכבר – – – לתקופות עתיקות שבהן ישבו עוד עמי התרבות של עכשיו במערותיהם וביערותיהם העבותים, ועוברת היא דרך תקופות גיאות וזוהר– – – עוברת את ימי-הביניים עם זעמם ומצוקותיהם ומגיעה עד לזמן החדש, והאשה העברייה מתעוררת בו לחיים חדשים, שאינם מביישים את הישנים.”

דיברי המליצה הנ"ל יוצרים חסימה בפני החשיבה, ורקע להפרזה פרועה, שהיא אופיינית לכל קנאות קיצונית ההופכת לאומיות בריאה ללאומיות חולנית. כשקוראים שורות כנ"ל, יש אותה תחושה שבקריאת סיפור אליהו הנביא, של י.ל. פרץ. גם אני קלטתי, בנעורי, בגעגועים מיסתוריים, את סיפוריו של פרץ. אילו הייתי עדיין ילדה, ודאי הייתי גם אני מתרגשת ממילותיו של חזן. זהו אותו חומר תלוש, המרחיק את הקורא מעולמו. אנשים כמו חזן יושבים על האולימפוס. הם הרחיקו עצמם מן המציאות, כל-כך, עד שאינם רואים אותה עוד. זו לי הפעם הראשונה ששמעתי (ממנו) שהאשה העברייה בימינו “לוחמת”, ו"חוזה את חזון עמה" (מה זה?). גם ביהדות העתיקה ביותר אינני מסוגלת לראות בדמות “שרה באוהל” או בדמות לאה הבכיינית, רחל החמדנית, רבקה התכסיסנית או אחרות, דמויות עתיקות המעידות על כך שבחייהן “אין מה להתבייש” לעומת חייה של העברייה בת-זמננו.

בהמשך דבריו, מביא חזן הצהרה על תפארת הנשים ביהדות, המעוררת דחייה אצל האדם המודרני בעיקר בגלל תמונת האשלייה-העצמית שהוא מצייר, שאפשר גם לכנותה “סילוף” (כפי שהוא מכנה את שירו של יל"ג). הוא אינו מסתפק בתיאורים, אלא מביא גם עובדות להוכחת “חשיבותן”, כשיכור מיין הלאומנות המערפל את עיניו. זוהי הסיבה לכך שראיתי לנכון להביא את הדוגמה של ספר זה, כ"סיפרות הסברה" אופיינית ל"מליצי-היושר" של המסורת. הוא כותב:

“בנות ישראל – – – מתקשטות בכלי כסף וזהב ושמלות; ותופים יש להן ומחולות הן יודעות; מחכות הן תמיד לגאולה ובזכותן היא באה; וכשהיא באה, הן פוצחות בשיר ויוצאות במחולות.”

שתי שאלות לי אל מר חזן, כמליץ-יושר של הנשים במסורת ישראל:

1) על איזו גאולה הוא מדבר, ש"באה" בזכותן של נשים?

2) אם הנשים הן שגאלו את העם, מדוע תהיינה פסולות כל-כך בעיני הדת?

בקטע הבא, נשמעים המישפטים כלקוחים ממש מספר-קריאה “אלפוני”, לילדים בני שש:

“– – – כשאבדה לעם היהודי מדינתו והיה לעם רוחני, קמה שורה של נשים חכמניות, נשים מלומדות, כי אין עוד לעם ‘שיור רק התורה הזאת’. הוא יצא לדרכו, דרך הגלות והעינויים הארוכה, עובר באש ובמים, תלוי תמיד בחסדי אחרים ומייחל לטובותיהם, רועד מפני גזירותיהם הרעות – – – וכאן נוצר לאשה תפקיד חדש: עליה לשמור על הגחלת שלא תכבה, והיא יוצרת בביתה ובחוג מישפחתה מקום-מנוחות. דל הוא על-פי-רוב ביתה מבחוץ, אבל ספוג הוא יראת-שמיים, ושלווה בו ואגדות נרקמות בו, אגדות העבר המזהיר, המנחמות ומרגיעות, המשביתות את שאון הלב ודובבות בשיפתי אם אוהבת: אל-נא בני, אל-נא יירך לבבך, לא תמיד כך היה ולא תמיד כך יהיה. למד, בני, את תורת עמך, והיא תצילך מכל רע; ואחריתך, בני, תשגה מאד. משיח יבוא, והוא יגאל והוא יחדש ימים כקדם, ויירום ונישא וגבה מאד עמך. הבוז לרשעים הגאיונים, התקיפים לשעה, אתה נעלה מהם, אתה נבחר, אתה סגולה.”

בדברים הנ"ל גלומים עקרונות הגישה המסורתית: 1) יש לשמור על הגחלת על-ידי בניית זוהר פנימי. 2) בשמירה על הגחלת – תפקיד האשה הוא לעודד את הבן ללמוד את המסורת כדי לקבל תנחומים מן העבר. 2)⁶ באחרית הימים יבוא המשיח. 4) הבוז לשאר העמים. 5) אתה נעלה מן העמים הרשעים. אתה סגולה.

(אדלר טבע בפסיכולוגיה של היחיד את המונח – סובלימציה-של-הנחיתות. אדם נחות מבחינה גופנית הופך את הנחיתות לעליונות. עם קטן – מפתח את רוחו, כפיצוי. יוסף הצעיר, שנוא-אחיו, פיתח “שיגעון-גדלות” נוסח “בעלי-החלומות” – כשכל האחים בחלומות משתחווים לו. קיימת הקבלה מלאה בין בדידותו המזהירה של יוסף, לבין בדידותו המזהירה של העם בגולה. המנטאליות של “אתה סגולה” היא אידיאליזציה של תהליך סובלימציה.)

גם קביעתו של חזן שתפקיד מכובד יש לנשים בשמירה על הגחלת, היא אידיאליזציה של קיומן התפל.

בהמשך המבוא קובע הסופר כי “האשה היהודית בארץ-ישראל המחודשת איננה עוד חומר בלבד ליצירה סיפרותית בשירה ובפרוזה, אלא היא הסופרת והמשוררת, הדולה מנפשה וחוצבת מליבה ומוסרת לנו את הגיגי האשה ואת חביונות רוחה, את ריגשותיה הצפונים עמוק-עמוק בליבה שאנחנו רק מנחשים אותם, ואת כל חוויותיה הטמירות.”

קשה להתווכח עם קטעים אלה, שהם מילים ריקות. מדוע, למשל, “אנחנו” (הקוראים את שירת הסופרות הללו) חייבים רק “לנחש” את ריגשותיהן? מדוע יש לציין כי הן “דולות מנפשן וחוצבות מליבן את חביונות רוחן”? וכי מניין דולים שאר הבריות (הגברים) את השירה והסיפרות? והסתירה בתוכן הדברים גדלה, כדלהלן:

“– – – המשוררות והסופרות שלנו מגוונות באופן כל-כך יפה את סיפרותנו החדשה, שיש לה מיסודה נטייה לכובד-ראש מופרז ול’קדושה' יתירה⁷, ומכניסות לתוכה עם כל רצינותן, חן ונעימות נשיית ורטט אהבה חדש ויופי חדש. והדברים האלה הרי אי-אפשר בלעדיהם בחיים ובסיפרות, ובאמנות.”

כל זה אולי נכון – כלומר, שהאהבה והיופי אי-אפשר בלעדיהם בחיים ובסיפרות; אבל לא השתכנעתי מדיברי מר חזן, כי תרומתן של הנשים שהוא מזכירן אומנם הוסיפה מישקל לסיפרות. כדי לשפוט, חייב הקורא לקרוא את קיטעי-הסיפרות של המשוררות-הסופרות שהוא מביא (לי, אישית, יש ספיקות לגבי רמתם).

יש לזכור, כי אין להעריך סיפרות של נשים אלא בהשוואה עם סיפרות כללית. אין לייחד את סיפרותן, כפי שמייחדים את חיבוריהם של הילדים, כדי להתפעל ו"לעודד" בשבחים. מישקלו של כל ערך בעולם, יש למדוד רק בהשוואה עם ערכים מאותה קבוצה של ערכים.

כדי להחזיר את האשה לקבוצת ה"אדם" יש לאפשר לכלים התוחמים את שני המינים להיות כלים של עולם אנושי אחד.

הסיפורים המתארים את אמותינו, ואת כל שאר הנשים כ"היסטוריה", חשובים לי כדי להדגים עד כמה אנחנו הופכים את כל אמותינו (ההיסטוריות והפרטיות) לדמויות של אלילות.

על-ידי מניעת הביקורת הופכות דמויות אלו, בלימודי התנ"ך וההיסטוריה, דמויות שאין בודקים בהן. בניסיוני האישי עם ילדי, נתקלתי לא אחת בצורך לדבר עימם דברים גלויים (אם גם בסתירה לדיברי המורים בכיתה), כדי להוריד את הדמויות לרמת בשר-ודם ולאפשר להן להיקלט במוחו של ילד תמים.

שרה אמנו

הסיפור על שרה, למשל, לובש בפי הסופר חזר אמת-היסטורית. הוא קובע ששרה “לימדה את שפחותיה ואת בנות מקומה להאמין באל אחד, ולעשות צדק. הן ראו את מעשיה הטובים ותספרנה לכל הנשים. ותבואנה גם הן אל שרה ללמוד מפיה את תורת הצדק ויברכו אותה לאמור: ברוכה את כי פקחת עינינו ללכת בדרך הטובה.”

מישפטים אלה אינם מופיעים בתורה. כאילו לא די היה בתורה כדי לפאר את שרה, באה האגדה והוסיפה לה הילת “צדק” שלא מצאנו במקור.

על סיפור ירידת אברהם ושרה מצריימה, יש לאדם הדתי גירסה שהיא מובנת מאליה, בעיניו. מתקבל על דעתו שאברהם ירצה להציל את עורו, ישקר לפרעה, ואף יצווה על שרה לשקר לפרעה, כדי שלא יהרוג אותו פרעה כאשר יחמוד את שרה (ותחת זאת ישלם פרעה לאברהם תמורתה: “ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר וחמורים ועבדים ושפחות ואתונות וגמלים”). ברור ומובן שמותר לאברהם לשקר, כי היה בשקר שלו היתר של פיקוח-נפש". מותר גם לשרה לשקר, על-פי הוראות בעלה, ובעיני האדם הדתי אין גם להתפלא על כך שאברהם מסר את אשתו לפרעה, שהרי כך היה מקובל אז.

האשה בתקופתנו רואה בדמות כמו שרה דמות בעלת מעמד נחות. היא נלקחת ממיטת בעלה מבלי לשאול את פיה; היא מצווה לשתף פעולה, במעשה ובשקר, ודעתה אינה חשובה, מפני שדעתה אינה קיימת, בעיני אברהם או אלוהים.

על יופיה של שרה, כותב מר חזן על-פי האגדה. האגדה מספרת כי אברהם נעל את שרה בתיבה כדי שלא יראוה המצרים. אחרי דין-ודברים עם המוכס, וניסיונות להערים על המוכס בדבר תוכן התיבה, נצטווה אברהם לפתוח את התיבה – והנה “הבהיקה ארץ מצרים מזיווה של שרה.”

גם אילו נזקקנו לאגדה זו כדי להשתכנע ביופייה של שרה, מה הוכחה יש ביופייה כדי להצביע על מעמדה של שרה בהיסטוריה? הרי כל הסיפור הזה מוסיף על מעמדה כ"סחורה" (ואפילו סחורה שנועלים בתיבה) כ"עוברת לסוחר", וכחפץ לשימושו של הגבר.

בהמשך הסקירה על שרה, מובא סיפור הגר המצרית. גם עובדה זו מוכיחה כיצד סחרו אז בנשים, אפילו הנשים עצמן. בסולם הנחיתות היה מעמדה של שרה, כגבירה, עליון בהשוואה לזה של שיפחתה הגר. כקניין-אישי של שרה, מותר היה גם לה לסחור בגופה של שיפחתה. גם שרה, כמו אברהם, לא ראתה כל פסול בכך שהכניסה לחיקו אשה אחרת.

מאחר שמינהג המסורת היה להעריך את מיצוות “פרו-ורבו” מעל לכל מוסר אחר, טיבעי שניראה לשרה “נכון” לדאוג לכך שיהיה לאברהם צאצא. הרבה פחות חשוב היה, מי תלד את הילד, שהרי בכל מיקרה – כל הנשים, כמו כל השפחות, היו שייכות לגבר, יחד עם הילדים. גישת המסורת אמרה לנשים כי עליהן להיות המכשיר ללידת הוולדות. הן שיתפו פעולה, כפי שכל אשה מוסלמית היום משתפת פעולה, או כל אשה סינית-מסורתית, שאפילו בוחרת עבור בעלה-אדונה את יורשת מקומה בחיקו.

גם בסולם השייכות של הבנים היה דירוג. הבן שהולידה שרה, שייך לאברהם. הבן שהולידה הגר, יכול היה – בהיגיון העתיק – להיות שייך לשרה, כפי שהגר השתייכה לשרה. טכנית בלבד, בנה של שרה שייך לשרה. אבל מעשית, גם יצחק (של שרה) שייך לאברהם וגם ישמעאל (של הגר) שייך לאברהם. כך עקף הגבר את העובדה הביולוגית שהאשה היא היולדת, ולא הוא. כדי לדאוג לכך שהילד יהיה שלו, צריכים היו להמציא את עניין ה"קניין", שהוריד את האשה לדרגת המכשיר היולד בלבד.

מחנכים אותנו להזדהות עם שרה העקרה (המיסכנה). כל גיבורות האומה וכל הקדושות, אמהות הקדושים, היו עקרות. למרות שהגר היתה מיסכנה עוד יותר, הרי היא בטלה בעינינו עד שאין אנו רואים עד-כמה היא מושפלת.

כדי לכער בעינינו את הגר, למען נעדיף את שרה, שלימדה את כל הנשים “את תורת הצדק” (כפי שמספר מר חזן) הוא מוסיף סיפור-אגדה נוסף, שהוא מתייחס אליו, כמובן, כאל עובדה היסטורית (למרות שאין ה"ביבליוגרפיה" מוזכרת):

“– – – וכשהיו באות הנשים אל שרה לדרוש בשלומה, היתה אומרת להן: לכו אל הגר. והגר אמרה להן: אל תאמרנה טובה שרה בעיני ה', כי לא כחיצוניותה פנימיותה, על-כן לא נתן לה פרי-בטן.”

כלומר, “מגיע להגר!” – בלשון הרחוב.

גם את גירוש הגר וישמעאל, מייפה מר חזן, על-ידי ציטוט מאגדה אחרת:

“– – – שרה דאגה לעתידו של בנה יצחק, ופחדה מפני הגר המצרית עם בנה ישמעאל, שילדה לאברהם, פן ירעו לו. פעם מצאה שרה את ישמעאל מלמד את יצחק להשתחוות לפסל, ופעם אחרת יצאו ישמעאל ויצחק אל השדה, וישמעאל שלח חיצים ביצחק ואמר: הלא משחק אני. לפיכך הפגיעה שרה באברהם לגרש את שניהם. ואף כי היה הדבר רע בעיני אברהם, עשה את רצון שרה, ושלח אותם מביתו.”⁸

לעומת האגדה הנ"ל, של מר חזן, כתוב בתורה (כ"א, ט'):

“ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מיצחק: ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה, כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק.”

כל הדמויות מן התנ"ך, שמביא מר חזן בסיפרו בסך, מצויירות בעטו כאילו-היה-שם. גם התצלומים המופיעים בספר, של אותן נשים כביכול, הם תצלומים של ציורים פיקטיביים (ידועים או בלתי-ידועים), שאינו טורח להזכיר את יוצריהם. גישה זו אופיינית גם לתיאור המילולי של הדמויות. מובן כי אין לדרוש מן הקורא שיתייחס אל גישה כזו ברצינות, או כאל חומר עובדתי שאפשר להוכיח משהו על-פיו.

בירור מעמיק ורציני, כדי לקבוע את מעמדה של האשה מן ההיסטוריה, אין בסיפרות-ההסברה של מר חזן, ושל אחרים. הוא נוקט בשיטה האופיינית לאנשים שאינם מבקשים לשנות, אלא להנציח. הוא “יודע” שמעמדן של הנשים ביהדות טוב, ויוצא להוכיח זאת. כך מצא, איפוא, מה שקבע לעצמו מראש לחפש.

ייתכן שאין טעם לחפש “מעמד” לנשים, אם הגישה המסורתית מונעת מן החוקר כל אפשרות לטיפול אובייקטיווי. עדיף להניח לילדים לשפוט את הנתונים בעצמם. כאשר אנו משנים את העובדות, או מייפים את מעשי הראשונים, אנחנו מוסיפים חבלות לחינוך, מפני שבכך אנו פוגעים בראש-ובראשונה בעיקרון האמת-המדעית. אל נבקש מילדים רכים להתמודד עם הסתירות שהם פוגשים במעשי אבותינו, על-ידי התעלמות מן האמת. אשר למעשי הנשים ב"היסטוריה" העברית, נקרא להם בשמם: אלה הם מעשים תפלים של נשים אשר מעמדן בעולם היה, והינו, תפל מבחינה ערכית.

רחל אמנו

גם סיפורה של רחל אמנו אינו מעורר הערצה, אילמלא הילת-הקדושה שהמסורת חתמה בה את דמותה. “רחל מבכה על בניה” – זהו סיפור ההילה. הבנים נפלו – והאם בוכייה.

גם עמים אחרים שותפים לפולחן האם-הלאומית, או האם-הדתית. במיתולוגיה היוונית, למשל, אנו מוצאים את האלה אתנה. אחד הפסלים המפורסמים של אלה זו, מן התקופה ה"אולימפית" (כלומר – תקופת הלאומנות), מתאר את אתנה, אלילת העיר אתונה, כשהיא מעוטרת בקסדה וברומח (כאלת-מלחמה), ובוכייה על בניה שנפלו במפלת אתונה.

דמותה האלוהית של רחל, כאם בוכייה, מאפילה על הנתונים ההיסטוריים המופיעים בתנ"ך, שמהם אנו למדים כי היתה, למעשה, עובדת-אלילים. היא גנבה את התרפים מבית-אביה, לבן, וטמנה אותם בכר-הגמל, כדי שלא יחפשו בכליה. על חטא הגניבה, הוסיפה את חטא השקר לאביה: “לא אוכל לקום מפניך כי דרך נשים לי,” כדי למנוע חיפוש מתחתיה.

התורה מתעלמת ממעשי רחל, ואינה מדגישה את משמעות גניבת התרפים, שהרי בכך היתה מודה כי היא, הקדושה והנערצת, עובדת-אלילים היתה – ולפי חוק “מיהו יהודי” דהיום, הרינו כולנו לא-יהודים על-פי ההלכה, רחמנא-ליצלן!

(אגב, רחל מתה בדרך אל הארץ, ולכן אין להניח כי הספיקה להיפטר מן התרפים שלה. יתר על כן: אם לא הספיקה לעבור לדת יעקוב בהשפעת יעקוב [שהגיע אליה אחרי ששמו שונה לישראל], אין להניח שמה שלא עשו 14 שנות היכרותם, עשו כמה ימי ההליכה בדרך אפרתה.)

על חמדנותה ותכססנותה של רחל, עוברת המסורת בשתיקה. כאילו היא מודה בכך שכאשה, גם רחל אמנו “חמדנית”, “קנטרנית”, וכו' – תארים שדבקו רק בנשים. כשנולד לרחל בנה הראשון, אחרי שנים כה ארוכות של עקרות, קראה לו “יוסף”, והסבירה: “יוסף ה' לי בן אחר.” אין זו גישה של עברייה טובה (המברכת כל יום “ברוך שעשני כרצונו” והמודה לאל על המעט שניתן לה) לבקש מייד לעצמה חסד נוסף.

גם בסיפור הדודאים הפגינה תכונות שאינן יאות ל"אמנו". היא חמדה את הדודאים של לאה אחותה, ועשתה איתה עסק: תמורת הדודאים “מכרה” ללאה את יעקוב שלה, לאותו לילה.

רחל שלטה בליבו של יעקוב, וכנראה גם במיטתו. ואומנם, נתקדשה במסורת לא רק כ"אם הבנים" הבוכייה, אלא משום שיעקוב עבד למענה 14 שנה – וכגובה המחיר, גובה התמורה!

זוהי נקודת המחלוקת לגבי הוויכוח על מקומן של נשים במסורת: לגבי האיש המסורתי – אין האשה קיימת, אלא בזכות בעלה, או בניה. לגבי גישת ה"שיחרור" – האשה חייבת להתקיים (כמו הגבר) בזכות עצמה.

אין חינוך בלי שאלות

אמא היתה תמיד נוזפת בי כששאלתי אותה שאלה “היסטורית” מביכה. היא היתה אומרת: “מאן פרעגט נישט קיין קאשעס” (לא שואלים קושיות). הטענה שלה נשמעה, באוזני, כמו טענת חבריו של איוב: “האנוש מאלוה יצדק?”

כך גדלתי, כמו כל ילדי ישראל, בתיאוריה של איוב, ושל משלי – “במופלא ממך אל תחקור.” זה הרחיק את אלוהים ממני כל-כך, עד שאומנם “יראתי” מפניו. אבל, את כל עבודת הלימוד והחקירה עשיתי לבדי. בסוף הלימוד, נוכחתי לדעת כי הגבר יצר לו אלוהים שלא אהב את חווה, ולכן הדת אינה אוהבת את כל בנות-חווה. פירושו של דבר, שכל מה שאעשה בחיים לא יועיל לי לרכוש אהבת אלוהים. כשאני מתפללת “ברוך שעשני כרצונו,” מתפללים כל הגברים “ברוך שלא עשני אשה.”

פרק זה מכוון לא רק לעורר את השאלה האסורה בדבר מצבה האמיתי (“כרצונו”) של האשה במסורת הישראלית, אלא גם כדי להסביר את אווירת האידיאליזציה, שהביאה את כולנו להאמין כי די לאשה להיות אם-ורעייה כדי שנעריך את מקומה הנחות כ"נכבד".

קשה לצפות את שיחרור החינוך מן המסורת, מאחר שהדבר כרוך בביטול ההשפעה המאגית, המשתקת, של הדת. אבל ככל שהדבר נשמע אבסורדי – ייתכן כי פתח השינוי יבוא דווקא מצד האשה ה"משוחררת", המתעוררת בתקופה זו מעיוורונה כדי להבין שאין להשאיר את תפקידיה בחיים במתכונת העבר. עליה לאכול את התפוח של חווה, עד תום.

בתוך תהליך של “שיחרור”, חייב לבוא באופן טיבעי גם תהליך של טיהור המציאות מעולם הדימיון הפרוע. שיחרור האשה חייב להביא גם היגיון בריא, חדש, בהבנת המסורת, ובהבנת הצדק האלוהי. תהליך הטיהור הוא ההבראה מהעיוורון של החברה, שבתוכה – גם האשה מתעוררת בעזרת המיסתורין והרומנטיקה.

בהקדמה לסיפרו “הרצון להאמין”, בדונו על כמה מן התנועות לחיזוק האמונה הדתית שבימיו, אומר וויליאם ג’יימס:

“אני נוטה בהחלט להסכים כי הדבר החסר ביותר לאנושות בדרך-כלל הוא ביקורת וזהירות, ולא אמונה – – – הדבר שציבורי-מאזינים כאלה זקוקים לו ביותר הוא – שיהיו אמונותיהם מפורקות ופרוצות לרוח, שתהא הרוח העזה של המדע חודרת אל קירבם ומגרשת מתוכם את חוליים ואת פראותם.”

חזן מביא בסיפרו שיר מאת המשורר אברהם ברוידס, שתוכנו זהה בדיוק לשירו של יל"ג. (הסתירה היא בעייתו של חזן-נגד-חזן.) בשירו בכלא מיטבח, אמר ברוידס:

"– – – ושוב את בוחשת דייסה ומרק.

לכלא מיטבח נידונה כאסיר,

ומיקסם חלומך נידף עם אד-סיר.

עינייך דמועות מייחל וערוג

ולבבך נחמץ ונצמק כאתרוג.

הה, בכלא-מיטבח מה קדרת ונלאית

על גבך שח הסתיו ונוגות לך לואט."

האם אין זה בדיוק מה שאמר יל"ג:

"– – – אך חיי העברית עבדות ניצחת,

תהרי, תלדי, תיניקי, תגמולי,

תאפי, תבשלי, ובלא עת תיבולי.

ומה כי חוננת לב רגש ויופי,

כי חלק האל לך כישרון ודעת?

הן תורה לך תפילה, יופי לך דופי,

כל כישרון לך חיסרון, דעת – מגרעת."

שני שירים כנ"ל הגישו משוררים-גברים, לנשים – כמו בכו איתנו על נהרות-בבל שלנו. כמותם, גם שירו של ג’ון לנון, “האשה היא הכושי של העולם”. אך העולם לא הקשיב למשוררים, ולא הבין כי אשה ההולכת-בחושך, זהו מצב בלתי-מוסרי, המסכן את שלום האשה וילדיה.

יש לחדול, איפוא, לבכות ולקונן. העבודה היא עכשיו עבודה לאנשי-מעש – לא למשוררים. יש לקום ולשנות; ואפשר לשנות. הפרק הבא דן בשינוי אפשרי, במיסגרת החינוך לחלוקת תפקידי-הבית.

את המגמה לחנך כל דור צעיר במדינת ישראל על-פי התפקידים המוגדרים של האשה-במיטבח, והגבר-כשר-החוץ, ניתן לראות במיקצוע כלכלת-הבית. מיקצוע זה (שהוא השולי ביותר ועדיין איננו מוּחל בכל בתי-הספר) מקביל בנחיתותו, ובגישה כלפיו, למצב האשה בחברה. מטפלות בו נשים בלבד, והוא נועד “רק” לנערות, כדי להכשירן כ"רק" נשים בעתיד.

כפי שמוצהר בפירוש ב"הצעה לתוכנית-הלימודים" (תשל"א) בעמ' 1: “נושאי הלימוד חייבים למשוך את ליבה של התלמידה ולעורר את התעניינותה, שתרגיש שפיתרון בעיותיה ניתן להחלה מיידית, וכי לימודיה יועילו לה לקראת תפקידיה בעתיד.”¹ בעמ' 2, מפורטת מטרת הלימוד בבית-הספר הממלכתי-דתי: “הנערה צריכה להתחנך לתפקיד של אשה דתית בחברה של ימינו, בה יהיה מוטל עליה תפקיד מרכזי בשמירה על התא המישפחתי, ובעיצוב ביתה ברוח התורה. על בית-הספר ללמדה את הדרך לאיזון המתאים שבין פיתוח אישיותה היהודית, לבין הגשמת התפקידים הנ”ל."

המטרה, איפוא, בשני הזרמים הממלכתיים, היא לחנך את הנערה, ורק את הנערה, לתפקידיה העיקריים כרעייה וכאם. לכן, סביר בהחלט שהתוכנית תכלול ב"תחום המעשי" "פיתוח הרגלי סדר וניקיון, דייקנות והתמדה – לדעת לבצע משימות בכלכלת-הבית, תוך כדי שימוש וטיפול יעיל בחומרים, בכלים ובמכשירים, ושמירה על כללי ההיגיינה והבטיחות.”

כל אלה מקבילים בדיוק לתפקידיה של עקרת-הבית. כדי לשוות למיקצוע זה את המעמד השווה לכל מיקצוע אחר, מפורטות גם לגביו המטרות ב"תחום הריגושי" ובתחום הקוגניטיבי":

בתחום ה"ריגושי", המטרה היא “הנאה מיצירה עצמית², הערכה לעבודת הזולת³, נכונות לעבוד בצוותא, תודעה אסתטית, תודעה של שמירת הבריאות, יחס חיובי לערכי המסורת ולמינהגים במישפחה.”

מטרות כנ"ל, הנשמעות כה נכבדות, מעוררות בי מייד את השאלה – למה ייגרע מקומו של הנער בלימוד תורות כה חיוניות לכל אדם? וכן מתעוררת השאלה: כיצד אפשר לחנך “לעבוד בצוותא” כאשר השותף (הגבר-לעתיד), איננו בכיתה?

בתחום ה"קוגניטיבי", המטרה היא שהנערה "תדע להכיר את החומרים, הכלים – שעימהם היא באה במגע בבית. תבין ההליכים בהכנת מזון, לבוש, ריהוט וכו'. תבין עקרונות צרכנות. תפתח כושר לתכנן פעילויות בצורה יעילה, מבחינת הזמן. הכסף והאנרגיה.

שוב, אותה שאלה מתבקשת בחברה שבה האשה היא לכל היותר רק שותפת-סבילה (בשליטה על הכסף או על שאר ה"פעילויות") – מדוע השותף הפעיל ממש, לא יתחנך לאותה הבנה של “תהליכים” שהם גם שלו – ועל-פי-רוב רק שלו?

וכך, למיקרא פירוט שלושת הקורסים שיינתנו בעתיד בחטיבת-הביניים, מרתיעה ומביכה גישת בת-היענה של עורכי תוכניות הלימודים בנושא כה חשוב זה, היחידי-למעשה בין כל המקצועות, שיש בידו לרפא את חיי-המישפחה! הגישה היא שימור – וניפוח מלאכותי מיקצועי של משק-הבית, במקביל לניפוח המלאכותי הנעשה על-ידי כל עקרת-בית בביתה, כדי להעניק תוכן לתפקיד (ולמיקצוע) שהוא צר ביסודו.

התוכנית המוצעת היא סטירת-לחי ראשונה לחינוך המינים לשוויון – בגיבוי בית-הספר. אם עד חטיבת-הביניים עוד השלתה הנערה את עצמה שתוכל להיות בעתיד מה שיהיה דני, ושדני והיא אפילו יעבדו בעתיד יחד, באה השנה המכרעת בבית-הספר, עם תוכנית שנמכרה “רק לנערה”, והפרידה בינה לבין דני לכל החיים. דני הבין מייד שכל מה שקשור לבית שייך לתפקידה של רותי כ"רעייה" שלו לעתיד, וכאם של ילדיו לעתיד. ואם לימודי כלכלת-הבית אינם יעילים ביותר מפני שהשותף (הוא, דני) איננו בכיתה כדי לשמוע בקורס ב' על “הדירה, קישרי מישפחה וחברה, תקציב” – גם זה לא מעניינו.

העניין כולו כבר הוצא מידיו, מבלי שתהא לו דיעה על כך, כשם שיצא מידי שאר הגברים-לעתיד ושאר המורים-ממין-זכר-לעתיד. כשכל המפקחים במיקצוע זה הם מפקחות, וכל המורים הם מורות שהוכשרו בבית-מידרש לתזונה ולכלכלת-הבית (עם נערות בלבד), איך ייכנסו אי-פעם הגברים לעולם כל-נשיי זה?

לכן, גם היועצים שהשתתפו בהכנת התוכנית (שלושה גברים: ד"ר שלמה ברזניץ שיעץ בענייני הנערה במישפחה ובחברה; מר רמי בר-גיורא שיעץ על התפתחות הילד, וד"ר אליהו חביבי – בנושאי התזונה)⁴ ודאי לא טרחו במיוחד כדי להציע שינויים מהפכניים כדי להכניס גברים-לעתיד לתוך מיטבח – שהם עצמם אינם רואים אותו כשייך לבנים.

בנקודה זו שמענו בישראל (8.8.74), בתוכנית “על השוויון המוחלט” בטלוויזיה, דיעות של גבר מלומד במכסיקו, שבראיון איתו אמר: “אנחנו מאמינים שהנשים יכולות לעבוד באותם תנאים של גברים.” הוא הודה בכך שמכסיקו זקוקה לנשים עובדות. אבל כשנשאל אם אשתו עובדת, ענה בחיוך: “לא.” כשנשאל מדוע, השיב: “זה לא מקובל אצלנו, ואני חושב שמוטב כך…”

בקורס ג', – “הכוונה מיקצועית, הכרת ענפי-המיקצוע” – ושוב, הכוונה כנראה רק להכוונה למיקצועות של נשים.

כך, איפוא, מונצחים לעתיד לא רק התפקיד בבית, אלא גם בחירת התפקיד (הנשיי) של “אשה עובדת” בחוץ. מובטח שמקומה בחברה יישמר בדיוק, גם בבית וגם בחוץ (בעבודה-בשכר או בהתנדבות) כפי שהוא היום.

ואומנם, עדות נוספת למגמה לקיים את התפקידים ה"נשיים" גם כמיקצוע, יש לראות בעובדה שאחת ממטרות הקורס היא: “יצירת מוטיבציה לבחירת אחד מענפי כלכלת-הבית כמקצוע.”

בקורס ד' – הוועדה מציעה להוסיף (במגמה המיקצועית במסלול ג') גם קורסים במיקצועות האירוח. “נושאי לימוד לבחירה ולהעמקה” הם: “אירוח למסיבות מיוחדות,” “תיכנון וקישוט פנימי של הדירה,” “טיפול והעסקת ילדים,” “טיפול בחולים והכנת דיאטה בשבילם,” “תיכנון והכנת ארוחות בקנה-מידה גדול.”

גם לגבי הנושאים הנ"ל מתעוררת (וביתר חריפות) השאלה ששאלתי לעיל: ומדוע לא לנער? אם המדובר ב"מיקצוע" או “מידע” (הפיכה למדע) של תפקידי-הבית – הרי ידוע כבר בעולם הרחב שגברים הוכיחו את נטיותיהם ה"טיבעיות" לעסוק בנושאים אלה, אם-גם בשמותיהם היותר-יוקרתיים: “אדריכלות-פנים”, “חינוך יצירתי”, “מומחה לדיאטות”, “שירותים למסיבות” וכו'.

מדוע נכשלה “כלכלת-הבית”

הניסיון שלי בחיי הפרטיים, וכעורכת מדורי כלכלת-הבית ברדיו ובעיתונות במשך שנים רבות, לימד אותי כי כל מה שחסר עד כה, בכל שיטה של הדרכה – היה הגבר.

מה הועילו כל שיעורי-ההדרכה שלי, אם הגבר לא שמע אותם? ואם שמע, הוא רק הקשיב כשומע חופשי למתרחש בקדירה של אשתו, כשם שהגבר רק עוזר לה לבחוש קצת בתפקידים שהם שלה.

מה הועילו כל דברי בנוסח “עלייך רק לחנך את הילדים שלך לשתף פעולה בניקיון-הבית” או “עלייך לחנך את בעלך לעזור לך”? גם אם ניסחתי את דברי ברוח הקו של שיחרור האשה – “עלייך לחנך אותו שזה גם תפקידו” – מה הועיל גם זה, אם החינוך בבית הוא תוצאה של החינוך המוענק בבית-הספר?

הקושי לחנך בקו אחר – של שיתוף – הופך מגוחך, מישחק-באשליות. אשה המחנכת בניגוד לקו הממשלתי, אין מתייחסים אליה ברצינות!

אבל, לפני כארבע שנים עדיין האמנתי שיש לי סיכוי. נראה היה לי, כדבר מובן-מאליו, שאפשר רק “להעיר את תשומת-לב הנוגעים בדבר” לתקלה הטכנית (שמשום-מה לא שמו לב אליה) ואז תתוקן הטעות, וינהיגו את הוראת “כלכלת-הבית” גם לנערים. הלכתי למישרד-החינוך ונפגשתי עם מנהלו-הכללי, מר פלד.

נפגשתי עם המפקחת הראשית – גברת חיטרין, שאמרה לי שהן השיגו כבר מה שיכלו, אבל אם אצליח להציג את הדבר שאני רוצה בו (הוראת המיקצוע גם לנערים) – תבוא עלי ברכה.

תוך כדי שיחה הציעה לי המפקחת לערוך חוברת על “סידור פרחים”, כחומר-הכנה לתוכנית-הלימודים המורחבת. היא לא הבינה כי לא רציתי את שיתוף הנערים ב"כלכלת-הבית" רק כדי ללמד בני יהודה “שזירת-פרחים”, כשם שאינני בעד חוברת ה"הופעה נאה" שהן הכינו (כמובן, רק לנערות). כוונתי היתה לתת לנושא תנופה רצינית, כדי לחנך לשוויון – ולאפשר על-ידי כך “שזירת אנשים” בהרמוניה – לא פרחים. כוונתי היתה שעל-ידי הרחבת מיקצוע זה, היחידי העוסק בחיי היומיום, תהיה אפשרות לטפל בחינוך ה"מוסווה", במנטאליות של הדיעות הקדומות, המונעת גם כיום מהגבר המשכיל (במכסיקו, כמו בישראל) להרשות לאשתו לצאת לעבודה, אף שהוא יודע כי היא כישרונית, והמדינה זקוקה לה בחוץ. כוונתי היתה, שבמיסגרת כלכלת-הבית אפשר יהיה לחנך לחיי-מין, למשל, משום שכל ההצעות ל"חינוך מיני" נכשלות כשאינן קשורות ומשוייכות למערכת-היחסים הכללית במישפחה, ובעיקר בחינוך לשוויון. טענתי כי יש להכיר במיקצוע זה כבמיקצוע העיקרי בבית הספר (לא השולי!).

זהו הגורם החשוב ביותר להבראת חיי-הנישואין (שכולנו דואגים להם כל-כך) וגם להענקת מימד מציאותי ללימודים האחרים.

במאמצי להשפיע על מישרד-החינוך, הגעתי גם אל מנהל האגף לתוכנית-הלימודים, והשארתי בידו חומר על הנעשה עתה בשוודיה, כדי להוכיח מן הנעשה שם, כיצד שילבו הם את הנערים בלימודי כלכלת-הבית, משהבינו שהדבר חשוב לילדים.

כתבתי במיכתב למר פלד, עם העתקים לשר-החינוך, ואף ליו"ר ועדת-החינוך של הכנסת:

"– – – אני סבורה עתה, כמו קודם, כי תוכנית-הלימודים בכלכלת-הבית, אם-כי חלה בה תזוזה, לא קיבלה עדיין ‘שינוי מהותי בהוראת הנושא’ (כפי שאתה מצטט במיכתבך הנ"ל) כל עוד יינתנו השיעורים כחובה לבנות בלבד. בנקודה זו אני רואה את עיקר המחדל וחוסר-ההישג.

"גישה זו, של ‘לנערות בלבד’, מוכיחה עד כמה אין הבנה מלמעלה לכל הצד הפסיכולוגי-חברתי של הנושא, ולכל הפוטנציאל של המיקצוע, ההולך כאן לאיבוד על-ידי התחמקות מניתוח של ממש.

"– – – עלי לציין בחרדה כי המיקצוע, כפי שהוא מוצע היום לנערות בלבד, ובהיקפו הדל, עלול רק להעמיק את הנזק לחיים הדמוקרטיים, על-ידי עצם ההדגשה ‘לנשים בלבד’. בעזרתכם ממש, ניתן עידוד לאפלייה ולתחרות בין שני המינים.

"כלכלת הבית – כמיקצוע בחטיבת-הביניים (ובעיקר בכיתות הגבוהות) צריך היה להוות המיקצוע (בה"א הידיעה) היחידי, המכשיר את הדור הצעיר לקראת הנישואין, וצריך היה לעזור לשני המינים (בשיתוף-פעולה מלא ביניהם) לשלב בחיי היומיום את הידיעות שמקנים להם בכל המיקצועות, עם החיים הפרטיים. ובתוך החיים הפרטיים, צריך היה מיקצוע כלכלת-הבית ללמד כיצד ניתן לשלב את המיקצוע, או העיסוק בחוץ, עם חיי הבית, תוך השתלבות בחברה.

"אי-אפשר בכלל להעלות על הדעת כלכלת-בית למין האחד בלבד, כי עצם החינוך לחיי-בית נאותים, מותנה בשיתוף-הפעולה וברצון הטוב של המין השני.

"המחקרים והספרים על ריבוי הגירושין, על המשברים (בעיקר של הנשים), מורים על יחס ישיר בינם לבין חוסר חינוך לשוויון. גם התפרצויות-הזעם של האשה בכל העולם בעד שוויון, הן תוצאה ישירה של גישת השקר של החברה אל הנערה, אשר ביד אחת מעניקה שוויון לכל-דבר בחינוך הכללי, ובשנייה נוטלת מן הנערה (בכלכלת-הבית) את כל מה שהעניקה. השקר הגדול הזה מונח בשורש התמרמרותה של האשה ומאבקה היום לשוויון.

"1. כדי להצביע באופן בולט על שינוי בגישה, ובשינוי מהותי של תוכנית הלימודים, הצעתי, כצעד ראשון, להחליף את שם המיקצוע. הצעתי (רק כדוגמה): ‘תורת הפרט’, כדי להצביע על המגמה להגיע אל הפרט ואל עולמו האישי. לא רק טכניקה וידיעות יבשות, אלא התייחסות פסיכולוגית אל ההתנהגות, כדי להבריא את היחסים בבעיות שיתופיות בבית ובחוץ, ביחסי-מין וביחסי-אנוש. כל אלה אינם נלמדים בשום מיקצוע אחר.

"2. המיקצוע יינתן לנערים ולנערות גם-יחד, בחטיבת-הביניים ובעיקר בכיתות היותר-גבוהות (י’–י"ב). הוא צריך לכלול פרקים עיוניים מעמיקים כדי להגיע לשיפור חיי-הנישואין, החיים הציבוריים של בני-הזוג ויחסה של החברה אל תפקידי הבית. פרקים אלה יש להנהיג בעזרת אנשי-מיקצוע כגון פסיכולוגים, סוציולוגים, אנתרופולוגים, רופאים וכדומה, ואין להשאיר את המיקצוע הרחב הזה רק בידי מורות לבישול ומשק-בית בלבד. וודאי שאין להשאיר את החינוך המיני בידי אחות בית-הספר, כדי להתחמק ממנו לגמרי.

"– – – אשר לנושאים המופיעים בתוכנית הלימודים (תרבות-דיור, ניהול-בית, צרכנות, אסתטיקה, אירוח, טיפוח-ההופעה), הייתי רוצה מאד לשמוע תשובתכם לשאלה: מדוע כל אלה הועדתם אך-ורק לנערה? וכן –

"א) מה פירוש ‘פרקים על הנערה המתבגרת’? וכי נער אינו צריך ללמוד כיצד הנערה מתבגרת? או כיצד הוא עצמו, הנער, מתבגר?

"ב) ובהמשך הרשימה – ‘טיפוח-ההופעה’ (אם כבר הוחלט על נושא כזה) – מה ההיגיון בהנהגת השיעורים לנערות בלבד? וכי לא אל הנערים, מגודלי-הזקן ופרועי-השיער, אתם רוצים, בעיקר, להגיע בשיעורים על ‘טיפוח-ההופעה’? דווקא אותם אתם משחררים מן התורה?

"אודה לך אם תענה לי מדוע כל העניינים החשובים ביותר בחיי הפרט, כמו החינוך-של-הילדים עצמו (אותו פרק שפסיכולוגים השתתפו בהכנתו) יינתנו רק לנערות, ממש כמו גישת הדור הישן – ‘ילדים, מיטבח וכנסייה לנשים.’ (אם משום שהנשים נחותות יותר – אבוי, איפוא, לחינוך שממשיכים להפקידו רק בידיהן; אם משום שעיסוקים אלה אינם נחשבים בעיני החברה – שוב, אבוי לאותה חברה!)

"מה שאינכם מביאים בחשבון הוא שאתם ממשיכים לתסכל את האשה ואת כל החברה כל עוד אינכם עוזרים לה בבית וגם בחוץ. המלחמה לשוויון צריכה להיות מיותרת. השוויון צריך להיות מובן-מאליו, ולכן צריך לבטל מייד את הפרדת המיקצועות על-פי המין, כשם שצריך היה לתלוש מן הסידור את הפסוק ‘ברוך שלא עשני אשה.’

“כמדריכה בענייני המישפחה והבית שנים רבות, נאלצתי תמיד לנקוט את הקו היותר-מעשי של ייעוץ לאשה כיצד לא להיות עקרת-בית טובה, כדי לעזור לה להסתדר עם כל התפקידים שהחברה דורשת ממנה (בלי להכיר בכך ובלי לעזור לה). מובן כי קו זה (תולדה של חוסר-ברירה) מביא, מצידו, לפגיעה ביוקרתו של אותו מיקצוע שאתם רוצים לכאורה להרחיבו, הנופל בסופו של דבר בין שני המינים, מבלי שמי מהם ירצה להרים אותו – לא הוא ולא היא.”

אחרי שלא נעניתי במישרד-החינוך, הלכתי אל ד"ר רימלט, שהיה אז יו"ר ועדת-החינוך בכנסת. ד"ר רימלט עסק בניקוי מיקטרתו, ושאל, כאבא נבון השואל ילדה המחפשת צרות: “תרשי לי לשאול שאלה אישית: ‘מה, בעצם, מריץ אותך?’”

אותה שאלה שאל גבר נבון בראיון בטלוויזיה את ביאטה קלרספלד: “מה מריץ אותך, עקרת-בית ואם לילדים⁵, לפעול ברדיפת פושעי הנאצים, ובמאבקים למען הצדק?”

אם מניע משהו אשה הנראית מטופחת, ונורמלית, ואם מריץ אותה משהו לשנות דברים, שואלים אותה מה מטריד אותה. מה סיבת ה"שליחות", ומה סיבת הרגשנות. כיצד יכולתי לענות לו על שאלה שמצריכה ספר שלם כתשובה? הייתי במישרדו בכנסת, והאווירה היתה רגועה, והוא חיטט במיקטרתו. עניתי לו בהתאפקות: “איכפת לי. אני עיתונאית – והכל איכפת לי.” לא יכולתי לומר לו שהחינוך שהוא יושב בראשו רוצח אותי כאדם, ומשום כך אני “רצה”. לא יכולתי לשאול אותו: “מה הריץ אותך לכנסת? יכולת להיות מנהל בית-ספר טוב ברמת-גן, ויש לך אשה וילדים.”

לא יכולתי לשאול אותו ולא שאלתי אותו כל מיני שאלות אישיות ששואלים רק אשה “נשיית” תוך התעלמות גמורה מן התוכן של דבריה – ובמיוחד כאשר הוא כל-כך נשיי כמו מיקצוע נשיי לנערות.

אמת, אני עדיין מתרגשת כשאני מדברת על העוול הנעשה לאשה.

העיר לי על כך גם עיתונאי אחד, אחרי הרצאת-בחירות לנשים, כששאלתי את חבר-הכנסת הדתי זבולון המר, מדוע יבקש מקהל של נשים להצביע בעד מיפלגה דתית המבקשת להנציח את מעמדה הנחות של האשה. העיתונאי נרתע מה"צורה" התוקפנית של דברי. נשים ההופכות “רק”-נשים, הן “תוקפניות” כשהן מרימות קולן.

בתוכנית-הטלוויזיה שהזכרתי לעיל, נאמר על-ידי עורך התוכנית:

“רק לפני שישים שנה דרשו הנשים באנגליה לא שוויון-זכויות מלא, אלא רק זכות הצבעה, וגם בדבר זה לא נשמעו להן! 'יום הדרבי ב-1913 היה יום גדול לתנועת הנשים שלחמו לזכות-ההצבעה: אמילי דייווידסון התאבדה – כדי לזעזע את האומה – והצליחה.”

אמילי דייווידסון התאבדה כאשה שידעה מה היא רוצה: לזעזע את האומה שלא רצתה להקשיב ל"דיברי-הנחת" שלה ושל חברותיה. צריך היה שמישהי תתאבד, כדי להשיג לנשים זכות-הצבעה ולהעניק להן חיים “כבני-אדם ולא כבהמות-משא!”⁶ לשם מטרה כה חיונית היתה אמילי די אמיצה כדי להקריב את חייה.

ד"ר רימלט יעץ לי לשלוח לו תזכיר מפורט, שאותו הבטיח להעביר לכל חברי הוועדה. שלחתי לו תזכיר ארוך על תוכנית-הלימודים בכלכלת-הבית, שפירט את הצורך בשינוי-ערכים בגישה למיקצוע – ובזאת הסתיים העניין.

עיקר התזכיר בן חמישה העמודים, היה להעמידו על ליקויי תוכנית-הלימודים המוצעת. כתבתי:

“יש בתוכנית המורחבת בעיקר שתי מיגרעות יסודיות, רציניות: א) היא מיועדת לנערות בלבד. ב) היא גולשת, ומתרחבת לתחומים רבים (חשובים!) בלי שיהיו לה היסודות להחזיק במיבנה מורחב.”

בעמוד 4 בתזכיר הנ"ל הבהרתי מה כוונת המיגרעת (ב):

"– – – אם להגדיר את ‘כלכלת-הבית’ כמיקצוע המכשיר את האדם רק לחיי-הבית שלו, יש להוציא מתוכו את הנושאים המורחבים (כמו אלה שציינתי, ואחרים שאינם קיימים עדיין) ולמוסרם בידי המורים המיקצועיים הנוגעים בדבר, תוך שאנו קוראים להם בשמם הריאלי.

"אם להגדיר את כלכלת-הבית כמיקצוע המכשיר את האדם לחיים בחברה מודרנית מתוקנת – יש להחליף את שם המיקצוע למשהו מעין האדם בחברה או תורת הפרט (או נושא שיצביע על שינוי-ערכין בגישה, ועל כוונה להגיע אל המעורבות הנפשית של הנער כלפי הסובב אותו – דבר שימצא מייד מצדדים בנוער) – ואז ישמש כלכלת-הבית אחד הנושאים המכשירים את האדם לחיות את חיי-היומיום שלו (להבדיל מחיי המוח והלימודים שאנחנו מגזימים בהם תוך שאנו משאירים את הנוער לגמרי לבדו בשאלותיו הפרטיות.

“מכל מקום, במיבנה הנוכחי של תוכנית כלכלת-הבית, היא מקוטעת, מבולבלת, בלתי-מוגדרת, ונראית יומרנית מצד אחד, ופשטנית מצד שני.”

הפרדה בשיעורי המלאכה

בתזכיר הנ"ל נגעתי גם בנושא הפרדת המינים בשיעורי מלאכה, הקיימת גם היום בבתי-הספר, ללא כל סיבה הגיונית מוצדקת, זולת הרצון להנציח את העבר על-פי המנטאליות המגמדת את האשה “שאינה יודעת אפילו לנעוץ מסמר.”

בפנייתי למישרד-החינוך טענתי, כפי שסיכמתי בהמשך התזכיר הנ"ל, כי יש לגשת לתוכניות הלימודים בגישה ריאלית חדשה של ראיית המציאות של היום, המלמדת אותנו (בעיקר בישראל, במציאות אלמנות-המלחמה) שאשה צריכה ללמוד גם לנעוץ מסמר, ולתקן קצר. כתבתי שם:

“גישה מציאותית דורשת להכשיר את האדם בכל מיני מלאכות-העזר הקשורות בהימצאותו בבית. במציאות המודרנית אדם נדרש יותר ויותר לא להסתמך על עזרה מבחוץ (עוזרת או בעל-מלאכה), ולכן חשוב להדגיש את הצד הטכני של המלאכות – כולן. תיקון ברז דולף, קצר חשמלי, כותונת, הגשת עזרה-ראשונה, או עיסוק בתחביב – כל אלה יש להורות תוך ראייה מציאותית, וכמובן לשני המינים גם-יחד.”

אחרי שנכשלתי בניסיונותי לשכנע את המוסדות ששינוי “קטן” כזה הכרחי, התחלתי לחוש משהו מאותה מרירות המצטברת בנוער, המתאכזב מעולמם של המבוגרים. הגעתי לידי ניכור, מפני שהבינותי כי השינוי הקטן איננו קטן כלל, וכי העולם הגברי שיקר לי שאפשר להשיג בו הכל – גם כאשה. בינתיים למדתי כי גם מאמצי נשים אחרות בישראל, בכל תחומי מלחמותיהן לשוויון, נכשלו. למדתי שהאשה הלוחמת שהציעה את הצעת “חוק שוויון זכויות האשה” בכנסת, רחל כגן, בשנת 1951, לא הצביעה בעד החוק משהועמד להצבעה, כי עיוותו את כוונותיה.

אותו תהליך חל גם אצלי. פתאום התחלתי רואה את הכוונה העומדת מאחרי הרצון הכללי לשמר את ההווה והעתיד על-פי העבר, תחת הלחץ הפוליטי של הדתיים.

פתאום ראיתי שאם עבודתי כמדריכה לנשים איננה מקבלת תמיכה (על-ידי הערכה מקבילה של המיקצוע הנשי, בבתי-הספר) הרי גם אני, כמו המיקצוע, עושה לנשים שירות-דוב. כשאני מסבירה לעקרת-הבית שאפשר לה לשלב בית וחוץ כדי להעשיר את חייה, הרי גם אני משתפת פעולה בערימת קשרים על חייה. למה נדרוש ממנה לחיות שתי שנות-חיים בבת-אחת, כשהגבר חי רק שנה אחת?

אז החלטתי לעזור לה לחיות רק דרך אחת: את חייה-שלה. מאז, התחלתי להתעניין בדרכים כיצד לאפשר זאת, ומצאתי כי הפיתרון הוא ב"שיחרור האשה", ולא בשיפור “מעמד” האשה. בלי “שיחרור”, עניין ה"מעמד" הוא אגדה ורעות-רוח.

לא נאמר לי מדוע נכשלו מאמצי. אפילו לא טרחו לענות לי. איש מחברי ועדת החינוך של הכנסת (החייבים לציבור הבוחרים לפחות מינימום זה) לא העלה בדעתו שבכך הוא מתבטל כשליח-ציבור. את הסיבה לכך הבינותי לאט-לאט. שמעתי בינתיים מח"כ שולמית אלוני, כי בדיוניה, עוד לפני שנים רבות, עם מיפלגת המערך (“העבודה” אז) למען הטבות לאשה בדיני-האישות – ענו לה גלויות כי שינויים כאלה יביאו לביטול הקואליציה עם הדתיים.

גישת מיפלגת המערך מתבטאת גם על-ידי שר-החינוך-והתרבות. אחת ההצהרות הראשונות שלו בכנסת השמינית היתה שיש “להשאיר את הדלת פתוחה לדתיים (שלא ראו אז אפשרות לשבת עם המערך בממשלה אחת בגלל שאלת “מיהו יהודי”). כמו-כן הצהיר, בעיקבות הכנס הבינלאומי לחינוך-מיני (שנערך בישראל), ש”תוקם ועדה של רבנים ומחנכים לחינוך לצניעות ברוח התורה."⁷

חוששתני כי שר-החינוך איננו ער למשמעות המחווה שהוא עושה כלפי הרבנים. הרבנים מבקשים לחנך לצניעות – אך מה לצניעות ולגישת ה"פתיחות" הדרושה בחינוך המיני? וכי זה מה שביקשו ללמדנו כל 300 באי הכנס הבינלאומי הזה? האם לשם כך גוייסו המאמצים להחכים מניסיונן של 20 ארצות אחרות? הרי כבר אמרו הרבנים, והרבנות, שכל הצרות התחילו אצלנו כשהתחלנו לחקות את דרכי הגויים, ולכן “חזרה למקורות” תשמור לנו את טהרת המישפחה.

“טהרת-המישפחה” היא מגמת ה"חינוך המיני" של הרבני, ומשמעותה שמירה על חוקי-נידה. חוקי-הנידה ניכפים על האשה על-ידי רבנים הסבורים שהמין לשם הנאה הוא תועבה, וכי תהליך הווסת בגוף האשה הוא טומאה. אפילו זרועות האשה ועירום הצוואר הם, לדעתם, חטא – אף בראייה בלבד. גישה זו, כמשליכה על עירום האשה את טומאת הנאת-הבשרים, איננה החינוך המיני שהמחנכים רוצים בו כיום.

ד"ר ברגסטרום-וולאן, מן המוסד למחקר מיני בשטוקהולם, הירצתה בסימפוזיון הבינלאומי הנ"ל במלון “שרתון” בתל-אביב (ביולי 1974), כמרצה עיקרית, על החינוך המיני הקיים בשוודיה כבר 18 שנה. היא הסבירה שהקושי בחינוך המיני איננו בנושא, אלא במחנך. קשה למצוא היום מורה טוב גם במתימטיקה, לא-כל-שכן במיקצוע הדורש אדם מסוג מיוחד. “מורה אחד, הטיפוס הנכון, מסוגל ללמוד את כל התורה בנושא זה בכמה ימים בלבד, ומורה אחר – לא ילמד לעולם.” בראיון לכתב ה"ג’רוזלם פוסט", הסבירה: “העיקר הוא, שהמורה יתבונן היטב אל עצמו, ואחר-כך ילמד לשחרר עצמו מכל מיני דיעות קדומות, תיסכולים ואיסורי טאבו.” – – – “רק אחרי שהמחנך עצמו נעשה אדם טיבעי, ופתוח, יכול הוא להשפיע על כיתתו.” בחינוך המיני, המטרה היא להתנהג בטיבעיות, להיות אוהד באופן טיבעי, ולהיות גם נועז. הקושי טמון בכך שבמשך דורות אמרה תרבות המערב לצעירים, המושפעים בנקל, מתי בדיוק לצחוק או לבכות – ומתי לאהוב. “ריסון-עצמי יאה לאוחזים בהגה המכונית – אבל לא לאוהבים.”

הדברים הנ"ל עומדים בסתירה למגמה המפורשת של ה"חינוך המיני" של הרבנות, ובסתירה למטרת הזרם הממלכתי-הדתי (בבתי-הספר), שהיא לשמור על התא המישפחתי ברוח התורה (“חינוך לצניעות ולחיי מישפחה”). הקו הדתי שואף להסביר לנוער שאפשר “לעדן” את היצר המיני, ולמתנו.

ב"ידיעות אחרונות" מ-14.6.74 סופר⁸: “ועדה משותפת של מומחים ממישרדי החינוך והבריאות הכינה תוכנית-פעולה לחינוך ‘לחיי-מישפחה וחינוך-מיני לילדים ובני נוער’” – בה מוצהרות המטרות. בין השאר:

“שליטה על היצר המיני ועידונו: הסברת האפשרות של הפניית ה’מיניות' לאפיקים של יצירה אמנותית⁹, חברתית, גופנית ורוחנית. – – – שיעורים על מחלות-מין וסכנותיהן ודרכי-מניעתן – – – תהליכי ההתבגרות של הבן ובעיות המחזור החודשי של הבת. – – – וסיכוני הפיתוי העלולים להוביל להידרדרות לזנות.”

המטרות הנ"ל, שעדיין לא נעשה בהן דבר מאז 1972 (כפי שמסבירה המרכזת את תוכניות לימודי המין במזכירות הפדגוגית של מישרד-החינוך) – מפני ש"לא היו לנו הכלים הדרושים. – – – נמצאו אך מעט מורים שהיו מוכנים ומסוגלים לגשת לפעולה חינוכית מעשית בכיתות, ולדבר עם התלמידים בגילוי-לב וללא מעצורים על ענייני מין."

“הרבה עמל הכרח היה להשקיע כדי ‘לפתוח את הנושא’, כדי שמורה לא תסמיק בדברה על מגע מיני, וכדי שמורה לא יהסס לנקוב בשמות אברי-המין תחת לכנותם בלשון הרחוב או בשפת-עילגים.” כך נאמר בעיתון.

ושואלת אני: אם מורה בזרם הכללי עדיין מסמיק – כיצד אפשר לקוות כי ועדה של רבנים, שכל מטרתה “חינוך לצניעות ברוח התורה” – לא תסמיק כבר בדיונים הסגורים (תרתי-משמע) הראשונים? איך אפשר לא לראות בגישה הרואה בתהליכי המין של הבת “בעיות”, ובתהליכי המין של הבן “התבגרות” – את המגמה להנציח את ה"שוני" בין המינים?

יש לי הרגשה שה"חינוך המיני" עלול להפוך שורה של דיני “אכילה”, אסורים או מותרים, אם הכוונה היא לשתף רבנים, ולדבר על ה"הידרדרות לזנות", ועל “סכנות” מחלות-המין, ועל הצורך “להפנות את היצר המיני לאפיקים אחרים.”

יש בי תחושה קשה, כי אנו עלולים להחריף עוד יותר את היבט ה"חטא" של המין, על-ידי הקפתו בחומות מאה-שערים של הדת. ה"חטא" האסור הזה, כמו התפוח בגן-העדן, יעורר באופן טיבעי – גם בדורות הבאים – את תיסמונת ה"מישחקים האסורים", שדווקא הדתיים רוצים למנעם.

הבעייה היא בכך שהנושא לא צריך היה לעלות בכלל; כפי שנושא “שיחרור האשה” לא צריך היה לעלות, בתנאים בריאים. הרי את “עובדות-החיים” מלמדים בשיעורי הביולוגיה והזואולוגיה. גם בלימודי-טבע אלה יש צורך בפתיחות, והיא טיבעית ואוטומטית בחברת ה"טבע" (המין השני). קל מאד להסביר שהגבר מפרה את האשה כמו שאר היונקים. ה"פתיחות" ב"עובדות-החיים" מתחילה, איפוא, בשיעורים הכלליים. ואם אומרים לנו, מחוגי מישרד-החינוך, שאין להם מורים מתאימים להורות “חינוך מיני”, הרי זה מפני שאין לנו די מורים המתאימים לפתיחות כלשהי גם במיקצועות אחרים. אפשר להסביר את המילה אפילו באופן פסיכולוגי, כדי לפתוח את הנושא אל ההסבר המיני: “לדעת” – אפשר להסביר – פירושו להבין, להכיר עד הסוף בעירום רוחני וגופני מלא. בשיעורי הביולוגיה, כשמדובר על מחלות שונות מפי איש-רפואה, אפשר לדבר על מחלות-מין אך-ורק כסטייה מהנורמלי. אין צורך להבהיל נערים ונערות בני שלוש-עשרה ופחות, שהמגע המיני עלול להביא מחלות. זוהי הפחדה הגורמת להרתעה מיידית. נשים רבות עדיין נרתעות מפחד ה"מחלות" כשהן מגיעות לשערי הנישואין. (במישטר הקיים, שבו האשה היא החלשה וחסרת-הידע, פוגעת ההרתעה בעיקר בנשים.)

גישת ההרתעה הזו חופפת בדיוק את ההרתעה הנעשית היום על-ידי ה"רבנית" לכל כלה הנרשמת לנישואין. ב-1974, בהרצליה, אמרה רבנית כזאת לנערה בת תשע-עשרה, בזו הלשון: “אם לא תלכי למיקווה, הילד שלך ייצא עם כתם. עם מום!”

“חינוך מיני”, כמרתיע מפני חיי-מין, הוא כחינוך הבת לשוויון על-ידי הרתעת הבת מהשוויון.

בחוברת “נישואין של אושר”, מאת הרבנית רחל נריה, מופיעה דוגמה מובהקת למגמה הנ"ל. בהקדמה על “בעיות המישפחה המודרנית” שם נאמר:

“– – – פרופ' דרייקורס, הפסיכולוג היהודי-אמריקני המפורסם, המנתח את בעיות המישפחה המודרנית, קובע כי ‘האדם שכה הירבה ללמוד – איננו יכול לחיות בשלום בקרב מישפחתו, ואם איננו יודע כיצד לגדל את ילדיו’ (בסיפרו “שוויון האתגר”, עמ' 8). לדעתו של מומחה זה, נוצרו הבעיות המישפחתיות על רקע בעיית השוויון בין המינים…”

הרבנית נריה הסבירה את דיברי פרופ' דרייקורס בדיוק במהופך. הוא הסביר כי השוויון הכרחי מפני שכיום יש לאשה “מעמד של שותף מלא בחברה האנושית.” הוא דיבר אומנם על בעיות, אבל הסבירן בכך שהגברים מפחדים מפני אובדן העליונות. סיפרו של פרופ' דרייקורס נועד להציע לשני המינים את השוויון המלא (גם במין) כאתגר. באותה הקדמה, היא ציטטה ממנה רק את הרישא, נאמר בסיפא (בעמ' 11):

“– – – האדם¹⁰ 'עדיין לא למד להכיר את מלוא יכולתו וכישרונותיו ולא את כוחו הממשי. הוא אף אינו מכיר במעמדו החברתי כשווה בין שווים, שאותו העניקה לו החברה הדמוקרטית. מחשש פן יהא נחות, מתאמץ הוא לקנות עליונות על הזולת. אין הוא¹¹ יכול להכיר בזולת¹² כשווה לו, גם בהיותו שווה לו באמת. הריהו חופשי, אולם אין הוא חש עצמו בן-חורין. שומה עליו לגלות את עצמו, כדי למצוא שלום בנפשו ולחיות בשלום עם הזולת.”

הקטע הנ"ל של פרופ' דרייקורס, מבהיר כהלכה גם את דיברי הד"ר ברגסטרום-וולאן (בכנס על החינוך המיני) על הצורך ב"פתיחות", ועל צורכו של האדם להביט לשם כך אל תוך נפשו – כלומר להשתחרר מדיעות קדומות ולאפשר לאהבה לנהוג בו בלי “ריסון עצמי”.

פרופ' דרייקורס כתב ספר שלם, כדי להסביר עד כמה השוויון עדיין איננו בנמצא. הוא הסביר שהגברים מפחדים מאשה הרוצה בסיפוק מיני. הוא הסביר שהדבר גורם גם לרתיעה מינית ולעיוות מיני – להומוסכסואליות פסיכולוגית, הביא דוגמות לכך מתרבויות יוון, והראה שיש קשר, אצל הנשים, בין חיי-מין חופשיים לבין מעמדן החברתי. קשר זה מקביל גם למימצאיו של פרופ' מסלו. כאמור להלן:

"– – – בסיפרי-הלימוד ההיסטוריים שלנו אין אנו מוצאים כמעט רמז לשוויון בין גברים ונשים שהתפתח בתקופה הדמוקרטית ביוון. לפיכך לא נערך כל ניסיון לבסס קורלציה בין ההומוסכסואליות שהיתה נפוצה אז, לבין זכויות חדשות שהוענקו לנשים. אי-הכרה זו בגורמים החברתיים הדינמיים שפעלו בעת ההיא מביא לידי סילוף מוזר נוסף של העובדות. ה’טאירה' היוונית נחשבת בעינינו כפרוצה, ונשים אלו נזכרות אך-ורק בפרקים הדנים בזנות. למעשה, היו אלו הנשים היחידות שקנו להן שוויון מיני וחברתי לגבי הגברים. הדמוקרטיה היוונית היתה מוגבלת: בעוד שהשוויון היסודי של הגברים היה גלוי ומוצהר, הוא נשלל מעבדים ומנשים. רק עבדים מועטים שוחררו והגיעו למעמד חברתי, ורק נשים מועטות, ה’הטאיראי', נחשבו כשוות לגברים. עקב שוויון זה, הותר להן להתמכר לחיי-פריצות כגברים, בלי לאבד את מעמדן החברתי. אולם דבר זה לא עשאן לפרוצות.

בארבר (בסיפרו Marriage and the Family, בהוצאת 1939,McGraw Hill N.Y)

נזהר יותר בלשונו, וציין כי ה’הטאיראי' של יוון

ו’נשות התרבות' של רומי, היו נקודות-המוקד של חיי-האהבים, אולם חיי-האהבים התנהלו מחוץ למיסגרת הנישואין."

(עמ' 96: “האתגר: לחיות כשווים”)

במיכתבי הראשון למישרד-החינוך (למר שבח עדן) הצעתי את שני ספריו של פרופ' דרייקורס (“האתגר: לחיות כשווים”, ו"הנישואין: האתגר"), כסיפרי-לימוד פופולריים לשנות בית-הספר התיכון, כי ראיתי בהם חומר מן המוכן, כדי להורות בבתי-הספר את התורה שאני קוראת לה חינוך-לחיי-מישפחה-וחברה. יש די ספרים מן המוכן כדי ללמד את תורת המישפחה, אך מישרד-החינוך סבור, כנראה, שכל נושא הוא קודם-כל “יהודי”, ולכן זקוק לשיכתוב-מחדש כדי להתאים לחייו ה"מיוחדים" של הישראלי. (בכך נגרמות לנו הוצאות מרובות, תוך התעלמות צרת-אופק מניסיון שנאסף בכל העולם.)

פרופ' דרייקורס אפילו כלל בסיפרו פרק מיוחד (האחרון) שהוא קרא לו “ארץ השווים”. הוא הזהיר שם את ישראל לבל תחזור אל האנוכיות של ימי השלום, אחרי השוויון הנפלא שהפגינה בזמן המלחמה (סיפרו נכתב אחרי מלחמת ששת-הימים):

"– – – האם חייבים בני-האדם לחזור אל התנאים המזיקים וההרסניים של התחרות, של האינטרס האנוכי, אי-האמון ההדדי וההתנשאות ההדדית? האם נחוצה מלחמה כדי לקיים סדר חברתי שוויוני?

“– – – לשם כך יש לסלק מהמישפחה את אווירת התחרות השוררת בה כעת. שני ההורים מסוגלים, וחייבים, לחיות זה עם זה בשלום, להתייחס בכבוד זה אל זה, ולפתור את כל הבעיות לא בדרך של מלחמה, אלא בהסכמה.”

אכן, השוויון הוא האתגר של מדינת ישראל (עליה “למלא את ההבטחה שנתנה לעולם בעצם הקמתה, להיות ארץ השווים”¹³), ורחוק מאד הספר הנ"ל מלהתכוון לדברים שמייחסת לו הרבנית נריה (שהשוויון “יוצר את זרע הפירוד”).

החינוך המיני בבתי-הספר

אני מסכימה בהחלט שקיימת ביהדות גם כוונה ל"התחשבות מירבית" באשה (כדיברי הרבנית נריה), בכך ש"ההלכה אסרה על הבעל לחיות חיי-אישות שלא מרצונה" (“ולא יבעלנה בעל כורחה ולא יריב עימה – – – עד שתתרצה בדבר”) ובכך שהבעל “חייב להיענות לאשתו גם כשהוא רק נרמז לכך” (“שהיא מראה לפניו ענייני חיבה”). אבל, ההתחשבות המירבית נובעת מכך, ודואגת לכך, שהבעל והאשה יחיו חיי-אישות על-פי מיצוות-עשה – ורק כדי להוליד ילדים. ההנאה במין אסורה, ואסור לאשה גם להתייפות ולגרות את בעלה (קל-וחומר – גבר שאינו בעלה!). לכן, אשה דתית מאד מגלחת את ראשה (“שיער באשה – ערווה”).

עצם גילוח שיער הראש הוא גם ביטוי של השפלה, לא רק במחנות-הריכוז, אלא גם בתקופת התנ"ך. אז, גילחו ראשים וזקנים, כל-אימת שביקשו להשפיל ולדכא אדם או מעמד. אין סתירה בדיברי חז"ל, שפסקו כי על האשה להתקשט למען הבעל (“תבוא מארה לאשה שיש לה בעל ואינה מתקשטת” – מהר"ם מרוטנבורג, 1215–1293) לבין כיעורה-מדעת על-ידי גילוח וכו'. יש בכך משום ניסיון להגיע לאיזו פשרה בהתייחסות לגוף האשה. עליה להיות די נאה כדי לא לדחות את הגבר לגמרי, אבל תוך כך עליה להישאר גם די מושפלת. כי חוקי הטהרה והנידה הם דינים ל"התחשבות מירבית" במיצוות פרו-ורבו, ותוך קיום המיצווה – האשה היא רק מכשיר.

על-פי הטבע (כפי שנאמר לעיל), המשיכה המינית וההתעוררות (והפעילות אצל הנקבה) המינית קיימים ממילא, כפי שהעונג קיים וחייב להיות קיים, באותו פרק הזמן במחזור-הווסת שבו מובטח לביצית של הנקבה שתופרה. נקודה זו משליכה אור על הצורך של האשה בחיי-מין עם סיפוק, וגם מסבירה מדוע האדם המודרני, בעל המוח המפותח, מסוגל להתגרות לא רק בימים ספורים בלבד, ולא רק למגע הגופני או למראיו, אלא גם על-ידי גירוי במחשבה. כי תקופת הגיאות (של הדחף המיני) הקצרה, של האשה הקדומה, היתה קשורה גם במוח הבלתי-מפותח שלה ושל ה"אדם" הקדמון. המוח המפותח, לעומת זאת, מסוגל גם להפשטה.

אילו באמת השארנו את כל העניין לטבע – לא היה צורך ב"חינוך מיני" כלשהו, וודאי שלא היה צורך בדברי הרבנית נריה המדברים על “מיצווה” של “העונה” (ההזדווגות) או על “איסור” העונה בימי נידה, שכל העובר עליו חייב “כרת”.

בעמ' 23 בחוברת “נישואין של אושר” היא מסבירה, כי כדי לא להיכרת מן העם, הלכו נשים בכל הדורות לטבול במיקווה – “זה היה נימוק מספיק.” ובקשר לכך היא מביאה את דברי הרב הגאון רבי יוסף כהנמן: “טבילה שטבלו אמותינו במי-קרח, היא שנתנה לבנים את הכוח הנפשי ללכת בלהבות-אש.”

בהתייחסותה של הדת לחינוך המיני מודגש, בסופו של דבר, הרצון לשמור על מיצוות-הטבילה של האשה, כאילו רק זו תשמור על טהרת המישפחה. בינתיים מעוררת הדת את המין והופכת אותו נושא מגרה דווקא – דבר שאין ברצונה לעשות. רק אנשים שהמין בעיניהם מסובך וטמא, מדברים על הצורך להסביר ולטהר. אילו חילצנו את המין מן הדת, היינו רואים שהנוער, באופן טיבעי, איננו מעוניין עדיין במין בגיל צעיר. כשהילד שואל: “מניין באתי, אמא?” אין האם חייבת להסמיק ולגמגם את סיפור החסידה. עליה להשיב לו בפשטות: “מהבטן שלי.” די בכך, כתשובה לילד צעיר.

הקטע המובא להלן, כנספח, מדגים לא רק שהחינוך המיני אפשרי אך-ורק במיסגרת של חינוך לחיי-מישפחה וחיי-שוויון, אלא שעצם הפתיחות בגישה מוציאה את הרוח ממיפרשי ה"מישחקים האסורים". כמו-כן מדגים הקטע שדאגת המבוגרים לילדים (המשחקים כביכול במישחקי-מין) היא דאגה של מבוגרים מתוסבכים, והיא כסערה בכוס-מים. לכן, אנו רחוקים מ"סכנת ההידרדרות" של הנוער לזנות¹⁴.

החינוך המיני היום איננו צריך לדאוג לסכנת הזנות, אלא להיפך: לגאולת המין מגישת ה"סכנה". יש להחזיר למין את מקומו החוקי בין שאר היצרים, ויש להחזיר לו את התיאבון הטיבעי.

חינוך מיני חייב להינתן במיסגרת כלכלת-הבית (בשם חדש) לשני המינים, כחלק מהחינוך לשוויון. שני המינים חייבים ללמוד יחדיו הכל, כפי שילמדו יחד בישול. אם נלמד את בני הדורות הבאים להיפתח זה אל זה על-ידי הריסת המיתרס החברתי של ה"שוני", יטפל הטבע בכל השאר. ממילא גם יזדווגו רק כאשר תשרור האהבה, וממילא יתקיים גם ה"אורגזם". היצר, משישתחרר מאיסורים והוראות, יכתיב את ימי ההזדווגות. אז גם יתברר לחברה המודרנית שלנו, כי ה"צורך" המופרז כיום במין, כמו ה"צורך" באוכל, הוא תוצאה של ניפוח מלאכותי של דור המחפש משמעות בגוף ובחומר, כפיצוי על אכזבה מ"חינוך לערכים".

חינוך לחיי-מישפחה

בשינויים שיש לעשות ב"כלכלת הבית", נתכוונתי לכך שיש להגיע לחינוך לשוויון בחיי-המישפחה, במיסגרת הנישואין ובמיסגרות אחרות. יש לחנך לסובלנות כלפי כל צורת-חיים שיבחר לו האדם (גם האשה). כוונת השוויון היא לאפשר גם אי-כפייה בצורת החיים. חיי הרווק/ה צריכים להיות אפשריים, וטובים בעיני החברה באותה מידה כמו אידיאל הנישואין. כך לגבי חיי האלמן/ה או הגרוש/ה¹⁵, וכל צורת חיים בקבוצה.

ב"כלכלת-הבית" יש לחנך, איפוא, לקראת המושג “בית”; כשיובהר ההבדל המהותי בין התבודדות-יצרנית לבין בדידות-הרסנית. אם הנישואין נראים עדיין, למרבית האנשים, המיסגרת הטיבעית ביותר, יש לשמור על קיומם על-ידי הפיכתם לחוזה-התקשרות בין שני שווים.

בתזכיר שהגשתי ליו"ר ועדת החינוך והתרבות, הצעתי להכליל בתורת הבית את כל הנושאים שמכניסים היום לבית-הספר דרך החלון, מאחר שאינם מוכנסים דרך הדלת. כלומר, נושאים כגון “אנחנו והלבוש”, “נימוסין”, וכו', שמלמדים בשיעורי חברה, וכן נושאים אחרים שלומדו רק לבנות הלומדות “כלכלת-הבית” (כמו “צרכנות” ו"אסתטיקה"), שבמצב הקיים ייאלצו גם הם להיכנס דרך החלון. הצעתי לכלול, איפוא, תחת גג אחד כל מה שמוצע היום ב"כלכלת-הבית", ולהעניק למיקצוע זה תנופה לרוחב ולעומק, על-ידי הוספת כל שאר נושאי ה"חברה". כל הנושאים חייבים לשאת אופי מיצאותי, ולכן אין לכלול בהם דברים מן ה"מקורות", כי הכוונה בשיעורי-החברה היא להיצמד למציאות ההווה, ולאפשר מבט אל העתיד.

המחנכים יודעים היטב כי אין אפשרות ללמד חומר שאיננו משמעותי לתלמיד, עקב הגיל, הרמה או הסביבה. כל מורה בסמינר מקבל שיעורים למכביר על הצורך לכוון את החומר אל המציאות של הילד, כדי שחומר שיש לו משמעות-בכוח, יקבל משמעות סובייקטיבית בפועל. כשאין הילד מוכן (בשל) די הצורך, אין הוא גם מוכן (מעוניין) או מסוגל לקלוט את החומר.

גם את החינוך למישפחה, כמו את החינוך המיני, יש לשחרר מכפייה, כאילו המישפחה זקוקה להמלצה. הוכח במידה מספקת שהאדם זקוק לחברה, וכי האדם מעדיף לקשור את חייו עם בת-זוג או בן-זוג. קשר זה זקוק ליחסי-מין, כחומר המאחד את הזוג ומביא להתרבות. אין פונקציה בטבע שהיא מיותרת, אם היא טיבעית לכל המין האנושי. לעומת זאת, סוגי ההתקשרויות החברתיות אינם “טיבעיים”, והם עשויים להשתנות, ותפקידם לשרת את הצרכים היותר-טיבעיים – צורכי הגוף והרוח.

מה שמפריע היום לטוהר המידות של המישפחה המסורתית, הוא החוקים של החברה והדת המפריעים את הסדר הנפלא של חוקי הטבע. שיחרור האשה מוכתב על-ידי האוולוציה. איננו יכולים לעצור את התפתחות המוח (שנתרחב גם בקודקודה של הנקבה!). המוח המודרני, שהתרחב עם הדורות ובלי עזרת חוקי האדם, דורש, כאמור, מילוי של ערכי-רוח חדשים. הוא דורש שהחיים שלנו יותאמו, כדי להטמיע את תנאי-הטבע בקוסמוס שנשתנו, ומשתנים. השוויון איננו איזו המצאה קפריזית ומלאכותית של נשים משועממות, אלא צורך של האורגניזם הפסיכו-פיסי-דינמי של האדם – בתוך סביבה דינמית משתנה.

ואם צורך זה מביא עימו בעיות או צרות – החינוך חייב לפתור אותן על-ידי סיגול, כפי שהגוף מתאים עצמו להפריש יותר מיצים כשהטבע מאכיל אותו במזון ממין חדש. התאמת הגוף אל הסביבה נעשית כדי להטמיע את הסביבה. השינויים בחינוך כיום דורשים התאמה של הגבר אל הסביבה החדשה של נשים חדשות, והתאמה של חיי-המישפחה אל דרישות החברה משני ההורים החדשים.

ראש-ממשלת שוודיה (שקטעים מדבריו ציטטתי כבר לעיל) דיבר, בנאום בוושינגטון, ביוני 1970, על הצורך של הגברים להשתנות:

"– – – תפקיד חשוב בעניין זה היה לסיפרו של דהלסטרום ‘התפקידים המשתנים של גברים ונשים’ (1967). סוציולוגים, פסיכולוגים, עובדים-סוציאליים וכלכלנים, בדקו את הבעייה מהיבטים שונים. נקבע על-ידם שתפקידה של האשה אינו יכול להשתנות אם תפקידו של הגבר אינו משתנה. – – – ‘תפקידי המין’, כלומר, הציפיות מן היחיד על בסיס של מין (“נשיות” מול “גבריות”) פועלות כעין תילבושת אחידה הדוחקת את ייחודו של כל ילד.– – – דבר זה נותן את אותותיו מאוחר יותר, בבחירת מיקצוע המותנה על-ידי מין. למרות שמאגר הכישורים של הנשים נחוץ מאד בטכנולוגיה, אפשר למצוא כמעט רק גברים בשטח זה. גם ילדים וגם מבוגרים הזקוקים לטיפול רפואי, יפיקו תועלת מרובה מסביבה שבה יהיו גם ‘אח’ ולא רק ‘אחות’, אך מעטים הבחורים הנמשכים למיקצוע האחות. כבר בשלב מוקדם ביותר מפנים את הנשים והגברים לשיטחי-התעניינות שונים, לעולמות שונים.

"– – – הסוציולוגים מזכירים לנו שלפי הסטטיסטיקה, אחוז הפשיעה אצל הגברים גבוה יותר, הם סובלים יותר ממתחים ומחלות הנובעות מעבודה מאומצת, – – – ובדרך-כלל הם מתים בגיל צעיר יותר מאשר הנשים. – – – ההסבר לכך הוא שהלחצים החברתיים על הגבר להוכיח את עצמו ללחום את מלחמת הקיום, להיות תוקפני ולא להראות את רגשותיו, יוצרים קשיים במגע עם בני-אדם וקשיי-הסתגלות. לדעת סוציולוגים רבים, הבעייה אינה ‘בעיית תפקידה של האשה בחברה’, אלא ‘בעיית תפקיד-המין’, וזאת כדי להדגיש שהבעייה נוגעת גם לתפקידו המסורתי של הגבר.

“– – – בתקופה מוקדמת יותר היו לנו, בשוודיה, דיונים נוקבים בשאלה האם אמהות לילדים קטנים צריכות לצאת לעבודה מחוץ לבית או לאו. כתוצאה מההשקפה החדשה, השאלה הפכה להיות: האם הורים לתינוקות צריכים לצאת לעבודה. פיתרון אחד הוא שההורים יעבדו בעבודה חלקית ויטפלו בילדים בתור. מישפחות צעירות רבות בוחרות בעבודות המעניקות גמישות בשעות העבודה, כדי לנקוט את השיטה הנ”ל. הפסיכולוגים מסכימים שלא ייגרם לילד כל נזק אם במשך חלק מן היממה יטפל בו מישהו אחר, ובלבד שהטיפול הוא טוב, ולהורים מגע קבוע עם הילד.

"– – – ההשלכות הנובעות מתפקידו החדש של הגבר, הן שחובה על הגבר להפחית את תרומתו לחיי-העבודה שלו, ואולי גם לפוליטיקה, בתקופה שבה יש לו ילדים קטנים. והרי זה בדיוק מה שהנשים עשו בעבר לבדן. מנקודת-המבט של הכלכלה הלאומית, נוכל להתמודד עם הירידה הזאת בייצור, אם נוכל להניע את הנשים לתרום יותר בשטח העבודה בחוץ. אנו רואים את שיחרור הגבר כחשוב להתפתחות של ילדינו, ולשוויון בין המינים.

"– – – דעת-הקהל בימינו כל-כך מודעת לעניין, עד שאם יקום היום פוליטיקאי בשוודיה, ויכריז כי על האשה למלא תפקיד שונה מאשר הגבר, ושרק ‘טיבעי’ שהיא תקדיש יותר זמן לילדיה, יראו אותו כשייך לתקופת האבן. במילים אחרות: התומכים בשיחרור האשה ניצחו במערכה, והלעג מופנה עכשיו בכיוון ההפוך.

"אבל כל זה, רק בתיאוריה. במציאות – ההתנגדות עדיין קשה. – – – – הדור הישן בשוודיה עשוי להסכים לתיכנון חברה בעלת שוויון בין המינים, אבל אין לסמוך עליו שיעשה שינויים מרחיקי-לכת בחייו הפרטיים. עמדות לגבי תפקידי-מין נוצרות בגיל מוקדם, והינן בדרך-כלל ריגשיות מכדי שאפשר יהיה לשנותן על-ידי טיעונים הגיוניים. אך לגבי הדור הצעיר, אפשר תכונות, התעניינויות, התנהגויות ותפקידי-עבודה מסויימים מתאימים רק לגברים, ואחרים רק לנשים.

“– – – תפקידו של בית-הספר להביא למודעותם של התלמידים את העובדה שהם נתונים להשפעות כאלו, ושיש צורך לשבור דפוס-תרבותי מקובל, אם רוצים להשיג שוויון בין המינים. בית-הספר יעורר את התלמידים לשאול שאלות ביקורתיות, ולדון במצב הקיים בחברה על-מנת להגיע לדעה אישית, המבוססת על ידע של הסיבות לתפקידי-המין הקיימים, ושל תוצאותיהם.”

חינוך לחיסול ה"שלי"

למרבה האבסורד, ה"שיחרור" שדוחים אותו בטענה כי הוא הורס את הנישואין – הוא-הוא אשר יבריא את הנישואין. הבראה זו תבוא, מפני שכל אחד מההורים יהיה אדם שלם ויעסוק בעבודה המתאימה, והנכונה, לנטיותיו. (בשוודיה קיימת התפתחות לקראת הפחתת שעות-העבודה בסך-הכל השבועי, לעומת הארכת מנוחת סוף-השבוע ביום אחד, המומלצת בכמה מדינות. בכך מבטאת שוודיה את כוונתה לאפשר לשני המינים לעבוד מחוץ לבית, כששניהם מקצרים את יום-העבודה כדי להשאיר להם פנאי רב יותר לטיפול בילדים בבית.)

פיתוח הנטיות האישיות הכרחי, מבחינת ה"ביטוי העצמי". כל זה יביא ממילא ליחס חדש אל בן (או בת) הזוג: לא כאל “שלי” מכוח הכתובה, אלא מכוח האהבה שרוחשים למי שמאפשר לך להיות עצמך. ממילא יתבטל הצורך של שני המינים “להימנע” או “לוותר” בעקרונות של גרעין-האני, וה"וויתור" יישמר רק לשטחים התפלים של החיים, שבהם קל מאד לאדם לוותר.

ה"עיקר" (הביטוי העצמי, או האישי) יבטל את החומריות-לשמה. נשים שיש להן סיפוק אמיתי (הבא רק אחרי שהמניעים האישיים מתמלאים) אינן מעוניינות כלל בארון מלא בגדים. אין להן זמן, ואין להן עניין בדברים התפלים. נשים עסוקות מנהלות ממילא משק-בית נקי מפריטים ומגודש, כדי לשחרר להן זמן ל"עיקר". על-ידי כך הן מחזירות לעצמן את חוש הפרופורציה של אדם בעל פרספקטיבה רחבה.

מימוש ה"עיקר" בחיי האשה המשוחררת יביא דווקא הבראה למישפחה ה"גרעינית", שנהרסה במקצת על-ידי הכרח הניידות של עידן הטכנולוגיה. כשהאשה תגיע בעתיד לביטוי עצמי, יהפכו גם הסבתא והחמות של העתיד דמויות פרודוקטיביות, שיהיה להן ביטוי-אישי משלהן. תיעלם ההיתלות שלהן על צוואר הזוגות הצעירים. הקשר בין הכלה והחמות לא יהיה קשר בין סמכות וטירון, אלא קשר של שווים. הן לא ישוחחו רק על דגים-ממולאים, אלא על עיסוקיהן המורחבים. מי שמתחנך לחפש ביטוי-עצמי, אין הגיל בולם אותו בחיפושיו. פער-הדורות יקטן, איפוא, וקישרי-המישפחה יתרחבו, כמו בעבר.

ה"עיקר" – יהפוך לתחביב לעת הזיקנה. תיפתר בעיית הריקנות של גיל הזיקנה. על-פי חוקי הטבע, ככל שמפעילים את האברים והמוח, הם ממשיכים להיות פוריים. אין שום סיבה ביולוגית לכך שאדם לא יחיה באופן פעיל באותו שטח עיסוק, או בשטח אחר, עד יום מותו. משיתגשם דבר זה הלכה למעשה, יתברר לנו כי החברה טעתה בפוסקה את היציאה ל"פנסיה" כדי להקל על הזיקנה. ההיפך הוא הנכון. פיקאסו, צ’רלי צ’פלין, איינשטיין, ברנרד שו, שאגאל, בן-גוריון ואחרים הוכיחו, כי המוח והגוף, כשהם פוריים – מפרים זה את זה, עד גיל מופלג.

העתיד – תוך שיבטל את מושג ה"שלי" האגואיסטי, יביא לפיתוח “שלי” חובק-עולם. מימושו של הפרט מביא לידי קשר-אהבה לבן-הזוג, כקשר של הכרת-תודה המביא לרצון-הודייה. לכן, כאמור, תגבר האהבה. כל זוג יוכל לפתח אותה תחושת הכרת-תודה ורצון-נתינה אל שאר הזוגות. ידידים ייעשו אני-מורחב. ו"שלי" יכלול את כל הידידים. כך יתממש הצורך-בהשתייכות, במובן הרחב של המילה; ויתממש גם הצורך בביטחון. לעומת זאת, במנטאליות של היום, כשהאשה נחשבת כ"קניין", הופך הגבר “שלי”, ומתפתחת קינאה, ההורסת את חיי-הנישואין. ה"שלי" האנוכי של היום מפתח בבני-הזוג הסתגרות המחניקה את האישיות ואת התא המישפחתי. ה"ביחד"¹⁶ אינו מקרב את הלבבות, היום, מפני שהוא בנוי על חצאי-אנשים (“רק”-אשה", ו"רק"-גבר) הנתלים זה בזה כדי להתחזק.

ההבראה תתבטא גם באזרחות-טובה, וגם בחינוך לתפקידינו כ"מגוייסים". כל אלה, יחד עם “ארץ-ישראל יפה”, ייעשו כחלק מדאגתה של המישפחה לכל מה ששייך לאדם הפרטי. אם נאפשר לפרט להיענות לצורך הטיבעי של “להשתייך” תוך “ביטוי האישי” – ממילא נחנך גם למעורבות אישית בכל השטחים הנחשבים היום “ציונות” (מפני שהם עומדים בסתירה לחינוך לאגוצנטריות שמוליד דיכוי ה"עצמי").

נישואין פתוחים

כשנטפל בשורש הבעייה הנ"ל, ניצור את ה"נישואין הפתוחים" מבלי להרוס את מיבנה המישפחה והנישואין. עדיין מוקדם מדי להתקיף את מוסד המישפחה, כפי שעושים היום רבים, כולל פסיכולוגים רציניים. יש לנסות תחילה לאפשר למישפחה המסורתית להתקיים, תוך שינוי האשה והגבר המרכיבים אותה. השינוי בבני הזוג הוא היותם אחראים באופן שווה בתפקידי הבית, ובפיתוח עבודתם האישית. באופן טיבעי, גם גבר וגם אשה מעדיפים אהבה אחת גדולה על-פני כמה אהבות קטנות. כשטוב לשני בני-הזוג – למה יילכו לרעות בשדות זרים? אין כל שחר בטענה שהגבר זקוק, כביכול, לנשים רבות. רק כאשר אין לו ביטוי מלא בכל צרכיו, הוא מחפש את המשמעות ב"נשים, יין ושירה." אשה שיהיה לה ביטוי עצמי משלה, תוכל להיחלץ מהפקודה לספק לו “נשים”, או מתלותה בבעלה כדי שיבדר אותה או יפנקה. כלומר, שיחרור האשה יביא לחיי-מישפחה עשירים שיכללו גם את ניקיון העיר, החינוך והפוליטיקה.

ואם כל אלה לא יסייעו לבני הזוג למצוא עניין בחייהם כזוג – רצוי שזוג כזה ייפרד. חוקי-מדינה שאינם מאפשרים פירוד, אינם משרתים את רצונו של הטבע.

חינוך להשתייכות ולמעורבות

תחושת ההשתייכות של הפרט אל החברה, שכל יחיד חייב (אם הוא בריא) לחוש אותה, איננה השתייכות-הקניין, או התלות, בין ילד ואמו. זוהי השתייכות פיסיקאלית של האדם אל הקרקע. ההשתייכות הזו קשורה למיבנה האטומים, והשלמים, הפועלים בשדה מגנטי. יש סדר בסולם החלקיקים של האטומים ובמסלולם. אין החברה כופה את עצמה על היחיד, אבל אף אחד משניהם אינו שלם בלי האחר. השתייכות של הפרט אל החברה היא הקשר אל השלם, שפועלים בו כוחות מגנטיים שעדיין איננו מבינים אותם עד תום. ייתכן כי כמיהת הנפש אל ה"השתייכות", היא-היא שורש המאוויים הנסתרים. כרגע ניתן לדבר רק על ה"צורך", בלי להבינו עד הסוף באופן מדעי.

לכן, אין צורך בחינוך ל"אזרחות", כשם שאין צורך (בחברה בריאה) ב"חינוך-מיני." מי שניתן לו להתבטא עד תום, בכל מניעיו, אין צורך ללמד אותו דברים הקשורים עם עצם מימוש החיים.

קשר הזכר אל הנקבה, ולהיפך, יכול להיות קשר זמני (כדי להרבות את הגזע), אבל אין הקשר של היחיד אל החברה יכול להיות זמני. ה"חברה" היא ההתלכדות היותר-גדולה. יכול אדם להיות נפלט מחיי-נישואין, אך אין הוא יכול להיפלט מחיי-החברה. בחינוך של היום, הפכה החברה בעיני הפרט בית-סוהר הכובל את רצונו. זה, במידה רבה, תוצאה של עמדת הצרכן שאנו מפתחים בנו כלפי הזולת. בחיים של שוויון אין יחס של צרכן אל המיצרך. בחברה שוויונית תתקיים עזרה הדדית תמיד.

פתיחות

חוסר-המעורבות הקיים היום קשור, כמובן, בחוסר-הפתיחות. לכן, הנישואין ה"פתוחים" יביאו גם לפתיחות בכלל. הדבר המזעזע אותי ביותר הוא חוסר-התיקשורת הקיים כיום בין הורים לילדים. ראיתי, במשך חיי בארץ, מעט מאד אמהות היודעות לדבר בפתיחות עם ילדיהן, אפילו עם בנותיהן. (את חוסר התיקשורת בין אמהות ובנות אני מייחסת לחוסר-ההערכה מצד הבנות כלפי האמהות, כאידיאל החיקוי).

במישפחות התרבותיות ביותר, או ה"טובות" ביותר, קיימים יחסים תרבותיים, אבל לא פתוחים. האם אינה מתייחסת אל בתה בגילוי-הלב השורר בין שווים. אין הבת (או הבן¹⁷) מתייחסים אל האם בגילוי-לב של שווה בין שווים מפני שהילדים, בחינוך המסורתי, גדלים כדי לכבד את ההורים, ולא להיפך. גם בניסיונות (ההפוכים) שנעשו בעבר על-ידי ההורים ה"מודרניים" במטרה לכבד את הילדים, ואת רצונם (עד כדי התבטלות ההורים), העלו אותן תוצאות של ריחוק שני המחנות. רק שוויון, ביחסים ובכבוד ההדדי, יבטל את פער-הדורות שגרם לחוסר-הפתיחות. החינוך לפתיחות יחל כאשר יוסרו הקליפות שסגרו את הילדים הישראליים בתוך קליפות ה"צבר" הדוקרניות. כצעד ראשון – יש לחנך את ההורים לשוויון ולפתיחות; כצעד שני – יש לחנך את המורים לפתיחות ולמעורבות.

חינוך למעורבות

אחת הדרכים, הנראות בעיני כפיתרון שיחזיר למורים את ה"מעורבות" בהוראה, היא ביטול הגישה העכשווית, המכשירה נשים שהן “רק”-נשים, להיות מורות. כמו-כן יש לבטל את התניית מיקצוע-ההוראה עם “נשיות”, כדי להכניס להוראה גם גברים. שני הדברים הללו יוסיפו חוסן לדגם המורה. בד-בבד – יש לשאוף לכך שאנשי-מעשה רבים יותר (מה"שדה") ייכנסו למעגל-ההוראה. “מעורבות” פירושה – שיש עניין אישי בנושא. כשההוראה אינה נעשית על-ידי אנשים שהנושא קרוב לליבם, אין גם לקוות שיהיה להם עניין בנושא. באופן כללי, ניתן להניח כי נשים המורגלות להתחנך בחוסר “מעורבות” בכל הנושאים של עולם-הגברים, אין להן גם – כמורות – מעורבות במיקצועות של מלמדות. באופן כללי ניתן גם לקבוע, כי כמעט כל המיקצועות החשובים אינם מיקצועות שהן מעורבות בהם באופן אישי.

אחת הדרכים לתיקון בעיית המעורבות של המורים בחומר-הלימודים היא, איפוא, להכניס להוראה מורים מן ה"שדה". צייר או ציירת ילמדו אסתטיקה¹⁸ ולא מורה לכלכלת-הבית). ואיש-כלכלה, או כלכלנית, ילמדו “צרכנות”, או ניהול תקציב.

לא קל למצוא מומחים מתחום הפרקטיקה הפרטית, המוכנים לעשות עבודת “מלמד” עלובה. אבל, נדמה לי שהעתיד ימצא את הדרך לשכנע בכך את אנשי-המיקצוע. תלמידות הלומדות שנתיים בסמינר אינן מספיקות לקבל הכשרה מספקת כדי להורות כהלכה אסתטיקה או כלכלה, מיקצועות הדורשים ידע וניסיון רבים.

אחוז הבנות הלומדות בסמינרים-למורים בישראל נע בסביבות 90%. אחוז זה קיים גם בכל בית-ספר לנשים, או בכל בית-ספר שמלמדים בו מיקצועות נשיים (כמו בתי-הספר ה"מיקצועיים" של ויצ"ו). מצב זה קיים אפילו בסמינר למורים לאמנות, כמו בבית-המידרש הממלכתי בהרצליה (אחוז הבנות שם כ-95%).

די שהמיקצוע מיוחס לנשים, כדי שירתיע את הבנים. כמו-כן אין איש מתרגש מן העובדה שרמתם הכללית של בתי-הספר המיקצועיים לנערות, נמוכה מרמת בתי-הספר האחרים. זוהי עובדה הנכונה גם לגבי בתי-הספר לנערות בארה"ב, ובטי פרידן מביאה בסיפרה (“המיתוס של הנשיות”) עובדות ומיספרים המצביעים על כך. היא קוראת לבתי-הספר לנערות להשוות את רמתם או להתבטל (“Ship in or ship out”).

מה שקרה הוא שהסמינרים המלמדים נשים להיות מורות ואת מיקצוע ההוראה, הפכו מותנים עם “נשיות”. מיקצוע ההוראה מיוחס לנשים, ואין הבדל לגבי חומר ההוראה. משום כך, בימי מלחמת יום-הכיפורים לא הושבתו הלימודים בבתי-המידרש הללו. גם אילו היה להם מעמד של מוסדות להשכלה גבוהה, הרי היותם מוסדות לנערות (בעיקר), השאיר אותם מחוץ למאמץ המלחמתי, כמו את כל הנשים האחרות בעורף, כולל בחורות שלא נקראו למילואים (על כך, בפרק האחרון).

כך נתהווה מצב העומד בסתירה לעקרונות החינוך, דווקא במציאות המודרנית. המחנכים הסיקו היום כי אמנות ו"יצירתיות" יש בהם כדי לשמש גם מכשיר ל"הקניית ערכים". מורים למתודיקה עומדים בסמינרים לאמנות על כך שהמורה-לאמנות הוא גם “מקנה ערכים”. כלומר, את כל מחדלי שאר המורים בשאר המיקצועות (הנובעים מחוסר-הצלחתם להקנות “ערכים”) עשויים לתקן, בעתיד, המורים לאמנות. מסבירים גם כי ה"אסתטיקה" היא גם “אתיקה” – כי בנקודה מסויימת היפה הוא גם הטוב."

מכל מקום, מצפים מן המורה לאמנות שיביא ל"פתיחות" כללית, אשר תרפא את התלמיד משמרנות, מנוקשות, מהסתגרות – בקיצור, מכל ההשלכות הפסיכולוגיות של ה"מסורת", או מתדמית ה"צבר" המנוכר. אבל המורים-לאמנות – כנשים – אינם מצויידים ב"מעורבות", או בעוצמה, כדי להרים משא-חינוכי כזה.

אי-המעורבות של המורות בהוראה קשור באי-המעורבות שלהן בכל “עולם הגברים”. הנשים כה טרודות במשק-הבית עד כי אין להן “זמן” לקרוא עיתון. ליתר דיוק: כתוצאה מטירדתן במשק-הבית הן מאבדות סדר-עדיפויות אובייקטיבי. הדימוי של הגבר, שעליו חונכנו, הוא של אדם הנינוח בכורסה וקורא עיתון. העיתון והמיקטרת הפכו כמעט סמלים של “גבר”. העיתון הוא סמל הנעשה בחוץ, בעולם הגדול, והוא עומד בשורה הראשונה בסדר-העדיפויות של עולם-הגברים. לנשים הגישו בעבר את ה"צאינה וראינה" במקום את ספר התורה. אחר-כך הגישו להן את עיתונות-הנשים, במקום ה"עיתון"-הכללי. כך נוצר אצלן סדר-עדיפויות “נשיי” – מעוקם. לכן, אין בחינוך “מעורבות” אישית של מורות בתלמידים או בחומר הלימודים. עמד על כך באריכות צבי לם בסיפרו “ההגיונות הסותרים בהוראה” (עמ' 292), אף-על-פי שלא קישר את הדבר עם היות רוב המורים – מורות.

החינוך איננו בידי אנשי-חינוך, מפני שהנהלת המישרד תמיד בידי הפוליטקאים. ההנהלה והפוליטיקה מוציאות את העניין החינוכי מידי מומחי-החינוך. לכן קיים פער עצום בין התיאוריות היפות שמלמדים בפקולטות לחינוך באוניברסיטאות, לבין מציאות ההוראה.

אולם, גם אילו היתה הנהלת החינוך בידי אנשי-חינוך, לא היתה מבינה את מחדל “אי-המעורבות” של המורים, כנובע מהיות רוב המורים – נשים בלתי-משוחררות.

כל פיתרון המבקש להעלות את “מעמד” האשה, מבלי לטפל בשורש הקיפוח הוא פיתרון-חלקי בלבד, ועל-כן בלתי-אפשרי. שורש הקיפוח הוא בדת; ומאחר שהדת היא תורת-חיים ראשית (לפחות לגבי העם היהודי-ישראלי), קיימת מחזוריות של קיפוח, הנעה בין השורש לבין הפרי. האשה היא תמיד פרי של השקפה דתית, וגם שורש של השקפה דתית, הנותן את הפרי של המחר. לכן, נראה לי כי הדת היא הסיבה-והמסובב של נחיתות האשה.

הפרק שלהלן הוא האחרון בחלק זה, הדן בשטחים השונים שבהם מונצחת נחיתות האשה, אך יכול היה באותה מידה עצמה להיות גם ראשון. מבחינה היסטורית, נראית לי הדת כגורם הראשון לקיפוח; אבל, כאמור, מפני שהיא הגורם הראשון – היא גם הגורם האחרון: המציאות החתומה של היום.

כדי להבין כיצד הונצח דיכוי האשה, יש לחפש את האשמה בעבר הרחוק; יש לקלף מן ההיסטוריה את הקליפות הגיאולוגיות של האדמה הנוכחית, כדי להגיע למציאות הארכיאולוגית.

לשם הבנת שרידי המסורת של האדם ה"מסורתי" (בניגוד ל"דתי") מגיעים אל הדת, וממנה אל תקופה קדומה של עבודת-אלילים, ומשם אל פולחני האדם הפרה-היסטורי. גם בדת של היום (בכל הדתות) יש זכר לפולחנים העתיקים; ואת הפולחנים העתיקים עצמם אפשר למצוא גם היום, מבלי לקלף קליפות מן התרבות, אלא על-ידי נסיעה אל מקומות נידחים בג’ונגל.

הדתות כולן הן התפתחות, שלב אחרי שלב, משתי דתות-ג’ונגל – האחת “זיכרית” והאחרת “נקבית” – כשהשתיים שוייכו לשני מחנות נפרדים של האנושות, מחנהו של קין ומחנהו של הבל. או: במונחים יותר מדעיים, ויותר קדומים – “דת-הרועים” ו"דת-עובדי-האדמה". שתי דתות עתיקות אלה העלו קורבנות כלשהם, לאלוהים כלשהם. קין והבל העלו עדיין קורבן מפירות עיסוקיהם (פרי-האדמה, או פרי-הבהמה), ושניהם היוו שלב התפתחות מן ה"ג’ונגל" שקדם להם, שבו העלו לעולה קורבנות-אדם.

במקביל לקורבנות האדם, העלו קורבן גם את גוף האשה. זהו תהליך, שיש להבינו על-פי המנטאליות של האדם הפרימיטיווי.

מבחינה היסטורית, יש לראות את הדת הזיכרית כקודמת לדת הנקבית, במידה שהתקופה שקדמה להתיישבות-הקבע, במקומות חקלאיים, היתה תקופה של נדידת רועים ועדריהם. אולם, עם ההתיישבות נתערבבו הדתות, ונשתלטה הזיכרית. היהדות, המונותיאיזם הראשון, בנוייה על דת-רועים: דת-רועים, זיכרית, סובבת סביב מחזוריות החודש, במקביל לתנועת הירח. מאחר שהפיריון הוא דאגתו הראשונה (והראשית) של האדם הראשון, סובבים החיים סביב סימלי-פיריון ואלילי-פיריון. הפיריון – ככוח המקיים את החיים – הוא, איפוא, האלוהים. את “ראשית אונו” רואה האדם באבר-המין הזיכרי. כל אבר-מין זיכרי מתקדש בדת של רועים, התלויים בפרנסתם, בקיומם ובהשקפת-עולמם – בפיריון. “און” – פירושו כוח. הכוח הנותן את החיים הוא האבר הנותן את החיים: הפאלוס. הפר המרביע את העדר, או האייל, אלה הם המחשת ה"כוח" על-פי ההשקפה העתיקה. לכן, כל אליליהם של שיבטי הרועים, של כל העמים העתיקים, הם החיות הזיכריות של העדרים, או האברים הזיכריים של חיות אלו. ה"אייל", ה"בעל", “זאוס” בעל גיזת הכבש, כולם אלים של דת-זיכרית. לאל האחד, היהודי, שהוא הפשטה של אלילים-זיכריים קודמים (וגם השם “אל” נגזר מ"אייל"), עדיין מייחסים תכונות מעולם הגבורה של החיות הזיכריות: “רץ כצבי, גיבור כאריה וכו'” – וסימלי-הגבורה של האריה עדיין מפארים את ארונות-הקודש, גם כיום.

במקביל לתפישת הרועים את האל-הזיכרי, קשורה תרבותם, ובמיוחד פולחנים ומקומות התפילה, בצורת הפאלוס. המיסגדים המתנוססים במקומות גבוהים, לרבות צורת המינארט, וכיפת המינארט, הם עדות לכך. קרן של אייל מקבלת משמעות של קרן-אור. כלומר, “פני משה קרנו” – מפני שהתפישה של כוח האלוהות היתה מותנית בכוח קרניו של הזכר. (למעשה, גם בטבע קיים דימיון בין צורת קרן-הראש של הזכר, לבין אבר-המין שלו.) “קרנו” – פירושו גם ''כבודו".

בעולם עתיק זה, של הזכר כאליל, הושלכה תפישת הכוח של הזכר גם אל העולם האנושי. אין להניח כי הנקבה היתה פחות חזקה מן הזכר, כי הצורך בריבוי הגזע חיסן, בלי ספק, את הנקבה נגד מחלות, ודאג דווקא לנקבות. כבר דובר לעיל על כך שהנקבה היתה חיונית יותר להתרבות הגזע. פר אחד מרביע עדר שלם ולכן, מלכתחילה, לא היה הכרח בחיסון טיבעי של הזכר. אפשר היה לוותר על חלק נכבד מן הזכרים, ואומנם רק החזקים מבין הזכרים זכו לקיים חיי-מין עם הנקבות, כי היה עליהם להתמודד עליהן. לעומת זאת, היתה כל נקבה חיונית להריון, ולכן – התיאוריה של חולשת הנקבה, אין בה היגיון מנקודת-המבט של הטבע. זוהי הנחה הנראית לי יסודית לגבי כל הטיעונים הנשענים על ה"טבע". לכן, כל תופעות החולשה הקיימות כיום בנשים, נראות לי תוצאה מניוון כוחו של הגזע הניקבי כולו.

הערצת הפיריון בתקופה הפרה-היסטורית, והעתיקה, קשורה עם תפישת האדם הפרימיטיווי את עולמו. הפיריון והמוות היו בעיניו שתי הבעיות העיקריות, אבל, במידה רבה – גם היחידות. בתקופה הפרימיטיווית – הצרכים היו ביולוגיים, פיסיולוגיים. המוח עדיין בשלב ראשוני, ולכן אין מניעים רוחניים, ואין חשיבה מופשטת. האוולוציה לימדה אותנו שקיימת הקבלה מדוייקת בין התפתחות הפרט מן העובר אל התינוק ואל המבוגר, לבין התפתחות כל הגזע האנושי מן הפלסמה אל החד-תאי ואל האדם התרבותי. לכן, כשילד רואה הכל מנקודת-מבט אגוצנטרית, כשהוא משמש נושא כל החיים, וכל חלק מן החיים – כך גם האדם הפרימיטיווי. כשילד מצייר ציור, הוא בורא את הציור. כשהוא מצייר אוטו, הוא שם עצמו בתוך האוטו והוא נוסע באוטו. אם האוטו צריך לנסוע מהר – הוא מוסיף לציור כמה גלגלים.

תהליך דומה קרה לאדם הפרימיטיווי ביחסו אל כוחות הטבע. הוא שם עצמו בתוך האל, או האלוהים, והאניש אותו; הוא ייחס לו תכונות של אדם, או חיה, ואם רצה שאלוהים יהיה יעיל יותר, היקנה לו מעט מן הגבורה של החיה, או מכוח-הפיריון שלו עצמו.

על רקע זה יש להבין את ניצול גוף האשה (שנעשה בעבר בשיתוף-פעולה מלא מצד האשה), כי בעולם הפרימיטיווי עזרו שני המינים לאלוהים בביצועי מישגל. היהדות הקדימה את עמי כנען, בכך שתהליך-ההפשטה שלה ביטל את ההרגל הפרימיטיווי של שאר העמים (עובדי-האלילים) לעזור לאלילים בפיריון. הנביאים דברו בתנ"ך נגד מינהגי העמים, וביטאו אותם בנעשה “על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן.” על כל גיבעה גבוהה – עמדו אלילים זיכריים; תחת כל עץ רענן – העלו קורבנות לאלה, לאלילה הניקבית – כלומר, ל"עץ". עץ האלה הוא אחד מאלילות-הפיריון של פולחן-האלילות הניקבית.

על-פי ההתפתחות ההיסטורית, הוחלפו אלילי-הרועים הזיכריים באלילים-ניקביים, משעה שהשבטים התיישבו על אדמתם. מרגע שהחלו מוציאים את מחייתם מן האדמה, נכנסו לחייהם הגורמים הקשורים בהפריית האדמה. השמש תפסה את מקומו של הירח. שנת השמש, ועונות השנה, ופעולות הזריעה, העבירו את מרכז-הכובד של האדם אל המחזוריות השנתית: מתפללים לשמש. מתפללים לגשם. לעננים.

בשני האפיקים של האלילות “הזריעו” הגברים את הנשים, כדי לעזור לאלילים. במיקדשי “ננגל” ו"ננהר", אלילי-הירח, היו הכוהנים משתמשים ב"כוהנות" לשם מישגל. כשנעלם הירח, נתפש הדבר כמו מות-הירח. כדי לעזור לו להיוולד – הוכנסה בתולה אל המיקדש, וכוהן התייחד איתה שם כדי להזדווג איתה. היא יצאה משם מעוברת, וכך הובטח שגם הירח נתעבר. ואומנם – כעבור חודש נולד הירח מחדש, כשבאופן מקביל נולד ברחם האשה עובר חדש. מכאן נובעת הקדושה שייחסו לבתולות, מאז ועד היום. אשה, כוהנת, שלא היתה בתולה – לא היתה כשרה לשרת בקודש, ככוהנת. (בדתות יותר מאוחרות, כמו בנצרות, האם-הבתולה נשארה בתולה, כדי להישאר קדושה, כי עם הדורות חלה הטמאה של מעשה המישגל ושל גוף-האשה.)

בפולחני האלילות-הניקבית לא עזרו לירח, אלא לאדמה. כשזרעו את החיטה או הירקות באדמה, נתקיימו פולחני מישגל, שנעשו כצו-השעה על-ידי הזורעים. זרעו את האדמה והזריעו את הנשים, על האדמה ממש – כפולחן דתי. במקומות אחרים ניערו את ענפי עץ האשרה, כדי שפירותיו יפלו על האדמה וינביטו את האדמה בזרעיהם. (“אשרה”, “עשתורת”, “אלה” – כולן אלילות ניקביות של פיריון.)

כל התפיסה הדתית הקדומה (שבקירבה אנו מוצאים את הניצנים לדתות הנוכחיות) מבוססת על מחזוריות הפיריון – של האדמה ושל האשה. הפיריון, כאמור, הוא תשובתו של האדם, ונחמתו, מפני אימת המוות (לכן, גם המת “נזרע” באדמה כדי שישוב לחיות). משום-כך קברו את המתים בכדי-חרס דמויי רחם, וייבשו את המת כדי לכורכו לכדור, בצורת עובר – העשוי להיוולד מחדש. התניית מחזוריות העונות עם מחזוריות הפיריון של האשה, הפכה את השתיים לאחת. האשה, בתפיסת-העולם עד היום הזה, היא ה"הרמוניה של הטבע"; והאדמה – “אמא אדמ”. ההקבלה התבטאה גם בעיסוק הנשים בעבודות-האדמה (חקלאות), ובעיסוק הגברים במירעה. לא רק תפקידן ללדת קשר את הנשים אל הבית, אלא אף תפקידן להצמיח את הצמחייה – דבר שניראה גם טיבעי – לדת הניקבית של עובדי-האדמה.

יש המסבירים את נקודת-המיפנה של התהוות השילטון הפטריארכלי בהתארגנות המושבות הראשונות, כשהגברים חזרו מן הצייד ולקחו לידם בכוח את השילטון על הנשים, שעד אז חיו באוטונומיה מטריארכלית. מאחר שהגברים עסקו בעולם של מלחמה והרג, והיו מנוסים בתורת “כל דאלים גבר” ומותנים לחשיבה דתית-זיכרית – ניראה התהליך של הפיכת השילטון פטריארכלי (גברי), כדבר מובן-מאליו. הגבר ששלט בממותה, שלט עכשיו גם ב"ממה" (Mama) האמא, היא אמא-אדמה; והגבר שולט בטבע.

הגברים התאחדו, כגברים, כדי ליצור את השילטון הפוליטי. אחר-כך, משגבר האימפריאליזם, נוצרו חוקי הירושה והרכוש, ורק אז הם מימשו את הבעלות על הנשים כדי להמחיש את זכותם על ילדיהן. היורשים (הבנים) היוו כוח-עבודה, והירושה עברה אל הבנים יחד עם השילטון. במיבנה הזה הפכו הנשים סחורה עוברת-לסוחר. הן נמכרו יחד עם האדמה. כשנוצרו אחר-כך המעמדות, נשמרת המתכונת גם במעמדות הנמוכים וגם בגבוהים. בעל-האחוזה יכול היה לעשות באשת-האיכר כרצונו, ובת-האריס הפכה נערת-זנונים כ"עוזרת" וכ"חדרנית". השיטה עברה אחר-כך מן המעמדות בעם אחד, אל שאר הגזעים והעמים. בכולם – היתה האשה מטבע עובר-לסוחר.

השילטון החברתי והשילטון המדיני קמו במתכונת של שילטון קודם, אישי ומאגי, של הזכר בנקבה. רק אחרי שהנקבה נתפסה כיצור חלש, ופאסיבי – הפכה פאסיבית, ונתאפשר לגברים לתפוס את השילטון המדיני. מששלטו במדינה, שלטו בכל זרועות המדינה: בתחוקה, בשיפוט ובזרוע האזרחית. כך קרה שהגברים – משהיו בשילטון – היו גם האוחזים בספר, הלומדים את המיקצועות, ושגרירי כל המיקצועות. העולם שקם ונוצר על ידם, מחוץ לבית, היה על טהרת הגברים. ולכן, בנקודת-מיפנה מסויימת, משנכתבו חוקי המדינה – הגברים הם שכתבו את החוקים, וכמובן: הכל נכתב מנקודת-מבט גברית.

בינתיים פיתחה האוולוציה את מוחו של האדם. נתהוו בו תפקידים חדשים, כי המוח יצר שיטחי-פעולה חדשים ו"דחפים" רוחניים חדשים. ההכנה של האדם החדש ל"חיים" – נתארכה אף היא. אם האדם-הקוף הסתפק בכך שלימד את בניו להדליק אש ולצוד ציד, הרי האדם המתורבת צריך היה ללמדו מלאכות שנתרבו והלכו, במקביל להתפתחות המוח והתרבות. שני דברים נבעו מכך: 1) האשה נאלצה להאריך את משך ה"טיפול" בצאצאיה, וכך הפך הטיפול לתפקיד חברתי, כמעט אין-סופי. 2) הניתוק של האשה מהעולם החיצון, שהתפתח במקביל למוח, השאיר אותה מחוץ לעולם האמיתי (של הגברים) והפחית את צורך השימוש שלה במוח. על-פי חוקי האוולוציה, מתפתחים אברי האדם על-פי ה"צורך". אפשר לומר, איפוא, כי במידה רבה נכונה התיאוריה הטוענת שהנקבה היא כיום המין החלש. אבל יש להבין את החולשה שלה כתהליך של ניוון וחוסר-התפתחות. נכון, על-כן, לומר כי מחלת ה"חסר" של האשה (כלומר, היותה “רק”), היא תולדה של תהליך-חסימה.

יש לראות את נחיתות האשה כנעוצה, איפוא, בתפיסה הדתית של הפולחנים הדתיים העתיקים.

בפולחנים העתיקים התפתח הנוהג לתת מתנות לאל, כשוחד וגם כאות-תודה. המתנה הופכת “קורבן”, מפני שנותנים כמתנה את הדבר היקר ביותר. נותנים את הצעיר ביותר, או את הבכור, או א¹ הבכור-היחיד. מנטאליות ה"קורבן" התנתה את ההתייחסות אל השליט, כאל אל בזעיר-אנפין, שגם אותו משרתים וגם לו מקריבים. לכן, כל פטריארך הוא מעין-אל, ובדתות מסויימות מייצג האב-הרוחני (ה"פאטר") את האל, או משמש מתווך בין האדם והאל. רק במיכלול השלם הזה של שילטון פטריארכלי-אלוהי ניתן להבין את שיעבוד האשה, ואת הפיכתה למשרתת-בקודש, אם לאלוהים (ככוהנת) ואם לבעלה (כרעייה). אין במיכלול זה כל חשיבה על-פי מונחים של “שוויון”.

האשה – כחומר

משהעבירו הדתות הפרימיטיוויות אל הדתות היותר-מופשטות את מיטען החשיבה המאגית שלהן, הועברה גם האשה, בתדמיתה הנבעלת והפאסיבית. מאחר שזוהתה עם האדמה, ועם הטבע – הפכה “חומר” בידי היוצר (הגבר, או האל). המילה matter (חומר) או matière בצרפתית, או materie בגרמנית, גזורה מאותו שורש של המילים בלועזית, שפירושן “אמא”: mutter, mother וכו'. המילה “חומר” (המשמש לעשיית הקרמיקה), פירושה האמיתי: אדמה. כלומר, לאחר שהיתנו את האדמה עם אמא, הרי כל תכונה שלישית של האדמה, או תכונה רביעית וחמישית, הותנו אף הן עם האשה. הגבר כובש את הטבע, את האדמה, את האשה – וכולם בעיניו “כחומר-ביד-היוצר”.

עמדת-הנגד של הגבר כלפי האשה, בעולם הפרימיטווי, נבעה מחוסר-היכולת לחשוב חשיבה מופשטת. מרגע שהאשה נתפסה כ"חומר", היא הפכה בעיניו חפץ, או מיצרך, או, גרוע מזה – למסה סבילה של חומריות, שאפשר וצריך לעצב אותו. המוח הפרימיטיווי לא היה מסוגל להבין קיום של ניגודים כקיום של שלמות: כלומר, קיום של האשה כ"חפץ" וכ"בעל-החפץ" באישיות אחת. אם הגבר הוא הנושא – אין הוא המושא. הנושא הוא הסובייקט. הוא פעיל, והוא פעיל על האובייקט (האשה).

גם היום, נשארה החשיבה מאובנת בתפיסה הפרימיטיווית של הפרדת הגבר (הנושא) מן האשה (המושא). בתחום המינים עדיין קיימת חשיבה פרימיטיווית. הגבר (כנושא) רואה את האשה אך-ורק מנקודת-מבט גברית, והאשה רואה עצמה בעיניו של הגבר.

כך ניכר האדם עצמו מן הטבע כולו. כי הטבע, כמו האשה, הם דברים שמחוץ לאדם: הם בתחום ה"לא-אני".

היחס אל הנישואין כאל טכס המטהר את חיי האישות, העניק למוסד הנישואין מעמד של קדושה, שאין לשנותה. מש"אלוהים" מאחד, אין האדם יכול להפריד. לכן נערמו קשיי-גירושין בדתות המדגישות את טומאת האשה ואת “טיהור” האקט המיני. בדתות הפרימיטיוויות, הנישואין עצמם מקודשים, אך האשה אינה מקודשת. היחס אליה נשאר יחס אל חפץ. יחס זה שריר וקיים גם היום במדינות רבות.

הערך הלאומי של הנישואין מתבטא גם בגישת היהדות. דיברתי לעיל על קשר הדת והלאום בדינת² ישראל, ועל שילטון הדת בכל דיני-האישות. הסברתי גם כיצד השילטון הדתי בישראל (באמצעות החזקה על דיני-האישות) מנציח את היחס אל האשה כאל יצור נחות.

אחת הדרכים שבהן מתבטאת נחיתות האשה, על-פי טומאת העבר, היא חובת הטבילה ב"מיקווה", המוטלת על האשה בלבד, כדי להיטהר לפני החופה.

כמה מן הנשים מתקוממות, מפני שהטבילה היא בעיניהן ככפייה דתית. במיקרה זה, הן מוצאות דרכים לעקוף אותה.

החוברת של הרבנית נריה, המחולקת לנשים העומדות להינשא, מסבירה כי ההיטהרות קשורה בבריאות. כל מי שאינה נזהרת בנידה מזיקה לעצמה, לבעלה, לעובר ולכל מיני מאכלים שהיא מכינה; ובכלל – “הורסת את חיי המישפחה.”

לעצמה: “מקובל אצל מומחים למחלות-נשים כי מחלת סרטן צוואר-הרחם, המצוייה אצל עמים תרבותיים ולא-תרבותיים, נדירה אצל נשים יהודיות השומרות על דיני הטהרה” (ד"ר ברנרד שפירא, סכסולוג). – מתוך “נישואין של אושר”, מאת רחל נריה, עמ' 17.

לעובר ולבעלה: “ד”ר שיק מווינה – – – היה הראשון שהירצה ב-1920 על הנושא ‘ארס הנידות – המונוטוכסין’. אחריו חקר ואישר את הדבר פרופ' מאכט מבלטימור. הם גילו שדם האשה מכיל בימי נידתה רעל מסויים, וייתכן שהוא עלול להזיק לגבר ולעובר – – – מקובל לחשוב שרעל זה משפיע על חומרים שיש להם תכונת תסיסה כגון עיסת-שימורים, יינות, תעשיית בשמים וכו'." – כנ"ל, עמ' 18.

הסבריה של הרבנית נריה נראים לי מוזרים; נוסף לעובדה המוזרה שאשה תהא כה נלהבת להוכיח עד כמה היא-עצמה טמאה למגע וחייבת טבילה. אם הדם אכן מכיל רעלים, הרי כל שאר הפרשות הגוף, הנפלטות מן העור או מן השתן – אף הן רעלים. רק אמונות תפלות, המתבססות על כוח של מאגיה, יכולות לטעון “יש השפעה,” מבלי להביא את הטיעון לידי עימות מדעי. רק אמונה תפלה, מאגית, מסוגלת להעניק לטבילה במים כוח של טיהור. המיקווה בעת העתיקה היה צורת-האמבט היחידה. מאחר שיש לנו היום מים בצינורות, הרי שימור הטבילה כאמצעי-ניקוי, הוא אנאכרוניזם שההיגיון המודרני אינו סובלו.

הסבר פשוט יותר ואמיתי יותר לחובת הטבילה מוצאים אצל חכמי התורה. בסיפרו של שלמה אשכנזי, “האשה באספקלריה היהודית”, הוא מצטט מן התלמוד: “– – – אחר שהנחש השליך זוהמה בחווה – – – על-כן יצטרך אדם לקדש את האשה. ואז מסתלק ממנה הזוהמה שנשארה בה מששת ימי בראשית ושורה עליה קדושה כבתחילה.” (ההדגשה שלי.)

במילים אחרות: כל כלה חייבת להיטהר ולהתקדש לכבוד הגבר.

לגבי הגבר, שנתפתה אף הוא בחטא גן-העדן, חלות בדת התעלמות וחנינה.

מעניין גם לציין כי הנחש, אשר שימש בשאר הדתות האליליות כסמל לגבורה הגברית, נחשב טמא על-ידי התורה. בדתות הקדומות מתפתלים נחשים על גופות של אלות, על זרועותיהן ועל שדיהן. הנחש – עקב צורתו, ועקב רעל המוות שבו – נתפס ככוח-עליון (גברי, כמובן) שסימל גם את המוות וגם את החיים. (הנחש, במדע-הרפואה, הוא סמל של חיים.)

ציד-המכשפות

במובנים רבים שימשה, איפוא, האשה כשעיר-לעזאזל. אין זה מוגזם לומר, כי היא הפכה “קורבן” של חברת גברים פרימיטיווית. עלילות הטומאה, כמו עלילות ה"קדושה", נבעו מאותו רצון להפוך את האשה למין הרע, המנוגד לטוב.

בשנת 1492, ערך האפיפיור אינוקנט³ ציד-מכשפות כזה. הוא הוציא נגד ה"מכשפות", הנשים, “איגרת-רועים” מיוחדת, ושלח אלפי נשים למדורות, להישרף חיים. “סימני” המכשפה, על-פי האיגרת: א)⁴ אשה זקנה, חכלילת-עיניים, בעלת אף ארוך וחטוטרת; 2) אשה אשר חוכמתה מרובה ו"אינה הולמת לחלוטין את האשה"; 3) יפהפייה; 4) אשה שקולה ערב; 5) אשה “היסטרית”; וכו'.

קתולי שרצה להיפטר באותה תקופה מאשתו, ואשר לא יכול היה לגרשה, די היה שיודיע לאינקוויזיציה, או לאחד מאנשי הכמורה, שהוא “חושד” באשתו כי מכשפה היא. אם מצאו בה “סימנים”, או אם הודתה אחרי עינויים שהיא מכשפה – הועלתה על המוקד.

ב-1508 כתב האינקוויזיטור ברנהרד פון-קומו, כי מכשפות רבות הוצאו לשריפה, דבר שנעשה בהסכמת האפיפיור: “ומזה אנו לומדים, כי מה שסיפרו על אודות המכשפות הוא אמת, ואין לפקפק בזה, כי הכנסייה אינה מענישה אם המישפט לא נתברר די צורכו.” (ההדגשה שלי.)

הנה כך, בהסתמך על ה"כנסייה", הוכח שהנשים היו מכשפות!

כל הדתות רדפו נשים, ורדפו מכשפות. עלילת הכישוף היא רק אחת מאלו שהעלילו על הנשים, מפני שהאשה נחשבה “שותף לשטן”, או “משרתת השטן”.

היהדות התייחסה לכישוף כאל “תועבת הגויים”: “מכשפה לא תחייה!” (שמות כ"ב). בגמרא מסבירים מדוע לא נזכר “מכשף” (גבר): מפני ש"רוב נשים מצויות בכשפים." “ראית שתי נשים יושבות בפרשת דרכים – בידוע שעוסקות בכשפים” (פסחים קי"א). בתלמוד: “מרבה נשים – מרבה כשפים” (אבות כ"ב). גם בתלמוד יש סיפור, על שמעון בן-שטח (במאה ה-1 לפנה"ס) שתלה באשקלון 80 מכשפות ביום אחד. אבל, כפי שכתוב בסיפרו של ש. אשכנזי – “החכמים התייחסו לשמועה זו בזהירות.”

הדת – עולם של סתירות

כל הדתות מבלבלות את האדם הקטן, מפני שהן מטילות אותו אל עולם מאגי, שאיננו מתיישב עם עולם התודעה שלו. בעיקר, אין דתות-העבר מתיישבות עם התודעה הקוגניטיבית של האדם המודרני. בנוסף, הדת עשוייה בליל של דיעות, דבר הבא לידי ביטוי גם ביהדות, שה"הלכה" שלה היא בעצם אוסף של עמדות, ואיננה מיקשה אחת.

במישור יחסי המינים מייצגת הרבנות בישראל את הדיעה הגורסת “והוא ימשול בך.” התלמוד אומר גם: “כמוה כגבר, בצלם-אלוהים נבראה. שתי יצירות. יצירה לאדם ויצירה לחווה” (ברכות ס"א). אולם גישת הרבנות היא: “אתה בחרתנו מכל העמים” ולכן, גם במישור האישי, היא גורסת “אתה בחרתני” של “אדם” – הגבר. לדעתי, ובהסתמך על רוח המוסר העליון של היהדות: חוסר-שוויון כזה נובע מ"טירוף-דעת מוסרי."

גם המונוגמיה (נישואין לאשה אחת בלבד) של היהדות, אם-כי נוצרה כדי להגן על האשה בגישה הומניסטית, הפכה פיתרון-חלקי. החוק, בנדון זה, הוא כמינהג המדינה.

המונוגמיה בנצרות, מעיקרה, אינה נובעת מהתחשבות באשה. היא נובעת מן הגישה הכללית של הנצרות אל האשה כאל ה"רע במיעוטו" (שיש להגבילו עד למינימום של אשה אחת). הנצרות אומרת: “הדבר שאלוהים יצר את גוף האשה אחר משל האיש,” יש בו הצדקה להשפלתה. האשה היא יצור טמא וניקלה. לכן, בקרב אבות הכנסייה, יש נישואין רק לאלוהים.

“אשה, את צריכה תמיד להיות שרוייה בעצבות ועטופת סמרטוטים, להראות את מבטך מלא דמעות ורוגז, כדי להשכיח שהבאת את האדם עד לשאול-תחתיות. אשה! את הינך הדרך המובילה אל הגיהנום! את המתעתעת! בגללך, הה, אשה, מת ישו הנוצרי.”

(טרטוליאנוס, 160–220)

השליח פאולוס, ורוב אבות הכנסייה, היו נגד נישואין, מפני ש"החיים ההדדיים של הבעל ואשתו יש בהם מחוסר-הקדושה" (אוריגנס, 183–252).

פאולוס אמר: “טוב לאיש לבל יגע באשה.” אוגוסטינוס הקדוש מבטיח ש"כל בעל-חי עצב לאחר ההזדווגות"; והוא מתאונן לפני האלוהים על שבנעוריו לא עשה אותו “סריס למען מלכות שמיים.” כמו-כן אמר: “אמי מסונוורת בשמעה לזה שציווה לה להינשא.” עד כדי כך טמאה האשה, שהנצרות נידתה אותה על-ידי חוק האוסר נישואין על כמרים, שאושר סופית על-ידי גרגורי השביעי (במאה ה-11).

האידיאל לגבי איש הדת הנוצרי לעצמו, הוא להינזר כליל מן האשה, והאידיאל הקיצוני לגבי אשה נוצרית טובה, הוא להיות נזירה, נשואה ל"אדון". כלומר, להיות כמו ה"עלמה" הבתולה, אם ישו; הקדושה – משום שילדה את ישו, לא על-ידי פעולת-הזדווגות טמאה, אלא על-ידי “רוח הקודש”.

עד כדי כך הרחיקו לכת בזיהוי האשה עם עולם ה"בשר" השטני, שנאלצו הנוצרים להוכיח כי לאשה אין בכלל “רוח”. בסיפרו של ש. אשכנזי מסופר על פולמוס שנערך בצרפת (במקון) כדי לקבוע אם יש לאשה נשמה. בשנת 585 הוכרע, ברוב של קול אחד בלבד, כי לאשה יש נשמה. גבר אחד הציל, איפוא, את נשמת הנשים.

אבל לא בכל העולם. 500 שנה לפני הנצרות הטיפה דת בודהא לפרישות. דת בודהא גורסת שרק לגבר יש נשמה. גם אצלם יש מעמד של כמרים שאינם מתחתנים, ואפילו אינם סועדים בחברת נשים. גם אמו של בודהא, כמו אמו של ישו, היתה בתולה קדושה.

הדתות מדגישות כי הקדושים נולדו שלא ככל האדם, אלא על-ידי “בשורה” של אלוהים, או “הזרעה” רוחנית. שרה ילדה אחרי בלותה, מריה ילדה בלי גבר, ואפלטון נולד לאל אפולו. אלכסנדר מוקדון נולד לאל המצרי אמוג. רומולוס נולד מבתולה קדושה שאמרה כי האל מרס הולידו, וכן הלאה.

גם האיסלם מוסיף על יחס-הביטול אל האשה. הקוראן קיבע את האשה כמשרתת בעלה. כביטויו של ש. אשכנזי (עמ' ק"ב), היא, בעיני הקוראן, “הדבר הטמא ביותר מלבד המת.” חוקי הגירושין על-פי האיסלם קלים דווקא, עקב הזילזול באשה. קלות הגירושין מוסברת בכך שהאשה נקנית, כחפץ.

טרטוליאנוס הקדוש הגדיל להבטיח לנשים בעולם הבא. בדברו על תחיית המתים, הבטיח ש"כל המומים ייעלמו, העיוורים יראו והפיסחים יילכו – והנשים תיהפכנה לגברים." (ההדגשה שלי.)

ההבטחה לנשים שבעולם הבא יהיה להן טוב (לעומת העולם הזה) היתה אינטרסנטית לחלוטין. מאחר שהגישה לנשים היתה כאל מכשפות, ומפתות (את הגברים), השתמשו הנוצרים הראשונים בנשים – בבחינת “כשצריך את הגנב, מורידים אותו מחבל-התלייה.” בכך הבטיחו השליחים, שהנשים תישארנה נוצריות “טובות” (כלומר – במעמד עבד!) בעולם הזה, ומאידך הבטיחו שהנשים המפתות, תפתינה את הגברים לעבור לנצרות.

וכתוצאה מכך שהבטיחו להן את העולם הבא, עברו נשים באלפיהן אל הנצרות. התפתחה תנועה שלמה של נשים קדושות שהועלו באש, ועונו – מתוך שלא ויתרו על אמונתן ועל הינזרותן. הנשים ה"טובות" נישאו, ונשארו מושפלות (לפי רצון הדת), ונשים טובות עוד יותר התנזרו לחלוטין מן הנישואין, תוך שהמיתו בהן לחלוטין את יצר ה"בשרים".

אם כי, בהשוואה עם הנצרות או עם האיסלם, נדמה כי מצבה של האשה ביהדות ביסודו של דבר טוב – אין הדבר כן, היחס אל האשה כאל טמאה, ואל המין כאל חטא, ואל הנישואין כאל רע-במיעוטו, קיים גם ביהדות.

במאמר ב"הארץ" (“בתוככי כפר חב”ד", מאת תמר מרוז), סיפרה אשה חב"דניקית:

“– – – באותם שבועיים שאשה אסורה על בעלה, אסור להם אפילו לגעת זה בזו. ויותר מכך: אסור לה אפילו לתת כוס-תה לבעלה בתקופה זו, או להעביר איזשהו חפץ לידו. זה כל-כך קיצוני, שכשאני מחזיקה את התינוק ביד והוא צוחק אל בעלי ורוצה שאביו יקח אותו בזרועותיו – הרי באותם שבועיים בכל חודש אסור לי אפילו למסור לו את התינוק! אני צריכה להניח אותו מידי ואז בעלי לוקח אותו. זה מביך, כשיש אנשים זרים בבית, מפני שמחמת הצניעות אסור להם לדעת מתי אני מותרת לבעלי ומתי לא. אסור, איפוא, שיראו שאיני מוסרת לו משהו – אלא אני מניחה ורק אז הוא לוקח. אותו דבר כשאני מגישה תה: לגברים אחרים מותר לי להגיש, אך לא לבעלי.”

לכן, לפי דעתה, “החב”דניקים הם גברים נפלאים כל-כך." ולכן, לפי דעתה, “הילדים שלנו הם יפים כל-כך. אנחנו מאמינים שהם יפים משום שנולדו מתוך אהבה ומתוך טהרה.”

מן המונולוג שלה מתקבל הרושם שהמדברת נהנית להיות טמאה. אסור לו לגעת בה – והיא נהנית. דווקא הטומאה אינה נראית לה, אלא הקדושה-שבטומאה נראית לה. אין היא רואה גם את חוסר-ההיגיון של היותה נוגעת בתינוק; והרי – הסבירה רחל נריה, בחוברת “נישואין של אושר” – שהנידה נובעת מרעל הדם, שיש בכוחו להזיק לבעל ולעובר, ואפילו לעוגה שהיא אופה! מכאן שכל ההסבר ה"מדעי" על הרעל, איננו נראה רציני בעיני החב"דניקים. מתקבל הרושם שהם משחקים מישחק של הימנעות מחיי-מין (בשבועיים של הנידה) אך-ורק כדי לגרות עצמם לקראת התקופה המותרת.

טומאתה של האשה ביהדות מסתמכת על הכתוב. כתוב במסכת “פסחים”, פרק י', כשמדובר בעניינים המזיקים לאדם על-ידי טומאתם, ושיש חשש לגעת בהם במעברים צרים ואפלים, ובצל:

“תנו רבנן: שלושה אין ממצעין, ולא מתמצעין, ואלו הן: הכלב והדקל⁵ והאשה. ויש אומרים אף החזיר. ויש אומרים אף הנחש.”

ומפרש הרשב"ם: “לא ממצעין: לא יעברו בין אנשים. ולא מתמצעין: לא יעבור איש אחד בין שני כלבים, בין שני דקלים (הקרובים זה לזה פחות מ-4 אמות) ובין שתי נשים.”

הקידמה בקרב הנשים הדתיות

הנשים הדתיות זוכות לאחרונה ל"הישגים", כביכול. עדה יהודית-רפורמית באמריקה ביטלה את “עזרת הנשים” ואת חובת הנשים לכסות “ערוות” ראשן. עדה אחרת מצביעה על הישג של קבלת זכות ה"עלייה-לתורה". עדה אחרת פסקה ב-1972 כי ניתן יהיה לשתף גם נשים ב"מניין". באותה עת הוסמכה לראשונה בהיסטוריה אשה, בעדה הרפורמית באמריקה, בתואר “רב” – כלומר, בזכותה-היא, ולא בזכות נישואיה לרב. הרב המוסמך, סאלי פריסנד, תירשם בוודאי בהיסטוריה, אבל מעניין יהיה לעקוב אם ההסמכה שלה תיראה “כשרה” בעיני היהדות האורתודוכסית כאן, בישראל. ישראל מוכנה כבר להכיר בכל מיני “עלייה” של נערות לתורה, ונפוצים היום גם טכסי ה"בת-מיצווה", אבל הכל נושא אופי של מישחק כללי ב"נדמה-לי". כי עדיין רחוקים חוקי הרבנות מלשקף רצון כלשהו של קידמה לעומק. יש אומנם שינויים אישיים, שכל אחד מנהיגם בביתו, ויש גם עורכות-דין המופיעות בפני בתי-הדין הרבניים, אבל אלה אינם יכולים לשקף את גישת הדת, אלא את הניסיונות לעקיפת הדת.

למעשה, קשה לדבר על “גישת הדת”, מפני שגם על-פי ההלכה יש פרצות ואפשרויות של הבנה רבת-פנים של הכתוב. יש עדות המחמירות ביותר לגבי גילוח שיער-הראש של האשה, ובהן אסור להשתמש בתחליף=שיער, כמו פיאה נוכרית. עדות אחרות מביטות בשאט-נפש על הנשים ה"פנאטיות" המכסות את תיגלחתן במיטפחת הדוקה. לאלו יש פיאות רבות. יש המקפידות על שרוול ארוך, ויש הלובשות שרוול קצר. יש הגורבות גרביים שחורות עבות, ובעדות אחרות מותר להן לגרוב אפילו גרבי ניילון “סכסיות”.

כדוגמה לקידמה של בנות חב"ד, סיפרה אשה (בראיון העיתונאית הנ"ל), שהן לוקחות בכפר חב"ד גם את הגלולה. היא הסבירה שחובת ה"פרו-ורבו" הוטלה רק על הגבר, אבל “אין שום מניעה שהנשים תעשינה משהו בנדון.”

הן עושות, איפוא, “משהו” בנדון. הן מונעות את ה"פרו-ורבו", וכך יוכל הגבר לטעון: “האשה אשר נתת עימדי” – היא האשמה. אדם-וחווה מסדרים את אלוהים. המנטאליות של ציות עיוור ל"הוראה" כתובה, מכניסה סתירה וגיחוך לחיי האמונה. ה"פרו-ורבו" מאבד את תותכנו⁶ העיקרי (לא למנוע ילודה), והחב"דניק מקטין את אלוהים לדרגת ילד המשחק במחבואים עם אדם-וחווה או עם צאצאיהם.

הטרגדיה של היהדות, היא שהפכה דת חברתית, או דת פוליטית. הקיפאון שלה בעולם-העבר גורם לכך שהיא מאפשרת קיפאון-בחשיבה. האדם המודרני הופך (בגלל הקיפאון) לילד, שאלוהיו הוא ילד. הילד מעתיק מחברו בבחינה, וסבור שהמורה אינו רואה. המורה מוכיח לשכן עד כמה הוא אדוק, וסבור שאלוהים הוא מחוץ לתמונה. האידיאל המשיחי ירד לדרגת סחר-מכר. התפילה לובשת אופי של “אני אהיה ילד טוב – ובעבור זה אתה, אלוהים, תשמור עלי.” (כמו בתפילת “יזכור”, או בתפילת “כפרות” וכו'.)

בחשיבה-ילדותית כזו אין כל ערך ליהדות המופשטת. האשה מחב"ד מספרת את פרטי הילדותיות שבגישתם לקיום המצוות. קיימת תחרות בין הנשים על מיספר הפיאות שלהן; תחרות בין האנשים על ה"ציונים" שהם מקבלים זה מזה לגבי קיום המצוות. היא מספרת כיצד הצליח אדם בכפר להסתיר בביתו מקלט-טלוויזיה משך שנה שלמה. (אסור ללכת לסרטים – אבל יש לו טלוויזיה!) ומספרת כיצד האנשים הרעים העליבו אותו יום אחד (“וזה בשבת!”) וגילו את חרפתו ברבים – “אתה תשתוק, לך יש חזיר בבית – לך יש טלוויזיה!” והיא הוסיפה עוד “להלשין” – על החטאים הקטנים והגדולים של אנשי הכפר – “שלא לדבר על כך שיש נשים שהולכות בסתר העירה לראות הצגות. זה עוד יותר תועבה מטלוויזיה, כי יש סכנה שתשבנה שם ליד גבר זר!”

אם בעבר טענתי כי אפשר להסתפק בדרישה להפריד את הדת מן המדינה, כדי שלא יכפו על הנשים את החוקים הדתיים הנובעים מחשיבה עתיקה-ילדותית – הרי היום נראה לי שבעם ישראל לא יהיה בכך די. מן הניסיון של ארצות אחרות, בהן קיימת הפרדת הדת מן המדינה, ניתן ללמוד כי לא די בכך. האנשים שבשילטון, בכל מקום בעולם, אינם משוחררים מהשפעת הנוהג (או ה"מסורת") על שיפוטם החילוני. גם האדם החילוני סבור היום כי האשה נחותה, מפני שדורות של חשיבה-דתית היתנו אותו לחשוב כך. עדות לכך הוא החוק לשוויון האזרח, המונח עכשיו בישראל על שולחן הכנסת. אדבר על הרקע של חוק זה באריכות בחלק 5, העוסק ב"אשה בישראל". אני סבורה כי יש לדרוש שינויים בדת בכל הנוגע לאשה וכי האשה עצמה, בישראל, חייבת לדאוג לכך. עידוד לכך ניתן לשאוב מן הנעשה במחנה הנוצרי.

לקח השיחרור בנצרות

מדברים שקראתי על הנעשה במחנה הנוצרי⁷, למדתי כי אפשרית התעוררות אפילו בין נרדמות כה פאסיביות, כמו הנזירות שבין כותלי המינזר. אם הנזירה, שכל מהותה כניעה להתנזרות והתנזרות לשם כניעה, מתעוררת לדרוש לה שוויון עם הגבר – מדוע לא תעשה כן אשת החסיד, שכבר אינה כל-כך “נכנעת” – וכבר לוקחת את ה"גלולה" כדי ליטול את ה"פרו-ורבו" בידיה?

מן ה"גלולה" ועד למכונה-לייבוש-הווסת (אשר מדברים בה לאחרונה, ואמורה לייבש את הווסת ביום אחד!) – הדרך קצרה. אך השוויון יבוא רק אם נייבש ונטהר את כל הקשור לביצת הווסת ומימי ה"מיקווה", וכל שאר ביצות הדת, כפי שייבשנו את ביצות הארץ, כדי שנוכל לחיות בה.

מאבקן של הנזירות בין כותלי “ביתן” דומה במטרותיו ובתופעותיו בדיוק למאבק התנועה-לשיחרור-האשה. ב-1972 היו כבר כחמישים קבוצות של נזירות, שפרשו מן המינזר המסורתי, והן נאבקות על אי-תלותן בגברים, הנזירים.

גם בנצרות, הגבר בלבד עובר “לפני התיבה”, ועורך את התפילה בציבור, אפילו אם ה"ציבור" הוא כולו נשים נזירות. הכוהן, או הכומר, הם במידה רבה נציגי האלוהים והמתווכים בין האדם-הקטן לאלוהים. תפקיד כזה אין אשה יכולה למלא, אפילו אם היא נזירה. (כאשה, היא יכולה להיות אמא של אלוהים, או רעייה לבן אלוהים, אבל לעולם לא “ממלא-המקום”!)

הנשים במינזר התעוררו להבין כי גם הפרישות הקיצונית ביותר, לא סייעה להן להתקדש בעיני האלוהים. הנזירות התחילו, איפוא, להרהר ב"צדק" מעוות-היגיון זה. הן גם החלו להבין כי תפקידי השירותים והסעד שנטלו על עצמן כנזירות (מקביל בדיוק לתפקידי הנשים באירגוני-הנשים) אינם נותנים בידן אפשרות מעשית (בהיעדר הסמכות) לתרום באופן ממשי למציאות. באותה “מציאות”, אשר קודם-לכן פרשו הנזירות ממנה, הן רוצות היום לפעול ביתר מעשיות – כדי לא להפסיד את קהל המאמינים. זו צריכה להיות מסקנתו של כל שילטון דתי: אם אין משנים את הדת כדי להתאים אותה למציאות – אין הדת יכולה לדבר אל האדם המציאותי.

ההתעוררות שלהן נובעת מקו-מחשבה כללי של ביטול ההתבדלות. יש מהן המתלבשות כיום כשאר הנשים (גם במיסדר “אחיות ציון” בירושלים), יש החיות כיום בקומונות, הן אפילו גרות לעיתים תחת כיפה אחת עם כיתות אחרות (קתוליות יחד עם פרוטסטנטיות!) ומתחילות להינשא לגברים, מבלי שכל זה יפריע לדתן – אלא להיפך. הן סבורות כי זהו רצונו האמיתי של אלוהים.

לאחרונה, הן אפילו מתקדשות לאלוהים, כנזירות, בכתב-אירוסין ממין חדש. ההשבעה והנוסח הם אישיים. הניסוח נעשה על-ידי כל נזירה באופן עצמאי, וכך חודר הרעיון הפסיכולוגי של הצורך ב"ביטוי עצמי" (אישי) להצמיח בריאות בין חומות הכניעה העדרית של הדת. כל נזירה כזו מבטאת בניסוח שלה את המטרה האישית של הקדשתה. כל אחת מקדישה עצמה לפעולה אחרת, בעולם שמחוץ לדת. מאחר שהחלו חושבות במונחים של העולם שמחוץ לדת, הריהן מקטינות את הפער בין הדת והעולם החילוני. והדרך הראשונה לכך, היא ביטול התילבושת שבידלה אותן בבדידות “מזהירה” שלא דיברה אל ההמונים. היום חודרות הנזירות ה"משוחררות" למישרות מועילות בשירות החוק, הצבא, המישטרה, בתי-הספר, בתחושה יותר מעשית, מעורבותית.

בדומה לגורלן של הנשים בתנועה-לשיחרור-האשה, גם דרכן של הנזירות אינה סוגה בשושנים. הן מכירות בכך, תוך לימוד ותעייה – בעולם הגברים. הן לומדות תוך ניסיון, כי כוחן מצטבר רק בדרך של התמודדות עם קשיים, ורק תוך העיסוק בכל אותן עבודות (“קשות”) שהעולם הגברי מנע מהן. גם העבודה הפיסית שביצעו הנזירות בין כותלי המינזר, לא היתה קלה, אבל כותלי המינזר, כמו זרועות-הגבר, הגנו עליהן. העבודה מחוץ למינזר, לעומת זאת, שיחררה אותן מה"הגנה" של זרועות-הגבר, והפגישה אותן עם ה"קשיים" של המציאות – אלה המעניקים לאדם את הכוח האמיתי, של בגרות ושלמות.

הן לומדות באוניברסיטאות, נוהגות במכוניות, עוסקות בכלכלתן – בקיצור, הן מתעוררות כמו ילד שהאכילו אותו בכפית וקם לדרוש מאמא את הזכות לאכול “לבד!”

אחת הנזירות הפעילות לשיחרור הנצרות מכבלי העבר, היא אשה קתולית בשם מרי דלי. היא מרחיקה לכת עד-כדי לטעון בגלוי כי דרושה מהפכת נשים בתוך הכנסייה, כדי לקעקע בה את שילטון הזכר, שהוא “תוקפני מדי” ו"שכלתני מדי". היא טוענת שמיגור שילטון הגבר יביא ליתר הבנה-הדדית בין האנשים; כי, לדעתה, תכונת הזכר היא להקים חייץ בינו לבין האחרים. לדעתה, המעטת הדגש על הזיכריות של ישו עצמו תביא בעיקבותיה הכרה גדלה-והולכת ביסוד האלוהי הקיים בכל יצורי האנוש. האלוהים של הכנסייה, היום, המחזיק בידו את האדם בכניעה אינפנטילית, יהפוך אלוהים המעודד הגשמה אישית ותיפקוד בחברה.

בהשפעתן הגוברת של הנשים בכנסייה, טוענות הנזירות, יבוא שיחרור לגבר ולאשה גם-יחד, על-ידי מיזוג התכונות של שני המינים.

הפרק הזה אינו כלול בהיסטוריה הנלמדת בבתי־הספר. אני חשה כי חוב לי כלפי ההיסטוריה, ואני מחזירה לה על קצה המזלג כמה נתונים על הנשים מדור העבר, שהביאו לנשים של היום מה שיש בידן עתה כ"זכות״ שאיננה מוטלת בספק (אם־כי עדיין לא בכל הארצות) – זכות־ההצבעה.

בזכות זכות־ההצבעה, שאותה השיגו הסופרז׳יסטיות באמריקה לפני כ־100 שנים, נכנסה היום למילון המילה ״מעמד״ לנשים. לפני־כן, גם המילה ״מעמד״ היתה מילת־גנאי, כמו המילה ״שיחרור״ היום.

פרק זה חשוב כדי להבין את הבוז שרוחשים גם היום לתנועה־לשיחרור־האשה. ההשוואה של מאבקי־נשים בעבר ומאבקי־נשים היום, תעזור לנו להבין כי אין נביא בעירו – ובדורו.

במיוחד חשוב לי להדגיש, כי רק בזכותן של נשות העבר הלא־רחוק, שנחשבו בדורן ״משוגעות״ (כי היו ״משוגעות־לדבר״), יש כיום אפשרות כניסה לנשים לבתי־הספר, ואף לעיתונאות. לכן, אשה היושבת היום במערכת של עיתון מודרני, ומשתמשת בעט משוחרר בזכות זכות־ההצבעה שהעניקו לה ״המשוגעות״ בעבר, כדי ללגלג על ה״שיחרור״ (שעדיין לא הושג!) היא, בעיני, כורתת במו־ידיה את הענף שעליו היא יושבת.

על שיגעונן של הנשים כולן (כולל עיתונאיות וראשי־ממשלה) כתב רק לפני כ־60 שנה רופא בשם סיר אלמות רייט, שסבר כי כל פעלתנות (״מיליטאנטיות״) בנשים, היא תוצאה של מחלת־רוח:

״כמעט 50% של הנשים השתגעו במיקצת באמצע חייהן, ולכן נטו להיסטריה – – – מוח האשה נתון לתמיד לסכנה כתוצאה מתנודות של ההתרחשויות הגופניות שלה – – – אין זה רחוק מן האמת לטעון, איפוא, כי אין נשים טובות בעולם הציבור; יש רק נשים שחיו תחת השפעתם של גברים טובים.״¹

הנתונים דלהלן שאובים בעיקר ממאמר של ג׳ויס קאולי על ההיסטוריה של הפמיניזם האמריקני (בספר ״קולות של הפמיניזם החדש״).

במאה ה־16 וה־17 נכנסו באנגליה נשים, לראשונה במדינה זו, למיקצועות. עד אז המשיכו בנות יתומות, ואלמנות, את מיקצועות אבי־המישפחה. במאה ה־17 היו כבר שלוש נשים על כל גבר בתעשיית הצמר, והן עבדו גם בחקלאות. עבודתן בחקלאות היתה גם גורם חיוני בהתיישבות האירופאית באמריקה.

ב־1792 יצא לאור סיפורה של מרי וולסטונקרפט² אשר מבחינה היסטורית משמש תחילת המאבק לזכויות הנשים. אבל תחילת התנועה היתה דווקא באמריקה. כאן היתה עזרת הנשים, כאמור, חיונית בהתיישבות. החוקה במושבות ראשונות אלה היתה במתכונת האנגלית, אבל כאן, תודות ל״חלוציות״ (כמו בישראל), ובמיוחד עקב המחסור הכללי בנשים, ניתן לאשה מעמד בעבודות ״גבריות״ שונות, ואף זכויות ומידה מסויימת של חופש, אשר לא היו לנשים באירופה. באידיאולוגיה של הדת השמרנית דאז, היה ״מעמד״ נכבד לעצם ה״עבודה״, ולכן התייחסו אל נשים עובדות ביתר כבוד. העבודה היתה קדושה, ולכן עודדו במיוחד את הנשים (בלתי־קדושות ביסודן) לעבוד. ״ככל שמרבה האשה לעבוד, היא מבלבלת את השטן, ודוחה פיתוי״ – טענו.

בתקופה ראשונה זו, גם הצביעו לפעמים, אבל בעיקר יכלו (אם רצו) להצביע, מאחר שזכות ההצבעה נתבססה על הבעלות על הרכוש (ולא על המין). אולם, אט־אט ניטלה מהן זכות האזרחות, בכוח חוקים שנחקקו במיוחד כדי למנוע מנשים את זכות־ההצבעה: בווירג׳יניה ב־1699; בניו־יורק ב־1777; במסצ׳וסטס ב־1780; בניו־המפשייר ב־1784; בניו ג׳רסי ב־1807.

באותה תקופה חזרו הנשים לעבוד בייצור הביתי, בעיקר בעבודות הטווייה והאריגה, שלאחר־מכן עברו לבתי־החרושת יחד עם הנשים, כעובדות. (דבר זה מסביר, כיצד ומדוע היו הנשים מעורבות במאבקים על חוקי העבודה הראשונים, כדי להשיג בימים ההם עשר שעות עבודה במקום שתים־עשרה ויותר, דבר שהיה אז הישג עצום!)

בכל זאת, מלחמת הנשים לזכויותיהן אינה קשורה במאבקיהן בשטח העבודה. המאבק לשיחרור קשור היה בהשגת זכויות תחוקתיות להצבעה, ולא בחוקים כלכליים.

התנועה צמחה מתוך התנועה נגד העבדות. כל אשה שלחמה לזכות־הצבעה לנשים, היתה קודם־לכן לוחמת נגד העבדות. ההסבר הוא פשוט: כשלחמו נגד העבדות, לא נתקבלו כנציגות בכנסים לביעור העבדות. חייכו כלפיהן בבוז, כשעלו לנאום על במות. תוך זמן קצר התחילו, איפוא, הנשים שנתפרסמו במאבק הכללי לשיחרור העבדות, לדבר גם על ה״שיחרור״ שלהן עצמן, כנשים.

נשים אלו מעולם לא יצאו נגד הגברים. גברים רבים אפילו לחמו ידן עימן, בשורותיהן, וביניהם שמות מפורסמים כמו פרדריק דוגלס, וויליאם לויד גריסון ו־וונדל פיליפס. הם הותקפו לא פחות מהנשים, וכונו ״אנדרוגינוסים״.

הנשים שלחמו נגד העבדות, ואחר־כך בעד זכויות לנשים, היו בדרך־כלל נשים מתקדמות. בשטחים שונים לחמו למען מה שהיה אז חדשני ומהפכני. מעולם לא לחמו (עד אז) למען שוויון בין המינים, או לחיסול בעיות של נשים. הן לחמו, אומנם, למען אהבה חופשית, אבל (כפי שזה נעשה גם אצלנו בקיבוצים) – כבעייה חברתית חדשה, לא כבעייה מיוחדת לנשים. הן לחמו באותו קו גם למען הגבלת הילודה, או למען הקלות בגירושין, אתאיזם, איגודים מיקצועיים, לסוציאליזם אוטופי, נגד גיזענות ונגד אלכוהוליזם. מאחר שהן ייצגו אז ״שיחרור״ ממוסכמות, רווחה הדיעה כי הן חסרות מוסר, וכמובן מופרעות.

ההתנגדות למוסד הנישואין רווחה בין הלוחמות, אבל רק פני שהן ראו ב״מוסד״ זה מוסד המדכא את הנשים ואינו ״מגן״ עליהן. נשים נשואות היו מפסידות אוטומטית את כל זכויותיהן. בימים ההם, אסור היה לאשה נשואה להחזיק ברכוש משלה. משכורתה היתה שייכת לבעל. גם הילדים נחשבו שלו. כדי למנוע מעצמן ירידה במעמדן, העדיפו נשים עצמאיות להישאר רווקות.

למרות כל זאת היו הידועות ביותר בין לוחמות ראשונות אלה דווקא נשים נשואות, ומאושרות בנישואיהן. הידועות ביותר: לוקרשיה מוט, אליזבת קאדי־סטאנטון, לוסי סטון, קרי צ׳פמאן קאט. המייסדות של התנועה באמריקה, גברת מוט וגב׳ סטאנטון, היו אמהות לילדים רבים.

בעליהן של נשים חזקות אלו לא היו ״נשיים״ (חלשים ולובשי־סינורים) ולא היו גם נדכאים או נדחקים הצידה על־ידי נשותיהם. הם היו, בדרך־כלל, בעלי הישגים גדולים, וכאמור, אף סייעו בהתלהבות לתמיכת עבודת הנשים, שהגדירוה כ״שליחות״. בין כל ה״בתולות הזקנות״ וה״סוטות״, רק לאשה אחת, סוזאן אנטוני (מראשי התנועה), אפשר היה לקרוא ״רווקה״.

גם היום עדיין קם הצורך ״להוכיח״ לכולם שאשה אינה בהכרח ״סוטה״ אם אינה נשואה. בחברה שהיא עדיין בלתי־סובלנית לגבי כל צורת־חיים לבד מצורת ה״נישואין״, יש להצדיק את הרווקות. באופן כזה ביקשו, גם לפני מאה שנה, לחפש את הסיבה של מאבק־הנשים בכישלון אישי כלשהו: אם אשה היא ״רווקה״, הרי לך הוכחה חותכת לכך שמשהו אצלה לא בסדר. אין להתייחס, איפוא, ברצינות אל טענותיה.

פרנסיס רייט, הראשונה שדיברה בציבור בעד זכויות, היתה סקוטית במוצאה. היא היתה אחת הקיצוניות וזכתה להשמצה רבה, אבל למרות זאת לא התעלמו מכוחה. היא יסדה מושבה, כדי להדגים אפשרות להציע לעבדים עצמאות כלכלית. אבל, מאחר שהיתה גם נגד נישואין, נתפרסמה המושבה בעיקר כמושבה נגד הנישואין, בעוד שעיקר מאבקה היה למעשה נגד עבדות הכושים.היא עצמה נישאה לאיש רק לאחר שהרתה. גם מרי וולסטונקרפט נישאה רק לאחר שהרתה בשנית.

(לאחר שהתנועה צמחה, וביקשה להסתייג ממאבקי הראשונות ל״אהבה חופשית״, היה כבר קשה. עובדה זו נכונה גם היום לגבי נשים בעלות מלחמות ודיעות קיצוניות, המוצאות דרכן אל התנועה לשיחרור האשה, מאחר שזו גם תנועה רפורמית, חברתית. מרוב פלגים ודיעות החורגות אל הפוליטיקה הטהורה, ואל שאר־ירקות, דבק בתנועה הרבה מוץ. רוב ההאשמות שמטיחים נגדה מתייחס אל המוץ הזה ולא אל התבן. קיים הבדל מהותי גדול בין תנועה של אנשים המבקשים לשנות את החברה, לבין תנועה של אנשים הרוצים לברוח ממנה. האחרונים עולים תמיד על העגלה של הראשונים, ומכבידים כמובן על כל המסע והמעש.)

לוקרשיה מוט היתה גם כוהן־דת (Minister) של העדה הקווייקרית. היא היתה בעל אינטליגנטציה בלתי־רגילה וחזון אדיר. היא תמכה במאבקי האיגודים המיקצועיים, בבית גידלה שישה ילדים ואהבה לבשל ולאפות. (״מפליא כיצד מצאה זמן לכל זה״ – כותבים עליה.)

לוקרשיה אירגנה את ״תנועת הנשים נגד העבדות״³. מאחר שלא היה להן כל ניסיון בענייני נוהל ואירגון, נאלצו הנשים למנות גבר לניהול הישיבות. היה זה כושי משכיל. על הקמת תנועה זו הותקפו הנשים על־ידי הכנסייה, כ״נשים מורדות באלוהים.״ כשעזרו לכושים להגיע לקנדה (במלבושים ובאוכל) הותקפו בכנסיות כ״הורסות הבית האמריקני, והמסורת הקדושה.״ חמש שנים לאחר הקמת ״תנועת הנשים נגד העבדות״. כשהתכנסו הנשים בפנסילווניה (בבניין שהוקדש ״לחופש ולזכויות האדם״), הוקף הבית על־ידי המון שניפץ את כל השמשות, וידה אבנים. שעתיים לאחר שעזבו הנשים את האולם, הועלה הבניין באש על־ידי ההמון. ההמון צעד לקראת ביתה של לוקרשיה מוט ועמד להתקיפו, אולם ידיד של המוט׳ים מנע את הדבר, על־ידי כך שהוביל את ההמון סחור־סחור, והרחיקו מן הבית הנכון.

ב־1840 נבחרה אשה (אבי קלי) כנציגת לוועידת־עסקים של ״התנועה האמריקנית נגד העבדות״. קבוצת הגברים בתנועה, שהיתה נגד־נשים, יצאה במחאה ויצרה לה תנועה נפרדת. משנקראה אחר־כך ועידה בינלאומית נגד העבדות, בלונדון⁴, יכלה התנועה (לאחר שיצאו ממנה המתנגדים־לנשים) לשגר גם נשים אליה. שלוש נשים⁵ (ביניהן גם לוקרשיה מוט) נתמנו לייצגם בוועד־הפועל, ושניים – לוקרשיה מוט (שוב) וכושי בשם צ׳רלס רמונד – נשלחו כצירים לוועידה בלונדון. לוקרשיה גם עמדה בראש המישלחת של תנועת הנשים נגד העבדות.

מישלחת שנייה של הקבוצה הפורשת, כולה גברים כמובן, נשלחה אף היא ללונדון. וונדל פיליפס פתח את הכנס בבקשה שכל הצירים המוזמנים יישבו. הוא ציין כי ההזמנה הונפתה לכל ידידי העבדים, ומדינת מסצ׳וסטס פירשה זאת כנשים וגברים.

אנשי־כמורה בוועידה התנגדו בכל תוקף לשבת באולם אחד עם הנשים. הם נופפו בסיפרי־תנ״ך ובאגרופים קמוצים, כשהם מטיפים מוסר ל־ Brethern ⁶, על שלא ידעו היכן מקומה הנכון של האשה. הקיצוניים ניצחו. הנשים הורשו להיות נוכחות כאורחות בלבד, והושבו מאחרי פרגוד, ביציע. מר גאריסון, הדמות הנכבדה ביותר במלחמה נגד העבדות כולה, נקבע בסדר היום כנואם הראשי. כשהגיע – טיפס ועלה במדרגות אל יציע־הנשים, וישב שם ליד לוקרשיה מוט, מאחרי הפרגוד. שם נשאר משך הוועידה כולה.

כאן, בוועידת לונדון, פגשה לוקרשיה מוט באליזבת קאדי סטאנטון, כלתו הצעירה של אחד הצירים, והן החליטו לצאת למסע־הצלב למען זכויות לנשים, כנשים. כשמונה שנים חלפו עד שהן יכלו לקרוא לעצרת שוויון־הזכויות, ב־1848, ב־ Seneca Falls.

ליום הראשון של עצרת זו הוזמנו נשים בלבד. כשהגיעו הנשים, היה הבית נעול בפניהן. פרופסור צעיר טיפס דרך אחד החלונות ופתח⁷ להן את הדלת, מבפנים. באותו רגע החליטו הנשים להכניס גם גברים לעצרת, דבר אשר הוכיח עצמו לטובתן.

ג׳יימס מוט (בעלה של הלוחמת הראשית) היה יושב־הראש. ההצהרה שהושגה בעצרת זו נחתמה על־ידי 68 נשים ו־32 גברים. התביעות: זכויות שוות בנישואין, זכויות שוות ברכוש, בשכר, בבעלות על הילדים, זכות שווה לחתום על חוזים, לתבוע ולהיתבע, להעיד בבית־המשפט – וכמובן, להצביע.

יש לציין כי מכל התביעות הללו, נראה לנשים עצמן התביעה לזכות־ההצבעה כה מרחיקת־לכת, עד כי לא רצו כלל לכלול אותה ברשימת התביעות מחשש שיפסידו⁸, בגללה את כל שאר הזכויות.

אליזבת סטאנטון שיכנעה אותן, לבסוף, לכלול גם תביעה זו בעצומה; ודווקא גבר – פרדריק דוגלאס, שתמך בגברת סטאנטון (בנאום שהפך היסטורי) – היה זה שהישרה על הנשים אומץ־לב, להתגבר על חששותיהן כדי לדרוש צדק!

תוך שנה נוסדה האגודה הלאומית לזכויות הנשים (National Woman’s Rights Association), שהתכנסה מאז בקביעות.

התנגדותם של הגברים להענקת זכות הצבעה לנשים, לבשה מימדים מאיימים. ד״ר ל.פ. ברוקס הזהיר, בספר שהוציא אז לאור, מפני סכנת מתן זכות־ההצבעה לנשים כמו מפני סכנת פצצה אטומית. הוא תיאר באריכות את כל פרטי הסכנה; כיצד נשים פרוצות תצעדנה לקלפי יחד עם נשים הגונות וטובות, וילדים נבוכים ונפחדים ישאלו את אמותיהם ההגונות כיצד זה נשים ״רעות״ הולכות יחד עימן לבחירות.

כמו־כן הזהיר הסופר מפני סכנת אובדן ה״גבריות״ של הגברים התומכים בזכות ההצבעה של הנשים, ואת הגברים מפני אובדן ה״נשיות״ של נשותיהם. הוא פירט כיצד תאבדנה הנשים הבוחרות את ״סומק התמימות״ בלחייהן, ואת ״הבעת־הפנים הנפחדת״ שהיא, ״לדעת כל גבר בר־דעת, הבעה רבת־קסם. במקומה יופיעו פרצופים נוקשים של נשים בטוחות־בעצמן, שנעלמו מהם כל החביבות והרוך, ולא יישאר אלא מבע של כוח ועוצמה.״

על האיומים הללו נוספו גם ליגלוגים שהוטחו כלפי המכנסיים, שאימצו להן כמה נשים, במקום שימלותיהם הארוכות שהכבידו על תנועתן. מכנסיים אלה נשאו את שמה של האשה שהמציאה אותם, אמיליה בלומר (Bloomer). אך בעוד האשה הלוחמת נשתכחה מלב כלוחמת בעלת העזה ומקוריות, הנה נותר ממנה רק זכר המכנסיים. כעבור כמה שנים חדלו שלוש הנשים שהופיעו במכנסיים אלה להסתובב בהם בין אנשים, מפני שנגרם להן יותר נזק מאשר תועלת (בכל זאת אומצו אז המכנסיים בין נשות האיכרים, והם הומלצו על־ידי רופאים כלבוש במקומות־מרפא).

בין הנשים שנתפרסמו באותן שנים כלוחמות, ידועה גם לוסי סטון, לא בלבד כנשיאה של האגודה למען זכות ההצבעה (1872), אלא בשל העובדה המרשימה שהעזה להשאיר לעצמה את שם־נעוריה מן הבית. כשנישאה להנרי בלאקוול, התפרסמו שניהם גם בגלל טכס־הנישואין הבלתי־שיגרתי שלהם. הם פתחו את הטכס בשבועת־אמונים פרטית, שהכינו וניסחו בעצמם, כמין השבעה בין שני שווים המתחייבים זה לזה. הניסוח היה בלשון רבים. אחרי הקראת ה״השבעה״ המשיכו בטכס־הנישואין המקובל, כשמילה “obey” (״לציית״) הושמטה ממנה כליל.

לוסי סטון היתה מופת של אישיות בעלת אומץ־לב בלתי־רגיל, אפילו לפי מונחים מודרניים. היא לא בחלה בשום עבודה פיסית. כשנתקבלה לבית־הספר שנפתח אז לנשים, עבדה למחייתה בהדחת־כלים והתגוררה בעליית־גג. מחוסר מיטה, נאלצה לישון במיטה אחת עם שתי בנותיה של בעלת־הבית. במיקצועה היתה עיתונאית והחל משנת 1872 ועד למותה היתה העורכת הראשית של ירחון־הנשים בבוסטון, כשבעלה ובתה (אליס סטון־בלאקוול) עוזרים על־ידה.

בתיאור של ק. בנט של לוסי סטון מסופר כיצד ירקו עליה כשירדה מהבמה; כיצד נזרקו ספרים על ראשה בזעם; כיצד התיזו עליה מי־קרח מצינור (דרך חלון) כשהיא מרימה את צעיפה כדי להגן על פניה, וממשיכה לנאום.

בוועידה שנועדה בכף־קוד, תחת כיפת השמיים, נתאסף המון כה עויין, עד שכל הנואמים נעלמו מן הבמה. נשארו רק שניים: לוסי סטון, וגבר בשם סטפן פוסטר. כשההמון התקרב לבמה, יעצה לוסי לפוסטר להתסלק, אבל הוא נשאר עימה עד שהקהל הגיע אליו והוא נעלם בתיגרת־הידיים. מסופר כי לוסי נשאה אז עיניה אל פני ״ענק״ בעל גוף שנשא מוט ברזל, ואמרה בשקט: ״האדון הזה ישגיח עלי!״ היא שילבה את זרועה בזרועו, ומייד הפכה אותו מאוייב למעריץ. הוא הוביל אותה משם, תוך שהיא משוחחת איתו בנחת, אל גזע־עץ, שמעליו נשאה את נאומה, כמתוכנן. לאחר שסיימה לנאום, ביקשה מן הקהל לשלם עשרים דולר דמי מעילו של פוסטר, שנקרע מעליו בשעת התיגרה.

התפלגות הנשים מן המאבק לשיחרור הכושים, אירעה כעבור 50 שנות שיתוף־פעולה, כשהגברים הכושים לא רצו להכליל את הנשים בתביעותיהם לזכות־הצבעה. הכושים טענו שהצירוף יזיק להם – ויכשיל את מאבקם.

הדבר זיעזע לחלוטין את אמונן של הנשים. כפי שהתבטאה אז אליזבת סטאנטון: ״האם לדעתכם כל הגזע האפריקני כולל גברים בלבד?״

אחרי שהושגה זכות־ההצבעה לכושים, נתפלגו הנשים. חלקן המשיכו להילחם למען הכושים (על אף סטירת־הלחי שקיבלו מהם, כנשים!) וחלקן (הקיצוניות) יצרו לעצמן ליגה נפרדת וחדלו לייצג כושים.

הגברים הכושים היו בעלי חוש מעשי. אפילו מנהיג כושי כמו פרדריק דאגלאס (הראשון שדיבר בעד זכויות לנשים) חש, בכל זאת, כי צירופן של הנשים לעצומתם יזיק לכושים. גם לאחר שהצליחו הכושים במאבקם לא ריצו את הנשים אף במתן תודה. להיפך, הם התעלמו מתרומתן. על הדגלים שנישאו בתהלוכת־הניצחון שלהם הופיעו רק שמות הגברים שלחמו למענם. לא נכללו ברשימה שמות של נשים, כמו המחברת של ״אוהל הדוד תום״ (הרייט ביצ׳ר סטו) או לוקרשיה מוט.

הנשים החליטו להעמיד במיבחן את ״תיקון מס׳ 15״, ולנסות לגשת להצבעה בהסתמך על תיקון זה. סוזן אנטוני סברה כי הניסוח פותח להכליל גם נשים. כשהן מצויידות בהעתק המיסמך התחוקתי החדש, דרשו הנשים ברוצ׳סטר (ניו־יורק) את זכותן להצביע. הפקחים בקלפי נדהמו כל־כך, עד שהירשו להן לשלשל את פתקיהן. אבל, אחר־כך נאסרו הנשים הללו כמצביעות בלתי־חוקיות. סוזן אנטוני נקנסה⁹ במאה דולר. היא סירבה לשלם את הקנס, בתקווה שאז תובא למאסר והעניין יגיע לבית־המישפט העליון. אבל השופט היה ערמומי – הוא לא אסר אותה. עד היום לא שולם הקנס.

מדינת ואיומינג (Wyoming) היתה הראשונה שהעניקה זכות־הצבעה לנשים, ב־1869. שנה אחר־כך – קולורדו ואידאהו. מדינות מערביות אלו לא שוכנעו מן הטיעונים מדינות המיזרח, שציירו את הנשים כיצורים קלי־דעת וחלושים. החלוצים במערב הכירו נשים אחרות: נושאות רובים ורוכבות על סוסים, ומנהלות חוות בכוחות עצמן.

כעבור עשרים שנה, אחרי שמדינת ויאומינג העניקה לנשים שלה זכות הצבעה, כשפנתה אל הממשלה הפדרלית וביקשה להתקבל כמדינה עצמאית, נתקלה בהתנגדות בגלל זכות־ההצבעה שהעניקה לנשים. בכל זאת לא נסוגה. היא הצהירה אז: ״מוטב שנישאר מחוץ לברית מאה שנה, ובלבד שלא נצטרף אליה בלי זכות־ההצבעה של הנשים.״

רוב המתנגדים לנשים היו אינטרסנטים שנימוקיהם היו כלכליים. הנשים לחמו באותן שנים גם באלכוהוליזם, מפני שהן טענו כי זוהי תופעה הקשורה בייאוש האופייני למישפחות העניות, הנחשלות. הן לחמו נגד תופעה זו, כפי שלוחמים היום בסמים. הן ביקשו להבריא את החברה מתופעות העוני והמצוקה, והאמינו כי האלכוהול מעניק לגברים בריחה מאחריות וממאבק בקשיי הפרנסה, וכתוצאה – המישפחות נהרסות. סוחרי האלכוהול, וענף בתי־המרזח, השתרעו גם על בתי־הבושת והבארים, שבהם שיחקו הגברים גם בקוביה.

במדינה אחר מדינה הפסידו הנשים, כשסוחרי האלכוהול מהווים רוב, בכל מחיר. בעלון שהופץ, למשל, בפורטלנד (אורגון) בין כל סוחרי־השיכר, נתבקשו כל הגברים במפורש, לגייס את 50 אלף הקולות הדרושים כדי למוטט את התומכים בנשים:

״יש 2,000 בעלי־חנויות באורגון. לכן, כל אחד מכם חייב להביא עימו 25 קולות ביום־ההצבעה. לכל אחד מכם יש פועלים, יש חנווני, בעל־איטליז, בעל־בית, בעל־מכבסה, וכן לקוחותיהם. אנו שולחים לך 25 פתקים עם הוראות הצבעה. אם תסכים להביא אתך ביום־הבחירות 25 מצביעים מודרכים (לפי הנחיותינו) נא החזר לנו תשובה מיידית. אין צורך לחתום. יש לנו המיספר של כרטיסך, ונדע מי הכותב.״

ב־1890 שוב נתאחדו הנשים תחת גג אחד, וב־1913 שוב נתפרדו, הפעם בגלל שאלת הטאקטיקה המיליטאנטית (צבאית) שהובאה מאנגליה. באנגליה נוסדה התנועה מאוחר יותר, אבל קיבלה אופי נועז יותר בזכות אמלי פנקהרסט ובנותיה.

הן כבלו עצמן לעמודים ולגדרות של בניינים ציבוריים, והמשיכו לנאום גם כשהמשטרה התירה אותן. הן טיפסו על קורות־הגג, מעל לבניין הפרלמנט באנגליהף ושכבו שם שעות, כדי להגיב משם ולהתערב בקריאות־ביניים. מאות נאסרו וגם שם, בבית־הסוהר, המשיכו בשביתות־רעב, ומשהוכרחו לאכול, לחמו בסוהרים.

שתי נשים אמריקניות, שהיו באנגליה ולקחו שם חלק במאבקים, ואף הושמו במעצר, חזרו לאמריקה ורצו להנהיג בה שיטות שמרניות פחות וקיצוניות יותר. אחת מהן, גב׳ אליס פול, אירגנה תהלוכה של 8,000 נשים בוושינגטון. כשהגיעו לבית הלבן, נעצרו על־ידי המון עויין. גברים ירקו על הנשים, סטרו על פניהן, המעידו אותן, חרכו את ידיהן בסיגריות לוחשות, וקיללו אותן בגסות. (אחר־כך תבעו הנשים את ועדת־החקירה מן הממשלה, וכתוצאה מכך פוטר ראש־המישטרה.)

גב׳ פול המליצה על מיתקפה מאוחדת על כל צירי הקונגרס, ובמיוחד על המיפלגה שבשילטון, בגלל מניעת זכות־ההצבעה. עד אז לחמו הנשים בכל מדינה לחוד. ב־1913 הוצאה גב׳ פול מן התנועה, ויצרה תנועה משלה¹⁰ (1916) לפי הרוח המיליטאנטית של התנועה באנגליה. ב־1917 כדי לקבל תוצאה מפניותיהן לנשיא ווילסון, שדחה אז את כל פניותיהן ונציגותיהן שוב ושוב – אירגנו נשים אלו תהלוכת־דגלים בלתי־פוסקת סביב הבית הלבן. התהלוכה נמשכה יום אחר יום, עד שלבסוף קרע ההמון את דיגליהן, והמישטרה אסרה את הנשים שסירבו לשלם קנס. מאות נשים הושלכו לבתי־הסוהר.

ההיסטוריה של מיפלגה זו מספרת על האכזריות שבה הושלכו לכלא: עיקמו את ידיהן מעל לראשיהן, השליכו גופותיהן אל מיסעדי הברזל של ספסלים, שברו מיטות בכוח הגוף שהושלך עליהן, הטיחו בקיר, גררו כשקים והושלכו כשראשיהן נחבטים במיטות־ברזל. את אחת משתי המנהיגות, לוסי ברנס, קשרו אל דלת התא כשמרפקיה קשורים מעל לראשה. המנהיגה השנייה, אליס פול, שבתה שביתת־רעב 22 יום. שלחו לה רופא לבדוק את שפיותה, והוא קבע כי רוחה כרוח העלמה מאורליאנס (ז׳אן ד׳ארק): ״היא תמות, ולא תיכנע!״

גם אחרי ששוחררו הנשים מן הכלא נמשכו תהלוכותיהן, שוב ושוב. באחד המיקרים, כשראש הממשלה שהה באנגליה, התקינה אליס פול מין לפיד־אש בתוך כלי־חרס, והעמידה את המיתקן לפני הבית הלבן. בכל פעם שהזכיר הנשיא בנאומו באנגליה את המילה ״חופש״, שרפו הנשים באמריקה העתק מנאומו לפני הבית הלבן. כשהגיעו שמועות על כך אל הנשיא הנבוך, מיהר להבריק לשני הסנטורים (שקולותיהם הכריעו את הכף קודם־לכן לרעת הנשים), וביקש מהם לתמוך בנשים בהצבעה החוזרת. בפברואר 1919, שוב נערכה הצבעה ושוב נחלו הנשים מפלה על חודו של קול אחד. ביוני – הצליחו.

במשך כל התקופה הזו, כשבע שנים, המשיכו גם הנשים בתנועתן היותר שמרנית, המתונה, להילחם. תנועתן מנתה שני מיליון נשים, לעומת 50 אלף של הקבוצה המיליטאנטית. אבל, האמת חייבת להיאמר: אילמלא הדחיפה הסופית של הקבוצה המיליטאנטית בראשותה של אליס פול, מי יודע אם היו כפפות־המשי של התנועה היותר ותיקה משיגות את זכות־ההצעה.

מאחר שהעולם הוא עולם־של־גברים, ברור מדוע כל מאבק של נשים בעולם זה מתפרש כמלחמה נגד גברים. כאשר הנשים נלחמו בתופעות של אלכוהוליזם או עבדות, הרי היו אלה תופעות מעולם הגברים. נשים לא נכנסו למיסבאות, ולא ניהלו את האחוזות שהעבידו את העבדים. הזכרתי לעיל, כי מלחמתן של הנשים לא היתה נגד הנישואין, אלא נגד חוקי הנישואין שהפכו אותן לקניין. אפילו באנגליה התרבותית והאלגנטית, בעלת מסורת הג׳נטלמניות, היתה האשה, עד לפני כמאה שנה, רכוש אביה, ואחרי נישואיה – רכוש בעלה. הבעל היה רשאי אפילו למכור את אשתו בשוק. ואמנם, בשוק הבהמות נמכרו באנגליה, ב־1875, כ־20 נשים.

חשוב מאד להסיק מפרק ההיסטוריה, כי נשים הפכו לוחמות נגד גברים, רק במידה שהגברים היו אלה שסירבו להעניק להן את הזכויות. הראיתי כי אינטרסים כלכליים הפכו את הגברים אוייבי הנשים, ולא את הנשים אוייבות הגברים.

הלוחמות הראשונות דרשו לעצמן זכויות, על־סמך הטענה הפשוטה שגם הן יצורי־אנוש. לכן, הוחלפו אחר־כך מילים בחוקה, ונעשו ״תיקונים״ מ״גבר״ ל״אנוש״¹. בתביעתן זו, להיכלל במישפחת האנוש, נתמכו הנשים על־ידי גברים שונים במהלך דרכן. גם בארץ נתמכו הנשים בגברים רבים, ביניהם בן־גוריון, מאיר יערי, יצחק בן־אהרון, וודאי מצויים רבים אחרים, כולל שופטים רבים השומרים על עילום־שמם, וכן דתיים רבים.

גם באנגליה היה זה גבר, ג׳ון סטיוארט מיל, שהגיש ב־1866 את העצומה להכרת מאבקן של הנשים לזכויות פוליטיות. שנה לאחר־מכן, היה זה הוא שביקש להחליף את המילה ״גבר״ במילה ״אנוש״, בזכויות־היסוד של בריטניה.

הנשים שנתפלגו אחר־כך בדרכי מאבקיהן, נתפלגו גם מבחינת המניפסט. אלו טענו שרצונן בזכויות שוות לגברים, מפני שהן יצורי־אנוש; ואלו טענו כי רצונן בזכויות, כדי להציל את העולם הרע מן הגברים הרעים.

ההיסטוריה מראה כי הזכויות שניתנו לנשים נלקחו (בעבר) בחזרה. לכן, יש להיזהר מלנוח על זרי־הניצחון. חייבים להמשיך להיאבק, כדי להשלים מה שהתחילו הלוחמות הראשונות.

במדינות אמריקניות נלקחה בחזרה זכות האזרחות. גם באנגליה ובמדינות אחרות, לאחר שחדרו נשים לעורף בשעות גורליות לאומה, בעיקר בתקופת מלחמת־העולם הראשונה (כשנשים חדרו לכל מקום והקימו חילות־עזר לנשים, צוותים רפואיים, יצאו לקווי־החזית כדי לטפל בפצועים והוכיחו כוח־סבל והעזה, כושר אירגון ומרץ בלתי־נדלה), הן הוחזרו לבתיהן, כשהגברים חזרו.

שיחרור זה טוב!

אנו, בישראל, השגנו זכויות בחוקי הכנסת, אך הראיתי כבר לעיל כיצד ניתנים חוקים אלה לפרשנות, לשם חסימת הקידמה של הנשים. הראיתי כיצד סעיף אחד קטן בחוק, המעניק כביכול שוויון כללי, נוטל אותו בחזרה כשהוא מעביר לידי הרבנות את החזקה על כל העניינים האישיים. הצבעתי על כך שדיני האישות של ההלכה מיושנים ומשוועים־לשינויים, במיוחד בכל הנוגע לאשה, מפני שהאשה – ולא הגבר – היא המופלית־לרעה על־ידי הדת.

הראיתי גם כיצד השיבה אל הדת, שהיא תופעת־לוואי בכל המלחמות (המפגישות את האדם עם המוות), מחזקת היום בישראל את השפעת המסורת (המתבטאת ב״חינוך המיני״ לצניעות). החזרה אל הדת ואל הילודה מחזירה, כמובן, את הנשים אל הבית. המציאות הישראלית עדיין לא הכשירה עצמה לקלוט אמהות עובדות, והשיבה אל הבית מוסיפה להערים קשיים אובייקטיוויים ותיסכולים בחיפוש המשמעות, באופן בילעדי לגבי כל הנשים בישראל.

אין לחזור לאחור. להיפך, יש לסלול כבישים רבים יותר. יש לשנות את מדיניות בת־היענה של הנשים, כדי שתראינה כי עליהן להילחם בנגע במקום שבו הוא קיים, מבלי לחשוש מפני מאבק של ממש. כאמור, אין כל הצדקה אחרת למלחמה של נשים בנפרד משאר האנושות, אלא כדי להחזירן למחנה של האנושות כשוות־בין־שווים. על הנשים לראות כי בכל העולם הן ככת נפרדת שאי־אפשר לבטל את נחיתותה ללא מאמץ משותף. כל אשה בעולם, כשייכת לכת שנחיתותה בינלאומית, אינה נגאלת מן הנחיתות על־ידי הצלחה אישית או נישואין מאושרים. אי־השוויון שלה פוגע בה, כפי שהראיתי לעיל, וסוגר סביבה בחגורת חנק, שבמוקדם או במאוחר שמה לאל את כל הישגיה האישיים.

הרגעתי, אני מקווה, בספר זה, את שני המינים גם־יחד מפני החשש המוטעה כי ה״שיחרור״ הוא דבר רע. פרק ההיסטוריה מדגיש כי הנשים שלחמו לזכויותיהן היו דווקא עדינות (״נשיות״!) ורגישות לכל סוגי העוול. הן גם השגימו עצמן בחייהן הפרטיים כאוהבות, כאהובות וכאמהות. כולן היו בריאות, וכולן הוכיחו שדווקא מה שקרוי בפינו ״גברי״ הוא מה שיש גם לנשים (כחומר־היסוד של ה״אנוש״) כשהן מתפקדות במלוא הכישורים, ומצליחות לעבור את ה״חסימה״: חיוניות, ואומץ־לב. אשה שיש לה שני אלה, יש לה גם היגיון בריא. היגיון בריא איננו מאפשר שום אי־צדק, שום עיוותי־חשיבה.

אינני מתכוונת לנשים הקשוחות שעברו את החסימה, ונעשו מנהלות קשוחות, או מיני רס״ריות. אלו מפרשות את ה״גבריות״ כהיעדר מוחלט של רגש, ועל־כן הן מחקות מה שנראה לי פסול גם אצל הגבר. אינני מתכוונת גם לנשים החצי־משוחררות, שרגל אחת שלהן ב״מיקצוע״ והרגל השנייה ב״מיטבח״. אני מתכוונת לנשים משוחררות לחלוטין, המגשימות עצמן בשלמות והמבינות כי יש לשנות את החשיבה הגברים העומדת מאחרי חסימת הנשים. נשים אלה, כפי שהוכחתי, אינן קשוחות, אלא בעלות רוח נחושה – והבדל מהותי בין השניים.

אין אפשרות להקנות רוח נחושה מבחוץ. אין גם אפשרות רבת־סיכויים לשנות את רוחן של דור האמהות של היום. אבל אנחנו יכולים למנוע מן הבנות שבירת־רוח לעתיד. ״אב המחמיר בחינוך ילדיו עלול, למשל, לגרום לחוסר עצמאות בבתו, והתגובה שמגיבה הבת על דרך־חינוך זו מתבטאת בכך, שהיא מחכה את ילדיה שלה בדרך העושה אותם נוורוטיים.״² ״אב־מחמיר״ עומד גם היום (כפי שהסברתי בפרקים לעיל) מאחרי החשיבה הפטריארכלית של הדת שלנו, והחינוף שלנו בבית־הספר, ובבית.

עוד לפני שידענו על ה״מחדל״ הצבאי, בעצם ימי מלחמת יום־הכיפורים, פקדה אותי תחושת התיסכול. כאשה, היה לי תיסכול שלא היה לשום גבר. אחר כך נוכחתי שלא הייתי יחידה. אם נשים מהתנועה־לשיחרור־האשה עמדו מאחרי שולמית אלוני כדי להביאה לכנסת, היה זה משום שהמלחמה חידדה בהן את הצורך לייצג את תיסכול־חייהן בכנסת, כדי להביא לשינויים.

בשעת־חירום, מטפל הגוף הלאומי (כמו הגוף של היחיד) בדברים על־פי סדר־עדיפות של הגנת־החיים. משום כך יכולים יחידים ופלוגות שלמות, בעורף או בחזית, להילחם בלי שינה ולתפקד ללא מזון. סולם הצרכים משתנה. הצרכים ה״בסיסיים״־לכאורה כמו אוכל, מין, שינה – הופכים פחות בסיסיים, כדי להשיג את האוויר לנשימה, שרק הוא נשאר צורך סגולי.

בשעת־חירום מבקש כל פרט להתלכד עם הגוף הלוחם. אין לפרש זאת כצורך לאומי שמתעורר, אלא כצורך גופני הנובע מתחושת ההשתייכות האנושית של כל חלקיק־אטום אל עצמו. כל פרט עוזר בכך לקיומו כפרט. נכון הוא שהתיפעול של הגוף ותחושת־המשימה גם הם, כשלעצמם, עוזרים להתגבר על פחד המלחמה, אבל זוהי תופעת־לוואי. אני מדגישה את הכרח ההשתתפות האקטיבית במלחמה כצורך חיים של האורגניזם. ה״אורגניזם״ של האדם רחב יותר מהתחום הפיסיקלי של גופו. האדם איננו אדם, בלי להכליל את האורגניזם הסובב. החברה היא המולקולה, והאדם הוא האטום.

ציבור הנשים נשאר במלחמה בבית. כנשים, הן יכלו רק לדאוג. תיפקודן של הנשים בימי־שלום איננו משתנה בימי־מלחמה. אדרבה, הפונקציה הריקה שלהן מתרוקנת עוד יותר כשגיבורי המחזה המפעילים אותן (הבעל או הבנים) מתגייסים. אין דורש לתפקידיהן או ל״כישוריהן״. ואינני מדברת על נשים שיש להן תינוקות. אני מדברת על רוב־רובן של הנשים. אפשר לתת לנשים חולות לסרוג כובעי־גרב, אבל לא לנשים המסוגלות לנהוג טנק (או לפחות מכונית). אמהות לתינוקות יכולות לסרוג או לאפות עוגות. מה שקרה בקרב הנשים במלחמה היה לתופעה ישראלית מובהקת: כולן אפו־עוגות וסרגו־כובעים ושלחו־שי־לחייל. אלה שסרגו, לא חשו בתיסכול. חשו אותו אלו שרצו להיות שותפות למאמץ בדרכים יותר ״גבריות״ ולא היתה להן כתובת או – אם היתה כתובת – לא נתקבלו.

מאות אוטובוסים הושבתו כשנהגים גוייסו למילואים. לא היו נשים כדי לנהוג אוטובוסים? או אולי הנשים אינן מסוגלות? אלא שאי־אפשר לדחות נשים ממיקצוע גברי בעיתות־שלום (מפני שאין הוא ״נשיי״) ולדרוש שתישמרנה במאגר הלאומי, כעתודת־חירום המוכנה להתייצבות לשריקת משרוקית. עניין החלוקה לתפקידים גבריים או נשיים מתנקם בחברה בימי־חירום. לכן יכולה שעת־מלחמה לשמש מיבחן של שינויים ערכיים – אם לא למען הנשים, הרי למען האומה. נשים החודרות לתא של נהג אוטובוס בעת מלחמה, יש להן סיכוי סביר להתקבל למיקצוע לצמיתות; ויש גם למיקצוע סיכוי לחדול מלהיחשב כגברי.

במלחמת יום־הכיפורים בלטו נשים בכל תפקידי הסעד בעורף, במידה שנמצא להן מקום. אבל הן בלטו עד־כדי־כך שבכמה מירפאות ובתי־חולים תלו פתקים שאין עוד צורך בנשים. הנשים הפכו מיטרד בעודף הרצון־הטוב, שלא היה לו איפה להיקלט. גם לחיילים כבר לא היה צורך בעוגות – אך הנשים המשיכו לאפות.

לעומת זאת, לא היו נשים בתפקידי־ניהול, או בתפקידי־בורג שמילאו הגברים לפני המלחמה. שיחררו גבר ממילואים כדי לא לשתק בית־חרושת לגופיות, מפני שרק הוא ידע להפעיל את הכפתורים. לא היו נשים לתפקיד זה.

אין נשים בהג״א – והרי זה תפקיד ל״חלשים״. אבל – לגברים חלשים. אין כמעט נשים בניהול בתי־חרושת. אין נשים לניהול סופרמרקטים או לניהול הפיקוח על חלוקת המיצרכים. אין נשים בהנהלת מל״ח – המטה לשעת־חירום. בבעיות הקשורות בחלוקת מזון מטפלים גברים, שאינם יודעים לכלול אבקת־חלב ברשימת המזון החיוני. מפני שאינם יודעים מניין בא היום החלב לתינוק.

אין כמעט עיתונאיות לשעת־חירום. אין כמעט נשים הכותבות על צבא או על פוליטיקה. ודאי שאין עיתונאיות בקו־החזית (להוציא אחת או שתיים) מפני שאין נשים בחזית בכלל. מאותה סיבה, אין כמעט נשים בצוות צלמים, או שדרים, בקווי־החזית. רוב העיתונאיות כותבות בעת מלחמה קינות, או ״יומנים״ מהבית. לא דיווח על קרבות.

לפי הסטטיסטיקה, כ־380 אלף נשים (מבין 700 האלף שאינן עובדות מחוץ לבית) אינן מטופלות בילדים. מתוך מיספר זה, רק תשעת אלפים איש – נשים וגברים כאחת – נרתמו על־ידי המרכז להתנדבות בשכר, שהופעל בזמן המלחמה.

המיסגרת כולה צלעה. גם עצם הצורך לקרוא להתנדבות־בשכר, הוא עיוות שהוא תולדה הכרחית במדיניות המשתיתה את החינוך על תחרויות וציונים. ההתנדבות, והאחריות הקולקטיבית, מתים וכלים בחינוך לתחרות אישית. לכן נאלצה ישראל ״לנדב״ את האזרחים בכוח. אתה תורם משהו, אבל מורידים לך אוטומטית את ה״תרומה״ מן המשכורת, גם אם אינך מסכים. בשעת מלחמה משלמים לך שכר (אומנם קטן) כדי שתרצה להתנדב, וכדי שההתנדבות תישא אופי רציני. כל זה, במקום שההתנדבות תהיה התנדבות של ממש, או שהגיוס יהיה גיוס של ממש.

אינני רוצה להאריך בבעיות הכלליות הנ״ל שהשתקפו גם בעורף, כחלק מה״מחדל״. עיקר הדגש כאן הוא על מחדל מסויים בעורף, שאותו אני רואה כתוצאה מעיוות חלוקת־התפקידים המנחה אותנו בעיתות־שלום, ומתנקם בנו בימי־מלחמה.

הנשים במלחמה התעוררו להבין כי החברה אינה רוצה בהן מחוץ לבית – גם בתפקידי עזרה. נשים שלא היו קודם־לכן חברות באירגון נשיי מובהק – לא יכלו להיקלט במאמץ המלחמה. אשה בחיפה שהציעה עצמה עם מכונית ״סטיישן״ פרטית במחלבת ״תנובה״ (שנזדקקה למובילי חלב), נענתה על־ידי פקיד: ״גבירתי, אנחנו לא צריכים נשים.״ נשים נעזרו בפרוטקציה, לראשונה בהיסטוריה, כדי לזכות בעבודה ״בהתנדבות״. בפרוטקציה השתחלו לאיזה מיפעל קטן כדי לארוז כפפות־גומי. כמעט מזל ״נתמזל״ להן לעזור בהדחת כלים באיזה מיזנון נידח שנשאר פתוח על אף שלא היו בו קונים.

נשים שלא היה להן תפקיש של ממש, הישלו עצמן במעשים תפלים, שוליים, שהן עושות משהו חשוב. אירגוני נשים, ונשים בוועד־למען־החייל אירגנו, כדרכן בימים רגילים, מכירות של דברי אמנות וסתם פריטים. אירגנו תצוגות, באזארים, אולמות, קריינים, קהל, ומכירה – והכסף זרם לכל מיני קופות. נשים אירגנו מישלוח מתנות וחבילות־שי, אספו טרנזיסטורים, עד כי נדמה היה שנטלו על עצמן את אפסנאות צה״ל. בתקופה של גיוס מילוות־חובה ממשלתיים לקניית נשק, העסיק עצמו את הוועד־למען־החייל באיסוף כספים, שהיו צריכים להיות מוזרמים לביטחון. גם עובדה זו, וגם קיומם של ועדי הנשים הוכיחו, בעת המלחמה, איזה ביזבוז של כוחות, איזה חוסר יעילות, וכפילות, ושגיאות מוסריות, כרוכים בתיסכול של נשים שאין מנקזים את מאמציהן באופן רציני.

אי־שיתופן בעולם הרציני, של הגברים, הבליט את חוסר־המשמעות של חייהן, במיוחד בשעת־החירום. התפקיד היחידי שהחברה הותירה להן – תפקיד האימהות – לבש, על כן, מימדים חולניים. חל בה איבוד של היכולת להבדיל בין עיקר לתפל. החברה בשעת־החירום לא העסיקה את הנשים אפילו בתפקידי־אימהות (כמו ניהול בתי־חולים או בתי־ספר, או שאר ״תפקידי נשים״ כמו תפקידי מזכירות שאף הם עברו במידה רבה לידי גברים שלא גוייסו לצבא).

הריקנות של האמהות הפכה את דאגתן למגוסיים למישרה מלאה. הנשים הממתינות, כסובלות, כאבלות, הפכו מיתוס לאומי.

המלחמה אומנם העירה נשים מתרדמתן, כדי להבין שמדינה יכולה וחייבת להתחזק, רק במידה שהן משתפות פעולה במלחמת העורף; אבל היא גם העירה נשים, אפילו בקיבוץ (שהיו כבר סוללות־כבישים בעולם הגברים), כדי לראות דווקא באידיאל האשה־בבית, ובאימהות, את הייעוד העליון האישי והלאומי שלהן. שתי התופעות הנ״ל (אם־כי הלכו יד־ביד עם מורכבות התיסכול של האשה במלחמה) חייבות להבריא זו את זו על־ידי שיחרור שני המינים מאימת הבערות. אימת המלחמה מחזירה אנשים אל אמונות־תפלות מזה, אל הפיריון מזה.

במיוחד בתקופת המחלמה, גברה בי ההתקוממות נגד התפקיד הפאסיבי שהחברה כפתה גם עלי, כאשה. המלחמה הוכיחה לי עד כמה יכולה מחלת־החסימה להפוך לנוורוזה וחרדה.

מיותר להיכנס לוויכוח אם אשה מסוגלת, או לא, להטיס מטוס. רחוקים מאד אנו מניצול המינימום של כישוריה אפילו בעורף; ואפילו בייצורו של המטוס. אין אנו יכולים להרשות לעצמנו להימצא בשלב הראשוני של הוויכוח התיאורטי והעקר, אם האשה מוכשרת כגבר – או לאו. מכל מקום, עובדה היא שהנשים מסוגלות להרבה יותר מכפי שהן עושות היום. יש להתחיל לעזור להן.

אין מקום בתקופה המודרנית, ובמיוחד לאור הצרכים בישראל, לגדל שוב ושוב דורות של אמהות שאין להן מה לומר אלא ״ראו עד כמה אנחנו דומות לשמש ולאדמה, אם־כל־חי״! אמהות שהן רק־אמהות אינן אלא אמהות חלשות, ולכן אינן מסוגלות לגדל בנים חזקים ועצמאיים. ואם איננו דואגים לאמהות, עלינו לדאוג, למען השם, לפחות לבנים!

בימי מלחמת יום־הכיפורים, כשישבתי או התרוצצתי, בתחושה של יתמות, בעולם לוחם שלא רצה את שירותי – נזהרתי מליפול בפח של קדחת־הסריגה או בפח האימהות האלוהית. אמרו לי אנשים חכמים: ״מה את רוצה, שנשים תצאנה למלחמה?״ לא היה לי סיכוי, אילו הייתי עונה על שאלה זו בתשובה שעמדה לי על קצה הלשון – ״למה לא?״

בעולם של 1975 אולי מזדעזעים עדיין מן העובדה שנשים תימצאנה בחזית, מפני שבעולם ה״מודרני״ הזה עדיין סבורים שהנשים הנמצאות בחזית – חזקה עליהן שתיאנסנה. חזקה על החזית שתקלקל את הבנות – ועל הבנות, שתקלקלנה את החזית.

היום עדיין נראית לחימת־הנשים אבסורד, וההצעה לשחרר נשים כדי לא ללכלך אותן במלחמה או בפוליטיקה, נדמית כפגיעה בציפור־הנפש שלנו. אבל זה, רק מפני שציפור־הנפש היא עדיין ״אמי זיכרונה־לברכה״, או – ״יונתי־בחגווי־הסלע״, ״מקוטרת מור ולבונה״. מכל אלה הרכבנו את בנותינו.

מרוב דאגה לבנותינו – הפכנו אותן לבובות, והעמסנו על כתפי נערינו את הדאגה הכפולה – לחייהם ולחיי בובותיהם. אינני מייחלת למלחמה הבאה, אבל אם תבוא – אינני רוצה ששום בן או בעל יפול במקומי. אני רוצה שוויון־זכויות מלא.