רפאל אלויסיוס לאפרטי הוא סופר אמריקני שנולד ב־1914, והתחיל לעסוק בכתיבה רק בגיל 46, לאחר שעסק שנים ארוכות בתחום החשמל והאלקטרוניקה. מאז תחילת שנות ה־60 פרסם למעלה ממאה סיפורים, ועד מהרה התפרסם בזכות סגנונו המעולה ורבגוניות נושאיו. הוא ביסס לעצמו מעמד כאחד מעמודי התווך של ה'גל החדש' במד"ב האמריקני, יחד עם סמואל דלייני, רוג'ר זילזני והרלן אליסון. בשנת 1973 זכה בפרס 'הוגו' עבור סיפורו 'סכר אייראמה'. הסיפור שלפנינו נכתב ב־1964.

* * *

ציור: מייקל פרסלי

הכלבלב השמח יתר על המידה התקרב אליו, מקפץ – מספר יללות היסטריות ונענועי זנב אשר היו שובים את ליבו של כל אדם. הציפיה הנסערת והאהבה האמיתית שקרנו מעיניו ואפו הצמרירי והמרטט, היו מחזה מרנין עין. כל אדם אוהב כלבלב שכזה.

וג’ורג' גְנֶבְנִי בעט בדבר הזה במגפו גבוה מעלה, בעצמה רבה. הצליל שנשמע מהיצור החבוט, שכמעט והתרסק בפגעו בקיר, היה יללה קורעת לב שהיתה ממיסה לב אבן. גנבני תיעב עצמו. “פחות מעשרה מטרים! היה עלי להעיפו לפחות לשנים־עשר. אני אהרוג את הכלב השוטה ומוצץ הדם הזה. דבר לא מתרחש כיאות היום.”

לא היה זה כלבלב אמיתי. הוא היה משובח מכלכלב אמיתי. יש דבר־מה מלאכותי בשמחה ובתלות של כלבלב אמיתי, כמו גם ביללות הכאב שלו. אך תגובותיו של זה נראו אמיתיות לגמרי. הוא נוצר בידי אומן, ואכן היה בנוי היטב. הוא היה מסוגל לבצע את אותן פעולות על־פיהן תוכנת, שוב ושוב.

זקנה נכה התקרבה מתנודדת, משותקת למחצה. בפניה עוד ניכר יופי מימים עברו, וצחות־מה, שכאב לא יעלימם.

“בוקר טוב לך, אישי הטוב,” היא אמרה לגנבני. והוא בעט בקביה ממנה והלאה.

“אני בטוחה כי היתה זו תאונה, אדוני,” היא התנשמה בכבדות בעודה מתנודדת, כמעט נופלת. “התואיל בטובך להגיש לי אותם שוב? איני מסוגלת לעמוד על רגלי בלעדיהם.” גנבני הלם בה בעוצמה רבה באגרופו. לאחר מכן קפץ על גופה, ושוב. הוא סיים בקפיצה גבוהה על בטנה, משאירה מתפתלת על המידרכה. גנבני שוב תיעב את עצמו. “דבר לא צולח בידי היום. אני לא יודע מה קורה לי הבוקר.”

היתה זו גברת אמיתית. אנו מפחדים מאוהבי־כלבים אך אין אנו מפחדים מאוהבי־אנשים. הם הרי כה מעטים… כך שהגברת לא היתה מלאכותית. היא היתה בשר־ודם ושניהם מסוג משובח. מכל מקום היא לא היתה נכה או זקנה. היא היתה אתלטית מצטיינת ושימשה במופעי אקרובטיקה לפני שהגיעה לתפקידה הנוכחי. כמו־כן היא היתה גם שחקנית מוכשרת ושיחקה את תפקיד הזקנה באופן משכנע.

גנבני הלך לעבודתו בבניין ‘מכון קורטין’ שהיה ידוע כמחסן החלב. “תני לי את חפצי, קרפדה.” רטן לעברה של האסיסטנטית הצעירה והנאה. “…אני רואה שהעכברושים ביקרו שוב בשערך. האם את מעוותת מלידה או שאת יוצרת את המראה הזה בכונה? את יודעת, יש נקודה שמעבר לה, הכיעור כבר לא מושך תשומת־לב.” העלמה הצעירה החלה לבכות, אך לא באופן משכנע ביותר. היא פנתה להביא את חפציו של גנבני. אך היא הביאה רק חלק מהם, וגם אלה לא היו כולם אותם חפצים שרצה.

“ג’ורג' קשישא אינו כשורה הבוקר,” אמר תת־דוקטור קוֹטְרֵל.

“אני יודע,” אמר תת־דוקטור דֶווֹן. “נצטרך לחשוב על דבר מה שיהפכו לזוֹעם היום. איננו יכולים להרשות לעצמנו שיהיה נינוח כל־כך.”

לא ניתן היה לייצר את הפאראנֶקְסוּס באופן מלאכותי. חומרים רבים נוסו וכולם הוכחו כבלתי מספקים. אבל החומר היה דרוש לפעולתם של המתוכנתים. היה עליו להיות זה האמיתי, והיתה רק דרך אחת להפיקו, ובהספקה סדירה. בתחילה הם ניסו לפשטו על־ידי שימוש בקורטין ובאדרנלין שבו. יותר מאחר הם השתמשו בתריסר מרכיבים נוספים, לאחר מכן במאה. לבסוף היה עליהם לקבלו כמות שהוא: מורכב מדי לחיקוי, חשוב מדי והכרחי למתוכנתים מכדי להזניחו, ויקר מדי במצבו היעיל ביותר, מכדי להפיקו. ממידגמים מקריים ניתן היה להפיקו רק מבני אדם, ורק מסוג מסויים של בני אדם הוא הופק במצב היעיל ביותר. הדבר היה מסובך עד מאוד, אך במֶכון הם כינוהו – ‘שמן הכלב.’

פַארַאדַאצֶ’ה היתה המצאה קטנה וחביבה. נקבה ממין שנקרא פעם ‘הומו קוֹנְבֶנְטוּס’ או ‘רובוט’ ואילו כיום ידוע כ־’אדם המתוכנת'. היתה לה רגישות לקול, רמז לפיתוח יחודיות. היתה יכולת גידול, וחן של מכונה ואדם כאחד. היא היתה מסוגלת לעבודות עדינות ובעלות השראה. היא היתה אחת מאלה שזיק שאר־הרוח לא בוזבז עליהם. הם טרחו תמיד לשלב את המרכיבים הטובים ביותר מבין השניים. “האדם המתוכנת” היה במובנים רבים נעלה על ‘בני הבריאה’ או ‘בני האנוש’. האיזון הריגשי שלהם היה משובח. חריצותם, יכולת ההסתגלות שלהם, יכולת הצבירה והזיכרון, וכושר השיפוט הנרחב שלהם שהתבסס על זכרון זה, עלו בהרבה על בני אנוש.

אך היה דבר אחד, שאפילו המוצלחים ביותר מקרב המתוכנתים חסרו אותו, דבר המצוי אף בקרב הנחותים שבבני האדם. היה זה דבר שקשה מאוד לכנותו בשם. היה זה מעט מההתעלות; אך המתוכנתים היו מעולים מאוד. היה בזה משהו מהיצירתיות; למרות שהמתוכנתים היו יצירתיים לבטח יותר מבני אנוש. היתה זו ניצולת המיקריות; המתוכנתים היו מסוגלים לעשות זאת בכישרון רב יותר, אם כי לעיתים בפחות יעילות, מאשר בני אדם. היתה זו הפריצה אל מחוץ למסגרת העבודה, ההתפרצות המקרית של הכוח או התבונה, השליטה המוחלטת בעיתוי הרגע, היה זה הדבר שיצר את ההבדל.

היו אלה המתוכנתים עצמם שחשפו את הדבר, משום שהם היו מודעים יותר להבדל. היו אלה הטכנאים שבנו את המערכת. זה לא עלה לבני אדם דבר, אך זה תרם למתוכנתים רבות לאישיותם. על רבים היתה ההשפעה מזערית. אך על מספר זעום מתוכם השפיע הדבר להעלתם לדרגת גאונות. ורבים מתוכם שמעולם לא היו מגיעים לגאונות, הפכו למומחים ברמה שלא נראתה לפני כן, הכל בזכות התוספת האנושית המיוחדת. זה היה כמו להכליא שני גזעים, למרות שלעולם לא תיתכן הכלאה בין מינים כה שונים, שאחד מהם נעדר יכולת לשמור על המשכיות. תרכובת האדרנלין גרמה לעיתים לשנויים מפליגים במתוכנתים.

המקורות הקבועים העיקריים לחומר היו כה מעטים, ולכל אחד מהם סימן היכר משלו. לרוב חש המתוכנת קרבה ולעיתים אף הזדהות עם בן האנוש התורם. ופאראדאצ’ה חשה בקרבה זו בכל עצמתה.

“אני רוצה אבא,” היא קראה. היתה זו בדיחה רגילה בקרב המתוכנתים. “אני רוצה זאת כבתו של התורם שלי. מעולם לא האמנתי בזאת לפני־כן. חשבתי שזה רק אחד מאותם דברים הנשארים בגדר שמועות. התורמים הם קבוצה שאנשיה עלולים להפוך לאלימים מאוד אם אחד מאיתנו ישאל לזהותם בגלל תירוץ שכזה. אך אני סקרנית. מי מהם היה זה?”

התשובה נאמרה לה.

“הו, לא! רק לא הוא! כמה משונה. הזהו שאר־בשרי? אך מעולם לא הרגשתי כה נפלא. מעולם לא הייתי מסוגלת לעבוד כה טוב.”

עבודתו של ג’ורג' היתה עבודה מכאנית. אילו היה זה מצב רגיל, היתה עבודה זו שגיאה מראשיתה, משום שלג’ורג' היתה פחות גישה טכנית מלכל אדם אחר עלי אדמות. לג’ורג' היתה גישה מעטה מאוד לכל שטח אחר בעולם. עד שנתגלה כשרונו האמיתי והיחיד.

הוא היה גבר לא יפה וחסר יחוד, וחי בעוני. הרבה דובר על הפיצוי לכיעור – זה של הגוף וזה של הדלוּת. נהוג להניח שאישיות מבריקה עתידה להתפתח ולזהור מתוך בעיות אלו. הכל שקרים! הכל שקרים! לעיתים נדירות בלבד מתאפשרים דברים אלה. לאנשים רגילים זה לא קורה כלל. כשאדם הוא מכוער, מגושם ואביון בעת ובעונה אחת, גורם לו לבסוף הדבר לפתח שנאה כנגד העולם כולו. וזה בדיוק היה הרעיון.

הדירה שנשכרה עבור גנבני היתה בלתי נסבלת. תלושי המזון שלו היו מיוחדים: הוא לא היה יכול להזמין את מה שרצה לאכול. הוא יכול היה לבקש מאכלים מתוך הרשימה שהוכנה עבורו, ומתוכה בלבד. הרשימה כללה באורח אכזרי כל מאכל שלא היה אהוב עליו. כתוצאה מזאת הוא סבל תכופות בקיבתו והיה שרוי בכעס רב אף על צרכיו הוא. היה לו טבע מכוער מלכתחילה, ואופי החיים שנכפה עליו אך העמיק וביסס אותו.

קולו של גנבני היה מחוספס ומתגלגל, למרות שהיתה אומנות של ממש בהדהוד של נהימותיו, כשהגיע כעסו לטונים הגבוהים. נשללה ממנו גם הזכות לרעיה, למרות שממילא שום אישה לא היתה בוחרת בו. הוא הורשה ללגום וויסקי קוהל בכמות שהספיקה כדי לגרום לו להיות חד־חושים ורע, אך לא להביאו לטשטוש־חושים. הוא היה גוש־אנוש מתועב וחסר טעם. הוא ידע זאת ורתח בשל כך. כדי להשלים את מסכת חייו העלובה, נמסרה לו מכסת מטלות מכאניות שהיה עליו להשלימה מדי יום. לא היתה לו כל גישה טכנית אך היו אלה משימות חיבור פשוטות. מתוכנת ממוצע היה מבצע בתוך דקות ספורות את מה שדרש מגנבני יום שלם.

רוב הילדים מהגזעים האנושיים היו מסוגלים לבצע דברים דומים בקלות ובזריזות, אם כי חלקם לא היו מסוגלים לעשותם כלל, שכן בני־אנוש הם פחות אחידים בכישוריהם מאשר המתוכנתים.

הדברים שהוטל על גנבני לחבר אף פעם לא היו כולם בנמצא. בחלקם היו בלתי מתאימים, בחלקם פגומים. מתוכנת היה מאבחן מייד את הבעיה ושולחם חזרה. אך לג’ורג' המכוער לא היתה כל דרך להבחין בין אלה המתאימים לפגומים. הוא הזיע וקילל את יומו, והפך לאדם הזועם ביותר עלי־אדמות.

לעיתים ניתנו לו כלים שנועדו לשטות בו: מברגים שלהביהם גמישים כספגטי, מפתחות־ברגים בעלי פיות רכים כשעוה, צבתות שלא תאמו לשום מסמר, מלחמים שראשיהם היו יכולים להקפיא קרח, מלקחיים שהחליקו מעצמם, מדי־מתח מוליכי זרם שחישמלו את מפעילם.

מוסכמה היא שבני אדם חיים בדו־קיום עם חפצים מכאניים. אך בבני־אנוש טבועה שנאה כלפי המכונות והשילוב ביניהם רווי־מתחים. הדבר הארור פשוט אינו עובד כיאות. אתה שונא אותו, והוא שונא אותך. זה העיקרון העתיק. סְוִויפְט, חכם זקן ומטורף, כתב פעם על ה"עיוות שבעצמים חסרי חיים". והם אכן מעוותים, במיוחד לאדם חולה, מכוער, בור ועני, הלוחם בהם בפראות, והם מחזירים מלחמה שערה.

במשך כל היום היו ג’ורג' גנבני וכמה מחבריו חסרי המזל, תוקפים את משימותיהם בשצף־קצף, פולטים ניבולי־פה, ומתמלאים חימה. מדי פעם הגיעו אנשים והחדירו שפופרות לחסרי־מזל אלה, ועוד בדיקות למיניהן. ה’פאראנקסוס', החומר המורכב, ‘שמן הכלב’, שהיה הכרחי להמרצתם של המתוכנתים, למרות שהיה יכול להילקח מכל אדם, היה מופק באיכות הגבוהה ביותר מהמושחתים והמטורפים שבאנשים המאוד־זועמים.

אך היום ג’ורג' גנבני לא היה הוא עצמו. היה בו רק זעף, לא הזעם הלוהט הרצוי.

“עלינו לדחוק בו,” אמר תת־דוקטור קוטרל. “איננו יכולים לבזבז יום שלם עליו. הוא כנראה חולה למדי. הוא נמצא ברמה גבוהה של התרגשות, למה אין הוא מתרגז? למה אין הוא זועם?”

“יש לי רעיון!” אמר תת־דוקטור דוון. "יש ברשותנו תזכיר משרדי בנוגע לאחד המתוכנתים שחש קרבה לגנבני. אתה זוכר את המקרה בו ווַאט התמוטט? הבאנו מתוכנת לכאן וזה חיבקו בזרועותיו וכינהו ‘דוד ווילבור’. העוצמה בה וואט התפרץ… סיסמוגרפים ודאי קלטו את הזעזועים במרחק ניכר… היה עלינו לפעול במהירות כדי למנוע בעדו מלפגוע במתוכנת. לאחר מכן השתמשנו בו במשך 72 שעות.

“טוב כל דבר שפעל על וואט, יפעל כפליים על גנבני. הבא את המתוכנת לכאן. אנו נשלח אותו לג’ורג' המכוער.”

“אותה. זוהי נקבה מבחינה טכנית.”

“עדיף. אני כבר ממש מתקשה לחכות. גנבני הוא החזיון המרשים מכולם כשהוא מתרגז באמת. אנו נפיק ממנו הפעם חומר טוב.”

פאראדאצ’ה הקטנה הגיעה לבניין ‘מכון קורטין – מחסן החלב’. היא הבינה את המצב, ונהנתה ממנו. למתוכנתים חוש הומור משלהם, עדין יותר מזה של בני אדם, ומקורי. היה בפאראדאצ’ה משהו מהשחקנית. שכן בכל המתוכנתים היתה יכולת העמדת פנים. היא שקלה את התפקיד לרגע, והשקיעה בכך את כל כשרונה. והיא עשתה זאת. היא הפכה עצמה ליצור המסכן ביותר מאז הילדה עם הגפרורים. אלא שעדיין היתה היא מתוכנתת ולא בת־אנוש. זה היה כמו תיבת הילוכים העוטפת עצמה בצעיף, ופורצת בבכי תמרורים.

הם הכניסות פנימה.

“אבא!” פאראדאצ’ה זעקה ומיהרה לכוון גנבני. טכנאים קרבו לכוונם כדי למנוע נזק, כשכעסו של הגוץ עתיד לגאות כגל מתנפץ. המחזה צריך להיות מרשים אף יותר ממקרהו של וואט. גנבני בעל עוצמת זעם גדולה יותר, והמצב היה הרבה יותר מגוחך. מי יודע איזה שיא יקבע במד מפלס־הרעש. מי יודע את ערכו של המידע שיתרם לתורת הזעם.

אך כל זה לא קרה.

פניו של גנבני היו אטומות, והוא טלטל את ראשו בעצב. “הרחיקו את הילדה מכאן,” אמר לאקונית. “לא אהיה אחראי לרגשותי היום.”

היה זה בוקר חדש, וג’ורג' גנבני חייב היה לחזור לדרך חייו האכזרית. כלבלב מאושר מאוד התקרב אליו, מקפץ. מספר יללות היסטריות ועליזות, ונענועי זנב. “שלום לך ידידי הקטן,” אמר גנבני והתכופף ללטף את הכלבלב. אך הלה לא היה מתוכנת לטיפול שכזה. הוא נועד להיבעט ברגלי אדם זועם. הוא הטיל עצמו אחורה ופרץ ביללות קורעות־לב, כאילו אכן נבעט ברגלי מישהו.

“אה, הצעצוע הקטן והמסכן!” אמר גנבני. “הוא לא ידע יחס־חם מעולם…”

“ראה, גנבני” אמר ברנש כלשהו שקרב אליו. “הכלב נועד לדבר אחד בלבד – כדי ששנים־עשר או שלושה־עשר מכם, חמי המזג, יוכלו לבעוט בו בכל בוקר כדי להכנס למצב הרוח. כעת בעט בו!”

“לא אעשה זאת.”

“אני אדווח עליך!”

“לא איכפת לי. איך יכול מישהו לפגוע ביצור הקטן והמסכן הזה?”

הזקנה הנכה קרבה אליו כאילו משותקת, מתנודדת. “בוקר מרנין לך, אישי הטוב,” היא אמרה לגנבני.

“ובוקר טוב לך, גבירתי,” אמר.

“מה? אתה לא אמור להגיד זאת! אתה אמור לבעוט בקביים שלי, למוטטני, ולדרוס את גופי. זה עוזר להכניסו למצב הרוח. נשים זקנות ונכות הן מחזה מרגיז מאין כמוהו לאנשים זועמים. זה מרגיזם אף יותר. כולם יודעים זאת.”

“אני פשוט לא מאמין שאעשה זאת היום, אהה… מרגרט, האין זה שמך? יום נאה לך. יקירתי.”

“מספיק עם כל השטויות על היום היפה. יש לי עבודה לבצע! עלי להכניסך למצב הרוח! עליכם המעוצבנים, לבעוט בקבי ולקפוץ על גופי כדי להיכנס למצב הרוח. אז התחל לבעוט או שאדווח עליך!”

“עשי זאת אם הנך חייבת, יקירתי.”

גנבני הלך לעבודתו בבניין ‘מכון קורטין’, ושם לא הועיל כלל. זועם? הוא לא היה אפילו מדוכא. הוא היה נינוח. אם כי תמֵה מעט. הוא היה מנומס לכולם וגרם להם עצבנות מרובה. הוא סיים את כל משימותיו המכאניות במשך שעה בלבד, תוך שהוא מוצא אותן קלות ביותר משניגש אליהן בשיקול־דעת. אך הוא לא היה אמור למצוא אותן קלות יותר. המחלקה כולה נרעשה. גנבני היה היצרן הפורה ביותר. הם לא יכלו לוותר עליו סתם כך.

“תיפח רוחך, התרגז!” צעק תת־דוקטור קוטרל וטלטל אותו. "לא נסבול כאן מתחלים! התרגז והתחל להפיק!''

“כנראה שפשוט איני יכול להתרגז היום,” אמר גנבני בכנות.

"אתה עוד תתרגז, ראש כרוב ארור שכמוך! "המשיך תת־הדוקטור קוטרל. הוא עצמו נראה מרוגז למדי. “תת־הדוקטור דוון! רב־דוקטור רטרייסר! המנהל דוּגֶל! בואו עזרו לי עם הטיפוס הנאלח הזה! הוא לא מוכן להתרגז!”

“הוא חייב להתרגז,” אמר תת־הדוקטור דוון." אנו כבר נהפוך את חלאת האדם הזה למרוגז באמת!"

“המצב נראה חמור,” אמר המנהל דוגל. “הוא תיפקד רק במחצית התפוקה אתמול והיום אינו שמיש כלל. ובכן, העבר אותו בתהליך, איננו יכולים להרשות לעצמנו לוותר עליו.”

הם העבירוהו בתהליך. הוא היה אלים. הוא היה יכול להפוך מלאך מתקתק לשטן זועם. אפילו מי שאיתרע מזלם לצפות בתהליך, הלבינו מכעס למראהו, ועל הקרבן היתה השפעתו רבה הרבה יותר. גנבני ספג הכל בצער עמוק, אך ללא שמץ כעס. וכשאפילו התהליך אינו פועל, מה עוד ניתן לעשות לגביו!?

תת־הדוקטור קוטרל החל לחבוט ולבעוט בו. “התרגז, יצור מצחין ומגושם שכמותך! התרגז, תולעת נתעבת אכולת רקבון! התרגז, חמור מטופש! התרגז!”

הם הביאו אחרים. הם הביאו אפילו את פאראדאצ’ה, מקוים שהיא תשפיע עליו יותר מאתמול. עיני גנבני אורך בראותו אותה:

“אה! זוהי בתי הקטנה! שלחתי לך הודעות מאז אתמול בערב, אך כנראה שלא קיבלת אותן. זה כה נפלא לראותך שנית.”

“קבצן זקן ומגושם שכמותך! אז אתה הוא זה ששלח את כל הפתקים? ‘אבאל’ה’… אתה? כשיצרו אותי לא סיפרו לי מעולם על מקרה כזה!”

“אל תהיי אכזרית, פאראדאצ’ה. את היחידה שאכפת לי ממנה בעולם כולו. אתך אוכל להפוך לאדם חדש”.

“ובכן, יחסית לחסרת־אנושיות כמוני, אני מתארת לעצמי שאני אנושית למדי. אני אדאג לך, אבא מכוער. אך הם לא רוצים שתהפוך לאדם חדש. כמו שהיית לפני־כן, היית הטוב ביותר שהיה להם. קדימה, התרגז. למענם. זוהי עבודתך.”

“אני יודע, אך איני מסוגל לעשות זאת. אני חשבתי, פאראדאצ’ה, מכיוון שאת במובן מסוים בתי, אדרנלין משלי, קורטין משלי, אולי נוכל שנינו לגשת לאיזה מקום ו…”

“אלוהים אדירים!” תת־דוקטור קוטרל צווח בקול גבוה מכדי להקלט באוזן אדם, כך שאולי רק פאראדאצ’ה שמעה והסמיקה. ואז קוטרל נשבר לגמרי. הוא בעט וחבט בגנבני. הוא זעק וצרח ויבב. וכשצליליו חזרו להיות נורמליים הוא פלט: “התרגז! לעזאזל אתך! התרגז! התרגז!” קוטרל היה צר־מידות אך בנוי באופן מוצק ושרירי. וכעת כל גיד מגידיו ועצב מעצביו בלט והאדים. הוא היה ללא כל ספק פנאטי ביחסו לגנבני. למעשה, הקצף שהופיע בזויות פיו לא היה דבר שהיית מצפה לו מאדם בתת־דוקטור קוטרל.

“הכל בסדר,” אמר המנהל דוגל. “גנבני היה כמעט גמור ממילא. הטובים ביותר מספיקים לשנה־שנתיים. ההתבלות רבה ורק במזל מצאנו מישהו להחליפו, ומייד.” “להחליפו?” נהם קוטרל. “עליו להתרגז! לא תהיה כל החלפה!” והוא המשיך להלום בגנבני.

“אני מאמין שהמנהל חושב עליך, קוטרל,” אמר רב־דוקטור טרייסר. “כן, אני בטוח בכך.”

“אני תת־דוקטור קוטרל! אני מרוויח חמש־מאות גוזמני זהב לחודש!” “וכעת תרוויח חמישה,” אמר המנהל רוגל, “שכונת העוני תהיה אחד מתנאי עבודתך החדשה. חשדתי בך שיש לך כשרון לזה. כעת אני בטוח בזה. אתה תתחיל מייד. אתה הופך לאדם הזועם החדש ביותר, ובמהרה, כך אני מקווה לטוב ביותר.”

וקוטרל אכן הפך לכזה. גנבני היה טוב למדי. וואט לפניו היה אחד מהטובים ביותר. אך מעולם לא חזו העובדים במקום לפני־כן במראה כמראהו של האדם הזועם קוטרל, כשנכנס לרוח עבודתו החדשה. הוא היה האדם הזועם ביותר שראיתם מימיכם!