רעיון קיומם של 'חורים שחורים', אותם גרמי־שמיים מדהימים ושנויים במחלוקת, סיפק מקור לא אכזב לשפע סיפורי 'המד"ב הנוקשה' של השנים האחרונות. לפחות אנתולוגיה אחת הוקדשה כולה לסיפורים העוסקים בחורים שחורים (בעריכת ג'רי פורנל), ובה נכלל גם הסיפור המבדר שלפנינו. הסיפור ראה אור לראשונה בשנת 1974, וכעבור שנה זיכה את מחברו, לארי ניבן, בפרס ה'הוגו' עבור הסיפור הקצר הטוב ביותר. על כן הוא נכלל גם בקובץ 'הטוב שבטוב' מס' 6, (העומד לצאת לאור בקרוב בהוצאת 'לדורי'), המשלים את אנתולוגיית 'זוכי ההוגו' שבעריכת יצחק אסימוב.
* * *
יום אחד המאדים ייעלם…
אנדריו ליר טוען כי הדבר יחל בזעזועים עזים ויסתיים תוך כמה שעות או ימים. לפתע פתאום. הוא אמור לדעת. הרי הכל באשמתו. כמו כן טוען ליר, כי הדבר יתרחש רק בעוד שנים, או מאות שנים. לכן אנחנו נשארים כאן, ליר וכל השאר. אנו בודקים את הבסיס הזר ומנסים ללמוד ממנו, בעוד מרכז העולם שעליו אנו עומדים נאכל אט־אט.
די בכך כדי להביא חלומות ביעותים לבן־האדם.
היה זה ליר שמצא את הבסיס הזר.
הגענו אל המאדים: ארבעה עשר איש. בתוך מערכת־קיום החיים הדחוסה והפקעתית של ה’פרסיוואל לוֹוֶל', מסתובבים היינו במסלול היקפי, כשעיתותנו בידינו, מעדכנים את המפות ומחפשים כל דבר, אשר יתכן כי נעלם מחלליות־המחקר ‘מרינר’ במשך שלושים שנה. מיפינו ריכוּמָסוֹת, בין השאר. אין כמעט ספק כי אותם ריכוזי־מסה מתחת ל’ימים' הירחיים הושארו שם על־ידי אסטרואידים גדולי־מימדים – הררי סלע הנופלים דומם מן השמיים, עד כי נגחו באנרגיה של אלפי־פצצות היתוך. המאדים מסייר דרך חגורת האסטרואידים מזה ארבעה מיליארדי שנים. המאדים עוד יראה לנו ריכומסות גדולות וטובות יותר. מסלולינו יושפעו מהן.
לכן אנדריו ליר שקד כל כך על עבודתו, כשהוא מתבונן בעטים המתנועעים על גבי נייר הרישום כשהיקפנו את המאדים. מתקן מיוחד מוקם לצידה של ה’פרסיוואל לוול', מסתובב על צירו. בתוך קליפתו הדקה נמצאה מערכת מנופים ומשקולות, אשר נראתה פשוטה באופן מטעה: גלאי מסות מדגם פורוורד1. העטים רשמו את ריטוטיו.
מעל לאיזור סירבוניס פאלוס, החלו הם החלו לשרטט עקומים מוזרים.
מישהו אחר היה מגדף ומנסה לתקן זאת. אנדרו ליר הירהר בזה ואחר שידר אות, שיעצור את הסמן הנופל חופשית מלהסתובב על צירו.
המכשיר חייב היה להסתובב על מנת שיוכל למפות מסה נייחת. אולם כעת הוא היתווה גלי סינוס פשוטים.
ליר אץ בהול לקברניט צ’ילדרי.
רץ? זה דמה יותר לאקרובטיקה של טרפז. ליר משך את עצמו קדימה באמצעות הידיות, בעט עצמו מין הקירות, עצר בדחיפה חזקה של ידיים או רגליים. התנועה בנפילה חופשית קשה לביצוע, כאשר אתה נחפז, וליר היה אסטרופיסיקאי בן ארבעים ולא אתלט. הוא התנשם בכבדות כאשר הגיע אל בועת הבקרה.
צ’ילדרי שהיה אתלט – המתין באורך רוח בחיוך מזלזל קלות עד שליר חזר לנשום כרגיל.
הוא כבר היה בדעה שליר הינו מטורף, ומילותיו של ליר רק אישרו דעה זו.
“גרוויטציה לשידור איתותים? ד”ר ליר, אנא, התחדל להטריד אותי ברעיונותיך המשונים! אני עסוק. כולנו עסוקים."
הוא לא היה בלתי־צודק לחלוטין. אחדות מהתלהבויותיו של ליר היו משונות. מחוללי כבידה. חורים שחורים. הוא חשב כי כדאי לנו לתור אחר הספֵרות של דיסון: כוכבים הסגורים לגמרי בתוך קליפות מלאכותיות. הוא האמין כי מסה ואינרציה הינם שני דברים נפרדים? שזה צריך להיות אפשרי לינוק את האינרציה מתוך חללית, למשל, כדי שזו תוכל להאיץ עד למהירות האור כמעט, תוך דקות ספורות. הוא היה בעל חלומות פקוח־עיניים וכשהיה מבולבל ונבוך, נטה לסטות מן הנושא.
“אינך מבין,” אמר לצ’ילדרי, “קשה לחסום קרינה גראוויטאציונית, יותר מאשר גלים אלקטרומגנטיים. אך יהיה זה קל לגלות גלי־כבידה מאורגנים בתבניות. יתכן כי הציוויליזציות המתקדמות שבגלקסיה מקיימות ביניהן תיקשורת בעזרת גלי־כבידה. יתכן אפילו שאחדות מהן מאפננות פּולסרים – כוכבי נויטרונים מסתובבים. כאן טמונה הטעות היסודית של ‘פרוייקט אוזמה’: הם תרו אחר אותות רק בספקטרום האלקטרומגנטי.”
צ’ילדרי צחק. “בטח. ידידיך הקטנים משתמשים בכוכבי נויטרונים על מנת לשגר אליך שדרים. מה לזה ולנו?”
“ובכן, הבט!” ליר הרים את סרט הנייר הדקיק והחסר מישקל כמעט, שתלש מתוך המכונה. “קיבלתי את זה מעל סירבוניס פאלוס. אני חושב שאנו צריכים לנחות שם.”
“אנו נוחתים בים סִימֶרְיוּם, כפי שאתה יודע אל נכון. הנַחָת כבר מותקן ומוכן לאיוש. ד”ר ליר, ביזבזנו ארבעה ימים על מיפוי השטח. הוא שטוח. זהו אזור חום־ירוק. כשיגיע האביב בחודש הבא, נמצא שיש שם חיים! וכולם רוצים שזה יהיה כך. חוץ ממך!"
ליר עדיין אחז בסרט הנייר לפניו, כאילו היה זה מגן. “אנא, עשה עוד סיבוב אחד מעל סירבוניס פאלוס.”
צ’ילדרי הסכים להקפה נוספת. אולי גלי הסינוס שיכנעו אותו. אולי לא. הוא היה מעוניין לגרום לכולנו אי־נוחות בשם ליר, על מנת להציגו כשוטה.
אולם במעבר הבא, נראתה צורה טופוגרפית קטנה ועגולה בסירבוניס פאלוס, וגלאי המסות של ליר שוב היתווה גלי סינוס.
הזרים נעלמו. במשך החודשים הראשונים ציפינו לשובם בכל רגע. המיכשור בבסיס פעל באופן מושלם וללא דופי, כאילו בעליו רק יצאו לזמן מה החוצה. והנה הם חוזרים.
הבסיס נראה כקערת עוגה הפוכה בת קומותיים, ללא חלונות. האוויר בפנים היה טוב לנשימה, כמו אוויר על הארץ, בגובה חמישה קילומטרים – רק עם קצת יותר חמצן. האוויר של המאדים הינו הרבה יותר דליל, ורעיל. ברור כי הם לא היו ילידי המאדים.
הכתלים היו עבים ושחוקים מאוד. הם היו מכופפים כלפי פנים, כנגד הלחץ הפנימי. הגג היה קצת יותר דק, בדיוק במישקל שהלחץ יכול לשאת. גם הכתלים וגם הגג היו עשויים מאבק מותך של המאדים. מערכת החימום עדיין פעלה – היתה זו גם מערכת התאורה: רשתות קבועות בתיקרה, בוהקות באור אדום כהה. הבסיס היה תמיד חם מדי בעשר מעלות. לא מצאנו את מתגי הניתוק במשך שבוע כמעט: הם נמצאו מאחורי לוחות נעולים. מערכת האיוורור השיבה רוחות סופה בבסיס, עד שטיפלנו במפוחים.
יכולנו לנחש הרבה על אודותם, על פי מה שהותירו מאחור. בוודאי הגיעו מעולם קטן יותר מן הארץ, עולם החג סביב שמש מסוג ננס אדום, במסלול קרוב. כדי להיות די קרוב לשמש, ובכך להבטיח חום מספיק, כוכב־הלכת שלהם חייב היה להיות נעול במקומו על־ידי כוחות גיאות, כשהוא מפנה תמיד רק צד אחד שלו אל שמשו. הזרים התפתחו כנראה על פני הצד המואר, ביום נצחי אדום, כשהרוחות מיללות ללא הרף מעבר לגבול הצד הלילי.
ולא היתה להם כלל תחושה של פרטיות. הפתחים היחידים בעלי הדלתות היו תאי האוויר. הקומה השניה היתה רשת מתכת, עשויה משושים־משושים. רשת כזו לא תחצוץ בינך ובין ידידיך שבקומה התחתונה. חדר־השינה היה מרחב מרשים של מיטת־מים מאלה בכספית, מקיר לקיר. החדרים היו קטנים מדי ודחוסים, הריהוט והמכונות סמוכים מדי לפתחים, כך שתחילה תמיד נתקלו בהם במרפקים ובברכיים. גובה התקרות היה 178 סנטימטרים בשתי הקומות, כך שנטינו להלך בראש שפוף, גם אלה מאיתנו שהיו די נמוכים על מנת לצעוד בקומה זקופה. עניין של הרגל. אולם ליר היה גבוה דיו על מנת לקבל מכה בראשו בכל פעם שהתרומם מהר מדי, בכל מקום בבסיס.
חשבנו כי מן הסתם הם היו קטנים יותר מבני אדם. אולם דרגשיהם המרופדים נראו כמתוכננים לבני־אדם, הן בצורה, והן במידה. אולי מוחותיהם היו שונים: הם לא היו זקוקים למרחב־פעולה פסיכי.
היה גרוע למדי בתוך הספינה. וכעת זה. בתוך הבסים נוצרה קלאוסטרופוביה מיידית. כתוצאה מכך כולנו היינו נרגזים ונוחים לכעוס על לא־כלום.
שניים מאיתנו לא יכלו לעמוד בזה.
ליר וצ’ילדרי לא היו בני אותו עולם.
עבור צ’ילדרי, סדר וניקיון היו צורך כפייתי. היה לו די והותר בשביל כולנו. במשך החודשים הארוכים שבתוך ה’פרסיוואל לוול' היה זה צ’ילדרי שהינחה אותנו בתרגילי הכושר. בשום פנים ואופן לא הירשה למישהו מאיתנו לחמוק משיעור ההתעמלות. בסופו של דבר, חדלנו לנסות.
טוב ויפה. התירגול שמר על עירנותינו. לא קיבלנו את התירגול היומי הבריא, שכל אחד זוכה לו, כשהיקפנו את חדר המגורים בשדה כבידה שעוצמתו אחד גִ’י.
אך לאחר חודש על המאדים, היה צ’ילדרי האדם היחיד שעדיין הופיע במלוא לבושו בחום הזה של הבסיס הזר. אחדים מאיתנו ראו זאת כנזיפה, ואולי זאת היתה הכוונה, מכיוון שליר היה הראשון שסילק מעליו את חולצתו לתמיד. בשעת האוכל, היה צ’ילדרי בוחן את הסכו"ם שלו בדקדקנות, בתורו אחר עקבות של טיפות מים, ואחר כך היה מסדרו בקווים מקבילים מושלמים.
על פני כדור הארץ, לא היו הרגליו של ליר אלא תכונת אופי מסויימת. בהחפזו, מסוגל היה להעלות על רגליו גרביים שונים. יתכן כי דחה את השימוש במדיח כלים ליום או יומיים, אם היה טרוד במשהו מעניין. הוא היה מעדיף בית שנראה כאילו “גרים בו”. אלוהים יעזור לאותה עוזרת שתנסה לנקות את חדר־העבודה שלו. לעולם לא יוכל למצוא בו דבר לאחר מכן.
הוא היה אדם מבריק, אך חד־סטרי. אולי מסעות־ברגל או צלילה היו מצליחים לשנות את הרגליו – כשאתה עוסק בדברים כאלה אתה לומד לא לשכוח את הפרט הפעוט ביותר – אלא שעיסוקים אלה מעולם לא משכו את ליבו. משלחת למאדים היתה דבר שפשוט לא היה מסוגל לדחות. חבל, מאחר שבחלל סדר וניקיון עשויים להציל את חייך.
אינך משאיר את ‘חנות’ מכנסיך פתוחה בחליפת לחץ.
חודש לאחר הנחיתה, צ’ילדרי תפס את ליר בקלקלתו, כשהוא עשה בדיוק את זה.
ה’חנות' בחליפת הלחץ הינה שפופרת גומי רכה, עבור האיבר הזכרי שלך, השפופרת מתקשרת אל השלפוחית ויש קפיץ הסוגר עליה. עליך לשחרר את הקפיץ אם ברצונך להשתמש בזה. אחר כך אתה סוגר את הקפיץ ופותח את המגופה החיצונית על מנת לרוקן את השלפוחית לתוך וואקום.
בדגמים דומים עבור נשים ישנם קָטֶטֶרים – צינוריות להוצאת השתן – אשר אינם נוחים עד להחריד. אני משער כי המעצבים ימשיכו לנסות ולשפר. זה לא היה הוגן, למנוע ממחצית האוכלוסיה האנושים מלהגיע ליעדנו הסופי.
ליר היה מכור לסיורים ארוכים ברגל. הוא אהב את נופו המדברי של המאדים את השמיים הסגולים והנוקשים, את הערפיליות הרכה של האבק הכתום המתאבך, את האופק החד והקרוב, את הריקנות האינסופית. זאת ועוד: הוא היה זקוק למרחב. את כל שעות עבודתו הוציא על מתקן־התקשורת הזר, כשהתקרה קרובה מדי לראשו וכל יתר הדברים סמוכים מדי למרפקיו הגרומים.
חוזר היה מטיול היומי כשפגש את צ’ילדרי בדרכו לצאת החוצה. צ’ילדרי הבחין כי מגופת הריקוּן בחליפתו של ליר פתוחה והקפיץ שבור. ליר היה בחוץ במשך שעות. אילו היה עושה את צרכיו, הוא היה שותת דם עד מוות מבשר שנקרע בוואקום.
מעולם לא שמענו מה אמר לו צ’ילדרי, אך ליר נכנס כשהוא אדום מאוד מסביב לאוזניים, ממלמל מתחת לאפו. הוא לא הסכים לדבר עם אף אחד.
הפסיכולוגים של נאס''א לא היו צריכים להציב את שניהם על אותו כוכב־לכת קטן. הראייה לאחור היא מופלאה, לא כן? אולם ליר וצ’ילדרי היו שניהם הבחירות הכי מוצלחות, כשמדובר ביכולת המבושלת בסוג הבריאות הדרוש להישרדות במסע שכזה. היו אמנם אסטרופיסיקאים מוכשרים ומפורסמים כמו ליד, אך הם היו הרבה יותר זקנים. ולצ’ילדרי היה היתרון של אלף שעות טיסה בחלל. הוא היה אחד האנשים האחרונים על הירח. אישית, כל אחד מאיתנו היה האדם האפשרי הטוב ביותר. היתה זאת בושה וחרפה.
החייזרים השאירו את מכשיר הקשר שלהם בפעולה, כמו כל דבר אחר בבסיס. מן הסתם היה זה מכשיר כבד בצורה נוראית, אם לשפוט על פי עמודי התמיכה העבים שהתלכסנו כלפי חוץ מתחתיו. היה זה מיכל בעל נפח גדול, כה גדול שהיה הצורך להבליט קימעה את הגג על מנת לפנות לו מקום. כתוצאה מכך היה לליר מרחב של כמטר רבוע אחד לתמרן בו, בחדר הגדול ביותר בבסיס.
אפילו ליר לא הבין מדוע היה צורך להציב את המכשיר בקומה השניה. הוא יכול היה לשדר מן הקומה הראשונה וגם מתוך מעבה האדמה. זאת הסיק ליר לאחר שניסה את המכשיר, כשהיה לו כבר ידע מספיק לשם כך. הוא שיגר שדר של קו־נקודה־קו דרך המאדים עצמו, אל גלאי המסות מדגם פורוורד שעל סיפון ה’לוול'.
ליר הציב גלאי־מסות ליד המכשיר, על גבי כן מורכב ביותר, שנועד להגן עליו מפני רעידות. הגלאי הפיק גלים, שהיו כל כך מחודדים, עד כי אחדים מאיתנו סברו שהם יכולים לחוש את קרינת הכבידה אשר נפלטה מתוך מכשיר־הקשר.
ליר היה מאוהב במכשיר.
הוא דילג על ארוחות. כשאכל, עשה זאת כאילו היה זאב מורעב. “יש שם מסה נקודתית כבדה” סיפר לנו, כשהוא מדבר בפה מלא, כחודשיים לאחר הנחיתה. “המכשיר משתשמש בשדות אלקטרומגנטיים על מנת להרעידה במהירות גבוהה. הביטו,” הוא הרים שפופרת של מימרח טונה והחזיקה מולו. הוא הרעיד אותה במהירות. ראשיהם הופנו על מנת להביט בו מסביב לשולחן האוכל הזיגזגי של החייזרים. “אני יוצר כעת גלי גראוויטציה. אולם הם חלשים מדי מפני שהשפופרת גדולה מדי, והאמפליטודה שלהם שווה בעצם לאפס. יש משהו צפוף מאוד ומאסיבי במכשיר הזה, וזה תובע כוח שדה גדול ביותר על מנת שהוא יוחזק בו.”
“מה זה?” שאל מישהו. “נויטרוניוּם? כמו בליבו של כור נויטרונים?” ליר הניע ראשו בשלילה ותחב לפיו עוד כף גדושה. “כשמדובר בגודל כזה, הנויטרוניוּם אינו יציב. אני חושב שזה חור שחור קוואנטי. אינני יודע עדיין כיצד למדוד את המסה שלו.”
אמרתי: “חור שחור קוואנטי?”
ליר הינהן בחדווה. “מזל שלי. אתה יודע, אני התנגדתי למשלחת למאדים. היינו יכולים להפיק הרבה יותר מאותו כסף על ידי חקירת האסטרואידים. בין השאר היינו יכולים לגלות אם באמת יש חורים שחורים קוואנטיים שם בחוץ. אבל החור הזה שלנו כבר לכוד!” הוא התרומם על רגליו, נזהר על ראשו. הוא החזיר את המגש ושב לעבודתו.
אני זוכר שבהינו זה בזה לאורך השולחן הזיגזגי. אחר־כך היפלנו פור ואני היפסדתי.
ביום שבו השאיר ליר את מגופת ההפרשות שלו פתוחה, הטיל עליו צ’ילדרי מיגבלה. אסור היה לו לעזוב את הבסיס ללא מלווה.
ליר הוקיר את הבדידות של אותם סיורים. אך הגזירה היתה גרועה יותר. צ’ילדרי נתן לו רשימה של מלווים אפשריים: כחצי תריסר אנשים שבהם בטח, כי ידאגו שליר לא יעשה משהו העלול לסכן אותו או את זולתו. היה זה בלתי נמנע שיהיו אלה האנשים המאומנים ביותר בשיגרת ההישרדות בחלל, המכורים לייצר הכפייתי של צ’ילדרי לסדר וניקיון. לצפות מאנשים אלה שיביעו אהדה לאורח החיים של ליר היה בערך לצפר מליר שיבקש את צ’ילדרי עצמו ללוותו בסיוריו.
כמעט אף פעם לא עזב עוד את הבסיס לאחר מכן. ידעתי בדיוק היכן למצוא אותו.
עמדתי מתחתיו, כשאני מביט דרך ריצפת הרשת.
הוא סיים כמעט להסיר את לוחות המגן שמסביב למתקן התקשורת הגראוויטציוני. התוכן שהתגלה בפנים נראה במקום אחד כחלק של מחשב, וברוב המקומות כסלילים אלקטרומגנטיים, וכן היה שם מערך מרובע של קלידים אשר יתכן כי הין גירסתם של החייזרים למכונת־כתיבה. ליר השתמש בחיישן השראה מגנטי על מנת לעקוב אחר מהלכם של החוטים, מבלי לקרוע ממש את הבידוד.
קראתי אליו, “איך אתה מתקדם?”
“לא טוב,” אמר. “נראה שהבידוד מושלם במאה אחוז. כעת אני חושש לפתוח אותו. אי־אפשר לדעת כמה כוח זורם כאן, אם יש צורך במגן כה טוב.” הוא חייך אלי. “בוא ואראה לך דבר־מה.”
“מה?”
הוא הזיז מתג מעל ללוח עגול בצבע אפור דהה. “הדבר הזה הוא מיקרופון. לקח לי קצת זמן עד שהבנתי מה זה. כאן אנדריו ליר. מדבר לכל מי ששומע אותי.” הוא כיבה אותו ואחר תלש נייר מתוך גלאי המסות והראה לי קפיצות קו חדות שקטעו את עלי הסינוס החלקים. “הנה. צליל הקול שלי הוא קרינה גראוויטציונית. הוא לא ייעלם כל עוד לא הגיע לקצות היקום.”
“ליר, הזכרת שם חורים שחורים קוואנטיים. מה זה חור שחור קוואנטי?”
“אממ, אתה יודע מה זה חור שחור.”
“מן הדין שאדע.” ליר השכיל אותנו בנושא זה, ובהרחבה, במשך החודשים ששהינו על סיפון ה’לוול'.
כאשר כוכב־שבת לא מאסיבי מדי מכלה את כל הדלק הגרעיני שלו, הוא קורס ונעשה ננס לבן. כוכב־שבת כבד יותר – לדוגמא, פי 1.44 ממסת השמש ויותר – עלול לשרוף לגמרי את הדלק שלו ואחר לקרוס לתוך עצמו, עד שקוטרו יגיע ל־10 ק"מ והוא יהיה מורכב מנויטרונים בלבד, הדחוסים קצה לקצה: החומר הצפוף ביותר ביקום.
אבל כוכב גדול עוד יותר מרחיק לכת מזה. כאשר כוכב גדול באמת גומר את חייו… כאשר לחץ הקרינה בפנים איננו חזק דיו על מנת לשמר את השכבות החיצוניות נגד כוח המשיכה העז של הכוכב עצמו… אזי הוא עלול לקרוס לתוך עצמו לגמרי, עד שכוח המשיכה גדול יותר מכל כוח אחר, עד שהוא נדחס אל מעבר ל"רדיוס שוורצשילד", ובפועל הוא עוזב את היקום. מה קורה לו לאחר מכן, זו שאלה בעייתית. “רדיוס שווארצשילד” הוא הגבול שמעבר לו שום דבר אינו יכול לטפס ולצאת מתוך הגראוויטציה – אפילו לא האור. הכוכב, אם כן, נעלם, אך המסה נשארת חור נעדר־אור בחלל, אולי חור המוביל ליקום אחר.
“כוכב קורס עלול להותיר אחריו חור שחור,” אמר ליר. “יתכן שקיימים חורים שחורים יותר גדולים, גלקסיות שלמות שקרסו לתוך עצמן. אך אין כל דרך אחרת להיווצרותו של חור שחור, לפי שעה.”
“אז מה”
“היה זמן שבו יכלו להיווצר חורים שחורים מכל מיני גדלים. זהו קרה תוך כדי ‘המפץ הגדול’ – ההתפוצצות שבעקבותיה החל היקום להתפשט. כוחות הפיצוץ היו עשויי עשויים לדחוס מערבולות קטנות ומקומיות של חומר אל מעֵבֶר ל’רדיוס שוורצשילד'. אלה שנוצרו כך – הקטנים ביותר, מכל מקום – קרויים בשם חורים שחורים קוואנטיים.”
שמעתי בבירור קול צחוק מאחורי, כאשר הקברניט צ’ילדרי הופיע במקום. גודל המכשיר הסתירו מעיני ליר ואני לא שמעתיו עולה. הוא קרא, “על איזה גודל בדיוק אתה מדבר? אולי אוכל להרים אחד כזה ולהשליכו עליך?”
“היית נעלם בתוך אחד כזה,” אמר ליר בכובד־ראש. “חור שחור בעל מסה כשל כדור־הארץ יהיה בקוטר של סנטימטר אחד בלבד. לא, אני מדבר על חורים בסדר גודל של עשרה בחזקת מינוס חמישה גרם. יכול להיות שיש אחד כזה במרכז השמש…”
“אהה!”
ליר ניסה כוחו. הוא לא אהב שילגלגו עליו, אך לא ידע איך להפסיק זאת. שמירה על רצינות השיחה לא היתה הדרך, אך גם את זה הוא לא ידע.
''נאמר, מסה של עשרה בחזקת שבעה־עשר גרם וקוטר של עשרה בחזקת מינוס אחד־עשר סנטימטר. הוא יבלע מספר אטומים ליום."
“נו, לפחות אתה יודע היכן למצוא אותו,” אמר צ’ילדרי. “כעת כל מה שנותר לך לעשות זה פשוט לחפש…”
ליר הינהן עדיין בשיא הרצינות. “יכולים להיות חורים שחורים קוואנטיים בתוך אסטרואידים. אסטרואיד קטן יכול ללכוד חור שחור קוואנטי בקלות, במיוחד אם הוא טעון; חור שחור עשוי להיות בעל מטען, אתה יודע…”
“כן.”
“כל מה שעלינו לעשות, אם כך, זה לבדוק אסטרואיד קטן בגלאי־המסות. אם המסה שלו גדולה ממה שהיא צריכה להיות, אנחנו דוחפים אותו הצידה ורואים אם הוא משאיר חור שחור מאחוריו.”
“תזדקק לעיניים קטנטנות כדי לראות משהו כל־כך קטן. ומכל מקום, מה כבר תוכל לעשות בו?”
“אפשר לטעון אותו, אם איננו טעון עדיין, אפשר להפעיל עליו שדות אלקטרומגנטיים. אפשר להרעידו על מנת ליצור גראוויטציה, ואחר־כך לתמרן בו על־ידי קרינה. אני חושב שיש לי כאן אחד כזה,” אמר כשהוא מלטף את מתקן התקשורת הזר.
“ב…טח,” אמר צ’ילדרי, והלך לדרכו כשהוא צוחק.
תוך שבוע כינה כל הבסיס את ליר בשם ‘איש־החור’, האיש בעל החור השחור שבין שתי אוזניו.
אך זה לא נשמע מצחיק כשליר סיפר לי על כך. המיגוון העשיר של היקום… אך כאשר צ’ילדרי דיבר על חורים שחורים בקופסת־הכל־דבר של ליר, זה נשמע מצחיק עד דמעות.
אנא. הבינו: אין זאת משום שצ’ילדרי לא הבין כהלכה את מה שליר אמר לו. צ’ילדרי לא היה טיפש. הוא פשוט חשב שליר השתגע. לא היה עולה בידו לעשות מליר צחוק, לא בחברת אנשים משכילים, אלמלא ידע בדיוק מה הוא עושה.
ובינתיים, נמשכה העבודה.
היו שם בריכות של אבק־מאדים – חומר מרתק, כל כך דק, עד כי התנהג כשמן צמיג, ועמוק עד הברכיים. הליכה בתוך האבק לא היתה מסוכנת, אך היתה כרוכה במאמץ מפרך, ולכן נמנענו מלעשות זאת. יום אחד נכנס ברייס לתוך אחת הבריכות הקרובות ביותר והחל לגשש בתוך האבק. הרגשה,2 אמר. הוא יצא משם עם כמה מיכלים אכולים מחומר דמוי פלסטיק. החייזרים השתמשו בבריכה בתור מזבלה.
לא שיחק לנו המזל עם האנליזה הכימית של החומרים הבסיסיים. הם היו בעצם בלתי־הריסים. למדנו יותר על הכימיה של החייזרים עצמם. הם הותירו שרידים של עצמם על גבי ספסלים ובמיטת המים המשותפת. לשרידים היו רוב המרכיבים הכימיים של הפרוטופלאסמה, אך ארסבי לא מצא כל זכר לדנ"א. אין זה מפתיע, אמר. מין הדין שתהיינה מולקולות אורגניות ענקיות אחרות, המתאימות אף הן להצפנה גֶנֶטית.
החייזרים השאירו מאחוריהם כמויות אדירות של רישומים. הכתב היה בבחינת תעלומה, כמובן, אולם אנו בחנו את הצילומים והדיאגרמות. הרבה מהם עסקו באנתרופולוגיה!
החייזרים בחנו את כדור־הארץ במשך עידן הקרח הראשון.
אף אחד מאיתנו לא היה אנתרופולוג, אוי לאותה בושה! לא יכולנו לדעת בכלל אם גילינו משהו חדש בשטח זה. כל מה שיכולנו לעשות זה לצלם את החומר ולהקרינו ל’לוול'. דבר אחר היה ודאי: החייזרים עזבו את המקום לפני הרבה מאוד זמן, והם השאירו את מערכת התאורה והאיוורור בפעולה, ואת מתקן התקשורת כשהוא ממשיך לשדר גל נושא.
עבורנו? ולמי עוד?
ההסבר השני אמר כי הבסיס היה מנותק במשך כשש מאות אלפי שנים וחזר לפעול כשמשהו בו גילה את ‘לוול’ ההולכת וקרבה למאדים. ליר לא האמין בכך… “אם הכוח במתקן היה מנותק,” אמר, “אזי המסה לא היתה שם עוד. השדות חייבים להיות מופעלים על מנת להחזיקה במקומה. זוהי מסה קטנה מאטום ועלולה ליפול דרך כל מוצק.”
אם כך, מערכת־הכוח של הבסיס פעלה ללא הרף במשך כל אותה התקופה. מהי אותה מערכת, והיכן היא נמצאת, לעזאזל? עקבנו אחר מספר כבלים ומצאנו כי היא ממוקמת מתחת לבסיס, מתחת לכמה מטרים של אבק־מאדים שהותך ללאבה. לא ניסינו לחפור בו. המקור היה כנראה גיאופיסי: חור עמוק בתוך ליבתו של כוכב־הלכת. יתכן כי החייזרים היו מעוניינים לחפור חור כזה על מנת ליטול דגימות מן הליבה. לאחר מכן, מן הדין הוא כי יציבו גנרטור שינצל את הפרשי הטמפרטורה שבין הליבה לבין פני השטח.
בינתיים, העביר ליר זמן מה בניסיון לאתר את מקורות הכוח במתקן התקשורת. הוא מצא דרך לנתק את הגל הנושא. המסה, אם בכלל היתה שם מסה. היתה כעת במנוחה. מוזר היה לראות את גלאי המסות מדגם פורוורד פולט מתוכו קווים ישרים, במקום גלי סינוס מודדי־פסגות.
לא היינו מצויידים כהלכה על מנת לנצל את היתרון שבעושר זה. צויידנו מלכתחילה לחקר כוכב־הלכת מאדים, ולא פיסת ציוויליזציה מכוכב אחר. ליר היה היוצא מן הכלל. היה זה שטח שלו, ורק דבר אחד האפיל על אשרו.
אינני יודע על מה דובר בוויכוח האחרון. הייתי עסוק במשימה אחרת. בנחתת שעל המאדים היה עדיין מספיק דלק. נאס"א נתנה לנו כמות גדולה על מנת לרחף, בחפשנו אחר אתר נחיתה. לאחר דיון לוהט, הסכמנו לקחת את הרכב ולרחף בו מעל לבריכת האבק הסמוכה, בכוח דחף נמוך.
זה עבד יפה. האבק התרומם בענן גדול והלך לו אל מעבר לאופק, כשהוא מותיר אחריו את ריצפת הבריכה מכוסה בגרוטאות מעולם אחר. זאת ועוד: ארסבי החל לזעוק לברייס לסגת. למרבה המזל, שמר ברייס על קור־רוחו. הוא היטה אותנו לצד אחד וסילק אותנו משם בסיבוב עדין. הרשף האחורי לא פגע בשלדים.
עבדנו שם כמה שעות בקפדנות של ממש. היה כאן צורך במיומנות נוספת, אשר אף אחד מאיתנו לא ניתן בה, אלא שקראנו על הזהירות של המופלגת של הארכיאולוג והשתדלנו כמיטב יכולתנו. לשרידי המים היה די והותר זמן להפוך חלק מן האבק למלט טבעי, כך שחלק מן השלדים היו צמודים לסלע. אך הצלחנו לשחרר צמד מהם. הינחנו אותם על גבי אלונקות והחזרנו אותם לבסיס. אחד מהם התפורר ברגע שהאוויר נכנס ברחש לתוך התא. את השני השארנו בחוץ.
החייזרים לא נהגו לרחוץ באמבט. הצבנו אמבטיה בעלת דפנות גבוהות מאוד בחדר, שהיה שמור על ידי החייזרים למטרות של איזה פולחן בלתי מובן. היסרתי מעלי את חליפת הלחץ והייתי בדרכי לאמבטיה עייף מאוד ומקווה שאף אחד לא יהיה בה.
שמעתי את קולותיהם בטרם ראיתי אותם.
ליר צעק.
צ’ילדרי לא צעק, אך קולו התגלגל. הוא התגלגל בליגלוג. הוא עמד בין עמודי התמיכה, ידיו על המותניים, שיניו בוהקות בלובן וראשו זרוק לאחור על מנת להביט בליר.
הוא סיים את דבריו. במשך זמן־מה אף אחד מהם לא זז. ואז השמיע ליר קול של שאט נפש. הוא פנה עורף ולחץ על אחד הכפתורים, שאולי היו קלידי מכונת־הכתיבה של החייזרים.
צ’ילדרי נראה מבוהל ומופתע. הוא הלם בירכו הימנית וכשהרחיקה, היתה ידו מגואלת בדם. הוא בהה בה, ואחר הביט למעלה בליר. הוא החל לשאול משהו.
הוא קרס אט־אט בכוח המשיכה הנמוך. היגעתי אליו בטרם צנח על הריצפה. חתכתי את מכנסיו וקשרתי ממחטה מעל לנקודת הדם. היה זה נקב קטן, אך הבשר מסביב היה מקומט, בקו ישר עם איזור החלציים.
צ’ילדרי ניסה לדבר. עיניו היו פקוחות לרווחה. הוא השתעל ודם היה בפיו.
אני חושב שקפאתי. איך יכולתי לעזור כשלא ידעתי מה מתרחש? ראיתי נקודת דם על כתפו הימנית. קרעתי את חולצתו ומצאתי עוד נקב זעיר.
הרופא הגיע.
שעה שלמה עברה עד שצ’ילדי מת, אך הרופא ויתר הרבה לפני כן. בין הפצע בכתפו והפצע בירכו, היה בשרו של צ’ילדרי סדוק בקו צר שעבר דרך ריאה אחת, קיבתו וחלק מן המעיים. בבדיקה שלאחר המוות נראה חור זעיר ועגול, אשר נקדח בעצמות חלציו.
חיפשנו ומצאנו חור בריצפה, מתחת למתקן התקשורת. הוא היה בגודל של חוד עיפרון, ומלא באבק.
“עשיתי טעות,” אמר ליר לכולנו בעת החקירה. “אסור היה לי לגעת באותו כפתור מסויים. הוא כנראה ניתק את השדות שהחזיקו את המסה במקום. היא פשוט נפלה. הקברניט צ’ילדרי היה מתחת.”
והדבר עבר היישר בתוכו, כשהוא אוכל את המסה שדרכה הוא עובר.
“לא, לא בדיוק,” אמר ליר. “ניחשתי שהמסה שלו היא בערך עשרה בחזקת ארבעה עשר גרם, כלומר קוטר של לא יותר מעשרה בחזקת מינוס שישה אנגסטרום – הרבה יותר קטן מאטום. הוא לא יכול לספוג הרבה. הנזק אירע לצ’ילדרי בגלל תופעות של כוחות־גיאות, כשזה עבר דרכו. ראיתם איך זה הפך לאבקה את החומר של הריצפה.”
אין זה מפתיע שנושא הרצח צף ועלה.
ליר משך בכתפיו. “רצח במה? צ’ילדרי לא האמין שהיה שם חור שחור בכלל. וכמו כן, גם רבים מכם לא האמינו.” הוא חייך לפתע. “האם תוכלו לדמיין כיצד יתנהל המישפט? תארו לעצמכם את התובע הכללי, מנסה להסביר לחבר המושבעים מה לדעתו התרחש שם. ראשית, עליו לומר להם מה זה חור שחור. אחר־כך, מה זה חור שחור קוואנטי. אחר עליו להסביר מדוע אינו יכול להציג בפניהם את מכשיר הרצח והיכן הוא השאירו, נופל נפילה חופשית דרך המאדים! אם הוא יצליח להגיע עד לשלב זה, מבלי שייעשה לחוכא ואיטלולא בבית־המשפט, עדיין נותר לו להסביר כיצד דבר הזעיר יותר מאטום יכול להרוג מישהו!”
אבל האם ד"ר ליד לא ידע שהדבר מסוכן? האם לא יכול היה לשער מה המסה העצומה של הדבר, על פי אופן התנהגותו?
ליר פרש ידיו. “רבותי, יש לנו עסק עם משתנים נוספים מלבד המסה. עוצמת־שדה, לדוגמה. יכולתי לנחש מה המסה על פי הכוח שנדרש להחזיקו שם, אם האם מישהו מכם ציפה שהחייזרים יכיילו את שעוניהם על פי השיטה המטרית?”
בוודאי היו שם אמצעי בטיחות שתפקידם למנוע מהשדות מלהינתק באקראי. ליר כנראה עקף אותם.
“כן, כנראה שכן. באקראי. התעסקתי די הרבה עם המכשיר כדי לדעת איך הוא פועל.”
בכך נסגר העניין. היה ברור כי לא יהיה שום מישפט. אין לצפות משום שופט מצוי, או מחבר מושבעים, להבין מה שהפרקליטים יגידו להם. שני דברים הושמטו מהדיון.
לדוגמה: מילותיו האחרונות של צ’ילדרי. יתכן כי הייתי חוזר עליהם, אילו התבקשתי. ויתכן שלא. מילותיו היו: “בסדר גמור, אז תוכיח לי! או שתוכיח לי. או שתודה שזה לא נמצא שם!”
כשהתפזרו החוקרים, דיברתי אל ליר בקול נמוך. “מן הסתם היה זה נשק הרצח המיוחד ביותר בהיסטוריה.”
הוא לחש: “אילו אמרת זאת בחברה, הייתי תובע אותך על הוצאת דיבה.”
“כן? באמת? האם אתה תסביר לחבר המושבעים למה התכוונתי, לפי דעתך?”
“לא, אני אתן לך לצאת מזה בשקט הפעם.”
“לעזאזל, הרי אתה עצמך לא יצאת נשכר מכל העניין. מה תבדוק כעת? החור השחור היחיד הידוע ביקום – ואתה נתת לו לחמוק מבין אצבעותיך.”
ליר הזעיף פניו. “אתה צודק. לפחות בחלק מן הדברים. אבל ידעתי עליו כל מה שיכולתי לדעת, בדרך שבה הלכתי. כעת… היפסקתי אותו מלרטט ומדדתי את המסה של המכשיר כולו בעזרת חיישן של פורוורד. כעת החור השחור איננו שם עוד. אני יכול לחשב את המסה שלו על־ידי כך שאבדוק מהי המסה של המכשיר לבדו.”
“אוה.”
“ואני יכול לחתוך את המכונה על מנת לראות מה הולך בקירבה. איך הם תפעלו אותה. לעזאזל, הלוואי שהייתי בן שש.”
“מה? מדוע?”
“ובכן… לא הצלחתי להכניס סדר בזמנים. המתמטיקה מסובכת. אולי בעוד כמה שנים מעכשיו, או אולי בעוד מאות שנים, יהיה חור שחור בין הארץ ויופיטר. הוא יהיה מספיק גדול על מנת שאפשר לבחון אותו. לדעתי, בערך ארבעים שנה.”
לכשתפסתי על מה הוא מדבר, לא ידעתי אם לצחוק או לזעוק. “ליר, הרי אינך חושב שמשהו כל כך קטן יוכל לספוג את כל המאדים!”
“ובכן, זכור שהוא בולע כל דבר בקירבתו. גרעין פה, אלקטרון שם… ואין הוא ממתין שהאטומים יפלו לתוכו. הגראוויטציה שלו היא איומה. הוא נופל קדימה ואחורה דרך מרכז כוכב־הלכת וסוחף חומר. ככל שיאכל יותר כך הוא נעשה גדול יותר, ונפחו הולך וגדל, לפי דף גידול המסה בחזקת שלוש. במוקדם או במאוחר, כן, הוא יספוג את המאדים. עד אז הוא יגיע לקוטר של קצת פחות ממילימטר, כלומר, בגודל שניתן לראותו…”
''האם זה יכול לקרות תוך שלושה־עשר חודשים?''
“לפני שנעזוב? הממ…” עיניו של ליר לבשו הבעה של ריחוק. “אינני חושב כך. אצטרך לעבוד על זה. המתמטיקה מסובכת…”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות