עורך: אהרון האופטמן; מערכת: ציפי האופטמן, יוחנן נאגל, שלדון טייטלבאום

תמונת השער: 'מכונת־הזמן' מסרטו של דוד אבידן, 'שדר מן העתיד' סרט מד"ב ישראלי (דובר אנגלית) שהקרנתו צפויה בקרוב.

עד כמה מצליחים אותם סיפורי מד"ב העוסקים בעתיד לנבא את העתיד הצפוי לנו באמת? יש המשתעשעים בנסיונות לאמת סיפורי מד"ב בודדים (כמו אותו סיפור נודע שחזה את הפצצה האטומית ואף נקט בשם המפורש ‘פרויקט מנהטן’ כשכל הנושא היה עדיין סוד כמוס ביותר), אך ברוב המקרים התוצאה מאכזבת. שהרי, כפי שציינו כבר לא פעם אנשים כמו ארתור סי. קלארק, קרל סגאן ואחרים – המציאות תהא תמיד דמיונית יותר מכל דמיון הרואה אור בדפוס. אולם גם אם המד"ב אינו מצליח לדייק ב’נבואותיו' (והרי בעצם הוא אינו מתיימר לכך, ובימינו קיימת לשם כך עתידנות מדעית), הוא לבטח מקנה לקוראיו ‘תודעה של עתיד’; מודעות לתמורות הפוקדות את עולמנו במידה גוברת והולכת. אלבין טופלר, בספרו הנודע ‘הלם העתיד’, כתב: “נוכל להפיק מן המדע הבדיוני תועלת עצומה כאמצעי להרחבת טווח ההתבוננות וליצירת הרגלי ניבוי. על ילדינו ללמוד את כתבי ארתור סי. קלארק, וויליאם טֶאן, רוברט היינליין, דיי ברדבורי ורוברט שקליי, לא מפני שסופרים אלה יכולים לספר להם על ספינות־חלל ומכונות־זמן, אלא משום שהם עשויים להעניק להם דבר חשוב הרבה יותר – מסע דמיוני לאותו עולם סבוך של שאלות פוליטיות, חברתיות, פסיכולוגיות ומוסריות, העתידות להתייצב לפניהם בהגיעם לבגרות. ספרי מדע בדיוני ראוי שיכללו כספרי חובה בשעורי העתיד.” האם האמת העמוקה הטמונה בדברים אלה חזרה לתודעת המחנכים והמורים בארץ?

אלבין טופלר לא היה הראשון שהבין את חשיבות המד"ב להבנת העתיד האנושי. בשנת 1966, שנים אחדות לפני הופעתו של ‘הלם העתיד’ ראה אור ספרו המצויין של ארתור סי. קלארק, ‘פני העתיד’, שהיה אולי הספר הרציני הראשון שעסק בעתידנות טכנולוגית ולא נרתע מספקולציות נועזות (הספר עומד לצאת לאור בעברית בעוד חודשים אחדים). קלארק הרחיק לכת יותר מטופלר וקבע: "רק כותבי מדע בדיוני וקוראיו כשירים באמת לדון באפשרויות הצפונות בעתיד. אין עוד צורך כפי שהיה עד לפני שנים אחדות, להגן על הז’אנר הזה מפני מתקפותיהם של בורים ושל מבקרים מרושעים. היצירות המעולות בשטח זה עומדות ברמה אחת עם יצירות הסיפורת הטובות ביותר הרואות אור כיום… קריאה ביקורתית של המדע הבדיוני היא אמצעי חיוני למי שמבקש לראות את פני העתיד בטווח של יותר מעשר שנים קדימה. אלה אשר אינם אמונים על הפנטסיות של העבר יתקשו לשוות בנפשם את עובדות העתיד… הדעת נותנת שכל אדם שדמיונו מספיק לו להתייחס אל העתיד בצורה ריאליסטית, יימשך – בצורה בלתי נמנעת – אל סוג זה של ספרות."

אלבין טופלר וארתור סי. קלארק מדגישים, כמובן, את ההיבטים העתידניים שבספרות המד"ב; טופלר את החברתי וקלארק את הטכנולוגי. לגבי רוב קוראי המד"ב של היום, מהווה הסיפורת הבדיונית (והכוונה למד"ב ולפנטסיה גם יחד) הרבה יותר מזה: פתח אל עולמות שונים, דמיוניים, מרוחקים במרחב ובזמן – ולא רק קדימה בזמן – מסע מופלא אל מציאות שונה. המדע הבדיוני העתידני פותח בפנינו פתח אל עולמות אפשריים (לפחות לכאורה) – ובזאת קסמו. הפנטסיה פותחת בפנינו פתח אל עולמות בלתי אפשריים (לפחות לכאורה) – ובזאת קסמה. כתב העת שבידיכם משתדל למזג את השניים, ולהעניק לקורא חוויה מעוררת־דמיון, גם אם סיפור זה או אחר איננו מוביל בהכרח למסקנות ברורות באשר לעולם המצפה לנו בעוד חמש, עשר, או מיליון שנים.

קריאה נעימה

סיפורים:

הסדן של יופיטר – גורדון אקלנד וגרגורי בנפורד

משהו מוזר – קינגסלי אמיס

שלא תדעו מצרות – קרול קאר

ויררה – טרי קאר

אדם זועם – ר.א. לאפרטי

איש החור – לארי ניבן

נס אחד יותר מדי – פיליפ ה. סמית ואלן א. נורס

עובר האורח – ריי ברדבורי

לא עלינו – אמנון גינזאי

מקום שומם – מ.פ. בראון

החוב – דני הורביץ ויוסף פרידלנדר

מדורים:

מבזקים קוסמיים

ספרים

שירה: משה לרון

פרופיל: על סטניסלב לֶם והמד"ב

מכתבי קוראים

"האדם הוא עדיין המחשב הטוב ביותר שאנו יכולים לשים בחללית – והיחיד שאנו יכולים לייצר באופן המוני בלי צורך במומחיות מיוחדת…"

וורנר פון בראון

לאחר סיום קריאתה של היצירה המופלאה המשתרעת על העמודים הבאים, נדמה לנו שמעטים יחלקו על דעתנו שזהו אחד הסיפורים החזקים והמרשימים ביותר שהופיעו ב’פנטסיה 2000'. סיפור חדש יחסית זה, שנכתב ב־1977, כולל בתוכו תאורי טכנולוגיה מתקדמת, תקשורת אפשרית עם יישויות תבוניות, תאור אקולוגיה של עולם זר, אך גם הרבה יותר מזה. קריאתנו חושפת בהדרגה רבדים־רבדים של עומק רעיוני, המבוטא בסגנון ספרותי מעולה, כיאה למד"ב בן זמננו.

את גורדון אקלנד הצגנו לראשונה בסיפורו ‘נקודות מגע’ (גליון מס' 9). הוא יליד 1945, החל לפרסם את סיפוריו בתחילת שנות ה־70. לעיקר פרסומו הגיע בזכות שותפותו עם גרגורי בנפורד, שהוא פרופסור לפיסיקה באוניברסיטת קליפורניה. לפני שהחל בכתיבה מקצועית ערך בנפורד במשך שנים אחדות כתב־עת של חובבים בשם ‘וויד’. ספרו ‘בריחת זמן’ זכה השנה בפרס ה’נביולה' של אגודת סופרי המד"ב של אמריקה. הסיפור ‘הסדן של יופיטר’ הורחב אחרי פרסומו לספר באורך מלא בשם ‘אילו הכוכבים היו אלים’, אשר זכה בפרס ה’נביולה' בשנת 1978.

* * *

היא היתה תלויה באֵינות החלל, קשורה בצינור האויר כבחבל טבור, מרחפת כמו עוּבָּר המתפעל מפלאי ההולדת.

בתוך קסדתה דמויית הבועה נשמע קולו החד, המתנגן במקצת, של בראדלי ריינולדס: “אינני מתכוון לאחר כך, מארה. אני מתכוון לעכשיו. את יודעת טוב מאוד שאת נוהגת בניגוד לכל ההוראות. במיוחד כשאת עובדת לבד מחוץ לחללית.”

היא לא התכוונה להניח לו שיהרוס את הדבר – לא עכשיו. היא השיבה לקול מרוחק: “מי כתב את ההוראות האלה, בראדלי? לא אתה, אני לא –”

“אבל אנחנו חייבים למלא אחריהן.”

“אתה, אולי,” היא ציחקקה, יודעת שהדבר ירגיז אותו. “אבל אני מצייתת לחוק גבוה יותר.”

“החוק שלך.”

“אז מה?”

הוא המשיך, אבל היא התעלמה ממנו כליל. היא משכה בכבל העיגון שלה, והסתובבה חזרה לעבר יופיטר. איזה מראה של הוד והדר! מארה לא יכלה להסב את עיניה מהחזיון, כאילו היתה ניצבת מול מראהו של האלוהים. האם אין יופיטר אל בזכות עצמו? – כדור פחוס אדיר, מסתיר חלקה גדולה להדהים של שמיים שחורים. החגורות האטמוספריות זעו באיטיות, מערבבות כתום בוורוד, מלבינות בקצותיהן. הכתם האדום הגדול חל על פני הקצה המערבי של האיזור הטרופי הדרומי, אבל המראה הראוי לציון ביותר היה בין שתי החגורות המשווניות, שהפכו לסרט מוצק של צהוב, מנצנץ פה ושם בנקודות לבנות ערפיליות. אחד ממכריה, אסטרונום לא מבריק במיוחד, סיפר לה על המראה הזה. אירוע יוצא מן הכלל, הוא אמר, אבל איזה דבר שמתרחש על הכדור המופלא הזה איננו לפחות, בלתי צפוי? היא היתה מעדיפה לרחף כאן לעד, מסתכלת בפלנטה העצומה המסתובבת ביומה בן עשר השעות, כשחזיונות מוזרים חולפים מול עיניה. מארה הזכירה לעצמה כי העולם שלה היה מאוכלס פעם בעצמים מוצקים וּודאיים; בראדלי והכריסטרים הטילו ספק בלא־נראה ובלא־ידוע. אבל יופיטר? כאן הגבולות מיטשטשים, ההגדרות מתנפצות. הם יודעים כה מעט – “מארה, בבקשה,” נשמע שוב קולו של בראדלי, “לא אקח על עצמי את האחריות. אם לא איכפת לך מעצמך, חישבי לפחות על הציוד. אם המעבורת הזאת תתנתק ממקומה…”

היא גילתה נימת פיזור בקולו. מהו הדבר שמטריד את בראדלי? הוא דמה לשחקן שאינו מזדהה דיו עם תפקיד חייו. אבל היא ענתה לו ברצינות: “היא קשורה בכבלים גמישים. אני אשוב בקרוב.”

“לא.” קולו היה יבש. “אני אבוא ואגרור אותך בחזרה בעצמי.”

“בראדלי, הלב שלך.”

“אני בא.”

“אתה מאיים.”

“ומה בכך?” היא נשבעה שיכלה לשמוע ציחקוק מרוחק. “אני לא מרמה.”

אם הוא אכן עשה זאת – כפי שחשבה – הוא לא הסגיר את עצמו.

“בסדר. לך לעזאזל, בראדלי. אני באה.”

“אז מהרי.” הוא לא נשמע כמנצח.

“כן.” היא לא הבינה מדוע החוקים האלה חלים גם עליה. הואיל והיא לא היתה חברה בצוות המסלולי, היא התייחסה אל עצמה כאל אדם חופשי. בראדלי ריינולדס? מפקד או לא, היא לא היתה חייבת לציית לו. ובחוץ לא היה שום דבר מעורר אימה. שום מיפלצות ענק לא באו כדי לטחון אותה במלתעות מעלות קצף. היא באה לכאן, אל כוכב־הלכת צדק, כדי לחיות הרחק כל האפשר מבית המשוגעים שעל האדמה. אם תמות, מה בכך? אובדן של חיי אדם אחד מתוך ארבעה מיליארד. אפילו בין חמש מאות התושבים של ‘אוֹרְבּ’, חייה לא נחשבו לגורם בעל חשיבות.

היא ריחפה בחוסר מעש. ‘אוֹרְבּ’ – זה היה שם טיפשי, עבור החללית דמוית המשפך הגלילי, החג לו בעצלות. כמה מאות מטרים מעל ראשה – היא הביטה אל־על – היו מיכלי המים אשר חסמו את הפרוטונים בעלי האנרגיה הגבוהה מחגורות ואן אלן. המילה ‘אוֹרְבּ’ באה מן המלה ‘אורביט’ – מסלול. הייתה זאת דרך טיפשית לבחור שם –

“מארה, את נכנסת להזדקרות!”

"לא אמרתי שאני באה.''

“אם כך –” הוא היה סבלני, “בואי כבר.”

“חשבתי על משהו,” אמרה. היא חישבה את המרחק מטה, עד לפיסגה המסתובבת של ה’אורב'. המעבורת שלה היתה עכשיו בעמדה שש, מרוחקת מלוא הקוטר מה’אורב'. להגיע לשם היה כמו לתפוס סוס על גבי סחרחורת, אלא שהיא לא היתה מסוגלת לרוץ מן הצד במהירות תואמת. היה זה מסובך למדי לפנות בקשת תוך שימוש בסילוני־רום בלבד. היה עליה לצלול למטה לכיוון ה’אורב' ולהיאחז בה בדיוק כשתחלוף עמדה שש. אם לא תצליח – היו עוד לרשותה ידיות מיוחדות שבהן תוכל להיעזר ולטפס בזחילה. היא אמדה שוב בסיפוק־מה את הזמן ואת המרחק; היה זה חישוב מעניין, משעשע. מבדר אפילו יותר ממשחק ‘סקווש’ בתנאי חוסר משקל. “דאג שארוחת הערב לא תצטנן,” אמרה לבראדלי. “אחותך הקטנה והאבודה חוזרת הביתה.”

היא הפעילה את מנועי־הסילון ופנתה לעבר פיסגת המתכת האפורה של ‘אוֹרְבּ’. היא עברה על פני עמדה שש, וכאשר היתה בטוחה בכך, ניווטה את עצמה אל הסיפון. הנחיתה היתה משביעת רצון. היא החטיאה את העמדה במטרים ספורים בלבד. היא טיפסה למעלה, יד־יד אל קצה העמדה, ואחר־כך הסתכלה למטה, לעבר המעבורת העוגנת בבטחון בשקערורית המיועדת לה. היא טיפסה מעבר למעקה וחיפשה את חיבור צנור־האוויר. האוויר של חליפת החלל שלה היה בסדר; היה בו רק איזה טעם מתכתי שמנוני, שהציק לגרונה. כאשר איתרה את פתח האוויר בצידה האחר של העמדה, דילגה לשם בזריזות.

תמרוּן באפס ג’י הוא דבר משעשע. היה זה אתגר, והיה צורך לכוון את העיניים במקביל לקרקע כך שישגיחו על שלושה מימדים. היה נחוץ לזכור כי מה שהיה למעלה ומה שהיה למטה לא היה פחות חשוב ממה שנמצא בצדדים. העולם הזה היה רחב יותר, איכשהו יותר ממשי.

היא התחברה למערכת האוויר של הספינה, אבל עדיין לא היתה מוכנה לוותר. לא, לפני שתיכנס היא רצתה להעיף מבט אחרון על הפלנטה הכבירה. היא קיללה את בראדלי על שהציק לה. היא חשה חסרת־מנוח; גרונה צרב. בעוד שלושה ימים יתחיל המחזור שלה. בדחף פתאומי היא בעטה והתרוממה קצת, משתחררת לפתע מן העמדה. הכתם הגדול האדום היה רחב יותר עכשיו, כפצע פתוח שטרם הגליד. המראה שיפר מייד את הרגשתה, כאילו היתה שוב חופשיה. היא הרימה את ברכיה ככל שהתירה לה החליפה ועשתה גילגול חופשי בחלל. היא צחקה בקול רם. מה בקשר לבראדלי? היא שמעה כיצד הוא מיילל. מה היא יכולה לעשות כדי לענג אותו? האפשרויות היו מגוונות: לשיר שיר קטן, או אולי ריקוד קליל באפס־ג’י? או שמא עליה לחרוץ את לשונה לעברו ואחר כך ליפול על עכרזה. ואולי…

משהו משך אותה, והשתחרר.

היא נטתה שמאלה. דחיפה –

פתח־האוויר. היא הבינה עכשיו: הצינור השתחרר.

ופירוש הדבר, פשוט מאוד, שהיא עומדת למות.

היה לחץ באוזניה. היא נרכנה קדימה וקירבה את פיה אל הצינור המבעבע. היא אחזה בו ביד אחת וניסתה ללחוץ עליו. היא ניסתה לנשום. שום דבר. ראותיה סירבו להתרחב.

היא הפעילה את סילוני־הגובה. ה’אורב' שחתה מתחתיה במהירות, מהר מדי. היא החלה לשנות כיוון כלפי מטה, מנסה לתמרן ביד אחת בעוד השניה אוחזת בצינור האוויר. אני מתה, הזכירה לעצמה לפתע. היא נחתה על רגל אחת, חובטת בלוחות הסיפון. זרם של כאב עבר בירכה. היא הסתובבה, מעיפה מבט אל ירכתי המעבורת. זו נחבטה בדופן השניה של העמדה. צליל גבוה, צווחני, מילא את מוחה. האם אני מתה עכשיו? תמהה.

איפה מיכל החמצן של החליפה? היא שכחה להצמיד אותו אליה ועכשיו חיפשה אותו בקדחתנות, אך לשווא.

בראדלי צעק דברים חסרי־פשר באוזניה הנאטמות. אם שמעה אותו, היא חשבה, זאת אומרת שלא מתה עדיין. הוא בוודאי רואה את הכל בווידאו. בכל זאת עשתה לו הצגה נאה. אחרי הכול: צינור האוויר המכרכר, הנערה המיטלטלת הלוך ושוב מסביב לעמדה…

מיכל האוויר נעלם. היא התאמצה לחשוב בקור רוח: אם כך, נותר רק צינור האוויר. היא לא יכלה לתפוס את קצהו. הוא נכרך סביבה כמו נחש משתולל. היא חיפשה חותכן־לייזר. הוא היה בצד השני של העמדה, מוצמד למקומו. היא דחפה את עצמה לשם. היה זה מכשיר מדוייק שתוכל להפעילו ביד אחת. היא שלפה אותו מהתפס, ולחצה על כפתור ההפעלה. אוזניה כאבו. היא נאנחה קלות.

ועכשיו, הצינור. היא בעטה שוב, מתאמצת להגיע אל השקע המחבר אותו אל ה’אורב'. הצינור התפתל והצליף. באוזניה המה שאון כשל גלי־ים בעת סערה. חזה בער מבפנים. העולם נע באיטיות עצלה וחמה. עתה היה זמן לכל דבר. לעבודה, למבט נוסף במחול הרצועות הוורודות של צדק – לכל דבר.

במאמץ עליון לפתה את הצינור וקרבה את חותכן הלייזר אל השקע. היא לחצה על הכפתור, קרן דקיקה וצהובה חתכה את הצינור. והחלק הקטוע נסחף במשב אוויר. היא יכלה לראות את הגז; הוא גרם לקרני האור לרצד. מוזר, הגז היה אמור להיות בלתי־נראה. כתמי ארגמן ריצדו בזויות עיניה והצטרפו לתצורות מטורפות, כמעט ניתנות להבנה. היא ניסתה להתרכז בגוונים, אבל…

לא. היא משכה את הצינור מהחיבור בצד האחורי של קסדתה וחתכה אותו. השליכה את עצמה קדימה, מנסה נואשות לתקוע את גדם הצינור אל השקע שבגוף הספינה. היתה סיבה לעשות זאת. זה היה חשוב. משהו שהיה לפני זמן רב, רב מאוד. זה –

אוזניה הידהדו. האפלה הארגמנית נמוגה. היא החזיקה את קצה הצינור בתוך השקע בשתי ידיה, ונשמה חטופות.

מהר ככל שיכלה, אמרה לבראדלי שישתוק. אני בסדר, אתה לא רואה? ועכשיו – בבקשה – שלח מישהו להנה. הצל אותי."

בראדלי ריינולדס היה משוכנע כי הוא נמצא במקום הלא נכון. הוא היה בירח, ואחר כך נשלח למאדים ושוב אל הירח. הוא התחתן חמש פעמים. היו לו מאהבות לרוב, הרבה ידידים ולפחות שלושה מקצועות. אבל כל זה היה מאחוריו. החיים הפעילים איבדו את כוח המשיכה שלהם. הוא פרש.

וכאן הוא היה: על לוויין מלאכותי, במסלול היקפי סביב הצדק. בן 127 שנה. לא, הוא חשב, זה לא צודק. אם איזה שהוא אדם היה צריך להרהר בחייו, בשלוותו של מנזר, הרי היה זה בראדלי ריינולדס.

ככל שחלף הזמן, הוא השתכנע שטולסטוי צדק: האירועים עושים את האדם, לא להיפך. בראדלי לא נמנה עם יוצרי ההיסטוריה; הוא היה נוסע שלא מרצונו בנהר הזמן. בחירתו המודעת היחידה הייתה לצוף, לא לשקוע. אחר כך הוא השתדל להגיע אל החוף.

הוא הסתכל במשרדו. לוחות אורן דקים, שולחן עץ קל. תמונת נוף תלת מימדית. מעולם לא היה שקט כאן. הרחש העמום של המכונות נשמע ללא הרף. מחשבותיו לעולם לא הושלמו. תמיד היו הפתעות. מנזר בתוניס. דממת המידבר. הוא פרש לשם, מתעלם מן העולם. הוא לא קרא עיתונים ולמד את כל החדשות מן האנטנות המאזינות למתרחש בכוכבים הקרובים. נציג מטעם הקונגרס המאוחד הופיע יום אחד במנזר, מתוך עננה כחולה של עשן בנזין. הוא העיף מבטים מודאגים על הנזירים הדוממים שחגו מסביב, וסיפר לבראדלי על האות שנקלט מאלפא ליברא, וגם הראה לו את החידה. בראדלי משך בכתפיו במבוכה. האיש סירב לקבל זאת כתשובה סופית.

הם רצו בעדותו, בתמיכתו, במישקלו המוסרי. בראדלי ריינולדס היה אגדה חיה, יציר מעידן אחר, איש־חלל. מוּזרוּת. איש לא ידע כי בעיני בראדלי הזקן – בראדלי הצעיר היה משהו מרוחק, תמונות מצהיבות, היסטוריה מרוחקת, נראה במעורפל מבעד לתערובת של זכרונות מעורפלים. בראדלי יכול היה להבין דברים אחרים מאלה שהצעיר ההוא עשה, אבל הוא לא יכול היה להחליק ברכות אל הגוף החסון והמנוסה, או להתנסות באותן מחשבות מבריקות. עפעפיו היו אדומים וקמוטים עתה, ואפו היה בשרני. לעורו היה גוון זית מוזר. אנחנו יותר מסתם נוסעים בתוך מעטה גופנו, חשב. הבשר מעצב אותנו ומכוון אותנו אל המקומות המוכתבים על־ידי העורקים, כדוריות הדם והבלוטות. העובדה שהמסלול שהותווה על ידי גופו השתנה במשך הזמן, לא נראתה לבראדלי כעובדה רבת־משמעות. התודעה שבתוכו למדה, שכחה, ניפתה זכרונות ופרטים בלי לדעת אפילו כיצד הגוף – תמיד דומם, תמיד עליון – שקל אותם לפני שהביא אותם אל המודעוּת. התודעה סבלה מאשליות; הגוף, לא. מכל מקום, כך הוא חשב אז, בתוניס, ביום שבו אותו איש בא לבקרו. שעות רבות ישב, לוטש עיניו מטה בזרועותיו החשופות, כפוף, מנסה לעקוב אחר זרם המחשבה. על אף האבנים השחורות והמוצקות שמתחת לעכוזו. העולם נראה רופס והאוויר הסתלסל בפעילות נראית למחצה. הדברים חזרו על עצמם, הוא חשב – דברים ובני־אדם ורעיונות שבו על עקבותיהם, לבשו ופשטו צורה, נשברו והתחברו מחדש, חגו במעגלים אין קץ. אין לחשוש מפני שיבה אל רעיונות העבר. לכל הדברים אין שום גבול, וכך צריך להיות. המחקר הוא עדיין משימה אינסופית. אבל בראדלי לא חשב כי זה יכול להיות הכל; היה משהו מכוון באירועים, היה איזה כיוון בזמן ובחיי אנוש. הוא לא האמין כי האדם הוא רק משהו שדומה לגרגר חרדל בעל חיוניות, שנועד להיוולד ולגדול ולגווע, ולהשמיד עד אין־קץ עותקים של עצמו. ההישנות המטופשת של הביולוגיה אינה יכולה להיות סמל האנושות. חייב להיות כיוון מוגדר.

שעות ארוכות ישב בחדר הצונן והמוצלל, בעוד הגשם מציף את השביל בחוץ. עננים קודרים מכיוון האופק, וציפורים חסרות־מנוח צייצו בדאגה. הוא חש שהוא טובע באוויר המחניק והמתוק של אפריקה.

ואז, משהו היכה בו. האם זה בא מבפנים או מבחוץ, מן התודעה או מן הגוף? הוא הלך והתייצב בפני הקונגרס המאוחד ונשבע שכן, מן ההכרח לפתור את החידה. ומכיוון שהיסודות הספורים של החידה אשר הובנו עד עתה התמקדו על כוכב לכת מסיבי, נבחר הצדק כיעד למחקר מקיף ורציני.

זמזום נשמע משולחנו. “אה, אדוני, מארָה רוצה לראות אותך. היא באה מ–”

"שתמתין רגע, בסדר?''

בראדלי התבונן בדגם הצהוב־ירוק של חידת־השיבוץ, התלוי על קיר משרדו. שוב שאל את עצמו אם השרשרת השבירה של ההיגיון היתה אכן נכונה.

הדבר החל במשהו מרגיז מפשטותו. היה זה כמו הסבר במדריך: שידור של נקודות, 29 כפול 53 במספר. זה לא היה יכול להיות צרוף מקרים: 29 ו־53 הם מספרים ראשוניים, כך שהדחף הטבעי היה לשבור אותם לרשת של 29 על 53. כך התקבלה התמונה.

הכתם הגדול בצד הימני העליון היה ככל הנראה, כוכב־שבת, כי מתחתיו היו שבע פלנֶטות. הפנימיות ביותר היו הכתמים הקטנים – כך שייתכן כי אלה היו פלנטות בגודל דומה לכדור־הארץ. ארבע האחרות היו, ככל הנראה, בסדר־גודל של כוכב־הלכת צדק. ליד הפלנטה הרביעית הגדולה ביותר, היה קו שנמשך החוצה, מצד שמאל, ויצר חצי־מעגל אשר הקיף את יתרת השדר ולא היה ניתן לפיענוח.

הם חשבו כי הם יודעים את משמעות המסר; יהיה שולח השדר אשר יהיה, הוא התגורר על פלָנֶטה דמויית־צדק כזאת. לא היתה שום אפשרות סבירה אחרת לפענח את המסר. הדבר נראה הגיוני. לשם כך שוגרה ה’אוֹרְבּ'. להבין את החיים על יופיטר ולפענח את השדר הנוכרי.

רעיון נאה. אבל עד כה איש לא גילה חיים בעננים האלה, ואף לא הצליח להעלות על הדעת איך יצור היפוטֶתי כלשהו החי באטמוספרה סמיכה וגועשת שכזאת מסוגל בכלל לבנות מכשור־רדיו.

וזה היה שידור רדיו, בלי ספק. הוא הופיע ונעלם במחזוריות של 16.3 שעות, ככל הנראה בהתאם לסיבוב הפלנֶטה של שולחיו. אם כך, הוא משודר ממקור הממוקם על הקרקע. היתה סטיית דופלר כלשהי בתדר, בת מחזור של 15.74 שנים. תופעה מתקבלת על הדעת; בעוד הפלנֶטה שלהם רוקדת את הוואלס הניוטוני שלה סביב השמש שלה, היא מתקרבת ומתרחקת מאיתנו לסרוגין לאורך מסלולה.

על סמך המידע שסיפקנו להם על הספקטרום הכוכבי ומידת הבהירות של אלפא ליברא, יכלו האסטרופיסיקאים לנחש בצורה מדוייקת למדי את המסה של אלפא ליברא.

יישום חוק קפלר למסלול הפלנטארי הלא־נראה, העלה כי מקור הרדיו הוא במרחק של כ־7.2 יחידות אסטרונומיות מן הכוכב – מרחק מתאים מאוד לפלנטה גאזית ענקית, מטיפוס צדק או שבתאי. וכל זאת, בלי לפענח את המסר.

זאת היתה משימה בלתי אפשרית.

ועכשיו הוא היה המפקד הנבחר של ‘אוֹרְבּ’, והוא ניתח דגימות אטמוספריות, וחקר בקפידה את הירחים הגדולים. וגם שיחק את תפקיד מנהל משק־הבית של גאון מטורף, הזכיר לעצמו, כאשר דלת משרדו נפתחה לפתע.

"בראדלי, אתה –''

“שבי, מארה.”

היא הנידה בראשה לאות סירוב, כדרכה.

מארה היתה יפה עד להכעיס: איכות המרקחת הגנטית שלה לא היתה באה על סיפוקה אילו הפיקה נערה מכוערת. אבל ייתכן – חשב לפעמים – כי זאת היתה טעותם היסודית. היא היתה יותר מדי מושלמת. איזה רמז דק של כיעור – שפה שסועה או לחי קמוטה – היה עשוי להקהות במקצת את עוקצה.

“החדר הזה הוא ממש לא ייאמן,” היא אמרה, בהצביעה על החפצים השונים. היה זה נושא שלא נלאתה לשוב אליו; הדבר נעשה כמעט לכעין טכס משותף לשניהם. היא התקרבה לשולחנו ונגעה בפסלון של קרישנה, מלטפת את המתכת. “בודהא במצב רוח רע?” שאלה וחייכה ברשעות.

“את יודעת טוב מאוד.” בודהא נראה בכמה מקומות בחדר; רק על הקיר, מעל ראשו, היה תלוי צלב.

“שאלתי משום שחשבתי כי אולי אתה איזה סוג של בודהיסט.”

“אני אדם. כל תשובה אפשרית מעניינת אותי.”

“אבל מה בנוגע לַשאלה?”

“גם זה מעניין אותי.”

“לא אותי.” היא הנידה בראשה, הניחה לפסלון ליפול אל מקומו בשדה כוח־הכבידה החלש ופנתה להסתכל בספרים שעל המדפים, כאילו ניסתה למצוא משהו מסויים. היא דיפדפה בכרכים אחדים. הוא שאל את עצמו אם תתחיל שוב לעקוץ אותו על שהוא קורא סיפורת במָקום בו היה חומר עובדתי כה רב – היא היתה מסוגלת להביא דוגמאות אחדות – שלא היו ידוע לו כלל.

לעומת זאת, היא נפנתה אליו ואמרה: “מישהו ניסה להרוג אותי.”

הוא נתן לרגע אחד לעבור, מנסה להסתיר את אי־הפתעתו. “את בטוחה?”

“אינני נוהגת לטעות. לפני שחזרתי, ניסיתי בעצמי לחתוך פעמיים את צינור האוויר. זה לא עשוי בדיוק מנייר. מצאתי את החלק הפגום – הוא היה מחורץ, כאילו מישהו החליש אותו.”

“את לא יכולה לרחף לך בחלל ולמתוח אותו בלי סוף, את יודעת.”

“כמובן. אבל אני אומרת שלא משכתי אותו עד למעֵבֶר גבול החוזק שלו. מישהו חיבל בצינור בכוונה תחילה.” היא נופפה באצבע מאשימה. “ואני רוצה שתגלה מי זה היה.”

הוא לא יכול היה שלא לפרוץ בצחוק. “אני יכול למנות חמש מאות חשודים. אם נוציא מכלל זה את עצמי. אותך ואולי את קוריי – עדיין יישארו רבים מאוד. האם את רוצה שאני אעצור אותם? אני משער שלכולם יש מניעים – טובים למדי, מארה.”

היא הרימה את גבותיה, שקועה במחשבות. "כולם? אין אף צדיק אחד?''

בראדלי החליט להיות נחמד. “את חייבת להבין כי מרבית האנשים ב’אוֹרְבּ' הם מדעני־מחקר. אחדים הם פרימדונות בעצמם. זהו סיכון מקצועי.”

“והם לא אוהבים ילדים מתחכמים, אפילו עם התוארים שלי.”

“את לא מקלה על הדברים. למעשה –” קולו נותר שליו במתכוון – “עלי לקרקע אותך בשל המבצע המטופש הזה, ולהציב אותך לצמיתות בתפקיד הידרופוני. כל האחרים עובדים בגן. מדוע את חייבת להיות יוצאת הדופן המופלאה שלנו?”

“משום שאני שונה. נסה להכריח אותי לעבוד שם ואני אמות. באתי הנה כדי למצוא חיים סוערים, מלהיבים, ולא על־מנת למרֵק אַמְבָּטֵי־גידול.”

בראדלי הניד ראשו בכאב. “אבל אני לא יכול לנהוג בך על פי מערכת חוקים מיוחדת, שונה מזו של כל היתר.” היא צחקה. “מדוע לא? זה מה שנאמר לי בבית־הספר הדוקרני הזה. זה היה בולשיט אז, וזה בולשיט עכשיו.”

“דוקרני?”

“כזאת אני. דוקרנית כלפי אנשים שנדקרו, הופעלו, טופלו ותומרנו מבחינה גֶנֶטית.”

“ובכל זאת לא היית צריכה לצאת לשם,” אמר.

היא נדה בראשה. “לא. רציתי לראות את יופיטר – במישרין. ביזבזתי כמעט את כל חיי עם מחשבי־הוראה, ספרים וביו־מאמנים. אילו הייתי רוצה להמשיך כך, הייתי נשארת על כדור־הארץ.”

הוא ניסה להשיב, כאשר המכשיר שעל שולחנו השמיע זמזום נוסף. הוא לחץ על מתג – לא בלי תחושת רווחה – והדלתות שמאחורי מארה נפתחו, ככנפי פְטֶרוֹדַקטיל.

גבר הכניס פנימה את ראשו. “הפגישה כבר החלה, בראדלי.”

מארה הוציאה בנחת את הסיגר השחור, חמישה־עשר סנטימטר אורכו, מכיס הירך שלה והסירה בזהירות את נייר העטיפה. היא קימטה את הנייר לכדור והשליכה אותו כלאחר יד מאחורי גבה. אחר כך הניחה את הסיגר בין שפתיה, והרטיבה בעדינות את עלה הטבק החיצוני, מקצה לקצה. אט־אט תחבה את הקצה לתוך פיה, נשכה אותו וירקה על הריצפה. ואז הדליקה גפרור.

היה זה טום ראולינס שהגיב. “בראדלי, אני מוחה. האם אי־אפשר, לכל הפחות, לשמור על אוויר נקי כאן?”

מארה ישבה ליד בראדלי ונהנתה להרגיז את ראולינס. הוא היה גבר שמן, מלא חשיבות עצמית, שהיה אחראי, פחות או יותר, למערכות המאיצים. פעם או פעמיים הוא הראה כי הוא אכן יודע מה הוא עושה.

היא נשפה מן הסיגר וכיחכחה. “אני רוצה להירגע.”

“ולהרעיל את ה’אורְבּ',” אמר ראולינס.

“תוכיח את זה.” מארה ניערה את האפר.

“מה?”

“אמרתי שתוכיח את זה. אני מרעילה את כל ה’אורבּ' – תוכיח לי כיצד.”

''אבל אני לא יכול – אני לא –"

“אני יכולה.” מארה שטחה בפניו חיש מהר את החישוב: כמות האוויר שב’אורב', קצב המחזור, הנשימה האנושית הממוצעת – המספרים התעופפו בחדר הישיבות. “גם אם כל אחד מאיתנו היה מעשן, איש לא היה נפגע מהרעלה.” היא פלטה עננת עשן כחולה לעבר ראולינס.

הוא הסמיק. בראדלי נחפז להרגיע את הרוחות. “שמע, טום, כולנו מכירים אותה. תן לה להיות קצת מוזרה. אנחנו נתגבר.”

“ניחנק.” אמר ראולינס.

מארה פלטה עננת עשן נוספת וחזרה על סיכום המיספרים שלה. כולם היו נוכחים: שנים־עשר גברים והיא, האישה היחידה. וקוריי, גם, יהיה מה שיהיה. היא מצאה שזה משעשע כי למרות כל הדיבורים על כדור־הארץ בדבר שיוויון מיני גובר, בכל שכבת עילית של מקצוע כלשהו היה אפשר לראות בעיקר בעלי זקנים. היוצא מן הכלל היחיד היה, כנראה, מקצוע הזנות, והיא חשבה שגם זה עשוי להשתנות. פעמים רבות שאלה את עצמה מה הרגיז אותם יותר מכל: האם היו אלה צעירותה, דימיונה, מהירותה – או היותה אישה. גבר מושלם היה בוודאי מתקבל בברכה. אבל באיזו מידה, בגלל המצב הזה. היא טועה בהבנת הגברים הללו? היא חייכה בתוכה לגילוי קטן זה של ידיעה עצמית; העולם היה סובייקטיבי ואפילו המראות הפנימיים היו מעורפלים.

היא ירקה. גם לאחר שהושרו בוויסקי, היה טעמם של הסיגרים האלה, שהובאו מהוואנה לפני שלוש שנים, דומה לזה של שתן עכברים.

“נלך לפי התור,” אמר בראדלי. “נא דווחו על ההתקדמות העכשווית, אם אכן למדתם משהו חדש לאחרונה. לאחר מכן ננסה לחבר זאת יחדיו. טום, תתחיל: מערכת המאיצים.” בראדלי ישב באמצע. החדר היה מקושט בסליל משונה, דמוי קשת ספיראלית, סיגנון שהיה עכשיו מחוץ לאופנה על כדור־הארץ. עם זאת, היה בכך עדיין שינוי מבורך לעומת הלבנוניות החדגונית ששררה בכל המקומות האחרים ב’אורב'. הם היו נפגשים כאן אחת לשבוע ארצי, מתוך ניסיון להפיק איזו תועלת משליחותם. מזה זמן מה התחילה מארה להתעלם מהפגישות האלה; שום דבר לא קרה בהן. רק העונג שנהרגזת טום ראולינס החזיר אותה לשם לאחרונה.

היא לא הקדישה תשומת־לב להרצאתו של ראולינס, עד שנשמע הצליל הכעוס של קולות אחדים. היא הקשיבה למשפטים בודדים. “מהנדס טוב חייב לדעת הרבה יותר מאשר להתעסק בכלים של מנפחי זכוכית!”

"הוא היה חייב לעשות את העבודה!''

“שמע, מלכודת החנקן חייבת להיות בעלת בידוד כפול.”

אבל לא היה בכך שום דבר. מארה רשמה את העליה הפתאומית בלחץ הבארומטרי. מוזר, חשבה, שהאחרים לא מרגישים בכך. הם היו בעלי חיים רגישים כל־כך, מגיבים על כל שינוי זעיר בלחץ, אבל חסרו את יכולת התפיסה הישירה. הלחץ שעל ‘אורבּ’ השתנה במהלך יום העבודה, כדי לקדם את הפעילות: מוסיקת־אווירה של האוויר, אפשר לומר.

“רעיונות חדשים?” שאל בראדלי.

לארתור ואנס, המומחה לבלשנות, היה רעיון חדש, אבל לפני שהוא הספיק לסיים את המישפט הראשון שלו, מארה קלטה את הרעיון, ניתחה אותו, לא רק בשל אי־תקפותו, אלא משום שהוא הוביל למבוי סתום. אך ואנס המשיך לדבר. מחשבותיה נדדו.

היא נשפה בסיגר, קמה, בלא כל ניסיון להסתיר את העובדה שתנועותיה גורמות הפרעה, וניגשה אל קוריי שהיה בתוך הקופסה שלו על הריצפה. יותר מנפש טובה אחת חשבה בטעות שקוריי הוא פריט ריהוט – ארגז מתכת של ארבע על ארבע שנח על זוג גלגלים; עם מערכת של חוטים וחיישנים שבלטו החוצה. ארגז ביטחון מתנייע. תיבת טלוויזיה. אבל קוריי היה המוצר היחיד הדומה לה בספינה, יותר מזה, הוא היה אחיה – או אחותה.

“התכוונתי לבוא אליך היום,” אמרה מארה לתיבה. קולה נשמע חזק מדי. ואנס הוסיף לדבר, מפרט איזה מהלך סינטאקטי. “שוב נתקלתי בצרות בחוץ.”

שני אורות הבהבו מעל קופסת הפלדה. הקול לחש, כנהמתו של חתול מאושר: “אומרים לי שכמעט נהרגת.”

“תאונה” היא משכה בכתפיה.

“אבל יש האומרים כי הצינור נחבל בזדון.”

“סתם מחשבות. מדוע מישהו יעשה דבר כזה?”

“הם לא אוהבים אותך, מארה. על החללית הצפופה הזאת יש עוינות רבה. את יותר מדי טובה בשבילם.”

“יכול להיות.” היא לא חייכה.

“האם ידועה לך זהותו של האיש המעורב?”

“לא בדיוק. צימצמתי את זה לחמש מאות אפשרויות. בראדלי אומר שזה לא היה הוא. אני יודעת שזו לא הייתי אני ולא אתה, אני משערת שזה אחד מבין האחרים.”

"עלינו לחשוף אותו ו –''

“לעזאזל!” זה היה ראולינס. דומה היה, כי אחרי שוואנס סיים להרצות את רעיונו השחוק, עלה רעיון כלשהו בראשו של ראולינס.

“אם זה לא מעניין אותך, מארה, למה שלא תצאי החוצה ותאפשרי לנו לשוחח?”

היא הסתובבה באיטיות ופגשה את מבטו. “כבר ניתחתי את הרעיון, ואנס. הוא רוצה לפרש את האיתות כצופן אקולוגי, המבוסס על שכבות שונות המצויות באטמוספירה של הפלנטה מטיפוס־צדק. ייתכן שיצורים אלה מכירים רק את זרמי האמוניה. אבל ואנס ניסה לערב איזה תבלין של אמת עם אורז אינטלקטואלי שדוף. זה לא יעבוד. אני יודעת. כבר ניסיתי את זה.”

“מארה,” אמר בראדלי, “יכולת לפחות לאפשר לו –”

“הוא יכול לבזבז את זמנו, לא את זמני.”

“אם כך, הסתלקי מכאן!” קולו של בראדלי היה חמור. “מייד.”

“אני לא –”

“עכשיו,” אמר בקול רך יותר. “אני מתכוון לזה. מארה.”

היא הציצה בקוריי. אור אדום מצד ימין היבהב לרגע; הסימן המוסכם שלהם. בלא להביט אחורה היא יצאה. הקופסה התגלגלה אחריה.

“אידיוטים,” אמרה כשהיו במיסדרון. “שוטים ארורים.”

“בראדלי כועס מאוד.”

“או שכך הוא רצה להֵרָאות. הוא פוליטיקאי די ממולח כשהוא רוצה בכך.”

“חשבתי שהוא מעל דברים ארציים אלה. הוא נראה אדם מיסטי, דתי מאוד.”

מארה דיברה בקול מתנגן, כמעט מחקה את קולו של בראדלי: “אם אתה יכול לחשוב על כל זה בלי לצחוק, שאלת הקיום הופכת לממשית ביותר.”

קוריי השמיע איזה רעש כשל צחקוק, שדמה לנביחה יבשה.

“אתה משתפר בזה,” אמרה מארה.

“כן, ריטוטי הפלט הקולי מסיבים לי עונג מוזר במונחים עצביים. יש בזה פורקן כלשהו.”

“תפסת את זה, אם כן. בוא נלך לחדר שלך ונשחק שח. אני משועממת.”

“את תנצחי.”

“אולי לא, הפעם.” היא אמרה.

אני נותן להם לקרוא לי קוריי, אבל אף פעם אינני אומר שאני גבר, ולא שאני אישה. רק מארה יודעת, אבל היא נשבעה שלא לגלות לעולם. אני מקדם את הפרש שלי, חוצה את המרחב, עובר כל מחסום, ולוכד את החייל שלה. קליל, אוורירי, אני נוחת על פני לוח המשחק. מאבק של גיאומטריה אכזרית, יונקת מאוקלידס. זה מוחק את הזכרונות האחרים. נולדתי חי בתוך התיבה הזאת, והזכרון הראשון שנחרט בי היה יבבה חרישית של אישה: ''אלוהים, אלוהים – מה, מה –?" הבנתי מייד את המילים – אבל משמעותן המלאה חמקה ממני לנצח. אנחנו מגבילים לעשר שניות את מרווח־הזמן בין המהלכים, אבל מארה אינה זקוקה אפילו לזה. ברור לי שהיא מתחילה כל מישחק חדש כשתוצאות המישחק הקודם חרוטות היטב במוחה. היא לקחה כבר בחשבון כל מהלך שלי – מחוכם ככל שיהיה, מטופש, הגיוני או מטורף. אבל אנחנו חיים באהבה, משום שאנחנו דומים כל־כך. עלי לעבוד למען ממשלתי, וקיומי אפוף במסתורין. הניסוי שנכשל נקרא ‘קוריי’. אני עובד עם הדולפינים. האינטליגנציה שלהם, נאמר לי, תואמת את שלי, אבל לרוב הם טיפשים למדי. לוויתנים אחרים נראים פקחים יותר, אבל הם על סף כלייה, ומי יודע? מארה מקפיצה את המלכה שלה לאורך הלוח, מאיימת על הרץ הלא־מוגן שלי. הייתי יכול לנשק אותה. לא, אינני יכול. טקטיקות כאלה לא נועדו לי. אהבתי נמסה. שמונה שניות חולפות – והנה אני נע. כן, אנחנו אח ואחות. “שח,” היא אומרת, ולכן אני זז. הגנה נוסח פסקל. “שחמט.”

2

“ובכן, ישו, שמע – דוקטור רינולדס, אני פשוט לא רוצה לעשות את זה.”

“חוששני שאין לנו ברירה.”

קורט צובאטה הניד את ראשו במחאה. “אין לה מושג איך אוחזים במַלחֵם. להניח לה לצאת כך החוצה במעבורת…”

בראדלי הניד בראשו. “זאת לא שאלה של ‘להניח לה’. מארה היא פורקת־עול מטבעה, וניטיב לעשות אם נניח לה.”

''אבל זה מסוכן. זה…"

“היא התאמנה.” בראדלי ראה כי נכשל בנסיון ההרגעה שלו. צובאטה המסכן נראה חיוור מתמיד. “והיא התמחתה לפחות בחלק מן הצדדים הטכניים של הדבר. יש לה גוף חזק וגמיש. היא מסתדרת יפה בפעילות בתנאי אפס־ג’י.”

“והיא רוצה לעבוד בחוץ.”

“כן, אבל אני חושש שזה לא סוף הפרשה.” הוא הנמיך את קולו. “היא לא רוצה לעבוד באף אחד מאגפי האחזקה החיצוניים.”

''הו, לא!"

“כן, היא רוצה לעבוד באחזקת הלווינים. זאת הסיבה לכך שאני מדבר איתך.”

“ישו המושיע!” צובאטה היה קרוב להתפוצצות.

“היא בקיאה באלקטרוניקה.” אפילו באוזני בראדלי זה נשמע צולע מאוד.

צובאטה העווה את פניו וניסה להתאושש. “הרי ביקשתי עזרה.”

“התכוונתי לתת לך מישהו אחר, מישהו שיכול לעזור. אולי יותר מאוחר.”

“ובכן, הסופות הללו שכיחות יותר לאחרונה. רוב המעניינות שבהן, אלה הגדולות באמת, מתחוללות ככל הנראה בסמוך לקטבים. הטיסות לשם ארוכות יותר, ומתישות אותי.”

בראדלי ידע מספיק על מנת לשתוק. צובאטה דיבר אל עצמו. אחר־כך הוא אמר, "היא לא תתעלל בי?''

“הו לא. נכון שהיא…” בראדלי חיפש במוחך אחרי מילת הסלֵנג הנכונה, “מאניפּית¹, אבל היא יציבה למדי מבחינה רגשית. מוזרה, אקסצנטרית, כן. היא תוכננה והוכוונה למהירות מוחית. מיומנות. דימיון. היא יציבה, ללא ספק, כי אחרת לא היתה רשאית להימצא כאן. מרבית המהונדסים אינם יכולים לעבוד במסלולים סביב כדור הארץ, כפי שאני מבין.”

צובאטה העלה על פניו הבעה של אי־שביעות רצון. “בכל זאת זה לא מוצא חן בעיני.”

“זה לא מוכרח למצוא חן בעיניך.”

המעבורת למרחקים־ארוכים, ה’מוטב־לא', חנתה באופן קבוע במרכז החלול של ה’אוֹרְבּ'. מיתקן בעל ארבע רגליים ריתק אותה כנגד הכוח הצנטריפוגאלי, כך שהיא נשארה קבועה בעמדת התיקונים. מארה התחברה בעזרת תפס אל כבל העיגון הקשור ל’מוטב־לא', ודחפה את עצמה בקלילות מהקיר הפנימי של ‘אוֹרְבּ’. צובאטה בחן את מהלכיה בביקורתיות. כעבור רגע של גלישה היא התקפלה, והסתובבה כך שרגליה היו מכוונות אל המעבורת. היא הפעילה את הסילונים והאיטה בעדינות. כדבר של מה־בכך השתחררה מכבלי העיגון במרחק של מטרים ספורים, ונחתה כחתול בגזרת הזנב.

“די טוב. אל תזוזי עד שאגיע לשם.” אמר צובאטה במכשיר הראדיו שבחליפתו.

“בסדר.” מארה התבוננה בו כאשר שחה בחופשיות לאורך עשרים המטרים שהפרידו ביניהם. בוודאי רצה מאוד שתמרונה ישתבש. היה קל לתעד את הדבר, אם יש לו שותף שצופה במצלמת תלתמימד ומזרים זאת מייד למחשב. היא ידעה מספיק על אירגונים כדי לנחש שאם היה בדעת צובאטה להיפטר ממנה, יהיה עליו לאסוף תיק עבה של הוכחות לאי התאמתה.

בעוד צובאטה מתקדם לעברה, העיפה מארה מבט על סביבותיה וקשרה את כבל החליפה שלה לצינור הקרוב ביותר. מרבית המעבורות שראתה היו שונות, והיה נדמה שהן הורכבו מחלקי חילוף שהתגלגלו תחת הידיים. ל’מוטב־לא' היו כמה חלקים ייעודים וסלילי המיסוך המגנטי היו גדולים יותר במידה ניכרת. אך מכל יתר הבחינות היא היתה בדיוק כמו כל האחרות – כולה עצמות בלי עור. מושב הטייס היה ממוקם במרכז כבידה ‘מת’, מוקף צינורות, קורות, מיכלים, כננות גרירה ותאי מטען. מנוע־יוני גדול היה מורכב מאחורי מושב הטייס, בתוך תושבת אפורה. הוא היה מגושם אבל מאוזן; לא ייכנס לסחרור אם הטייס יעשה תנועה מוטעית.

כאשר צובאטה נחת, היא החליקה הלאה ממנו, והתיישבה על המשענת של מושב הטייס.

“אמרתי לך לא לזוז,” צובאטה בא אחריה.

“יהיה עליך לתת לי קצת יותר מרחב פעולה מזה. אני יודעת שאתה לא בדיוק מאושר לראות אותי כאן, אבל זה המצב.”

צובאטה עשה תנועת־ביטול בידו. “את באמת מעדיפה להיות הפטיש במקום המסמר, מה? הה. ראשית, אני עומד לוודא שאת יודעת למה נועד כל פריט ציוד במעבורת הזאת.”

מארה חשבה כי היא מכירה את כל החלקים, אבל היה שם מבוך מדהים של פרטים. היו מערכות של הזנת דלק, סבך צינורות לתיאום סילוני הכיוון, שלושה מערכי מגנטים על מוליכים למיסוך בפני חלקיקים של חגורות ואן אלן, שתי מערכות חשמליות חופפות, מפתח ניווט, אינטגרטור וקטורי, מכשור תיקשורת מורכב, אנטנת חירום גבוהת־הֶגבֵּר לשימוש במקרה של העדר קשר עין עם ה’אוֹרְבּ', מכשירי ג’ירו ורדיו, התקני גרירה, חלקי חילוף, אמצעי הצלה – וכל זה היה צריך להיות משולב בצורה כזו שפגיעה במערכת אחת לא תגרום לתקלה באחרת. במשך שלוש השעות הבאות גדל בצורה משמעותית יחס הכבוד של מארה כלפי צובאטה וכלפי עבודתו. הוא הבהיר לה כי אי־אפשר להפעיל את החללית רק על פי ההוראות הכתובות בספר; בדומה לרובן של יצירות אנוש, נחוצות כאן אינטואיציה, מיומנות, וחריפות של שכל ישר.

עברו יומיים עד שצובאטה הגיע למסקנה שהיא מיומנת דייה להוציא את ‘מוטב־לא’ לטיסה שיגרתית אל אחד הלווינים הקרובים, ס־106. אחרי שתיקן תקלה משנית, כאשר המעבורת חזרה אל ה’אוֹרְבּ', אמר צובאטה למארה: “אני חושב שהוכחת את עצמך היום – טוב מאוד. אשמח מאוד לעבוד איתך.”

מארה חשה התרגשות מוזרה לשמע הדברים האלה. ובכן, כך מרגישים גאווה, חשבה. גאווה על משהו שעשית במו ידיך.

קוריי מאחר לארוחת־הערב. אני לא אוכל ככל בשר ודם; מקבל את השומנים, החלבונים, ומרכיבים אחרים דרך מיתקן שבגבי. קוריי הולך לארוחת־הערב כדי לראות, לדבר, להקשיב. הוא קוף שקט הכלוא בקופסה, גדושה בחוטים, דומם ככל נזיר. אני לומד על סמך התבוננות בהתנהגותם של אנשים ולא רק במה שהם אומרים. אני מחשב את מסלוליהם כפי שאני מסוגל לבצע אינטגראציה של ארבעה משתנים בו־זמנית ולתת תשובה מילולית מהירה. יש לי תכונות שחסרות למחשבים. ולכן הם מחזיקים אותה (אותי) כאן. מנצלים עד תום את כישורי מוחה.

קוריי יושבת על הריצפה, ליד אחותה מארה. מארה נמצאת עכשיו בחוץ, הרחק ממני, עובדת בפרך ממש כבהמת עבודה. אני מייחל לכך שאוכל לדמיין לעצמי את העונג הגס הזה של תנועה, קואורדינציה, רחיפה. הם כל־כך כבולים לגופיהם. הם מלהגים, מזיעים, נופחים גזים מגופם (בלווית צליל נעים). צללים אפלים של זקנים מופיעים על עורם השמנוני, קמטי זיקנה, כתמי עור וורודים, חזות מדולדלים.

אני מקשיב. חיישני הרגישים מנתחים את הרעש ודוגמים את השיחה. כל השולחן נמצא תחת השגחתו של קוריי.

בראדלי: קורט אומר לי שאת עושה חייל.

מארה: כן, זה נכון.

צובאטה: היא מיומנת מאוד.

בראדלי: זה טוב מאוד, אף שזה לא מתקשר בדיוק לסיבה שלשמה היא נשלחה הנה.

מארה: גם בעניין הזה אני מיומנת. ניסיתי שיטות פיענוח רבות. זאת לא בעיה פשוטה.

ואנס: זה היה ברור לנו לפני שנה.

מארה; בגלל זה אני חייבת לבדוק: מה שברור לכם, ייתכן שאינו כל־כך ברור להם. אני לא חושבת ש’החידה' תיפתר לפני שנבין את צורת החיים אשר שידרה אותה. יש כאן הנחה נסתרת. סיבה כלשהי שבגללה איננו יכולים לפענח את המסר.

בראדלי נאנח (קוריי רואה שהוא זקן באופן שונה מן האחרים): אני עדיין לא מבין כיצד מישהו החי באטמוספרה הזאת יכול לבנות מתקנים מוצקים. בלי אדמה, איך הם יכולים –

ואנס: זה עניין יסודי. כבר עסקנו בזה די והותר.

מארה: אבל לא הבנתם זאת. ייתכן שאנחנו טועים לגמרי.

ואנס: את לא יכולה לדעת. ייתכן שאנחנו טועים לגמרי. זה לא השטח שלי, אבל ייתכן שאנחנו טועים בהבנת הקו הזה. ייתכן שהשידורים לא באים מהפלנֶטה הגדולה.

בראדלי: אינני בטוח בשום דבר, אבל עבדתי עם דולפינים. כך גם קוריי, עד שנמצא חיים על צדק, זו צורת החיים הקרובה ביותר לזו שקיימת שם. אין הרבה שאני יכול להכליל מכך. לדולפינים יש מזח קדמי די גדול, מוח קטן מפותח – והם ותיקים בעולם הזה יותר מאיתנו. עשרים־שלושים מיליון שנה. התרבות שלהם התפתחה; זה מדהים. הם מעולם לא ידעו שום דבר ארור על טכנולוגיה."

מארה: או הלווייתנים. הם היו אינטליגנטים – כל המחקרים הוכיחו זאת – אבל אתם השמדתם אותם. הם לא יכלו להתגונן מפני כמה ‘אחאבים טכנולוגיים’.

בראדלי: הם השתמשו במוחותיהם לדברים אחרים, טובים יותר.

מארה: טובים יותר? מה כל כך טוב במוות?

בראדלי: הלווייתנים השתמשו בפני האוקיינוס כמקום מנוחה. שם הם נשמדו, עבדו, הזדווגו התרבו. לכדנו אותם במקום שבו הם היו הכי פגיעים. הם לא למדו כיצד להתגונן מפני הסכנה.

מארה: אם כך, אי אפשר להגיע למסקנות כלליות על פי זה. שום יצור על הצדק אינו יכול לדעת שיש משהו כמו פני־השטח. עומק האמוניה מגיע למאות קילומטרים.

צובאטה: אבל מעולם לא דחינו את היפותזת־הירח. לגבי, היא היתה תמיד יותר סבירה.

בראדלי: ייתכן. ממש היום הסתכלתי בדוחות אחרים שהגיעו מגאנימד. הסביבה נראית מעוררת תיקווה, אם אתם יכולים לתאר לעצמכם חיים המתפתחים בטמפרטורה של 150 מעלות קלווין. למעשה, הייתי נוטה יותר להמר על טיטאן.

מארה: האם הם בנו את מנגנוני השידור באטמוספרה של טיטאן? מעבר החום בין השכבות צריך להספיק ליצירת אקולוגיה של ממש.

בראדלי: כן, אבל זה לא כך. אין חיים על פני טיטאן.

ואנס: ככל הידוע לנו.

מארה: מה בקשר למבנים הגבישיים הללו?

ואנס: ובכן, הם לא מתנועעים. דומה שהם מחליפים חומר ביניהם, אבל אין זה בדיוק תהליך שאפשר לכנותו אקולוגיה.

מארה: הוא לא דיבר על אקולוגיה, הוא דיבר על חיים. בראדלי, אני חושבת שהגבישים האלה תלויים בצוקי הקטבים שבהם האמוניה והמתאן מתערבבים. וזה משאיר את המים בתור החומר היחיד המצוי בשפע בטמפרטורה של 150 מעלות קלווין.

צובאסה מזמזם לעצמו ברכות: איזו מוסיקה זאת?

מארה: רוסיני, שמע, אני מסכימה איתך שהשערת הירח היא לא רעה. אבל מדוע לא מופיע שום ירח בשדר עצמו? סביר שאין ביכולתם להבחין בין לוויינים של הפלנטות ובין הפלנטות עצמן.

צובאטה: אולי בעיניהם זהו דבר מובן מאליו?.

ואנם: מדוע?

צובאטה: לגבי יצורים החיים על ירח, כוכב־לכת כמו צדק בוודאי נראה להם מסוכן ועויין. אנחנו, לעומת זאת, ביזבזנו הרבה יותר כסף על חקירת הצדק מאשר על חקירת טיטאן. דעות קדומות שולטות בכל מצב.

ואנס: המידבר הזה הוא מחריד. אני חושב שאפילו יצורים השוכנים על ירח יעמדו על ההבדל. הם יודעים כי יש פלנֶטות שגודלן כגודל ירחים.

מארה: אבל הפלנטות מטיפוס־ארץ במערכת אלפא־ליברא הן קרובות מדי, ואולי שרופות לחלוטין. כפי שאמר קורט – דעות קדמות שולטות בכל.

קוריי: ייתכן שהם מטעים אותנו בכוונה (התיבה מדברת לעיתים רחוקות, רק כאשר הדבר נחוץ).

בראדלי: אז מדוע הם שלחו בכלל את המסר שלהם? ברור לגמרי שהם מגיבים על תשדורות ה־יוּ־אייץ’־אֶף המוקדמות שלנו, או לפעימות המכ"ם הנפלטות לאטמוספרה. אני מסופק אם הם יצרו אי־פעם קשר עם ציביליזציה אחרת. זה לא סביר. הרי אנחנו קרובים כל־כך.

קוריי: זאת בדיוק כוונתי. יותר מדי קרובים. אנחנו באים לבקר – אנחנו זרים, משונים מדי. אז הם אומרים לנו שהם חיים בעולם גאזי ענק, ביודעם שקשה לנו לחדור לתוך האטמוספרה העמוקה. מהלך מחוכם.

ואנס: מדוע? אם הם בעלי בינה, מן הדין שיהיו מעוניינים ליצור מגע.

קוריי: אתכם? הם מפענחים את שידורי הטלוויזיה שלכם ורואים איך אתם יורים זה בזה. אנשים לבנים שונאים אנשים שחורים, ואנשים פשוטים שונאים את ה’מאניפּים'. אז כיצד הם מצפים שננהג בחייזרים?

בראדלי: אז לשם מה הם משדרים אלינו?

קוריי: אולי זוהי החידה האמיתית.

בראדלי מהנהן באיטויות, וקוריי מבחין כי הרמז שלו הובן. לרגע אני מסנן את הפלט שלי ורואה אותם מתרחקים, נעשים זעירים, כאילו אני מסתכל בהם ממרומי מקדש גבוה, מבוצר – נקודת תצפית של הנוכרים. הם לא תופסים, ואפילו האחות מארה לא שמה לב לכך שאני רואה כל־כך טוב ובבהירות כה רבה. בראדלי משמיע דברים מרגיעים, ביודעו כי יש אי־התאמה בינו ובין קוריי. אבל – מאיזה סוג?

בראדלי (מסכם): מה הטעם לעשות את יתרת האותות – כל הקילומטרים הללו של שדר מודפס – קשה כל כך לפיענוח? אולי הם שומרי סוד, אבל אינני סבור שהם משוגעים. מה השעה?

צובאטה: שלוש. לפי השעון.

בראדלי: יש לי פגישה. אני שמח לעזוב את המפלס גבה־הכבידה הזה, בכל אופן. זה גוזל חודשים מחיי.

קוריי: הברור מאליו איננו תמיד בלתי נכון, דוקטור ריינולדס.

אבל הם מתעלמים מההערה האחרונה שלו, מחשש לעמוד על השלכותיה. עפעפיה של מארה ממצמצים והיא מעיפה מבט בתיבה, בלי שיורגש בכך. דומייה יורדת כשלג האביב. הם קמים, הכיסאות חורקים, כפיות ומזלגות נוקשים, מארה מחליקה ביניהם. הם מתנהלים בעצלתיים, כמו עדר, בראדלי בראש, צובאטה במאסף. התיבה שלי רוטטת, מיללת, מזמזמת.

3

בראדלי היה שרוע בכיסאו ובהה במשרדו הרחב, המסודר, כשהוא מחכה שהדלת תיפתח. בידו המאוגרפת הוא החזיק את שרידי ההודעה המקומטת שהתקבלה מכדור־הארץ, ונמסרה לו לפני זמן קצר. בושה וכלימה, חשב. רק אתמול, בארוחת־הערב, הוא הבחין אצל מארה בניצוץ של אנושיות אמיתית. מקודם לא חשב כי זה עשוי להיות קיים בה. שוב הבחין בו, אחר־כך, בנסיבות הלא־צפויות ביותר. ועכשיו, ההודעה הזאת תהרוס הכל. הוא נאנח. הוא קרא לשניהם. אף אחד לא ירצה לספר להם.

הטרידה אותו המחשבה על כך שההודעה לא השפיעה עליו עמוק יותר באופן פחות אישי. אבל כדור־הארץ היה עבורו רחוק כל־כך; הבעיות שלו – ריבוי האוכלוסין, חוסר הסיפוק. השנאה והפחד ההדדיים, היו פחות מעניינות מהגבישים של טיטאן. לעיתים חשב כי הוא לא ירצה לחזור; הוא ציפה שימות באחד המקומות האלה. בחוץ. הם לקחו ממנו את תוניס, אבל הוא הקים מנזר אחר, כאן, ליד יופיטר – במשרדו. האם זה בגלל ששוב לא איכפת לי משום דבר? – שאל את עצמו, מועך את הנייר. האם ליבי התאבן והצטנן כדי כך במשך כל עשרות השנים האלה? או שמא אני מקמץ ברגשותי, ואיכפת לי כתמיד, אך לגבי הרבה פחות עניינים?

הוא חשב שהוא דואג למארה ולקוריי, למרות שלא חיבב אותם. המפלצות הגנטיות האלה – ה’מאניפּים' – עצם קיומם היה בעיניו מוקצה מחמת מיאוס. היתה זאת גישה ימיביניימית, אולי, אבל היא התבססה על אמונתו העזה שהגזע האנושי, בכללותו, לא ניתן לשיפור או הטבה. הוא הוציא את חמישים השנים האחרונות של חייו בניסיון עקר למצוא שיפור כלשהו לנפש אחת – נפשו שלו, והוא היה רחוק מלהיות בטוח שאכן הצליח בכך. מארה? שיפור? הוא לא חשב כך. האינטליגנציה היא תכונה שחשיבותה מתמעטת לעת זקנה. וקוריי? הוא התחלחל מעצם המחשבה.

הוא נזכר באישה צעירה שפגש במנזר בתוניס, קתרין מקלייר, נוצריה אדוקה, אשר גילתה לו אחר צהריים אחד כי המשיח כבר הגיע. הוא לקח את ידה לידיו וחש ברכות העור הוורוד שהגיל לא נתן בו את אותותיו. “לאיזה מהם את מתכוונת?” ניסה להתלוצץ. “הרי יש כל מיני משיחים.”

“לא, לא אחד מאלה,” שפתיה היו מצובעות אדום, לפי האופנה העתיקה. שערותיה המסורקות לאחור ברישול גילו את פניה העגלגלות. “ישו היה התגלמות האל. אני מתכוונת להתגלמות האדם.”

“את צריכה להסביר את עצמך. קאסי.”

היא לא הזיעה מעולם, חבויה בגלימותיה הירקרקות והרחבות. “האל ברא את האדם, האינך מאמין בכך?”

“לעיתים כן.”

“אז אתה חייב להסכים גם לכך שהמטרה העליונה של האדם היא להפוך את התהליך, לברוא אל.”

“לא.”

“וזה נעשה. בהנדסה גנטית…”

“לא המפלצות האלה, קאסי.” ידיו רעדו בהלם־האימה; עד אותו רגע, בראדלי אהב את האישה ההיא. הוא רצה להסביר. “פעם היכרתי אחת מהן ביוסטון. דבר בתיבת פלדה. זה לא היה אפילו אדם, קאסי. את לא יכולה לקרוא לזה אל.”

“ומארה?” היא שאלה.

“מי?” הוא זכר שאביה של קאסי היה גנטיקאי. האם רעיונותיה באו ממנו?

“אבי מכיר אותה. מארה היא האחת שהוכתרה בהצלחה. הם שמרו אותה בהסגר עד עכשיו. הטיפשים אינם מסוגלים להבין את הפלא שהם יצרו. אבל היא באמת כזאת, בראדלי. היא… אלוהית.”

הוא שאל את עצמו לפעמים כמה אנשים כמו קתרין מקלייר חיים על פני כדור־הארץ. האם משום כך נחפז מישהו לשלוח את מארה הנה, אל יופיטר?

דלת המשרד נפתחה. מארה וקורי נכנסו פנימה.

“עשה את זה מהר, בראדלי,” אמרה מארה. “צובאטה ואני חייבים לצאת בעוד שעה.”

בראדלי הביט בשולחנו על הצלב, על פיסלוני האלים ההודיים, על פיסלו של שיוואה המרקד. הוא ניסה לסדר את החדר הזה כך שכל מצב־רוח דתי יוכל להתקיים בו. אך עכשיו שום דבר מאלה לא ריתק אותו – לא ישו, ולא בודהה. הבעיה שעמדה בפניו היתה חילונית לחלוטין, כמו מין.

“אני חושש שיש לי חדשות רעות בשבילכם, מארה, קוריי. קיבלתי את ההודעה הזאת לפני זמן קצר.” הוא הצביע על כיסא.

היא ניגשה אליו ולקחה את הנייר. תוך שבריר שניה, קראה את הכתוב. “תיארתי לעצמי שזה יבוא.” היא החזירה את ההודעה.

“ומה את מתכוונת לעשות?”

היא גיחכה. “אתה הופך את היוצרות, בראדלי. הרי אתה הוא זה שצריך לפעול.”

הוא ידע שהיא צודקת. “מארה, יהיה עלי…”

היא התעלמה ממנו ולחשה אל התיבה: “שוללים את הזכויות האנושיות שלנו, קוריי, גוזלים את אזרחותנו. כדור־הארץ החליט סוף־סוף כי אדם עליון איננו אדם. כעת אנחנו רכוש המדינה. הם עשו אותנו; אנחנו שייכים להם.”

כאשר השניים דיברו ביניהם בצורה כה אישית, קרובה, בראדלי חש עצמו אבוד, זר בארץ שהוא אינו יודע את לשונה. “מארה, זה רציני. הניסויים הגנטיים אסורים מעתה. על כדור הארץ מתחוללת מעין תחייה דתית. אני חושש שלא הייתי בקיא בחדשות לאחרונה.”

קוריי הימהם במידע פתאומי: “זוהי התחייה הנוצרית. האדם נברא בצלם אלוהים. מאניפּים הם חילול השם, טמאים. רוב של ארבעה־עשר קולות בהצבעה האחרונה בקונגרס המאוחד.”

מארה הדליקה אחד מהסיגרים הארוכים שלה, פולטת את העשן בנחת. היא הסתכלה באפר, הניחה לו ליפול, עוקבת בעניין אחרי התפוררותו לגרגרים זעירים. “כאשר הפיל נכנס כבר לתוך האוהל של הערבי, מאוחר מדי לצעוק שאין מקום.”

קוריי רטט. צחק?

“מה כל כך משעשע?” שאל בראדלי.

“חשיבתך איטית מדי.” מארה צנחה בכיסא הפנוי והישירה את רגליה הממוגפות על השולחן. “כמה מאניפיּם – איזו מלה יפה – יש עכשיו על כדור הארץ?”

הוא לא מצא ברירה אלא להשתתף במישחקה. “מאות אחדות.”

“שלוש מאות ושבעה־עשר. והאם אתה יודע איפה הם נמצאים, עובדים, גרים, חושבים, עושים את צרכיהם? הקדש מחשבה לכך, בראדלי. האם הם איכרים, מהנדסים, מתכנתים, משוררים, ציירים?”

“הם עובדים במדע מתקדם, אני משער.”

המדריך שלו בתוניס נהג בדרך הזאת; אילץ את התלמיד לגלות את סודו. “האם אין זאת שאלה של דיעה? פיזיקה? ביולוגיה?”

“אלוהים אדירים, בראדלי.” אפר נוסף נפל על הריצפה. “מילחמה!”

“מילחמה?”

“אנחנו שולטים על כל כלי הנשק שלכם. שום דבר לא יפעל בלעדינו. האם אתה חושב שאנחנו טיפשים ולא חשבנו על כל האפשרויות? כל זה נילקח בחשבון.”

“את מדברת על איזו צורה של סחיטה גרעינית!”

היא גיחכה. “עכשיו תפסת את הנקודה. אתה בהלם?”

“נדהם, זה יותר מתאים.” הוא נרכן על השולחן, ומבטו צד את עיניה הכחולות “סחיטה יעילה רק במיקרים שבהם אתה מוכן לבצע את האיום שלך.”

“אנחנו מוכנים.”

“מארה, אתם לא תפוצצו את העולם.” נפלה ביניהם שתיקה מביכה. בראדלי חש בחרדה הגוברת בו.

“מי מדבר על העולם? קח עיר. שתיים. עזבו אותנו או שנפוצץ אותן אחת אחרי השניה.” היא מיתחה את אצבעותיה. “הממשלות נועדו לתכלית אחת בלבד: לשמור על הסדר. כדאי לך ללמוד את ההיסטוריה של הסינים. תקופת השושלות. הכל רשום שם. אנחנו ננצח.” היא קמה, אחרי שהובהרה עמדתה, הושג נצחונה. קוריי הימהם ליד עקביה.

“חכי, מארה,” קרא.

היא נעצרה. "אתה לא מסכים?''

הוא דיבר גלויות, מתוך עצב. “לא איכפת לי.”

“אז מה?”

“שניכם במעצר מינהלי, החל מרגע זה. אסור לכם לעזוב את מגוריכם.”

חומת השלווה שלה קרסה לפתע. “ממזר שכמוך! כבר ניסית את זה בעבר,” התריסה בזעם.

“הפעם אני מתכוון לזה, מארה. תפקידי לשמור על הסדר כאן, ב’אורְבּ'. אני לא יכול להתיר לך לצאת החוצה – לא עכשיו.”

“אתה לא בוטח בנו?”

“לא מדובר בכם. מדובר באחרים. הפקודה הזאת” – הוא התכוון להודעה – “היא למעשה, רישיון להרוג. וגם כאן יש לנו תומכי־ישו, כריסטרים. אינני רוצה לקחת שום סיכון.”

“זה לא הסיכון שלך. אני מסתכנת.”

הוא הניע בראשו, מחייך בקדרות. מעולם לא ראה אותה כה כועסת, כה אנושית. “אני חושב שגם לך כדאי ללמוד קצת היסטוריה סינית, מארה. או אולי את תורת קונפוציוס. אחריותו של המנהיג לבני עדתו.” הוא הצביע על סמלי הקדושה במשרדו. “לא ארשה לך לשלול ממני את השליחות השמימית שלי.”

“אתה לא תרחיק לכת.”

כבר הרחקתי."

מארה הושיטה את ידה ובתנועה אחת הפילה את כל כלי השחמט על הריצפה. היא לטשה עיניה באי־סדר שיצרה.

קוריי הימהם: “אני מניח שבחרת להפסיק את תחרות המשחק בינינו בטרם עת.”

“הבנזונה הזה בראדלי, שלושה ימים שלמים.” קולה נשמע תשוש אף באוזניה. “אני מצטערת.” היא התכופפה והחלה לאסוף את כלי־המישחק.

“אולי את לא הוגנת כלפי בראדלי. אני הסתובבתי במסדרונות. שוררת כאן אווירה מאוד מכוערת,” אמר קוריי, “שינאה נישאת ברוח.”

“אין שום רוח על סיפון ה’אורְבּ'. ואין שום שנאה – זהו פחד. לאחדים מהם יש קרובי משפחה בטוקיו. לרבים מהם יש חברים שם. תוך כמה ימים, בוּוּוּם. הם ילמדו.”

חדרה של מארה היה מגובב ניירות, ספרים, מפות. היו שם שתי מיטות, תנור מזוהם, והשולחן שעליו הונחתה מערכת השחמט. המוסיקה בקעה מזוג רמקולים תלויים למעלה – עכשיו היא האזינה לחמישיית ג’אז. המרובעות של החדר הוקנתה על־ידי האנדרלמוסיה ששררה בו. היה טחוב, מחניק.

“מה זה?” קוריי מצא משהו מעניין על המיטה השנייה, פיסת נייר שהייתה מונחת בין שני ספרים גדולים – ‘שנתוני טאנג’. התיבה האירה על הסדינים המקומטים.

“זה בדיוק מה שאתה חושב.” מארה החזירה את כלי השחמט בקפידה אל מקומותיהם הקודמים, לפני גל ההרס הפתאומי. היא עמדה לנצח תוך ארבעה מהלכים. “ציירתי את זה בעצמי.”

“אבל לא הבחנתי בנוכחות הדבר קודם לכן.”

“זה לא היה כאן לפני כן. ציירתי אותו על פי הזכרון. במשך כל הימים המשעממים האלה. הייתי זקוקה למשהו נוסף על שחמט כדי למלא את מוחי. חשבתי שאוכל לפתור את החידה שלהם.” על הנייר היה תרשים השדר. “זה חייב להוכיח להם משהו.”

קוריי התגלגל שוב אל לוח השחמט. מוסיקת הג’אז התחלפה לפתע ב־Verklarte Nacht היה מאוד חביב עליה. קוריי אמר כי מעולם לא למד לפענח מוסיקה; לגביו היא נותרה אוסף של צלילים אקראיים. “אבל מה תוכיחי להם בפתרון החידה?” אמר קוריי. “הם הרי מודים באינטליגנציה הגבוהה שלנו.”

“אבל הם לא מודים בכוחנו.” מארה הניחה לפרָשׁ שלה לתקוף. “אני פותרת את החידה, ומסרבת לגלות. מה אז?”

“הם יכריחו אותך.”

“עינויים? יתחבר לי סיכות לציפורנַי? ברזל מלובן בתחת? אני קשת עורף יותר מדי. עליהם להעניק לי את חירותי – עם ערבויות – ואז אני אגלה.”

“אבל מה ימנע מהם לחזור בהם אחר כך?”

“בראדלי. הוא הגון.”

“הם ייפטרו ממנו.”

“אני…” קוריי גרם לה לחוש חסרת־אונים. היא נאנחה, מודעת לכך שהוא צודק.

"אבל לא פתרת את החידה. נכון?''

“לא, אבל…” קולה גבה. “אני אפתור. אתה צריך לדעת, אתה הרי בקיא בדולפינים ובכרישים. הם הושמדו כליל לפני שנודע לנו עד כמה הם אינטליגנטיים.”

“את צריכה להקפיד בכינויי־הגוף שאת בוחרת.” המישחק נימשך; קוריי הזיז את המלך שלו.

“מה?”

''כאשר את מתכוונת לגזע האנושי, לפעמים את אומרת ‘הם’ ולפעמים ‘אנחנו’."

“גם עליך אני אומרת פעם ‘הוא’ ופעם ‘היא’.”

“אבל את יודעת את האמת.”

“האמנם? חוץ מזה, היה זה מאניפּ שפתר להם את חידת הדולפינים והלוייתנים. מאז שאני כאן. לא ניסיתי באמת. העמדתי פנים ושיחקתי, הייתי רודפת התענוגות של שביל החלל. אך עם כל המרץ שלי, אני יכולה לפצח את זה. אני בטוחה שאני יותר קרובה לפיתרון מוואנס והאחרים.” המלכה שלה נעה קדימה. “שח.”

“איך?”

“על ידי חדירה אל מוחותיהם, אל מתחת לעורם. של החייזרים, אני מתכוונת. אם אדע איך הם חושבים, אבין את השדר ששלחו. יופיטר יכול לעזור על ידי גילוי סודותיו. בלי העזרה הזאת הדבר יהיה קשה.”

“יתכן שהוא לא יגלה דבר.”

“מַט!”

“עוד מישחק!”

“אם את רוצה.”

“לא.” היא שילבה את זרועותיה על הלוח. “אני רוצה שתספר לי כמה דברים על הדולפינים.”

“למשל?”

“מה שדיברנו קודם.” היא נטלה סיגר. לראשונה עישנה מתוך עונג ולא כדי להרגיז אחרים. “ספר לי כיצד הם חושבים.”

שאלותיה באות כצרעות מרחשות, מקישות את זכרונותי, מוצצות את הידע שלי. אני נחרד מעומק תפיסתה. מארה היא נעלה מכולם. היא יכולה להבין.

קוריי: הם חושבים בקוים עקומים, בקשתות רחבות־מימדים. בני־אדם, כולל אותנו, מוגבלים למחשבה מישורית, קווית. יש האומרים כי זוהי תוצאת טבען הקווי של תבניות הדיבור שלנו, אבל אני תולה את הדבר בצורה של עולמינו. אנחנו קיימים רק על פני השטח. מבחינתנו הסובייקטיבית כדור־הארץ הוא מישור דו־מימדי. לאוקיינוס יש שלושה מימדים. המחשבה מתאימה את עצמה לסביבה. מיקרו־אורגאניזם אינטיליגנטי לא יידע לעולם על קיומו של ירח.

מארה תובעת ממני מידע על תכנים. על מה הם חושבים? אני ממשיך בזהירות מירבית, בורר כינויי גוף בקפדנות.

קוריי: הם חושבים לרוב במושגים של עצמם, חשיבה רגשית, מופנמת. בגלל היכולת שלנו לייצר כלים, ולהשתמש בהם, חלק ניכר מהמחשבה שלנו מוקדש לעצמים חיצוניים שכאלה. מוצרינו שולטים בנו. הם חונקים אותנו. מוצצים את דמנו. באוצר המילים של הדולפינים יש למעלה ממאה מילים שונות, העוסקות בהיבטים שונים של התחושה הנגרמת על־ידי הקפיצה מתוך הים וההשתהות באוויר: אין מילים כמו ‘עבודה’, ‘תמיהה’, ‘דבר’ – כולם מושגים אקסטרובֶרטיים, מופנים כלפי חוץ. הלוייתנים היו מתוחכמים עוד יותר. הדיבור שלהם לא היה אלא צליל טהור. שירים בלי מילים, סימפוניות של רעש, תיקשורת טהורה. כיצד הם חשבו? באופן דומה? זאת לא נדע לעולם.

מארה מרוכזת בתאורי הצבעוניים, מוקסמת, רוצה לשמוע עוד על שירי הלוייתנים.

קוריי: הצורה היתה בראש ובראשונה כלי של סיפור, אופֶרה בלי מילים. אך לא סיפורי־עם גרידא. ככל שידוע לנו, אחדים מהשירים שלהם נמשכים במשך שבועות, עם סיבוכי עלילה כשל דיקנס, מישורים מורכבים כמו של ג’ויס ומאן, פיוט כשל הומרוס.

מארה: הייתי רוצה לשמוע דוגמאות מהם.

קוריי: אוכל לדאוג לזה. (הוא נפנה אל הדלת. משהו עולה וגועש בקרבו). אני נמלט ממחשבותי המטורפות, כמו אביר שחור מימי־הביניים הנרדף בשדה הקרב על־ידי איזה דרקון צמא־דם. בתוכי פועמים סלילים צהובים עבים, עוויתות, סלילים.

על פי הוראותיו של בראדלי, היא היתה רשאית לשוטט ככל העולה על רוחה באגף המגורים. מארה הלכה בזהירות לאורך הפרוזדורים הארוכים. במקום שבו האופק כה קרוב עד שלעיתים דומה כי אפשר לגעת בו, רבים מדי הסיכויים להיתקל במישהו בטעות. בסיוריה נאלצה לחמוק לכוכים אפלים כדי שלא יראו אותה. פעם אחת בראדלי עצמו עבר על פניה. טום ראולינס כירכר בעקבותיו בכעס, וידיו התנופפו כסכינים. “הכלבה הטיפשה”, צעק. מעניין למי הוא מתכוון, חשבה מארה.

קורט צובאטה היה מופתע יותר משהיה לא מרוצה לראות אותה. חריצי פניו העמיקו.

“בשם אלוהים, תן לי להיכנס.”

"חשבתי שאת במעצר בית''

“אני חייבת להישאר באגף המגורים, זה הכל.”

“ראיתי את קוריי.”

“קורט, תן לי להיכנס. בבקשה. עכשיו.”

“הו, כמובן. אני מצטער.” הוא הצביע על כר־הישיבה הרך היחיד, אשר פגם בנוקשות הזויתית של החדר הענקי. ספרים אחרים – כתבי עת טכניים – הציצו מהכוכים שבקירות. התאורה שמעליהם היתה גסה, אלימה. צובאטה נראה כרוח רפאים. מארה צנחה על הכר.

“אני צריכה טובה.”

“ממני?” הוא נראה משועשע.

“כן”

“מה העניין? ראשו של בראדלי?”

''לא הפעם. אני רוצה שתוציא אותי החוצה."

“אבל חשבתי..”

“זה נכון – אתה לא אמור לעשות זאת.” היא יכלה לשקר, למכור לו סיפור כלשהו, אבל היא היתה עיפה מכדי לנהוג כך. עשרים שעות של לימוד התישו אותה. במשך עשרים שעות לא הסירה את עיניה מהחידה. “אני רוצה לראות את צדק.”

הוא התיישב קרוב, לידה על הכר, כשני מלחים שספינתם נטרפה והם נאחזים באותו שבר־עץ. הריצפה החליקה מהם כמו הים האינסופי.

“אני יכול לקחת אותך אל המרקעים.”

“זה לא מספיק טוב.” היא התקרבה עוד יותר, מטה את ראשה כדי שתראה את פניו. “אני מנסה לפתור את ‘החידה’. אתה רשאי לצחוק, אם אתה רוצה.”

“לא, לגמרי לא. איך אני יכול? החידה היא מעל לכוחי.”

ענווה: “גם מעל כוחי, עד עכשיו. כדי לפתור אותה אני צריכה לגלות איך היישויות האלו חושבות. אני לא יכולה לעשות את זה כשאני כלואה בחדרי.”

הוא שקל את דבריה, מתרחק ממנה, כמעט מחליק מהכר. “את מבקשת ממני הרבה מאוד.” מה הוא עושה בחדר הענקי הזה, לבדו? בלי מוסיקה, בלי ספרים, וודאי בלי שחמט. הוא בילה בחברה רק לעיתים רחוקות. “בראדלי יכול לגמור אותי. אבלה את ימיי בשטיפת רצפות ובניקוי בתי־שימוש.”

"זה לא בראדלי. אלה האחרים. רק הם פוחדים ממני. גם מקוריי. משום כך אני רוצה לפתור את החידה.''

"כדי שהם לא יפחדו ממך עוד? כדי שהם יחבבו אותך?''

אם הוא העמיד זאת כך… “כן.”

צובאטה היה רחוק מלהיות טיפש. "זה לא יעבוד. יש שמועות, סיפורים מסתובבים על הגשר. בני־מינך על כדור־הארץ – הם עושים משהו, גורמים שם לצרות.''

“הצרות לא היו הרעיון שלנו, קורט.” היא התקרבה והתרפקה עליו. אנחנו רוצים רק שיניחו לנו."

“עלי לצאת לשיחות בעוד חמש שעות־שעון. תקלה באחד הלויינים. אם את רוצה, את יכולה להצטרף.”

“חמש שעות. מצויין.” היא הייתה גאה בקסם הפיתוי שלה. “זה יהיה בסדר גמור.” היא לקחה את ידו והתכוונה להניח אותה על חזה.

צובאטה קם על רגליו לפתע והניד בראשו. “מארה,” הוא אמר, “אינני רוצה לשכב איתך.”

היא העלימה את ההלם, ומבטה היה כעוס קצת כשפגש את עיניו. הוא רעד. “מדוע, קורט? חשבתי שבגלל זה הסכמת.”

“אני יודע.”

היא לא ויתרה. “ובכן?” היא עמדה לצידו.

“אני פוחד…”

“הו?” קולה רעד, לא היתה בו שום נימת ניצחון.

“את לא אנושית,” אמר, כובש את מבטו בריצפה.

מארה חוזרת, מדיפה ריח שונה קוריי מרחרח בחדות.

“הוא סירב?”

“הו, לא.” ידיה נחפזות, מסירות את העור החיצוני של בד ופלסטיק, חושפים את הבשר, את הניחוח הכפול. “אנחנו יוצאים תוך שלוש שעות. אני רוצה להיות נקיה.”

“עשית את זה איתו.”

היא מסתכלת בי. “אה, כן.”

"אני מבין, אני מבין… זה כמו… "

“אני לא יכולה לתאר את הדבר, קוריי, באמת שלא.” היא ניגשה אל המקלחת; הריח יסולק, יישכח.

"כפי שאני מבין את הדבר, כל התהליך נגמר במעין מצב סופי של תשישות. השניים פועלים יחדיו, חווים באופן הדדי רצף של ריגושים, ומגיעים בסופו של דבר לאותו סיום.''

אבל מארה כבר מתפתלת מתחת לסילון המים ולא שומעת אותי.

קוריי מתגלגל לעבר הדלת. המסדרון בחוץ חולף במהירות על פניו. אבל באור האדמדם אין לו פנים. קוריי דוהר כלפי מעלה.

בראדלי פקח עין על טום ראולינס. לא היה עוד אדם אחד ב’אוֹרְבּ' שהוא תיעב יותר, אבל הוא עשה הכל כדי להסוות את הדבר. ראולינס שקע בכיסא בלי לחכות להזמנה, שילב את רגליו, נשען והצביע על ההודעות המצטברות באחת מפינות השולחן. ממול סקר קרישנה באדישות את אי־הסדר – האדם כחיה מייצרת ניירות. בודהא לטש בהם את עינו השלישית מעל הקיר.

“מה המצב בכדור־הארץ?” שאל ראולינס. “אני מקווה שלא הגיעו לידי פשרה.”

“לא, שום דבר לא השתנה. המאניפים מאיימים להשמיד את טוקיו, אלא אם כן יוחזרו להם זכויות האזרח. הקונגרס המאוחד אומר לא. קיפאון.” הוא לא יכול לשלוט ברטט של עצבנות. "זה מה שאתה רוצה?''

“אני רוצה במותם.”

''מדוע?''

“משום שהם טעות. משום שאלוהים לא התכוון מעולם –”

בראדלי השתיק אותו, בהתפרצות נדירה ביותר של כעס. פניו האדימו. “לא באת הנה לשם כך,” סיים, רגוע יותר.

“אז אתה לא יודע,” אמר ראולינס. הוא נראה מרוצה.

“מה?”

“האישה הארורה הזאת, הדבר הזה. רק עכשיו שמעתי ובאתי ישר אליך. אם השמועה תתפשט כן, זה יהיה גהינום.”

בראדלי תהה מה לעשות כדי לחדור אל מתחת לקרקפת האטומה של האיש. “איזה דבר יוודע, טום?”

“היא ציפצפה עליך, בראדלי. היא יצאה במעבורת עם קורט צובאטה.”

האמת – אחרי מתח כה רב – לא עשתה רושם עז. “זה הכל? על פי הרמזים שלך כבר חשבתי שהיא אנסה את אימך.”

“אולי את צובאטה” לגלג ראולינס. “ובכן, מה אתה מתכוון לעשות בקשר לזה?”

“מתי?” קיבתו של בראדלי קירקרה בקול. היה עליו לזכור ולאכול ארוחה. הכדורים אף פעם לא היו מספקים אחר היום השלישי.

“עכשיו, כמובן.”

“עכשיו, שום דבר. כאשר היא תחזור, אעשה משהו. אלקה אותה. אעקם את חוטמה. למי איכפת?” הוא ידע שעייפותו ניכרת בו. “עם כל מה שמתרחש כאן –” הוא הצביע על ערימת ההודעות – “הפעולות שלך הן לגמרי טריוויליות להחריד, טום.”

"אבל אתה לא מבין? זה הכל אותו הדבר, בראדלי. היא אחת מהם. אתה חושב שהיא תהסס לשניה אחת לפוצץ את טוקיו – להרוג מיליונים?''

“בגלל זה היא יוצאת החוצה בחללית?”

“היא הודיעה לפיקוח שהיא רוצה להתבונן בצדק. לדבריה זה יעזור לה לפתור את החידה. מה תגיד על זה?”

“זאת המשימה שלנו, טום.”

“אני רוצה שהיא תוחזר הנה מייד. ואני לא רוצה שהיא תהיה במעצר בית, אלא בהסגר גמור. דיברתי עם האחרים. כולנו מסכימים.”

הזעם היה רגש שבראדלי לא חווה עוד אלא לעתים נדירות. הגיל או המדיטציה טיהרו אותו ממנו. הוא התגעגע לזעם. פעל בלי לחשוב, עשה זאת עכשיו – אמר לעצמו. האידיאל המיסטי. קָשתוּת הזֶן; “ראולינס. כאן זה לא קסרקטין צבאי. אני לא מפקד מישמר. אני פקיד מינהלה, שנבחר ונתמנה באופן חופשי, והצפוי להחלפה מיידית. איש לא יגיד לי מה לעשות. לא אתה, לא מארה ולא האחרים.”

“אבל היא אפילו לא אנושית!”

“הו, היא כן. למעשה, אני חושב שזאת הבעיה שלה. היא יותר מדי אנושית: שחצנית, חסרת־אחריות, אנוכית. היא עושה בדיוק מה שאתם הייתם עושים אילו היה לכם רק חלק זעיר מהביטחון העצמי שלה. אינני מחבב את מארה – אינני אוהב את מה שהיא. אבל באשר לאנושיותה – אין לי ספקות.”

ראולינס הזדקף, הוא דיבר בזהירות, וברור היה שהופתע מהדברים.

“אתה מתכוון לזה, בראדלי?”

“כן”

“וכאשר הם יפוצצו את טוקיו?”

“אין לזה שום קשר עם אוֹרְבּ.”

“זה סופך. אתה יודע זאת?”

“טום, לך מכאן לכל הרוחות.”

בראדלי נתן לטום ראולינס שלוש דקות נוספות אחרי שהדלת נטרקה מאחוריו ורק אז קם מאחורי שולחנו. הוא בחן את הפרוזדור החיצוני לפני שהמשיך. כאשר נכנס לחדר הפיקוח, מצא את ליי דאפי, הפיסיקאית המזהירה, על משמרתה.

“תוכלי להשיג את המעבורת של קורט צובאטה?” שאל אותה. “הייתי רוצה לשוחח איתו.”

'ומארה?" האישה חייכה.

“גם על זה חשבתי.”

4

צובאטה סובב את המעבורת. הלוויין שזה עתה תוקן התרחק מאחור. מארה הביטה לעבר צדק ונאנחה.

“איכפת לך אם ארדם?” שאל צובאטה.

“איכפת לי? לא.”

“לא הייתי בטוח שזה לא יפריע לך.”

“למעשה, ההיפך הוא הנכון.”

“פעם היכרתי אדם מבריק באמת. הייתי אז צעיר מאוד. היחיד מסוגו שהיכרתי, עד שפגשתי אותך. עכשיו אני סבור שגם את יכולה להיות כזאת.”

הכדור הפחוס של יופיטר הסתיר את שדה הראייה שלה. ענק מגושם, שבע רצון מעצמו. הסופות החשמליות הפראיות של הימים האחרונים הסעירו את החגורות המנומרות. איזור הקוטב הצפוני געש בזעם מאיים. בדיוק כמוני, היא חשבה. האב יופיטר ואני – שנינו איננו יודעים מנוח. “איני מבינה, קורט.”

“הוא היה משונה. את מבינה – הוא היה פרופסור באוניברסיטה, ואני הייתי רק סטודנט ממוצע – אך הוא בא לעיתים קרובות לחדרי. לפעמים היינו משוחחים לילה שלם. בעצם, רק הוא דיבר. דיבר דיבר ודיבר. על כל נושא שבעולם. לפתע היה קם וצועק.”

“כן?”

צובאטה צחק. “הוא מצא את התשובה שלו. כשהיתה לו בעיה, הוא היה בא אלי. הפיתרון היה מופיע, איכשהו, תוך כדי שיחה. אין לי מושג איך, אבל זה עבד.”

“סהרורים. גם איינשטין היה כזה. אני מיטיבה לישון לבד.”

“אני מצטער.”

“לא,” היא נחפזה לתקן את דבריה. לא התכוונתי לזה. תודה, קורט. על זה ששאלת, כוונתי. יפה מצדך שהתחשבת."

“חשבתי שזה יכול להיות חשוב.”

כן, תודה."

הוא נרדם.

יופיטר רקד וחג, והכוכבים ניצנצו באין מפריע. מאז ומתמיד היתה לבד. אחרי שנולדה, נבחר זוג שנועד לגדל אותה. הם היו שוטים ובנם, שהיה מבוגר ממנה בארבע שנים, הפך את חייה לעינוי. פעם הוא הכניס צפרדע לתוך החזיה הראשונה שלה; זה נשמע כמו זכרון ילדות משעשע, אבל היא שנאה אותו בשל כך. את אביה החורג היא זכרה רק כגבר גבוה, עב־גבות, אפור־שיער וקולו רועם. הוא היה ביולוג, מרצה, מועמד לפרס נובל. האישה קשקשה ופטפטה ללא הרף, נראית כמוכת־אימה. מארה למדה מהר מאוד על יכולתה להשרות אֵימה על סביבתה. אבל הפחד מוליד שנאה, ובגיל ארבע עשרה היא הסתלקה משם. היא לא ראתה עוד את הוריה ואת אחיה. אחריהם לא היה לה אף אחד. בגיל שמונה־עשרה היא הודיעה לעולם שהיא עומדת ברשות עצמה, וכי אף אחד לא יוכל לשלוט בה. יופיטר המה וגעש באזור הציר הגבוה. היא התבוננה בתשומת לב בקווים המשתנים; הצילום מקפיא את החיים. העין מאפשרת להם לזרום. כעבור זמן, גבר חסר־פנים כבש את בתוליה. היא לקחה סמים, שכבה עם נשים אחרות, הימרה, שתתה, גנבה כסף.

החיים התנהלו בחוסר־טעם. בגיל עשרים ושש היא נמלטה אל יופיטר. באיזה מקום אחר סובב ענק כתום־ורדרד זה, נסיכה של השמש?

דמעות עמדו בעיניה.

המציאות. היא החלה להבין, טמונה כאן. רבים טענו – ובראדלי ביניהם – כי התופעה היא פנימית. שקר. שטויות במיץ עגבניות. הגוף האנושי מחזיק את המציאות. נועל אותה במלכודת. אלוהים, אם בכלל יש תשובה, איפה היא יכולה להיות אם לא כאן? בחלל הריק.

עם הזמן צמחה לעיניה החללית ‘אוֹרְבּ’ מכתם צהוב זעיר לצורה המוכרת של פחית־שימורים. צובאטה ישן. היא הניחה לו. חוסר הפעילות היקהה את חושיה; היא שיגשגה רק בתמריץ המתמיד של השינוי היומיומי. יהיה זה טוב אם תחזיר את המעבורת בכוחות עצמה.

היא התקשרה אל הפיקוח בהיסוס. קולו של בראדלי כבר ציפצף פעמיים, ללא הזמנה, באוזניה. היא התעלמה ממנו, בצורה בלתי אישית, פשוטה. בשתי הפעמים הוא ירד מהשידור.

נורה מאן, רופאת־הנשים, היתה בתורנות. היא השיבה לקריאתה של מארה.

“האם בראדלי ריינולדס נמצא שם?” שאלה מארה.

“כן,” אמרה נורה מאן. "את רוצה לדבר איתו?''

“מה פתאום? תגידי לו שילך לעזאזל.”

“הוא אומר שגם הוא לא רוצה לדבר איתך.”

“אני מתארת לעצמי.”

“הוא ידבר איתך כאשר תחזרי.”

“תגידי לו שאני מחכה בקוצר רוח.” ה’אוֹרְבּ' שלטה בשדה הראייה שמולה, דפנותיה המחוספסות מלאות תפרים מכוערים. מארה החליפה עם נורה מאן את המידע ההכרחי.

“את מתקרבת מאוד,” אמרה נורה.

“כן.” מארה כיבתה את המנוע. היא הושיטה את ידה למערכת הניהוג הידנית. צובאטה נחר רפות באוזניה. העבודה היתה מכאנית ביסודה. להיאחז בעמדה כמו שתופסים טבעת מעופפת.

היא לחצה על כפתור הבקרה, מצפה לפרץ של אוויר.

שום דבר לא קרה.

המעבורת המשיכה לחוג בצורה אוטומאטית את המסלול האליפטי שלה, מונעת על־ידי חוקי הטבע. מארה חישבה במהירות, מנסה להפעיל בכוח את המערכת. במהירות כזאת היא תחטיא לגמרי את ‘אוֹרְבּ’. ריקנות החלל השתרעה מולה. לא, לא, חשבה.

נדהמת, אך שומרת על קור־רוח, היא הניחה למכשירים ולאחר־מכן ניסתה שוב. יכול להיות שפנייה קלה תספיק.

שום דבר לא קרה.

המשך – בגליון הבא.

איזאק אסימוב

כבר מזמן לא כתבנו אי־אלו רכילויות הקשורות באיזאק, או יותר נכון – יצחק אסימוב, ועל כן אפשר לחזור ולעסוק שוב במעשיות שהאיש אוהב כל־כך להפיץ, על עצמו. והפעם קשור הסיפור ביהדותו של הסופר. אסימוב, כידוע, הינו בן למשפחת יהודים שהיגרה מרוסיה לארה"ב בתחילת המאה, ואף שאינו שומר מסורת הוא אינו מסתיר את יהדותו, ואף אוהב להשתמש רבות בשפת היידיש בה הוא שולט היטב. בהקדמה שכתב אסימוב ל’אנתולוגיה של מד"ב יהודי' בעריכת ג’ק דאן (שראתה אור ב־1974). כתב אסימוב: “רומן המד”ב הראשון שלי, ‘אבן חצץ בשמיים’, הזכיר לרבים את המאבק בין ממלכת יהודה והאימפריה הרומית… מי יודע, אולי זה נכון. כמו כן, שמו של אחד מגיבורי הסיפור היה יוסף שווארץ. אמנם לא ציינתי שהוא יהודי; אך מעולם לא מצאתי קורא שלא היה משוכנע בזה…"

על ימי ילדותו, שעברו עליו בתקופת הפריחה של ירחוני המד"ב הראשונים כמו ‘אמייזינג סטוריס’ ‘אסטונדינג’ וכו', מספר אסימוב: “בימים ההם לא היה נהוג לקשור בין יהודים למד”ב. כן, היו מצפים בהחלט מנער יהודי שיכתוב רומן גדול, כמו שציפו ממנו שינגן על כינור (לא על סקסופון או גיטרה), ישחק שחמט (לא פוקר), ושיהיה עורך דין או רופא (או לפחות מרפא שיניים)… אבל לכתוב מדע בדיוני במגזינים זולים? – פוי!" ואכן, באותם ימים כתבו יהודים רבים סיפורי מד"ב בשמות בדויים. “הרי לא ייתכן,” אומר אסימוב, “שסיפור בשם כמו ‘אלי־המלחמה של אנשי־הקונכיה של כוכב דנאב’ יהיה משכנע, אם מחברו הוא אחד בשם חיים איצקוביץ'…”

באשר ליהדותו שלו עצמו, מספר אסימוב את הסיפור הבא: "פעם הוזמנתי לשאת הרצאה, במועד שהיה במקרה ראש השנה היהודי. אני לא הייתי מודע לכך, כי אף פעם אינני יודע מתי חל ראש השנה עד שמישהו בא ומספר לי. זו לא הצטדקות, אלא עובדה, כי הייתי נותן את ההרצאה גם לו ידעתי שהיא חלה בראש השנה. אך למחרת קיבלתי שיחת טלפון נזעמת ממישהו שאמר שהוא יהודי, שהוכיח אותי קשות על שחיללתי את החג. הסברתי לו באדיבות שאינני שומר מסורת, וזה כנראה הרתיח אותו מאוד ומייד פתח בהטפת מוסר בדבר חובותי כיהודי, והאשים אותי בנסיון להסתיר את יהדותי.

נשאתי תפילה קצרה לאלוהי אריסטו, ניוטון ואיינשטיין, ואמרתי בשלווה: ‘יש לך יתרון עלי, אדוני. אתה יודע את שמי, אבל אינני יודע את שמך. עם מי אני מדבר?’

מסתבר שאלוהי המדע היה אכן בתפקיד שכך האיש ענה: ‘שמי הוא ג’קסון דוונפורט.’

‘באמת?’ אמרתי. ‘ובכן, שמי כידוע לך, הוא יצחק אסימוב, ואילו רציתי להסתיר את יהדותי הייתי בראש ובראשונה מחליף את שמי לג’קסון דוונפורט.’ בזאת נסתיימה השיחה…"

*

בסרט ‘סופרמן 2’, מגלם את תפקיד גנרל זוד, בן־הבליעל המרושע, השחקן הבריטי טרנס סטמפ, אחד משחקני הקולנוע הרציניים והכשרוניים ביותר. (מאחוריו תפקידים חשובים בסרטים כמו "בילי באד', ה’אספן', ו’הרחק מן ההמון הסואן').

בסרט ‘סופרמן’ (החלק הראשון) הופיע סטמפ רק בקטעים אחדים, אך בחלק השני הוא מגלם את אחד התפקידים המרכזיים. התפקיד דרש ממנו מאמץ גופני רב לאור קטעי המעוף באוויר הרבים שבסרט, וסטמפ נאלץ להתאמן שעות ארוכות על מקפצת טרמפולינה ומתקנים אחרים (הוא לא השתמש בכפיל). טרנס סטמפ מספר שהוא השתוקק מאוד לשחק את התפקיד, בין היתר כדי להגדיל את תרומתו לסרטי מד"ב, שעד כה היתה דלה למדי (הוא השתתף רק בסרט מד"ב אחד, ‘מוחו של מר סומס’, בשנת 1970), אולם לדבריו הוא חובב נלהב של מד"ב. “אני מזדהה לחלוטין,” אומר סטמפ, “עם אותן דמויות המנסות להעצים ולהעמיק את הבנת היקום בו הן פועלות.” יצירות המד"ב החביבות עליו ביותר הן ‘על־אדם’ מאת תיאודור סטרגן. ‘חולית’ מאת פרנק הרברט ו’המנון ללייבוביץ' מאת וולטר מילר. “ככלל, יצירות המד”ב החביבות עלי הן אלה שיש בהן אלגוריה היכולה להעסיק אותי חודשים אחרי קריאת הספר. אני לא אוהב במיוחד יצירות שבהן המסר ברור מדי כמו ב’גר בארץ נוכריה', על אף שזהו ספר מעניין מאוד. אני גם מתפעל מהרבגוניות היצירתית שאפשר למצוא אצל מחברי מד"ב. פרנק הרברט של ‘חולית’ איננו אותו פרנק הרברט שכתב את ‘הדרקון בים’ שנים אחדות לפני כן, וגם לא אותו פרנק הרברט של ההמשכים של ‘חולית’. אני סבור שסופרי המד"ב מודעים באמת ובתמים לתמורות, וכתיבתם משקפת זאת."

בתמונה: טרנס סטמפ נאבק עם כריסטופר ריב ב'סופרמן 2'

סטמפ אינו מתנגד כלל לשחק שוב את גנרל זוד ב’סופרמן 3', אם אכן תהיה כוונה להסריטו. יש לו רק תנאי אחד: שהוא יוכל להימצא רוב הזמן על הקרקע, ולא לעופף…

*

כידוע מזה שנים אחדות מונפת חרב הקיצוצים התקציביים על שורה ארוכה של תכניות חלל אמריקניות, שבחלקן כבר היו בשלב של תכנון מעשי מתקדם. ארגונים שונים התומכים בחקר החלל, שחלקם של חובבי המד"ב בהם גדול למדי, פועלים במרץ לגיוס דעת הקהל האמריקנית לתמיכה גוברת בפרוייקטי־חלל עתידיים. לעיתים מגיע הדבר עד כדי גיוס סכומים שנראים לנו אולי מגוחכים למדי לגבי מדינה כמו ארה"ב, כדי לממן פרוייקטים היקרים לליבם של תומכי חקר־החלל. לדוגמא, לפני כשנה התברר שלסוכנות החלל האמריקנית אזל התקציב הדרוש כדי לקיים את קו התקשורת עם חללית־המחקר ‘וויקינג’ הניצבת על פני המאדים והמזרימה עד היום ברציפות (משנת 1976) נתונים על בדיקות קרקע שנועדו לגלות עקבות של חיים כלשהם על פני כוכב־הלכת השכן שלנו. תאורטית יכול קו־התקשורת להמשיך ולפעול עד שנת 1990, ואולי אף יותר מזה. אך כדי לתפעלו דרוש סכום של 200 אלף דולאר כל שנה, כדי לקלוט, לעבד ולנתח את האותות המשודרים. והנה, אותו חבל־טבור דיגיטלי המקשר את הפלנטה השלישית אל הרביעית, היה בסכנת ניתוק במספרי התקציב. כדי להצילו הוקמה ‘קרן וויקינג’, בחסות סניף סן־פרנציסקו של האגודה האסטרונומית האמריקנית. צוות של כ־30 מתנדבים פתח במבצע של גיוס כספים למען המבצע. במהרה התחילו להגיע לקרן כ־100 מכתבים ליום, עם תרומה ממוצעת של 10 דולר בכל אחד, מארה"ב ומארצות רבות אחרות. אחת התרומות הגיעה מקבוצת תיאטרון שהציגה בפלורידה מחזה על פי ‘רשימות מן המאדים’ מאת ריי ברדבורי, והכנסותיה קודש ל’קרן ויקינג'. קבוצת חובבי סטאר־טרֶק (אותה תכנית טלוויזיה מפורסמת שנקראה אצלנו ‘מסע בין כוכבים’) מהעיר סיאטל אספו 63 דולר ממכירת עוגות. מועדוני אסטרונומיה שונים תרמו ברוחב־לב. מפעל מניו־אורלינס בשם ‘מתכות מאדים’ (!) תרם אחוז מסויים מרווחיו, על בסיס שנתי. סטודנט מקליפורניה שתרם 15 דולאר כתב: “האמינו לי, חקר החלל שווה בעיני הרבה יותר, אך באמת אינני יכול להרשות לעצמי לתרום יותר.” אומן מקליפורניה שלח 5 דולאר בצרוף ההערה הסרקאסטית: “אולי מוטב שכולנו נלמד רוסית אם ברצוננו להיות שותפים לתגליות בחלל!” ואילו פרופסור מנבראסקה כתב: “התרומה שלי זהה למחיר כרטיס לסרט כמו ‘מלחמות־כוכבים’, ‘2001’, וכו'. נראה לי שאם הכל היו תורמים כך במקום לצפות באותם סרטים שוב ושוב, היה הדבר מסייע רבות להפיכת המדע הבדיוני למדע עובדתי.” עד היום צברה ‘קרן ויקינג’ 100 אלף דולאר. התחלה לא רעה, אך כאמור זה מספיק רק לחצי־שנה של אחזקת התקשורת עם המאדים. אם יש בין קוראי ‘פנטסיה 2000’ כאלה שמעוניינים לתרום (תרומה מינימלית היא דולאר אחד). הנה הכתובת:

בתמונה: החללית ‘ויקינג’ על אדמת המאדים

*

לפני למעלה משנתיים מסר העיתון לנושאי מד"ב ‘לוקוס’ תחזית שעל פיה צפויה ירידה הדרגתית אך ניכרת במכירת ספרי מד"ב בארה''ב. לאחר השיא של אמצע שנות ה־70. לפני חודשים אחדים הופיעו בעיתון ממצאי בדיקה השוואתית של כל הוצאות הספרים האמריקניות, על פעילותן בתחום המד"ב בשנים 1979 ו־1980. מתברר שהמציאות היתה הרבה פחות קודרת מהתחזית של ‘לוקוס’: מספר ספרי־הכיס החדשים שראו אור ב־1980 לא ירד כלל, ובחלק מההוצאות אפילו עלה במידה ניכרת (הוצאת ‘ברקליי סיינס פיקשן’ הוציאה ב־1979 12 ספרי כיס, וב־1980 – 28). המובילה בשוק נשארה הוצאת ‘אייס’ המפורסמת על אף שאצלה ירד מספר ספרי הכיס החדשים ל־45 בשנת 1980, לעומת 63 ב־1979. עם זאת, הורגשה ירידה משמעותית (19%) במספרם הכולל של הספרים החדשים בכריכה קשה שהופיעו ב־1980. כמו־כן בולטת התופעה, כמעט בכל הוצאות הספרים, של העדפת מהדורות חוזרות של ספרים שהופיעו בעבר, על פני יצירות חדשות. לגבי שנת 1981 מעריך העיתון ‘לוקוס’ שמספר הספרים החדשים בכריכה קשה יירד עוד יותר, אך הפעם הוא נזהר מלנבא את המצב בתחום ספרי הכיס…

קינגסלי אמיס הוא סופר, משורר ומבקר־ספרות אנגלי, שנולד ב־1922. את השכלתו האקדמית רכש באוקספורד, ולאחר מכן היה מרצה לספרות אנגלית. בשנת 1959 נתן סדרת הרצאות בנושא המד"ב באוניברסיטת פרינסטון בארה"ב. סדרת הרצאות זאת פורסמה שנה לאחר מכן בצורת ספר ושמו ‘מפות חדשות של גיהנום וגן־עדן’, שנודעה לו אז השפעה חשובה על ביקורת המד"ב בפרט והתייחסות העולם הספרותי אל התחום בכלל. בשנות ה־60 היה אמיס שותף לעריכתן של מספר אנתולוגיות בשם ‘ספקטרום’ (סדרה של חמישה כרכים), שאף הן תרמו לעליית קרנו של המד"ב בבריטניה.

אמיס הינו חסיד בעיקר של המד"ב ‘הנוקשה’, ובשנות ה־70 הסתייג במאמריו מסגנון ‘הגל החדש’ במד"ב. הוא עצמו כתב מעט סיפורי מד"ב; המפורסם בהם הוא ‘משהו מוזר’ (משנת 1960), בו מנסה אמיס לעמוד על משמעותן של מציאות ואשלייה, והתניה פסיכולוגית.

בשנת 1976 כתב אמיס ספר מד"ב באורך מלא, ‘החילוף’ (העוסק בהיסטוריה אלטרנטיבית). שזכה ב־1977 בפרס לזכרו של ג’ון קמפבל.

* * *

צייר: קרל קופוד

משהו מוזר התרחש מדי יום. זה יכול לקרות בשעות הבוקר, כאשר שני הגברים היו עסוקים בקריאת המכשירים ובתצפיות ושתי הנשים טרחו על משק הבית; הפנים הגדולות הופיעו במשך הבוקר. או – במקרה של הפנים הזעירות והלהבות הצבעוניות – הדבר המוזר היה מתרחש אחרי־הצהריים, כשברונו היה עסוק בעבודות האחזקה, קלוביס שידר אל הבסיס, ליאה היתה עסוקה בגן הירק ומירי עבדה על סיפורה. הערבים היו שקטים לרוב, ובלילות כמעט שלא היו הפרעות.

כולם הבינו כי לעיסוקים הזמניים והרגילים הללו אין כל משמעות לגבי אנשים אשר היו סגורים לחלוטין, כמותם, בכדור פלדה שלא מש ממקומו, ונתלה באיזור כה נידח של החלל, עד שאורו של הכוכב הקרוב ביותר נזקק למאות שנים כדי להגיע אליהם. פקודות השגרה מטעם הבסיס המליצו, מכל מקום, שהם יאמצו יחידת זמן בת עשרים וארבע שעות, כפי שהיה מקובל על כדור־הארץ, אותו לא ראו מזה חודשים רבים, הסידור התאים להם היטב: היה להם זמן לעבוד, להירגע ולנוח. הידיעה כי יהיה עליהם לבלות שנה אחר שנה באותה שיגרה עצמה, לתקופה ארוכה יותר משיכלו לחשוב, היתה מקור הלחץ היחיד.

ברונו דיבר על כך עם קלוביס אחרי שבמשך הבוקר עבדו בתיקון מנתח הספקטרום ששימש לתצפית על הכוכבים הסמוכים ולמיונם. הם ישבו בנקודת התצפית הראשית בטרקלין, שתו את הקוקטייל הראשון לאותו יום וחיכו לנשים שיצטרפו אליהם.

“הייתי אומר שתיקנו אותו בצורה יוצאת מן הכלל,” אמר קלוביס בתשובה לדברי ברונו. “אולי יותר מדי טוב.”

ברונו הרכין את פניו השמנות. “למה אתה מתכוון?”

''אולי אנחנו מחבלים בסיכויים שלנו להשתחרר."

הבסיס לא אמר מעולם מילה אחת על זה שנוחלף."

“בדיוק. יש צורך לאייש חצי מיליון תחנות, וזה ייקח להם הרבה זמן להגיע הנה. אם הכל מתרחש כאן כשורה. אתה ואני מהווים צוות נפלא – אין בינינו שום מאבק, יש לך את ליאה ולי יש את מירי, וגם הן בסדר יחד; אין להן שום מריבות. אתה רואה, אין שום סיבה להחלפה.”

מירי שמעה את הדברים האלה כאשר ערכה את השולחן בחדרון הסמוך. היא שאלה את עצמה איך זה ייתכן שקלוביס לא יודע כי ברונו היה רוצה בה במקום בליאה, או אולי בנוסף לליאה. אם קלוביס ידע, ובכל זאת היה מתגרה בברונו, זה היה דבר טיפשי למדי. משום שברונו לא היה אדם נעים, עם צווארו המוצק ופניו החיוורים והשמנים. קלוביס, לעומת זאת, שלא היה יותר גבוה אבל גופו היה מוצק ועורו רך, היה תמיד נעים. הוא לא היה מסוגל לחשוב כמו ברונו, אבל מחצית הדברים שברונו חשב לא היו נעימים. היא מזגה לעצמה משקה וניגשה אליהם.

ברונו אמר משהו על זה שחבל מאוד כי אינם יכולים לזייף את הדיווח שלהם על הצוות על־ידי המצאת מריבות אחדות, וקלוביס הסכים מייד שהדבר איננו אפשרי. היא נשקה אותו והתיישבה לידו. “מה אתה חושב שיקרה אם נצליח להשתחרר?” היא שאלה אותו.

“מעולם לא חשבתי על כך.”

“נכון מאוד,” אמר ברונו והעווה את פניו. “מרגישים טוב מאוד כאן. טוב למדי, מכל מקום.”

“למה אתה מתכוון?” שאל קלוביס.

“אלה אינם חיים מושלמים, לא כן? לאיש מאיתנו. אני הייתי שמח על שינוי. הייתי רוצה עבודה אחרת, משהו שאיננו בדיקת מכשירים, שימוש בהם ותיקונם. ונראה שיש לנו הרבה תיקונים לעשות. מנתח הספקטרום הזה מתקלקל כמעט מדי יום. ועכשיו…”

קולו בגד בו והוא הביט החוצה, כאילו רצה להיות בטוח כי המראה הנשקף הוא המראה המוכר – הנקודות הרחוקות של הכוכבים וניצנוצי האור.

“ועכשיו מה?” שאל קלוביס, קצר רוח.

"חשבתי שאנחנו צריכים לשמוח על כך שיש לנו הרבה דברים לעשות. לשמוח על השגרה ועל הירקות ועל הפירות שצריך לגדל, וסיפורה של מירי… איך הוא מתקדם? מתי תקראי לנו קצת! אולי הערב?''

“לא. תחילה אני צריכה לסיים אותו, אם לא איכפת לך.”

“הו, אבל כן איכפת לי. חלק מתפקידנו הוא לשעשע איש את רעהו. ואני מעוניין בסיפור הזה באופן אישי.”

"למה?''

“משום שאת נערה מעניינת. עיניים חומות ונוצצות, עור מבריק ובוהק – איך את מסוגלת לשמור על זה אחרי כל כך הרבה זמן בחלל? ויש לך יותר מרץ מאשר לכל אחד מאיתנו.”

מירי לא אמרה דבר. ברונו הצטיין בהשמעת הערות שאין מה להוסיף אחריהן.

"במה עוסק הסיפור שלך? המשיך ברונו. “לפחות את זה את יכולה לגלות לנו.”

“סיפרתי לכם. זה על חיים נורמאליים. חיים על כדור הארץ, לפני שהיו תחנות חלל; היו אז אנשים שונים שעשו דברים שונים, לא את זה –”

“ולזה את קוראת חיים נורמליים, לאנשים שונים שעושים דברים שונים? אני כבר ממש מת מסקרנות לדעת מה הם הדברים האלה. מי הגיבור, מירי? קלוביס יקירנו?” מירי הניחה את ידה על כתפו של קלוביס. “תפסיק בבקשה, ברונו. בוא נחזור אל הנקודה שלך. בקשר לשיגרה. אני לא מבינה מדוע אתה מתעלם מן החלק החשוב ביותר. הדבר שמעסיק אותנו יותר מכל.”

“אהה. ההתרחשויות המוזרות,” ברונו היטה את ראשו בתנועה אופיינית, רעד שחציו משועשע וחציו נרגז. “והשעות שבהן דיברנו רק על זה. איך יכולתי שלא לציין את הדבר?”

“אם יש לך קצת היגיון, אתה תמשיך לנהוג כך ולא להזכיר את זה.” העיר קלוביס. “כולנו שבענו מהעניין.”

“אולי אתה שבעת, אבל לא אני. אני רוצה לשוחח על כך. וגם מירי. לא כן, מירי?” “אני חושבת שהגיע הזמן לנסות ולמצוא איזו חוקיות של הדבר,” אמרה מירי. היה זה אחד המקרים בהם ברונו היה בלתי נעים, אבל צודק.

“הו, לא שוב,” קלוביס קם וניגש אל שולחן המשקאות. “אה, שלום ליאה,” אמר לאישה הגבוהה והרזה שזה עתה נכנסה, נושאת מגש של כריכים קרים. “תני לי להכין לך משקה. ברונו ומירי עסוקים בשיחה פילוסופית – הם מחפשים חוקיות. מה תשתי? אגיד לך מה שאני חושב. אני חושב שעשינו מספיק. אני חושב שמציאת החוקיות זה העסק של הבסיס.”

“זה גם יכול להיות עסק שלנו,” אמר ברונו. “את מסכימה, ליאה?”

“כמובן”, אמרה ליאה בקולה העמוק, שבעיני מירי הצטיין בהרבה יותר נחישות ואישיות מאלה שבהן הצטיינה בעלת הקול – בשיחה ובמעשים גם יחד.

“טוב מאוד. אתה יכול להישאר מחוץ לזה, קלוביס. נתחיל מן העובדה כי מה ששמענו ומה שראינו איננו אשליה, למרות שגם זה יכול להיות.”

“מה עוד שמדובר על הזיות העלולות לפקוד כל יצור אנושי. הן אינן מיוחדות לנו, ומדיווחי הבסיס ידוע לנו על מה שקורה בתחנות האחרות.”

“נכון מאוד, מירי. מכל מקום, אשליות או לא – הן מכוונות אלינו על־ידי איזו אינטליגנציה ולשם מטרה כלשהי.”

“איננו יודעים זאת,” מיחתה מירי. “אולי זוהי תופעה טבעית, או תוצאת־לוואי של פעילות אינטליגנטית אשר איננה מכוונת אלינו.”

“את מדייקת שוב, אבל נשמור לסוף את האפשרויות הפחות מתקבלות על הדעת. ועכשיו, כדוגמה, נתיחס אל ההתרחשויות המוזרות של השבוע האחרון. אביא את היומן כך שלא יהיו ויכוחים.”

“הייתי רוצה שתפסיקו את זה.” אמר קלוביס כשברונו יצא אל חדר המכשירים. “זה ביזבוז זמן.”

“זה הדבר היחיד שלא חסר לנו.”

“ולי תמיד חסר משהו,” אמר ונגע בירכה. “בואי איתי לרגע.”

אחר־כך."

“ליאה תמיד הולכת עם ברונו כשהוא מבקש ממנה.”

“הו, כן, אבל כשהיא רוצה בזה,” אמרה ליאה. “עכשיו היא לא רוצה. חכה עד שתרצה.”

“אני לא אוהב לחכות.”

"הציפיה עשויה לשפר את הדבר.''

'הנה זה," אמר ברונו עם שובו. “טוב… יום שני. תוך שניות אחדות התכסה הכדור על ידי חומר חם ולח, שהתגלה בבדיקה כחומר דחוס ביותר. ובלתי חדיר. לא היתה כל הצעת פעולה מטעם הצוות. החומר נעלם כעבור שלוש שעות ואחת עשרה דקות. חומר דחוס ביותר, זה מה שמעניין. זאת היתה ודאי אשליה אופטית, או משהו היה קורה גם בתחנות האחרות באותו זמן, שלא לדבר על הכוכבים ועל הפלנטות. אם כן, אשליה אופטית חלקית או שלמה. מוסכם?”

“המשך.”

"יום שלישי. חפץ מתכתי בגודל דומה לכדור שלנו מתקרב במסלול התנגשות במהירות של 500 קילומטרים לשנייה. מדידות בלתי אפשריות. החפץ הופיע לפתע במרחק של 35 מיליון קילומטר ונעלם באותה פתאומיות במרחק של 1500 קילומטרים. מה בקשר לזה?''

“ראינו כבר פעם משהו דומה,” אמרה ליאה. “אלא שהפעם היה נזקק העצם לזמן רב יותר כדי להתקרב אלינו ולזמן הקצר ביותר כדי להעלם.”

“בלתי ניתן להבנה – או אשליה,” הציעה מירי.

“כן, אני חושב שזה כל מה שאנחנו יכולים לעשות כרגע. יום רביעי, יום שיגרתי לגמרי, לא שווה שיחה. חפץ ספק־חי, שנראה כבנוי כולו מעצם התקרב אל הפתח הראשי ועשה תנועות איתות. כל מי שעושה דבר כזה חייב להיות משוגע. יום חמישי. כל הגופים שמחוץ לכדור נעלמו מכושר הקליטה של המכשירים בעת ובעונה אחת, והופיעו שוב על כל המכשירים בעת ובעונה אחת כעבור שעתיים. גם זה לא חדש, אני זוכר. אשליה? טוב. יום שישי. יצורים הדומים ללטאות ענק ארציות כיסו את הכדור, נילחמו בלא הפסק ואכלו אלה את אלה באופן חלקי. נשמעו רחשים רמים של השחזה. הצלילים, לפחות, חייבים להיות אשליה משום שאין אוויר שם, בחוץ, ומעולם לא שמעתי על זוחל שאינו נושם. דברים אלה מתאימים גם להופעה של אתמול. צעקות אנושיות וקריאות התפעלות מדהימות נשמעו בעוצמה קרבה ונעלמת, בלי כל ליווי חזותי או אחר.” הוא השתתק והביט עליהם. “ובכן, מתבהרת איזו חוקיות?”

“לא,” אמר קלוביס והגיש לעצמו סלט, שכן כבר ישבו לשולחן. “אני מסופק אם יש איזה מוח אנושי אשר יוכל למצוא כזאת. כל הדבר הזה הוא שרירותי.”

“להיפך – ההתרחשות הבאה, אולי היום, עשויה לגלות חוקיות שאין לטעות בה.”

“עלינו להתרכז בחפץ המתקרב,” אמרה מירי. “מדוע הוא נעלם לפני שפגע בכדור?” ברונו הסתכל עליה. “היה עליו לעשות כן, אילו היתה זאת אשליה.”

“בכלל לא. מדוע יש להוציא מחשבון את האפשרות שהיתה לנו אשליה, בקשר לזה שהכדור נפגע? ואם נניח שלא היתה זאת אשליה?”

“ייתכן שהחפץ יכה בכדור כשיופיע בפעם הבאה.” אמרה ליאה.

קלוביס צחק. “זוהי נקודה טובה. ומה יקרה כאשר תהיה פגיעה? אני שואל את עצמי. ואם לא היתה זאת אשליה?”

הכל ציפו לתשובתו של ברונו. והוא אמר, כעבור רגע או שניים, “אני משער שהכדור יתפוצץ וכולנו נושלך אל החלל. אין לי מושג למה זה עלול להיות דומה. זה יהיה… לעולם לא נראה עוד איש את רעהו, או מישהו אחר או משהו אחר. לא נהיה יותר מחפץ חסר כל תחושה אשר ירחף בחלל לעד. הסיכויים..”

“יהיה כדאי קצת להתרחק מהשיחה שלך,” אמר קלוביס, שנינוח עתה, כאשר ברונו היה במיעוט. “בוא נהיה הגיוניים, לשם שינוי, כמה זמן תצטרך כדי להריץ את כל האנליזות שלך היום אחרי־הצהרים? יש הרבה חומר שצריך להעביר אותו לבסיס ואני לא אוכל לעזור לך.”

“שעה, בערך אחרי שאערוך את המבחנים הסופיים.”

“למה להריץ את המבחנים האלה בכלל? הכדור היה שליו לגמרי כאשר בדקנו את המצב הבוקר.”

“למרבה המזל.”

“באמת, למרבה המזל. עוד משתנה אחד, והיינו מגלים שהדבר הוא בלתי אפשרי.”

“כן,” אמר ברונו מתוך פיזור־נפש. הוא קם בפתאומיות כה רבה עד שהאחרים הופתעו. “אבל אנחנו לא היינו בני־מזל, מה? לא היה עוד משתנה אחד, לא כן? עדיין לא קרה ממש הדבר שבו לא נוכל לעמוד.”

איש לא דיבר.

“סילחו לי, עלי להיות לבד.”

“אם ברונו ימשיך ככה,” אמר קלוביס לשתי הנשים, “הבסיס ישלח אלינו מחליף הרבה יותר מהר מכפי שאנחנו חושבים.”

מירי ניסתה להתעלם מהתנהגותו המוזרה של ברונו. כעבור מחצית השעה, כאשר התיישבה לעבוד על הסיפור שלה. היא לא יכלה להגדיר את ההבעה שהיתה על פניו כאשר עזב את השולחן. התלהבות? גועל? הפתעה? היה זה הדבר הקרוב ביותר – מעין הפתעה נמשכת. טוב, הוא היה בטוח, משום שהוא היה ברונו, שיוכל להסביר הכל כאשר יישבו לארוחת הערב. היא רצתה שהוא יהיה קצת יותר נעים, משום שהוא לא חשב בדרך הנכונה.

היא סילקה ממוחה את פניו של ברונו, והחלה לקרוא מחדש את כתב היד שאותו שיכתבה, כאשר הצעקות הפריעו אותה אתמול בשעת אחר־הצהריים מוקדמת. היא עסקה בקטע מסובך בסיפורה שבו אישה פוגשת במקרה גבר שאיתו היתה לפני עשר שנים, בדיוק כשהיא בחברת הגבר הנוכחי שלה. הסצינה התרחשה בחדר אוכל בעיר גדולה.

“לך מכאן,” אמר וולסצ’י, “או שאני אכה אותך.”

נורבּו חייך בצורה לא נעימה למדי. "איזו טובה תצמח לך מזה? אירמי אוהבת אותי יותר משהיא אוהבת אותך. אתה יותר נחמד, בלי ספק, אבל היא אוהבת אותי יותר. היא זוכרת איך היה לה איתי לפני עשר שנים, יותר משהיא זוכרת מה קרה לה כשהיתה איתך אתמול בלילה. אני יודע לחשוב, וזה הרבה יותר מאשר לדעת איך להיות נחמד."

“היא עמדה לאכול איתי,” אמר וולסצ’י והצביע על המזון הקר ועל המשקאות. “לא כן, אירמי?”

אירמי העבירה את מבטה מגבר אחד למישנהו. ההבדל ביניהם היה כה גדול, עד שהיא בקושי יכלה להתחיל בבחירה; האחד היה נחמד יותר והשני היטיב לחשוב; האחד היה רזה והשני היה עב־בשר. היא החליטה כי הרבה יותר חשוב להיות נחמד. היה זה דבר חשוב יותר ובעל משמעות רבה יותר מכל – היה זה דבר חשוב יותר ובעל עניין מהותי. היא אמרה:''אקח את וולסצ’י."

“מוטב שתלך עכשיו!” אמר וולסצ’י. “אילה בוודאי מחכה.”

“כן,” אמר נורבו. הוא הצטער בצורה קיצונית.

אירמי חשה צער כלפיו. “להתראות, נורבו,” אמרה.

מירי חייכה אל עצמה. זה היה טוב, טוב יותר מכפי שהקטע היה זכור לה – לא היה כל טעם להיות צנוע בינך ובינך. היא בוודאי סופרת אמיתית, על אף דברי הלעג של ברונו, שכן איך היתה מסוגלת להמציא את הדמויות האלה, שהיו כה שונות מכל אדם שהיא הכירה, וגם להעמיד אותן במצב שהיה כה מנוגד לנסיונה? הדבר היחיד שהטריד אותה, התרכז בשאלה אם לא האריכה בקטע על הרגשות ואם לא שקעה בו יותר מדי. אולי כדאי לכתוב שהוא הצטער יותר מאשר קודם ולא לכתוב הצטער בצורה קיצונית. מצויין; זה היה מגע האיפוק הדרוש בקלחת הרגשות הזאת. היא היתה בטוחה שתוכל לרכז את כל הסצינה בשורות ספורות.

"אולי ניפגש באיזו מיסעדה," אמר וולסצ'י – כתבה, ואחר כך נרתעה בהפתעה, לשמע צילצול הפעמון שבדלתה. היא חצתה את החלל הצר של חדרה – הקיר האמיתי שלו היה הקיר החיצוני של הכדור – ופתחה את הדלת. ברונו עמד שם. הוא התנשם בכבדות, כאילו רץ או נשא משהו כבד מדי, והיא הבחינה בשאט נפש בכתמי זיעה על חולצתו. הוא דחף אותה והתיישב על מיטתה בפה פעור.

“מה קרה?” שאלה, באי־שביעות רצון בולטת. שעות אחר־הצהריים היו שעות פרטיות אלא אם כן הוחלט אחרת בעת ארוחת הצהריים.

“אין לי מושג מה קורה. אני חושב שאני חולה.”

“חולה? אבל אתה לא יכול להיות חולה. רק האנשים שעל כדור הארץ חולים. הבסיס אמר לנו זאת. מחלות נגרמות כתוצאה מ–”

“אינני חושב שאני מאמין לדבר כלשהו שהבסיס אומר לנו.”

“אבל למי נאמין אם לא נאמין לבסיס?”

היה ברור שברונו לא שמע את שאלתה. הוא אמר: הייתי חייב לבוא אלייך. ליאה לא מתאימה לזה. אנא, הרשי לי להישאר איתך. יש לי כל־כך הרבה דברים לספר."

“זה לא יילך, ברונו. אני שייכת לקלוביס. חשבתי שאתה מבין את זה ושאני –”

“אני לא מתכוון לזה,” אמר בחוסר סבלנות. “אני צריך אותך רק במחשבות. אמנם, זה קשור לדבר השני, להיות איתך. אינני מצפה שתביני את זה. רק עכשיו התחלתי להבין את הדבר בעצמי.”

מירי לא הבינה דבר. “מחשבה? מחשבה על מה?”

הוא הידק את שפתיו ועצם את עיניו לרגע. “שמעי את זה,” אמר. “מנתח הספקטרום הוא הדבר שהוציא אותי מדעתי. הוא מתקלקל כמעט מדי יום. וכך גם המחשב, המונים, הסורקים וכל היתר – כולם מתקלקלים. וגם ספקי־הכוח. אבל שום דבר לא קורה למטהר האוויר או למערכת־הנוזלים או למגדלי הירקות והפירות או לחימום או למקור הכוח הראשי. מדוע לא?”

“טוב, הם פחות מתוחכמים. איך יכול להתקלקל מגדל־פירות? יש שם מיכל של חומרים כימיים ומיכל של מים. שאל את ליאה על כך.”

“טוב. נסי לענות לי על זה. ההתרחשויות המוזרות. אם אלה אשליות, מדוע הן תמיד מחוץ לכדור? מדוע הן לא קורות בפנים?”

“אולי הן כן מתרחשות בפנים” אמרה מירי.

“לא. אינני רוצה בכך. זה לא ימצא חן בעיני. אני רוצה שכל מה שיש בפנים יהיה ממשי. האם את ממשית? אני חייב להאמין שאת ממשית.”

“ברור שאני ממשית,” אמרה מירי. עתה היתה באמת מבולבלת.

“וזה משנה, לא? זה מאוד חשוב שאת וכל מה שיש בתוך הכדור יהיה ממשי. אבל תגידי לי: יהיה מי שיהיה זה שמארגן את ההתרחשויות האלה, הוא חייב להיות רב־עוצמה עד מאוד אם הוא מצליח לבלבל את המכשירים שלנו ואת החושים שלנו, בצורה כל־כך מושלמת, וזאת אומרת שהוא יכול לעשות כל דבר – כלומר, כל דבר שיהיה מוזר בעינינו בתוך קליפת הפלדה הדקיקה הזאת למה לא?”

“ייתכן שיש לו מגבלות. עלינו להיות מרוצים.”

“כן. טוב – הנקודה הבאה. את זוכרת את הערב שבו נשארתי בטרקלין אחרי חצות וניסיתי לא להרדם?”

“זה היה טיפשי. אף אחד לא יכול להישאר ער אחרי חצות. פקודות השיגרה ברורות מאוד בעניין זה.”

“כן, הן ברורות, לא?” ברונו ניסה לחייך. “ואת זוכרת שאמרתי לך איך הרגשתי כאילו הייתי במיטה שלי כאשר המוסיקה החלה – את זוכרת את המוסיקה? – וגם, זהו בעצם העניין, האם את זוכרת איך כולנו הסכמנו בארוחת־הבוקר, שהחיים בחלל היתנו אותנו בצורה כזאת, עד שאנחנו נרדמים בשעה קבועה ממש כמנגנון אוטומאטי? את זוכרת זאת?”

“כמובן.”

“יפה. שתי שאלות, אם כך. זה לא נראה לך פשטני מדי? ההתניה העצמית של כולנו אחרי… חודשים ספורים בלבד?”

“לא – עד שאתה מעמיד אותה באור כזה.”

“אבל כולנו הסכמנו, לא כן? בלי היסוס.”

מירי נשענה על הקיר; היא היתה מעוצבנת. הוא היה לא נעים בדרך חדשה, שהביאה אותה לרצות כי יפסיק לדבר, למרות שהוא היה בשיא כושר החשיבה שלו. “מה היתה השאלה השניה שלך, ברונו?” קולה היה זר לה עצמה.

“אהה, גם את מרגישה בזה, מה?”

“אין לי מושג למה אתה מתכוון.”

“אני חושב שיהיה לך – תוך דקה. נסי את השאלה האחרת שלי. ליל־המוסיקה היה לפני זמן רב, מייד אחרי שהגענו הנה, אבל את זוכרת אותו בבירור. גם אני. ועכשיו, כשאני מנסה להיזכר מה עשיתי לפני חודשים ספורים, על כדור הארץ, כשחיסלתי את העניינים שם, והתכוונתי לבוא הנה – אני לא זוכר דבר. הכל מעורפל. שום דבר לא ברור.”

“זה כל כך רחוק.”

“אולי. אבל אני זוכר היטב את המסע. את לא זוכרת?”

מירי עצרה את נשימתה. אני מופתעת, אמרה לעצמה. או משהו כזה. אני מרגישה כפי שברונו נראה כאשר עזב את השולחן בארוחת הצהריים. היא לא אמרה דבר.

“עכשיו את מרגישה היטב, לא כן?” הוא הביט בה מקרוב בעיניו הצרות. “תני לי לנסות ולתאר. הפתעה הולכת וגדלה. בילבול. סימפטום של התאמצות גופנית. לחץ. ומעל הכל… איזה חוסר נוחות, רק במוח. כאילו משהו חד נלחץ אל משהו עדין בגופך, אלא שזה קורה במוח.”

"על מה אתה מדבר?''

“קשיים באוצר המילים.”

הרמקול שעל הדלת ציפצף ומייד נשמע קולו של קולביס: “שימו לב. התרחשות מוזרה. כולכם לטרקלין המרכזי. התרחשות מוזרה.”

מירי וברונו חדלו להביט זה בזאת ומיהרו בפרוזדור הצר. קלוביס וליאה כבר היו שם, והסתכלו החוצה.

שתי דמויות ריחפו במה שנראה כמרחק קטן ביותר מעבר לשמשות הזכוכית המשוריינת, מוארות על־ידי מקור אור מוסתר. הפרטים היו גלויים לעין, והארבעה שעמדו באולם יכלו לראות בבירור רב כל קפל בעור העירום של שתי הקריקטורות האנושיות אשר הוצגו, כפי הנראה, לבחינתם המדוקדקת, וחגו לאיטם כך שאפשר יהיה לראותם מכל הצדדים. להוציא משהו שנראה כמו שיח על קרקפותיהם, הם היו קרחים. הזרועות היו קצרות ולא היו יותר צרות בנקודת החיבור כמו אצל בני־האדם; הכרסים היו בולטות. לאחד היו איברי מין זכריים ולשני – איברי מין נשיים, אבל אלה לא היו מושלמים. משני הפיות הפעורים, הרוטטים והרטובים, חסרי השיניים, עלתה צעקה רמה, גבוהה יותר מכפי יכולתו של כל אנשי הכדור, שניסתה להביע רגש בלתי מוכר.

“ובכן, אני שואל את עצמי כמה זמן זה ייקח הפעם,” אמר קלוביס.“לא כדאי להפעיל עליהם את מכשירי הדחייה?” שאלה ליאה. “מה אומר המכ”ם? הוא רואה אותם?''

“אלך להעיף מבט.”

ברונו נפנה ללכת. “הם לא מוצאים חן בעיני.”

“מדוע לא?” מירי ראתה כי הוא מזיע שוב.

“הם מזכירים לי משהו.”

“מה?”

“אני מנסה לחשוב.”

וברונו הוסיף לנסות ולחשוב במשך כל היום, מתוך רצינות כה גדולה, עד שאפילו קלוביס ניסה לסייע לו בעצותיו. אבל כאשר נפרדו, כמנהגם, חמש דקות לפני חצות, הוא לא התקרב לשום פיתרון. במשך היומיים הבאים, כשמירי הזכירה לו את הקריקטורת האנושיות, הוא גילה עניין מועט ביותר.

“ברונו, אתה ממש יוצא מן הכלל,” אמרה ערב אחד. “מה קרה לאותם רגשות מוזרים שלך, שכל־כך רצית לספר לי עליהם, לפני שקלוביס קרא לנו אל הטרקלין הראשי?” הוא משך בכתפיו הצרות, הנשיות־כמעט ואמר:" הו, אין לי מושג מה קרה לי, אני משער שהייתי נרגז בגלל מנתח הספקטרום המתקלקל בלי הרף. באחרונה הכל הרבה יותר טוב."

“ועל זה חשבת במשך כל הזמן?”

“זה היה בזבוז זמן.”

“ברור שלא.”

“כן אני מסכים עם קלוביס. ניתן לבסיס שיחשוב בשבילנו.”

מירי היתה מאוכזבת. אם ברונו ויתר על החשיבה – היה בכך כדי לסמן את סופו של מצב. תחושה זאת התחזקה עד מאוד כעבור רגעים אחדים, כאשר ההודעה הועברה דרך הרמקול. בלי כל הקדמה, להוציא את הקליק הרגיל, אמר קול זר: “תשומת ליבכם, בבקשה. כאן הבסיס, הקורא דרך האינטרקום שלכם.”

כולם נשאו מבטיהם מתוך הפתעה, ובמיוחד קלוביס, שאמר לברונו במהירות: “האם הדבר אפשרי?”

“הו כן, הם כבר ניסו את זה,” השיב ברונו באותה מהירות.

“אולי זה אירוני,” אמר הקול, "אבל השידור הראשון שהתאפשר אליכם על ידי האמצעים הנוכחיים, יהיה גם השידור האחרון שתקלטו. החזקת תחנות החלל לא הוכיחה את עצמה מבחינה כלכלית, והוחלט זה עתה לבטל את כולן. לכן, לא תעבירו עוד דוחות מכל סוג שהוא, או שתמשיכו לעשות כן מתוך ידיעה ברורה כי איש איננו מאזין לכם. במקרים רבים אפשר היה לאסוף את הצוותים ולהחזירם לכדור־הארץ. באשר לתחנות אחרות, המצויות בחלקים הרחוקים של הגלקסיה – כל הוצאה נוספת של כסף ומאמץ תעוכב בינתיים. אני מצטער להודיע לכם שהתחנה שלכם היא אחת מבין אלה. בהתאם לכך, לעולם לא תוחלפו. כולנו, כאן, בטוחים כי תפעלו במצב החדש שנוצר מתוך הבנה והתחשבות.

“לפני שנפסיק את התקשורת בינינו באופן סופי, עלי להעיר דבר נוסף. העניין כרוך בגילוי שבוודאי לא יהיה רצוי לכם ולכן עלי להכריח את עצמי לבשר את הדבר. עמיתַי, מכל מקום עומדים על כך שתדעו את האמת כולה, לטובתכם. אני חייב לומר לכם, אם כן, כי בניגוד למידע הקודם, אף אחת מבין התחנות האחרות לא דיווחה על תופעה כלשהי שיהיה בה אפילו דמיון קלוש לצורות ולהתרחשויות המוזרות אשר, לטענתכם, הייתם עדים להן. אתם מיוחדים במינכם, ובתוך הרבגוניות של הקיום האנושי, אין זה דבר של מה בכך… היו גאים. שלום לעד.”

הם ישבו, כמעט בלא ניע, עד חמש דקות לפני חצות. מירי יכלה להשתדל ככל יכולתה, אך לא היה לה כל מושג למה שיקרה להם. למחרת לא היתה לה הצלחה רבה יותר. היה זה כל הזמן שהועמד לרשותם כדי לחשוב על הבידוד המוחלט שלהם, משום שלקראת הצהריים החלה סידרה חדשה של התרחשויות מוזרות. מירי וליאה הכינו את ארוחת הצהריים במטבח, כאשר מירי פתחה את הארון שבו הוחזקו הכלים. יצור אדום, בעל הרבה רגליים וזוג מצבטים בלתי תואמים יצא משם. היא פלטה צעקה של תדהמה.

“מה זה?” אמרה ליאה, נחפזת הצידה, ואחר כך הוסיפה בצעקה: “זה חי!”

“זה זז. קראי לגברים.”

מירי בהתה ביצור עד שאלה באו. שפתה התחתונה רטטה בצורה מוזרה. בפנים, עכשיו, הוסיפה לחשוב. לא רק בחוץ. בפנים.

“בואו נסתכל,” אמר קלוביס. “אני רואה. תני לי סכין או משהו.” הוא הנחית את הסכין על היצור. נשמע רעש יבש, של עצמות פגועות.

“טוב, הדבר פועל על חוש המישוש והשמע כמו גם על חוש הראייה. אשליה. אם זאת אכן אשליה.”

“זה חייב להיות,” אמר ברונו. “אתה לא מזהה?”

“יש בזה משהו מוכר. אני משער.”

“אתה משער? אתה מתכוון להגיד שאתה לא מסוגל לזהות סרטן כשאתה רואה סרטן?” “הו, כמובן.” קלוביס נראה מטופש. “עכשיו אני נזכר. בעל־חיים מכדור הארץ, לא כן? חי במים. אם כן הוא חייב להיות אשליה. סרטנים אינם חוצים את החלל, ככל שהדברים ידועים לי, וגם אם כן, הם היו די סובלים בניסיון שלהם להשתחל מבעד לקליפת הכדור.” התנהגותו המרוסנת וקולו המרגיע עזרו למירי להתגבר על תדהמתה, והיתה זאת היא שהציעה להשליך את הסרטן לאשפה. בארוחת הצהריים היא אמרה: “זאת היתה אשליה יוצאת מגדר הרגיל, לא כן? הייתי רוצה לדעת כיצד הוקרנה אלינו.”

“אין שום סיבה לתמוה על כך,” אמר ברונו. “איך נוכל לדעת? ומה יעזור לנו המידע הזה?”

“בידיעת האמת יש ערך משלה.”

“אינני מבין אותך.”

ליאה נכנסה פנימה עם הקפה. “הסרטן חזר,” היא אמרה. “או שזה סרטן אחר, אין לי מושג.”

סרטנים רבים יותר – או אשליות של סרטנים – הופיעו במשך כל היום בהפסקות קלות; בסך הכל היו אחד־עשר סרטנים. היה נדמה, כפי שהעיר קלוביס, כי לתעשיית האשליות יש מגבלות משלה, מה עוד שאיש לא היה עד להתממשות של סרטן. הבאים זה מקרוב היו פשוט מתגלים מתחת למיטה או מאחורי המכשירים. עומק האשליה שהם יצרו היה רציני, כפי שכולם הסכימו, כאשר מירי – אשר השליכה את הסרטן השמיני לתוך פח האשפה נצבטה באצבעה, נפצעה וטיפות אחדות של דם ניגרו מן הפצע. “התקדמות,” אמר קלוביס. “תהליך אשליה גופני מופעל על אחד מאיתנו. הם משתפרים.”

למחרת בבוקר באו החרקים. חדר המכונות הראשי הוצף בחרקים שהיו, לדעת ברונו, תיקָנים. לקראת הצהריים באו זבובים, וחיפושיות מעופפות התפזרו בכל החדרים. מספר ניכר של יתושים הגיע לפנות ערב. כל תשומת־הלב של ארבעתם התמקדה בנסיונות להתרחק ככל האפשר מהיצורים האלה. היום חלף בלי שקלוביס יבקש את מירי לבוא איתו. זה לא קרה קודם לכן.

אחרי הצהריים התעוררה בעיה חדשה, כאשר ליאה הודיעה כי בגן־הירקות והמטע אין יותר פירות – מכל מקום, לא כאלה המובנים לה. בנקודה זאת הגיעו השלושה להסכמה. קלוביס ביטא את מחשבותיהם כאשר אמר: “אם זוהי אשליה, היא יעילה בדיוק כמו המציאות, משום שפירות וירקות שאינך יכול למצוא הם בדיוק כפירות וירקות שאינם קיימים כלל.”

בארוחת הערב הם צרכו את כל המזון שנותר להם. זמן קצר אחרי שתיים בלילה, מירי התעוררה לקולו של קלוביס שהודיע ברמקול: “שימו לב. התרחשות מוזרה. כולם לטרקלין הראשי, מייד.”

היא היתה בדרכה לשם, כאשר שמה לב לפתע למשהו מיוחד בשתיקת־הרקע מסביב. היתה זאת דומיה עמוקה יותר, כאילו הצליל גווע על סף יכולת השמיעה. והיו רעידות בלתי מוכרות מתחת לרגליים.

קלוביס עמד ליד עמדת התצפית, והסתכל החוצה מתוך עניין רב.

“הביטי בזה, מירי,” אמר.

במרחק שאי־אפשר היה לקבוע אותו בוודאות, ניתן היה להבחין באיזה מבנה מואר, שרובו ואורכו דמו לאלה של חדר האוכל בכדור. האור היה בעל איכות דומה לזאת שבכדור. והוא היה מהבהב.

“מה זה?” שאלה מירי.

“אין לי מושג. זה הופיע עכשיו.” הריצפה שתחתם זזה בפראות.

“אחת הרעידות האלה העירה אותי. אהה, ברונו, הנה אתה. מה אתה חושב בקשר לכך?” עיניו הרחבות של ברונו התרחבו עוד יותר, אבל הוא לא אמר דבר. ליאה הגיעה כעבור רגע והצטרפה אליהם. רעידה נוספת הרטיטה את הכדור. כלי כלשהו במיטבח נפל והתרסק. מירי אמרה: “אני רואה משהו שנראה כמו מדרגות שיוצאות מקצה האור. שלוש או ארבע מדרגות. אולי יותר.”

היא בקושי הפסיקה לדבר, כאשר צל ניצב מולם, מוקף אור, על משטח שאיש מהם לא יכול היה לזהות. היה נדמה כי הצל רחב בצורה שלא תיאמן, אבל היה ברור למדי כי זהו אדם. כעבור רגע נכנסה הדמות לשדה הראייה שלהם, והאיש החל לרדת במדרגות. האור שלהם נפל עליו. היה זה גבר בנוי כהלכה, שלבש מעיל אפור וחבש כובע מתכתי. חפץ שהיה דומה לרובה היה תלוי על כתפו. בעוד הוא מסתכל בהם, הופיעו במדרגות שתי דמויות זהות, שהצטרפו אליו. היתה הפסקה קצרה, ואז האיש יצא מטווח ראייתם, והלך בביטחון עצמי של אדם הצועד על קרקע מוצקה.

איש מבין הארבעה לא זז ולא דיבר. נשמע צליל של מנעולים כבדים על הקיר החיצוני של הכדור, ולבסוף הוא ניסט הצידה כדלת נפתחת. שלושת האנשים נכנסו אל תוך הכדור. שניים הסירו את הרובים מעל כתפיהם.

מירי נזכרה כי לפני שבועות אחדים היא היתה במיטבח ונחבטה בראשה בדלת של ארון, שליאה שכחה לסגור אותה. הרגשתה כעת היתה זהה להרגשה ההיא, רק שהפעם לא היתה כל תחושה גופנית. זיכרון אחר, רפה, חצה את מוחה: מישהו ניסה להסביר לה פעם את הדמיון שבין מצב נפשי מסויים ותחושת אי־הנוחות הגופנית שנילווית לו, והיא לא הבינה אז את הדברים. הזיכרון נעלם במהירות.

האיש שראו בתחילה, אמר: “קפלו את השרוולים שלכם.”

קלוביס הביט בו מתוך סקרנות עוד יותר קטנה מזאת שבה הקביל קודם את פניה של מירי. “אתה אשלייה,” אמר.

“לא, אני לא. קפלו את השרוולים, כולכם.”

הוא בחן אותם שעה שביצעו את ההוראה, ונעשה עצבני בשל האיטיות שבה עשו זאת. איש צעיר, שהחזיק בנשק, אמר: “אל תהיה קשוח איתם, אלן. אין לנו מושג מה עבר עליהם עד עכשיו.”

“אני לא לוקח שום סיכונים,” אמר אלן. “לא אחרי ההמון הזה בין העצים. זה לטובתכם,” המשיך כשהוא פונה אל הארבעה. “הישארו בשקט. קדימה. דגלס.”

האיש השלישי צעד קדימה, כשהוא מחזיק בידו מה שהיה בעיני מירי מזרק תוך־עורי. הוא אחז היטב בזרועה החשופה והזריק לה.

תחושתה השתנתה מייד: למרות שבמוחה חשה נוחות, לא היה בזה, או בכל דבר אחר, כדי לשנות משהו.

היא שמעה את הצעיר: “אתם יכולים להוריד את השרוולים שלכם עכשיו. ואתם יכולים להיות לגמרי בטוחים ששום דבר רע לא יאונה לכם.”

“בואו איתנו,” אמר אלן.

מירי והאחרים הלכו בעקבות שלושת האנשים אל מחוץ לכדור, לאורך רצפה שאולי הייתה עשויה מבטון, ומשם אל המדרגות – מרחק של כעשרה מטר. הם נכנסו למסדרון שבו הותקנה תאורה מלאכותית ועברו משם אל חדר מוצף שמש. בחדר היו כשלושים אנשים, וכולם לבשו את המדים האפורים. מפעם לפעם רעדו הקירות, כפי שקרה בכדור. אבל כאן נשמע הרחש של התפוצצויות רחוקות. כמו כן, מעת לעת עלתה איזו צעקה רפה.

קולו של אלן היה רם: “בואו ננסה לעשות קצת סדר. דגלס, הם יחכו לך שתנהל משא ומתן עם האנשים שבמיכל. הם הותנו להאמין שהם יצורים תת־מימיים, כך שמוטב שתתן להם זריקה חזקה שתוציא אותם החוצה משם. הולמס מייבש עכשיו את המיכל. אתה רשאי ללכת. עכשיו, ג’יימס, שים עין על אלה כאן עד שאגלה קצת יותר פרטים עליהם. הייתי רוצה שהצעירים הפסיביים האלה יתפכחו קצת – אנחנו עובדים באפלה.” קולו התרחש. “סמל – הוצא את החמישה האלה מכאן.”

"לאן, אדוני?''

“לא איכפת לי – רק החוצה מפה. ושמור עליהם.”

“כולם כבר קיבלו זריקות, אדוני.”

“אני יודע, אבל שמור עליהם, הם חדלו להיות אנושיים. ואין טעם לדבר אליהם, השפה נשללה מהם. בגלל זה הם נהיו כפי שהם נראים. ועכשיו, הוצא אותם החוצה.”

מירי הסתכלה באיש הצעיר שניצב לידם: ג’יימס. “איפה אנחנו?” היא שאלה. ג’יימס היסס. “קיבלתי פקודה שלא לגלות שום דבר,” הוא אמר. “אתם אמורים לחכות למישלחת הפסיכולוגית שתטפל בכם.”

“אנא.”

“בסדר. זה לא יכול לפגוע בך, אני חושב. ארבעתכם ועוד כמה קבוצות שימשתם כשפני ניסיון למחקרים רבים. הבניין הזה הוא חלק מתחנת מחקר וסיוע מיוחד 4. או זה מה שזה היה. הממשלה שהקימה את זה לא קיימת עוד. היא סולקה על ידי הצבא המהפכני, שאני משתייך אליו. היה עלינו לפרוץ פנימה, והקרבות עדיין נמשכים.”

“אז לא היינו כלל בחלל.”

“לא.”

“מדוע הם רצו שאנחנו נאמין בזה?”

“איננו יודעים עדיין.”

“איך הם עשו את זה?”

“איזו צורה של החזקה בהיפנוזה עמוקה, שככל הנראה חודשה מפעם לפעם. בנוסף לכך, מיכשור רב שנועד לייצור אשליות. אנחנו עדיין מנסים לברר זאת. מספיק עם השאלות. כרגע הדבר הטוב ביותר שאת יכולה לעשות, זה לשבת.”

'תודה רבה. מה זאת היפנוזה?"

“הו, כמובן – הם סילקו מן המוח שלכם את המונח. הכל יוסבר לכם יותר מאוחר.”

“ג’יימס, בוא והסתכל על זה,” נשמע קולו של אלן. “אינני יכול לעשות הרבה.”

מירי עקבה אחרי ג’יימס. בהמולת הקולות, שאחדים מהם דיברו בלשונות שלא הבינה, שמעה את שאלתו של ג’יימס: “זה התיק הנכון? סילוק פחד?”

“חייב להיות,” ענה אלן. “הנה הדיווח האחרון. הושלמה החלפת ברונו 5 בברונו 6; בוצעה התאמת זיכרון בשלושת הנושאים הנוספים. תזכיר למרכז ההכנה: המנע משיחרור אישיות מטיפוס ברונו 5. נטייה לסקרנות. הוא התחיל לגלות, מה? מעניין מה עשו בו.”

"עדיין חוקרים בבית החולים הפסיכיאטרי הסמוך. ייתכן שהוא שם.

“יחד עם ברונו 1 עד 5. בלי ספק. לא חשוב, כרגע. עכשיו. תהליכים: שלב לפני־אחרון. סילוק כל ביטחון: החמרת התקשורת, הכחשה מוחלטת של אפשרות שינוי, סינדרום של ‘יחודיות’, משבר צפוי (מניעת מזון). אני יכול להבין את האחרון. הם לא נראים מורעבים, בכל זאת.”

“אולי השלב הזה עדיין לא הופעל.”

“נדאג להם מייד למזון. כל זה מעל לכוחי, ג’יימס. תגובות. שינויים זעירים. תגובות חלשות. ירידה מואצת בחיי רגש ויכולת הדיבור: השווה לפרק מסיפור שנכתב על ידי מירי 6 בהשתתפות הקודמים. תחזית: הרס גובר והולך. אדישות קאטאטונית. כישלון הניסוי. זה מנחם, איך שלא יהיה. אבל – מה הקשר בין כל זה ובין סילוק פחד?”

הם השתתקו לפתע, ומירי עקבה אחר מבטם. דלת נפתחה והאיש שנקרא דגלס פיקח על כניסתם של אנשים אחדים, שתמכו או נשאו יצור אנושי מכוסה שמיכה; גם הם היו מכוסי שמיכות.

“זה צריך להיות מה שהיה במיכל,” אמר ג’יימס או אלן.

מירי הסתכלה באלה שבתוך השמיכות, אשר התיישבו בנוח ככל האפשר על הספסלים והריצפה. אחד מהם היה מכוסה לגמרי בשמיכה שלו, ולא הוקדשה לו שום תשומת־לב.

“הוא קיבל את זה, מה?”

“הלם, אני חושש.” קולו של דגלס לא היה יציב. “לא היה דבר שיכולנו לעשות. אולי לא היינו צריכים…”

מירי הסירה את קצה השמיכה. הדבר שראתה היה מוזר יותר מכל מה שראתה בחייה או בכדור. “מה העניין איתו?” שאלה את ג’יימס.

“העניין? אפשר למות מהלם, את יודעת.”

“אפשר ל – מה?”

מירי התבוננה בג’יימס והבחינה בכך שפניו התכסו הבעות, אחת מהן היתה מובנת לה; האחרות היו מכאיבות מכדי שאפשר יהיה להתבונן בהן. הן שיקפו את הרגשותיה. עיניה התערפלו והיא יצאה בריצה את החדר, חזרה בדרך שבה באו, ירדה במדרגות, רצה על הריצפה וחזרה אל הכדור.

ג’יימס לא היה בקיא במבוך החדרים בחלק ההוא, והוא לא השיג אותה אלא אחרי שהיא הגיעה לחדרה, לקחה את כתב־היד והחביאה אותו בחזייתה. היא נפלה במיטה, ראשה נטוי בתנועה עוברית שלפני הולדתה, אירוע שעליו לא ידעה דבר.

היא עדיין היתה בתנוחה הזאת כעבור ימים אחדים. מישהו התיישב בכבדות ליד מיטתה. “מירי. את חייבת לדעת מי אני. פקחי את עינייך, מירי. צאי מזה.” אחרי שהוא אמר את הדברים האלה, מאות פעמים, היא פקחה את עיניה. היא הייתה בחדר גדול, גבוה, ולידה היה אדם שמן בעל עור חיוור. הוא הזכיר לה משהו שהיה קשור לחשיבה ולחלל. היא עצמה את עיניה.

“מירי, אני יודע שאת זוכרת אותי. פקחי את עינייך שוב.”

היא לא פקחה אותן והוא הוסיף לדבר.

“פקחי את עינייך. יישרי את הגוף שלך.”

היא לא זזה.

“יישרי את גופך, מירי. אני אוהב אותך.”

רגליה התיישרו לאיטן על המיטה וראשה התרומם…

במאמר על ה'מד"ב והנקודה היהודית' מאת שלדון טייטלבאום, שהופיע בגליון מס' 21, הוזכר הסיפור 'היהודי' המשעשע שלפנינו, ואף צוטט קטע ממנו. בעקבות פרסום המאמר קיבלנו מכתב מהקורא נחום שרשבסקי מחיפה, שסיפר לנו שהוא למד את הסיפור בארה"ב במסגרת לימודי ספרות שם, ולאחר מכן תרגם אותו להנאתו לעברית – ושלח לנו. הסיפור נכתב בשנת 1969 וכעבור שנים אחדות נכלל ב'אנתולוגיה של פנטסיה ומד"ב יהודי' בעריכת ג'ק דאן.

** * *

לומר לך את האמת, בזמנים הישנים היינו יושבים שבעה. בתי, לא עלינו, מתחתנת, עצמי ובשרי, ולא רק שהוא לא נראה יהודי, הוא אפילו לא אנושי.

“אבא”, היא אומרת לי, שתי שניות אחרי שסירבתי לדבר איתה שוב כל חיי, “אם תכיר אותו תאהב אותו, אני מבטיחה”. אז מה אני יכול להגיד? את האמת, כפי שאני תמיד אומר לה: “אם אני אכיר אותו אני אקיא, זו ההשפעה שלו עלי. מה אני יכול לעשות? הוא גורם לי לרצות להקיא עליו.”

עם כפפות משי אתה צריך לטפל בילדה, ממש כמו האמא שלה. אני אומר לה מה אני מרגיש, מהלב, ומיד נסדקות פניה למאה סדקים ומי האוקינוס האטלנטי הופכים את מעטה הנייר שלה לערבוביה רטובה. וכך אני זוכר אותה אחרי שישה חודשים – ניצבת לפני, ספוגת מים מהדמעות וגורמת לי להרגיש כמו מפלצת. לי – בעוד שהבעל (תסלח־לי־על־הביטוי) שלה, הוא הוא המפלצת.

אחרי שהיא הלכה לגור איתו (כפר אופקים־חדשים, קרג־סיטי, מאדים) אני מנסה לומר לעצמי שזה לא אני שצריך, איך לומר זאת, לנהוג בו באינטימיות; אם היא יכולה לעמוד בכך, מדוע שאני אתלונן? זה לא שאני צריך מישהו שימשיך את העסק; העסק שלי הוא ליהנות בזמן הפרישה. אבל מי יכול ליהנות? סאדי לא מניחה לי לרגע. היא קוראת לי פושע, לא־יוצלח חסר־ערך עם לב של אבן.

“הקטור, איפה השכל שלך?” היא אומרת, אחרי שהתיאשה לבסוף מרגשותי. אינני יכול לענות לה. זה עתה איבדתי את בתי, אני צריך גם לדאוג לשכל שלי? אני שקט כמו קבר. איני יכול לאכול דבר. אני ריק – יבש. זה כמו לחכות למשהו שיקרה, אבל איני יודע מה. אני יושב בכסא שמקפל אותי כמו דבורה בפרח ומרדים אותי בנענוע עם מקצבים אלקטרוניים כשאני מרגיש ישנוני, אבל מי מסוגל לישון: אני מביט באשתי ורואה את ליידי מקבת. פעם תפסתי אותה שורקת כשהיא לחצה על הכפתור להפעלת האמבטיה שלה. אני נעצתי בה מבט כמו של נטיף קרח מצופה בארסֶן.

“מה את כל כך שמחה? חושבת על הנכדים שלך בעלי שתים־עשרה האצבעות?”

היא לא נרתעת. אשת ברזל.

כשאני סוגר את עיני, וזה נדיר, אני רואה את בתנו כשהיתה בת ארבע עשרה, כשעל עורה רק החלו להופיע פצעונים, ואין עדיין הבעה על פניה. אני רואה אותה הולכת אל סאדי ושואלת אותה מה היא צריכה לעשות עם חייה, עכשיו כשהיא מתמלאת. וסאדי יקירתי, זוגתי שתחייה, אומרת לה: למה לא תתחתני עם איזה ‘פריק’? את צריכה להיות יפהפיה כדי למצוא גבר כאן, אבל על מאדים בטח תהיי מציאה. “ידעתי שאוכל לסמוך עליך, אמא,” היא אומרת, והולכת ומתחתנת לה עם צמח מהלך.

העניינים נמשכים ככה – לא ייאמן – במשך חודשים. אני מאבד עשרה קילו, את העצבים שלי, שלוש שיניים, וכמעט מאבד גם את סאדי, כשיום אחר הדוור מצלצל, ומביא מכתב מבתי המנוחה. אני תופס אותו בשתי אצבעות ולוקח אותו למקום בו אשתי מערבבת חומרים לרוטב שלא אוכל הערב.

“זו תקשורת מאחד מקרובייך.”

“או־או־או.” אשתי חוטפת אותו, תוך כדי ערבוב שמנת־עגבניות־רוטב־תרכיז בקר. אין פלא שאין לי תיאבון.

“אתן לך אותו רק בתנאי אחד,” אני אומר לה, מחזיק אותו מחוץ לטווח ידיה. "קחי אותו לחדר השינה וקראי אותך לעצמך, אל תזיזי את שפתייך אפילו פעם אחת, אינני רוצה לדעת. אם היא חס וחלילה, מתה, אשלח לו איגרת תנחומים.''

לסאדי יש מגוון של הבעות. אבל הדבר היחיד המשותף להן שהן שכולם מאחלות לי פורענויות בחיי העכשוויים והעתידיים.

כשהיא קוראת את המכתב, אני מוצא לפתע שאין לי מה לעשות: את העיתונים כבר קראתי, ארוחת בוקר אכלתי (כמו ציפור). אני לבוש כדי לצאת אם ארצה, אבל אין בחוץ משהו שאין לי בפנים. בכנות, אני מרגיש כתמול־שלשום – אני עצבני. אני אומר הרבה דברים שאני לא מתכוון אליהם באמת, ועכשיו אולי המכתב הזה בא לספר לי שעלי לשלם על נבזותי. אולי היא חלתה שם למעלה; אלהים יודע מה הם אוכלים, איזה מין מים הם שותים, עם אלו יצורים הם מתרועעים. לא רוצה לחשוב על זה יותר מדי. אני הולך לכיסא שלי ומכוון אותו למשהו סוער. לא לוקח הרבה זמן עד שאני חולם (לסירוגין):

אני באיזשהו מקום מוקף בחול, ישוב בעריסת תינוק, מנענע קנגורו מחותל על ברכי. הוא מגרגר אלי וקורא לי סבא, ואיני יודע מה עלי לעשות. אני לא רוצה לפגוע ברגשותיו, אבל אם אני סבא לקנגורו, איני רוצה כל חלק בכך; אני רק רוצה שהוא ייעלם. אני מוציא מטבע מכיסי ושם אותו בכיס שלו. הכיס מלא חרקים קטנים שנושכים את אצבעותי. אני מתעורר שטוף זיעה.

“סאדי! את קוראת, או מסדרת מחדש את המשפטים? תני לי את זה הנה ואני אראה מה היא רוצה. אם זה גט, אני מכיר עורך דין.”

סאדי נכנסת לחדר עם הליכת ה’אמרתי־לך' שלה ונותנת לי נשיקה קטנה ורטובה על הלחי. פרס עבור התנהגות כמו מֶענץ'. אז התחלתי לקרוא את זה, בקול רם וחדגוני, כדי שהיא לא תקבל את הרושם שאיכפת לי.

“אבא היקר, אני מצטערת שלא כתבתי קודם. אני מניחה שרציתי לת לך הזדמנות להתקרר קצת (כפוית טובה! האם השמש מתקררת?) אני יודעת שזה היה לך לא נוח לבוא לחתונה, אבל מור ואני קיווינו שאולי תשלח לנו מכתב רק כדי שנדע שאתה בסדר ועדיין אוהב אותי. למרות הכל.”

בדיוק בנקודה זו אני מרגיש באנחה חמה, ואחריה גניחת יגון.

“סאדי, זוזי מצוארי – אני מזהיר אותך…”

עיניה מדלגות מעל כתפי, מפיסת הנייר שאני מצמיד אל פני, חזרה אל הדף ושוב – פליק־פלאק, פליק־פלאק.

“בסדר, בסדר” היא המסה אותי. “קראתי את זה. אני יודעת מה יש בו. עכשיו תורך לראות איזה אב גרוע נהפכת להיות.” והיא הולכת שוב לחדר השינה, סוגרת את הדלת בזהירות יתר, כאילו היתה קטיפה צחורה.

אחרי שאני בטוח שהיא הלכה, אני מושיב את עצמי על ערמת החוט הדֶנטָלי הארוג שאשתי מכנה כורסא, ולוחץ על כפתור שכתוב עליו “חצי קלאסי, מפלדמן על פרימל”. המוסיקה מתחילה לגלוש מהרמקול שמתחת למסעד הזרוע השמאלי שלי. הרמקול הימני מת וקבור והאחד הארוך והצר שלמטה חוסל לפני שנים על־ידי הכלב, שעד היום לא למד לשלוט בעצמו כשהוא שומע את ‘שיר המדבר’.

הפעם יש לי מזל. זו יצירה של פלדמן שמתנגנת. אני ממשיך לקרוא, נרגע על־ידי המוסיקה.

“מוטב שאגש מייד לעניין, אבא, מפני שלמיטב ידיעתי אתה כל כך כועס שקרעת את המכתב הזה בלי לקרוא אותו אפילו. העניין הוא שלמור ולי עומד להיוולד תינוק. אנא, אל תזרוק את זה לתוך המפורר. זה צפוי ביולי, וזה נותן לכם למעלה משלושה חודשים לתכנן את הנסיעה לכאן, יש לנו בית יפה, עם חדר אורחים שאתה ואמא תוכלו לשהות בו ככל שתרצו.”

אני מוכרח להפסיק פה כדי להציג כמה שאלות ביניים, היות ולבתי מעולם לא היה ראש להגיון. וזו הנקודה החזקה שלי. קודם כל, אם היא היתה כאן לפני, אישית, עכשיו, הייתי שואל מייד מה פירוש “למור ולי עומד להיוולד תינוק”. מי מהם? או שניהם? הדבר השני הוא, כשהיא מתייחסת אל זה כ’זה' האם זה מסיבה דקדוקית או אי־ידיעה? ורק עוד דבר אחד, ואז אני גומר סופית: כמה נחמד יכול להיות חדר אורחים שכל האויר בו בא מצינורות ואתה לא יכול אפילו לראות את השמיים או לטייל על הדשא משום שאין כל דשא אלא רק דימוי כאן, תחליף שם?

למרות כל האמור לעיל, אני ממשיך לקרוא:

“דרך אגב, אבא, יש דבר שאני לא בטוחה שאתה מבין. לידיעתך, מור הוא אנושי כמוני וכמוך, ובכל הדברים החשובים – ובכנות, קצת יותר אינטליגנטי.”

אני מניח את המכתב לרגע כדי לתת לעור־הברוז הזדמנות להעלם מבטני, לפני שאני ממשיך עם אהבתה וכל טוב ונשיקות ומקווה לראות אותנו בקרוב, לורינדה.

איני יודע איך היא עושה את זה, אבל בשניה שאני גומר, סאדי יוצאת מחדר השינה, ונושמת בכבדות.

“האם אני מתחילה לארוז, או שאני מתחילה לארוז? וכשאני מתחילה לארוז, האם אני אורזת בשבילנו או האם אני אורזת בשבילי?”

"לעולם לא. מוטב לי למות שלושת אלפים מיתות, כל אחת עם אבחנה גרועה יותר''.

זו בושה שחברה כמו ‘תעופה בין־כוכבית’ לא יכולה להרשות לעצמה, עם המחירים שהם גובים, לתת לך מושב נוח. אל תשאלו אותי בכלל הגעתי לשם. שאלו את אשתי – היא זו עם הפה. ראשית כל, הם מתירים לך רק שני קילו של מטען, ואפילו אם אתה מביא רק בגדים זה המון. אבל היו לנו היו גם כמה מתנות. תיכננו להישאר רק כמה ימים, ולהשכיר את הבית היה רעיון של סאדי, לא שלי.

כל הטיול היה אמור לקחת חודש, לכל כיוון. זו סיבה אחת שסאדי חשבה שזה לא מעשי להישאר לסוף השבוע ולחזור הביתה – מה שהיה התנאי להסכמתי לבוא.

אבל עכשיו, כשאנחנו בדרך, החלטתי שמוטב שגם אנוח. אני עוצם את עיני ומנסה לחשוב איך תהיה הפגישה הראשונה.

“האו!” אני מושיט את ידי הימנית במחווה של ידידות ואמון. אני מכניס את ידי לכיסי ומציע לו חרוזים.

אבל אפילו במחשבתי הוא מסתכל בי במבט אטום, משושיו הורודות והרמות מתנופפות ברוח כמו לבנים של תולעת. ואז אני נזכר שאין שום רוח במקום אליו אנו נוסעים. אז הן מפסיקות להתנופף ונובלות.

אני ממשיך להזות: אני מסתכל סביב. אנחנו לבד שנינו, באמצע מישור רחב־ידיים. אני בחליפת העסקים שלי והוא בעורו הירוק. התמונה נראית מוכרת, כמו משהו שחוויתי או קראתי עליו…

“ניפגש אצל פיליפי,” אני חושב, ודוקר אותו בחרבי.

רק אז אני יכול לתפוס קצת תנומה.

החודש עובר. כשאני מתחיל לחשוב שלעולם לא אזכר איך להשתמש במזלג, מופעל הרמקול ואני שומע את הקול הרך והמסתלסל הזה, כמו הטונים המרגיעים של פסיכיאטר, אומר לנו שזה כמעט נגמר, ושצפויה לנו חבטה קטנה בנחיתה.

החבטה הקטנה הזו גרמה לחיי לחלוף כה מהר שאני מחמיץ את כל החלקים הטובים. אבל לבסוף החללית מתייצבת וכל שאתה יכול לשמוע הם הרשרושים והאנחות של המנועים – הצליל הזכיר לי את סאדי כשהיא מסיימת ויכוח טוב. אני מתבונן סביב. כולם מאוד לבנים. חמש האצבעות של סאדי לופתות את זרועי כמו חוסם עורקים.

“הגענו,” אני אומר לה. "האם צריך מסור, או שתסדרי לבד?''

“הו אלי.” היא משחררת את אחיזתה. היא נראית איום – חיוורת לגמרי, לא ממצמצת, אפילו לא מתנדנדת.

אני לוקח אותה בזרועה ומנווט אותה למכס. כל הזמן אני מרגיש שהיא חתיכה גדולה של מטען שאני מבריח. אין שיתוף פעולה מרגליה ועיניה מתרוצצות בכל הכיוונים.

“סאדי, התאוששי!”

“אם היתה לך קצת יותר סקרנות לגבי העולם, היית בן־אדם טוב יותר.” היא אומרת, בסובלנות. בזמן שאנו מחכים לטיפול על־ידי יצור בחליפה כמו שלנו שמפתיע אותי בדברו אנגלית, אני מגניב מבט מהיר מסביב. זה שונה. אילו לא ידעתי היכן אנו נמצאים. הייתי חושב שאנחנו בחצר האחורית. האדמה מכוסה בירוק מרהיב, ורק מהחוברת־למניעת־פאניקה שמחלקים בחללית אני יודע שמה שאנו מסתכלים עליו הוא 100% אקריספן, ולא דשא אמיתי. גם האויר שאנו מקבלים מדיף ריח טוב, כמו פרחים שאך־זה נקטפו, אבל לא מתוק מדי.

אחרי שהעפתי מבט הגון ונשמתי נשימה המה־שמו מחזיר לנו את הדרכונים יחד עם כפתור ועליו סיסמה לשמור על מאדים יפה, אל תלכלך.

לא אספר לכם על הבעיות שהיו לנו להגיע לבית, או אי־ההבנה בקשר ל’טיפ', כי למען האמת לא שמתי לב. אבל לבסוף אנחנו מצליחים להגיע לדלת הנכונה, ובהתחשב בכך שהביקור היה הפתעה, לא ציפיתי בעצם שהם יפגשו אותנו בשדה התעופה. בתי הציצה החוצה בוודאי, משום שהיא מתייצבת לפנינו עוד לפני שהיתה לנו הזדמנות להקיש.

“אמא!” היא אומרת, נראית עגולה מאד בבטן. היא מחבקת ומנשקת את סאדי, וזאת מתחילה לילל. חמש דקות אחר כך, אחרי שהן משתחררות מהחיבוק, לורינדה פונה אלי, קצת עצבנית. תגידו עלי מה שתגידו, אבל ביסודי אני אדם חמים, ואנחנו עומדים להיות אורחים בבית הזה, אפילו אם היא זרה בשבילי. אני לוחץ את ידה.

"האם הוא בבית, או בחצר האחורית, מצמיח עלים חדשים?''

פניה (או מה שאני מסוגל לראות מהם דרך מסגל־האקלים) מתכרסמות קצת בקו הסנטר, אבל היא מיישרת אותן ושמה ידה על כתפי.

“מור היה צריך לנסוע, אבא – סידורים דחופים – אבל הוא אמור לחזור תוך שעה. בואו, ניכנס פנימה.”

בעצם אין שום דבר משגע במיוחד בבית, אפילו לא מעניין. יש לו קירות, רצפה וגג, אני שמח לראות, אפילו כמה כסאות נוח, ואחרי המסע שהיה לנו אני מתיישב ונח. אני שם לב שלבתי יש בעייה קטנה להסתכל לי ישר בפָנים כפי שצריך, ולא לוקח זמן רב עד שהיא וסאדי דנות בהריון, תרגילי כבידה, צירים, בתי חולים, תרופות וטיפול בתינוקות. כשאני מתחיל להרגיש שאני נעשה משכיל יותר מדי, אני מחליט להיכנס למטבח ולהכין לעצמי משהו לאכול. יכולתי לבקש מהן משהו, אבל איני רוצה להפריע לשיחתן הראשונה. המנועים של סאדי כולם בפעולה, והיא מפריעה ארבע פעמים במשפט (בדיוק סוג המשחק שהיה להן בבית), כשמטרתה של בתי להשלים משפט אחד בקול רם. אם סאדי לא קופצת עם משפט לא הגיוני, לורינדה זוכה בסיבוב. נוק־אאוט מושלם השומר על אליפותה של סאדי הוא כאשר בתי לא מצליחה להוציא מפיה משפט שלם במשך שבוע. לפעמים אני מבין מדוע היא הלכה למאדים.

בכל אופן, כשהן בשיא המונולוגים הסימולטניים שלהן, אני חומק בשקט למטבח לראות מה אני יכול למצוא. (חלקים בשלים של מור עטופים בפלסטיק? האם הוא באמת מצמיח אברים מחדש, אני תוהה. האם לורינדה מבינה באופן מלא איך הוא פועל, או שיום אחד היא תעשה חביתת אספרגוס מאחד מענפיו, רק כדי להיווכח שהחלק הזה לא צומח מחדש? “הו, אני כל כך מצטערת,” היא אומרת. "האם תוכל אי פעם לסלוח לי?'')

המקרר, דגם מיושן, מלא כדבעי – מיני פירות, סטייקים – כך זה נראה – דברים קטנים דמויי תרנגולות שעשויים להיות יונים קטנות. יש שם קערה עם איזו עיסה חומה שמנונית – איני יכול להכריח עצמי אפילו להריח אותה. מי רעב בכלל, אני חושב. הקירקורים בבטני הם סימן לאהבת אב מחמיצה.

אני נודד לחדר השינה. יש שם דיוקן גדול של מור תלוי על הקיר – או אולי אחד מאבותיו. האם זה נכון שבמקום לב יש לבני המאדים גלעין אבוקדו גדול? בארץ מהלכת שמועה שכאשר בני מאדים מזקינים, הם מתחילים לקבל צבע חום בקצוות, כמו חסה.

יש חפץ על הרצפה, ואני מתכופף ומרים אותו. פיסת בד – בבית הייתי חושב שזו ממחטה של גבר. אולי זו ממחטה. אולי יש להם הצטננויות כמונו. הם תופסים חיידק צוף מתעורר כדי ללחום בזיהום, והם צריכים למחוט את אבקניהם. אני פותח מגירה כדי לשים בה את פיסת הבד (אני אוהב להיות מסודר), אבל כשאני סוגר אותה, משהו נתקע. עוד משהו שאיני יכול לזהות. זה דבר קטן, עגול, גם קעור וגם קמור, תלוי איך אתה מסתכל עליו. עשוי ממשהו שחור ומבריק. גביע מבד? מה ירק יעשה עם גביע מבד? יש שאלות שהן עמוקות מדי בשבילי, אבל מה שאיני יודע אני מגלה בסוף – ולא על־ידי שאלה.

אני חוזר אל חדר המגורים.

“האם מצאת משהו לאכול?” לורינדה שואלת. “או שאתה רוצה שאעשה…”

“אל תקומי אפילו,” אומרת סאדי בחופזה. “אני יכולה למצוא את דרכי בכל מטבח, לא משנה של מי.”

“אני לא רעב. זו היתה נסיעה איומה. חשבתי שלא אגמור אותה שלם. דרך אגב, שמעתי חידה יפה על הספינה. מה זה שחור ועגול, גם קעור וגם קמור, תלוי איך אתה מסתכל על זה, ועשוי מבד מבריק?”

לורינדה מסמיקה. “כיפה? אבל זה לא מצחיק.”

“אז מי צריך צחוק? ממתי חידות צריכות להיות מצחיקות? את חושבת שאודיפוס צחק כל הדרך הביתה אחרי שראה את הספינכס.”

“שמע, אבא, אני חושבת שיש משהו שעלי לומר לך.”

“אני חושב שיש כל מיני דברים שעליך לאמר לי.”

“לא. אני מתכוונת בקשר למור.”

“ולמי חשבת שאני מתכוון, לנער מהמכולת? את בורחת עם מלפפון מהחלל החיצון ואת רוצה שאהיה מרוצה משום שהוא אנושי בכל הדברים החשובים? מה זה חשוב שהוא מתעטש ומגהק? אם תאמרי לי שהוא נוחר, אתפעל? אולי הוא מתעטש כשהוא שמח ומגהק כשהוא מתעלס ונוחר כי זה עוזר לו לחשוב טוב יותר. האם זה עושה אותו אנושי?”

“אבא, בבקשה!”

“בסדר, אף מילה נוספת.” בעצם, אני מתחיל להרגיש די אשם. מה אם היא תפיל פתאום כאן במקום? אדם כמוני לא נהנה להתעלל באישה הרה, אפילו אם היא במקרה בתו. "מה כל כך חשוב שאינו סובל דיחוי?''

“כלום, אני חושבת. אתם רוצים קצת כבד קצוץ? עשיתי עכשיו טרי.”

“מה?”

“כבד קצוץ – אתה יודע, כבד קצוץ.”

“או. כן. העיסה המכוערת שבמקרר. את עשית את זה, הדבר הזה בקערה?”

''בטח. אבא, יש משהו שאני באמת מוכרחה לאמר לך."

היא לא מספיקה לספר לי, כי בעלה נכנס פנימה, במצח נחושה. אני אפילו לא אתחיל לספר לכם איך הוא נראה. תנו לי להגיד לכם רק שהוא כמו חלום טוב מבושל על־ידי מרי שלי.² לא אכנס לזאת. אבל אם זה נותן לכם קצת מושג אומר שצורת ראשו כשל בלוט על גבי קלח ברוקולי. עיניים כחולות אדירות, עור ירוק ונטול שיער, פרט לאזור כחול עגול על ראשו. אוזניו מרשימות. זוכרים את דמבו הפיל? רק קצת יותר קטנות – אני אף פעם לא מגזים, אפילו לא בשביל הרושם. והוא נראה חסר עצמות, כמו פילֶה.

לאשתי, ברוך השם, איני צריך לדאוג היא יהלום בשעת משבר. מבט אחד בחתנה, והיא מתעלפת מיד. אילו לא היכרתי אותה טוב יותר, אילו לא הייתי בטוח לחלוטין ששיכלה הפשוט לא מסוגל לשום תחבולה, הייתי נשבע שהיא עשתה זאת בכוונה – לתת לכולנו משהו לטרוח סביבו. לפני שידענו מה קורה, שקענו בשיחת מטורפת על מה היא הדרך הטובה לטפל בה. אבל בעוד בתי ובעלה מחפשים באמבטיה איזה חומר קטלני, פוקחת סאדי את שתי עיניה בבת אחת ומביטה בי מהרצפה.

''מה החמצתי?''

“לא החמצת כלום – היית חסרת הכרה רק למשך חמש–עשר דקות. זו היתה תנומת חתול, לא תרדמה עמוקה.”

“אמור שלום, הקטור. אמור לו שלום, או שכה יעזור לי אלוהים, אסגור את עיני לנצח.”

“אני שמח מאד להכיר אותך, מר טרמבניק” הוא אומר. אני אסיר תודה שהוא חוסך ממני את ההשפלה של עשיית המחווה הראשונה, אבל אני מעמיד פנים שאיני רואה את הגבעול שהוא מושיט.

“רז’הדדי.” אני אומר.

"אבקש את סליחתך?''

"זה הדדי. מה שלומך? אתה נראה טוב יותר מאשר תמונותיך. זה באמת נכון. למרות שעורו ירוק. הוא נראה די אמיתי מקרוב. אבל שפתו העליונה רוטטת בצורה משונה כשהוא מדבר, ואני בקושי מסוגל להסתכל עליו חוץ מאשר מהצד.

“שמעתי שהיו לך אי־אלו עסקים אחרי הצהריים. בתי לא אמרה לי אף פעם במה אתה עוסק, מורטון.”

“אבא. שמו הוא מור. מדוע אינך קורא לו מור?”

“כי אני מעדיף מורטון. כשנכיר זה את זה טוב יותר, אקרא לו בשם פחות פורמלי. אל תאיצי בי לורינדה. אני עדיין מתרגל לכבד הקצוץ.”

חתני מצטחק, ושפתו העליונה ממש משתוללת. “הו האם היית מופתע? בשר מיובא אינו נדיר פה, אתה יודע. רק אתמול אחד הלקוחות שלי ספר לי על ארוחה כלל־ארצית שאכל בבית.”

“לקוח שלך?” סאדי שואלת. “אתה לא במקרה עורך דין?”

(אשתי מדהימה אותי ביחס הקירבה המיידי שלה. היא יכולה לחיות עם טירנוזאורוס בהרמוניה מושלמת. קודם כל היא מתעלפת. וכשהיא מתאוששת, כל מה שהיה מוזר בעיניה נעשה לפתע רגיל והיא מתעוררת כאישה חדשה).

“לא. גברת טרמבניק.אני –”

"אתה רב כמובן! היא מסיימת. “ידעתי זאת. ברגע שהקטור מצא את הכיפה ידעתי. הוא והחידות שלו. כיפה היא כיפה ואף גוי לא יעז לחבוש אותה – אפילו לא בן־מאדים.” היא נושכת את שפתה, אבל מתאוששת מייד. “אני מתערבת שקודם יצאת כדי לערוך בר מצווה נכון?”

“לא. למעשה…”

“ברית. ידעתי.”

היא חוככת ידיה ומחייכת אליו. “ברית מילה, כמה נחמד. למה לא סיפרת לנו, לורינדה? למה שמרת דבר כזה בסוד?”

לורינדה ניגשת אלי ונושקת לי על הלחי, ואני רוצה שלא תעשה זאת כי אני מרגיש את עצמי מתרכך ואיני רוצה להראות את זה.

“מור איננו סתם רב, אבא. הוא התגייר בגללי ואז גילה שיש ביקוש בין המתיישבים. אבל הוא אף פעם לא ויתר על אמונתו שלו וחלק מתפקידו הוא לכהן ככומר אצל הקופצ’ופים שחונים מחוץ לכפר. שם הוא היה קודם עורך טכס מנופוזאלי קופצ’ופי.”

“עורך מה?”

“ראה, לכל אחד האמונה שלו,” אומרת אשתי, בעלת הראש הפתוח. אבל אני, אני רוצה עובדות, וזה נעשה מוזר יותר כל רגע.

“קופצ’ופי. הוא כומר קופצ’ופי לגזעו שלו ורב לשלנו, וכך הוא מתפרנס? האם אינך חש שיש סתירה בין השניים, מורטון?”

“לא. שניהם מתפללים לאל שקט וחזק, בדרכים שונות כמובן. הצורה שבה הגזע שלי עובד את אלוהיו למשל…”

“שמע,” אומרת סאדי, “זה לובש כל מיני צורות.”

“והתינוק, מה שזה לא יהיה, צ’ופטפי או יהודי?”

“יהודי, שמהודי,” אומרת סאדי עם תנועת ביטול. “פתאום הוא נהיה לי הקטור הצדיק.” מפנה ראשה ממני, ומכוונת דבריה אל האחרים, כאילו נהייתי פתאום בלתי נראה.

“הוא לא ראה תוכו של בית־כנסת מאז שנישאנו. איזה גשם היה באותו הלילה. ועכשיו פתאום הוא לא יכול לחלוץ את נעליו בבית עד שהוא לא יודע את גזעו, צבעו ואמונתו.” בפנים מלאות זעם היא מחזירה אותי למבטה. “נודניק, מה נכנס בך?”

אני עומד זקוף כדי לשמור על כבודי.

“תסלחו לי, הדברים שלי מתקמטים במזוודה.”

כשאני יושב על המיטה (נעלי על רגלי), אני מוכרח להודות שאני חש קצת שונה. לא שסאדי גרמה לי לשנות את דעתי. רחוק מכך; במשך הרבה שנים קולה הוא מה שנותן לי לחשוב את מחשבותי שלי. אבל מה שאני מבין יותר ויותר הוא שבמצב כמו זה נערה זקוקה לאביה, ואיזה אדם הוא זה שאינו יכול להקריב את רגשותיו האישיים למען בתו היחידה? כשהיא יצאה עם הֶרבִּי חולה ההמופיליה ובאה הביתה בוכיה שזה חייב להסתיים משום שהיא פוחדת לגעת בו, הוא עלול לדמם, האם לא אמרתי ארזי את חפציך, אנחנו נוסעים לנוגה לשלושה שבועות? כשאחי התאום מקס נכנס לעסקי כיורי מטבח, מי היה זה שעזר לו תמורת ארבעה אחוזים בלבד? תמיד הייתי נכון לעזור למשפחתי. ואם לורינדה אי פעם נזקקה לי, הרי זה עכשיו כשהיא הרה לאיזה מטורף דתי. בסדר – הוא גורם לי רצון להקיא, אז אדבר אליו עם ממחטת נייר על הפה. אחרי הכל, בעולם שנעשה קטן יותר כל הזמן, על אנשים כמוני להיות גדולים יותר כדי לפצות על זה, לא?

אני חוזר לחדר המגורים ומושיט ידי לחתני הכרובית. (פוי.)

רוברט היינליין

רוברט היינליין: 'גר בארץ נוכריה'; הוצאת כתר, 1980. מאנגלית: דפנה לוי.

מיכאל ולנטיין סמית הובא מן המאדים ע"י משלחת ארצית שניה שהגיעה לשם. מייק הוא צאצא של בני אדם מהמשלחת הראשונה, אשר נזנח וגודל כגוזל מאדימי ע"י אנשי המאדים המתקדמים, כמובן, יותר מאשר יצורי כדור־הארץ (הפלאנטה השלישית). סיפור המעשה הוא השתלשלות הארועים מרגע הגעתו של הנער התמים מן המאדים עד להתבגרותו, השתלמותו במהות האנושית, ונסיונו לשנותה.

המרכיב היסודי בספר הוא מרכיב הזרות. זר תרבותי (אך לא חַיְזָר) שכדי להידבר עם בני התרבות אליה הגיע, עליך ללמוד את השפה התרבותית. מובן כי לימוד השפה אינו יכול להיות טכני בלבד, שכן אי אפשר לתרגם אנגלית למאדימית או ההיפך, ועמדה רלטיביסטית זו מובנת היטב בספר. על כן הוא צריך לגרוק. מה זה גריקה? להבין, לחשוב, להרגיש, לעכל, לעשות את המעבר מצורה למהות. וגם זה תרגום ממאדימית לעברית. כדי לדעת מה זה לגרוק צריך לגרוק. דרך הנסיון להעביר למייק המאדימי את התרבות האנושית (האמריקאית כמובן) מנסה היינליין להעמיד את הקורא על כמה עיקרים בסיסיים של תרבותו, וע"י כך להפקיע אותה ממובנותה מאליה. ע"י ההבאה של מייק לגריקה של האדם, הוא מנסה להביא את הקורא לאינטרוספקציה תרבותית ולעמידה רלטיביסטית מתונה, שתאפשר לו (לסופר) ליצור שינויי מחשבה תרבותיים לקראת סוף הספר.

עמדת הזר־לא־זר של מייק האדמימאדימי, הגוזל האנושי שחונך ע"י תרבות אחרת (ומי מאיתנו לא חולם כחלום רע או טוב על אפשרות היוולדו בתרבות אחרת, והריאליות האבסורדית של היותו ברגע זה ממש קד קידה יפנית, טובח כלב ים קוטבי, מתעלס במרומי ההימלייה,) היא העמדה המאפשרת תיירות פנימית, הפשרה של עמדות, ונסיון חידושן. הזרות המוכרת לנו, הזרות האנטרופולוגית, היא תמיד הרכב מסויים של זרות ומוכרות, של ריחוק וקירבה. מובן, במושג דלעיל, שזרות מוחלטת איננה ניתנת לגריקה שכן אין לנו בסיסי שילוח מחשבתיים, או אנאלוגיות מוכנות מראש בראש, שנוכל להתחיל מהן איזשהו מסע פנימי שיאפשר שינויי תפיסה והכרה. לכן תמיד יש שילוב כלשהו בין דמיון ושוני כאשר אנו מדברים על זר. (מובן כי גם ההיפך – בכל מוכר יש תמיד יסוד מסויים של זרות, שניתן להקצין אותו ולומר כי אין אף פעם בסיס להידברות, ואז מגיעים לסוליפסיזם).

בכך עולה הינליין על הנקודה המרכזית שבמיפגש עם יצורי חלל אחרים – יכולת ההידברות. ההנחה יכולה להיות, כי האינטליגנציה של יצורי החלל האחרים היא תמיד גבוהה יותר, ולכן הם כבר יצטרכו לדאוג, וממילא לא תהיה להם בעייה, להבנה. כך כל מיני יצורי חלל יכולים לשנות את צורתם, לעבור לדיבור שוטף באנגלית ‘לגרוק’ מייד את המהות שלנו, הנאיביים והנחותים, ולשבץ אותנו לתוך אחת מקטגוריות הדעת המפותחות שלהם. העמדה שנוקט הינליין היא צנועה יותר, ובכך גם פחות בדיונית, שכן היא מתאימה בעיקרה לכל מפגש בין תרבותי, וכל הספרות האנטרופולוגית מלאה באותה בעייתיות – כיצד להגיע לעמדה תוך־תרבותית מעמדה חוץ־תרבותית.

כמו כן – הזרות מחדדת עבור המארחים (והאורחים) את ראייתם העצמית. המציאות הקיומית על פני כדור הארץ (פסיכולוגית, כלכלית, חברתית, וכו') הופכת מעולם מובן מאליו, שיחסנו הבסיסי אליו הוא משהו בנוסח “ככה זה”, לאופציה מובחנת יותר, צרה למדי ונחותה, לאפשרות אחת מתוך מיגוון עצום של אפשרויות. הזר (שאינו לגמרי זר, כאמור) מגלם את האפשרויות במתיחה הלאה של פנטזיות, הקיימות ממילא בטווח החשיבה־חלימה־הזייה של בני האדם.

השלב הראשון בתהליך זה מבצבץ ונוצר בעקיפין, תוך כדי הנסיון להעביר למייק את עמדות התרבות המרכזיות, את המשמעוּיוֹת השונות בהקשרים השונים, ואת המעבר מהקשר להקשר.

מייק, שפוטנציאל הגריקה שלו הרבה יותר מפותח, מתחיל להפעיל את כוחותיו העל אנושיים בשלב השני, כדי ללמד את בני האדם לפתח את עצמם, לגדול, לפרוץ מן הכלא התרבותי שיצרו לעצמם מכורח של נסיבות לא תמיד ברורות.

מייק המאדימי, לפי היינליין, הוא בן דמותו של פרומתיאוס האגדי, האדם הראשון אשר הביא לתרבות האנושית את האש. האש היתה קיימת תמיד. צריך היה לגלותה, ללמד אותה, כך שכל אחד יוכל להשתמש בה (כל אחד בעל שכל מספיק לא להיכוות).

הזר הנורא־נפלא חודר אל ה’עולם', ומבשר בעצם הופעתו על צרותו של העולם הזה, ועל מוגבלותו. ידועים הסיפורים על בני השבטים הרחוקים (רחוקים ממי?) אליהם הגיעו הגליינים הראשונים שמפרשם הלבן הבודד הלבין באופק ובישר שמעבר לאופק (גבולות העולם) יש קיום. מובן כי אז, לפחות באותם מקרים, הוכרז הזר כשטן או אל, התמזל מזלו של הגליין האומלל או המאושר לעלות על המוקד כיאה לשטן, או להימלך כמשיח. במשך הזמן, מן הסתם, כאשר מיפרשים אחרים הלבינו גם הם באותו אופק חייבים היו בני אותם שבטים לגרוק מחדש את העניין ולשנות את קטגוריות המובן־מאליו שלהם, ולהרחיב תרתי משמע, את גבולות עולמם.

כך מייק מביא אל האדם (לא כל כך מהר, כמו כל דת חדשה או גילוי חדש, עם הרבה צרות אנושיות מאוד ולא מאדימיות) את יכולת השליטה בגוף, במחשבה, את יכולת ההידברות הטלפטית, חלוֹמוֹת מדע־בידיוניים על חיים שלאחר המוות ועוד ועוד. והכל, כאמור, הוא עניין של שפה כפי שאומר מייק – “הנעה מרחוק הוא דבר פשוט, כאשר אתה לומד את השפה. מה שקשה זו השפה.”

יחד עם זאת, הספר כספר העוסק בכל האמור לעיל ויותר מכך, הוא ספר האוחז קיטעי תיפלות רבים. מעין מרעה מלים ענק, שפרות אמריקאיות חסרות עצמיות ורצינות לוחכות בו במשהו שמזכיר, אך לא בדיוק חיים. הדמויות חסרות כל עניין כדמויות. כולן מדברות באותה שפה (מדברות או מדברים זה אותו דבר, כי ההבחנה בין זכר לנקבה היא מינית בלבד ובמקרה הטוב סטראוטיפית), ורק הז’ארגון המאדימי מגיח פה ושם ומפיח רוח מסויימת. הכל יכול גם להתאים לסיפור אמריקאי על מכבה אש שמציל מישהו מן הבניין הבוער, כמו גם לסיפור של הרולד רובינס, ולכל חלום אמריקאי אחר. ג’ובאל, למשל, שהוא הנערץ על כולם בסיפור, ואמור להיות האב הרוחני החכם, הגורק האמיתי בין האנשים – מופיע לעיני הקורא כעורך דין קוהלתי מזדקן, שכביכול פרש ממרוץ החיים האמריקאי, אך הוא אמריקאי עד קבס בסיגנונו, בבדיחותיו הטפלות, בחוכמתו האגבית, בחיוך התמידי המעצבן מן הסדקים בכל משפט שהוא פולט:

היינליין, שהוא בעל דמיון עשיר וחכם, נאלץ משום מה להריק את עצמו לתוך אריזה מקושקשת, ליהוגי סלון, וחלום אמריקאי חצי־מפוספס, שגם הנסיון לשנותו ולהפכו נעשה מתוך החוקיות שלו עצמו.

כך, הספר הוא רק הזמנה לגריקה ולא גריקה בעצמו. הוא מנסה להביא מסר חברתי־ערכי־אוטופי אנושי בצורה המונית, ועל הקורא לקלף אחוז ניכר מן הדפים כדי למצוא את הגירוי המדויק והנוגע לעניין. הפיטפוט העלילתי חיוני, כנראה, לזריקת רעיונות ונטיעתם בצורה לא מחייבת לגמרי. אין צורך להעמיד את הרעיונות במיבחנים חמורים, אלא רק לזרוע אותם בשדה רב גוני של התרחשויות – ומי שיקטוף יקטוף, אך עליו לשוטט ולחפש את הפרחים.

עם זאת, היינליין אינו זורק אוטופיה סתם כך. הוא בכל זאת מערים על עצמו כמה קשיים הוגנים. הוא מבין (דרך מייק) כי המין האנושי (שלא כמו בני המאדים) חייב בדרך הטבע להתעסק במלחמות ברוע, בקונפליקט, וכי הישארות החזקים (המאושרים, הטובים) הוא עניין לתהליך ארוך טווח. אך איש הדעת הנפלא שהגיע אל עיר נידחת (ניו־יורק) על כדורנו הזרוק, מצליח לגלות לקומץ אנשים מחדש מה זה לחיות. הוא מעניק להם את האופציה לתמימות שנייה של המין האנושי – האמונה בייחודיותה של האהבה, של הרוח האנושית, של היכולת לקירבה ולאושר.

העמוד האחרון נותן את קריצת העין של היינליין. קריצה המרמזת שהכל ממילא אנושי. מדע בידיוני הוא רק אופציה נוספת לגרוק את האנושי, ולשחררו מכבלים מיותרים.

בעמוד האחרון, מדברים ב’שמיים' בעלי ההילה הניצחיים אל הארכי־מלאך החדש שזה עתה הגיע:

"זהו תחליף ממש מושלם לסוכר, פרט לעובדה אחת, הוא מלוח."

ארתור סי. קלרק

'חדירת זמן', קובץ סיפורים בעריכת ארתור סי. קלארק, הוצאת 'מסדה', תרגום: יורם רפופורט, 259 עמ'.

ארתור סי. קלארק הוא ללא ספק אחד הגדולים בין כותבי המד"ב בעל הגוון המדעי ספקולטיבי הבולט. בספריו, עם כל הדמיון המרחיק־ראות שבהם, מעולם לא הרחיק לכת עד כדי פנטסיה לשמה, ותמיד נשען על קרקע ההגיון, מבלי לחרוג מכללי המשחק של האקסטראפולציה המדעית. על כן טבעי היה לצפות שבקובץ סיפורים בעריכתו, יבחר בסיפורים התואמים את גישתו האישית למד"ב, ובייחוד באנתולוגיה שמטרתה המוצהרת היא להביא לקורא אחד־עשר סיפורים, שכל אחד מהם קשור בתחום אחר של המדע, החל במתמטיקה, דרך הארכיאולוגיה וכלה בביולוגיה. אולם בכל זאת מכיוון שלא הוא כתב את הסיפורים שבקובץ (למעט אחד מהם), הרשה לעצמו להיות גמיש יותר ולא להיצמד אך ורק לסיפורי־עתידנות. כדאי לצטט את משפט או שניים מהקדמתו של קלארק לספר זה: “תפקידו של סיפור הוא לבדר – לא להורות או להטיף”. ולכן, על הסיפורים שבקובץ אומר קלארק: “אף שהם נבחרו תחילה בשל תכניהם המדעיים, הרי הברירה הסופית נעשתה על יסוד הצד המבדר שבהם”. אלה מלים כדורבנות, שהרי הסיפור המסוגל לבדר כהלכה קורא אינטליגנטי, ובוודאי קורא אינטליגנטי כמו קלארק, חזקה עליו שרמתו הרעיונית תהיה ראויה לציון. וכך אנו מוצאים בקובץ, בין היתר, סיפור משעשע ביותר ויוצא דופן מאת רוברט היינליין, ‘וייבן לו בית עקום’, ובו משתולל היינליין כהלכה תוך שילוב ארכיטקטורה עם מתמטיקה של ארבעה מימדים, וכן סיפורים מבדרים בהחלט משל סופרים מוותיקי שנות ה־30 כמו מוריי ליינסטר, בצד נציגי הדור הצעיר יותר כמו רוברט סילברברג. (הקובץ ראה אור בשנת 1966). אחד הסיפורים, אגב, נכלל כבר באנתולוגיה ‘מבחר הסיפורת הבדיונית’ שבהוצאת עם עובד (‘התיק השחור הקטן’ מאת סיריל קונבלות), ולמי שנהנה מכך יש הזדמנות להשוות את התרגומים השונים. ראוי לציון במיוחד הוא הסיפור ‘איש מזג האוויר’ מאת הסופר הלא מוכר במיוחד, תיאודור ל. תומס, פרקליט־פטנטים במקצועו. מעלתו היא בזה שאין הוא מסתפק באקסטרפולציה טכנית בלבד, המעניינת כשלעצמה (שליטה על מזג האוויר באמצעים מלאכותיים מיוחדים במינם), אלא מקשר אותה אל השלכותיה הפוליטיות, החברתיות ואולי אף הנפשיות. והרי זה המד"ב הטוב באמת. בקיצור, קובץ נחמד מאוד ומומלץ בהחלט, ורק תרגום שמו תמוה במקצת: השם ‘דגימת־זמן’ נראה מתאים יותר (המקור הוא Time Probe). ‘חדירת זמן’ נשמע חסר משמעות.

טֶרי קאר איננו סופר פורה במיוחד, והוא ידוע הרבה יותר כעורך סדרות ספרים ואנתולוגיות. את דרכו במד"ב החל כחובב פעיל בשנות ה־50, אז הוציא לאור מספר כתבי־עת של חובבים ('פנזינים'), שאחד מהם, 'פאנאק', אף זכה בפרס 'הוגו' ב־1979. בשנות ה־60 היה עורך בהוצאת הספרים המפורסמת 'אייס בוקס', וערך סדרות שונות של בוקס ספרי מד"ב ואנתולוגיות. סיפורו הראשון ראה אור ב־1962. הסיפור שלפנינו נכתב ב־1978, וזוהי פנטסיה מרגשת ומיוחדת במינה על אהבה נכזבת של…

* * *

ציור: חנה קיי

אני הולך; אני עוזב את משפחתי, פוסע ועובר לידם יום אחר יום, כמעט ללא זמן לשיחה. במהרה אהיה מעבר להם, כולם, לבדי בשדה, מקום לשם אין שורשים מגיעים.

אני מגיע אל הקרחת שנוצרה כאשר נפל מורדן, בסחפו עימו מטה שלושה אחרים מהמשפחה.

מורדן היה אחד מהזקנים ביותר בינינו, ענק ששלט בשמש בהיקף שלושים מטרים. ברק פגע בו. שנים לאחר מכן הוא נפל.

הוא אינו מת. אברים צעירים מגיחים מצידו. בו בזמן שכל האחרים נמקים ומתכסים בקרח. את כל דמו הוא מזרים אל אברים חדשים אלה. כאשר אני עוקף את שורשיו, אני מבחין כי שניים מהם עדיין במקומם, עדיין ניזונים. אני מועד מעל אחד מהם מתחת לקרקע.

“מי זה?” שואל מורדן בקול צרוד, “מי אתה?”

“וואסק! אני וואסק!”(אני מאוד מתיירא ממנו. נאמר לי כי מורדן עלול לחנוק את השמש אם ארגיז אותו.)

“האם הנך כה צעיר, וואסק, עד שאינך מסוגל להרגיש שיש שורשים בקרבתך?” קולו כמו דם בחורף, איטי וסמיך.

“לא, אדוני, אני מתנצל על אשר הפרעתי לך. מיהרתי מאוד, ואני… פוחד ממך, אדוני.”

צחוקו של מורדן מזעזע את עליו המעטים, “אם כך אינך צעיר, אתה פשוט חסר־הבנה. איך יכול זקן כמוני להזיק לך? אני שוכב על צידי, תופש את שמש הצהריים, ושרוי בצל בשאר הזמן. כאשר המשפחה גדֵלה מעלי, הם גוזלים ממני אפילו את חום הצהריים.”

אני ממשיך לנוע מסביבו, מגשש בזהירות־יתר כאשר אני מחדיר את שורשי לתוך העפר, נוגע בקלילות, כמעט ולא נוקב את הקרח הפריך שמכסה את הקרקע אפילו בקיץ.

“אני רק עובר,” אני אומר, “לא אגזול ממך את השמש.”

"לאן אתה הולך? האם יש יותר שמש בקרבת מקום?''

“לא!” אני אומר, “אבל היתה אחת אשר נשאה את השמש איתה, ואותה אני מחפש.”

“פ־יו, אף אחד איננו נושא עימו את השמש. שורשיך ניזונים מריקנות, מחשבותיך מורעבות.”

אני כבר מעבר למורדן עכשיו, ולכן אוזר עוז: “אבל ראיתי אותה כאשר עברה! היא נעה כה מהר! קטנה היתה והתקשתה להגיע מעלה, אל השמש, אבל היא נשאה את השמש בתוך עליה! שמה הוא ויררה!”

מורדן צוחק עמוקות, גורם לשורשי לרטט. אני מפסיק לצעוד ונאחז בחוזקה באדמה.

“כך, המהירים עדיין קיימים,” הוא אומר בלגלוג. “היזהר מהם, ילד, הם שרידים מן העבר. באותה מידה אתה יכול לרדוף אחרי חרק.”

אני פוסע הלאה מעל שטח הניקוז של שורשיו, אבל מהסס ועוצר כדי לשבור את רעבוני בעפר. השמש נמצאת מעל לראשי כעת, ואני מותח את ענפי מעלה, האור עושה אותי מסוחרר ושוטה.

“חרקים קיימים רק באגדות לילדים,” אני אומר בהתגרות.

מורדן שולח אבר בזריזות מפתיעה לכיווני. זה חוסם את השמש ואני נשאר בצל.

“היה היו חרקים,” הוא אומר. “ראיתי אחד בתקופת הטבעת השניה שלי. היצור היה בקושי בגודל של ניצן, אבל הוא התעופף מהר כל כך ולא הספקתי כמעט לראות אותו, ואז הוא נפל ומת. אני חושב שהוא היה האחרון שבהם.”

“אם לא יכולת לראותו, איך יכולת לדעת על־אודותיו?” אני שואל בעודי מתרחק לעבר טלאי נוסף של אור־שמש. שוב בוקע צחוקו מרעיד השורשים, אבל עכשיו אני מרוחק יותר וזה כמעט ואינו פוגע בי.

“ראיתי אותו כאשר נפל. יותר מאוחר אכלתי אותו.”

סקרנותי מתעוררת. "איך הוא נראה? האם נכון הדבר כי לחרקים לא היו עלים בכלל, רק אברים?''

“הוא היה מכוער.”

העפר רוטט מסביב לשורשי. האם מורדן רועד?

“הוא חיפש פרחים בין עלי, ומגעו היה מעורר גועל. פעם היינו מתרבים על ידי יצירת עלים בעלי צבעים יפים, כידוע לך, וריחות כמו לזונות אגדתיות. באותם הזמנים היינו זקוקים לחרקים בכדי לשאת את זרעינו. אבל לא עוד!”

הוא מדבר לא לעניין, כמו שעושים רבים מהזקנים. הם אוהבים לדבר על העבר, והם נהנים כנראה הנאה מיוחדת לספר סיפורים גרוטסקיים. אני גומע את השמש ואומר בנימוס, “הו, כמה נורא חשת בוודאי כשנגע בך דבר כזה!”

“כן, אבל החרק לא קיבל ממני מאומה, וגם לא ממישהו אחר. הוא נפל, הם כולם נפלו, וזרעינו הטהורים ניזונו מהאדמה שהם העשירו.”

קולו של מורדן נחלש כאשר השמש חולפת, והוא אומר כחולם, “האחת שאתה מדבר עליה היא כמו החרקים – מהירת תנועה. הם זרים לשלום, הם כולם יעלמו במהרה.”

אני פוסע הלאה, מסרב להאמין. ויררה היתה יפה מכדי שארצה במותה.

אני זוכר את היום שבו עברה לידי, נעה מהר כל כך, עד אשר כמעט ונעלמה לפני שהספקתי לפנות אליה. קטנה יותר משתיל צעיר, מתנועעת בחן ובבטחון, נושאת את אבריה הגמישים ואשכולות עליה הרחק מעבר לכל מגע עם מי מאתנו.

''חכי," קראתי אחריה. "מה הינך?''

“הינני ויררה,” אמרה, “ואינני יכולה לחכות. אני חוזרת אל השדה, מקום שענקים אינם חומסים בו את כל השמש!”

“אנחנו איננו חומסים!” צעקתי, אבל היא היתה כמעט מעבר לטווח שמיעה.

אבריה התנועעו כמרקדים ברוח, שורשיה הדקיקים נגעו בעפר בקלילות, עד כי נראתה כשפעת עלים נסחפת.

כולה היתה מוארת כאילו בשמש פנימית.

“חכי!” קראתי שנית, "אני רוצה לשוחח, להכיר אותך!''

“אם כך בוא אל השדה!”

לכן אני הולך. מבצע מסע ארוך יותר מאשר עשה מישהו ממשפחתי, אני עדיין צעיר, אני יכול לעשות זאת. עברתי כבר את מורדן אשר השתתק והתכסה בצל. הדרך קלה, כי כל שנה מתמעטים בני המשפחה. תמיד יש מרווח מספיק בינינו, ורק הגוויות הנרקבות של האבות הקדומים אשר נפלו, חוסמות את דרכי. אני עוקף אותן בקלות, כי שורשיהם כבר מזמן נעלמו בתוך האדמה. שרכים חסרי־בינה אינם מגלים כל התנגדות למעברי.

אינני מדבר עם אף אחד במשך שלושה ימים, נע במהירות אל מעבר לזקנים הניצבים חולמים בשמש, ניזונים מן האדמה מתחת לקרח. פה ושם אני מפסיק לשעה קלה, כאשר אני מוצא אור שאין מנצלים אותו. יש ממנו מספיק בכדי לחדש את האנרגיה שלי, אבל שורשי הופכים להיות פריכים ובלויים מחשיפה כה ממושכת לאויר, ואני נוכח לדעת שאני משאיר שובל של לחות בנתיב של שורשי. מסע זה עלול להיות יותר קשה משחשבתי.

אני מגיע למקום בו ניצבת קווארקה, אשר שטח הניקוז שלה משתרע למרחק מטרים רבים מגזעה. על אף גילה המופלג, לא מזמן השירה אצטרובלים המנקדים את שבילי, וכמה מהם התחפרו בעפר במקום שאולי היכו בו שורש. עכשיו אני נפחד כי שורשי מתחילים לדמם, לכן אינני עוקף את אדמתה. אני עוצר לשעה קלה באור, לפני שאחצה מהר את צילה. עברתי כבר מעט יותר ממחציתו כאשר הרגישה בי.“מי זה?” רטנה. “אני יכולה לראות שאתה צעיר. האין בך כל דרך־ארץ?”

מבוהל אני מגמגם, “האם ראית אחת עוברת ונושאת את אור־השמש בתוך עליה?”

אני מצליח לפסוע עוד כמה נעיצות שורש לפני שאני שומע את קווארקה צוחקת חרש (היא מפילה ארצה אצטרובל ירוק עדיין), ואומרת, “אתה מתכוון לשיח?”

כולי רועד למשמע קולה, ונצמד לאבנים תת־קרקעיות בכדי לייצב את עצמי.

“אינני יודע את משפחתה, רק שהיא חיה בשדה. מה זה שיח?”

“מאומה! שיח זה שום דבר! השרכים מביאים יותר תועלת, לפחות הם מהווים מזון עבורנו כאשר הם מתים.”

“אבל ה…שיח… יש לו תבונה! שמה הוא ויררה!”

קווארקה נועצת שורשים רפים בעדינות אל קרקע רכה, טריה. “לשיחים אין זכרון! הם אינם צריכים לזכור מפני שהם מתים מהר כל כך. מה זה חשוב אם ליצור כזה יש שכל אם אינו יכול לזכור?”

פחד תוקף אותי, ואני מפסיק את מעברי בתוך צילה המקפיא של קווארקה.

"האם את חושבת שהיא לא תזכור אותי כאשר אמצא אותה?''

“ה־ה! תזכור אותך?”

קווארקה גוחנת לאיטה מעלי, משלבת את ענפיה הפריכים בענפי הצעירים אני נרתע על־כרחי למגע העלים היבשים, הזקנים.

“לשיחים אין עבר. גם לא עתיד. הם גורשו מהמשפחה וחייבים לחיות לבדם בשדה הפתוח. הם נובטים ומתים בזמן שאנחנו ישנים.”

“אבל היא כן חשבה!”

אני קרוב עכשיו לקצה הצל של קווארקה ואני אוזר אומץ: “אפילו מחשבותיה היו מלאות אור־שמש, והיא אינה רוטנת כמו זקני המשפחה.”

“בדיוק כך.” אומרת קווארקה, “הם משליכים את מחשבותיהם ואינם חושבים אותו שוב.”

אבריה מתרוממים מעל שלי כאשר אני פוסע ועובר מתחתיה.

“הם מבזבזים את העבר בדיוק כמו שהם מבזבזים את השמש. השמש זקנה, לא תמיד היא היתה קטנטנה כמו כעת. עלינו מוטלת החובה לנצל את האנרגיה שלה בתבונה, אבל שיחים אינם מתחשבים בכך!”

“אני אשאל אותה על השמש.” אני אומר, נע סוף־סוף מחוץ לצילה של קווארקה ופוסע בזהירות לאורכו של מדרון מרופד בשאריותיו המתפוררות של אב קדמון, עתיק. “אבל האם אנו צריכים לדבר כה הרבה על העבר?” זה מרתיח את קווארקה, “כן! עלינו לשוחח עליו, מפני שניצלנו את השמש! פעם היינו שונים – יצורים שדלגו ורצו, שורפים את השמש בינינו עד אשר כמעט ונעלמה. השיחים הם כאלה, עדיין. הם אויבינו!”

ענפיה רועשים, “איך קוראים לך?”

“הנני וואסק, אינך מכירה אותי.”

“אכיר אותך בעתיד!” מבטיחה קווארקה.

מילותיה הן כמו כפור, אבל אני ממשיך ללכת דרך המדרון שטוף־השמש. ישישי המשפחה רק מציצים לעברי. הם מעטים יותר מאשר קודם, מרוחקים האחד ממשנהו. אני מגיע אל שולי המשפחה, לתחילתו של השדה.

קיימת כאן צורת חיים מוזרה, כזו שאך לעיתים רחוקות אנו רואים עמוק יותר בתוך היער־המשפחה. גזעים דקים, ירוקים, מתרוממים מן הקרקע. סנטימטרים ספורים בלבד, ואין להם אברים. גזעיהם הם גם אבריהם. בצורתם זו הם כמו השרכים, אבל אלה הם יצורים הרבה יותר פשוטים. אגדות עתיקות מכנות אותם בשם עשבים, וזהו שם טוב כמו כל שם אחר, מכיוון שכמו השרכים הם אינם יכולים לחשוב ולומר לנו כיצד לקרוא להם.

כאן נמצאים גם המתבודדים. אלה הניצבים הלאה משולי המשפחה, והחושבים רק על עצמם. הם שולחים אברים גדולים, נרחבים ועצומים אל חמימותה של השמש האדומה, אבל שורשיהם ניזונים מהטיט הרדוד שבין העשבים. בקרב המשפחה אומרים שהמתבודדים יהיו מוכרחים לחזור יום אחד אל אדמותינו לשם חיזוק ומזון.

שורשי נתקלים באחת המתבודדות. מפני שהיא ניצבת רדודה בעפר, ואני מעורר אותה משנת הבוקר שלה. “הסתלק מכאן!” היא רוטנת רדומה־למחצה. "תהיה אשר תהיה!''

אני תוהה במקצת אם אי־פעם היא תהיה מסוגלת לחזור למשפחה, מפני שאני מרגיש כמה נוקשים שורשיה.

"שמי וואסק. האם ראית את השיח שלא מזמן ביקר את היער־המשפחה?''

“לא! לך, לך ממני!”

היא פורשת לרווחה את איבריה יותר ויותר, מקווה להכריחני לזוז הלאה בחיפוש אחר השמש.

“שמה היא ויררה,” אני אומר, ממהר בצייתנות אל שולי צילה של המתבודדת.

“אין לי שום עניין בשיחים. אין לי שום עניין באף אחד!”

“אם כך, היי שלום,” אני אומר כשאני מגיע שנית אל השמש, “ותהיינה מחשבותיך על עצמך נסתרות!”

אני מתכוון בכך להעליב את המתבודדת מכיוון שתגובתה הכעיסה וציערה אותי, אבל כשאני מתקדם הלאה, אני מרגיש שהיא שבעת־רצון.

לילה בא וחולף עד שאני מגיע אל המתבודד הבא בדרכי. הוא ניצב לבדו על תלולית קטנה המוחזקת בין שורשיו. אני מסיק מכך שהוא זקן מאד. אני עוקף את שורשיו הקרים, המשתרעים על שטח נרחב, ואומר, “אני מחפש שיח בשם ויררה. אם אתה יודע איפה היא אמור לי, ואני אתקדם מהר יותר.”

אני חש בשורשיו הנעים לאיטם בעודו מתעורר.

“ויררה,” הוא אומר מנומנם, “תמיד ויררה.”

הוא מתחיל לפשוט אבריו אל שמש הבוקר, “המשך בדרכך, ותמצא את ויררה!”

הדם מתגעש בי, ואני מתקדם הלאה דרך העשב הרדוד, מסוחרר באור השמש המלא של השדה. יש כאן אבנים וסלעים רבים יותר מאשר בתוך המשפחה. אחדים מהם מבצבצים מתוך האדמה, כמו רוצים לשאוב חיים מן השמש. אני מגיע אל יצור קטון, אחד עם עלים כמו ויררה, אבל לא יותר מאשר בן קיץ אחד.

“אני מחפש שיח בשם ויררה,” אני אומר, ומקווה שהיצור יבין אותי.

“אני הנני שיח,” הוא אומר, “אני הנני ויררה.”

“לא אינך ויררה. אתה קטן וצעיר יותר. ואתה זכר.”

“אם כך לך הלאה, אל תוך השדה,” הוא אומר, “ותמצא את ויררה שלך.”

אני נע הלאה, במהירות, היות ואני קרב לסופו של מסעי, אבל השיח הצעיר מהיר מדי עבורי.

“מה אתה?” הוא שואל.

“אני וואסק! אני עץ!”

הסלעים והאבנים על האדמה מזיקים לשורשי, והקרח העליון מגיע לעומק רב יותר מאשר במשפחה, אבל אני ממהר הלאה, מנצל את אנרגיית השמש, הנמצאת בשפע באוויר הפתוח. נושבות כאן רוחות חזקות והן מניעות את עלי, למרות שאני משתדל להפנות כל אחד מהם אל השמש.

“עץ?” אומר השיח הצעיר, "האם עצים הולכים?''

“חצוף!” אני עונה בגאווה עצורה. “עצים הינם האצולה של העולם! אנחנו עושים כל מה שברצוננו!”

אני ממשיך הלאה מן היצור הבור, אבל שורשי שוב עייפים וכואבים מן האדמה הקשה. השיח נע אחרי, ואני מזועזע מחיוניותו.

“האם אתה באמת עץ?” הוא שואל, “כן, כך זה נראה – אתה גדול כל כך! האם אתה יותר זקן מהסלעים?” אני מנסה להתעלם ממנו, מפסיע הלאה בשתיקה. בתחושת גאווה אני נוכח לדעת כי שביל העקבות ששורשי משאירים אחריהם במקום בו ננעצו בקרקע, הוא עמוק והחלטי, אות לכך שענק צעד כאן, מרעיד את הארץ. השיח נע מלפני ועצר. “האמנם הנך זקן יותר מהסלעים?”

“סלעים אינם אנשים,” אני עונה בקיצור, מחפש דרך כדי לעקוף אותו, “סלעים הנם דברים מתים!”

הוא פורץ בצחוק, עלעליו הקטנים והמגוחכים רוטטים.

“אם כך הם יותר זקנים! כל אחד יודע שדברים זקנים הם מתים, ורק הצעירים חיים עדיין!”

הוא בוחן אותי בביקורתיות, בעודי מתחיל לפסוע מסביבו.

“אבל אתה נע לאט כל־כך! האם אתה חולה? או האם כל העצים זזים כמו נכים?”

הכעס שוטף אותי. עלי רועדים, ואני נוכח לדעת שגם אני מושיט את אברי הארוך ביותר כדי להצל עליו. “הסתלק!” נראה שלא איכפת לו, ואני נוכח לדעת שגם הוא, כמו ויררה שאני מחפש, יכול לשמור את השמש בתוך עליו. הוא אפילו מסתובב בכדי לעקוב אחרי, כאשר אני עובר הלאה.

“יצורים זקנים הם בעלי מזג־רע!” הוא אומר, “שמעתי שהאנשים העתיקים באמת, יצורי־הבשר המופלאים, היו כה בלתי מרוצים מהעולם, עד אשר הרימו את שורשיהם – אם היו להם כאלה – ועפו לתוך העננים,” הוא גיחך “אבל כאשר חלפו העננים, גם הם חלפו.”

“אנו איננו יצורי־בשר. אחדים מהם הלכו, כמו שאמרת, אבל אלה שנשארו מתו, או שהיו לעצים, כך שאתה רואה מי מאתנו יותר מופלא הם הפכו להיות אנחנו!”

עכשיו, כאשר שמש הצהריים מרככת את האדמה, אני פוסע במהירות גדולה יותר, אבל עדיין אינה מספקת בכדי להימלט מהשיח. שוב הוא זז ומתייצב לפני.

“אתה אכזר, להגיד דברים כאלה על יצורי־הבשר! הם היו כל כך נפלאים! הם נעו כמו רוחות החורף. וחשבו מחשבות גדולות. אסור לך לדבר בהם סרה!”

''הנח לי לעבור!" אני רוטן, מזעזע את האדמה בכוח כה רב בשורשי, עד שהשיח נהדף אחורה. אני רותח. במתכוון אני מגיע לשורשיו, תופש אחד מהם מחזיק בו בכל כוחי. אני מתקדם לעברו בכוונה להקיפו באברי עד אשר אחניק אותו, אבל הוא עושה מעשה שלא ייאמן. הוא מתנתק משורשו הלכוד, שובר אותו במתכוון, ומתחמק מעבר לתחום תפישתי. הוא עוצר במעלה הגבעה מעלי, ואני רואה את אבריו הרועדים. (אברים שאינם יותר מזרדים!). רגע ארוך אנחנו מביטים זה בזה ואז הוא אומר:

“טוב, לו יהי כך. לך לך! בין כך ובין כך אתה משעמם אותי באיטיות שלך!”

אני צופה בו עוד מעט, תוהה אם אוּכל אולי לתפוש בו שוב לפני שימלט. אבל הוא יחוש בודאי בשורשי הנדחפים כלפיו מתחת לקרקע, ומכל מקום כעסי כבר נמוג. אחרי הכל הוא רק ילד שנימוסיו רעים. ללא מילה נוספת אני נע הלאה בהדרת כבוד, נועץ את שורשי עמוק דרך מעטה הקרח, גומע את המזון המצוי באדמה הסלעית.

שורשי המדממים כואבים. לפני בוא הלילה הוא נמצא מאחורי, מחוץ לטווח הראיה. אני מעדיף לישון הלילה. ימים רבים חלפו מאז נחתי, וללא הסביבה המגוננת של משפחתי קר לי מרוחות־השדה. נוסף לכך, שיחים הם כה קטנים – אני עלול לעבור ממש ליד ויררה מבלי להבחין בה בחשכה. בבוקר, כאשר קרניה החיוורות של השמש נוגעות בעלי העליונים, אני ניעור רענן, למרות ששורשי בוערים מכאב כאשר אני מחלץ אותם מתוך הקרח ומתחיל ללכת. הכאב הופך למטרד עמום. אני הולך עד אשר השמש נוגעת בגזעי הערום, ואז אני נוכח לדעת שעוקבים אחרי – לא, רודפים אחרי.

זהו שיח, גדול מזה שפגשתי אתמול, ונקבה.

היא חמודה, נושאת את עליה הזעירים בגאווה ברוח הבוקר הקלילה, פוסעת מעדנות מעל למשעול שחפרתי. תוך דקות מספר היא משיגה אותי, היות ובינתיים עצרתי וחיכיתי לה. בקלילות היא נאחזת בקרקע, לידי, אבל לא בצילי. אני בוחן אותה, עליה הם באותו גוון וצורה הזכורים לי. ענפיה רוטטים בחדווה עצורה, בדיוק כמו שעשתה ויררה. האור בעלעליה זוהר, כל אחד מהם שמש ירוקה, זעירה.

“שמי הוא ויררה.” היא אומרת. "האם אתה מחפש אותי?''

קולה, כמו זה השמור בזכרוני, מוכר לי ועם זאת זר. האם כבר שכחתי איך הצטלצל? או שמא השתנתה מאז ראיתיה בתוך המשפחה? ככלות הכל הזמן עובר מהר אצל יצורים מהירי תנועה אלה.

“אני מאמין שביקשתי אותך מאז שנולדתי,” אני אומר, “אבל לא ידעתי זאת עד שראיתיך.”

היא צוחקת ועליה הרוטטים מתנגנים, “אבל הרי אתה עץ, אתה בוודאי כל כך זקן!”

“לא. יש לי רק חמש־עשרה טבעות.”

“חמש־עשרה,” שוב מצטלצל צחוקה, "אם כך חיית כפליים ממני! איך יכולת לחפש אותי עוד בטרם שנולדתי?''

דמי הומה בי, אני מרגיש מסוחרר.

“אני מניח שהאמנתי בקיומך עוד לפני שראיתיך.”

עלעליה נחים לרגע. בקול חנוק היא אומרת, "האם יכולים עצים לחזות את העתיד?''

“לא. אבל אנחנו חולמים. יש לנו זמן רב לחשוב, ואין כל כך הרבה דברים בעולם לחשוב עליהם, לכן אני חושב על דברים שאינם קיימים.”

"אלה הם חלומות?''

“חלומות בהקיץ. אני חושב על דברים שהייתי רוצה שיתקיימו – אנשים מלאי אור ושמחה, כמוך!” אני מפסיק מדיבורי, נבוך. אבל היא נראית כאילו אינה חשה ביחס־הקירבה שלי. במקום זאת היא מרימה את עלעליה כלפי השמש ומסתובבת לפני בגנדרנות.

“האם אני יפָה כמו בחלומך?”

“יפה יותר! לעולם לא הייתי יכול לדמות את האופן שבו את נעה כה קלילה ובוטחת. את מדהימה אותי.”

היא צוחקת והצליל הוא כמו רסיסי גשם בענפים העליונים.

“אתה טפשון,” היא אומרת, “האם כל העצים כמוך? לא! הם אינם יכולים להיות כאלה! העצים שאני ראיתי לא היו טורחים אפילו לדבר אלי.”

“משפחתי מחשיבה אותי כחסר־אחריות” אני מודה, “אני מבין שאת בדעה אחת אתם.”

“לא!” היא עוצרת מתנועתה וניצבת לפני רגועה עכשיו. אני רואה את שורשיה העדינים שוקעים אל תוך האדמה באחיזה בוטחת. “אני חושבת שאתה נפלא! להיות מסוגל לחשוב על דברים שלא ראית מעולם! כמה מרתקות צריכות להיות השיחות במשפחתך!”

“לדאבוני לא! אף אחד מהאחרים אינו מדבר אתי אי־פעם על חלומות. הם אומרים לי לחשוב רק על מה אם שקיים במציאות – אם בהווה, ואם בעבר.”

אני נאנח, בהיזכרי איך היו זקני תקיפים כלפי.

“הם דברו תכופות על דברים שהיו. אלה היו חלומותיהם שלהם, לא שלי!”

“אם כך, חלומותיך מציאותיים יותר משלהם?” היא אומרת משועשעת. “אתה חלמת עלי והנה אנוכי לפניך.”

"כן, הנה את כאן!''

אני נשטף בגל של שמחה כאשר אני נוכח לדעת שמצאתי אותה. סוף־סוף אנחנו יחד. הרוחות בשדה פורעות את עלי, והאדמה כאילו נסחפת. לא, זו לא האדמה שזעה. זו ויררה שילחה שורשון דק כדי לגעת באחד משורשי. מגעה כה עדין, כמו ליטוף. בהיסוס אני נוגע בה. בחטף היא מהדקת ולופתת בחזקה את שרשי יותר מזעזוע מאשר מכאב, ושורשה מחליק ממני והלאה. היא נסוגה במהירות וצחוקה מצטלצל ברכות.

“אתה כל כך חזק! מעולם לא נגעתי בעץ, אבל הייתי צריכה לדעת שתהיה חזק כזה!”

אני מבולבל מחילופי מצבי־רוחה הפתאומיים.

“האם את לועגת לי?”

“הו, לא! אני כה זעירה לידך, לא הייתי מעיזה! אבל אתה נפלא וחכם, ואני בטוחה שגם עדין. רק להתבונן באופן שבו אתה צועד – כה שלוו ומכובד. איך הייתי יכולה ללעוג לך?”

היא ניצבת נינוחת־אברים בדברה, כאילו הייתי מזקני משפחתה. אני חש אי־נוחות בשל כך. “אני פשוט רק עץ,” אני אומר, “אנחנו משפחה גאה. אבל בך אני מוצא פלאים חדשים לי. משפחתי מוצאה מיצורי־הבשר, אבל כך גם אתם, כנראה. אין ספק שהיו סוגים שונים של אנשים שבחרו להיות עצים או שיחים, אבל המורשת שלנו היא אחת. אני מנסה להתכחש לגאווה המשפחתית שלי, לכן אל תחניפי לי.”

(אבל אני זוכר את הרתיעה שלי מהשיח החצוף אתמול; האם צניעות הוגנת יותר?)

שוב נקטעות מחשבותי על ידי רטט בשורשי. ויררה שבה שנית לתפוש בי מתחת לאדמה. היא מרקדת הלאה בקלילות עוד לפני שאני מסוגל להגיב, וצחוקה כעת כמו נחל זורם.

“אבל אתה רציני כל כך,” היא קוראת, “האינך יודע שאין להתייחס ברצינות לשיחים?” היא מפסיקה, “האם אין לך שם?”

שורשי לופתים את הסלעים מתחתי, אבל אני ממלמל,“וואסק.”

“קוראים לך וואסק? אם כך אל תהיה קודר כל כך, בבקשה, וואסק, אינך ביער עכשיו, אתה באור השמש: שמח עימי, הו, בבקשה ממך!” יש נימה של תחנונים בקולה, עד שאני מוכרח להגיב, מבולבל ומלא ספקות.

"מה עלי לעשות?''

“שחק איתי.”

"מספיק עם גלאקסיות ספיראליות ומיליוני הכוכבים שבהן. בואי נרקוד!"

היא מתחילה לרקד סביבי, שורשיה כמעט ואינם נוגעים באדמה הקפואה. אני חושב על אצטרובלים מתגלגלים במורדה של גבעה. אני מביט בהתפעלות. בדרך זו היו אנשי־הבשר הזריזים מתנועעים כאשר השמש היתה צעירה. (בזכרוני אני שומע את קולה של קווארקה: “הם היו מבזבזים את השמש, אבל לשיחים זה לא איכפת!”)

“מה עלי לעשות?” אני שואל.

היא ממשיכה לחוג סביבי. “האם אתה חושב שתוכל לתפוש אותי?”

“לא, לעולם לא אוכל לתפוש אותך!” אני נזכר בשיח הצעיר מאתמול, “ואם הייתי יכול לתפוש אותך, לא הייתי מסוגל להחזיק בך.”

היא מתקרבת אלי יותר, למעשה חלק גדול ממנה מצוי עכשיו בתוך צילי.

“אבל אתה כל כך חכם, וואסק, אתה יודע כל כך הרבה דברים, האם אינך מנסה להערים עלי? אני יודעת שאתם העצים יש לכם מחשבות עמוקות, שיכולות לנקב סלעים.”

“ספק רב,” אני אומר, אבל בגנבה אני מנמיך את אברי ככל שהיא מתקרבת אלי. עכשיו היא מצויה כולה בתוך צילי, ואולי אוכל ללכוד אותה לפני שתיסוג.

“את שוב מחמיאה לי, ויררה, אם באמת את חושבת אותי לחכם כזה. אינך צריכה להעמיד אותי במבחן!” היא ממשיכה לנוע קדימה, פוסעת בקלילות מעל לשורשי. אני נמנע מלהזיזם כדי שהיא לא תנסה להימלט בינתיים אני ממשיך להנמיך את אברי והם קרובים עכשיו לקרקע. נראה כאילו אין היא מרגישה בדבר, מפני שנימת קולה היא לא־איכפתית כאשר היא אומרת:

“אנחנו רק משחקים, וואסק, זהו משחק – גם העצים נוהגים לשחק בודאי.”

“לא! אף פעם! חינכו אותי להיות רציני בכל התחומים.”

ענפי מושפלים עכשיו לגמרי, עלי מונחים שטוחים על הקרקע מאחוריה. היא נלכדה! לעולם לא תוכל לפרוץ לה דרך!

“אם כך אני יכולה ללמד אותך על משחקים!” היא קוראת, ומזנקת בפתאומיות קדימה, איננה נוגעת כמעט בבסיס שורשי כשהיא עוברת על יד גזעי, עלעליה הזוהרים מתחככים בי. היא פורצת אל שולי צילי בצד השני ולמרות שאני מנמיך את שאר אברי במהירות הרבה ביותר שאני יכול, היא נמצאת בשמש לפני שאני יכול לתפוש בה. היא עומדת רוטטת, כאשר אברי, בריחוק, מכים בקרקע ונחבטים בעשב. אני מניח להם להרגע שם, בעוד היא מתחילה לגחך. נדהם על שכך נפלתי בפח. אני מציל מעט מכבודי כאשר אני מגביה שנית את ענפי.

ויררה מפסיקה לצחוק, אולם מפוזת אנה ואנה בחדווה.

“אני מבין שהתכוונת ללעוג לי,” אני אומר.

“לא, הו, לא! אתה חכם! אחרת לא היית חושב ללכוד אותי בצורה כזאת, במיוחד אם לא שיחקת שום משחק מעולם! אבל אני רגילה למשחקים, כידוע לך, כך שהבינותי מה אתה עלול לעשות.”

“גם את פיקחית מאוד, ויררה, למרות שאת מעמידה פנים שאינך כזאת.”

היא נוכחת בכנות שבקולי, ואומרת חיש:

“כל אחד מאתנו ניסה תרגיל, רק שאני התחלתי את זה שלי מוקדם יותר – ככלות הכל היה זה המשחק שלי.”

“משחקים מביאים הנאה רבה יותר לאלה המצליחים בהם,” אני אומר.

“כמובן, זה מהנה יותר לנצח! אבל אין זה משעשע כלל אם אינך יודע להפסיד!” היא מניעה את עליה בהתגרות מולי, “אני מוכנה להתערב שאתם, העצים, לעולם אינכם מסתכנים. אתם רק יושבים שם, ביער, ונשארים בחיים. בשביל מה? בזבוז שכזה!”

אני מזועזע מדבריה. היא צודקת. כה רבים מאתנו אינם עושים דבר חוץ מאשר לחלום על העבר, ובו בזמן משתדלים לחיות זמן רב יותר אל העתיד – מרחיקים את עצמנו מתקופה של הנאות ישנות. זה נשמע כפרדוכס, אבל כל חכמת־החיים שלי בטלה לעומת דבריה.

אני נוכח שהיא ניצבת בדיוק מעל לשורשי הארוך ביותר, ובזהירות והתמדה חותר עמוק מתחתיה אל תוך הקרקע הסלעית של השדה. אני מאריך את השורש עד שהוא מגיע אל מאחוריה. אינני יודע מדוע אני ממשיך לשחק משחק זה, אולי בכדי לגרום לה נחת, אבל הרי הבטחתי לקווארקה לשאול על דרכיה של ויררה בבזבוז השמש, ואם אניח לה להמשיך לדבר, אולי לא תרגיש שאני מנסה ללכוד אותה.

“אינך יכולה להאשים אותי בבזבוז.” אני אומר, “מפני שאת שורפת את השמש יום יום, שעה שעה. השמש גוועת. כידוע לך, משפחתי אוגרת את האנרגיה, ואם נחיה זמן רב – נוכל לשמר את אור־השמש למשך מאות שנים לאחר שתשרור החשכה הסופית.”

מלים אלה גורמות לצחוק מרעיד־עלים מצד ויררה.

“השמש אולי גוועת, אבל אנחנו נמות הרבה לפני־כן. למי איכפת מה יקרה בעוד מאות שנים מעכשיו?” אינני עונה מיד. אני מגביה את קצה־שורשי אל פני השטח. היא מקבלת את שתיקתי כהסכמה, וממשיכה, "אתה חושב על העבר הקדום, ימים שחלפו מזמן, ואתה חושב על העתיד – ימים שאולי לא יבואו לעולם. האם אף פעם אינך חושב על ההווה?''

יש להט מפתיע בדבריה. בעוד תשומת־ליבה מוסחת, אני מבקיע את האדמה הקפואה, ובפתאומיות, משיג ותופש את גזעה הדק. ברגע האחרון היא היא מבחינה בי ומנסה לקפוץ הצידה אבל אני אוחז בה בכוח. היא מרעידה בלפיתתי, אבל אני חזק מידי עבורה, והיא איננה יכולה לקרוע את עצמה מחלק־גופה העיקרי. לאחר רגע היא נרגעת, נכנעת. בכל זאת אני ממשיך לאחוז בה בחזקה.

בשתיקה שמשתררת אני אומר, “אנחנו מסוגלים לחשוב גם על ההווה, כפי שנוכחת לדעת.”

בשקט היא עונה, “בסדר, תפשת אותי. אתה חכם, וואסק, בדיוק כמו שאמרתי. הפעם ניצחת. עכשיו שחרר אותי.”

“לא! אני אמשיך להחזיק בך, וכך אשאר המנצח.”

נופה רועד באנרגיה עצורה; אני מרגיש שאני אוחז חיים לכודים לנצח, אבל, מה מוזר – המתח חלף, והיא נרגעת לחלוטין.

“אתה באמת אינך יודע דבר על משחקים, נכון?” היא אומרת, “אינך יכול לנצח רק על ידי אחיזה במשהו אם היה זה כך, מוטב היה לך לרדוף אחרי סלעים.”

היא אינה אומרת דבר עוד. אני ממשיך להחזיק בה, אבל היא איננה מנסה אפילו לזוז. לבסוף אני מרפה את אחיזתי ומושך את שורשי אל תוך האדמה הקרה. לפתע אני מרגיש עצוב.

“אם כך, מה חשוב הנצחון? הזמן מכלה הכל, כנראה. העבר הוא מפלצת המלווה אותנו בכל מקום.”

קולה רך, “אתה צודק. העבר שלנו הוא עצום, כביר יותר מכל דבר בתבל. אולם בזמן שאנו ממשיכים להתקדם אין הוא יכול להשיג אותנו.”

“אם כך, אנחנו יכולים רק לברוח מפניו.”

המחשבה משלחת קור בשורשי, אך שוב משתנה מצב־רוחה: “הו לא, וואסק, אנו יכולים לנוע בכל מיני דרכים שאינן בריחה. הרשה לי להראות לך!”

היא מתחילה לרקוד. ראיתי אותה עושה זאת לפני־כן, התנועות החינניות של שורשים ואיברים, עלים מתנועעים ללא רוח. כך נעה כאשר עברה דרך יערי־משפחתי. אז ראיתי בזאת משהו מופלא ואולי זה מה שגרם לי ללכת אחריה עד לכאן. היא רוקדת במעגל סביבי ואני מביט, תמֵה. לאט־לאט אני מבחין בסדירות בתנועותיה. תנועות חוזרות, הרכבה קלה של ענפיה, ואפילו מין קול המסתלסל בין עליה,

“אתה רואה? הנה אני שוב כאן, אבל העבר חלף. הוא רודף אותי, אבל לעולם לא ישיגני.”

ענפי כאילו מתנועעים, למרות שאני יודע שלא כך הוא. רוחות השדה חמימות.

“את כה חמודה,” אני ממלמל, “האם יופי מהפנט את העבר?”

“לא, אין זה כך: האינך מבין, וואסק? ריקודי הוא יופי, באם רצונך לכנותו כך. זהו אושר! האם תוכל גם אתה לרקוד? אך כמובן שאתה יכול! בוא לרקוד איתי, וואסק יקירי!”

“איני יכול, אני איטי מדי.”

“אתה כן יכול! היה גאה, היה מכובד, אין זה חשוב, רק התנועע והיה מאושר! אני אראה לך.” שוב היא מתחילה לרקד. הפעם בדרך מתונה, בתנועות איטיות. ענפיה הדקיקים נעים בחינניות, כמו אלה של אוגרי השמש הגדולים. שורשיה מלטפים את האדמה עטויית קרום־כפור. אני מביט בה, והקצב שלה חודר ללבי. בהיסוס מתחיל גם אני לרקוד. אני עושה צעד קדימה לקראתה, ועוד צעד בשורש אחר. האדמה הקפואה מחזיקה בי, אבל אני מתעלם מכך. אני מחקה את תנועתה. אני מרגיש מטופש ומגושם, אבל תחושה של גיל ואושר פושטת בי.

“הנה,” היא אומרת, "אתה רואה?''

היא עושה סיבוב שלם על מקומה, מותירה סימנים עדינים במקום בו היא נוגעת בקרקע.

“האם אתה יכול לעשות כך?”

אני מנסה. בזעזוע ובמאמץ גדול אני שולף את שורשי מהאדמה ומסתובב. הרוחות רוחשות בין ענפי, מבלבלות אותי, נראה כאילו הן נושבות מכל הכיוונים בבת אחת.

עלי לעצור, מכיוון שאני תשוש ונתקף סחרחורת. אני תוקע שורש ארוך ישר אל תוך האדמה לחיזוק, מקווה שהיא לא תרגיש בזה. אני מגלה שאני צוחק. זוהי הרגשה מוזרה במיוחד, אבל נעימה. האדמה מסביב רועדת, והקרח על פני השטח מתבקע באלפי חריצים זעירים.

“אתה כן יכול לרקוד! ידעתי שתוכל!”

ענפיה של ויררה מתרוממים אל האויר, האור הירקרק של עליה מצטייר כצללית על הרקע האדום־כהה של שמש אחר־הצהריים.

“אולם לא לזמן רב,” אני עונה חלושות.

“הו כן, אתה יכול לרקוד בכל עת שתחפוץ, וכמה זמן שרק תרצה!”

היא טועה. אינני שיח שיכול לגמוע כפור מעל פני השטח ולשמר את אור השמש בעלי, שורשי דואבים ומדממים, ואינני יכול לשאת עוד את ענפי מעלה כלפי השמש. אני עומד ללא ניע, מחוסל, והרוחות שוב קרות ומקפיאות. ויררה רואה כיצד מתכופפים ענפי ומפסיקה את ריקודה.

השמש כמעט ושוקעת, אינני יכול לשאוב עוד אנרגיה ממנה. ויררה נעה אלי, פוסעת בקלילות־יתר מעל שורשי. אני משקע אותם עמוק לתוך האדמה, להקל על מעברה, וממשיך לחפש אדמה חמה יותר מתחת לפני השטח. עד מהרה אני מושרש עמוקות, השמש שוקעת לגמרי, וויררה ניצבת ליד בסיס־שורשי ממש, ענפיה הקטנים חובקים את גזעי.

“אתה אמיץ מאד,” היא אומרת, “לא ידעתי שעצים יכולים עדיין להיות אמיצים.”

אני חש בשורשיה המתחפרים לתוך העפר ונכרכים סביב אחד משורשי. מגעם חמים.

“אני יכול לרקוד,” אני אומר בפליאה, “למרות שאני יודע כי אני מבצע זאת גרוע.”

“אתה תשתפר כאשר תתאמן מעט!”

הלילה קר עד לקיפאון.

“אם אמשיך לעשות כך, זה יביא למותי,” אני אומר לה.

עליה הם נקודות האור היחידות שנותרו. היא כורכת אותם סביבי, ואני שואב מתוכם אנרגיה ככל שביכולתי. האם בכוונה היא מאכילה אותי? משפחתי היתה מכנה זאת שגעון.

“לעולם לא אגרום לך למות,” היא אומרת ברוך.

העיפות והקור גורמים לי לשקוע בשינה, אבל אני מצליח ללחוש, “אני אוהב אותך!” ואז אני שוקע בתרדמה עמוקה, ואינני מרגיש עוד דבר עד מאוחר בבוקר המחרת, כאשר אני ניעור לאיטי, מרים את אברי כלפי השמש, מזיז את שורשי, מתחיל להשתחרר מן האדמה הקפואה ומגלה שוויררה נעלמה.

תחילה אני מחכה בסבלנות לשובה, משוכנע שמיהרה באיזו שליחות־שיחית בלתי צפויה. אולי באמת עשתה כך, אבל היא אינה חוזרת, למרות שאני מחכה מושרש, גומע, פורש את איברי ואוסף אנרגיה בכדי לרקוד שוב אם היא תחפוץ בכך.

כדור השמש האדום מגיע לזניט ומתחיל לשקוע. עכשיו אני מודאג, אבל נשאר במקום בו עזבה אותי. בעצם אני אסיר־תודה על הזמן שניתן לי כדי להתחזק שוב.

אני זוכר את צחוקה, ואת הדרך בה רקדה ושיחקה אתי, ולרגעים נדמה לי הכל כחלום. כאשר השמש שוקעת אני מנמיך את איברי, מקרב אותם אלי, משמר את מעט החום ככל שאוכל. בחשכה, עדיין מצפה לשובה, אני מתחיל להיזכר לדברים שאמרה: “האם אני כה יפה כמו שחלמת? אבל אתה כה רציני… האינך יודע שאין להתייחס ברצינות לשיחים… אינך יכול לנצח רק על־ידי אחיזה במשהו, אם היה זה כך, מוטב היה לך לרדוף אחרי סלעים…”

אני מחכה לראות את האור של עליה, אבל היא איננה מגיעה. הלילה הולך ונעשה קר יותר, ואני נרדם. בבוקר אני מתעורר ורואה שיח, לא הרחק ממקומי. אור השמש עדיין עמום, אבל אני רואה עלים קטנים, זוהרים.

“חזרת!” אני קורא.

“לא!” מילה יחידה זו מקפיאה אותי יותר מקרח, מפני שאין זה קולה.

“מעולם לא ראיתי אותך קודם לכן,” אומר השיח, “מה אתה עושה פה, רחוק כל כך? הרי הנך עץ!”

מבלי לדעת למה אני מתפרץ בכעס כנגד האשמה זאת: “העולם שייך לעצים! אנחנו הננו התוצר הסופי של ההיסטוריה! הנעלים ביצורים!”

אני רועד בפראות עד שרסיסי קרח נושרים מאברי, והאדמה מתפוררת מסביבי. השיח מתרחק ממני במהירות. “אתה מגוחך בדיוק כמו השאר. איך הגעת לכאן?”

“צעדתי! עצים מסוגלים ללכת! אנחנו יכולים אפילו לרקוד! אנחנו יכולים לעשות כל דבר!”

דמי רותח עכשיו, מציף את שורשי ואברי, וזה גורם לכאבים למרות שכפור הלילה כבר נשר. אני מנופף את עלי כלפי השיח, הגם שאין זו פעולה מרצון.

השיח צוחק לי. גודלו כשל ויררה, אפילו נקבה כמוה, אבל צחוקה מלא לעג.

“אם אתה יכול לרקוד – הראה לי זאת. הו, כמה אהנה לראותך רוקד! האם הסלעים יהיו הבאים בתור לרקוד?”

“אני רוקד רק עבור ויררה!” קולי צונן כרוח הבוקר.

“אני הנני ויררה רקוד עבורי!”

מלא רוגז אני מנסה לרדוף את השיח, מרים שלושה שורשים בבת אחת מהאדמה, נחבט באופן מגושם; סלעים ושברי־קרח עפים באויר. השיח נסוג הלאה, ואני נתפש על ידי השרשים הנותרים, השקועים כה עמוק באדמה, עד שעלי להעצר ולעמול קשה בכדי לשחררם.

“האם לזאת אתה קורא ריקוד?”

אני מותח את שורשי החופשיים כלפיה, אבל היא מרוחקת מדי. הייתי צריך לתפוש בה ולשסע אותה, להסיר ממנה את עליה, להחניק אותה בשלי, לאסוף קרח מהאדמה ולערום עליה.

“את אינך ויררה! איפה היא?”

אולם קולי אינו נשמע מאיים כמו שהייתי רוצה; הוא מתחנן.

השיח צוחק שנית, “כמובן שאני ויררה! כולנו ויררה!”

משהו שאיננו כפור נוגע בי, משהו מקפיא. השיח הצעיר שפגשתי בראשונה גם כן אמר שהוא ויררה.

“למה את מתכוונת?” אני שואל, נאבק עדיין לשחרר את השורשים השקועים עמוק.

היא עומדת שקטה במיוחד, וקולה רך כאשר היא מדברת שנית:

“אינך יודע, לא כן? כל השיחים נקראים ויררה – מדוע עלינו לדאוג בקשר לשמות?”

אני מבולבל למרות שמשהו בתוכי אומר לי שהייתי צריך לדעת זאת. השיחים חיים זמן קצר כל כך, הם נעים ונדים, כך שאין להם אדמה משלהם. הם אינם נצמדים לשום דבר, אפילו לא לשמות, אפילו לא לאהבה.

פחות מכל לאהבה אלי. אני מכריח את עצמי לדבר:

“היתה אחת שבאה אלי והביאה לי שמחה, אבל היא הלכה לה, ואני חייב למצוא אותה!”

“לפני כמה זמן?”

רוחות־השדה ממשיכות לנשב סביבנו. השיח שואל, “לפני יומיים לפחות.”

הזוהר הירקרק של עליה בהיר ממש כמו אצל ויררה האמיתית.

“אם כך לעולם לא תשיג אותה!”

אפילו הקול של ויררה זאת נשמע כמו קולה.

זהו עולם בלתי־מציאותי כאן, בשדה הפתוח; שום־דבר אינו כמו שצריך היה להיות. סוף־סוף שחררתי את שורשי. אני יכול לפסוע עכשיו, אבל אינני יודע באיזה כיוון לחפש. נבוך ונפחד אני מחפש אחר עקבות השורשים הזעירות שויררה היתה צריכה להשאיר, אבל האדמה מכוסה כפור. בחוסר־תקוה אני אומר, “את צריכה לדעת לאן פנתה ויררה. הגידי לי!”

“איך יכולה אני לדעת? אינני יודעת אפילו לאיזו ויררה אתה מתכוון. כולנו דומות אחת לשניה.” היא מהססת, מבחינה בעלי הרוטטים, “מכל מקום, היא עברה כבר מרחק גדול עד עכשיו, כך שלעולם לא תוכל למצוא אותה!”

“אני אוכל!”

הזעם בקולי מפחיד את השיח והיא בורחת. תוך רגעים ספורים היא נעלמת מאחורי גבעה נמוכה. אני צופה בהעלמותה כמו היתה היא התקוה עצמה, היות ואני נוכח שצדקה – לעולם לא אוכל להשיג את ויררה, אפילו אם אדע באיזה כיוון ללכת.

אני נושא את איברי מעלה אל השמש הקרה ושוקל את מצבי. שתי ברירות עומדות בפני – או שויררה תחזור לכאן, או שעלי לקוות למצוא אותה בחיפוש עיוור על פני השדה. אף לא אחת משתי האפשרויות נראית לי סבירה, אבל אני מוכרח לעשות משהו. וכך אני מתחיל.

אני פוסע דרך שדות שטופי־רוח, זרועי־סלעים ושברי־קרח. אני מחפש את ויררה בעוד השמש האדומה, העמומה, זורחת ושוקעת פעמים רבות יותר מאשר אני טורח למנות.

אין לי שום כיוון מוגדר, אני פונה ימינה או שמאלה וחוסר התקווה מכה בי אני ממשיך למרות שכל מה שאני מוצא הוא רק העשב חסר־הבינה, וסלעים, ואדמה חשופה, ולפעמים איזה שיח־עובר־אורח.

“אני מחפש אחת שקוראים לה ויררה. האם היא ויררה?”

''כולנו ויררה.''

אני ממשיך, עדיין נאבק לא לאבד את תקוותי. שוב ושוב אני חוזר למקום שם עמדתי כאשר עזבה ויררה. אף פעם אינני מוצא אותה שם, וגם אין זכר לעקבות חוץ מהחורים העמוקים של שורשי. בכל פעם אני חושב, “היא תראה אותם אם תגיע, וכך תוכל למצוא אותי.”

אבל היא אינה מצוייה שם אף פעם, ולמרות שזכרונם של עצים ארוך משל כל יצור־חי אני מתחיל לשכוח איך נראתה ויררה. זוהר ירוק בעליה, כן, אבל איזה גוון בדיוק? צחוקה המתגלגל מלא־חיים, אבל מה היה צלילו? דבר אחד אני זוכר בבהירות, מילותיה האחרונות של ויררה היו, “לעולם לא אגרום למותך!”

האמנתי כי היתה זו הצהרת־אהבה, אבל כנראה היה זה משהו אחר. הקיץ היה בעיצומו כאשר עזבתי את משפחתי, אבל עכשיו אני יכול להרגיש את האדמה מתקררת בשכבות העמוקות יותר, כאשר השמש העמומה מתקדמת אל עבר החורף.

מיום ליום נעשית ההליכה קשה יותר, אבל אני ממשיך. שורשי נעשים קשוחים, שרוטים על ידי האבנים המכוסות עכשיו במעין קליפה. אני נע יותר ויותר לאט.

יום אחד אני מוצא את עצמי בשולי היער־המשפחה. המתבודדים עומדים דוממים, ואינני מפריע להם. אולי שקעו כבר בשנת־החורף שלהם. מעבר להם חשכה, וחומם של מאות ממשפחתי המקובצים יחד.

אני נזכר איך מתנועעת האדמה בתוככי המשפחה, מנוערת תמיד על ידי שורשינו. שוב אני מביט אל השדה הגדול והריק, שטוף הרוחות. נפשי שלווה לחלוטין שעה שאני פוסע בזהירות אל תוך צילה של מתבודדת שאינה נעה, עוקף את שורשיה ונע אל תוך היער.

תוך כדי כאבים אני מתקדם מכתם שמש אחד למשנהו. העצים רבים וצפופים, ולאחר־זמן אני שומע את חלומותיהם המעורפלים, אבל מתעלם מהם.

קול בוקע אז, “האם מצאת אותה, סוף־סוף?”

זוהי קווארקה, שהבטיחה כי תזכור אותי כאשר אחזור. קווארקה הגדולה והזקנה, אשר הפחידה אותי מאוד. עכשיו איני חש מאומה.

“כן, מצאתי אותה.”

עליה הפריכים של קווארקה מרשרשים.

“יצור אשר הורג את השמש! איך הסבירה זאת?”

אני עוצר ונועץ עמוק את שורשי. במתכוון אני גומע את העפר שהיה שייך לקווארקה עוד בטרם נולדתי. קווארקה זקנה מכדי להתנגד, או אלי החורף המתקרב הוא העושה אותה שלווה. “היא אומרת שאנרגית־השמש נועדה כדי לחיות, כדי לשמוח. היא אומרת שאנחנו מבזבזים אותה, כאשר אין אנו משתמשים בה.”

אני מרגיש שכעסה של קווארקה מזעזע את האדמה, אבל לפני שהיא מספיקה לדבר אני אומר, “אני מאמין שהיא צודקת!”

ייאם כך למה חזרת?"

אין לי דרך להסביר את אשר קרה. “איבדתי אותה,” אני אומר.

“אני רואה זאת, כמובן”

דומיה שוררת כאן כמו תמיד במשפחה לעת־חורף. לבסוף שואלת קווארקה “איך היתה הקרקע שם? עשירה ורכה כמו כאן?”

מילותיה גורמות לי להזיז את שורשי אל הטיט העמוק של המשפחה. “היו שם סלעים. האדמה בכל מקום היתה דלה, מתחת לקרח.”

“גרוע כמו שחשבתי,” אומרת קווארקה, “הם לא ישארו עוד לזמן רב.”

“אבל בזמן שהם קיימים הם חיים!”

קווארקה עוצרת את הצחוק בשורשיה, לפני שיגיע אל עליה ויגרום לנשירתם.

“כאשר יקיץ הקץ – לא ישארו עוד שיחים,” היא אומרת, "אנחנו נירש אותם''

לפתע אני נשטף רגשות, ולוקח לי זמן להבין מה הם. אני מרגיש חמלה כלפי קווארקה.

אני שולף את שורשי מתוך הקרקע שלה ופונה אל השדה, פוסע בזהירות הלאה.

“אם כך שיבוא הקץ!” אני אומר.

ועכשיו אני הולך שוב אל קצה המשפחה. אני אמצא את מקומי מחוץ ליער, מעבר למתבודדים, ואולי אגע באבני השדה. אם ויררה – כל ויררה שהיא – תבוא אלי, אנסה שנית לרקוד.

רפאל אלויסיוס לאפרטי הוא סופר אמריקני שנולד ב־1914, והתחיל לעסוק בכתיבה רק בגיל 46, לאחר שעסק שנים ארוכות בתחום החשמל והאלקטרוניקה. מאז תחילת שנות ה־60 פרסם למעלה ממאה סיפורים, ועד מהרה התפרסם בזכות סגנונו המעולה ורבגוניות נושאיו. הוא ביסס לעצמו מעמד כאחד מעמודי התווך של ה'גל החדש' במד"ב האמריקני, יחד עם סמואל דלייני, רוג'ר זילזני והרלן אליסון. בשנת 1973 זכה בפרס 'הוגו' עבור סיפורו 'סכר אייראמה'. הסיפור שלפנינו נכתב ב־1964.

* * *

ציור: מייקל פרסלי

הכלבלב השמח יתר על המידה התקרב אליו, מקפץ – מספר יללות היסטריות ונענועי זנב אשר היו שובים את ליבו של כל אדם. הציפיה הנסערת והאהבה האמיתית שקרנו מעיניו ואפו הצמרירי והמרטט, היו מחזה מרנין עין. כל אדם אוהב כלבלב שכזה.

וג’ורג' גְנֶבְנִי בעט בדבר הזה במגפו גבוה מעלה, בעצמה רבה. הצליל שנשמע מהיצור החבוט, שכמעט והתרסק בפגעו בקיר, היה יללה קורעת לב שהיתה ממיסה לב אבן. גנבני תיעב עצמו. “פחות מעשרה מטרים! היה עלי להעיפו לפחות לשנים־עשר. אני אהרוג את הכלב השוטה ומוצץ הדם הזה. דבר לא מתרחש כיאות היום.”

לא היה זה כלבלב אמיתי. הוא היה משובח מכלכלב אמיתי. יש דבר־מה מלאכותי בשמחה ובתלות של כלבלב אמיתי, כמו גם ביללות הכאב שלו. אך תגובותיו של זה נראו אמיתיות לגמרי. הוא נוצר בידי אומן, ואכן היה בנוי היטב. הוא היה מסוגל לבצע את אותן פעולות על־פיהן תוכנת, שוב ושוב.

זקנה נכה התקרבה מתנודדת, משותקת למחצה. בפניה עוד ניכר יופי מימים עברו, וצחות־מה, שכאב לא יעלימם.

“בוקר טוב לך, אישי הטוב,” היא אמרה לגנבני. והוא בעט בקביה ממנה והלאה.

“אני בטוחה כי היתה זו תאונה, אדוני,” היא התנשמה בכבדות בעודה מתנודדת, כמעט נופלת. “התואיל בטובך להגיש לי אותם שוב? איני מסוגלת לעמוד על רגלי בלעדיהם.” גנבני הלם בה בעוצמה רבה באגרופו. לאחר מכן קפץ על גופה, ושוב. הוא סיים בקפיצה גבוהה על בטנה, משאירה מתפתלת על המידרכה. גנבני שוב תיעב את עצמו. “דבר לא צולח בידי היום. אני לא יודע מה קורה לי הבוקר.”

היתה זו גברת אמיתית. אנו מפחדים מאוהבי־כלבים אך אין אנו מפחדים מאוהבי־אנשים. הם הרי כה מעטים… כך שהגברת לא היתה מלאכותית. היא היתה בשר־ודם ושניהם מסוג משובח. מכל מקום היא לא היתה נכה או זקנה. היא היתה אתלטית מצטיינת ושימשה במופעי אקרובטיקה לפני שהגיעה לתפקידה הנוכחי. כמו־כן היא היתה גם שחקנית מוכשרת ושיחקה את תפקיד הזקנה באופן משכנע.

גנבני הלך לעבודתו בבניין ‘מכון קורטין’ שהיה ידוע כמחסן החלב. “תני לי את חפצי, קרפדה.” רטן לעברה של האסיסטנטית הצעירה והנאה. “…אני רואה שהעכברושים ביקרו שוב בשערך. האם את מעוותת מלידה או שאת יוצרת את המראה הזה בכונה? את יודעת, יש נקודה שמעבר לה, הכיעור כבר לא מושך תשומת־לב.” העלמה הצעירה החלה לבכות, אך לא באופן משכנע ביותר. היא פנתה להביא את חפציו של גנבני. אך היא הביאה רק חלק מהם, וגם אלה לא היו כולם אותם חפצים שרצה.

“ג’ורג' קשישא אינו כשורה הבוקר,” אמר תת־דוקטור קוֹטְרֵל.

“אני יודע,” אמר תת־דוקטור דֶווֹן. “נצטרך לחשוב על דבר מה שיהפכו לזוֹעם היום. איננו יכולים להרשות לעצמנו שיהיה נינוח כל־כך.”

לא ניתן היה לייצר את הפאראנֶקְסוּס באופן מלאכותי. חומרים רבים נוסו וכולם הוכחו כבלתי מספקים. אבל החומר היה דרוש לפעולתם של המתוכנתים. היה עליו להיות זה האמיתי, והיתה רק דרך אחת להפיקו, ובהספקה סדירה. בתחילה הם ניסו לפשטו על־ידי שימוש בקורטין ובאדרנלין שבו. יותר מאחר הם השתמשו בתריסר מרכיבים נוספים, לאחר מכן במאה. לבסוף היה עליהם לקבלו כמות שהוא: מורכב מדי לחיקוי, חשוב מדי והכרחי למתוכנתים מכדי להזניחו, ויקר מדי במצבו היעיל ביותר, מכדי להפיקו. ממידגמים מקריים ניתן היה להפיקו רק מבני אדם, ורק מסוג מסויים של בני אדם הוא הופק במצב היעיל ביותר. הדבר היה מסובך עד מאוד, אך במֶכון הם כינוהו – ‘שמן הכלב.’

פַארַאדַאצֶ’ה היתה המצאה קטנה וחביבה. נקבה ממין שנקרא פעם ‘הומו קוֹנְבֶנְטוּס’ או ‘רובוט’ ואילו כיום ידוע כ־’אדם המתוכנת'. היתה לה רגישות לקול, רמז לפיתוח יחודיות. היתה יכולת גידול, וחן של מכונה ואדם כאחד. היא היתה מסוגלת לעבודות עדינות ובעלות השראה. היא היתה אחת מאלה שזיק שאר־הרוח לא בוזבז עליהם. הם טרחו תמיד לשלב את המרכיבים הטובים ביותר מבין השניים. “האדם המתוכנת” היה במובנים רבים נעלה על ‘בני הבריאה’ או ‘בני האנוש’. האיזון הריגשי שלהם היה משובח. חריצותם, יכולת ההסתגלות שלהם, יכולת הצבירה והזיכרון, וכושר השיפוט הנרחב שלהם שהתבסס על זכרון זה, עלו בהרבה על בני אנוש.

אך היה דבר אחד, שאפילו המוצלחים ביותר מקרב המתוכנתים חסרו אותו, דבר המצוי אף בקרב הנחותים שבבני האדם. היה זה דבר שקשה מאוד לכנותו בשם. היה זה מעט מההתעלות; אך המתוכנתים היו מעולים מאוד. היה בזה משהו מהיצירתיות; למרות שהמתוכנתים היו יצירתיים לבטח יותר מבני אנוש. היתה זו ניצולת המיקריות; המתוכנתים היו מסוגלים לעשות זאת בכישרון רב יותר, אם כי לעיתים בפחות יעילות, מאשר בני אדם. היתה זו הפריצה אל מחוץ למסגרת העבודה, ההתפרצות המקרית של הכוח או התבונה, השליטה המוחלטת בעיתוי הרגע, היה זה הדבר שיצר את ההבדל.

היו אלה המתוכנתים עצמם שחשפו את הדבר, משום שהם היו מודעים יותר להבדל. היו אלה הטכנאים שבנו את המערכת. זה לא עלה לבני אדם דבר, אך זה תרם למתוכנתים רבות לאישיותם. על רבים היתה ההשפעה מזערית. אך על מספר זעום מתוכם השפיע הדבר להעלתם לדרגת גאונות. ורבים מתוכם שמעולם לא היו מגיעים לגאונות, הפכו למומחים ברמה שלא נראתה לפני כן, הכל בזכות התוספת האנושית המיוחדת. זה היה כמו להכליא שני גזעים, למרות שלעולם לא תיתכן הכלאה בין מינים כה שונים, שאחד מהם נעדר יכולת לשמור על המשכיות. תרכובת האדרנלין גרמה לעיתים לשנויים מפליגים במתוכנתים.

המקורות הקבועים העיקריים לחומר היו כה מעטים, ולכל אחד מהם סימן היכר משלו. לרוב חש המתוכנת קרבה ולעיתים אף הזדהות עם בן האנוש התורם. ופאראדאצ’ה חשה בקרבה זו בכל עצמתה.

“אני רוצה אבא,” היא קראה. היתה זו בדיחה רגילה בקרב המתוכנתים. “אני רוצה זאת כבתו של התורם שלי. מעולם לא האמנתי בזאת לפני־כן. חשבתי שזה רק אחד מאותם דברים הנשארים בגדר שמועות. התורמים הם קבוצה שאנשיה עלולים להפוך לאלימים מאוד אם אחד מאיתנו ישאל לזהותם בגלל תירוץ שכזה. אך אני סקרנית. מי מהם היה זה?”

התשובה נאמרה לה.

“הו, לא! רק לא הוא! כמה משונה. הזהו שאר־בשרי? אך מעולם לא הרגשתי כה נפלא. מעולם לא הייתי מסוגלת לעבוד כה טוב.”

עבודתו של ג’ורג' היתה עבודה מכאנית. אילו היה זה מצב רגיל, היתה עבודה זו שגיאה מראשיתה, משום שלג’ורג' היתה פחות גישה טכנית מלכל אדם אחר עלי אדמות. לג’ורג' היתה גישה מעטה מאוד לכל שטח אחר בעולם. עד שנתגלה כשרונו האמיתי והיחיד.

הוא היה גבר לא יפה וחסר יחוד, וחי בעוני. הרבה דובר על הפיצוי לכיעור – זה של הגוף וזה של הדלוּת. נהוג להניח שאישיות מבריקה עתידה להתפתח ולזהור מתוך בעיות אלו. הכל שקרים! הכל שקרים! לעיתים נדירות בלבד מתאפשרים דברים אלה. לאנשים רגילים זה לא קורה כלל. כשאדם הוא מכוער, מגושם ואביון בעת ובעונה אחת, גורם לו לבסוף הדבר לפתח שנאה כנגד העולם כולו. וזה בדיוק היה הרעיון.

הדירה שנשכרה עבור גנבני היתה בלתי נסבלת. תלושי המזון שלו היו מיוחדים: הוא לא היה יכול להזמין את מה שרצה לאכול. הוא יכול היה לבקש מאכלים מתוך הרשימה שהוכנה עבורו, ומתוכה בלבד. הרשימה כללה באורח אכזרי כל מאכל שלא היה אהוב עליו. כתוצאה מזאת הוא סבל תכופות בקיבתו והיה שרוי בכעס רב אף על צרכיו הוא. היה לו טבע מכוער מלכתחילה, ואופי החיים שנכפה עליו אך העמיק וביסס אותו.

קולו של גנבני היה מחוספס ומתגלגל, למרות שהיתה אומנות של ממש בהדהוד של נהימותיו, כשהגיע כעסו לטונים הגבוהים. נשללה ממנו גם הזכות לרעיה, למרות שממילא שום אישה לא היתה בוחרת בו. הוא הורשה ללגום וויסקי קוהל בכמות שהספיקה כדי לגרום לו להיות חד־חושים ורע, אך לא להביאו לטשטוש־חושים. הוא היה גוש־אנוש מתועב וחסר טעם. הוא ידע זאת ורתח בשל כך. כדי להשלים את מסכת חייו העלובה, נמסרה לו מכסת מטלות מכאניות שהיה עליו להשלימה מדי יום. לא היתה לו כל גישה טכנית אך היו אלה משימות חיבור פשוטות. מתוכנת ממוצע היה מבצע בתוך דקות ספורות את מה שדרש מגנבני יום שלם.

רוב הילדים מהגזעים האנושיים היו מסוגלים לבצע דברים דומים בקלות ובזריזות, אם כי חלקם לא היו מסוגלים לעשותם כלל, שכן בני־אנוש הם פחות אחידים בכישוריהם מאשר המתוכנתים.

הדברים שהוטל על גנבני לחבר אף פעם לא היו כולם בנמצא. בחלקם היו בלתי מתאימים, בחלקם פגומים. מתוכנת היה מאבחן מייד את הבעיה ושולחם חזרה. אך לג’ורג' המכוער לא היתה כל דרך להבחין בין אלה המתאימים לפגומים. הוא הזיע וקילל את יומו, והפך לאדם הזועם ביותר עלי־אדמות.

לעיתים ניתנו לו כלים שנועדו לשטות בו: מברגים שלהביהם גמישים כספגטי, מפתחות־ברגים בעלי פיות רכים כשעוה, צבתות שלא תאמו לשום מסמר, מלחמים שראשיהם היו יכולים להקפיא קרח, מלקחיים שהחליקו מעצמם, מדי־מתח מוליכי זרם שחישמלו את מפעילם.

מוסכמה היא שבני אדם חיים בדו־קיום עם חפצים מכאניים. אך בבני־אנוש טבועה שנאה כלפי המכונות והשילוב ביניהם רווי־מתחים. הדבר הארור פשוט אינו עובד כיאות. אתה שונא אותו, והוא שונא אותך. זה העיקרון העתיק. סְוִויפְט, חכם זקן ומטורף, כתב פעם על ה"עיוות שבעצמים חסרי חיים". והם אכן מעוותים, במיוחד לאדם חולה, מכוער, בור ועני, הלוחם בהם בפראות, והם מחזירים מלחמה שערה.

במשך כל היום היו ג’ורג' גנבני וכמה מחבריו חסרי המזל, תוקפים את משימותיהם בשצף־קצף, פולטים ניבולי־פה, ומתמלאים חימה. מדי פעם הגיעו אנשים והחדירו שפופרות לחסרי־מזל אלה, ועוד בדיקות למיניהן. ה’פאראנקסוס', החומר המורכב, ‘שמן הכלב’, שהיה הכרחי להמרצתם של המתוכנתים, למרות שהיה יכול להילקח מכל אדם, היה מופק באיכות הגבוהה ביותר מהמושחתים והמטורפים שבאנשים המאוד־זועמים.

אך היום ג’ורג' גנבני לא היה הוא עצמו. היה בו רק זעף, לא הזעם הלוהט הרצוי.

“עלינו לדחוק בו,” אמר תת־דוקטור קוטרל. “איננו יכולים לבזבז יום שלם עליו. הוא כנראה חולה למדי. הוא נמצא ברמה גבוהה של התרגשות, למה אין הוא מתרגז? למה אין הוא זועם?”

“יש לי רעיון!” אמר תת־דוקטור דוון. "יש ברשותנו תזכיר משרדי בנוגע לאחד המתוכנתים שחש קרבה לגנבני. אתה זוכר את המקרה בו ווַאט התמוטט? הבאנו מתוכנת לכאן וזה חיבקו בזרועותיו וכינהו ‘דוד ווילבור’. העוצמה בה וואט התפרץ… סיסמוגרפים ודאי קלטו את הזעזועים במרחק ניכר… היה עלינו לפעול במהירות כדי למנוע בעדו מלפגוע במתוכנת. לאחר מכן השתמשנו בו במשך 72 שעות.

“טוב כל דבר שפעל על וואט, יפעל כפליים על גנבני. הבא את המתוכנת לכאן. אנו נשלח אותו לג’ורג' המכוער.”

“אותה. זוהי נקבה מבחינה טכנית.”

“עדיף. אני כבר ממש מתקשה לחכות. גנבני הוא החזיון המרשים מכולם כשהוא מתרגז באמת. אנו נפיק ממנו הפעם חומר טוב.”

פאראדאצ’ה הקטנה הגיעה לבניין ‘מכון קורטין – מחסן החלב’. היא הבינה את המצב, ונהנתה ממנו. למתוכנתים חוש הומור משלהם, עדין יותר מזה של בני אדם, ומקורי. היה בפאראדאצ’ה משהו מהשחקנית. שכן בכל המתוכנתים היתה יכולת העמדת פנים. היא שקלה את התפקיד לרגע, והשקיעה בכך את כל כשרונה. והיא עשתה זאת. היא הפכה עצמה ליצור המסכן ביותר מאז הילדה עם הגפרורים. אלא שעדיין היתה היא מתוכנתת ולא בת־אנוש. זה היה כמו תיבת הילוכים העוטפת עצמה בצעיף, ופורצת בבכי תמרורים.

הם הכניסות פנימה.

“אבא!” פאראדאצ’ה זעקה ומיהרה לכוון גנבני. טכנאים קרבו לכוונם כדי למנוע נזק, כשכעסו של הגוץ עתיד לגאות כגל מתנפץ. המחזה צריך להיות מרשים אף יותר ממקרהו של וואט. גנבני בעל עוצמת זעם גדולה יותר, והמצב היה הרבה יותר מגוחך. מי יודע איזה שיא יקבע במד מפלס־הרעש. מי יודע את ערכו של המידע שיתרם לתורת הזעם.

אך כל זה לא קרה.

פניו של גנבני היו אטומות, והוא טלטל את ראשו בעצב. “הרחיקו את הילדה מכאן,” אמר לאקונית. “לא אהיה אחראי לרגשותי היום.”

היה זה בוקר חדש, וג’ורג' גנבני חייב היה לחזור לדרך חייו האכזרית. כלבלב מאושר מאוד התקרב אליו, מקפץ. מספר יללות היסטריות ועליזות, ונענועי זנב. “שלום לך ידידי הקטן,” אמר גנבני והתכופף ללטף את הכלבלב. אך הלה לא היה מתוכנת לטיפול שכזה. הוא נועד להיבעט ברגלי אדם זועם. הוא הטיל עצמו אחורה ופרץ ביללות קורעות־לב, כאילו אכן נבעט ברגלי מישהו.

“אה, הצעצוע הקטן והמסכן!” אמר גנבני. “הוא לא ידע יחס־חם מעולם…”

“ראה, גנבני” אמר ברנש כלשהו שקרב אליו. “הכלב נועד לדבר אחד בלבד – כדי ששנים־עשר או שלושה־עשר מכם, חמי המזג, יוכלו לבעוט בו בכל בוקר כדי להכנס למצב הרוח. כעת בעט בו!”

“לא אעשה זאת.”

“אני אדווח עליך!”

“לא איכפת לי. איך יכול מישהו לפגוע ביצור הקטן והמסכן הזה?”

הזקנה הנכה קרבה אליו כאילו משותקת, מתנודדת. “בוקר מרנין לך, אישי הטוב,” היא אמרה לגנבני.

“ובוקר טוב לך, גבירתי,” אמר.

“מה? אתה לא אמור להגיד זאת! אתה אמור לבעוט בקביים שלי, למוטטני, ולדרוס את גופי. זה עוזר להכניסו למצב הרוח. נשים זקנות ונכות הן מחזה מרגיז מאין כמוהו לאנשים זועמים. זה מרגיזם אף יותר. כולם יודעים זאת.”

“אני פשוט לא מאמין שאעשה זאת היום, אהה… מרגרט, האין זה שמך? יום נאה לך. יקירתי.”

“מספיק עם כל השטויות על היום היפה. יש לי עבודה לבצע! עלי להכניסך למצב הרוח! עליכם המעוצבנים, לבעוט בקבי ולקפוץ על גופי כדי להיכנס למצב הרוח. אז התחל לבעוט או שאדווח עליך!”

“עשי זאת אם הנך חייבת, יקירתי.”

גנבני הלך לעבודתו בבניין ‘מכון קורטין’, ושם לא הועיל כלל. זועם? הוא לא היה אפילו מדוכא. הוא היה נינוח. אם כי תמֵה מעט. הוא היה מנומס לכולם וגרם להם עצבנות מרובה. הוא סיים את כל משימותיו המכאניות במשך שעה בלבד, תוך שהוא מוצא אותן קלות ביותר משניגש אליהן בשיקול־דעת. אך הוא לא היה אמור למצוא אותן קלות יותר. המחלקה כולה נרעשה. גנבני היה היצרן הפורה ביותר. הם לא יכלו לוותר עליו סתם כך.

“תיפח רוחך, התרגז!” צעק תת־דוקטור קוטרל וטלטל אותו. "לא נסבול כאן מתחלים! התרגז והתחל להפיק!''

“כנראה שפשוט איני יכול להתרגז היום,” אמר גנבני בכנות.

"אתה עוד תתרגז, ראש כרוב ארור שכמוך! "המשיך תת־הדוקטור קוטרל. הוא עצמו נראה מרוגז למדי. “תת־הדוקטור דוון! רב־דוקטור רטרייסר! המנהל דוּגֶל! בואו עזרו לי עם הטיפוס הנאלח הזה! הוא לא מוכן להתרגז!”

“הוא חייב להתרגז,” אמר תת־הדוקטור דוון." אנו כבר נהפוך את חלאת האדם הזה למרוגז באמת!"

“המצב נראה חמור,” אמר המנהל דוגל. “הוא תיפקד רק במחצית התפוקה אתמול והיום אינו שמיש כלל. ובכן, העבר אותו בתהליך, איננו יכולים להרשות לעצמנו לוותר עליו.”

הם העבירוהו בתהליך. הוא היה אלים. הוא היה יכול להפוך מלאך מתקתק לשטן זועם. אפילו מי שאיתרע מזלם לצפות בתהליך, הלבינו מכעס למראהו, ועל הקרבן היתה השפעתו רבה הרבה יותר. גנבני ספג הכל בצער עמוק, אך ללא שמץ כעס. וכשאפילו התהליך אינו פועל, מה עוד ניתן לעשות לגביו!?

תת־הדוקטור קוטרל החל לחבוט ולבעוט בו. “התרגז, יצור מצחין ומגושם שכמותך! התרגז, תולעת נתעבת אכולת רקבון! התרגז, חמור מטופש! התרגז!”

הם הביאו אחרים. הם הביאו אפילו את פאראדאצ’ה, מקוים שהיא תשפיע עליו יותר מאתמול. עיני גנבני אורך בראותו אותה:

“אה! זוהי בתי הקטנה! שלחתי לך הודעות מאז אתמול בערב, אך כנראה שלא קיבלת אותן. זה כה נפלא לראותך שנית.”

“קבצן זקן ומגושם שכמותך! אז אתה הוא זה ששלח את כל הפתקים? ‘אבאל’ה’… אתה? כשיצרו אותי לא סיפרו לי מעולם על מקרה כזה!”

“אל תהיי אכזרית, פאראדאצ’ה. את היחידה שאכפת לי ממנה בעולם כולו. אתך אוכל להפוך לאדם חדש”.

“ובכן, יחסית לחסרת־אנושיות כמוני, אני מתארת לעצמי שאני אנושית למדי. אני אדאג לך, אבא מכוער. אך הם לא רוצים שתהפוך לאדם חדש. כמו שהיית לפני־כן, היית הטוב ביותר שהיה להם. קדימה, התרגז. למענם. זוהי עבודתך.”

“אני יודע, אך איני מסוגל לעשות זאת. אני חשבתי, פאראדאצ’ה, מכיוון שאת במובן מסוים בתי, אדרנלין משלי, קורטין משלי, אולי נוכל שנינו לגשת לאיזה מקום ו…”

“אלוהים אדירים!” תת־דוקטור קוטרל צווח בקול גבוה מכדי להקלט באוזן אדם, כך שאולי רק פאראדאצ’ה שמעה והסמיקה. ואז קוטרל נשבר לגמרי. הוא בעט וחבט בגנבני. הוא זעק וצרח ויבב. וכשצליליו חזרו להיות נורמליים הוא פלט: “התרגז! לעזאזל אתך! התרגז! התרגז!” קוטרל היה צר־מידות אך בנוי באופן מוצק ושרירי. וכעת כל גיד מגידיו ועצב מעצביו בלט והאדים. הוא היה ללא כל ספק פנאטי ביחסו לגנבני. למעשה, הקצף שהופיע בזויות פיו לא היה דבר שהיית מצפה לו מאדם בתת־דוקטור קוטרל.

“הכל בסדר,” אמר המנהל דוגל. “גנבני היה כמעט גמור ממילא. הטובים ביותר מספיקים לשנה־שנתיים. ההתבלות רבה ורק במזל מצאנו מישהו להחליפו, ומייד.” “להחליפו?” נהם קוטרל. “עליו להתרגז! לא תהיה כל החלפה!” והוא המשיך להלום בגנבני.

“אני מאמין שהמנהל חושב עליך, קוטרל,” אמר רב־דוקטור טרייסר. “כן, אני בטוח בכך.”

“אני תת־דוקטור קוטרל! אני מרוויח חמש־מאות גוזמני זהב לחודש!” “וכעת תרוויח חמישה,” אמר המנהל רוגל, “שכונת העוני תהיה אחד מתנאי עבודתך החדשה. חשדתי בך שיש לך כשרון לזה. כעת אני בטוח בזה. אתה תתחיל מייד. אתה הופך לאדם הזועם החדש ביותר, ובמהרה, כך אני מקווה לטוב ביותר.”

וקוטרל אכן הפך לכזה. גנבני היה טוב למדי. וואט לפניו היה אחד מהטובים ביותר. אך מעולם לא חזו העובדים במקום לפני־כן במראה כמראהו של האדם הזועם קוטרל, כשנכנס לרוח עבודתו החדשה. הוא היה האדם הזועם ביותר שראיתם מימיכם!

הדרך הקצרה ביותר

בין

שתי נקודות בחלל

היא

בקו עקום

אך יש גם דרכים

יותר קצרות ביקום

בין

לב ללב

בקו ישר.

מבעד

לפורטל החיים

הדו סטרי

הגעתי אליכם

בשליחות למפגש

ומצאתי

אנשים שפחדו לתת

את מה שרציתי לקבל

או

שלא רצו לקחת

את מה שהיה עלי

לתת

יש

מהירות

והיא גדולה ממהירות האור

לפני זה רגע

חשבתי

על אלפא־קנטאורי

ואני

שם

ועתה חזרתי

ואני כאן, וזה

מהר מאד.

רעיון קיומם של 'חורים שחורים', אותם גרמי־שמיים מדהימים ושנויים במחלוקת, סיפק מקור לא אכזב לשפע סיפורי 'המד"ב הנוקשה' של השנים האחרונות. לפחות אנתולוגיה אחת הוקדשה כולה לסיפורים העוסקים בחורים שחורים (בעריכת ג'רי פורנל), ובה נכלל גם הסיפור המבדר שלפנינו. הסיפור ראה אור לראשונה בשנת 1974, וכעבור שנה זיכה את מחברו, לארי ניבן, בפרס ה'הוגו' עבור הסיפור הקצר הטוב ביותר. על כן הוא נכלל גם בקובץ 'הטוב שבטוב' מס' 6, (העומד לצאת לאור בקרוב בהוצאת 'לדורי'), המשלים את אנתולוגיית 'זוכי ההוגו' שבעריכת יצחק אסימוב.

* * *

יום אחד המאדים ייעלם…

אנדריו ליר טוען כי הדבר יחל בזעזועים עזים ויסתיים תוך כמה שעות או ימים. לפתע פתאום. הוא אמור לדעת. הרי הכל באשמתו. כמו כן טוען ליר, כי הדבר יתרחש רק בעוד שנים, או מאות שנים. לכן אנחנו נשארים כאן, ליר וכל השאר. אנו בודקים את הבסיס הזר ומנסים ללמוד ממנו, בעוד מרכז העולם שעליו אנו עומדים נאכל אט־אט.

די בכך כדי להביא חלומות ביעותים לבן־האדם.

היה זה ליר שמצא את הבסיס הזר.

הגענו אל המאדים: ארבעה עשר איש. בתוך מערכת־קיום החיים הדחוסה והפקעתית של ה’פרסיוואל לוֹוֶל', מסתובבים היינו במסלול היקפי, כשעיתותנו בידינו, מעדכנים את המפות ומחפשים כל דבר, אשר יתכן כי נעלם מחלליות־המחקר ‘מרינר’ במשך שלושים שנה. מיפינו ריכוּמָסוֹת, בין השאר. אין כמעט ספק כי אותם ריכוזי־מסה מתחת ל’ימים' הירחיים הושארו שם על־ידי אסטרואידים גדולי־מימדים – הררי סלע הנופלים דומם מן השמיים, עד כי נגחו באנרגיה של אלפי־פצצות היתוך. המאדים מסייר דרך חגורת האסטרואידים מזה ארבעה מיליארדי שנים. המאדים עוד יראה לנו ריכומסות גדולות וטובות יותר. מסלולינו יושפעו מהן.

לכן אנדריו ליר שקד כל כך על עבודתו, כשהוא מתבונן בעטים המתנועעים על גבי נייר הרישום כשהיקפנו את המאדים. מתקן מיוחד מוקם לצידה של ה’פרסיוואל לוול', מסתובב על צירו. בתוך קליפתו הדקה נמצאה מערכת מנופים ומשקולות, אשר נראתה פשוטה באופן מטעה: גלאי מסות מדגם פורוורד¹. העטים רשמו את ריטוטיו.

מעל לאיזור סירבוניס פאלוס, החלו הם החלו לשרטט עקומים מוזרים.

מישהו אחר היה מגדף ומנסה לתקן זאת. אנדרו ליר הירהר בזה ואחר שידר אות, שיעצור את הסמן הנופל חופשית מלהסתובב על צירו.

המכשיר חייב היה להסתובב על מנת שיוכל למפות מסה נייחת. אולם כעת הוא היתווה גלי סינוס פשוטים.

ליר אץ בהול לקברניט צ’ילדרי.

רץ? זה דמה יותר לאקרובטיקה של טרפז. ליר משך את עצמו קדימה באמצעות הידיות, בעט עצמו מין הקירות, עצר בדחיפה חזקה של ידיים או רגליים. התנועה בנפילה חופשית קשה לביצוע, כאשר אתה נחפז, וליר היה אסטרופיסיקאי בן ארבעים ולא אתלט. הוא התנשם בכבדות כאשר הגיע אל בועת הבקרה.

צ’ילדרי שהיה אתלט – המתין באורך רוח בחיוך מזלזל קלות עד שליר חזר לנשום כרגיל.

הוא כבר היה בדעה שליר הינו מטורף, ומילותיו של ליר רק אישרו דעה זו.

“גרוויטציה לשידור איתותים? ד”ר ליר, אנא, התחדל להטריד אותי ברעיונותיך המשונים! אני עסוק. כולנו עסוקים."

הוא לא היה בלתי־צודק לחלוטין. אחדות מהתלהבויותיו של ליר היו משונות. מחוללי כבידה. חורים שחורים. הוא חשב כי כדאי לנו לתור אחר הספֵרות של דיסון: כוכבים הסגורים לגמרי בתוך קליפות מלאכותיות. הוא האמין כי מסה ואינרציה הינם שני דברים נפרדים? שזה צריך להיות אפשרי לינוק את האינרציה מתוך חללית, למשל, כדי שזו תוכל להאיץ עד למהירות האור כמעט, תוך דקות ספורות. הוא היה בעל חלומות פקוח־עיניים וכשהיה מבולבל ונבוך, נטה לסטות מן הנושא.

“אינך מבין,” אמר לצ’ילדרי, “קשה לחסום קרינה גראוויטאציונית, יותר מאשר גלים אלקטרומגנטיים. אך יהיה זה קל לגלות גלי־כבידה מאורגנים בתבניות. יתכן כי הציוויליזציות המתקדמות שבגלקסיה מקיימות ביניהן תיקשורת בעזרת גלי־כבידה. יתכן אפילו שאחדות מהן מאפננות פּולסרים – כוכבי נויטרונים מסתובבים. כאן טמונה הטעות היסודית של ‘פרוייקט אוזמה’: הם תרו אחר אותות רק בספקטרום האלקטרומגנטי.”

צ’ילדרי צחק. “בטח. ידידיך הקטנים משתמשים בכוכבי נויטרונים על מנת לשגר אליך שדרים. מה לזה ולנו?”

“ובכן, הבט!” ליר הרים את סרט הנייר הדקיק והחסר מישקל כמעט, שתלש מתוך המכונה. “קיבלתי את זה מעל סירבוניס פאלוס. אני חושב שאנו צריכים לנחות שם.”

“אנו נוחתים בים סִימֶרְיוּם, כפי שאתה יודע אל נכון. הנַחָת כבר מותקן ומוכן לאיוש. ד”ר ליר, ביזבזנו ארבעה ימים על מיפוי השטח. הוא שטוח. זהו אזור חום־ירוק. כשיגיע האביב בחודש הבא, נמצא שיש שם חיים! וכולם רוצים שזה יהיה כך. חוץ ממך!"

ליר עדיין אחז בסרט הנייר לפניו, כאילו היה זה מגן. “אנא, עשה עוד סיבוב אחד מעל סירבוניס פאלוס.”

צ’ילדרי הסכים להקפה נוספת. אולי גלי הסינוס שיכנעו אותו. אולי לא. הוא היה מעוניין לגרום לכולנו אי־נוחות בשם ליר, על מנת להציגו כשוטה.

אולם במעבר הבא, נראתה צורה טופוגרפית קטנה ועגולה בסירבוניס פאלוס, וגלאי המסות של ליר שוב היתווה גלי סינוס.

הזרים נעלמו. במשך החודשים הראשונים ציפינו לשובם בכל רגע. המיכשור בבסיס פעל באופן מושלם וללא דופי, כאילו בעליו רק יצאו לזמן מה החוצה. והנה הם חוזרים.

הבסיס נראה כקערת עוגה הפוכה בת קומותיים, ללא חלונות. האוויר בפנים היה טוב לנשימה, כמו אוויר על הארץ, בגובה חמישה קילומטרים – רק עם קצת יותר חמצן. האוויר של המאדים הינו הרבה יותר דליל, ורעיל. ברור כי הם לא היו ילידי המאדים.

הכתלים היו עבים ושחוקים מאוד. הם היו מכופפים כלפי פנים, כנגד הלחץ הפנימי. הגג היה קצת יותר דק, בדיוק במישקל שהלחץ יכול לשאת. גם הכתלים וגם הגג היו עשויים מאבק מותך של המאדים. מערכת החימום עדיין פעלה – היתה זו גם מערכת התאורה: רשתות קבועות בתיקרה, בוהקות באור אדום כהה. הבסיס היה תמיד חם מדי בעשר מעלות. לא מצאנו את מתגי הניתוק במשך שבוע כמעט: הם נמצאו מאחורי לוחות נעולים. מערכת האיוורור השיבה רוחות סופה בבסיס, עד שטיפלנו במפוחים.

יכולנו לנחש הרבה על אודותם, על פי מה שהותירו מאחור. בוודאי הגיעו מעולם קטן יותר מן הארץ, עולם החג סביב שמש מסוג ננס אדום, במסלול קרוב. כדי להיות די קרוב לשמש, ובכך להבטיח חום מספיק, כוכב־הלכת שלהם חייב היה להיות נעול במקומו על־ידי כוחות גיאות, כשהוא מפנה תמיד רק צד אחד שלו אל שמשו. הזרים התפתחו כנראה על פני הצד המואר, ביום נצחי אדום, כשהרוחות מיללות ללא הרף מעבר לגבול הצד הלילי.

ולא היתה להם כלל תחושה של פרטיות. הפתחים היחידים בעלי הדלתות היו תאי האוויר. הקומה השניה היתה רשת מתכת, עשויה משושים־משושים. רשת כזו לא תחצוץ בינך ובין ידידיך שבקומה התחתונה. חדר־השינה היה מרחב מרשים של מיטת־מים מאלה בכספית, מקיר לקיר. החדרים היו קטנים מדי ודחוסים, הריהוט והמכונות סמוכים מדי לפתחים, כך שתחילה תמיד נתקלו בהם במרפקים ובברכיים. גובה התקרות היה 178 סנטימטרים בשתי הקומות, כך שנטינו להלך בראש שפוף, גם אלה מאיתנו שהיו די נמוכים על מנת לצעוד בקומה זקופה. עניין של הרגל. אולם ליר היה גבוה דיו על מנת לקבל מכה בראשו בכל פעם שהתרומם מהר מדי, בכל מקום בבסיס.

חשבנו כי מן הסתם הם היו קטנים יותר מבני אדם. אולם דרגשיהם המרופדים נראו כמתוכננים לבני־אדם, הן בצורה, והן במידה. אולי מוחותיהם היו שונים: הם לא היו זקוקים למרחב־פעולה פסיכי.

היה גרוע למדי בתוך הספינה. וכעת זה. בתוך הבסים נוצרה קלאוסטרופוביה מיידית. כתוצאה מכך כולנו היינו נרגזים ונוחים לכעוס על לא־כלום.

שניים מאיתנו לא יכלו לעמוד בזה.

ליר וצ’ילדרי לא היו בני אותו עולם.

עבור צ’ילדרי, סדר וניקיון היו צורך כפייתי. היה לו די והותר בשביל כולנו. במשך החודשים הארוכים שבתוך ה’פרסיוואל לוול' היה זה צ’ילדרי שהינחה אותנו בתרגילי הכושר. בשום פנים ואופן לא הירשה למישהו מאיתנו לחמוק משיעור ההתעמלות. בסופו של דבר, חדלנו לנסות.

טוב ויפה. התירגול שמר על עירנותינו. לא קיבלנו את התירגול היומי הבריא, שכל אחד זוכה לו, כשהיקפנו את חדר המגורים בשדה כבידה שעוצמתו אחד גִ’י.

אך לאחר חודש על המאדים, היה צ’ילדרי האדם היחיד שעדיין הופיע במלוא לבושו בחום הזה של הבסיס הזר. אחדים מאיתנו ראו זאת כנזיפה, ואולי זאת היתה הכוונה, מכיוון שליר היה הראשון שסילק מעליו את חולצתו לתמיד. בשעת האוכל, היה צ’ילדרי בוחן את הסכו"ם שלו בדקדקנות, בתורו אחר עקבות של טיפות מים, ואחר כך היה מסדרו בקווים מקבילים מושלמים.

על פני כדור הארץ, לא היו הרגליו של ליר אלא תכונת אופי מסויימת. בהחפזו, מסוגל היה להעלות על רגליו גרביים שונים. יתכן כי דחה את השימוש במדיח כלים ליום או יומיים, אם היה טרוד במשהו מעניין. הוא היה מעדיף בית שנראה כאילו “גרים בו”. אלוהים יעזור לאותה עוזרת שתנסה לנקות את חדר־העבודה שלו. לעולם לא יוכל למצוא בו דבר לאחר מכן.

הוא היה אדם מבריק, אך חד־סטרי. אולי מסעות־ברגל או צלילה היו מצליחים לשנות את הרגליו – כשאתה עוסק בדברים כאלה אתה לומד לא לשכוח את הפרט הפעוט ביותר – אלא שעיסוקים אלה מעולם לא משכו את ליבו. משלחת למאדים היתה דבר שפשוט לא היה מסוגל לדחות. חבל, מאחר שבחלל סדר וניקיון עשויים להציל את חייך.

אינך משאיר את ‘חנות’ מכנסיך פתוחה בחליפת לחץ.

חודש לאחר הנחיתה, צ’ילדרי תפס את ליר בקלקלתו, כשהוא עשה בדיוק את זה.

ה’חנות' בחליפת הלחץ הינה שפופרת גומי רכה, עבור האיבר הזכרי שלך, השפופרת מתקשרת אל השלפוחית ויש קפיץ הסוגר עליה. עליך לשחרר את הקפיץ אם ברצונך להשתמש בזה. אחר כך אתה סוגר את הקפיץ ופותח את המגופה החיצונית על מנת לרוקן את השלפוחית לתוך וואקום.

בדגמים דומים עבור נשים ישנם קָטֶטֶרים – צינוריות להוצאת השתן – אשר אינם נוחים עד להחריד. אני משער כי המעצבים ימשיכו לנסות ולשפר. זה לא היה הוגן, למנוע ממחצית האוכלוסיה האנושים מלהגיע ליעדנו הסופי.

ליר היה מכור לסיורים ארוכים ברגל. הוא אהב את נופו המדברי של המאדים את השמיים הסגולים והנוקשים, את הערפיליות הרכה של האבק הכתום המתאבך, את האופק החד והקרוב, את הריקנות האינסופית. זאת ועוד: הוא היה זקוק למרחב. את כל שעות עבודתו הוציא על מתקן־התקשורת הזר, כשהתקרה קרובה מדי לראשו וכל יתר הדברים סמוכים מדי למרפקיו הגרומים.

חוזר היה מטיול היומי כשפגש את צ’ילדרי בדרכו לצאת החוצה. צ’ילדרי הבחין כי מגופת הריקוּן בחליפתו של ליר פתוחה והקפיץ שבור. ליר היה בחוץ במשך שעות. אילו היה עושה את צרכיו, הוא היה שותת דם עד מוות מבשר שנקרע בוואקום.

מעולם לא שמענו מה אמר לו צ’ילדרי, אך ליר נכנס כשהוא אדום מאוד מסביב לאוזניים, ממלמל מתחת לאפו. הוא לא הסכים לדבר עם אף אחד.

הפסיכולוגים של נאס''א לא היו צריכים להציב את שניהם על אותו כוכב־לכת קטן. הראייה לאחור היא מופלאה, לא כן? אולם ליר וצ’ילדרי היו שניהם הבחירות הכי מוצלחות, כשמדובר ביכולת המבושלת בסוג הבריאות הדרוש להישרדות במסע שכזה. היו אמנם אסטרופיסיקאים מוכשרים ומפורסמים כמו ליד, אך הם היו הרבה יותר זקנים. ולצ’ילדרי היה היתרון של אלף שעות טיסה בחלל. הוא היה אחד האנשים האחרונים על הירח. אישית, כל אחד מאיתנו היה האדם האפשרי הטוב ביותר. היתה זאת בושה וחרפה.

החייזרים השאירו את מכשיר הקשר שלהם בפעולה, כמו כל דבר אחר בבסיס. מן הסתם היה זה מכשיר כבד בצורה נוראית, אם לשפוט על פי עמודי התמיכה העבים שהתלכסנו כלפי חוץ מתחתיו. היה זה מיכל בעל נפח גדול, כה גדול שהיה הצורך להבליט קימעה את הגג על מנת לפנות לו מקום. כתוצאה מכך היה לליר מרחב של כמטר רבוע אחד לתמרן בו, בחדר הגדול ביותר בבסיס.

אפילו ליר לא הבין מדוע היה צורך להציב את המכשיר בקומה השניה. הוא יכול היה לשדר מן הקומה הראשונה וגם מתוך מעבה האדמה. זאת הסיק ליר לאחר שניסה את המכשיר, כשהיה לו כבר ידע מספיק לשם כך. הוא שיגר שדר של קו־נקודה־קו דרך המאדים עצמו, אל גלאי המסות מדגם פורוורד שעל סיפון ה’לוול'.

ליר הציב גלאי־מסות ליד המכשיר, על גבי כן מורכב ביותר, שנועד להגן עליו מפני רעידות. הגלאי הפיק גלים, שהיו כל כך מחודדים, עד כי אחדים מאיתנו סברו שהם יכולים לחוש את קרינת הכבידה אשר נפלטה מתוך מכשיר־הקשר.

ליר היה מאוהב במכשיר.

הוא דילג על ארוחות. כשאכל, עשה זאת כאילו היה זאב מורעב. “יש שם מסה נקודתית כבדה” סיפר לנו, כשהוא מדבר בפה מלא, כחודשיים לאחר הנחיתה. “המכשיר משתשמש בשדות אלקטרומגנטיים על מנת להרעידה במהירות גבוהה. הביטו,” הוא הרים שפופרת של מימרח טונה והחזיקה מולו. הוא הרעיד אותה במהירות. ראשיהם הופנו על מנת להביט בו מסביב לשולחן האוכל הזיגזגי של החייזרים. “אני יוצר כעת גלי גראוויטציה. אולם הם חלשים מדי מפני שהשפופרת גדולה מדי, והאמפליטודה שלהם שווה בעצם לאפס. יש משהו צפוף מאוד ומאסיבי במכשיר הזה, וזה תובע כוח שדה גדול ביותר על מנת שהוא יוחזק בו.”

“מה זה?” שאל מישהו. “נויטרוניוּם? כמו בליבו של כור נויטרונים?” ליר הניע ראשו בשלילה ותחב לפיו עוד כף גדושה. “כשמדובר בגודל כזה, הנויטרוניוּם אינו יציב. אני חושב שזה חור שחור קוואנטי. אינני יודע עדיין כיצד למדוד את המסה שלו.”

אמרתי: “חור שחור קוואנטי?”

ליר הינהן בחדווה. “מזל שלי. אתה יודע, אני התנגדתי למשלחת למאדים. היינו יכולים להפיק הרבה יותר מאותו כסף על ידי חקירת האסטרואידים. בין השאר היינו יכולים לגלות אם באמת יש חורים שחורים קוואנטיים שם בחוץ. אבל החור הזה שלנו כבר לכוד!” הוא התרומם על רגליו, נזהר על ראשו. הוא החזיר את המגש ושב לעבודתו.

אני זוכר שבהינו זה בזה לאורך השולחן הזיגזגי. אחר־כך היפלנו פור ואני היפסדתי.

ביום שבו השאיר ליר את מגופת ההפרשות שלו פתוחה, הטיל עליו צ’ילדרי מיגבלה. אסור היה לו לעזוב את הבסיס ללא מלווה.

ליר הוקיר את הבדידות של אותם סיורים. אך הגזירה היתה גרועה יותר. צ’ילדרי נתן לו רשימה של מלווים אפשריים: כחצי תריסר אנשים שבהם בטח, כי ידאגו שליר לא יעשה משהו העלול לסכן אותו או את זולתו. היה זה בלתי נמנע שיהיו אלה האנשים המאומנים ביותר בשיגרת ההישרדות בחלל, המכורים לייצר הכפייתי של צ’ילדרי לסדר וניקיון. לצפות מאנשים אלה שיביעו אהדה לאורח החיים של ליר היה בערך לצפר מליר שיבקש את צ’ילדרי עצמו ללוותו בסיוריו.

כמעט אף פעם לא עזב עוד את הבסיס לאחר מכן. ידעתי בדיוק היכן למצוא אותו.

עמדתי מתחתיו, כשאני מביט דרך ריצפת הרשת.

הוא סיים כמעט להסיר את לוחות המגן שמסביב למתקן התקשורת הגראוויטציוני. התוכן שהתגלה בפנים נראה במקום אחד כחלק של מחשב, וברוב המקומות כסלילים אלקטרומגנטיים, וכן היה שם מערך מרובע של קלידים אשר יתכן כי הין גירסתם של החייזרים למכונת־כתיבה. ליר השתמש בחיישן השראה מגנטי על מנת לעקוב אחר מהלכם של החוטים, מבלי לקרוע ממש את הבידוד.

קראתי אליו, “איך אתה מתקדם?”

“לא טוב,” אמר. “נראה שהבידוד מושלם במאה אחוז. כעת אני חושש לפתוח אותו. אי־אפשר לדעת כמה כוח זורם כאן, אם יש צורך במגן כה טוב.” הוא חייך אלי. “בוא ואראה לך דבר־מה.”

“מה?”

הוא הזיז מתג מעל ללוח עגול בצבע אפור דהה. “הדבר הזה הוא מיקרופון. לקח לי קצת זמן עד שהבנתי מה זה. כאן אנדריו ליר. מדבר לכל מי ששומע אותי.” הוא כיבה אותו ואחר תלש נייר מתוך גלאי המסות והראה לי קפיצות קו חדות שקטעו את עלי הסינוס החלקים. “הנה. צליל הקול שלי הוא קרינה גראוויטציונית. הוא לא ייעלם כל עוד לא הגיע לקצות היקום.”

“ליר, הזכרת שם חורים שחורים קוואנטיים. מה זה חור שחור קוואנטי?”

“אממ, אתה יודע מה זה חור שחור.”

“מן הדין שאדע.” ליר השכיל אותנו בנושא זה, ובהרחבה, במשך החודשים ששהינו על סיפון ה’לוול'.

כאשר כוכב־שבת לא מאסיבי מדי מכלה את כל הדלק הגרעיני שלו, הוא קורס ונעשה ננס לבן. כוכב־שבת כבד יותר – לדוגמא, פי 1.44 ממסת השמש ויותר – עלול לשרוף לגמרי את הדלק שלו ואחר לקרוס לתוך עצמו, עד שקוטרו יגיע ל־10 ק"מ והוא יהיה מורכב מנויטרונים בלבד, הדחוסים קצה לקצה: החומר הצפוף ביותר ביקום.

אבל כוכב גדול עוד יותר מרחיק לכת מזה. כאשר כוכב גדול באמת גומר את חייו… כאשר לחץ הקרינה בפנים איננו חזק דיו על מנת לשמר את השכבות החיצוניות נגד כוח המשיכה העז של הכוכב עצמו… אזי הוא עלול לקרוס לתוך עצמו לגמרי, עד שכוח המשיכה גדול יותר מכל כוח אחר, עד שהוא נדחס אל מעבר ל"רדיוס שוורצשילד", ובפועל הוא עוזב את היקום. מה קורה לו לאחר מכן, זו שאלה בעייתית. “רדיוס שווארצשילד” הוא הגבול שמעבר לו שום דבר אינו יכול לטפס ולצאת מתוך הגראוויטציה – אפילו לא האור. הכוכב, אם כן, נעלם, אך המסה נשארת חור נעדר־אור בחלל, אולי חור המוביל ליקום אחר.

“כוכב קורס עלול להותיר אחריו חור שחור,” אמר ליר. “יתכן שקיימים חורים שחורים יותר גדולים, גלקסיות שלמות שקרסו לתוך עצמן. אך אין כל דרך אחרת להיווצרותו של חור שחור, לפי שעה.”

“אז מה”

“היה זמן שבו יכלו להיווצר חורים שחורים מכל מיני גדלים. זהו קרה תוך כדי ‘המפץ הגדול’ – ההתפוצצות שבעקבותיה החל היקום להתפשט. כוחות הפיצוץ היו עשויי עשויים לדחוס מערבולות קטנות ומקומיות של חומר אל מעֵבֶר ל’רדיוס שוורצשילד'. אלה שנוצרו כך – הקטנים ביותר, מכל מקום – קרויים בשם חורים שחורים קוואנטיים.”

שמעתי בבירור קול צחוק מאחורי, כאשר הקברניט צ’ילדרי הופיע במקום. גודל המכשיר הסתירו מעיני ליר ואני לא שמעתיו עולה. הוא קרא, “על איזה גודל בדיוק אתה מדבר? אולי אוכל להרים אחד כזה ולהשליכו עליך?”

“היית נעלם בתוך אחד כזה,” אמר ליר בכובד־ראש. “חור שחור בעל מסה כשל כדור־הארץ יהיה בקוטר של סנטימטר אחד בלבד. לא, אני מדבר על חורים בסדר גודל של עשרה בחזקת מינוס חמישה גרם. יכול להיות שיש אחד כזה במרכז השמש…”

“אהה!”

ליר ניסה כוחו. הוא לא אהב שילגלגו עליו, אך לא ידע איך להפסיק זאת. שמירה על רצינות השיחה לא היתה הדרך, אך גם את זה הוא לא ידע.

''נאמר, מסה של עשרה בחזקת שבעה־עשר גרם וקוטר של עשרה בחזקת מינוס אחד־עשר סנטימטר. הוא יבלע מספר אטומים ליום."

“נו, לפחות אתה יודע היכן למצוא אותו,” אמר צ’ילדרי. “כעת כל מה שנותר לך לעשות זה פשוט לחפש…”

ליר הינהן עדיין בשיא הרצינות. “יכולים להיות חורים שחורים קוואנטיים בתוך אסטרואידים. אסטרואיד קטן יכול ללכוד חור שחור קוואנטי בקלות, במיוחד אם הוא טעון; חור שחור עשוי להיות בעל מטען, אתה יודע…”

“כן.”

“כל מה שעלינו לעשות, אם כך, זה לבדוק אסטרואיד קטן בגלאי־המסות. אם המסה שלו גדולה ממה שהיא צריכה להיות, אנחנו דוחפים אותו הצידה ורואים אם הוא משאיר חור שחור מאחוריו.”

“תזדקק לעיניים קטנטנות כדי לראות משהו כל־כך קטן. ומכל מקום, מה כבר תוכל לעשות בו?”

“אפשר לטעון אותו, אם איננו טעון עדיין, אפשר להפעיל עליו שדות אלקטרומגנטיים. אפשר להרעידו על מנת ליצור גראוויטציה, ואחר־כך לתמרן בו על־ידי קרינה. אני חושב שיש לי כאן אחד כזה,” אמר כשהוא מלטף את מתקן התקשורת הזר.

“ב…טח,” אמר צ’ילדרי, והלך לדרכו כשהוא צוחק.

תוך שבוע כינה כל הבסיס את ליר בשם ‘איש־החור’, האיש בעל החור השחור שבין שתי אוזניו.

אך זה לא נשמע מצחיק כשליר סיפר לי על כך. המיגוון העשיר של היקום… אך כאשר צ’ילדרי דיבר על חורים שחורים בקופסת־הכל־דבר של ליר, זה נשמע מצחיק עד דמעות.

אנא. הבינו: אין זאת משום שצ’ילדרי לא הבין כהלכה את מה שליר אמר לו. צ’ילדרי לא היה טיפש. הוא פשוט חשב שליר השתגע. לא היה עולה בידו לעשות מליר צחוק, לא בחברת אנשים משכילים, אלמלא ידע בדיוק מה הוא עושה.

ובינתיים, נמשכה העבודה.

היו שם בריכות של אבק־מאדים – חומר מרתק, כל כך דק, עד כי התנהג כשמן צמיג, ועמוק עד הברכיים. הליכה בתוך האבק לא היתה מסוכנת, אך היתה כרוכה במאמץ מפרך, ולכן נמנענו מלעשות זאת. יום אחד נכנס ברייס לתוך אחת הבריכות הקרובות ביותר והחל לגשש בתוך האבק. הרגשה,² אמר. הוא יצא משם עם כמה מיכלים אכולים מחומר דמוי פלסטיק. החייזרים השתמשו בבריכה בתור מזבלה.

לא שיחק לנו המזל עם האנליזה הכימית של החומרים הבסיסיים. הם היו בעצם בלתי־הריסים. למדנו יותר על הכימיה של החייזרים עצמם. הם הותירו שרידים של עצמם על גבי ספסלים ובמיטת המים המשותפת. לשרידים היו רוב המרכיבים הכימיים של הפרוטופלאסמה, אך ארסבי לא מצא כל זכר לדנ"א. אין זה מפתיע, אמר. מין הדין שתהיינה מולקולות אורגניות ענקיות אחרות, המתאימות אף הן להצפנה גֶנֶטית.

החייזרים השאירו מאחוריהם כמויות אדירות של רישומים. הכתב היה בבחינת תעלומה, כמובן, אולם אנו בחנו את הצילומים והדיאגרמות. הרבה מהם עסקו באנתרופולוגיה!

החייזרים בחנו את כדור־הארץ במשך עידן הקרח הראשון.

אף אחד מאיתנו לא היה אנתרופולוג, אוי לאותה בושה! לא יכולנו לדעת בכלל אם גילינו משהו חדש בשטח זה. כל מה שיכולנו לעשות זה לצלם את החומר ולהקרינו ל’לוול'. דבר אחר היה ודאי: החייזרים עזבו את המקום לפני הרבה מאוד זמן, והם השאירו את מערכת התאורה והאיוורור בפעולה, ואת מתקן התקשורת כשהוא ממשיך לשדר גל נושא.

עבורנו? ולמי עוד?

ההסבר השני אמר כי הבסיס היה מנותק במשך כשש מאות אלפי שנים וחזר לפעול כשמשהו בו גילה את ‘לוול’ ההולכת וקרבה למאדים. ליר לא האמין בכך… “אם הכוח במתקן היה מנותק,” אמר, “אזי המסה לא היתה שם עוד. השדות חייבים להיות מופעלים על מנת להחזיקה במקומה. זוהי מסה קטנה מאטום ועלולה ליפול דרך כל מוצק.”

אם כך, מערכת־הכוח של הבסיס פעלה ללא הרף במשך כל אותה התקופה. מהי אותה מערכת, והיכן היא נמצאת, לעזאזל? עקבנו אחר מספר כבלים ומצאנו כי היא ממוקמת מתחת לבסיס, מתחת לכמה מטרים של אבק־מאדים שהותך ללאבה. לא ניסינו לחפור בו. המקור היה כנראה גיאופיסי: חור עמוק בתוך ליבתו של כוכב־הלכת. יתכן כי החייזרים היו מעוניינים לחפור חור כזה על מנת ליטול דגימות מן הליבה. לאחר מכן, מן הדין הוא כי יציבו גנרטור שינצל את הפרשי הטמפרטורה שבין הליבה לבין פני השטח.

בינתיים, העביר ליר זמן מה בניסיון לאתר את מקורות הכוח במתקן התקשורת. הוא מצא דרך לנתק את הגל הנושא. המסה, אם בכלל היתה שם מסה. היתה כעת במנוחה. מוזר היה לראות את גלאי המסות מדגם פורוורד פולט מתוכו קווים ישרים, במקום גלי סינוס מודדי־פסגות.

לא היינו מצויידים כהלכה על מנת לנצל את היתרון שבעושר זה. צויידנו מלכתחילה לחקר כוכב־הלכת מאדים, ולא פיסת ציוויליזציה מכוכב אחר. ליר היה היוצא מן הכלל. היה זה שטח שלו, ורק דבר אחד האפיל על אשרו.

אינני יודע על מה דובר בוויכוח האחרון. הייתי עסוק במשימה אחרת. בנחתת שעל המאדים היה עדיין מספיק דלק. נאס"א נתנה לנו כמות גדולה על מנת לרחף, בחפשנו אחר אתר נחיתה. לאחר דיון לוהט, הסכמנו לקחת את הרכב ולרחף בו מעל לבריכת האבק הסמוכה, בכוח דחף נמוך.

זה עבד יפה. האבק התרומם בענן גדול והלך לו אל מעבר לאופק, כשהוא מותיר אחריו את ריצפת הבריכה מכוסה בגרוטאות מעולם אחר. זאת ועוד: ארסבי החל לזעוק לברייס לסגת. למרבה המזל, שמר ברייס על קור־רוחו. הוא היטה אותנו לצד אחד וסילק אותנו משם בסיבוב עדין. הרשף האחורי לא פגע בשלדים.

עבדנו שם כמה שעות בקפדנות של ממש. היה כאן צורך במיומנות נוספת, אשר אף אחד מאיתנו לא ניתן בה, אלא שקראנו על הזהירות של המופלגת של הארכיאולוג והשתדלנו כמיטב יכולתנו. לשרידי המים היה די והותר זמן להפוך חלק מן האבק למלט טבעי, כך שחלק מן השלדים היו צמודים לסלע. אך הצלחנו לשחרר צמד מהם. הינחנו אותם על גבי אלונקות והחזרנו אותם לבסיס. אחד מהם התפורר ברגע שהאוויר נכנס ברחש לתוך התא. את השני השארנו בחוץ.

"ומי מכם הוא מר ברדבורי?"

החייזרים לא נהגו לרחוץ באמבט. הצבנו אמבטיה בעלת דפנות גבוהות מאוד בחדר, שהיה שמור על ידי החייזרים למטרות של איזה פולחן בלתי מובן. היסרתי מעלי את חליפת הלחץ והייתי בדרכי לאמבטיה עייף מאוד ומקווה שאף אחד לא יהיה בה.

שמעתי את קולותיהם בטרם ראיתי אותם.

ליר צעק.

צ’ילדרי לא צעק, אך קולו התגלגל. הוא התגלגל בליגלוג. הוא עמד בין עמודי התמיכה, ידיו על המותניים, שיניו בוהקות בלובן וראשו זרוק לאחור על מנת להביט בליר.

הוא סיים את דבריו. במשך זמן־מה אף אחד מהם לא זז. ואז השמיע ליר קול של שאט נפש. הוא פנה עורף ולחץ על אחד הכפתורים, שאולי היו קלידי מכונת־הכתיבה של החייזרים.

צ’ילדרי נראה מבוהל ומופתע. הוא הלם בירכו הימנית וכשהרחיקה, היתה ידו מגואלת בדם. הוא בהה בה, ואחר הביט למעלה בליר. הוא החל לשאול משהו.

הוא קרס אט־אט בכוח המשיכה הנמוך. היגעתי אליו בטרם צנח על הריצפה. חתכתי את מכנסיו וקשרתי ממחטה מעל לנקודת הדם. היה זה נקב קטן, אך הבשר מסביב היה מקומט, בקו ישר עם איזור החלציים.

צ’ילדרי ניסה לדבר. עיניו היו פקוחות לרווחה. הוא השתעל ודם היה בפיו.

אני חושב שקפאתי. איך יכולתי לעזור כשלא ידעתי מה מתרחש? ראיתי נקודת דם על כתפו הימנית. קרעתי את חולצתו ומצאתי עוד נקב זעיר.

הרופא הגיע.

שעה שלמה עברה עד שצ’ילדי מת, אך הרופא ויתר הרבה לפני כן. בין הפצע בכתפו והפצע בירכו, היה בשרו של צ’ילדרי סדוק בקו צר שעבר דרך ריאה אחת, קיבתו וחלק מן המעיים. בבדיקה שלאחר המוות נראה חור זעיר ועגול, אשר נקדח בעצמות חלציו.

חיפשנו ומצאנו חור בריצפה, מתחת למתקן התקשורת. הוא היה בגודל של חוד עיפרון, ומלא באבק.

“עשיתי טעות,” אמר ליר לכולנו בעת החקירה. “אסור היה לי לגעת באותו כפתור מסויים. הוא כנראה ניתק את השדות שהחזיקו את המסה במקום. היא פשוט נפלה. הקברניט צ’ילדרי היה מתחת.”

והדבר עבר היישר בתוכו, כשהוא אוכל את המסה שדרכה הוא עובר.

“לא, לא בדיוק,” אמר ליר. “ניחשתי שהמסה שלו היא בערך עשרה בחזקת ארבעה עשר גרם, כלומר קוטר של לא יותר מעשרה בחזקת מינוס שישה אנגסטרום – הרבה יותר קטן מאטום. הוא לא יכול לספוג הרבה. הנזק אירע לצ’ילדרי בגלל תופעות של כוחות־גיאות, כשזה עבר דרכו. ראיתם איך זה הפך לאבקה את החומר של הריצפה.”

אין זה מפתיע שנושא הרצח צף ועלה.

ליר משך בכתפיו. “רצח במה? צ’ילדרי לא האמין שהיה שם חור שחור בכלל. וכמו כן, גם רבים מכם לא האמינו.” הוא חייך לפתע. “האם תוכלו לדמיין כיצד יתנהל המישפט? תארו לעצמכם את התובע הכללי, מנסה להסביר לחבר המושבעים מה לדעתו התרחש שם. ראשית, עליו לומר להם מה זה חור שחור. אחר־כך, מה זה חור שחור קוואנטי. אחר עליו להסביר מדוע אינו יכול להציג בפניהם את מכשיר הרצח והיכן הוא השאירו, נופל נפילה חופשית דרך המאדים! אם הוא יצליח להגיע עד לשלב זה, מבלי שייעשה לחוכא ואיטלולא בבית־המשפט, עדיין נותר לו להסביר כיצד דבר הזעיר יותר מאטום יכול להרוג מישהו!”

אבל האם ד"ר ליד לא ידע שהדבר מסוכן? האם לא יכול היה לשער מה המסה העצומה של הדבר, על פי אופן התנהגותו?

ליר פרש ידיו. “רבותי, יש לנו עסק עם משתנים נוספים מלבד המסה. עוצמת־שדה, לדוגמה. יכולתי לנחש מה המסה על פי הכוח שנדרש להחזיקו שם, אם האם מישהו מכם ציפה שהחייזרים יכיילו את שעוניהם על פי השיטה המטרית?”

בוודאי היו שם אמצעי בטיחות שתפקידם למנוע מהשדות מלהינתק באקראי. ליר כנראה עקף אותם.

“כן, כנראה שכן. באקראי. התעסקתי די הרבה עם המכשיר כדי לדעת איך הוא פועל.”

בכך נסגר העניין. היה ברור כי לא יהיה שום מישפט. אין לצפות משום שופט מצוי, או מחבר מושבעים, להבין מה שהפרקליטים יגידו להם. שני דברים הושמטו מהדיון.

לדוגמה: מילותיו האחרונות של צ’ילדרי. יתכן כי הייתי חוזר עליהם, אילו התבקשתי. ויתכן שלא. מילותיו היו: “בסדר גמור, אז תוכיח לי! או שתוכיח לי. או שתודה שזה לא נמצא שם!”

כשהתפזרו החוקרים, דיברתי אל ליר בקול נמוך. “מן הסתם היה זה נשק הרצח המיוחד ביותר בהיסטוריה.”

הוא לחש: “אילו אמרת זאת בחברה, הייתי תובע אותך על הוצאת דיבה.”

“כן? באמת? האם אתה תסביר לחבר המושבעים למה התכוונתי, לפי דעתך?”

“לא, אני אתן לך לצאת מזה בשקט הפעם.”

“לעזאזל, הרי אתה עצמך לא יצאת נשכר מכל העניין. מה תבדוק כעת? החור השחור היחיד הידוע ביקום – ואתה נתת לו לחמוק מבין אצבעותיך.”

ליר הזעיף פניו. “אתה צודק. לפחות בחלק מן הדברים. אבל ידעתי עליו כל מה שיכולתי לדעת, בדרך שבה הלכתי. כעת… היפסקתי אותו מלרטט ומדדתי את המסה של המכשיר כולו בעזרת חיישן של פורוורד. כעת החור השחור איננו שם עוד. אני יכול לחשב את המסה שלו על־ידי כך שאבדוק מהי המסה של המכשיר לבדו.”

“אוה.”

“ואני יכול לחתוך את המכונה על מנת לראות מה הולך בקירבה. איך הם תפעלו אותה. לעזאזל, הלוואי שהייתי בן שש.”

“מה? מדוע?”

“ובכן… לא הצלחתי להכניס סדר בזמנים. המתמטיקה מסובכת. אולי בעוד כמה שנים מעכשיו, או אולי בעוד מאות שנים, יהיה חור שחור בין הארץ ויופיטר. הוא יהיה מספיק גדול על מנת שאפשר לבחון אותו. לדעתי, בערך ארבעים שנה.”

לכשתפסתי על מה הוא מדבר, לא ידעתי אם לצחוק או לזעוק. “ליר, הרי אינך חושב שמשהו כל כך קטן יוכל לספוג את כל המאדים!”

“ובכן, זכור שהוא בולע כל דבר בקירבתו. גרעין פה, אלקטרון שם… ואין הוא ממתין שהאטומים יפלו לתוכו. הגראוויטציה שלו היא איומה. הוא נופל קדימה ואחורה דרך מרכז כוכב־הלכת וסוחף חומר. ככל שיאכל יותר כך הוא נעשה גדול יותר, ונפחו הולך וגדל, לפי דף גידול המסה בחזקת שלוש. במוקדם או במאוחר, כן, הוא יספוג את המאדים. עד אז הוא יגיע לקוטר של קצת פחות ממילימטר, כלומר, בגודל שניתן לראותו…”

''האם זה יכול לקרות תוך שלושה־עשר חודשים?''

“לפני שנעזוב? הממ…” עיניו של ליר לבשו הבעה של ריחוק. “אינני חושב כך. אצטרך לעבוד על זה. המתמטיקה מסובכת…”

גיבור הסיפור שלפנינו הינו רופא, וכך גם שני מחבריו של הסיפור.

ד"ר פיליפ ה. סמית הוא רופא אף־אוזן־גרון שפרסם מעט סיפורי־הומור בכתבי־עת שונים. ד"ר אלן נורס, לעומתו, הוא וותיק למדי בכתיבת מד"ב, ובמשך תקופות ארוכות אף העדיף אותה על מקצועו הרפואי. סיפוריו הראשונים התפרסמו בראשית שנות ה־50 וחלקם לא קשורים כלל ברפואה, שלא כמו הסיפור שלפנינו אשר נכתב בשנת 1964.

* * *

ציור: לארי קריסק

כשרק החלה, הופיעה יכולתו המוזרה של ד"ר סטפן טולי, כמו רוב הניסים האמיתיים ללא אזהרה וללא תרועת חצוצרות. בראשונה לא היה ד"ר טולי בטוח שקרה דבר כלשהו מחוץ לגדר הרגיל. מאוחר יותר, כשנעשה ברור שמשהו מלבד כשרונו כרופא פעל בו, סירב לקבל את רעיון הנס ועמד במשך שבועות בפיתוי לחקור את יכולתו בשיטות מדעיות. במקרים הבלתי־תכופים שבהם באמת קורים ניסים רפואיים (ואכן, הם קורים), יש רופאים שהינם שוטים דיים בכדי להתעמק בחקירתם, ומעטים אפילו מצפים שיקרו שנית. אך במקרה של ד"ר טולי היה המצב שונה עד כדי להדאיג.

זה קרה בפעם הראשונה דווקא עם אותה חולה שמהפגישה עמה חשש ד"ר טולי ביותר. מרי קסל היתה ילדה בת שש, קטנה וחיוורת שביקוריה השבועיים למרפאתו היוו נסיון קשה לאמה ולרופאה גם יחד. סרטן הדם ביַלְדוּת הוא תמיד מחלה איומה; במקרה של מרי קסל, התפתחות המחלה היתה מהירה ועקשנית מאז איבחונה כמה שבועות לפני כן. למרות עצות המומחים, התרופות החדשות ביותר, עירויים וטיפולים רצופים, התדרדר מצבה מיום ליום, עד שהרופא מצא עצמו נרתע מכל ביקור שבועי.

עכשיו, כשהובלו הילדה ואמה לחדר הבדיקות שלו, סקר ד"ר טולי את התיק הרפואי בחוסר תקוה. בשבוע האחרון החל מספר תאי הדם הלבנים שלה לעלות שוב, בעוד רמת ההמוגלובין שלה צונחת בצורה מסוכנת. הוא ידע שהיום שוב ימצא את בלוטות הלימפה הנפוחות, הטחול המוגדל, כתמי הדימום הפנימי ברגלי הילדה, קוצר הנשימה – כל הסימנים הנוראים של רוצח אכזר ועיקש. והוא ידע, במרירות, שלא יכול היה להציע לילדה מאום חוץ ממילת עידוד וחיוך שכולו שקר, כמו חיוכו של המוות עצמו.

כשהכניסה האחות את ראשה המטופח בדלת, סגר ד"ר טולי את התיק. גל זעם ותסכול עבר במוחו. לו רק היה משהו שיכלתי לעשות, חשב. לו רק היה איזה קסם באצבעותי… מניד בראשו לשלילה, נכנס לחדר הבדיקות וחייך בחמימות אל הילדה. “מה שלומך היום, מרי?” הילדה הקטנה ניסתה להחזיר חיוך. “טוב, אני חושבת.”

“יופי, בואי רק נבדוק מה נשמע.” בעדינות בדק הרופא את עורה ואת גרונה, ואז ביקש ממנה לשכב, תוך שהוא עורך את הבדיקה הטקסית־כמעט. מהפינה הביטה בו אם הילדה, בשקט וללא תקוה. לרגע סקר את הילדה חסרת החיים שעל השולחן, ואז מיששה בעדינות באצבעותיו חש את הטחול הנוקשה ממלא כמעט את בטנה. הילדה נראתה גרוע משנראתה בשבוע שלפני־כן, עורה אפור, נשימתה כבדה.

“דוקטור, אתה חייב לומר לי,”פלטה לפתע האם. “שום דבר לא עוזר. כמה זמן זה עוד יקח?”

ד"ר טולי לכד את מבטה, נענע בראשו לאות אזהרה. “אבל הכל הולך יופי,” אמר. “נכון, מרי? בעוד זמן קצר תרגישי יותר טוב בבטן ויהיה לך קל לנשום והכל יהיה בסדר. כמובן, אולי נצטרך לחזור לבית־החולים לעוד עירוי־דם השבוע, אבל זה לא נורא. אחרי הכל, אם זה יעזור לך –”

קולו נדם וצמרמורת עלתה בגבו כשהביט בילדה. בעת שדיבר, גששה ידו בעדינות, ועכשיו, פתאום, משהו נשתנה. עורה של הילדה נראה ורוד יותר והטחול התפוח, כמו בלון המאבד אויר, נדמה כאילו ממש התכווץ מתחת קצות אצבעותיו. בעוד הוא מביט, הופיע ברק חדש בעיני הילדה, ובאורח פלא, היא צחקה. “אתה מדגדג אותי!”

המום, חיפש הרופא את הבלוטות הנפוחות ולא מצאן. הוא הביט בפליאה בדימומים שנעלמו מעור הילדה. שלושים דקות לאחר מכן היתה מרי קסל ילדה קטנה, ורודה וזוהרת, משחקת בשמחה בחדר הבדיקות בזמן שחיכו לתוצאות ספירת־הדם הדחופה. זה היה בלתי אפשרי, ד"ר טולי ידע זאת, אך ספירת הדם היתה תקינה. כעבור יומיים הבריאה הילדה לגמרי, אכלה כמויות עצומות של מזון ודרשה לחזור לבית־הספר.

איש לא הבין מדוע, וד"ר טולי עוד פחות מכולם.

בשבועות העמוסים שבאו אחרי כן לא שכח ד"ר טולי את הסיפור המוזר של הבראתה הפלאית של מרי קסל. הוא פשוט לא ייחס לו חשיבות. מקרי ריפוי ספונטני של סרטן־דם כבר נודעו בעבר, אם כי מעולם לא בדרמתיות או במהירות כזו; מכיוון ששכלו המדעי של ד"ר טולי לא הודה בניסים, הוא פשוט סירב בכלל לחשוב על המקרה. במקום זאת, שקע בעבודתו הרפואית הרגילה עם שעות הקבלה, ביקורי הבית ובדיקות חוליו בבית החולים. הוא היה כה שקוע במאמציו לא לחשוב על מרי קסל עד שבקושי הבחין במהירות שבה נרפאו החולים הרגילים שלו ממחושיהם – בעלי האולקוס שנראה שהרגישו טוב יותר לפני שיצאו ממרפאתו, חולי שפעת שחומם נפסק בזמן שהקשיב לחזותיהם, החולים שכאבם נעלם כשנגע בהם ונרפאו לגמרי תוך עשרים וארבע שעות. הרי זה יכול להיות סתם מקרה, חשב. ייתכן שהקפריזיות הידועה של מחלות אנוש היא שגרמה לריפוי מהיר כזה. אך ככל שעבר הזמן חזרו ונשנו אותם צרופי מקרים, עד שהופיע אחד שד"ר טולי לא יכול היה להתעלם ממנו.

החולה היה גבר בגיל העמידה שהתלונן על חולשה גוברת וחום גבוה. “אני מתחיל לפחד, דוקטור,” אמר. “איבדתי 10 קילו בחודשיים האחרונים, ואמש השתעלתי וירקתי דם.”

“דם אדום בהיר?” שאל הרופא.

“כן. זה חמור?”

“נראה. בוא נסתכל בצילום.”

לא היה כל ספק בקשר לדיאגנוזה. כשסקר ד"ר טולי את צילום־הרנטגן הלח. קשה לא להבחין בשחפת מתקדמת בצילום חזה. אך כשהתחיל לבדוק את חזהו של החולה, נעלמו פתאום הקולות הטיפוסיים של המחלה, שהיו שם בתחילה. החום והשעול שהאחות רשמה בכרטיסו היו כלא היו, והאיש נשם עמוק ביתר חפשיות.

“מצחיק,” אמר האיש. “יכולתי להשבע שהרגשתי נורא כשנכנסתי הנה, ועכשיו אני מרגיש נפלא. בעצם, מתחשק לי לצאת ולאכול סטייק.” ידו של ד"ר טולי רעדה כשהוריד את הסטטוסקופ. “הרשה לי קודם לעשות צילום נוסף,” אמר. “אל תדאג בקשר למחיר, זה על חשבוני.”

הצילום השני, שנעשה 20 דקות לאחר הראשון, הראה רק חזה רגיל ובריא־למראה.

אחרי סגירת המרפאה אותו ערב, ישב ד"ר טולי ובהה בשני התצלומים, זה ליד זה על המקרן שלו. לא היתה שום דרך שבה זה יכול לקרות – שום דרך שהיא – אך זה קרה. הוא לא יכול להתעלם ממקרה זה – ועכשיו, כשנפרץ הסכר, הוא נזכר בכל המקרים המשונים שבאו זה אחר זה במשך השבועות האחרונים. כל אחד לחוד – סתם מקרה בודד. ביחד, היוו תבנית. מגע ידו, כמה מלים, והחולה נרפא. דברים קטנים ניתן לפטור כ"סוף מחלה נורמלי" – אך לא מקרה זה. ולא המקרה של מרי קסל.

הוא ידע שחייבת להיות תשובה, אך שום תשובה לא היתה הגיונית. לא היה לו עסק כאן עם רפואה מדעית. היה לו עסק עם נסים. ואז חשב על היום בו בהה בתיק של מרי קסל בחוסר תקווה, מחפש קש להאחז בו ביאוש. לו רק היה איזה קסם באצבעותי – ד"ר טולי נרעד ורמז לפאניקה עלה במוחו.

ישנה מסורת עתיקת יומין שמותר לרופא לקבור את כשלונותיו ללא גערה מעמיתיו, אך אסור לו באיסור חמור לתת פרסום להצלחותיו. במקרה של ד"ר סטפן טולי, הפרסומת לא היתה נחוצה. אט אט החלה להתפשט השמועה על הניסים הרפואיים שלו – תחילה בעירו ואחר־כך גם מחוצה לה. בראשונה נתקלו הסיפורים באי־אימון. הכל ידעו שאין רופאים מרפאים בקסמים – אך קשה היה להתווכח עם שכן חי ונושם הנשבע כי נרפא בדיוק בצורה כזו. אחד אחרי השני החלו גם קטני האמונה להתגנב בעצמם למרפאת ד"ר טולי ולצאת משם בריאים מכל מחלותיהם, החל בשריטות וכלה בסרטן. בתוך זמן קצר התקשתה האחות לקבוע תורים לכל הפונים; חדר ההמתנה הזעיר של הרופא היה מלא עד אפס מקום כשבאו החיגרים, הפסחים והעוורים לשם וקצות אצבעותיו של הרופא המשיכו בניסיהן. המרפאה נפתחה כל יום קצת יותר מוקדם ונסגרה קצת יותר מאוחר. הרופא נאלץ למהר מחדר לחדר, מואץ יותר ויותר בלחץ החולים.

ביקורי הבית נפסקו. פשוט, לא היו מספיק שעות ביום בשבילם. מספר חוליו המאושפזים בבית החולים ירד במידה ניכרת כשפחות ופחות מלקוחותיו נזקקו לאישפוז. במהרה החל ד"ר טולי לשמוע הערות ותלונות מצד עמיתיו הידידותיים־לשעבר, כשפקקי התנועה מחוץ למרפאתו נעשו תכופים יותר ויותר.

באמצע יום עמוס במיוחד, הופיעו שלושה גברים חמורי־סבר במרפאה והוכנסו לחדרו למרות הקהל העצום שבחוץ. “הם מהאגודה הרפואית המחוזית,” לחשה האחות כשעברו במסדרון. “מין משלחת. הם עמדו על כך שיפגשו אותך מייד.”

ראש המשלחת היה רופא־מנתח מצליח ביותר בשם ברונסון. הוא לא בזבז זמן על גינוני נימוס. “דוקטור, שמענו דיווחים מוזרים ביותר עליך באגודה הרפואית בזמן האחרון.”

ד"ר טולי נאנח ושקע בעייפות בכסאו. “אתה מתכוון לומר שלקוחות התלוננו?”

ד"ר ברונסון נראה נבוך לרגע. “לא בדיוק לקוחות,” אמר. “אבל כמה מעמיתיך נעשו מודאגים מ – אה – דברים חשודים שנעשים כאן. אתה מבין שעל האגודה הרפואית להגן על האתיקה המקצועית –”

“כלומר לפי האתיקה הרפואית אסור לי לרפא את חולי?” שאל ד"ר טולי בשקט.

ד"ר ברונסון הביט בעמיתיו בחוסר נוחיות. “אף אחד לא אומר זאת, כמובן,” אמר במהירות. “אבל עלינו לחשוד באדם שנראה כי הוא מרפא רבים כה מהר.”

ד"ר טולי נראה כאילו נגולה אבן מעל ליבו. “אני מבין! מותר לרפא אותם, רק אסור לעשות זאת מהר, אה? אני צריך למשוך את זה קצת יותר?”

המנתח הסמיק מכעס. “דוקטור, אתה יודע בדיוק למה אני מתכוון. איש אינו מטיל ספק בעובדת – אה – הצלחתך, אם אכן זו עובדה. מה שאנחנו רוצים לבדוק זה את שיטותיך.”

“אני פשוט מרפא בדרך הטובה ביותר שאני מכיר.”

“כלומר ברפואת אליל?”

ד"ר טולי הוציא צילומי רנטגן מתיקיו. “אתה קורא לזה רפואת אליל?” שאל בשקט.

“אני קורא לזה רמאות!” התריס ד"ר ברונסון. “מה הולך במרפאה הזו? מה אתה עושה כאן? האגודה דורשת הסבר.”

“אז אמור להם שאני מרפא חשוכי מרפא. ושאיני יודע איך.”

ד"ר ברונסון הניע בראשו בכעס. “דוקטור, אנחנו מייצגים את האגודה הרפואית באופן רשמי. תמיד היו כאלה במקצוע הרפואה שניצלו נוירוטים חסרי מזל. חובתנו להגן על הציבור מפני שרלטנים –”

“אין שום דבר נוירוטי בסרטן הריאות,” אמר ד"ר טולי. “או בדלקת מח־העצמות, או בהרעלת דם.”

“אז אם יש לך איזו תרופת פלא, חובתך המקצועית והמוסרית לחקור אותה בשיטות מדעיות, לרשום את תכונותיה המדוייקות, לעשות בה ניסויים מבוקרים –”

“וכמובן, להתחלק בה עם עמיתי.” ד"ר טולי קם בפתאומיות. “מצטער, דוקטור, אין שום סם פלאים. אני סבור שאתה מבזבז את זמנך, ואני בטוח שאתה מבזבז את זמני. עכשיו, אם תסלח לי, יש לי לקוחות שעלי לבדוק.”

“וזאת מילתך האחרונה בנושא?” אמר ד"ר ברונסון באיום והוא ומשלחתו קמו ממקומם.

“אין לי דבר להוסיף.”

“בסדר גמור.” המנתח הזדקף. “אתה תראה שהאגודה לא תהיה מרוצה מדיווחי. ללא ספק תשמע עוד מאיתנו.”

ד"ר טולי באמת שמע עוד – אך לא בדיוק בצורה שציפה שישמע. המשלחת מהאגודה הרפואית רק עזבה, והטלפון צלצל בקריאה דחופה לד"ר ברונסון. “כן, הוא היה כאן – אך עזב. אינני יודע איפה תוכלי להשיגו.”

הקול בטלפון היה אחוז בהלה. “אבל אני חייבת להשיגו. כשבדק את בעלי הבוקר הכל היה בסדר, אבל עכשיו ג’ון בקושי נושם. זה סרטן, דוקטור. אם אינך יכול למצוא את ד”ר ברונסון, כלום תוכל לבוא בעצמך?"

ד"ר טולי מיהר, וטוב עשה שמיהר. שמו של החולה היה ג’ון סטבנסון, והוא היה נתון בכאבים איומים, בשלבים האחרונים של מחלה אנושה. הוא נאבק על כל נשימה, ודופקו היה מהיר ובלתי סדיר. עיון קל בתולדות המחלה הסביר את המצב: ניתוח לא מוצלח לעצירת סרטן ריאה, שאחריו הרבה טיפול שוטף בזמן שהתפשט הגידול ונוזל מילא את החזה. טיפולו של ד"ר ברונסון היה מקצועי, קפדני ומדעי לחלוטין.

שתי דקות לאחר שנגעה ידו של ד"ר טולי במרפק ידו של ג’ון סטבנסון, נעשתה נשימתו של זה־האחרון חופשית יותר והצבע האפור נעלם מפניו. ליבו האט לקצב נורמלי. ד"ר טולי נתן לו סם הרגעה ועודד את המשפחה (בעצמו מקווה שהאיש יחיה עד שימצאו את ד"ר ברונסון). אחרי שעשה ככל יכולתו, מיהר בחזרה למרפאתו וכבר שכח את המקרה בזמן שגמר עם אחרון חוליו לערב זה, אחרי חצות. אז שלח את האחות הביתה, נעל את הדלתות ושקע בכסאו להנות מהדממה המבורכת לכמה דקות ולהרגיע את עצביו הרופפים. הדממה נשברה על־ידי דפיקות בדלת המרפאה, וד"ר ברונסון, חיוור וזועם, התפרץ פנימה.

“איזו עבודת שטן עשית על ג’ון סטבנסון?” צעק ברונסון, נועץ מבט זועם מעיניו שטופות הדם.

ד"ר טולי עפעף. “עבודת שטן? בסך בכל נעניתי לקריאה אחרי שעזבת כאן אחרי הצהריים. בתחילה חשבתי שהוא נוטה למות, אך נראה שנרגע קצת אחרי שראיתיו.”

“נרגע!” ד"ר ברונסון לטש עיניו. “אתה יודע מה האיש הזה עשה כאשר המשפחה מצאה אותי? הוא נבר בתוך סטייק אדיר, זה מה שעשה! ראיתי אותו במו עיני – נושם בקלות, גוון פניו טוב, רעב! אני אומר לך, הוא היה מלא בסרטן, הוא עמד למות בכל רגע. ועכשיו הוא נראה יותר טוב משנראה בפעם הראשונה שראיתיו. זה לא יכול להיות!”

ד"ר טולי הנהן בעייפות. “אני יודע, אך זה המצב. מחר הוא ירגיש עוד יותר טוב. תוך 48 שעות לא תמצא שריד וזכר לגידול בחזהו. האמן לי, איני יודע איך זה נעשה, אך זה מה שתמצא.”

רועד, צנח ד"ר ברונסון לתוך כיסא. “בסדר,” אמר. “אני מאמין לך. אבל אתה עשית משהו, לא? הרי היית חייב לעשות משהו. אתה מוכן לספר לי מה עשית?”

ד"ר טולי סיפר לו, בפרוטרוט, מבראשית. ואז, כשזעמו וספקנותו של המנתח שככו, ישבו שני הרופאים ודיברו עד השעות הקטנות של הבוקר. למול הבלתי־אפשרי, הם חפשו הסבר והגיעו למבוי סתום. כשנפרדו לבסוף, לא היתה הזריחה אדומה יותר מעיניהם חסרות השינה.

לאחר כמה ימים טלפן אליו ד"ר ברונסון. “לא תקבל מאיתנו שום דבר בכתב,” אמר. “אך כולנו משוכנעים ביושרך, איננו רוצים להודות שקיימות ‘ידים מרפאות’ – ויש לנו סיבה טובה, כפי שאתה יודע היטב. איננו מעיזים, משום שאז תיפתח הדלת בפני שרלטנים, רופאי־אליל וכל מיני רמאים. אבל מסתבר שהן אכן קיימות! לא לעיתים קרובות, כמובן. ואין כל הסבר הגיוני. כל מה שאני יכול לומר עכשיו, בשם עמיתי ובשמי אני, הוא: תודה לאל שאתה חבר מן השורה במקצוע הרפואה! אין דרך מדעית להסביר את מה שאתה עושה, אבל אני מבטיחך שלא תשמע שום תלונות נוספות מאיתנו.”

במשך השבועות הבאים צמחה ההתקהלות במרפאתו של ד"ר טולי בטור גיאומטרי. הנס שבאצבעותיו לא נמוג. להיפך, הוא יכול לרפא כל חולה שבא למרפאתו. חדר ההמתנה שלו עלה על גדותיו, ושלושה שוטרים מונו לשמור על הסדר בחוץ. הרופא לא יכול לאכול או לישון. אט אט התקרב לאפיסת כוחות, אך עדיין העביד את עצמו, ולו רק כדי להימנע מלחשוב על החידה שבמגע ידו.

הקש האחרון בא כאשר ג’ון סטבנסון, שהיה המפיץ של העיתון המקומי, הדפיס את סיפור ריפויו המופלא במאמר בן עמוד שלם בגליון יום א'. שרותי החדשות פרסמו את הסיפור, ביחד עם גלופות של צילומי־רנטגן מלפני־ואחרי, ודו"ח של פתולוגים מוסמכים.

מאותו רגע הפכה העבודה לבלתי אפשרית. ד"ר טולי טבע בטלפונים, מברקים ובקשות אישיות לעזרה. כשהאחות מצאה אותו בוקר אחד ישן בכסאו באותה תנוחה בה השאירה אותו בלילה שלפני־כן, היא סגרה בתקיפות את המרפאה, הובילה את טולי המועד למכוניתה ולקחה אותו צפונה לחוותו של ידיד.

אחרי שינה בת שלושה ימים רצופים ושבוע של אוכל טוב וסמי הרגעה, החלו הצמרמורות שחלפו בגופו של הרופא לשכוך והוא הרגיש שוב כמעט כמו בן־אדם. הוא המשיך במנוחתו. לזמן לא היה כל מובן כאן. החלמתו נמשכה שבועיים או שנתיים, ויום אחד הרגיש מספיק טוב כדי ללכת לאגם ולצאת לדיג בסירת משוטים ישנה.

העננים שיחקו מחבואים עם השמש; כאשר חזר הרופא לחוף, הוא מצא עצמו שורק. כשטיפס בגבעה העולה מן האגם, נעשה פתאום מודע לעולם סביבו, ושוב הרהר בהתמודדות בכוח הנורא שכנראה הוענק לו.

שני גברים גבוהים במעילים אפורים חיכו לו כאשר חזר לבית. “ד”ר טולי?"

“כן.”

אחד מה הוציא תג זיהוי של האף.בי.איי. “מצטער, אך עליך לבוא איתנו. אנו זקוקים לך.”

“איך מצאת אותי?”

“עקבותיך היו ברורים. עכשיו, אם תואיל לבוא עימנו –”

“אבל למה?” מחה ד"ר טולי. “אתם לא יכולים סתם לבוא ולקחת אזרח פרטי –”

“מצטער, יש לנו הוראות. אתה מבין, קרה אסון – התנקשו בחיי הנשיא. הוא דועך במהירות, והרופא של הבית הלבן שלח להביאך, למרות מחאות מרובות.”

המסע לוושינגטון היה מהיר. בתחילה במכונית שחורה גדולה ולאחר מכן במסוק. לפני שתפס מה קרה, הובהל ד"ר טולי לאורך מסדרונות רכי־שטיחים, דרך מבוך של חדרים ולתוך חדר חולים בו שכב איש קטן ואפור מחוסר הכרה, עם כדור אקדח במוחו. במהירות בדק הרופא את החולה. כמה רגעים לאחר מכן ישב הנשיא במיטה, ניער את ראשו במבוכה וביקש שיושיבוהו בכסא. למחרת היתה רפואתו כה שלמה שאפילו בדיקת רנטגן זהירה לא מצאה את הכדור.

נעשה נסיון להשתיק את הסיפור, אך היתה הדלפה לעיתונות ממקור בכיר בממשלה.

בן־לילה היה ד"ר סטפן טולי מפורסם. הקונגרס הפסיק את דיוניו כדי להכריזו “אוצר לאומי”, והאו"ם דרש אותו בשביל כל האנושות. אנשי דת מכל העולם התווכחו בשאלה המוסרית את מי עליו להציל קודם, שכן ברור היה שאינו יכול לצאת לעזרת כל חולה אנוש. פעם אחת, בשם השלום העולמי, הוטס ישירות לקרמלין כדי לרפא בעל תפקיד רם־דרג בממשלה מצהבת כרונית. העיתונים התווכחו גם על מוסריות שליחות זו.

הוקמה ועדה, שכללה שני רופאים, שני סנטורים ואדלאי סטיבנסון, להחליט למי זכות הקדימה על שרותיו של ד"ר טולי. הועדה לא הצליחה להגיע להסכמה. בינתיים היה ד"ר טולי עסוק 20 שעות ביממה בטיפול בהמוני החולים שבאו אליו לפי סדר הגעתם. למחרת פרצה מהומה; הרופא ניצל מחיבוקו אסיר התודה והרצחני של ההמון רק בקושי רב. הוא נלקח לחדר שינה גדול בבלייר־האוז והושכב במיטה, הוזרקו לו ויטמינים ונעשו לו אלקטרוקרדיוגרמות. משמרות כפולות של אחיות טיפלו בו. עכשיו הכריחן לאפשר לו לשבת בכיסא והוא הושאר לבדו (חוץ מאנשי השירות החשאי שמונו לשמור על בטחונו האישי), להביט דרך החלון בבניינים האפורים של העיר.

משך שלושה ימים ישב כך, בקושי נע, אכל כזית, חיפש מוצא מהדילמה כשתסכול, זעם ויאוש מלאו את מוחו.

שלושה ימים נוספים ישב כשהוא מביט בידיו. פעם רציתי בנס – מחשבה חסרת תקוה, סתמית בטלה – אך הנס קרה, ועכשיו, שעה אחרי שעה, כשוועדות, עתונים, תוכנית טלוויזיה, ממשלות, כהני־דת, רופאים ועורכי־דין דרשו את שרותיו, שנא את המחשבה הסתמית ההיא, וביקש ביאושו לחזור בו ממנה. לו רק מעולם לא ביקש זאת. לו רק יכול הקסם להעלם…

מחשבותיו העגומות הופסקו על ידי נציג מהבית הלבן. הוא הצטער מאד להפריע את מנוחת הרופא, אך סנטור מפורסם חלה בדלקת־גרון בערב דיון חשוב ביותר, והנשיא ביקש שד"ר טולי יראה אותו.

ד"ר טולי סירב.

הנציג עיפעף בהפתעה. “אבל, אדוני, זהו דיון חשוב מאד. הנשיא מבקש אישית –”

“אמרתי לא,” השיב הרופא.

“אבל אני חושש שהנשיא עומד על כך –”

ד"ר סטפן טולי קם לאיטו מכסאו וחש בגל קור עובר בגופו. ואז נשבר משהו במוחו. ברגע של זעם עיוור הוא נלחם בהם, צרח, הטיח אגרופיו בקיר, זרק כסאות דרך החלונות, קרע את בגדיו וקילל, ואנשי השירות החשאי – בלי ספק חוששים לפגוע בבעל המתת האלוהית – נרתעו והביטו בו בפחד.

הוא חש מלא זעם ושנאה. הוא לא ביקש את הכוח שניתן לו; הוא אפילו לא ידע עליו כשהופיע. כל זכר לאהבה או אפילו לרחמים כלפי האנושות עזב אותו עכשיו – המון, רודף חיים, נתפס בכוח לחיים, דורש חיים; כולם ביחד חסרי כל מחשבה או תקוה חוץ מלעצמם – בלי שיהיה להם איכפת אם דרישותיהם הבלתי פוסקות ולחצם האינסופי להרפא רוקנו את המרפא והשאירוהו מת מעייפות; כל עוד הם עצמם הבריאו. עזור לי! היתה הקריאה שלא הרפתה ממנו. עזור לי! ואף אחד מהם ‘לעזאזל’ אף אחד מהם לא עצר לומר (אפילו עם רק טיפת התחשבות): רופא, רפא את עצמך…

כשהזעם והשנאה גאו בו ומלאוהו, הרגיש פתאום שינוי גדול; הפעם לא ניתן לטעות בו, למרות שלא היה לו כל הסבר כמו שלשינוי האחר, הקודם, לא היה הסבר. ועם השינוי באה שלווה רבה. מוזר, הוא הרגיש יותר טוב. שונה, כמובן, אך יותר טוב.

“סלחו לי,” אמר. “אראה את הסנטור עכשיו. אני מרגיש טוב…”

“דלקת גרון, מה?” אמר בשמחה כשהסנטור חרחר אליו. “טוב, נראה מה ניתן לעשות.”

מחייך, מרגיש את הכוח גואה בו, חש את הדופק הסנטורי ונגע בצואר הסנטורי. הסנטור שאף אויר פעם אחת, נוראה, הכחיל וקרס מת, לרגליו.

אנשי השרות החשאי לטשו עיניהם בד"ר טולי, נעו אליו, נעו – חוץ מאחד – הרחק ממנו. היוצא־מן־הכלל תפס בכתפו בתקיפות ומיד נפל, נחנק, לרצפה. תוך שניה היה דומם. ד"ר טולי משך בכתפיו.

“זה באמת פשוט מאד,” אמר בתשובה לשאלה שלא נשאלה. “כולכם שמעתם על הכוח לתת חיים ומוות.” אלה שהיו בחדר התרחקו ממנו עוד יותר. הוא קם מכסאו, התמתח. “עכשיו,” אמר, “זה נשלם, אתם מבינים. עכשיו זה נשלם.”

איש לא ניסה לעצרו כשיצא. השמועה נפוצה במהירות. הוא הלך לחדרו במלון ושם, מהמהם ללא מנגינה, חתך את ורידיו בסכין גילוח.

סטניסלב לם

רוב רובן של יצירות המד"ב המוכרות והמתפרסמות בארץ, מקורן בארצות המערב, ובראש ובראשונה בארה"ב. אף כי המד"ב משגשג ופורח גם בברית־המועצות, ובגוש המזרחי כולו, רק מעט מהיצירות המופיעות שם זוכות לפרסום במערב, ובישראל מספרן אפסי. היוצא מן הכלל הוא הסופר הפולני הנודע סטניסלב לֶם, שהוא ללא ספק אחד הבולטים והמקוריים בין סופרי הז’אנר בני זמננו, ויש המרחיקים לכת ואומרים שהוא הגדול שבהם. בעברית ראו עד כה ארבעה ספרים פרי עטו של לם, והם: ‘עדן’, הוצאת מסדה; ‘כנס העתידנים’ ו’סיירת חלל נצחון' בהוצאת שוקן; וכן ספרו המפורסם ביותר ‘סולאריס’ בהוצאת ‘היפריון’ (במסגרת ‘מועדון קוראי מעריב’). ‘סולאריס’, דרך אגב, זכה לגרסה קולנועית בברית־המועצות, בשנת 1972, ויש שכינו אותה “התשובה הרוסית ל’2001: אודיסאה בחלל'”.

לרוסים יש מסורת מד"ב ותיקה למדי, ששורשיה מקדימים אפילו את המד"ב האמריקני המודרני. יצירות ראשונות בעלות אופי מד"בי מובהק הופיעו שם עוד בראשית המאה ה־19, ובסופה התפרסמו יצירותיהם של קונסטנטין צ’יולקובסקי, ו. אומינסקי, ו. סמיונוב ואחרים – שהושפעו בעיקר מז’ול וורן וה.ג. וולס, שיצירותיהם תורגמו לרוסית וזכו לפופולריות רבה.

בימינו פועלים בברית המועצות סופרי מד"ב לא מעטים, שהמפורסמים שבהם הם הצמד ארקדי ובוריס סטרוגצקי, שחלק מיצירותיהם ראו אור גם במדינות המערב. מספר כתבי־עת למד"ב רואים אור ברוסיה, ואחד מהם, ‘פנטסטיקה’, ערך לפני מספר שנים סקר בין קוראיו שהעלה שהסופרים האהובים ביותר שם הם ארקדי ובוריס סטרוגצקי, ואחריהם – לא אחרים מאשר ריי ברדבורי, סטניסלב לֶם, רוברט שקלי ואיזאק אסימוב. בכלל, המד"ב הינו ז’אנר ספרותי פופולרי מאוד בגוש המזרחי, אולי אפילו יותר מאשר במערב מבחינת אחוז המתעניינים בו בקרב הציבור. ספר מד"ב מוצלח מודפס בברית־המועצות במהדורה של בין 100,000 ל־200,000 עותקים, ואחד הסקרים האחרונים הראה שלמעלה מ־25% מבין הסטודנטים, הפועלים ואנשי האינטליגנציה קוראים מד"ב בקביעות. בשנים האחרונות מודפסים מדי שנה כשלושה מיליוני ספרי מד"ב ברוסיה לבדה (חלק גדול הם תרגומים של סופרים מערביים), וזאת כמות מרשימה. גם במדינות אחרות של הגוש המזרחי המד"ב משגשג, ומופיעות הן יצירות מקוריות והן תרגומים של ספרות אנגלית־אמריקנית. בהונגריה, פולין ורומניה קיימת פעילות רבה של מועדוני חובבים, ובשנת 1976 התקיים בפולין הקונגרס הכלל־אירופאי למד"ב (על הפעילות ברומניה ראה כתבתו של מנחם פאלק במדור ‘ספרים’ בגיליון הקודם).

לאור אופיו של המשטר השורר במדינות הגוש המזרחי מעניינת במיוחד הצלחת המד"ב שם, בעיקר לאור ההשלכות החברתיות שיש ליצירות מד"ב שונות. הנרי אונגר, מבקר ספרות ואיש החוג לפילוסופיה באוניברסיטת ת"א, מעלה תיזה לפיה המד"ב איננו אפשרי כלל במדינה בעלת משטר טוטליטרי – לפחות מבחינה תיאורטית. מאחר ועובדה היא שהוא כן קיים שם, מנסה הנרי אונגר לעמוד על טיבה של התופעה. ‘חידת המד"ב הקומוניסטי’ עובד עבורנו על פי מאמר קודם שראה אור בעיתון ‘הארץ’ לפני חודשים אחדים, בעקבות יציאתו לאור של ‘כנס העתידנים’ של סטניסלב לם.

סטניסלב לם עצמו מהווה תופעה חריגה הן בספרות הגוש המזרחי והן בספרות המד"ב בכלל. פרסומו חורג מעבר לתחום המד"ב. בשנת 1973 זכה בפרס הספרות הגבוה של מדינת פולין, והכוונה לספרות בכלל ולאו דווקא למד"ב. הדבר מעיד על היוקרה הרבה שרכש לו סופר זה. בסופו של מדור זה מוגשים מספר קטעים מראיון שהתפרסם בשנה שעברה בכתב־עת פולני (בשפה האנגלית) המוקדש לענייני ספרות.¹ בהקדמה לראיון מוצג שם לם בתור “סופר והוגה־דעות, אשר הצליח להעלות את המדע הבדיוני ממצב של ספרות עממית נחותה, ולהעלותו לרמה המיוצגת על־ידי שמות כמו ה.ג'. וולס, אולף סטייפלדון, טולקין ואורסולה לה־גווין”. ספריו של לם תורגמו ללשונות רבות ונמכרו במיליוני עותקים ברחבי העולם, אף שאחדים מהם לפחות, מאבדים חלק מקסמם עקב התרגום – וזאת בגלל השימוש הווירטואוזי שעושה הסופר בשפת המקור, פולנית, והמקשה עד־מאד על תרגומם המדויק של ספריו. בנוסף על ספרי המד"ב הנודעים שלו (מלבד אלה שראו אור בעברית אפשר להזכיר את ‘האסטרונאוטים’, ‘ערפילית מגלן’, ‘החקירה’, ‘קולו של האדון’, יומני כוכבים', ‘סיפורי הטייס פירקס’ ורבים אחרים), זכו לתהודה רבה גם ספרי ההגות והעיון שכתב, כמו ‘פילוסופית ההסתברות’, ‘פנטסיה ועתידנות’ ו’סומה טכנולוגיה'.

על אף שלם מצהיר על השפעתם עליו של סופרי מערביים כמו וולס וסטייפלדון, וחרף השוואתו באותו ראיון שהזכרנו לסופרת בת־זמננו, אורסולה לה־גווין, לם עצמו אינו רוחש אהדה רבה יתרה למד"ב האמריקני. בזאת אפשר להיווכח מקטע המאמר שכתב, והמופיע במדור זה אחרי רשימתו של ה. אונגר. המאמר נכתב בשנת 1975 והופיע כאחרית־דבר למהדורה הפולנית של ספרם של ארקדי ובוריס סטרוגצקי ‘פיקניק בשולי היער’. (בקריאת המאמר יש לשים לב שבמונח ‘סיינס פיקשן’ מתכוון לם למד"ב האמריקני). חלק מדבריו בוודאי יקוממו חובבי מד"ב רבים, ובצדק. הכללותיו נשמעות פשטניות למדי, ונכונות אולי לגבי חלק ניכר של המד"ב המערבי הפופולרי (בייחוד זה שפרח לפני כמה עשרות שנים), אך בוודאי לא לגבי כולו. האם ייתכן שלם אינו מודע לקיומן של יצירות מד"ב מערביות מעולות באמת, או שמא הוא משלם מס שפתיים למשטרו בתוקפו את הספרות הקפיטליסטית? מכל מקום, השמועות מספרות שמאמרים מסוג זה שכתב עוררו עליו את חמתם של אחדים מבין הסופרים האמריקניים, ואלה עוררו שערורייה לא־קטנה כאשר אגודת סופרי המד"ב של אמריקה החליטה בזמנו להעניק פרס מיוחד ללם על יצירתו.

בקהיליית כותבי המד"ב הכרח לנו לראות את סטניסלב לם כבעל מעמד מיוחד של ספינקס, כחידה ביותר ממובן אחד. מאחר שספריו של לם החלו לאחרונה להיות מתורגמים לעברית, וספרו הגדול ‘סולאריס’ אף יצא לאור בהוצאת ‘היפריון’, ראוי להעלות בהקשר זה קושייה שמטרידה אל־נכון רבים מקוראיו מהצד הזה של ‘מסך הברזל’: השאלה היא כיצד אפשרית בכלל תופעה זו שמתגלמת בלֶם, היינו שאדם אשר כותב על העתיד, אשר מבקר את ההווה, ואשר הוא סופר מדע־בדיוני מובהק שבמובהקים רשאי לכתוב בפולנית, להיות מתורגם לרוסית, ולתפוס מעמד בכיר למדי בין סופרי הגוש המזרחי. זוהי שאלה מסובכת אפילו יותר משהיא נראית ממבט ראשון. שכן – נהרהר נא – מה בעצם פסול בסופר מד"ב קומוניסטי? אנו מתפתים להשיב בקלות שאם סופר מד"ב כותב ‘אוטופיה’ שבה הוא מבקר את ההווה באמצעות מסווה אקסטראפולטיבי של העתיד הרי הקומוניזם, או ליתר דיוק משטר טוטליטרי מסוג המשטרים שמסתמכים על הקומוניזם בימינו, מוכרח להקיאו מקרבו, בדיוק כשם שעשה לסופרים כגון סולז’ניצין. אם אין נותנים לסולז’ניצין לכתוב על רוסיה תחת שלטונו של סטאלין, אי אפשר לתת לרוסים לקרוא, למשל, את ‘חוות החיות’ של אורוול שהיא משל ישיר וכמעט מובן מעצמו של שלטון זה עצמו, על הצורה שבה נהג סטאלין באדריכלי המהפכה האחרים כמו טרוצקי, על ניצול העם באמצעות סיסמאות כזב וכו'. צפוי הוא איפוא שנניח מראש כי יש קבוצה שלמה של ספרים שאינם יכולים להיות מתורגמים לרוסית: ‘המשפט’ של קפקא שהוא אלגוריה (בין השאר) על שלטונה הרצחני של ביורוקרטיה טוטלית, או ‘מרד הנפילים’ של איין ראנד, או ספריו של ג’ורג' אורוול וכדומה. יתרה מזו, מי שהינו בעל זכרון היסטורי יוכל גם לציין שאחד מספרי המד"ב המוצלחים של שנות העשרים, ‘אנחנו’ של זמיאטין (אשר שונאיו של אורוול טענו כי גזל מתוכו רעיונות רבים) אמנם נאסר לפרסום ברוסיה (שהיתה באותה תקופה, תקופת ה’נא"פ' הראשונה, ליברלית באופן יחסי), והמחבר עצמו נאלץ לגלות, כל עוד נפשו בו, לפריס.

בקצרה: אנו מוטים לומר שתחת שלטון הקומוניזם לא תיתכן ביקורת, ומאחר שהמד"ב הוא לעתים קרובות כלי לביקורת מוסרית או כלל־אנושית, והוא גם בגדר ספרות פופולרית יותר, לכן קל וחומר שלא ייתכן ‘מד"ב קומוניסטי’. בעיקר אותו מד"ב שנכנס בתת־הקטגוריה של ‘אוטופיה’: ‘עולם חדש נועז’ של הכסלי, ‘1984’ של אורוול, ‘גר בארץ נוכרייה’ של הינליין, ‘פרנהייט 451’ של ברדבורי ורבים אחרים. ספרה של לה־גוין, ‘המנושל’, שבו נמתחה ביקורת קשה ביותר על שתי האידיאולוגיות המפלגות את עולמנו ושבו ניסתה להראות שאפילו צורה טהורה, תמימה ואידיאליסטית של קומוניזם קיצוני (ולא רק המשטר המושחת והאינטרסנטי אשר נקרא ‘קומוניזם’ כיום) היא פסולה, ודאי שלא יוכל להיות מתורגם לרוסית. האמנם? ובכן – דוקא לפני שבועות אחדים נפל לידי ספר ברוסית, אשר בלי שמץ של ספק ולמרבה תדהמתי היה לא אחר מספרו הניזכר של ברדבורי, אשר בתום לבי חשבתיו עד היום הזה לביקורת החריפה ביותר על משטרים טוטליטריים, שהקומוניזם הרוסי הוא דוגמה כה ‘מוצלחת’ שלהם. רעיונו של ברדבורי מוכר לכולנו, והוא למעשה בעל בסיס היסטורי מעציב. מאז ימי הביניים היתה שריפת ספרים (בנקודת חום ‘פרנהייט 451’) לחזיון מקובל, אשר הגיע לשיאו בימי הנאצים. ספריהם של תומאס מאן, קפקא, פייכטואנגר, ואסרמן ואלפי אחרים (חלקם יהודים, חלקם סוציאליסטים, חלקם סתם אוהבי אדם), הועלו על המוקד. לגבי הנאצים היתה זו בעיקר פעולת נקמה בשנואי נפשם שתקפו אותם באותה דרך שנחשבה תמיד מכאיבה במיוחד – על ידי סאטירה כתובה.

אבל מכאן ועד לשריפת ספרים על מנת למנוע הפצת רעיונות פסולים המרחק הוא קצר מאד. ה’שריפה' עצמה הופכת לאקט סמלי, משום שבמשטר טוטליטרי חזק הירא מרעיונות מהפכניים או ביקורת כתובה, אין צורך להבעיר את מה שכבר קיים, די למנוע את מה שטרם הודפס. כמו שבימי האפיפיורות (תקנה שטרם עברה מהעולם עד היום!) היה בנימצא ‘אינדקס’ של ספרים האסורים לקריאה על ידי המאמין, כך מונע המשטר הטוטליטרי את הפצתם של ספרים מסוימים: נפוליאון אסר את ספריה של מדאם דה סטאל, פרנקו אסר לקרוא את לורקה (שאף הוצא להורג) ובארצות הקומוניסטיות אי אפשר פשוט למצוא כמה מאלפי הספרים המרגיזים באמת, אלה שהם ה’חומר נפץ'. למען האמת ספרים אלו, או המפורסמים שבהם, יוצאים לעתים לאור אך במהדורות של כמה אלפי טפסים בארץ שיש בה 150 מיליון קוראים. אך לרוב, למרבה הצער, פשוט אינם יוצאים, ואין כל צורך לרדוף, לתפוס ולשרוף. התוצאה היא אחת. אם כך – כיצד מופיע ברדבורי ברוסית? התשובה פשוטה עד כדי גיחוך. כרגיל בספרים המתורגמים משפות אחרות מופיעה בפתח הספר הקדמה ארוכה, שבה אחד המבקרים הרשמיים ‘מפרש’ לדיקדוקיו את הסיפור, שהוא לדעתו דוגמה פאר־אקסלאנס לביקורת על עוולות ושחיתויות אמריקניות טיפוסיות. האם אין הסיפור מתרחש באמריקה? האין לגיבורים שמות אנגליים טיפוסיים? האם אין זו ניו־יורק המועפת לבסוף באוויר במלחמת עולם שלישית שהאמריקאים גרמו לה? האם אין זו הטלביזיה האמריקאית שבה צופה אשתו של הגיבור מבוקר עד לילה, מסוממת בסמים אמריקאיים? וכן הלאה. בקיצור – מציאה מן השמיים לקומיסר קומוניסטי להמליץ על קריאתו. ‘1984’ שמתרחש ככלות הכל בלונדון, יעורר את הקומיסר דנן פשוט לשפשף ידי בחדווה. אין צורך אפילו בהקדמות, הדברים ברורים מעצמם. כך זוכים מאות סופרים מערביים להיהפך, לתדהמתם, למטיפי התעמולה הרשמית של רוסיה הקומוניסטית, ומוקיעי הריקבון הקפיטליסטי, בלי שאף יזכו לקבל שכר (לא כל שכן זכויות סופרים). ובכן, זו התשובה הראשית על השאלה הראשונה. כיצד יכולה רוסיה להרשות לעצמה ‘דיסטופיה’ המכוונת בעליל כנגד משטר טוטליטרי מהסוג שנהוג בה? פשוט על ידי הסבתה של הביקורת אחורה. ככלות הכל לא נתקלתי עדיין בסופר מערבי הטורח להיות פשטני עלוב עד כדי לכתוב על רוסיה תחת השם המפורש. אבל זו רק תשובה ראשונה לשאלה ראשונה. ויש גם שאלות אחרות: למשל – האם אין המד"ב יוצא אל מחוץ לגבולות העולם, מטפל ביקומים זרים, ביצורים שהקומוניזם ההיסטורי והמאה העשרים בכלל מעניינים אותם כקליפת השום? כן; ועל כן בשביל רוסיה הרשמית אין המד"ב מעניין. הוא מוחזק כספרות ‘אסקאפיסטית’ – כלומר בידור של בריחה. מיליוני קוראיו מבני הנוער רשאים להתאגד במועדוני־קריאה הדנים בקלארק, סטרג’ן וכיוצא בהם. מדוע לא? כשיתבגרו יעברו לדברים רציניים. או שלעתים, כשאר סוגי הספרות, המד"ב מנוצל לפי הזמנה. הגיבור היוצא אל גלקסיה רחוקה הוא חבר קומסומול למהדרין; הוא שואף להביא את השוויוניות של עמו אל כוכבי רחוקים כפי שהוא שואף להביאה אל אתיופיה או אפגניסטן. הוא נלחם ב’מורדי האור' גם במקומות שאינם מוגבלים לכדור הארץ וחזקה עליו שיבנה על אלפא קנטאורי סטלינגרד שנייה. כך בערך מתנהלים ספריהם של יפרמוב ותריסר סופרי המד"ב האחרים שפועלים ברוסיה בהצלחה רבה. אך האם זה דינו של לם?

כאן אנו מגיעים מהכלל הברור למדי אל הפרט החידתי. שכן סטניסלב לם כותב בצורה הגלויה ביותר נגד משטר שהוא אקסטראפולציה מוחלטת וקיצונית של שלטון טוטליטרי בכלל וקומוניסטי בפרט. דבר זה אינו גלוי ב’סולאריס', המוקדש לאחד המחקרים האינטליגנטיים והמסתוריים ביותר של ‘אינטליגנציה זרה’. בשביל המחבר של ‘סולאריס’ הבעיות הפעוטות ביותר של האנושות בת המאה שלנו נדחקות מלפני הנושא הכביר והעמוק ביותר של המדע־הבדיוני בכלל: כיצד והאם תיווצר קומוניקציה בין האדם כמות שהוא, בלי שאלת היסטוריה או משטר חברתי, לאינטליגנציה שמושגי החשיבה וההבעה שלה שונים משלנו. ומאחר שרק יצור נאיבי במיוחד יחשוב שאנו עתידים למצוא בעולם המרוחק מאתנו שנות־אור יצור הדומה לנו בחשיבתו (שלא לדבר על גופו האנושי אשר נוספו לו אנטנות במקום אוזניים ועין במרכז מצחו), הרי מפגש כזה הוא בעצם נושא־התמצית של המד"ב, ונקודה זו ראויה לדיון מיוחד. ואילו לֶם של ‘כנס העתידנים’ שהוא ספרון קטן ומבריק גם מהרבה בחינות אחרות (הוא אחד ההומוריסטיים והצלפניים שבספריו) עוסק בנושא ‘חברתי’ מובהק – ולכן הוא בלתי נסבל לקומוניזם: הוא עוסק בשאלה כיצד ייראה משטר טוטליטרי בעוד זמן מה, כשהמדע יפתח שיטות נוספות לשלוט בבני אדם. זה היה למעשה הנושא המשותף של זמיאטין, הכסלי ואורוול, ובמידה מסוימת כבר צפה אותו וולס ב’האי של ד"ר מורו' ובכמה מקומות אחרים. הטיעון הוא פשוט: בין שאר שרותיו למין האנושי, משמש המדע כאמצעי של כבילה. בימי הרומאים כמעט ולא היתה אפשרות ללכוד עבד בורח; באמריקה של המאה ה־19 היה הדבר קל יותר. בימי הביניים לא היו טלפון, אלחוט ורדיו להעביר אינפורמציה מהירה ממקום למקום. בימינו מקוטלג כל אדם בכמה מסגרות המאפשרות להתחקות על פעולותיו כמעט בכל רגע. בעוד זמן מה תהיה כל פעולה שלו ידועה כמעט ברגע שהוא מבצעה. השליטה בבני אדם אינה נעצרת כאן: המדע מאפשר לא רק פיקוח שהולך ונעשה חמור ומדויק יותר, אלא גם שליטה ממש, אם על ידי שנותנים לאדם לשקול את פעולותיו על סמך אינפורמציה שעברה סלקציה בידי שלטון שרוצה להביאו לפעולה מסוימת, ואם בדרכים המתוארות על ידי הכסלי (סמים והנדסה גנטית) או ע"י אורוול (אמצעי הפחדה והתניה פאבלובית).

סטניסלב לם הולך במשעול הצר צעד אחד קדימה: הוא מתאר חברה החיה על ‘סמי אשליה’. הביטוי המקובל ‘ראה כוכבים’ עשוי להסביר את העניין כולו; אדם יכול לראות כוכבים כשהוא מביט החוצה ברקיע, וגם כשחובטים בחטמו. מאחר שהתחנה הסופית של החושים שלנו, המקום בו רשמי החושים מקבלים אינטרפרטציה והופכים לתמונות הוא המוח, הרי כדי לגרום לנו לחשוב שאנו רואים, שומעים או חשים משהו אפשר ‘לטפל’ בתחנה הסופית עצמה, בלי להזדקק לחושים. לֶם מתאר משטר אשר למען ‘טובת העם’ בעולם שבו אין כמעט כל אפשרות להיות מאושר, ובאמצעות סמים מורכבים שמשקפים אקסטראפולציה ישירה ממחקר הסימום המודרני, מפעיל על האוכלוסייה אינסוף התניות של אשליה כמעט בנוגע לכל מה שהם עושים, ורק מתי־מעט יודעים את האמת, או שמא מצויים גם הם ב’קומה יותר גבוהה' של אשליה בדבר האמת? מורכבותו המבנית של הספר יוצרת אנלוגיות ברורות למדי בין העולם שלנו, שאינו מתואר לעולם ישירות, לבין העולם של עתידנו. מאחר שהעולם ההוא הינו יותר אכזרי, או יותר אשלייתי מעולמנו רק בדרגה, אך הוא מבוסס בעצם על אותם עקרונות יסוד. ‘כנס העתידנים’ הוא אלגוריה סרקסטית וצולפנית ביותר על משטרים טוטליטריים הפועלים ‘לטובת העם’ ומסתירים מעיניו את המציאות אם על ידי סמים ואם על ידי סלקציה של עתונות, חדשות, תעמולה המחלחלת אל תוך הלשון עצמה, או אמצעים אחרים, שהמדע המתחדש מסוגל לצייד בהם את השלטון.

מכל זה נובעת התמיהה שלנו על קיומו של סטניסלב לֶם לגבי קוראים קומוניסטיים, שצריכים לראות אותו (ממש מתוך קיום לקחי סיפורו) דרך מין ‘משקפי אשליה’ כדי לא להבין את ההשתמעויות הפשוטות של הרפתקאות גיבורו. באשר לנו, אנו עשויים ליהנות מהספר כ’אוטופיה הפוכה' נוספת במסורת הגדולה אשר התחילה עם ‘מסעי גוליבר’ של סוויפט. זהו ספר קטן אך רציני, שרצינותו בנויה על הצד הקומי שבאשליה עצמית של האדם, בן ימינו או בן העתיד, וכרגיל זו קומדיה אכזרית מאד, דווקא משום שמאחורי הקווים המופרזים של הקריקאטורה רואים בה את הדיוקן.

נושא ראשון במעלה בסיפורת הבדיונית הינם יישויות תבוניות לא־אנושיות. כיצד יכול סופר אנושי להציג יישות בעלת־בינה ובלתי־אנושית כאחד? בוודאי לא ע"י הגדרה ריקה מתוכן, שהרי על הספרות לטפל בעובדות. יש כאן אסטרטגיות אפשריות שונות. זאת המתאימה לתיאולוגיה (שמירה על סוד האלוהות, מבלי לגלותו) אינה ישימה כאן באותה צורה, כי “הנוכרים” אינם אלוהויות אלא יצורים גשמיים כמונו, ולכן תאורם פרושו סתירות רבות ותביעה מהקורא להאמין באבסורד, והרי אין בכוחו של הסופר לקבוע דוֹגמוֹת כלשהן.

על פי הגירסה הפשוטה יותר, יישויות תבוניות נבדלות זו מזו באופן פיזי, אך בשכלן הן זהות או דומות לאדם. לפני מאה שנים בערך עשה ה.ג'. וולס שימוש בגישה זו בספרו ‘מלחמת העולמות’. בני המאדים של וולס הינם יצורים מפלצתיים למראה, אך מראה זה צפוי, בסופו של דבר, למין האנושי. גופם התנוון ונותר כמעט רק הראש, וזאת על פי ההנחה שגם אצל האדם יתנוונו אברי הגוף בהדרגה, לטובת התפתחותה של הגולגולת המאחסנת את המוח. על תרבותם של בני־המאדים וולס אינו אומר דבר וחצי דבר, כאילו אף היא התנוונה והצטמצמה למיומנויות טכניות בלבד. הנה כי־כן, אין שום דבר שמעניין את בני־המאדים, זולת הדם שבעורקינו, שממנו הם ניזונים כערפדים. הרמה הטכנולוגית של יצורי־המאדים עדיין מעוררת את התפעלותנו, אך דלות תרבותם היא חולשתו העיקרית של הספר. החזות החיצונית הדוחה והמפחידה – מילא, זו עשויה להיות מעוצבת ע"י הסביבה. אבל האם התנהגותם של בני־המאדים איננה אלא קריקטורה פשטנית של רציונליזם קיצוני? אמנם את התקפתם של בני המאדים של וולס מצדיק מצבם הנואש כשוכני כוכב־לכת גווע, שכדור־הארץ עשוי להושיעם כמרחב־מחיה חדש. אולם מקרה פרטי זה, השייך לתחומי מערכת השמש, נעשה מקור לחיקוי עיוור ולדוגמה ומופת למדע הבדיוני כולו. ממשיכיו של הרב־אומן ירשו ממנו, בלא־מחשבה, את חולשתו. הסיפורת הבדיונית שאחרי וולס נרדפה עד להחריד בזוועתיותם הכרונית של פולשים למיניהם מהחלל, אף שהיא חרגה מגבולות ההגיון של וולס. מכיוון שהסופרים רצו להתעלות בכל מחיר על אבי הז’אנר, עד מהרה חצו בתאורי האימה של ה’חייזרים' את כל גבולות הסבירות. בהעניקם להם עוצמה אדירה יותר ויותר, איכלסו סופרי המד"ב את היקום כולו בציוויליזאציות שייצר הכיבוש שלהן הוא אירציונלי לחלוטין. ככל שעוצמתם של ‘הנוכרים’ רבה יותר, כך התקפתם על כדור־הארץ נעשית פחות רציונלית. תחום זה של המד"ב לקה במחלת־רדיפה ובהטלת־דופי, בהתבססו על ההנחה שמעצמות קוסמיות משחרות לטרוף את האנושות, וכדור־הארץ מהווה יעד לכיבוש לא רק לאוכלוסייתה של פלנטה מדברית קטנה כמו המאדים, אלא לכל ציוויליזציה בגלקסיה. אבל הרי הסברה שרכושנו הדל יעורר את תיאבונו של גזע רב־עוצמה השולט בטכנולוגיה מפותחת שכזו, היא נאיבית בדיוק כמו הסברה שמדינה גדולה על פני עולמנו תגייס את צבאה כדי להשתלט על איזו חנות מכולת. הוצאות המתקפה יעלו תמיד על שווי השלל. על כן לא ייתכן שהפלישות נובעות מאינטרסים חומריים. ‘הנוכרים’ תוקפים את כדור־הארץ, פשוט מפני שמתחשק להם. הם הורסים כי רצונם להרוס, ומשעבדים את האנושות כי העריצות מסבה להם הנאה. כך המיר המד"ב את הדרוויניזם הבין־פלנטרי של וולס בסאדיזם, שהוא היסוד ביחסים בין ציוויליזציות קוסמיות… המחברים השליכו את חרדותיהם ובלהותיהם על היקום כולו, ובנו יקום פרנואידי, שבו כל מי שנפשו בקרבו מחרחר את כיבוש כדור־הארץ, או הקוסמוס. “ציביליזאציה לציביליזאציה זאב”. לאחר מכן החלו לתת זוויות חדשות לנושא הפלישה: ה’נוכרים' הפכו לפתע למושיעי האנושות – הם מתנפלים עלינו כדי לפרק אותנו מנשקנו, לפרוס את חסותם על האנושות ולהגן עליה מפני השמדה עצמית (מוטיב זה נעשה פופולרי במיוחד בשנות ‘המלחמה הקרה’); או שהנוכרים אינם תוקפים לפתע אלא אורבים ומאיימים, וכך האנושות מתלכדת לנוכח הסכנה הכוכבית. אפשר למנות עוד קומבינציות שונות ומשונות של משחק הפלישה, אבל אף אחת מהן אינה מסוגלת להשיב על השאלות היסודיות שעליהן השיבה יצירתו של וולס בדרכה שלה, אבל לעניין: שאלות בנוגע למוטיבציה של אותם מסעות כיבוש חלליים (שאין לצמצמה למשהו בנוסח “ככה התחשק להם”, וגם לא למשחק בשוטרים וגנבים); שאלות בדבר האוריינטציה הכללית של תרבויות המצויות בשלבים העליונים של התפתחות חומרית; בדבר צורות המשטר בדרגה של מיומנויות אסטרוטכניות, וכדומה. ויש שאלה מכרעת נוספת: מדוע אוסף התרבויות הממשיות על פני כדור־הארץ מפגין מגוון עשיר כל כך, בעוד שכמעט כל התרבויות הקוסמיות מתוארות ב’סיינס פיקשן' במין אחידות חדגונית עלובה?

על שאלות כאלה אין ה’סיינס פיקשן' יכול להשיב, שכן במקום להרהר במהות התבונה ביקום הוא בחר בסטריאוטיפים סנסציוניים של הרפתקנות בין־כוכבית. וזאת, בניגוד למגמה שהתפתחה במדע עצמו. כי בו בזמן שאנשי המדע החלו לעסוק ברצינות בבעיית הציביליזציות של היקום, שיטות התקשורת עימן, ואפשרויות של קיום צורות תבונה השונות זו מזו האנושית, מצאה עצמה הסיפורת הבדיונית בקצה המנוגד של שיטת חשיבה זו: היא החליפה את שרידי התפיסות הריאליסטיות ברעיונות הלקוחים מעולם האגדות. ברצונה להעניק ל’נוכרים' עוצמה יותר ויותר אדירה, החלה סיפורת זו לייחס להם תכונות אגדתיות: ה’חייזר' מסוגל, למשל, בכוח רצונו להפוך לבול עץ, לחלק של חללית, או אפילו לבן אדם; הוא יכול ‘להשתלט על מוחו’ של אדם – כלומר חזרה לרעיון המיסטי העתיק של רוח־רעה הנכנסת באדם. את המחסום שבין התרבויות השונות ביטלה הפנטסטיקה הזאת כלאחר־יד, תוך שהיא מייחסת ל’חייזרים' באורח שרירותי איזו יכולת טלפאתית בלתי מוגדרת, ואת היחסים בין הציביליזציות השונות עיצבה על פי דגם פשטני של קולוניאליות ואימפריאליזם נוסח כדור־הארץ. היא התעלמה לא רק מבעיות מתחום הסוציולוגיה, אלא אפילו מתחום הפיסיקה – כגון גודלם האדיר של המרחקים הזמן־מרחביים ביקום…

בקיצור, בעוד שבנסיונו הצנוע של וולס, משכנם של בני־המאדים היה (על פי הידע המדעי של תקופתו) יקום ממשי, ה’סיינס פיקשן' שיכן את חייזריו ביקום מזויף לחלוטין – מבחינה אסטרונומית, פיסיקלית, סוציולוגית ופסיכולוגית. וכאשר סיפורי המפלצות למיניהם נשחקו והפכו לשגרה משעממת, הוריש אותם ה’סיינס פיקשן' לסרטי־אימה מסוג ג', שטוהרו עד כדי שלמות מכל תכולה רעיונית.

חוגי הסופרים באמריקה מתגוננים מפני הצגה כזו של המצב, כשהם נתמכים בצרכני ספרים המורגלים בסנסציות קלות־לעיכול המוצגות כמדע בדיוני. אבל האופי האגדתי של ספרות זאת הוא ברור מאליו. איש אינו שואל מדוע באגדות הילדים הדרקונים הם כה צמאי־דם, ולמה המכשפות מעדיפות לזלול ילדים ולא תרנגולות. אלה הן אקסיומות של עולם האגדות, שכן עולם זה הוא מלכתחילה חד־צדדי; הרוע קיים בו רק כדי שהטוב יוכל למגרו. אולם עולם הפנטסטיקה המדעית חייב להיות חסר־פניות…

עולם המד"ב חייב להיות פשוט עולם מציאותי; שבו אף אחד אינו מועדף מראש, שבו שום גורל אינו מוגדר מראש כטוב או רע. האדם אינו מלאך, ולכן אין שום סיבה לעשות את ‘הנוכרים’ למלאכים. אבל האדם, גם אם הוא קוטל זבובים, הוא אינו מתרוצץ לשם כך לקצה העולם. לכן גם ‘הנוכרים’, אפילו אם הם מתייחסים אלינו כאל זבובים, אין להם הרבה מה לחפש על כדור הארץ.

מצבו של סופר המתאר טיפוס של חיים השונה מזה הארצי, קל יותר מזה המתאר פלישה לכדור־הארץ מן החלל. הראשון יכול להצטמצם (כפי שעשיתי ב’סולאריס') להצגת תופעות הנבדלות במידה זו או אחרת מכל מה שמוכר לאדם… לכן השיטה הטובה ביותר בנושא היא שמירה איתנה על סודם של ‘הנוכרים’…

אסטרטגיה זו, בהיותה אופטימלית, מחייבת קונקרטיות קפדנית. אי אפשר לנקוט בה, כפי שעושה התיאולוגיה בנושא שלה, תוך כדי שימוש בסתירות. אי אפשר לייחס לנוכרים כוונות סותרות, כמו למשל שהם גם רוצים וגם אינם רוצים להשתלט עלינו. אבל אפשר ליצור סתירה כזאת למראית־עין – למשל שהם מבחינתם הם פועלים לטובתנו, אבל אנחנו חשים את פעולתם כמזיקה לנו; כאן נפתח מרחב של ארועים מעניינים מבחינה דרמטית, שהם אי־הבנות הנובעות מהשוני הדרסטי בין התרבויות. נסיונות מסוג זה אפשר אמנם למצוא ב’סיינס פיקשן', אך למרבה הצער הם פרימיטיביים עד כדי גיחוך…

עוד בנעורי הרשימו אותי עמוקות עבודותיו של ה.ג'. וולס. מאוחר יותר, היה זה ככל הנראה אולף סטייפלדון. שני ענקי־רוח אלה של ז’אנר ספרותי זה השפיעו בוודאי השפעה ניכרת ומכרעת על כתיבתי. בנוסף להם, היו גם דוסטוייבסקי, קונרד וסיינט־אקסופרי. הושפעתי לא מעט גם מגומברוביץ, וקצת פחות מברונו שולץ, שגם אותו אני מעריך…

…הגורמים המופיעים שוב ושוב ביצירותי הן תופעות לא־ידועות, הפתעות פתאומיות הנובעות מהלא־נודע וממצבים לא־רגילים, וכן – תחבולה חביבה עלי, המופיעה בנימות שונות, רציניות וגרוטסקיות – טיפול בחידה כך שהיא מוקפת ברשת של היפוטזות והשערות שונות, שאינן תואמות זו את זו הדדית…

מצד שני, חלים שינויים בתוכן הנושאי, שהינו פונקציה של הידע שלי עצמי, המדלג ומסתעף לנושאים שונים. ניקח לדוגמא את הבעיה הקוגנטיבית המרתקת אותי מאד, בייחוד בהקשר לשני תחומים גדולים שיש להם השלכה על כתיבתי: האבולוציה הטבעית – משדה הביולוגיה התיאורטית, ותפקוד המוח, חשיבה, תודעה – משדה הקיברנטיקה והתחומים הקרובים לה. ניסיתי לפתור כמה בעיות בשני התחומים הללו, תחילה בספרי העיון שלי, ורק אחר כך עסקתי בהם ביצירות של סיפורת בדיונית…

…בניגוד לסופרים רבים וטובים, אין לי כל עניין לעסוק באחד הנושאים הפופולריים במד"ב – קץ העולם. לדעתי, תאור קץ העולם הוא תחבולה לא־הוגנת. יש כאן מצב שבו העולם מגיע לקיצו ועל אף זאת ישנם אי־אלו אנשים – הסופר וקוראיו – היכולים לצפות בזה מבחוץ. בנוסף על כך, זו אינה בעיה אינטלקטואלית, מכיוון שחוששני שקץ העולם עלול להתרחש כתוצאה מהסלמה של מעשים שאיש אינו רוצה בהם…

באחדות מיצירותי השתמשתי בטכניקה סיפורית שבאופן כללי מזכירה אולי את זו של בורחס. אני קורא לה ‘היפוך’, שכן מדובר בהפיכת בעיות מסוימות על פיהן. בספרי ‘הריק המושלם’ יש סיפור שבו יצורים, שנוצרו באופן מלאכותי על־ידי בני אדם, מוכנסים לתוך מחשב ואז מתחילים לדון בבעיות סופיות, ואפילו מפתחים תיאולוגיה משלהם. זוהי צורה טיפוסית של היפוך: אנו רואים כאן יצורים המנהלים דיון על אלוהים, בעוד שידוע היטב שאלוהים אינו קיים. אבל הם אינם אנשים אלא יצורים שנבראו על־ידי האדם, ולכן יש להם אלוהים – האדם. עבודותי שופעות נושאים כאלה…

מה מעסיק אותי כעת? אני חושב, למשל, על גישה גרוטסקית לנושא העתידני הבא: איש מסוים, הבה נקרא לו איון טיכי, ממריא מכדור־הארץ בידיעה שנגזרה עליו טיסה ממושכת מאד בלי כל מגע עם הפלנטה שלו, מכיוון שחלליתו נעה במהירות הקרובה לזו של האור. אבל באותו זמן הוא מתעניין נואשות במה שקורה על כדור־הארץ. למרבה המזל, מתברר שזה מכבר פותח מחשב מיוחד המסוגל באורח־פלא לחזות את ארועי העתיד על־ידי אקסטראפולציה של ההווה, וכך יכול גיבורנו לקבל יום־יום מעין עיתון ובו תמצית של הארועים המתרחשים על פני כדור־הארץ. במהלך מסעו, מתברר לאסטרונאוט לחרדתו שהתרחשויות נוראות פוקדות את כדור־הארץ. אולם אחרי שובו, הוא נוכח לדעת שלא היתה כל אמת במה שקרא בעיתון הממוחשב שלו. מהלך עיבוד־החדשות של המחשב היה מוטעה, דבר שאינו אומר בהכרח אם דרגת האושר הכללית על פני כדור־הארץ הינה קטנה יותר או גדולה יותר. הנושא יכול לכלול גם את הרעיון הפופולרי שבו הירח הופך לאתר־ניסוי למכונות קיברנטיות המפתחות את עצמן, ומתנהלים ניסויים שונים כדי להשיג אבולוציה ספונטנית של מכונות חושבות. בפרויקט צבאי זה המטרה העיקרית היא לפתח לוחם קיברנטי מושלם…

…המבקר השוויצרי פייר לשה כתב עלי מספר הערות ההולמות אותי היטב. הוא ציין שתורת ההכרה, מהות הידיעה, היא היא הגיבור האמיתי של ספרַי, והיא ממלאת את התפקיד אשר אצל סופרים אחרים ממלאים טרוף־האהבה, הרפתקאות ארוטיות וטרגדיות מיניות. לדידי, הבעיה הנדונה איננה מין אלא מדע.

יש המחלקים את המד"ב הדן בחברת־העתיד למד"ב אופטימי – או זה המתאר 'אוטופיה', ומד"ב פסימי – המתאר 'דיסטופיה'. הסיפור 'עובר האורח', שנכתב בשנת 1951, משתייך בלי ספק לסוג השני, בדומה לרבים מסיפוריו של ריי ברדבורי. והנושא הפעם – מה מצפה למי שמשתוקק לטייל להנאתו בליל סתיו צונן, בכרך הגדול של שנת 2053…

* * *

לחדור אל תוך דממת העיר בשעה שמונה, בערב ערפילי של נובמבר, לדרוך ברגליו על מדרכת הבטון הכבוש, לפלס דרכו כשידיו בכיסיו, בתוך השקט, כשהוא מדלג מעל שולי הדרך הבוציים – את זאת אהב מר לאונרד מוד לעשות יותר מכל. הוא היה נעמד בהצטלבות, מעיף מבט ברחובות שטופי אור הירח אשר נפרשו לארבעת צדדיו עד שהחליט לבסוף על הכיוון בו ילך, אולם זה בעצם לא היה משנה. שרוי היה לבדו בעולם זה, בשנת 2053 לספירה, לפחות כך הרגיש. לבסוף, לאחר שהגיע להחלטה סופית ובחר כיוון, היה יוצא לדרכו כשפיו משלח לפניו צורות של הבל־כפור באוויר, כעשנו של סיגאר.

לעיתים היה מטייל כך במשך שעות, לאורך קילומטרים רבים, ושב לביתו רק לקראת חצות. בדרכו היה רואה את הווילות והבתים עם חלונותיהם האפלים, וזה לא היה שונה מטיול בבית קברות, כשרק ניצנוצים קלושים של אור גחליליות מבצבצים מבעד החלונות. צללי־רפאים אפורים היו צצים פתאום, לפני שחשכת־הליל הסוותם כליל, ואפשר היה לשמוע פה ושם לחשושים ומלמולים מחלון פתוח כלשהו באחד הבניינים דמויי־הקברים.

מר לאונרד מוד היה נעצר, מטה ראשו, מקשיב, מביט וממשיך ללכת בצעדים חרישיים בדרך המשובשת. מזה זמן רב השכיל להחליף את נעליו בנעליים בעלות סוליות גומי לצורך טיוליו הליליים. בנעלי עקב היו נביחות הכלבים מלוות אותו לאורך כל הדרך, אורות היו עלולים להידלק, פרצופים להופיע, ורחוב שלם היה נבעת מפסיעותיו של הלך בודד, הוא עצמו, בערב כזה של תחילת נובמבר.

בערב מסוים זה, הוא החל את מסעו בכיוון מערב, לעבר הים הנסתר. כפור צח ונעלם עמד באוויר; הוא צרב את האף וגרם לריאות לבעור כמו היה עץ אשוח של חג המולד בפנים; אפשר היה להרגיש באור הנדלק בענפים עמוסי שלג בלתי נראה. הוא הקשיב בסיפוק לרשרוש שהשמיעו נעליו הרכות על עלי הסתיו וסלסל נעימה קרה ושקטה בין שיניו.

מדי־פעם הרים עלה בעוברו, ולאורם של הפנסים הבודדים היה עומד על טיב שרטוטיו הדקים והריח את ריח הרקבון שבו.

“היי, אתם שם,” היה לוחש לכל בית, משני צדי הרחוב בו עבר, “מה משודר הערב בערוץ 4, ערוץ 7, ערוץ 9? לאן דוהרים הבוקרים? האמנם רואה אני את חיל הפרשים של ארצות הברית מדלג על הגבעות, חש לעזרה?”

הרחוב היה ארוך, ריק ודומם, כשרק צילו מתנועע כצילו של נץ על אדמת ישימון. היה עוצם את עיניו ועומד ללא ניע, קפוא, היה יכול לדמיין את עצמו באמצע מדבר אריזונה, מישור רחב ידיים, ישימון חורפי, ללא בית אחד במרחק אלף קילומטרים וחברתו היחידה הם ואדיות יבשים, הרחובות. “מה השעה עכשיו?” הוא שאל את הבתים, מעיף מבט בשעונו. “שמונה וחצי? שעה טובה לתריסר מעשי רצח מגוונים? לחידון? לתכנית בידור אווילית?”

האם היו אלה קולות צחוק שבקעו מתוך הבית הלבן ממול? הוא היסס, אולם המשיך בדרכו כששום דבר נוסף לא קרה. הוא מעד על מרצפת עקומה. הבטון הלך ונעלם תחת פרחים ודשא. במשך עשר שנים של צעדות, ביום ובלילה, לאורך אלפי קילומטרים, מעולם לא פגש בעובר־אורח נוסף. אף לא אחד במשך כל הזמן הרב הזה.

הוא הגיע לצומת דומם שבו הצטלבו שתי דרכים ראשיות החוצות את העיירה. במשך היום היה זה מחזה מהמם של נחילי מכוניות, תחנות דלק פתוחות, תנועה ושאון בלתי פוסקים של כלי רכב הנאבקים זה בזה על מעמדם בכביש. אולם עכשיו, גם כבישים מהירים אלה היו כנחלים בעונת יובש – רק אבן מבהיקה באור הירח.

הוא פנה חזרה דרך רחוב צדדי, עוקף, בכיוון ביתו. הוא היה אך כיברת דרך קצרה מהבית, כשלפתע הגיחה מכונית בודדת מעבר לפינה ושילחה לעברו אלומה חדה של אור לבן. הוא עמד, מהופנט, לא שונה מאותו עש לילה המום מאור ונמשך אליו.

קול מתכתי קרא אליו:

“עמוד. הישאר במקומך! אל תזוז!”

הוא עצר.

“הרם ידיים!”

“אבל…”

“ידיים למעלה! או שאנחנו יורים!”

המשטרה, כמובן. אבל הרי זה דבר נדיר ומוזר: בעיר בת שלושה מיליון תושבים, נותרה מכונית משטרה אחת בלבד, הלא כן? רק לפני שנה, 2052, שנת הבחירות, צומצם הכוח משלוש מכוניות לאחת. הפשע הלך ופחת; כבר לא היה צורך במשטרה, חוץ ממכונית בודדת זאת הסובבת סחור־סחור ברחובות הריקים.

“שמך?” שאלה מכונית המשטרה בלחש מתכתי. הוא לא יכול היה לראות את האנשים הנוהגים בה מפאת האור בעיניו.

“לאונרד מוד,” השיב.

“דבר בקול רם!”

“לאונרד מוד!”

“עיסוק או מקצוע?”

“אני סבור שתוכל לכנותני סופר.”

“חסר מקצוע,” אמרה המכונית כמדברת אל עצמה. האור קבע אותו למקומו כמוצג מוזיאוני המוצמד ללוח על ידי סיכה הנעוצה בחזהו.

“אתה יכול להגדיר זאת כך,” אמר מר מוד, הוא לא כתב דבר מזה שנים. עיתונים וספרים כבר לא נמכרו. עכשיו הכל מתרחש בלילות, בתוך הבתים דמויי הקברים, המשיך לטוות את קורי דמיונו. קברים המוארים על ידי אורות טלוויזיה, בהם יושבים החיים כמו מתים, האור האפור או הצבעוני משחק על פניהם, אך לעולם לא נוגע בהם ממש.

“חסר מקצוע,” אמר הרמקול בשריקה. “מה אתה עושה בחוץ?”

“מטייל,” אמר לאונרד מוד.

“מטייל!”

“סתם מטייל,” אמר בפשטות, אולם פניו קפאו.

“מטייל, סתם מטייל?”

“כן אדוני.”

“מטייל לאן? בשביל מה?”

“כדי לשאוף אוויר, אדוני. כדי לראות.”

“כתובתך!”

“רחוב סיינט ג’יימס אחת־עשרה.”

“יש אוויר בתוך ביתך, ויש לך מיזוג אוויר, לא כן מר מוד?”

“כן.”

“ויש לך בביתך מרקע צפייה כדי לראות באמצעותו?”

“לא.”

“לא?” השתררה דממה מעיקה, שהיוותה האשמה כשלעצמה.

“האם אתה נשוי, מר מוד?”

“לא.”

“לא נשוי,” אמר קול המשטרה מאחורי האלומה הבוהקת. הירח היה גבוה ומאיר בינות לכוכבים, והבתים היו אפורים ודוממים.

“אף אחת לא רצתה בי,” אמר לאונרד מוד בחיוך.

“אל תדבר אלא אם כן מדברים אליך!”

לאונרד מוד המתין בצינת הלילה.

“סתם מטייל, מר מוד?”

“כן.”

“אולם לא הסברת לאיזו מטרה.”

“הסברתי; לשאוף אוויר, להתבונן וסתם לטייל.”

“האם עשית זאת לעיתים תכופות?”

“מדי לילה, במשך שנים.”

מכונית המשטרה נשארה באמצע הכביש, כשגרון הרדיו שלה מזמזם חרישית.

“ובכן, מר מוד.” אמר לבסוף.

“האם זה הכל?” שאל לאונרד מוד בנימוס.

“כן,” אמר הקול. “לעת עתה.” נשמעה מין אנחה ורחש חורקני. הדלת האחורית של מכונית המשטרה נפערה לרווחה.

“היכנס.”

“רק רגע, הרי לא עשיתי דבר!”

“היכנס.”

“אני מוחה!”

“מר מוד.”

הוא נע כשיכור. כשעבר ליד החלון הקדמי של המכונית הציץ פנימה. כפי שציפה, לא היה איש במושב הקדמי. בעצם, היתה המכונית ריקה לגמרי.

“היכנס.”

הוא הניח ידו על הדלת והציץ אל המושב האחורי, אשר היה בעצם תא קטן, תא־כלא שחור עם סורגים. הוא הדיף ריח פלדה מסומררת; ריח של חומר חיטוי; ריח נקי מדי, נוקשה מדי, מתכתי מדי. שום דבר רך לא היה שם.

“אילו לפחות היתה לך אישה שתערוב לך,” אמר קול הברזל. “אולם…”

“לאן אתם לוקחים אותי?”

המכונית היססה, או יותר נכון השמיעה צלילי נקישות חלושים, כשבזה אחר זה חלפו נתוני הכרטיסים המנוקבים מול עיניים אלקטרוניות.

“למרכז הפסיכיאטרי לחקר נטיות רֶגרֶסיביות.”

הוא נכנס פנימה. הדלת נסגרה אחריו בטריקה רכה. מכונית המשטרה התנהלה באיטיות דרך הרחובות הליליים, מאירה קדימה באורם העמום של פנסיה.

רגע לאחר מכן עברו ליד אחד הבתים ברחוב. בית אחד בתוך עיר שלמה של בתים אפלים, אולם בבית מסוים זה דלקו בעליזות כל נורות החשמל, בכל חלון זרח אור צהוב וחם כנגד האפלה הקרה.

“זה ביתי,” אמר לאונרד מוד.

איש לא ענה לו.

המכונית התקדמה לאורך הרחובות־הערוצים הריקים והתרחקה כשהיא מותירה מאחור את הרחובות הריקים על מדרכותיהם הריקות. ולא נשמע כל קול, ולא נראתה עוד כל תנועה עד תומו של אותו ליל נובמבר צונן.

את אמנון גינזאי (גינזברג) היכרנו בגיליון מס' 21 בסיפורו המשעשע ‘עולמות, החליפו בני זוג!’ הוא הכריז אז שזה היה סיפור המד"ב האחרון שכתב, ולשמחתנו לא מימש את הכרזתו זאת – ככל הנראה בהשפעת הימים הנוראים – כפי שאפשר להיווכח מהסיפור הקצרצר שלפנינו. הסיפור היה אולי מתאים יותר לגיליון הקודם, שראה אור בערב ראש השנה תשמ"ב, אבל לצערנו הגיע לידנו מאוחר מדי.

* * *

…מדי יום ביומו הוא היה תולש דף נוסף בלוח השנה, בשמחה מתגברת.

כ"ה

כֹה לֶחַי! הינה כבר 25 באלול ה’תשמ"ד. ובכן, מסתיימת השנה הנוראה. המוני מיסטיקאים מכל פינות העולם רצו לשכנענו, שהשנה תישמד התבל. כמובן, הוא לא האמין בשטויות האלו. מה זה ה’תשמ"ד? הלא אלה סתם אותיות. גימטריה של קדמונים! קבלה מימי הביניים!

הוא לא עבר אפילו מתל־אביב לירושלים, המתפקעת מאפס מקום. כי רבים סברו, שעיר הקודש, עיר שלום, תישאר כאי בודד בעולם הנחרב. ובכן, הוא צדק, שלא נגרר אחרי הבהלה ההמונית!

כ"ו

הוא שלח עוד כמה גלויות “לשנה טובה תיכתבו ותיחתמו”, וגם בעצמו קיבל רבות כאלה.

למעשה, זאת לא היתה שנה רעה כל־כך. האינפלציה בחודשים האחרונים אפילו ירדה במקצת וחזרה למספרים תלת־ספרתיים. אמנם, היו פיגועים חבלניים, אך הובטח נחושות לגמור איתם. החרדים השתוללו וניסו להטיל את מרותם על המדינה; אבל עכשיו, כשיתפזר הערפל המיסטי של השנה, נרסן אותם. היו דברים מעולם…

כ"ז

גם הוא עצמו, למרות הכל, התקדם בחייו. סוף־סוף קנה את גאוות־המדינה, מכונית המונעת על ידי המניע הנצחי, הלא־הוא perpetuum mobile בלועזית, מדגם “פלא־דור”. את המנועים עצמם מבטיחים לשבץ תוך כמה שבועות.

כ"ח

כמובן, היו השנה גם סכנות רציניות. אי־שם ביפן לכדו ממש ברגע האחרון את החיידק המלאכותי, שברח ממעבדה ואיים לחסל את האנושות. נפתרו בשלום כל ששת משברי־הטילים בין ארה"ב לברה"מ. גם הסיכונים, הנשקפים כביכול מבניית הכור האטומי על־פני הירח, הופרכו כמוגזמים. ככלות הכל, הדברים האלה רק מחזקים בו את האמונה, שבני־אדם מסוגלים לפתור בהצלחה את בעיותיהם החמורות ביותר…

כ"ט

ובכן, ערב ראש השנה הגיע. הוא צחק בהקלה. בעוד שעה קלה יבושו כל אותם נביאי־הזעם, מחשבי הקיצין ושונאי־הקידמה. הוא נזכר באחד מאיומיהם המרובים, ללא ספק המגוחך שבכולם, כאילו ניסיונות מסוימים בתחום החלקיקים האלמנטריים עלולים לגרום לשיבושים במימד הזמן, ומכאן גם בכללי ההיגיון.

הבל הבלים ורעות רוח! הזמן הולך לו, כרגיל. הנה שוקעת השמש של היום האחרון שבשנת תשמ"ד. מיד הוא יוריד את הדף היחיד שנותר בלוח וילך למסיבה עליזה.

ל'…?

מה זה? 30 יום בחודש אלול?

האם השנה הארורה, ה’תשמ"ד, מסרבת לחלוף, לעבור ולהסתלק? ממאנת להצטרף להיסטוריית־העבר, להישאר בין דברי הימים? זיעה קרה הציפה את גופו. האמנם, בכל זאת…?

אך בו־ברגע עשה מאמץ להרגיע את עצמו. הרי אינו בקי במיוחד בלוח המסורתי. אולי זה רק מין עיבור השנה, שלא ידע עליו, או שכח. מיד הוא יהפוך את הדף ויגלה את הפתרון, ימצא רמז לשנה הבאה.

הוא הושיט לעבר הלוח את ידו הרועדת. הכל יהיה בסדר… העולם ימשיך להסתובב, כמקודם. עוד מעט, ונחגוג את ראש־השנה החדשה…

ל"א!!

ענה לו הדף שבלוח. בניגוד לדפים הקודמים, לא היה כאן שום זכר לחודש, או לשנה… או למאה, או לאלף השנים… שום רמז לזמן… או למקום…

אבל מותחים אותו! הלוח הארור מזויף! – הבזיקה במוחו התקווה האחרונה. הנה, די להסתכל בשמיים. אם לא רואים את הלבנה – סימן הוא שהלילה אמנם ליל־הכֶסֶה, הלא־הוא ליל ראש־השנה. הוא הציץ בעד החלון.

ואמנם לא היתה לבנה. אך לא היו גם כוכבים. למעשה, לא היה גם חלון. לא היה כלום. לא – זה היה הכל. לא באל"ף רבתי, אל"ף ענקית, אל"ף־אין־סוף האופפת את כל היקום. שלא היה ולא נברא.

אבל – תמיד צריך לקוות – אולי היתה זו גם אל"ף מן השם ‘אלהים’.

כמיהה עזה לדבר־מה שאולי אינו ניתן להשגה, היא הנושא של סיפור הפנטסיה המעודן שלפנינו. מ.פ. בראון הוא מחבר (ואולי מחברת) אלמוני לחלוטין, ולא ידוע לנו אם פרסם מעולם סיפורים אחרים.

* * *

“רק חבילת זרעים אחת. בבקשה, לוק.”

בכל פעם שהגיעו לעיר, היתה אלן מתבוננת בתצוגת הזרעים ואוחזת בשרוולו של בעלה. “בבקשה.”

לוק האצ’ינס נאנח. “בסדר אלן, בסדר –”

הוא חיפש בכיסיו אחר כסף קטן, והושיט לה רבע דולר. “איני יכול להבין מדוע את רוצה לשבור את הגב ולבזבז מים על השטויות האלה.”

“בשביל הצבע הירוק, לוק. בשביל הירוק.”

כל כך חסר לה הירוק. החווה של הוריה נחבאה בין עצי־כותנה לאורך הנהר פלט. אי ירוק באיזור שומם. האביב היה ערפל ירוק, שהסתיר את הגבעות, החומות והיבשות מהחום הכבד. אך דבר לא היה יבש ליד בית הוריה. שם היו הצמחייה והעשב ירוקים, בשלים וסמיכים. כך זכרה זאת תמיד.

“ויכולת לשמוע את הנהר מתלחש עם העצים העתיקים. יכולת לשכב על הדשא, להביט אל על ולא לראות אף קרן שמש אחת מבצבצת מבעד לעלים הרבים; ולדעת שלעולם לא תראה אותה. היה קריר, לח וירוק תחת אותם עצים.”

היא אחזה בשקיק הזרעים בשתי ידיה. לוק היה שם פעמים רבות למדי, כאשר חיזר אחריה בין מכירות הבקר.

“אינך זוכר, לוק? בית הורי.”

הוא אחז בהגה המשאית הקלה הישנה. על פני הכבישים הטובים ביותר היא גחנה, חרקה וטרטרה בצורה מעוררת דאגה. כאילו עומדת היתה כל רגע להתפרק. הוא טיפל בה זמן רב כי לא היה לו כסף לקנות חדשה.

“לעזאזל, אלן, אי אפשר היה לראות שם שום דבר. כשהייתי שם, זה היה כמו להיות בבור עמוק. אדם חייב לראות.”

הם הטלטלו לתוך הדרך הכפרית. מידי קילומטר הביטה לתוך השקיק, לבדוק אם הזרעים לא נעלמו. היא השיגה זרעים מעורבים. הם נראו יפה מאד בצילום שעל גבי האריזה. הרבה עלים ירוקים עם ערמות של ציפורני החתול, דליות, ‘כובע הנזיר’, דגניות ועוד עשרות רבות, זהובים, כחולים ואדומים כיין.

לא הרבה, בעצם. לא כמו עצים עתיקים גדולים. אך בכל זאת משהו – משהו לשבור את החדגוניות והצבע החום השרוף והקשה של המישורים הגבוהים, בבוא האביב והקיץ. היא תשתול אותם בפינה הדרום־מזרחית, שם תתקשה הרוח להעיף אותם. זבל וקש יעזרו להם לעמוד בסופות האביב האיומות. דבר אחד שוודאי לא חסר היה בסביבה הזאת זה קש.

המשאית פגעה בבור בכביש וזינקה ממקומה. הם נסעו לאורך הדרך המשובשת, המפותלת, באדמת הערבה היבשה לכיוון הבית. פניו של לוק זעפו. הן היו קשות, חומות ומחוספסות כמו האדמה. רשרוש הזרעים בשקית נשמע באזניה מבטיח.

הבית עצמו לבש, בגלל מזג האוויר, את צבע האדמה אף הוא. צבע כסוף־חום. הוא נטה מעט בגלל הרוח. ליד הבית עמד מבנה נוסף. אסם שהיה למעשה בקתה. ערימת גרוטאות, צינורות שבורים ואמבטיה מזוהמת, כל אלו נערמו בצד אחד. המכלאה שבחזית היתה רק תחליף מדולדל. ממרכז המכלאה עד מטרים רבים מעבר לגדר היתה האדמה מכוסה אבק יבש.

כאן היה אפשר לראות בלי בעיות. אותו נוף למרחק קילומטרים בכל כיוון. אבק, עשב יבש, ערוצי מים ונץ אחד ויחיד תלוי ממעל נסחף בזרמי האוויר הגבוהים מעל לשוניות המחוספסות. השמים נפרשו מעל לכל זאת והמטירו גשם בקצה הארץ ממרחק קילומטרים רבים. כחול עז, כחול חזק, ואפילו עתה בסוף החורף השמש יקדה מתוך שמים לוהטים על אדמה יבשה סחופת רוח.

אלן טמנה את הזרעים באדמה ואימצה אל לבה את הקופסה עם ציור השמש בשמיים. לוק שהה יותר בחוץ, בהרים עם עדרו, מאשר בבית איתה. כאשר היה בבית, היה זה רק כדי לטרוף תבשיל כלשהוא ולצנוח למיטה עייף עד מוות, בלי כל אפשרות לדיבור או למגע הפשוט ביותר.

הפרות המליטו את עגליהן. הסופות האיומות, תמיד הנוראות ביותר בעונה זו של השנה, איימו להחריב את הכל. סוסו הטוב ביותר מעד במאורת עכבר־הכיס. עתה הוא צולע, רגלו האחת נפוחה ונוקשה, בלתי ניתן לשימוש בדיוק כשהוא נדרש יותר מכל. הגיעה העת להטביע את סימן העדר על העגלים הצעירים, על כל המשתמע מכך: תוהו ובוהו של צריחות, כוויות ודימומים. הפרות היו מוכנות להרבעה פעם נוספת. דרוש כסף בשביל שירותיו של פר ההרבעה בחווה השכנה. אלן מעולם לא נכנסה לתוך כל זה. זה כלל לא היה כמו בבית.

הקיץ כבר הגיע. העשב מרשרש בעדינות. עשב זמני, ירוק. אלן שכבה ערה, מציירת לעצמה כיצד יראו הזרעים, דוחפים את האדמה החומה שהיא העשירה בזהירות כה רבה. כל אותה רבגוניות שתמשיך ללהוט גם כאשר העשב יתייבש לאבק או לשלד יבש.

מזה כמה לילות לא היה לוק עייף מכדי לטפס עליה, רזה וחזק היה, כולו עור ושרירים מוכן להקרע ברוח ולעוף לכל עבר. לאחר מכן היה נופל מעליה אל תוך שינה עמוקה.

כל מה שהכירה השתנה כאן. הירוק והרעננות נעלמו מכל דבר. היא היתה קליפה, תרמיל ריק מזרעים. לוק גם הוא היה יבש. שניהם ינקו יובש. היא רעדה ושקעה בשינה, כדי לחלום על הזרעים הדוחפים כלפי מעלה ועל הפריחה החדשה שהם יביאו לה עצמה וללוק.

היא הביטה והשקתה. כאשר המרחב הגדול של עשב יבש לחלוטין, עשה נצר שתיל יחיד את דרכו אל האור, ירוק וקלוש על הקרקע החשופה. אלן התכופפה מעליו, חסרת נשימה. דם הצטבר באזניה ודמעות נבעו בעיניה בשל הניצחון.

“אוה, שתיל ירוק קטן. אוה, ירוק! עלה ובוא. עלה ובוא.”

היא השקיעה בטיפול בו את נשמתה ומדי יום גדל בהדרגה, סנטימטר אחר סנטימטר. דק היה כסיכה, מתנודד אך ירוק. עלים קטנטנים, ישרים, שקופים ומלאי ורידים כמו כנפיו הרוטטות של זבוב. רועד ברוח. חסר אונים תחת השמש. במשך ימים נתנה מחסה לנצר הירוקת הקטן והחלש, כל היום, וכל יום, נדחקה אליו. היא הביטה במבט נוקב. היא נשפה בלחייה בהתרסה לרוח. היא ציוותה על זרעה לגדול. כל מה שמסביבה יכול לגווע, להתייבש ולהעלם, כגרגרי אבק באוויר הדחוס, אך הזרע שלה יגדל ויתפתח. וגם לוק יפרח כחבצלת ויזנק לתוכה כמו נר שיבער עם זרע חי.

אבק וחצץ מלאו את המטבח השחוק זה מכבר. תיקונים נערמו על הספה, שוקעים ליד התנור. כלים העלו קרום בכיור. הכל יכול לחכות; דבר לא חשוב מלבד נצר ירוק קטן. לכשיהיה חזק, כשיוכל לעמוד בפני השממה לבד, אז… אז…

לוק שאג מתוך הבית.

“איפה – לעזאזל – חולצה נקייה, אלן? ולבנים מתוקנים כהלכה –”

היא היתה בחוץ, כורעת מעל לצמח שלה, מרעיפה זרם נאה ויציב של מים מתוך המזלף, טיפה אחר טיפה, מרווה את הקרקע עד תום. אגלי מים נצנצו על העלים העדינים דמויי הציפורן. קרן שמש, שעברה דרך אצבעותיה, הפכה כל גרגר אבק לירוק. היא התכווצה כאשר הוא התנשא מעליה, אגרופיו קפוצים.

“אוה, לוק – שכחתי.”

"שכחת? ודאי גם שכחת להכין אוכל – "

היא מיהרה אל הבית. צעקתו רדפה אחריה לשם.

“לעזאזל, אלן. אם אתפוס אותך ליד הנבט הארור הזה כשאת צריכה לטפל בי, אני אלקה אותך באמת.”

דלת הבקתה נטרקה.

אותו שבוע היא טיפלה בלוק. כל מעייניה היו נתונים לו, ולנבט רק דאגה למים מדי יום עם השקיעה. מלבד זאת לא ראתה אותו. בזהירות הכינה את מאכליו האהובים של לוק. היא כיבסה וגיהצה כל אחד ממלבושיו המעטים של לוק עד שהיה כחדש; תיקנה והטליאה. שני חדריו של הבית הבהיקו ללא רבב. היא עיסתה את גבו כאשר חזר תשוש בלילה, והעירה אותו בנשיקה בבוקר. כל אותו זמן הוא היה עדין.

אך הנבט מת.

הוא החזיק אותה כל אותו לילה, והיא היתה נוקשה בזרועותיו כמו חוט תיל. היא בכתה עד אשר יבש מעיין דמעותיה.

“זה היה רק צמח טיפשי, מותק. בשם אלוהים – אלן?”

הדמעות שטפו אותו. היא דחפה אותו מעליה. ידיו נפלו חסרות אונים.

“האם אני אינני נחשב כלל, אל?”

שוב התקשתה לידו במיטה. הרוח השתוללה בפינות הבית, ובמישורים הקפואים והריקים המובילים לשום מקום. ולוק, לוק היה מתחרה בהם.

“אתה. מתי אתה שלי? כמעט לעולם לא. אבל מעט הירוק הזה, זה היה כאן, אתי. ואתה אפילו לא יכולת להניח לי להחזיק בזה. בזמן שאני דאגתי לך, ואתה היית אי שם עם הרוח – הוא גסס. הלך ונעלם. הלך ונעלם.”

הוא הושיט את ידו אל מותניה.

“איך אני יכול להיות כל הזמן אתך ולשמור על קורת גג בשבילנו, מותק? איך אוכל לבנות לנו משהו אם לא אעבוד קשה? את גדלת בחווה. את יודעת איך זה. אמא שלך לא המשיכה –”

היא התגלגלה מבין זרועותיו אל קצה המיטה, ואחזה בדפנות בחוזקה.

“לאמא היו העצים. לי אין עכשיו אפילו נבט קטן ומסכן.”

היא שמעה את חבטת אגרופו בכר.

“את והנבט הארור הזה. העצים, לעזאזל. לאמא שלך היו המון ילדים. לא עצים, ילדים מילאו את חייה. ואילו היו לך ילדים –”

קולה נשמע בלחש, בוקע עמוק מגרונה.

“מתי זרעת בי זרע שהיכה שורשים?”

הכרית קפצה מעוצמת המכה שהנחית עליה לוק. היא כיווצה את הסדין בקמטים רוויי דמעות.

“שום דבר לא מכה שורשים כאן, שום דבר לא צומח. לא הזרע שלך, לא הזרע שלי, שום דבר. הכל רק מתייבש ומתעופף.”

לוק הכין את ארוחת הבוקר שלו בעצמו. נשמעה נקישה של ברזל יצוק. ריח קתלי החזיר – האחרונים שנותרו – הגיע לאפה. נהמת המנוע כאשר התניע את המשאית, טריקת השער. היא הקשיבה, אך לא זזה. גרגר אבק נסחף עם רסיסי השמש לתוך החדר. היה כבר חם. שערה דבק בעורה. החום, החום, למרות הרוח. היא שכבה פסוקת איברים על המיטה וסקרה את החדר. קירות חדגוניים. שקי מספוא כשטיחים. המיטה שקועה במרכזה. חזית המיטה מעץ ארז, מגולפת בחלקה העליון. בגדים תלויים על מוט לאורך הקיר האחורי.

בחוץ היה המראה עלוב עוד יותר. ריקנות. השממה שפקדה אותה בסיוטי הלילה. השממה היתה עולמו של לוק. הוא שגשג בקשיחותה. נראה כאילו יכלה להתבונן דרכו על האדמה עצמה. הוא היה זכוכית מגדלת, והשמש התמקדה דרכו כדי לייבש את ליבה. שום ירק בשום מקום. שום כתם. והיא היתה כה צמאה לכך.

היא לא רצתה לעזוב את העיר, למרות שהיתה קטנה ומאובקת. לפחות היו מעט עצים. אך לוק מיהר ומשך אותה לכאן.

“ממש באותו אופן אנו יכולים לחיות בשני עולמות שונים לחלוטין. ממש שונים לחלוטין.”

היא קיוותה שכך אמנם יהיה. שלוק יחזיק במקום השומם הזה, היא תחיה במקום כמו… כמו אבן הברקת הירוקה הלוהטת, מקום ששמור היה במוחה כך שלוק לא יוכל לפגוע בו, במקום שעולמו לא יוכל להגיע אליו.

היא ראתה פעם אבן ברקת אמיתית. בטיול. היה זה במרכז חלון ראווה של צורף. כל חייה לא ראתה דבר יפה כל־כך. למראה האבן עמד לבה מפעימותיו, היא הופנטה למראה הקווים, רמות האור והצבע הירוק הקריר והבהיר. והאור ששטף דרכה סונן והיה לרכות לחה ועשירה. היא עדיין זכרה זאת.

בית הוריה היה כזה, כמו ליבה של אבן הברקת. העשב – עבה ורך ובאמת, באמת ירוק. כל עלה בודד, כל כך ירוק שאף לא יכולת לצייר אותו בדמיונך אחרת. עשב שהיה טוב לשכב בו, לטמון פניך בו, ולשאוב את ירקותו הלחה ומדגדגת האף לתוכך. עשב לשכב עליו ולהסתכל למעלה – לראות את העצים תלויים מעליך, ענפיהם מגיעים כמעט עד הארץ. עצים מוצקים. עליהם בצבע ירוק חיוור, מנצנץ, מיימי. השמש הכתה בעלים, הופכת לאד ירוק, מקלחת של זהב. מטושטשת ומרוככת. כל עוד חסתה בצל עולם מכושף ונפלא זה.

“עולם כזה אני רוצה. לא, לוק, לא כזה. למה בכלל עזבתי…”

היא פתחה שוב את עיניה. השמיים בערו דרך החלון. הצוקים היו לבנים וחשופים, עצמות האדמה – שבורות ומתפוררות.

“אוה, אלי.”

היא טמנה את פניה בכרית; אם תרכז את כל מחשבותיה באבן הברקת תצליח לחזור לתוכה, אל מתיקות הירוק. הילה של עלים בשולי מוחה. אגלי זיעה החליקו במורד חוט השדרה שלה והתרכזו בשקע שבשולי גבה. היום עבר במהירות ואבן הברקת לא חזרה. הזיעה והחצץ שתקפו את אפה מתוך קמטי הכרית נצחו אותה. הרוח נקשה על הגג. אין תקווה.

היא זחלה לתוך מכנסיים קצרים וחולצת טריקו. בהינף יד השליכה את הסדינים על המיטה. היא יצאה החוצה ובעטה בלכלוך שעל חלקת הגן שלה. עיניה היו יבשות, ללא דמעות. היא גררה סוכך שחור ומשופשף מערמת הזבל ושתלה אותו באדמה הבלויה. רגע אחד עמדה שם, לוטשת עיניים, והשתרכה בחזרה למטבח, שם חיכו לה המחבת והכלים המשומנים שהשאיר לוק בכיור.

כאשר שטפה את הכלים ראתה את סוס הבוקרים הנוסף, לנקי, גדילי זנבו המדובללים מתנועעים במהירות, רועה ליד הבקתה. הסוס החביב על לוק, סוס אדום לוהט ומבריק, צלע לעבר האבוס. ענני אבק התרוממו עם כל אחד מצעדיו הזהירים. בקצה החצר ריחף נץ כדי לתפוס רוח. הוא היה כה קרוב, שהיא יכלה להתבונן בעיניו הצהובות, הקרות, בכנפיו הנוקשות והמנומרות. הוא שט במעגלים צרים וצלל. כאשר המריא שוב והתרחק, נתלו בציפורניו קרעי ארוחתו – פרווה מדובללת של ארנבת שקרביה נשפכים מתוך גופה.

היא ניסתה להקיא. עולמו של לוק.

היא לא ידעה שזה יהיה כך. הוא נהג לבוא לקנות עצים מאביה, כי העצים של אבא היו הטובים ביותר במדינה. הוא היה מדבר על השטח שהוריו השאירו לו: גודלו, הפוטנציאל שבו, כל מה שיעשה שם עם העצים, כיצד השטח ייבנה ויצמח, כמה שהמקום יפה, ים של עשב, מנומר בפרחים באביב. בערך כמו כאן, הוא אמר, אלא שטוב יותר. זה נשמע נפלא.

והיא הרי גדלה במעגל ירוק זה, אך לא תוכל להישאר בו כל חייה. היא רצתה בית ומשפחה. ולוק, לוק היה אדם שלא פגשה כמוהו כל חייה. הוא לא היה נער; הוא היה גבר. כבר היתה ברשותו חלקת אדמה משלו, עצים משלו, והוא היה עסוק כבר בהגשמת חלומותיו, ולא בהתפארות בהם. הוא כבר היה הופך זרעים לפירות. רזה וגבוה כמו אחד העצים שלה. יהיה זה נפלא לחסות בצילו של לוק. הוא יהיה המעגל הירוק שלה, והיא לא תצטרך לשום דבר נוסף. וכך נישאו. “והנה אני כאן – והרוח נושבת בעצמותי.”

המשאית הטלטלה בגניחות אל תוך החצר זמן רב לאחר שהלכה לישון. לוק פרץ לתוך הבית. היא הקשיבה לפסיעותיו הגסות ולקולות הרעש שהקים במטבח. לבסוף נכנס לחדר השינה. עם כל נשיפה שלו הלם בה ריח הוויסקי שנדף ממנו כשהיה למרגלות המיטה. היא לא זעה, התנשמה והתנשפה. שיעמוד; במחשבתה התרחקה ממנו, בחזרה אל העצים, אל אבן הברקת, עד שהכל היה לערפל טהור, מרגיע וירוק. היא אף לא הרגישה כאשר השתטח לוק על המיטה לצדה, לא חשה בו כששכב לידה, נוקשה ומאובן, במשך כל הלילה.

הוא כבר הלך כאשר השמש חרכה את עפעפיה ופקחה אותם. היא התהפכה על צדה. עוד יום חשוף. הרוח הטיחה את האבק בחלון. היא כיסתה את אזניה. שעת הצהרים כמעט הגיעה כאשר גררה את עצמה למטבח.

היא עצרה, נושמת בכבדות, ליד הדלת.

הקירות, הלינולאום על הרצפה, השולחן השביר, האמייל מכוסה קורי העכביש של הכיור – הכל! – היה בצבע אבן הירקן, הברקת, הטחב. המטבח כולו נצבע בירוק. צללים שקופים וירוקים הפכו את החדר לפרדס. על המדף שמעל לכיור זרח צמח גדול בזוהר ירוק, שנוצר מהשתקפות קרני השמש בעליו הגדולים. נבט אדום בישר פריחה קרובה.

אלן נשמה נשימה עמוקה, ועוד אחת. היא היססה. אולי היא ישנה וחולמת. אולי הכל יתפוצץ וייעלם כבועת סבון אם תיגע בו. היא התקדמה, בזהירות, לקראת הדבר. היא הושיטה אליו ציפורן, והחזירה אותה במהירות. ריחות מתפשטים, טריים, לחים וירוקים דגדגו את אפה. היא חיכתה. לבסוף הכתה בקצהו של הקטן שבעלים. הוא לא נעלם. חיוך התפשט לרוחב פניה. היא התיישבה כדי להתבונן בצמח, מרחפת בשלווה בירוקת.

ידו של לוק על כתפה, קלה כנוצה, הקפיצה אותה על רגליה. היא עמדה מולו, ידיה הדוקות ועיניה לוהטות.

“אוה, לוק, זה כמו יער שלם, ממש פה בבית. זה נפלא.”

הוא הנהן בראשו.

“זה גרניום. הבחורה של קליימר אמרה לי.”

הוא בחן את פניה.

“זה בסדר, אלן?”

היא הטילה את עצמה לזרועותיו פעם נוספת. כל השמחה שבצמח גאתה בה.

“אוה, לוק, תודה לך, זה כל כך, כל כך נפלא.”

ידו ליטפה את שערה הפרוע, כפי שנהג לעשות לגור ארנבות שתפס והיה מפוחד ממגעו, לבו מפרפר בין צלעותיו, לכוד, חסר את האפלה המגנה של מאורתו ותלוי באוויר בחוסר ודאות.

אותו לילה היא נפתחה אליו. עלי הכותרת נפשקו ונגלה לבו הזהוב של הפרח, ועסיסו, חם מתוק ודביק זרם מתוכו ועבר דרכה. היא השתרעה על הכרית בשביעות רצון והוא המשיך לחבק אותה, ונאנק על עור גופה החלק כעלה.

“אני אוהב אותך כל כך, מותק. אוה, אלוהים כמה אני אוהב אותך.”

הגרניום פרח, שאנן, על אדן החלון שלו, כמו להבה. המטבח היה שטוף ירוקת בימי השמש האחרונים של הקיץ. ויום אחד פסק להופיע טפטוף הדם החודשי שהזכיר לה שהיא עקרה, ממש כמו המישורים הגבוהים. היא לחשה את תקוותיה לגרניום.

“אני חושבת שאני עומדת ללדת –”

אך היא זכרה את הנבט הירוק הראשון שלוק נתן לה, וכיצד היה לאבק, ולא סיפרה ללוק. כאשר הביטה מעבר לעושר הצמח שלה, אל המרחב השומם שאהב, ידעה שצדקה בשומרה את הסוד. היא לא תתן לעולמו השומם הריק והמת שום סיכוי להתקרב אל השתיל הקטן שלה ולהרוס אותו.

היא הביטה כיצד הגרניום גדל ומתפשט, עד שמילא את החלון כולו בענפים, גבעולים ועלים עגולים ומחוספסים. הוא הסתיר את כל העולם החיצון, ממלא את החדר בירוק. לדידה של אלן הסתיו כלל לא הגיע; שוב לא יצאה החוצה. היא התכרבלה על הספה עם עבודת הבית שלה, בטוחה במטבחה, שומרת על הצמח שלה ועל ילדה הגדל לאטו. לוק נאלץ לתמוך בגרניום ביתד. כה גדול וכבד היה עתה. הוא נאנח כשעשה זאת.

“הדבר הארור הזה עוד ישתלט על כל הבית. צריך לדלל אותו, אל. לצמצם אותו לגודל סביר.”

הוא היה בא בלילה, נכנס עם משב רוח, ונחנק בריח הירוק הנפלא.

“זה לא יכול להיות בריא, אלן. לעזאזל, חלק מזה חייב ללכת.”

היא הביטה בו, רואה אותו בעיניים חדשות.

“אתה פשוט לא יכול לסבול צמיחה ירוקה. נכון, לוק? הכל צריך להיות שחוק, מצומק ומיובש כדי שימצא חן בעיניך –”

“אה –”

האנחה, וטריקת הדלת, כאשר נמלט אל הבקתה – כדי להאכיל את הסוסים, לתקן את הרסן ולעבוד בפחחות – חיזקו אותה להמשיך ולהסתיר את סודה. היא טיפלה בצמח בזהירות רבה יותר, שומרת על החיים היקרים המתפתחים. היא היתה ראשונה במטבח בבוקר, ואחרונה לצאת ממנו בלילה. לוק רטן עתה כל הזמן.

“את מבלה זמן רב מדי בבית. יש הרבה מה לעשות בחוץ.”

היא רחצה את הכלים, הריחה את עלי הגרניום, והתעלמה ממנו.

“לשבת כאן עם – הדבר הזה בחלון, זה לא בריא. את משמינה מזה, אל.”

היא הטליאה את מכנסי הג’ינס שלו שנקרעו מתיל חשוף בעת שרכן אל האדמה בחלקה שמונה. היא והצמח, הם היו מלאים חיים. היא בדקה את הגרניום היטב לפני שהלכה לישון. האם הוא מתייבש? האם נתנה לו מספיק מים? היא תחבה אצבע לתוך העפר, התבוננה בכל פריחה, צבטה את העלים. כאשר באה בבוקר, עלה אחד היה מקופל כמו פינה בוערת של נייר צלופן. לבה הכה בחוזקה. היא התיישבה על כסא ליד הכיור והתבוננה בו כל הזמן. הוא עמד לנבול ולהפוך חום ויבש כמו האדמה. אותו לילה השקתה אותו עד שהשורשים צפו. התינוק צף בתוך גופה. היא לחמה בדמעות שאיימו לשטוף יותר. היא תגרום לו לחיות, איכשהו.

בבוקר היו שני עלים נוספים בכיור, והצמח כולו היה שפוף. היא דלדלה את האדמה. היא רצה לבקתה והביאה כף של זבל. היא התנשמה ורעדה כאשר חזרה למקום המקלט שלה במטבח. היא דיברה אל הצמח והתחננה לפניו לחיות. לוק קימט את אפו, כשחזר הביתה. מעל לריח ארוחה, שנשרפה בגלל שהיתה עסוקה מדי בהצלת הצמח, היה סרחון דיר ואסם.

“אלוהים, אלן, מה לעזאזל מתרחש כאן?”

היא רחצה את השאריות היבשות של הסטייק.

“אני רק טיפלתי בצמח.”

הוא בלע את הקפה.

“המקום הזה מסריח.” הוא התבונן בה. “לו לפחות יצאת מהבית. אם לא תטפלי בשומן שמסביב למתנייך, אני אטפל בו במקומך. את וה… גרניום הארור הזה.”

היא הרגישה את התינוק נע מתחת ללבה. הצמח רעד ליד החלון. אוה, היא צדקה. היא צדקה. הוא ועולמו. הם ישמידו את הצמיחה הירוקה בלי מחשבה שנייה ואחר כך אף לא ירגישו בחסרונה. התינוק בעט בבטנה. היא עצרה את נשימתה.

“לא, אל תעשה זאת. אל תגלה לו שאתה שם.”

הצמח התנוון, התכווץ. כל בוקר היו עלי כותרת נוספים בתוך הכיור. כל בוקר התקפלו ונשרו יותר ויותר עלים. צהובים, שקופים וחומים. כמו מעולם הרפאים. היא טיפסה על כיסא והעבירה מגבת על פני שמשת החלון, המכוסה כפור, כדי להרחיק את הקור. היא גזמה ענפים מתים. היא השקתה. בוקר אחד הגיחה בריצה אל המטבח ורק הגבעול המקורי של הגרניום עמד איתן לקדם את פניה. היא עמדה בחדר, בטנה גועשת. הכל פרץ מתוכה ללא אזהרה, בהפתעה, ללא שליטה.

“לא! לא שוב. לא ש–ו–ב!”

לוק כשל מתוך חדר המיטות, מבולבל וישן למחצה.

“לעזאזל, אשה, מה עכשיו?”

היא רעדה מפחד. “הוא מת. גם הוא מת.”

“למען השם –” הוא ניגש לתנור למזוג לעצמו קפה. זו העונה של השנה. הכל מת עכשיו, לעזאזל."

היא אחזה בבטנה למחשבה שהכל מת. התייפחותה גברה. “לא הכל. לא בתוך הבית. לא הצמח שלי!”

הוא משך את הכיסא מתחת לשולחן בכוח כה רב, שרגל הכסא נשברה והתגלגלה מתחת לשולחן. הוא עבר על פניה, עורקיו מתנפחים במצחו. הוא אסף את הגרניום מעל לחלון. הצמח, העציץ, הכל. חירש לצרחות אשתו. הוא פרץ דרך הדלת את דקירותיו החדות של השלג הראשון, והשליך את הכל אל ערמת הגרוטאות.

היא הביטה בפראותו. היא התנודדה. השלג חתך את רגליה. לוק חטף את מעילו ופרץ מהבית, לעזאזל עם ארוחת הבוקר. היא עמדה שם, במרכז המטבח האפור והקר, אוחזת בבטנה. לא היתה שום תנועה. לבה ריקד ללא מטרה. מקפץ מעלה ומטה. הרוח צווחה באזניה. השב אותו. השב אותו. גרום לו לצמוח מחדש. הנבט, הגבעול, הירוק השוטף כאבן הברקת. הירוק המציף… מקלט ירוק עשיר. ירוק, ירוק, ירוק.

הרוח נשבה לרוחב השמיים, רועשת. סערות שלג קצרות. שלג צונח, מרחף בשמיים. הרוח שטפה את הכל: עשב, נוצות נץ, זרעים, חלומות ואבק האדם, מקצה אחד של האדמה החשופה אל משנהו.

לוק הגיע מאוחר. רעב, מבויש מעט מהתפרצותו בבוקר. קורא.

“אלן –” ועצר נושם בכבדות בכניסה.

“אלן.”

הצמח הגדול שלט בגאווה מבריק ולוהט בלהט ירוק עשיר. צבעי אבן הברקת, הירקן, הטחב שופעים על פני המטבח הקטן. ניצן אדום הזדקר אל על, הבטחה לפריחה. עלי כותרת אדומים כאש העומדים להתפרץ. הוא נבט כלפי מעלה. הוא מעולם לא ראה את החורף השומם, מעולם לא שמע את הרוח. ומעולם לא שמע את האיש המתייפח “אלן?!” ומשקה בדמעותיו את מדבר השממה.

הסיפור הקצר והיפה שלפנינו הנו תוצאה של שיתוף פעולה בין שני סטודנטים בני 19, הלומדים הנדסת פיסיקה במסגרת העתודה הטכנולוגית. יוסף פרידלנדר הוא נתנייתי, ודני הורוביץ הוא תושב תל־אביב. האחרון הוא זה שהציע את הרעיון שביסודו של הסיפור – וידידו, אשר שלח לנו את הסיפור, מבקש להדגיש עובדה זאת.

* * *

מר ג' היה האדם העשיר ביותר בעולם. היו אפילו כאלה שטענו שהוא האיש העשיר ביותר בהיסטוריה, אם כי אף לא אחד מהם היה מסוגל לומר מה היקף רכושו של מר ג'. אם שאלת אותו, היה אומר ‘הרבה’ ומספר על אביו, שירש סכום עצום מסבו ובכישרון רב הגדיל אותו עשרות מונים, ובחיוך צנוע היה מציין שעלה בידיו להשתוות לאביו בהצלחתו (למען האמת מר ג' הגדיל את ההון שירש מאות מונים).

הוא גר בבית יפה, רחוק מסאון העיר, והתחלק במזונו עם אשתו ושני בניו. מכיוון שהפרטיות היתה יקרה לו, הציב שומרים מסביב לאחוזתו ואלה דאגו לסלק מבקרים בלתי רצויים ובלתי מוזמנים. בדרך כלל נכנסו לביתו רק אישים ידועי שם שהוזמנו זמן רב לפני כן. לכן הופתע מר ג' כשבוקר אחד התדפק אדם זר על דלתו ודרש לראותו “בקשר לחוב.” מר ג' התקשר עם השומרים, אולם הם טענו שלא הניחו לשום זר לחדור לאחוזה. מכיוון שהתעוררה סקרנותו באשר לדרך בה הגיע האיש לביתו ומשום שעשה לו למנהג לבדוק כל תביעת חוב, הניח לזר להיכנס.

הוא נראה מכובד ואמין בחליפתו השחורה השמרנית, ועשוי היה להיות עורך־דין טיפוסי אילולי הריח המוזר שנדף ממנו.

מר ג' אמר “רצית לדבר על החוב…”

“כן.”

“עליך לסלוח לי – אינני זוכר שום דבר בקשר לחוב שלי למישהו. אם תואיל לרענן את זכרוני –”

“זה לא החוב שלך בדיוק.”

“אהה. של אבי אם כן.”

“לא. לא של איש ממשפחתך. זהו חוב של כל האנושות.”

מר ג' לא היה בטוח ששמע נכון. לכן אמר “של כל האנושות?” והזר ענה “כן.”

“משוגע”, חשב מר ג' והחליט לנהוג בזהירות. “מותר לי לשאול את מי אתה מייצג?” אמר.

“אני מייצג את חברת האנרגיה הגלקטית בערבון מוגבל,” אמר הזר.

בינתיים הצליח מר ג' להחליק אקדח שהחזיק במגירה לכיסו, על כל צרה שלא תבוא.

“אתה מבין, אדוני,” אמר הזר, “אנו פונים אליך משום שלמיטב ידיעתנו אתה מחזיק בהון הגדול ביותר על כוכב זה. שירותינו אינם יקרים ויש בכוחך, כנציג האנושות, לשלם בעדם.”

התואר “נציג האנושות” החמיא למר ג' ומלבד זאת, המשוגע הזה לא נראה מסוכן. לכן שאל “ומה היא החברה הזאת שציינת?”

“חברת האנרגיה הגלקטית מספקת אנרגיה לכוכבים חדשים על־ידי הזנת תנור מרכזי ושמירה על איזון ביולוגי ואנרגטי בכוכב הלכת עצמו, לתקופה ארוכה ככל שתושבי הכוכב דורשים. את התשלום הראשון אנו גובים ברגע שהילידים מגיעים לרמת התפתחות כזו שיבינו את חשיבות שירותינו. לפי ניסיוננו בעבר האנושות אמורה להיות מעבר לשלב זה.”

“ואם אסרב לשלם?” שאל מר ג'.

“במקרה כזה נאלץ להפסיק את השירות מיד. התנור שלכם ייכבה תוך זמן קצר.”

“מעניין מאד, אדוני,” אמר מר ג', משועשע. “מה גודל החוב?”

הזר נקב בסכום, אשר למיטב ידיעתו של מר ג', היה הערכה מדויקת של רכושו. הוא נדהם.

כעת כבר לא ראה בזר משוגע, אלא נבל המנסה להשיג את כספו. הוא קרא בזעם “אילו ביקשת סכום קטן, הייתי נותן לך אותו, מתוך הכרת תודה על השעשוע שהסבת לי. אולם הדרישה הזאת היא חוצפה. צא מיד מביתי!”

בדברו לחץ על כפתור במכתבתו. שני גברי נכנסו לחדר ואחזו בזר.

“לא תשנה את דעתך, אדוני?” אמר הזר.

“לא!”

שני הגברים הרימו את הזר ונשאו אותו אל מחוץ לחדר, כשהוא קורא מעבר לכתפו: “צר לי עליכם!”

מר ג' הניע ידו בביטול, ויצא החוצה לטיול התרגעות קצר בגנו. אלא שמשום מה חש בצינה שהיתה בלתי רגילה לשעת צהרים זו, ובהביטו למעלה בפליאה גילה שאור השמש הולך ומתעמעם.

שינויים לא רצויים

בחוברות האחרונות ניכרים כמה שינויים לא כל־כך רצויים. כדוגמא: ירד מהפרק המדור ‘עתידעת’, שהיה מדור מעניין מאד. המדור ‘אסימוב על…’ נעלם אף הוא ככל הנראה. מדוע?

שינויים נוספים: אותיות הדפוס קטנו (בסיפורים) ותוכן ‘הגיליון הבא’ אינו מופיע. אך מלבד זאת, החומר המתפרסם הוא טוב מאד; סיפורים נהדרים וברמה גבוהה. אני מקווה שהליקויים שמניתי יתוקנו והחוברת תשמור על רמתה.

מוכתר רונן, ת"א

הערת העורך:

ידוע לנו שיש קוראים לא־מעטים השמחים למדי על כי המדור 'אסימוב על…' לא הופיע בכמה גיליונות…

למעשה, המדיניות שקבענו לעצמנו היא שבכל גיליון יהיה לפחות מאמר אחד על מדע או 'בשולי המדע', של מחבר לאו דווקא קבוע. (כך הופיעו מאמרים כמו 'סגאן על…' או 'אלן הייניק על…' וכו'). מובן שאסימוב עצמו לא יקופח ומאמריו יופיעו אף הם, מדי פעם. (יש ברשותנו שפע בלתי־נדלה מהם. הבעיה שלא כולם טובים באמת…). המדור 'עתידעת' אכן נפגע, לצערי, עקב עומס העבודה שהוטל עלי על מעבר עריכת החוברת במלואה לידי. אני מקווה שגם הופעתו תחודש, לפחות פעם בכל שתיים־שלוש חוברות. באשר להקטנת אותיות הדפוס – הדבר נעשה פשוט כדי להגדיל את כמות החומר הכתוב בחוברת (בממוצע בשווה־ערך ל־4–5 עמודים), וזאת מבלי להגדיל את מספר העמודים (דבר שהיה מחייב את העלאת המחיר). ואחרון אחרון: מידע על הגיליון הבא לא יופיע זמנית – החל מגיליון זה הוא פשוט החליף צורה ועבר לעמוד האחרון.

ז’אנר אחר? לא, תודה

קראתי בעונג את מכתבו של אמנון אגסי (גיליון מס' 22). כמה תמימה תגובתו למכתבי. בתוקפו אותי, טוען אגסי כי אני “שמח לשבור מיתוסים”. האם חשב אגסי פעם אחת כמה “שמחתי” לקרוא את הקלאסיקנים כמו אסימוב וסילברברג?

ממש שברון לב לקרוא ספרים מסוימים של סופרים אלה. חמתי עולה בי לזכר ספרו ה’קלאסי' של סילברברג ‘האיש במבוך’.

כדי לשבור מיתוסים, כמו שאמנון אגסי טען שעשיתי, הייתי חייב לקרוא כמות גדולה של ספרים, משל מגוון רחב של סופרים. זאת אכן עשיתי ובמשך הזמן התגבשו אצלי דפוסי ביקורת לגבי קלאסיקנים וקלאסיקנים לעתיד.

שאלה לי לקורא אגסי: משום מה אין איש יוצר חוצץ כנגד ספריהם הקלאסיים של קלארק, היינלין והרברט. מדוע?

התשובה פשוטה מאד: אלה ספרים מעולים באמת.

את הצעתו של אגסי לעבור לקרוא ז’אנר אחד, אני דוחה ב"לא, תודה".

כבר שנים שקריאתי מתרכזת כמעט בלעדית במד"ב (גם זה הלא־מתורגם). לצערי, אין נפשי יוצאת לרומני מתח ואהבה למיניהם. אני תקוע עם המד"ב.

אם פגעתי ב’אלילים' (אסימוב וסילברברג) אני מצטער. לא ידעתי שהם כל־כך חשובים למישהו…

ושאלה לי ליגאל צמח (בעקבות מאמרו שהתפרסם בגיליון מס' 22): מה כל־כך מעולה ב’שער' של פ. פול? אם הוא יענה אני מבטיחו לענות מה כל־כך מעולה ב’חולית', ‘קץ הילדות’ ו’גר בארץ נוכרייה'.

מאחר ו’פנטסיה 2000' לא בנויה לחליפת־מכתבים ארוכה ביני למקטרגי, אשמח להתכתב עמם בנושא המד"ב.

כתובתי:

מרדכי פישל

רח' הרב קוק 1

באר יעקב 70300

הערת העורך:

הצדק עם הקורא פישל בדבריו שאין מקום במדור זה לחליפת מכתבים ממושכת בין בעלי־מחלוקת, ובוודאי לא בנימה אישית. אך להבעת דעה עניינית – יש ויש.

תגובות, תגובות

כמנהגי, הנה תגובותיי – הפעם על גיליון מס' 22: בהתייחס למאמרו השטחי של ד"ר נחמן בן־יהודה: ראשית אני שמח שהיה מספיק זהיר לכתוב “מיהו חובב מד”ב" ולא “מהו”. תשאלו, מה ההבדל? פשוט מאד, ד"ר נחמן בן־יהודה לא מגדיר את חובב המד"ב, וכלל לא אומר מהו ומה טיבו; הוא פשוט מציין אפיונים סטטיסטיים, שבהם אין כל חידוש (בינינו, כל מי שקורא את ‘פנטסיה 2000’ הוא חובב מד"ב ולא צריך לספר לו שהוא גאון, הוא יודע זאת לבד…).

זה כאילו שהתבקשת להגדיר חיה מסוימת (למשל, נשר) ובמקום לומר – מערכה: חולייתנים, מחלקה: עופות, סדרה: דורסי יום וכו', הנך אומר: בדרך כלל הוא עף גבוה, בדרך כלל יש לו צבע אפור ובדרך כלל יש לו משקל של 8 ק"ג…

הסיפור ‘הגנורים יצאו מהכרכוף’ לא מצטיין במיוחד ברמתו אבל אין זה מפריעו להיות סיפור מהנה ומשעשע.

אף הסיפור ‘היי – אולי תצאו שם’, משעשע מאד, לאחר שתופסים את ה’פואנטה' שבסופו.

‘שדון הדיו’, לדעתי, הוא סיפור מוצלח מאד, והשקפת החיים של מרקוס – מעוררת מחשבות.

‘הצייד’ מאת ג'. כריסטופר מצטיין בסוף מוצלח, אבל חסר הצדקה – היצורים גיבורי הסיפור התנהגו בדיוק כמו בני אדם וגם אם נניח שהמערכת הגופנית־חיצונית שלהם היתה שונה (מה שלא סביר להניח, לפי הסיפור), אין זו סיבה לתאר את בני האדם כמסכנים ונחותים.

‘בגלל ליל ערפל’ מאת לארי ניבן – סיפור מתוחכם; אבל חוששני שאין הרבה מאחורי המלל הפילוסופי שבו, על הזמן והיקומים המקבילים.

דניאל אינטרטור, בני ברק

‘במערת טרופוניוס’ מאת ג’יימס ג’רארד – מה היה קורה אילו התאפשר לך לחזור אחורה בזמן ולפגוש את עצמך בגיל צעיר יותר? האם תוכל לשנות את חייך? זווית חדשה ומקורית על נושא ותיק, בסיפור מרגש משנת 1979, פרי עטו של סופר צעיר ומבטיח.

‘והתעוררתי ומצאתי עצמי כאן בצד הצונן של הגבעה’ – מאת ג’יימס טיפטרי הבן. סיפור משעשע ומחוכם שנכתב ב־1971, ובו, בין היתר, נוכל להכיר את פונדק ‘ההצטלבות הקטנה’ בו משתוללת ‘האחווה הגלקטית’, כולל חילופי זוגות בין יצורי אנוש וחייזרים…