טֶרי קאר איננו סופר פורה במיוחד, והוא ידוע הרבה יותר כעורך סדרות ספרים ואנתולוגיות. את דרכו במד"ב החל כחובב פעיל בשנות ה־50, אז הוציא לאור מספר כתבי־עת של חובבים ('פנזינים'), שאחד מהם, 'פאנאק', אף זכה בפרס 'הוגו' ב־1979. בשנות ה־60 היה עורך בהוצאת הספרים המפורסמת 'אייס בוקס', וערך סדרות שונות של בוקס ספרי מד"ב ואנתולוגיות. סיפורו הראשון ראה אור ב־1962. הסיפור שלפנינו נכתב ב־1978, וזוהי פנטסיה מרגשת ומיוחדת במינה על אהבה נכזבת של…
* * *
בסופו של דבר נהיה כולנו עצים.
מרגרט אטווד.
אני הולך; אני עוזב את משפחתי, פוסע ועובר לידם יום אחר יום, כמעט ללא זמן לשיחה. במהרה אהיה מעבר להם, כולם, לבדי בשדה, מקום לשם אין שורשים מגיעים.
אני מגיע אל הקרחת שנוצרה כאשר נפל מורדן, בסחפו עימו מטה שלושה אחרים מהמשפחה.
מורדן היה אחד מהזקנים ביותר בינינו, ענק ששלט בשמש בהיקף שלושים מטרים. ברק פגע בו. שנים לאחר מכן הוא נפל.
הוא אינו מת. אברים צעירים מגיחים מצידו. בו בזמן שכל האחרים נמקים ומתכסים בקרח. את כל דמו הוא מזרים אל אברים חדשים אלה. כאשר אני עוקף את שורשיו, אני מבחין כי שניים מהם עדיין במקומם, עדיין ניזונים. אני מועד מעל אחד מהם מתחת לקרקע.
“מי זה?” שואל מורדן בקול צרוד, “מי אתה?”
“וואסק! אני וואסק!”(אני מאוד מתיירא ממנו. נאמר לי כי מורדן עלול לחנוק את השמש אם ארגיז אותו.)
“האם הנך כה צעיר, וואסק, עד שאינך מסוגל להרגיש שיש שורשים בקרבתך?” קולו כמו דם בחורף, איטי וסמיך.
“לא, אדוני, אני מתנצל על אשר הפרעתי לך. מיהרתי מאוד, ואני… פוחד ממך, אדוני.”
צחוקו של מורדן מזעזע את עליו המעטים, “אם כך אינך צעיר, אתה פשוט חסר־הבנה. איך יכול זקן כמוני להזיק לך? אני שוכב על צידי, תופש את שמש הצהריים, ושרוי בצל בשאר הזמן. כאשר המשפחה גדֵלה מעלי, הם גוזלים ממני אפילו את חום הצהריים.”
אני ממשיך לנוע מסביבו, מגשש בזהירות־יתר כאשר אני מחדיר את שורשי לתוך העפר, נוגע בקלילות, כמעט ולא נוקב את הקרח הפריך שמכסה את הקרקע אפילו בקיץ.
“אני רק עובר,” אני אומר, “לא אגזול ממך את השמש.”
"לאן אתה הולך? האם יש יותר שמש בקרבת מקום?''
“לא!” אני אומר, “אבל היתה אחת אשר נשאה את השמש איתה, ואותה אני מחפש.”
“פ־יו, אף אחד איננו נושא עימו את השמש. שורשיך ניזונים מריקנות, מחשבותיך מורעבות.”
אני כבר מעבר למורדן עכשיו, ולכן אוזר עוז: “אבל ראיתי אותה כאשר עברה! היא נעה כה מהר! קטנה היתה והתקשתה להגיע מעלה, אל השמש, אבל היא נשאה את השמש בתוך עליה! שמה הוא ויררה!”
מורדן צוחק עמוקות, גורם לשורשי לרטט. אני מפסיק לצעוד ונאחז בחוזקה באדמה.
“כך, המהירים עדיין קיימים,” הוא אומר בלגלוג. “היזהר מהם, ילד, הם שרידים מן העבר. באותה מידה אתה יכול לרדוף אחרי חרק.”
אני פוסע הלאה מעל שטח הניקוז של שורשיו, אבל מהסס ועוצר כדי לשבור את רעבוני בעפר. השמש נמצאת מעל לראשי כעת, ואני מותח את ענפי מעלה, האור עושה אותי מסוחרר ושוטה.
“חרקים קיימים רק באגדות לילדים,” אני אומר בהתגרות.
מורדן שולח אבר בזריזות מפתיעה לכיווני. זה חוסם את השמש ואני נשאר בצל.
“היה היו חרקים,” הוא אומר. “ראיתי אחד בתקופת הטבעת השניה שלי. היצור היה בקושי בגודל של ניצן, אבל הוא התעופף מהר כל כך ולא הספקתי כמעט לראות אותו, ואז הוא נפל ומת. אני חושב שהוא היה האחרון שבהם.”
“אם לא יכולת לראותו, איך יכולת לדעת על־אודותיו?” אני שואל בעודי מתרחק לעבר טלאי נוסף של אור־שמש. שוב בוקע צחוקו מרעיד השורשים, אבל עכשיו אני מרוחק יותר וזה כמעט ואינו פוגע בי.
“ראיתי אותו כאשר נפל. יותר מאוחר אכלתי אותו.”
סקרנותי מתעוררת. "איך הוא נראה? האם נכון הדבר כי לחרקים לא היו עלים בכלל, רק אברים?''
“הוא היה מכוער.”
העפר רוטט מסביב לשורשי. האם מורדן רועד?
“הוא חיפש פרחים בין עלי, ומגעו היה מעורר גועל. פעם היינו מתרבים על ידי יצירת עלים בעלי צבעים יפים, כידוע לך, וריחות כמו לזונות אגדתיות. באותם הזמנים היינו זקוקים לחרקים בכדי לשאת את זרעינו. אבל לא עוד!”
הוא מדבר לא לעניין, כמו שעושים רבים מהזקנים. הם אוהבים לדבר על העבר, והם נהנים כנראה הנאה מיוחדת לספר סיפורים גרוטסקיים. אני גומע את השמש ואומר בנימוס, “הו, כמה נורא חשת בוודאי כשנגע בך דבר כזה!”
“כן, אבל החרק לא קיבל ממני מאומה, וגם לא ממישהו אחר. הוא נפל, הם כולם נפלו, וזרעינו הטהורים ניזונו מהאדמה שהם העשירו.”
קולו של מורדן נחלש כאשר השמש חולפת, והוא אומר כחולם, “האחת שאתה מדבר עליה היא כמו החרקים – מהירת תנועה. הם זרים לשלום, הם כולם יעלמו במהרה.”
אני פוסע הלאה, מסרב להאמין. ויררה היתה יפה מכדי שארצה במותה.
אני זוכר את היום שבו עברה לידי, נעה מהר כל כך, עד אשר כמעט ונעלמה לפני שהספקתי לפנות אליה. קטנה יותר משתיל צעיר, מתנועעת בחן ובבטחון, נושאת את אבריה הגמישים ואשכולות עליה הרחק מעבר לכל מגע עם מי מאתנו.
''חכי," קראתי אחריה. "מה הינך?''
“הינני ויררה,” אמרה, “ואינני יכולה לחכות. אני חוזרת אל השדה, מקום שענקים אינם חומסים בו את כל השמש!”
“אנחנו איננו חומסים!” צעקתי, אבל היא היתה כמעט מעבר לטווח שמיעה.
אבריה התנועעו כמרקדים ברוח, שורשיה הדקיקים נגעו בעפר בקלילות, עד כי נראתה כשפעת עלים נסחפת.
כולה היתה מוארת כאילו בשמש פנימית.
“חכי!” קראתי שנית, "אני רוצה לשוחח, להכיר אותך!''
“אם כך בוא אל השדה!”
לכן אני הולך. מבצע מסע ארוך יותר מאשר עשה מישהו ממשפחתי, אני עדיין צעיר, אני יכול לעשות זאת. עברתי כבר את מורדן אשר השתתק והתכסה בצל. הדרך קלה, כי כל שנה מתמעטים בני המשפחה. תמיד יש מרווח מספיק בינינו, ורק הגוויות הנרקבות של האבות הקדומים אשר נפלו, חוסמות את דרכי. אני עוקף אותן בקלות, כי שורשיהם כבר מזמן נעלמו בתוך האדמה. שרכים חסרי־בינה אינם מגלים כל התנגדות למעברי.
אינני מדבר עם אף אחד במשך שלושה ימים, נע במהירות אל מעבר לזקנים הניצבים חולמים בשמש, ניזונים מן האדמה מתחת לקרח. פה ושם אני מפסיק לשעה קלה, כאשר אני מוצא אור שאין מנצלים אותו. יש ממנו מספיק בכדי לחדש את האנרגיה שלי, אבל שורשי הופכים להיות פריכים ובלויים מחשיפה כה ממושכת לאויר, ואני נוכח לדעת שאני משאיר שובל של לחות בנתיב של שורשי. מסע זה עלול להיות יותר קשה משחשבתי.
אני מגיע למקום בו ניצבת קווארקה, אשר שטח הניקוז שלה משתרע למרחק מטרים רבים מגזעה. על אף גילה המופלג, לא מזמן השירה אצטרובלים המנקדים את שבילי, וכמה מהם התחפרו בעפר במקום שאולי היכו בו שורש. עכשיו אני נפחד כי שורשי מתחילים לדמם, לכן אינני עוקף את אדמתה. אני עוצר לשעה קלה באור, לפני שאחצה מהר את צילה. עברתי כבר מעט יותר ממחציתו כאשר הרגישה בי.“מי זה?” רטנה. “אני יכולה לראות שאתה צעיר. האין בך כל דרך־ארץ?”
מבוהל אני מגמגם, “האם ראית אחת עוברת ונושאת את אור־השמש בתוך עליה?”
אני מצליח לפסוע עוד כמה נעיצות שורש לפני שאני שומע את קווארקה צוחקת חרש (היא מפילה ארצה אצטרובל ירוק עדיין), ואומרת, “אתה מתכוון לשיח?”
כולי רועד למשמע קולה, ונצמד לאבנים תת־קרקעיות בכדי לייצב את עצמי.
“אינני יודע את משפחתה, רק שהיא חיה בשדה. מה זה שיח?”
“מאומה! שיח זה שום דבר! השרכים מביאים יותר תועלת, לפחות הם מהווים מזון עבורנו כאשר הם מתים.”
“אבל ה…שיח… יש לו תבונה! שמה הוא ויררה!”
קווארקה נועצת שורשים רפים בעדינות אל קרקע רכה, טריה. “לשיחים אין זכרון! הם אינם צריכים לזכור מפני שהם מתים מהר כל כך. מה זה חשוב אם ליצור כזה יש שכל אם אינו יכול לזכור?”
פחד תוקף אותי, ואני מפסיק את מעברי בתוך צילה המקפיא של קווארקה.
"האם את חושבת שהיא לא תזכור אותי כאשר אמצא אותה?''
“ה־ה! תזכור אותך?”
קווארקה גוחנת לאיטה מעלי, משלבת את ענפיה הפריכים בענפי הצעירים אני נרתע על־כרחי למגע העלים היבשים, הזקנים.
“לשיחים אין עבר. גם לא עתיד. הם גורשו מהמשפחה וחייבים לחיות לבדם בשדה הפתוח. הם נובטים ומתים בזמן שאנחנו ישנים.”
“אבל היא כן חשבה!”
אני קרוב עכשיו לקצה הצל של קווארקה ואני אוזר אומץ: “אפילו מחשבותיה היו מלאות אור־שמש, והיא אינה רוטנת כמו זקני המשפחה.”
“בדיוק כך.” אומרת קווארקה, “הם משליכים את מחשבותיהם ואינם חושבים אותו שוב.”
אבריה מתרוממים מעל שלי כאשר אני פוסע ועובר מתחתיה.
“הם מבזבזים את העבר בדיוק כמו שהם מבזבזים את השמש. השמש זקנה, לא תמיד היא היתה קטנטנה כמו כעת. עלינו מוטלת החובה לנצל את האנרגיה שלה בתבונה, אבל שיחים אינם מתחשבים בכך!”
“אני אשאל אותה על השמש.” אני אומר, נע סוף־סוף מחוץ לצילה של קווארקה ופוסע בזהירות לאורכו של מדרון מרופד בשאריותיו המתפוררות של אב קדמון, עתיק. “אבל האם אנו צריכים לדבר כה הרבה על העבר?” זה מרתיח את קווארקה, “כן! עלינו לשוחח עליו, מפני שניצלנו את השמש! פעם היינו שונים – יצורים שדלגו ורצו, שורפים את השמש בינינו עד אשר כמעט ונעלמה. השיחים הם כאלה, עדיין. הם אויבינו!”
ענפיה רועשים, “איך קוראים לך?”
“הנני וואסק, אינך מכירה אותי.”
“אכיר אותך בעתיד!” מבטיחה קווארקה.
מילותיה הן כמו כפור, אבל אני ממשיך ללכת דרך המדרון שטוף־השמש. ישישי המשפחה רק מציצים לעברי. הם מעטים יותר מאשר קודם, מרוחקים האחד ממשנהו. אני מגיע אל שולי המשפחה, לתחילתו של השדה.
קיימת כאן צורת חיים מוזרה, כזו שאך לעיתים רחוקות אנו רואים עמוק יותר בתוך היער־המשפחה. גזעים דקים, ירוקים, מתרוממים מן הקרקע. סנטימטרים ספורים בלבד, ואין להם אברים. גזעיהם הם גם אבריהם. בצורתם זו הם כמו השרכים, אבל אלה הם יצורים הרבה יותר פשוטים. אגדות עתיקות מכנות אותם בשם עשבים, וזהו שם טוב כמו כל שם אחר, מכיוון שכמו השרכים הם אינם יכולים לחשוב ולומר לנו כיצד לקרוא להם.
כאן נמצאים גם המתבודדים. אלה הניצבים הלאה משולי המשפחה, והחושבים רק על עצמם. הם שולחים אברים גדולים, נרחבים ועצומים אל חמימותה של השמש האדומה, אבל שורשיהם ניזונים מהטיט הרדוד שבין העשבים. בקרב המשפחה אומרים שהמתבודדים יהיו מוכרחים לחזור יום אחד אל אדמותינו לשם חיזוק ומזון.
שורשי נתקלים באחת המתבודדות. מפני שהיא ניצבת רדודה בעפר, ואני מעורר אותה משנת הבוקר שלה. “הסתלק מכאן!” היא רוטנת רדומה־למחצה. "תהיה אשר תהיה!''
אני תוהה במקצת אם אי־פעם היא תהיה מסוגלת לחזור למשפחה, מפני שאני מרגיש כמה נוקשים שורשיה.
"שמי וואסק. האם ראית את השיח שלא מזמן ביקר את היער־המשפחה?''
“לא! לך, לך ממני!”
היא פורשת לרווחה את איבריה יותר ויותר, מקווה להכריחני לזוז הלאה בחיפוש אחר השמש.
“שמה היא ויררה,” אני אומר, ממהר בצייתנות אל שולי צילה של המתבודדת.
“אין לי שום עניין בשיחים. אין לי שום עניין באף אחד!”
“אם כך, היי שלום,” אני אומר כשאני מגיע שנית אל השמש, “ותהיינה מחשבותיך על עצמך נסתרות!”
אני מתכוון בכך להעליב את המתבודדת מכיוון שתגובתה הכעיסה וציערה אותי, אבל כשאני מתקדם הלאה, אני מרגיש שהיא שבעת־רצון.
לילה בא וחולף עד שאני מגיע אל המתבודד הבא בדרכי. הוא ניצב לבדו על תלולית קטנה המוחזקת בין שורשיו. אני מסיק מכך שהוא זקן מאד. אני עוקף את שורשיו הקרים, המשתרעים על שטח נרחב, ואומר, “אני מחפש שיח בשם ויררה. אם אתה יודע איפה היא אמור לי, ואני אתקדם מהר יותר.”
אני חש בשורשיו הנעים לאיטם בעודו מתעורר.
“ויררה,” הוא אומר מנומנם, “תמיד ויררה.”
הוא מתחיל לפשוט אבריו אל שמש הבוקר, “המשך בדרכך, ותמצא את ויררה!”
הדם מתגעש בי, ואני מתקדם הלאה דרך העשב הרדוד, מסוחרר באור השמש המלא של השדה. יש כאן אבנים וסלעים רבים יותר מאשר בתוך המשפחה. אחדים מהם מבצבצים מתוך האדמה, כמו רוצים לשאוב חיים מן השמש. אני מגיע אל יצור קטון, אחד עם עלים כמו ויררה, אבל לא יותר מאשר בן קיץ אחד.
“אני מחפש שיח בשם ויררה,” אני אומר, ומקווה שהיצור יבין אותי.
“אני הנני שיח,” הוא אומר, “אני הנני ויררה.”
“לא אינך ויררה. אתה קטן וצעיר יותר. ואתה זכר.”
“אם כך לך הלאה, אל תוך השדה,” הוא אומר, “ותמצא את ויררה שלך.”
אני נע הלאה, במהירות, היות ואני קרב לסופו של מסעי, אבל השיח הצעיר מהיר מדי עבורי.
“מה אתה?” הוא שואל.
“אני וואסק! אני עץ!”
הסלעים והאבנים על האדמה מזיקים לשורשי, והקרח העליון מגיע לעומק רב יותר מאשר במשפחה, אבל אני ממהר הלאה, מנצל את אנרגיית השמש, הנמצאת בשפע באוויר הפתוח. נושבות כאן רוחות חזקות והן מניעות את עלי, למרות שאני משתדל להפנות כל אחד מהם אל השמש.
“עץ?” אומר השיח הצעיר, "האם עצים הולכים?''
“חצוף!” אני עונה בגאווה עצורה. “עצים הינם האצולה של העולם! אנחנו עושים כל מה שברצוננו!”
אני ממשיך הלאה מן היצור הבור, אבל שורשי שוב עייפים וכואבים מן האדמה הקשה. השיח נע אחרי, ואני מזועזע מחיוניותו.
“האם אתה באמת עץ?” הוא שואל, “כן, כך זה נראה – אתה גדול כל כך! האם אתה יותר זקן מהסלעים?” אני מנסה להתעלם ממנו, מפסיע הלאה בשתיקה. בתחושת גאווה אני נוכח לדעת כי שביל העקבות ששורשי משאירים אחריהם במקום בו ננעצו בקרקע, הוא עמוק והחלטי, אות לכך שענק צעד כאן, מרעיד את הארץ. השיח נע מלפני ועצר. “האמנם הנך זקן יותר מהסלעים?”
“סלעים אינם אנשים,” אני עונה בקיצור, מחפש דרך כדי לעקוף אותו, “סלעים הנם דברים מתים!”
הוא פורץ בצחוק, עלעליו הקטנים והמגוחכים רוטטים.
“אם כך הם יותר זקנים! כל אחד יודע שדברים זקנים הם מתים, ורק הצעירים חיים עדיין!”
הוא בוחן אותי בביקורתיות, בעודי מתחיל לפסוע מסביבו.
“אבל אתה נע לאט כל־כך! האם אתה חולה? או האם כל העצים זזים כמו נכים?”
הכעס שוטף אותי. עלי רועדים, ואני נוכח לדעת שגם אני מושיט את אברי הארוך ביותר כדי להצל עליו. “הסתלק!” נראה שלא איכפת לו, ואני נוכח לדעת שגם הוא, כמו ויררה שאני מחפש, יכול לשמור את השמש בתוך עליו. הוא אפילו מסתובב בכדי לעקוב אחרי, כאשר אני עובר הלאה.
“יצורים זקנים הם בעלי מזג־רע!” הוא אומר, “שמעתי שהאנשים העתיקים באמת, יצורי־הבשר המופלאים, היו כה בלתי מרוצים מהעולם, עד אשר הרימו את שורשיהם – אם היו להם כאלה – ועפו לתוך העננים,” הוא גיחך “אבל כאשר חלפו העננים, גם הם חלפו.”
“אנו איננו יצורי־בשר. אחדים מהם הלכו, כמו שאמרת, אבל אלה שנשארו מתו, או שהיו לעצים, כך שאתה רואה מי מאתנו יותר מופלא הם הפכו להיות אנחנו!”
עכשיו, כאשר שמש הצהריים מרככת את האדמה, אני פוסע במהירות גדולה יותר, אבל עדיין אינה מספקת בכדי להימלט מהשיח. שוב הוא זז ומתייצב לפני.
“אתה אכזר, להגיד דברים כאלה על יצורי־הבשר! הם היו כל כך נפלאים! הם נעו כמו רוחות החורף. וחשבו מחשבות גדולות. אסור לך לדבר בהם סרה!”
''הנח לי לעבור!" אני רוטן, מזעזע את האדמה בכוח כה רב בשורשי, עד שהשיח נהדף אחורה. אני רותח. במתכוון אני מגיע לשורשיו, תופש אחד מהם מחזיק בו בכל כוחי. אני מתקדם לעברו בכוונה להקיפו באברי עד אשר אחניק אותו, אבל הוא עושה מעשה שלא ייאמן. הוא מתנתק משורשו הלכוד, שובר אותו במתכוון, ומתחמק מעבר לתחום תפישתי. הוא עוצר במעלה הגבעה מעלי, ואני רואה את אבריו הרועדים. (אברים שאינם יותר מזרדים!). רגע ארוך אנחנו מביטים זה בזה ואז הוא אומר:
“טוב, לו יהי כך. לך לך! בין כך ובין כך אתה משעמם אותי באיטיות שלך!”
אני צופה בו עוד מעט, תוהה אם אוּכל אולי לתפוש בו שוב לפני שימלט. אבל הוא יחוש בודאי בשורשי הנדחפים כלפיו מתחת לקרקע, ומכל מקום כעסי כבר נמוג. אחרי הכל הוא רק ילד שנימוסיו רעים. ללא מילה נוספת אני נע הלאה בהדרת כבוד, נועץ את שורשי עמוק דרך מעטה הקרח, גומע את המזון המצוי באדמה הסלעית.
שורשי המדממים כואבים. לפני בוא הלילה הוא נמצא מאחורי, מחוץ לטווח הראיה. אני מעדיף לישון הלילה. ימים רבים חלפו מאז נחתי, וללא הסביבה המגוננת של משפחתי קר לי מרוחות־השדה. נוסף לכך, שיחים הם כה קטנים – אני עלול לעבור ממש ליד ויררה מבלי להבחין בה בחשכה. בבוקר, כאשר קרניה החיוורות של השמש נוגעות בעלי העליונים, אני ניעור רענן, למרות ששורשי בוערים מכאב כאשר אני מחלץ אותם מתוך הקרח ומתחיל ללכת. הכאב הופך למטרד עמום. אני הולך עד אשר השמש נוגעת בגזעי הערום, ואז אני נוכח לדעת שעוקבים אחרי – לא, רודפים אחרי.
זהו שיח, גדול מזה שפגשתי אתמול, ונקבה.
היא חמודה, נושאת את עליה הזעירים בגאווה ברוח הבוקר הקלילה, פוסעת מעדנות מעל למשעול שחפרתי. תוך דקות מספר היא משיגה אותי, היות ובינתיים עצרתי וחיכיתי לה. בקלילות היא נאחזת בקרקע, לידי, אבל לא בצילי. אני בוחן אותה, עליה הם באותו גוון וצורה הזכורים לי. ענפיה רוטטים בחדווה עצורה, בדיוק כמו שעשתה ויררה. האור בעלעליה זוהר, כל אחד מהם שמש ירוקה, זעירה.
“שמי הוא ויררה.” היא אומרת. "האם אתה מחפש אותי?''
קולה, כמו זה השמור בזכרוני, מוכר לי ועם זאת זר. האם כבר שכחתי איך הצטלצל? או שמא השתנתה מאז ראיתיה בתוך המשפחה? ככלות הכל הזמן עובר מהר אצל יצורים מהירי תנועה אלה.
“אני מאמין שביקשתי אותך מאז שנולדתי,” אני אומר, “אבל לא ידעתי זאת עד שראיתיך.”
היא צוחקת ועליה הרוטטים מתנגנים, “אבל הרי אתה עץ, אתה בוודאי כל כך זקן!”
“לא. יש לי רק חמש־עשרה טבעות.”
“חמש־עשרה,” שוב מצטלצל צחוקה, "אם כך חיית כפליים ממני! איך יכולת לחפש אותי עוד בטרם שנולדתי?''
דמי הומה בי, אני מרגיש מסוחרר.
“אני מניח שהאמנתי בקיומך עוד לפני שראיתיך.”
עלעליה נחים לרגע. בקול חנוק היא אומרת, "האם יכולים עצים לחזות את העתיד?''
“לא. אבל אנחנו חולמים. יש לנו זמן רב לחשוב, ואין כל כך הרבה דברים בעולם לחשוב עליהם, לכן אני חושב על דברים שאינם קיימים.”
"אלה הם חלומות?''
“חלומות בהקיץ. אני חושב על דברים שהייתי רוצה שיתקיימו – אנשים מלאי אור ושמחה, כמוך!” אני מפסיק מדיבורי, נבוך. אבל היא נראית כאילו אינה חשה ביחס־הקירבה שלי. במקום זאת היא מרימה את עלעליה כלפי השמש ומסתובבת לפני בגנדרנות.
“האם אני יפָה כמו בחלומך?”
“יפה יותר! לעולם לא הייתי יכול לדמות את האופן שבו את נעה כה קלילה ובוטחת. את מדהימה אותי.”
היא צוחקת והצליל הוא כמו רסיסי גשם בענפים העליונים.
“אתה טפשון,” היא אומרת, “האם כל העצים כמוך? לא! הם אינם יכולים להיות כאלה! העצים שאני ראיתי לא היו טורחים אפילו לדבר אלי.”
“משפחתי מחשיבה אותי כחסר־אחריות” אני מודה, “אני מבין שאת בדעה אחת אתם.”
“לא!” היא עוצרת מתנועתה וניצבת לפני רגועה עכשיו. אני רואה את שורשיה העדינים שוקעים אל תוך האדמה באחיזה בוטחת. “אני חושבת שאתה נפלא! להיות מסוגל לחשוב על דברים שלא ראית מעולם! כמה מרתקות צריכות להיות השיחות במשפחתך!”
“לדאבוני לא! אף אחד מהאחרים אינו מדבר אתי אי־פעם על חלומות. הם אומרים לי לחשוב רק על מה אם שקיים במציאות – אם בהווה, ואם בעבר.”
אני נאנח, בהיזכרי איך היו זקני תקיפים כלפי.
“הם דברו תכופות על דברים שהיו. אלה היו חלומותיהם שלהם, לא שלי!”
“אם כך, חלומותיך מציאותיים יותר משלהם?” היא אומרת משועשעת. “אתה חלמת עלי והנה אנוכי לפניך.”
"כן, הנה את כאן!''
אני נשטף בגל של שמחה כאשר אני נוכח לדעת שמצאתי אותה. סוף־סוף אנחנו יחד. הרוחות בשדה פורעות את עלי, והאדמה כאילו נסחפת. לא, זו לא האדמה שזעה. זו ויררה שילחה שורשון דק כדי לגעת באחד משורשי. מגעה כה עדין, כמו ליטוף. בהיסוס אני נוגע בה. בחטף היא מהדקת ולופתת בחזקה את שרשי יותר מזעזוע מאשר מכאב, ושורשה מחליק ממני והלאה. היא נסוגה במהירות וצחוקה מצטלצל ברכות.
“אתה כל כך חזק! מעולם לא נגעתי בעץ, אבל הייתי צריכה לדעת שתהיה חזק כזה!”
אני מבולבל מחילופי מצבי־רוחה הפתאומיים.
“האם את לועגת לי?”
“הו, לא! אני כה זעירה לידך, לא הייתי מעיזה! אבל אתה נפלא וחכם, ואני בטוחה שגם עדין. רק להתבונן באופן שבו אתה צועד – כה שלוו ומכובד. איך הייתי יכולה ללעוג לך?”
היא ניצבת נינוחת־אברים בדברה, כאילו הייתי מזקני משפחתה. אני חש אי־נוחות בשל כך. “אני פשוט רק עץ,” אני אומר, “אנחנו משפחה גאה. אבל בך אני מוצא פלאים חדשים לי. משפחתי מוצאה מיצורי־הבשר, אבל כך גם אתם, כנראה. אין ספק שהיו סוגים שונים של אנשים שבחרו להיות עצים או שיחים, אבל המורשת שלנו היא אחת. אני מנסה להתכחש לגאווה המשפחתית שלי, לכן אל תחניפי לי.”
(אבל אני זוכר את הרתיעה שלי מהשיח החצוף אתמול; האם צניעות הוגנת יותר?)
שוב נקטעות מחשבותי על ידי רטט בשורשי. ויררה שבה שנית לתפוש בי מתחת לאדמה. היא מרקדת הלאה בקלילות עוד לפני שאני מסוגל להגיב, וצחוקה כעת כמו נחל זורם.
“אבל אתה רציני כל כך,” היא קוראת, “האינך יודע שאין להתייחס ברצינות לשיחים?” היא מפסיקה, “האם אין לך שם?”
שורשי לופתים את הסלעים מתחתי, אבל אני ממלמל,“וואסק.”
“קוראים לך וואסק? אם כך אל תהיה קודר כל כך, בבקשה, וואסק, אינך ביער עכשיו, אתה באור השמש: שמח עימי, הו, בבקשה ממך!” יש נימה של תחנונים בקולה, עד שאני מוכרח להגיב, מבולבל ומלא ספקות.
"מה עלי לעשות?''
“שחק איתי.”
היא מתחילה לרקד סביבי, שורשיה כמעט ואינם נוגעים באדמה הקפואה. אני חושב על אצטרובלים מתגלגלים במורדה של גבעה. אני מביט בהתפעלות. בדרך זו היו אנשי־הבשר הזריזים מתנועעים כאשר השמש היתה צעירה. (בזכרוני אני שומע את קולה של קווארקה: “הם היו מבזבזים את השמש, אבל לשיחים זה לא איכפת!”)
“מה עלי לעשות?” אני שואל.
היא ממשיכה לחוג סביבי. “האם אתה חושב שתוכל לתפוש אותי?”
“לא, לעולם לא אוכל לתפוש אותך!” אני נזכר בשיח הצעיר מאתמול, “ואם הייתי יכול לתפוש אותך, לא הייתי מסוגל להחזיק בך.”
היא מתקרבת אלי יותר, למעשה חלק גדול ממנה מצוי עכשיו בתוך צילי.
“אבל אתה כל כך חכם, וואסק, אתה יודע כל כך הרבה דברים, האם אינך מנסה להערים עלי? אני יודעת שאתם העצים יש לכם מחשבות עמוקות, שיכולות לנקב סלעים.”
“ספק רב,” אני אומר, אבל בגנבה אני מנמיך את אברי ככל שהיא מתקרבת אלי. עכשיו היא מצויה כולה בתוך צילי, ואולי אוכל ללכוד אותה לפני שתיסוג.
“את שוב מחמיאה לי, ויררה, אם באמת את חושבת אותי לחכם כזה. אינך צריכה להעמיד אותי במבחן!” היא ממשיכה לנוע קדימה, פוסעת בקלילות מעל לשורשי. אני נמנע מלהזיזם כדי שהיא לא תנסה להימלט בינתיים אני ממשיך להנמיך את אברי והם קרובים עכשיו לקרקע. נראה כאילו אין היא מרגישה בדבר, מפני שנימת קולה היא לא־איכפתית כאשר היא אומרת:
“אנחנו רק משחקים, וואסק, זהו משחק – גם העצים נוהגים לשחק בודאי.”
“לא! אף פעם! חינכו אותי להיות רציני בכל התחומים.”
ענפי מושפלים עכשיו לגמרי, עלי מונחים שטוחים על הקרקע מאחוריה. היא נלכדה! לעולם לא תוכל לפרוץ לה דרך!
“אם כך אני יכולה ללמד אותך על משחקים!” היא קוראת, ומזנקת בפתאומיות קדימה, איננה נוגעת כמעט בבסיס שורשי כשהיא עוברת על יד גזעי, עלעליה הזוהרים מתחככים בי. היא פורצת אל שולי צילי בצד השני ולמרות שאני מנמיך את שאר אברי במהירות הרבה ביותר שאני יכול, היא נמצאת בשמש לפני שאני יכול לתפוש בה. היא עומדת רוטטת, כאשר אברי, בריחוק, מכים בקרקע ונחבטים בעשב. אני מניח להם להרגע שם, בעוד היא מתחילה לגחך. נדהם על שכך נפלתי בפח. אני מציל מעט מכבודי כאשר אני מגביה שנית את ענפי.
ויררה מפסיקה לצחוק, אולם מפוזת אנה ואנה בחדווה.
“אני מבין שהתכוונת ללעוג לי,” אני אומר.
“לא, הו, לא! אתה חכם! אחרת לא היית חושב ללכוד אותי בצורה כזאת, במיוחד אם לא שיחקת שום משחק מעולם! אבל אני רגילה למשחקים, כידוע לך, כך שהבינותי מה אתה עלול לעשות.”
“גם את פיקחית מאוד, ויררה, למרות שאת מעמידה פנים שאינך כזאת.”
היא נוכחת בכנות שבקולי, ואומרת חיש:
“כל אחד מאתנו ניסה תרגיל, רק שאני התחלתי את זה שלי מוקדם יותר – ככלות הכל היה זה המשחק שלי.”
“משחקים מביאים הנאה רבה יותר לאלה המצליחים בהם,” אני אומר.
“כמובן, זה מהנה יותר לנצח! אבל אין זה משעשע כלל אם אינך יודע להפסיד!” היא מניעה את עליה בהתגרות מולי, “אני מוכנה להתערב שאתם, העצים, לעולם אינכם מסתכנים. אתם רק יושבים שם, ביער, ונשארים בחיים. בשביל מה? בזבוז שכזה!”
אני מזועזע מדבריה. היא צודקת. כה רבים מאתנו אינם עושים דבר חוץ מאשר לחלום על העבר, ובו בזמן משתדלים לחיות זמן רב יותר אל העתיד – מרחיקים את עצמנו מתקופה של הנאות ישנות. זה נשמע כפרדוכס, אבל כל חכמת־החיים שלי בטלה לעומת דבריה.
אני נוכח שהיא ניצבת בדיוק מעל לשורשי הארוך ביותר, ובזהירות והתמדה חותר עמוק מתחתיה אל תוך הקרקע הסלעית של השדה. אני מאריך את השורש עד שהוא מגיע אל מאחוריה. אינני יודע מדוע אני ממשיך לשחק משחק זה, אולי בכדי לגרום לה נחת, אבל הרי הבטחתי לקווארקה לשאול על דרכיה של ויררה בבזבוז השמש, ואם אניח לה להמשיך לדבר, אולי לא תרגיש שאני מנסה ללכוד אותה.
“אינך יכולה להאשים אותי בבזבוז.” אני אומר, “מפני שאת שורפת את השמש יום יום, שעה שעה. השמש גוועת. כידוע לך, משפחתי אוגרת את האנרגיה, ואם נחיה זמן רב – נוכל לשמר את אור־השמש למשך מאות שנים לאחר שתשרור החשכה הסופית.”
מלים אלה גורמות לצחוק מרעיד־עלים מצד ויררה.
“השמש אולי גוועת, אבל אנחנו נמות הרבה לפני־כן. למי איכפת מה יקרה בעוד מאות שנים מעכשיו?” אינני עונה מיד. אני מגביה את קצה־שורשי אל פני השטח. היא מקבלת את שתיקתי כהסכמה, וממשיכה, "אתה חושב על העבר הקדום, ימים שחלפו מזמן, ואתה חושב על העתיד – ימים שאולי לא יבואו לעולם. האם אף פעם אינך חושב על ההווה?''
יש להט מפתיע בדבריה. בעוד תשומת־ליבה מוסחת, אני מבקיע את האדמה הקפואה, ובפתאומיות, משיג ותופש את גזעה הדק. ברגע האחרון היא היא מבחינה בי ומנסה לקפוץ הצידה אבל אני אוחז בה בכוח. היא מרעידה בלפיתתי, אבל אני חזק מידי עבורה, והיא איננה יכולה לקרוע את עצמה מחלק־גופה העיקרי. לאחר רגע היא נרגעת, נכנעת. בכל זאת אני ממשיך לאחוז בה בחזקה.
בשתיקה שמשתררת אני אומר, “אנחנו מסוגלים לחשוב גם על ההווה, כפי שנוכחת לדעת.”
בשקט היא עונה, “בסדר, תפשת אותי. אתה חכם, וואסק, בדיוק כמו שאמרתי. הפעם ניצחת. עכשיו שחרר אותי.”
“לא! אני אמשיך להחזיק בך, וכך אשאר המנצח.”
נופה רועד באנרגיה עצורה; אני מרגיש שאני אוחז חיים לכודים לנצח, אבל, מה מוזר – המתח חלף, והיא נרגעת לחלוטין.
“אתה באמת אינך יודע דבר על משחקים, נכון?” היא אומרת, “אינך יכול לנצח רק על ידי אחיזה במשהו אם היה זה כך, מוטב היה לך לרדוף אחרי סלעים.”
היא אינה אומרת דבר עוד. אני ממשיך להחזיק בה, אבל היא איננה מנסה אפילו לזוז. לבסוף אני מרפה את אחיזתי ומושך את שורשי אל תוך האדמה הקרה. לפתע אני מרגיש עצוב.
“אם כך, מה חשוב הנצחון? הזמן מכלה הכל, כנראה. העבר הוא מפלצת המלווה אותנו בכל מקום.”
קולה רך, “אתה צודק. העבר שלנו הוא עצום, כביר יותר מכל דבר בתבל. אולם בזמן שאנו ממשיכים להתקדם אין הוא יכול להשיג אותנו.”
“אם כך, אנחנו יכולים רק לברוח מפניו.”
המחשבה משלחת קור בשורשי, אך שוב משתנה מצב־רוחה: “הו לא, וואסק, אנו יכולים לנוע בכל מיני דרכים שאינן בריחה. הרשה לי להראות לך!”
היא מתחילה לרקוד. ראיתי אותה עושה זאת לפני־כן, התנועות החינניות של שורשים ואיברים, עלים מתנועעים ללא רוח. כך נעה כאשר עברה דרך יערי־משפחתי. אז ראיתי בזאת משהו מופלא ואולי זה מה שגרם לי ללכת אחריה עד לכאן. היא רוקדת במעגל סביבי ואני מביט, תמֵה. לאט־לאט אני מבחין בסדירות בתנועותיה. תנועות חוזרות, הרכבה קלה של ענפיה, ואפילו מין קול המסתלסל בין עליה,
“אתה רואה? הנה אני שוב כאן, אבל העבר חלף. הוא רודף אותי, אבל לעולם לא ישיגני.”
ענפי כאילו מתנועעים, למרות שאני יודע שלא כך הוא. רוחות השדה חמימות.
“את כה חמודה,” אני ממלמל, “האם יופי מהפנט את העבר?”
“לא, אין זה כך: האינך מבין, וואסק? ריקודי הוא יופי, באם רצונך לכנותו כך. זהו אושר! האם תוכל גם אתה לרקוד? אך כמובן שאתה יכול! בוא לרקוד איתי, וואסק יקירי!”
“איני יכול, אני איטי מדי.”
“אתה כן יכול! היה גאה, היה מכובד, אין זה חשוב, רק התנועע והיה מאושר! אני אראה לך.” שוב היא מתחילה לרקד. הפעם בדרך מתונה, בתנועות איטיות. ענפיה הדקיקים נעים בחינניות, כמו אלה של אוגרי השמש הגדולים. שורשיה מלטפים את האדמה עטויית קרום־כפור. אני מביט בה, והקצב שלה חודר ללבי. בהיסוס מתחיל גם אני לרקוד. אני עושה צעד קדימה לקראתה, ועוד צעד בשורש אחר. האדמה הקפואה מחזיקה בי, אבל אני מתעלם מכך. אני מחקה את תנועתה. אני מרגיש מטופש ומגושם, אבל תחושה של גיל ואושר פושטת בי.
“הנה,” היא אומרת, "אתה רואה?''
היא עושה סיבוב שלם על מקומה, מותירה סימנים עדינים במקום בו היא נוגעת בקרקע.
“האם אתה יכול לעשות כך?”
אני מנסה. בזעזוע ובמאמץ גדול אני שולף את שורשי מהאדמה ומסתובב. הרוחות רוחשות בין ענפי, מבלבלות אותי, נראה כאילו הן נושבות מכל הכיוונים בבת אחת.
עלי לעצור, מכיוון שאני תשוש ונתקף סחרחורת. אני תוקע שורש ארוך ישר אל תוך האדמה לחיזוק, מקווה שהיא לא תרגיש בזה. אני מגלה שאני צוחק. זוהי הרגשה מוזרה במיוחד, אבל נעימה. האדמה מסביב רועדת, והקרח על פני השטח מתבקע באלפי חריצים זעירים.
“אתה כן יכול לרקוד! ידעתי שתוכל!”
ענפיה של ויררה מתרוממים אל האויר, האור הירקרק של עליה מצטייר כצללית על הרקע האדום־כהה של שמש אחר־הצהריים.
“אולם לא לזמן רב,” אני עונה חלושות.
“הו כן, אתה יכול לרקוד בכל עת שתחפוץ, וכמה זמן שרק תרצה!”
היא טועה. אינני שיח שיכול לגמוע כפור מעל פני השטח ולשמר את אור השמש בעלי, שורשי דואבים ומדממים, ואינני יכול לשאת עוד את ענפי מעלה כלפי השמש. אני עומד ללא ניע, מחוסל, והרוחות שוב קרות ומקפיאות. ויררה רואה כיצד מתכופפים ענפי ומפסיקה את ריקודה.
השמש כמעט ושוקעת, אינני יכול לשאוב עוד אנרגיה ממנה. ויררה נעה אלי, פוסעת בקלילות־יתר מעל שורשי. אני משקע אותם עמוק לתוך האדמה, להקל על מעברה, וממשיך לחפש אדמה חמה יותר מתחת לפני השטח. עד מהרה אני מושרש עמוקות, השמש שוקעת לגמרי, וויררה ניצבת ליד בסיס־שורשי ממש, ענפיה הקטנים חובקים את גזעי.
“אתה אמיץ מאד,” היא אומרת, “לא ידעתי שעצים יכולים עדיין להיות אמיצים.”
אני חש בשורשיה המתחפרים לתוך העפר ונכרכים סביב אחד משורשי. מגעם חמים.
“אני יכול לרקוד,” אני אומר בפליאה, “למרות שאני יודע כי אני מבצע זאת גרוע.”
“אתה תשתפר כאשר תתאמן מעט!”
הלילה קר עד לקיפאון.
“אם אמשיך לעשות כך, זה יביא למותי,” אני אומר לה.
עליה הם נקודות האור היחידות שנותרו. היא כורכת אותם סביבי, ואני שואב מתוכם אנרגיה ככל שביכולתי. האם בכוונה היא מאכילה אותי? משפחתי היתה מכנה זאת שגעון.
“לעולם לא אגרום לך למות,” היא אומרת ברוך.
העיפות והקור גורמים לי לשקוע בשינה, אבל אני מצליח ללחוש, “אני אוהב אותך!” ואז אני שוקע בתרדמה עמוקה, ואינני מרגיש עוד דבר עד מאוחר בבוקר המחרת, כאשר אני ניעור לאיטי, מרים את אברי כלפי השמש, מזיז את שורשי, מתחיל להשתחרר מן האדמה הקפואה ומגלה שוויררה נעלמה.
תחילה אני מחכה בסבלנות לשובה, משוכנע שמיהרה באיזו שליחות־שיחית בלתי צפויה. אולי באמת עשתה כך, אבל היא אינה חוזרת, למרות שאני מחכה מושרש, גומע, פורש את איברי ואוסף אנרגיה בכדי לרקוד שוב אם היא תחפוץ בכך.
כדור השמש האדום מגיע לזניט ומתחיל לשקוע. עכשיו אני מודאג, אבל נשאר במקום בו עזבה אותי. בעצם אני אסיר־תודה על הזמן שניתן לי כדי להתחזק שוב.
אני זוכר את צחוקה, ואת הדרך בה רקדה ושיחקה אתי, ולרגעים נדמה לי הכל כחלום. כאשר השמש שוקעת אני מנמיך את איברי, מקרב אותם אלי, משמר את מעט החום ככל שאוכל. בחשכה, עדיין מצפה לשובה, אני מתחיל להיזכר לדברים שאמרה: “האם אני כה יפה כמו שחלמת? אבל אתה כה רציני… האינך יודע שאין להתייחס ברצינות לשיחים… אינך יכול לנצח רק על־ידי אחיזה במשהו, אם היה זה כך, מוטב היה לך לרדוף אחרי סלעים…”
אני מחכה לראות את האור של עליה, אבל היא איננה מגיעה. הלילה הולך ונעשה קר יותר, ואני נרדם. בבוקר אני מתעורר ורואה שיח, לא הרחק ממקומי. אור השמש עדיין עמום, אבל אני רואה עלים קטנים, זוהרים.
“חזרת!” אני קורא.
“לא!” מילה יחידה זו מקפיאה אותי יותר מקרח, מפני שאין זה קולה.
“מעולם לא ראיתי אותך קודם לכן,” אומר השיח, “מה אתה עושה פה, רחוק כל כך? הרי הנך עץ!”
מבלי לדעת למה אני מתפרץ בכעס כנגד האשמה זאת: “העולם שייך לעצים! אנחנו הננו התוצר הסופי של ההיסטוריה! הנעלים ביצורים!”
אני רועד בפראות עד שרסיסי קרח נושרים מאברי, והאדמה מתפוררת מסביבי. השיח מתרחק ממני במהירות. “אתה מגוחך בדיוק כמו השאר. איך הגעת לכאן?”
“צעדתי! עצים מסוגלים ללכת! אנחנו יכולים אפילו לרקוד! אנחנו יכולים לעשות כל דבר!”
דמי רותח עכשיו, מציף את שורשי ואברי, וזה גורם לכאבים למרות שכפור הלילה כבר נשר. אני מנופף את עלי כלפי השיח, הגם שאין זו פעולה מרצון.
השיח צוחק לי. גודלו כשל ויררה, אפילו נקבה כמוה, אבל צחוקה מלא לעג.
“אם אתה יכול לרקוד – הראה לי זאת. הו, כמה אהנה לראותך רוקד! האם הסלעים יהיו הבאים בתור לרקוד?”
“אני רוקד רק עבור ויררה!” קולי צונן כרוח הבוקר.
“אני הנני ויררה רקוד עבורי!”
מלא רוגז אני מנסה לרדוף את השיח, מרים שלושה שורשים בבת אחת מהאדמה, נחבט באופן מגושם; סלעים ושברי־קרח עפים באויר. השיח נסוג הלאה, ואני נתפש על ידי השרשים הנותרים, השקועים כה עמוק באדמה, עד שעלי להעצר ולעמול קשה בכדי לשחררם.
“האם לזאת אתה קורא ריקוד?”
אני מותח את שורשי החופשיים כלפיה, אבל היא מרוחקת מדי. הייתי צריך לתפוש בה ולשסע אותה, להסיר ממנה את עליה, להחניק אותה בשלי, לאסוף קרח מהאדמה ולערום עליה.
“את אינך ויררה! איפה היא?”
אולם קולי אינו נשמע מאיים כמו שהייתי רוצה; הוא מתחנן.
השיח צוחק שנית, “כמובן שאני ויררה! כולנו ויררה!”
משהו שאיננו כפור נוגע בי, משהו מקפיא. השיח הצעיר שפגשתי בראשונה גם כן אמר שהוא ויררה.
“למה את מתכוונת?” אני שואל, נאבק עדיין לשחרר את השורשים השקועים עמוק.
היא עומדת שקטה במיוחד, וקולה רך כאשר היא מדברת שנית:
“אינך יודע, לא כן? כל השיחים נקראים ויררה – מדוע עלינו לדאוג בקשר לשמות?”
אני מבולבל למרות שמשהו בתוכי אומר לי שהייתי צריך לדעת זאת. השיחים חיים זמן קצר כל כך, הם נעים ונדים, כך שאין להם אדמה משלהם. הם אינם נצמדים לשום דבר, אפילו לא לשמות, אפילו לא לאהבה.
פחות מכל לאהבה אלי. אני מכריח את עצמי לדבר:
“היתה אחת שבאה אלי והביאה לי שמחה, אבל היא הלכה לה, ואני חייב למצוא אותה!”
“לפני כמה זמן?”
רוחות־השדה ממשיכות לנשב סביבנו. השיח שואל, “לפני יומיים לפחות.”
הזוהר הירקרק של עליה בהיר ממש כמו אצל ויררה האמיתית.
“אם כך לעולם לא תשיג אותה!”
אפילו הקול של ויררה זאת נשמע כמו קולה.
זהו עולם בלתי־מציאותי כאן, בשדה הפתוח; שום־דבר אינו כמו שצריך היה להיות. סוף־סוף שחררתי את שורשי. אני יכול לפסוע עכשיו, אבל אינני יודע באיזה כיוון לחפש. נבוך ונפחד אני מחפש אחר עקבות השורשים הזעירות שויררה היתה צריכה להשאיר, אבל האדמה מכוסה כפור. בחוסר־תקוה אני אומר, “את צריכה לדעת לאן פנתה ויררה. הגידי לי!”
“איך יכולה אני לדעת? אינני יודעת אפילו לאיזו ויררה אתה מתכוון. כולנו דומות אחת לשניה.” היא מהססת, מבחינה בעלי הרוטטים, “מכל מקום, היא עברה כבר מרחק גדול עד עכשיו, כך שלעולם לא תוכל למצוא אותה!”
“אני אוכל!”
הזעם בקולי מפחיד את השיח והיא בורחת. תוך רגעים ספורים היא נעלמת מאחורי גבעה נמוכה. אני צופה בהעלמותה כמו היתה היא התקוה עצמה, היות ואני נוכח שצדקה – לעולם לא אוכל להשיג את ויררה, אפילו אם אדע באיזה כיוון ללכת.
אני נושא את איברי מעלה אל השמש הקרה ושוקל את מצבי. שתי ברירות עומדות בפני – או שויררה תחזור לכאן, או שעלי לקוות למצוא אותה בחיפוש עיוור על פני השדה. אף לא אחת משתי האפשרויות נראית לי סבירה, אבל אני מוכרח לעשות משהו. וכך אני מתחיל.
אני פוסע דרך שדות שטופי־רוח, זרועי־סלעים ושברי־קרח. אני מחפש את ויררה בעוד השמש האדומה, העמומה, זורחת ושוקעת פעמים רבות יותר מאשר אני טורח למנות.
אין לי שום כיוון מוגדר, אני פונה ימינה או שמאלה וחוסר התקווה מכה בי אני ממשיך למרות שכל מה שאני מוצא הוא רק העשב חסר־הבינה, וסלעים, ואדמה חשופה, ולפעמים איזה שיח־עובר־אורח.
“אני מחפש אחת שקוראים לה ויררה. האם היא ויררה?”
''כולנו ויררה.''
אני ממשיך, עדיין נאבק לא לאבד את תקוותי. שוב ושוב אני חוזר למקום שם עמדתי כאשר עזבה ויררה. אף פעם אינני מוצא אותה שם, וגם אין זכר לעקבות חוץ מהחורים העמוקים של שורשי. בכל פעם אני חושב, “היא תראה אותם אם תגיע, וכך תוכל למצוא אותי.”
אבל היא אינה מצוייה שם אף פעם, ולמרות שזכרונם של עצים ארוך משל כל יצור־חי אני מתחיל לשכוח איך נראתה ויררה. זוהר ירוק בעליה, כן, אבל איזה גוון בדיוק? צחוקה המתגלגל מלא־חיים, אבל מה היה צלילו? דבר אחד אני זוכר בבהירות, מילותיה האחרונות של ויררה היו, “לעולם לא אגרום למותך!”
האמנתי כי היתה זו הצהרת־אהבה, אבל כנראה היה זה משהו אחר. הקיץ היה בעיצומו כאשר עזבתי את משפחתי, אבל עכשיו אני יכול להרגיש את האדמה מתקררת בשכבות העמוקות יותר, כאשר השמש העמומה מתקדמת אל עבר החורף.
מיום ליום נעשית ההליכה קשה יותר, אבל אני ממשיך. שורשי נעשים קשוחים, שרוטים על ידי האבנים המכוסות עכשיו במעין קליפה. אני נע יותר ויותר לאט.
יום אחד אני מוצא את עצמי בשולי היער־המשפחה. המתבודדים עומדים דוממים, ואינני מפריע להם. אולי שקעו כבר בשנת־החורף שלהם. מעבר להם חשכה, וחומם של מאות ממשפחתי המקובצים יחד.
אני נזכר איך מתנועעת האדמה בתוככי המשפחה, מנוערת תמיד על ידי שורשינו. שוב אני מביט אל השדה הגדול והריק, שטוף הרוחות. נפשי שלווה לחלוטין שעה שאני פוסע בזהירות אל תוך צילה של מתבודדת שאינה נעה, עוקף את שורשיה ונע אל תוך היער.
תוך כדי כאבים אני מתקדם מכתם שמש אחד למשנהו. העצים רבים וצפופים, ולאחר־זמן אני שומע את חלומותיהם המעורפלים, אבל מתעלם מהם.
קול בוקע אז, “האם מצאת אותה, סוף־סוף?”
זוהי קווארקה, שהבטיחה כי תזכור אותי כאשר אחזור. קווארקה הגדולה והזקנה, אשר הפחידה אותי מאוד. עכשיו איני חש מאומה.
“כן, מצאתי אותה.”
עליה הפריכים של קווארקה מרשרשים.
“יצור אשר הורג את השמש! איך הסבירה זאת?”
אני עוצר ונועץ עמוק את שורשי. במתכוון אני גומע את העפר שהיה שייך לקווארקה עוד בטרם נולדתי. קווארקה זקנה מכדי להתנגד, או אלי החורף המתקרב הוא העושה אותה שלווה. “היא אומרת שאנרגית־השמש נועדה כדי לחיות, כדי לשמוח. היא אומרת שאנחנו מבזבזים אותה, כאשר אין אנו משתמשים בה.”
אני מרגיש שכעסה של קווארקה מזעזע את האדמה, אבל לפני שהיא מספיקה לדבר אני אומר, “אני מאמין שהיא צודקת!”
ייאם כך למה חזרת?"
אין לי דרך להסביר את אשר קרה. “איבדתי אותה,” אני אומר.
“אני רואה זאת, כמובן”
דומיה שוררת כאן כמו תמיד במשפחה לעת־חורף. לבסוף שואלת קווארקה “איך היתה הקרקע שם? עשירה ורכה כמו כאן?”
מילותיה גורמות לי להזיז את שורשי אל הטיט העמוק של המשפחה. “היו שם סלעים. האדמה בכל מקום היתה דלה, מתחת לקרח.”
“גרוע כמו שחשבתי,” אומרת קווארקה, “הם לא ישארו עוד לזמן רב.”
“אבל בזמן שהם קיימים הם חיים!”
קווארקה עוצרת את הצחוק בשורשיה, לפני שיגיע אל עליה ויגרום לנשירתם.
“כאשר יקיץ הקץ – לא ישארו עוד שיחים,” היא אומרת, "אנחנו נירש אותם''
לפתע אני נשטף רגשות, ולוקח לי זמן להבין מה הם. אני מרגיש חמלה כלפי קווארקה.
אני שולף את שורשי מתוך הקרקע שלה ופונה אל השדה, פוסע בזהירות הלאה.
“אם כך שיבוא הקץ!” אני אומר.
ועכשיו אני הולך שוב אל קצה המשפחה. אני אמצא את מקומי מחוץ ליער, מעבר למתבודדים, ואולי אגע באבני השדה. אם ויררה – כל ויררה שהיא – תבוא אלי, אנסה שנית לרקוד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות