גיבור הסיפור שלפנינו הינו רופא, וכך גם שני מחבריו של הסיפור.
ד"ר פיליפ ה. סמית הוא רופא אף־אוזן־גרון שפרסם מעט סיפורי־הומור בכתבי־עת שונים. ד"ר אלן נורס, לעומתו, הוא וותיק למדי בכתיבת מד"ב, ובמשך תקופות ארוכות אף העדיף אותה על מקצועו הרפואי. סיפוריו הראשונים התפרסמו בראשית שנות ה־50 וחלקם לא קשורים כלל ברפואה, שלא כמו הסיפור שלפנינו אשר נכתב בשנת 1964.
* * *
כשרק החלה, הופיעה יכולתו המוזרה של ד"ר סטפן טולי, כמו רוב הניסים האמיתיים ללא אזהרה וללא תרועת חצוצרות. בראשונה לא היה ד"ר טולי בטוח שקרה דבר כלשהו מחוץ לגדר הרגיל. מאוחר יותר, כשנעשה ברור שמשהו מלבד כשרונו כרופא פעל בו, סירב לקבל את רעיון הנס ועמד במשך שבועות בפיתוי לחקור את יכולתו בשיטות מדעיות. במקרים הבלתי־תכופים שבהם באמת קורים ניסים רפואיים (ואכן, הם קורים), יש רופאים שהינם שוטים דיים בכדי להתעמק בחקירתם, ומעטים אפילו מצפים שיקרו שנית. אך במקרה של ד"ר טולי היה המצב שונה עד כדי להדאיג.
זה קרה בפעם הראשונה דווקא עם אותה חולה שמהפגישה עמה חשש ד"ר טולי ביותר. מרי קסל היתה ילדה בת שש, קטנה וחיוורת שביקוריה השבועיים למרפאתו היוו נסיון קשה לאמה ולרופאה גם יחד. סרטן הדם ביַלְדוּת הוא תמיד מחלה איומה; במקרה של מרי קסל, התפתחות המחלה היתה מהירה ועקשנית מאז איבחונה כמה שבועות לפני כן. למרות עצות המומחים, התרופות החדשות ביותר, עירויים וטיפולים רצופים, התדרדר מצבה מיום ליום, עד שהרופא מצא עצמו נרתע מכל ביקור שבועי.
עכשיו, כשהובלו הילדה ואמה לחדר הבדיקות שלו, סקר ד"ר טולי את התיק הרפואי בחוסר תקוה. בשבוע האחרון החל מספר תאי הדם הלבנים שלה לעלות שוב, בעוד רמת ההמוגלובין שלה צונחת בצורה מסוכנת. הוא ידע שהיום שוב ימצא את בלוטות הלימפה הנפוחות, הטחול המוגדל, כתמי הדימום הפנימי ברגלי הילדה, קוצר הנשימה – כל הסימנים הנוראים של רוצח אכזר ועיקש. והוא ידע, במרירות, שלא יכול היה להציע לילדה מאום חוץ ממילת עידוד וחיוך שכולו שקר, כמו חיוכו של המוות עצמו.
כשהכניסה האחות את ראשה המטופח בדלת, סגר ד"ר טולי את התיק. גל זעם ותסכול עבר במוחו. לו רק היה משהו שיכלתי לעשות, חשב. לו רק היה איזה קסם באצבעותי… מניד בראשו לשלילה, נכנס לחדר הבדיקות וחייך בחמימות אל הילדה. “מה שלומך היום, מרי?” הילדה הקטנה ניסתה להחזיר חיוך. “טוב, אני חושבת.”
“יופי, בואי רק נבדוק מה נשמע.” בעדינות בדק הרופא את עורה ואת גרונה, ואז ביקש ממנה לשכב, תוך שהוא עורך את הבדיקה הטקסית־כמעט. מהפינה הביטה בו אם הילדה, בשקט וללא תקוה. לרגע סקר את הילדה חסרת החיים שעל השולחן, ואז מיששה בעדינות באצבעותיו חש את הטחול הנוקשה ממלא כמעט את בטנה. הילדה נראתה גרוע משנראתה בשבוע שלפני־כן, עורה אפור, נשימתה כבדה.
“דוקטור, אתה חייב לומר לי,”פלטה לפתע האם. “שום דבר לא עוזר. כמה זמן זה עוד יקח?”
ד"ר טולי לכד את מבטה, נענע בראשו לאות אזהרה. “אבל הכל הולך יופי,” אמר. “נכון, מרי? בעוד זמן קצר תרגישי יותר טוב בבטן ויהיה לך קל לנשום והכל יהיה בסדר. כמובן, אולי נצטרך לחזור לבית־החולים לעוד עירוי־דם השבוע, אבל זה לא נורא. אחרי הכל, אם זה יעזור לך –”
קולו נדם וצמרמורת עלתה בגבו כשהביט בילדה. בעת שדיבר, גששה ידו בעדינות, ועכשיו, פתאום, משהו נשתנה. עורה של הילדה נראה ורוד יותר והטחול התפוח, כמו בלון המאבד אויר, נדמה כאילו ממש התכווץ מתחת קצות אצבעותיו. בעוד הוא מביט, הופיע ברק חדש בעיני הילדה, ובאורח פלא, היא צחקה. “אתה מדגדג אותי!”
המום, חיפש הרופא את הבלוטות הנפוחות ולא מצאן. הוא הביט בפליאה בדימומים שנעלמו מעור הילדה. שלושים דקות לאחר מכן היתה מרי קסל ילדה קטנה, ורודה וזוהרת, משחקת בשמחה בחדר הבדיקות בזמן שחיכו לתוצאות ספירת־הדם הדחופה. זה היה בלתי אפשרי, ד"ר טולי ידע זאת, אך ספירת הדם היתה תקינה. כעבור יומיים הבריאה הילדה לגמרי, אכלה כמויות עצומות של מזון ודרשה לחזור לבית־הספר.
איש לא הבין מדוע, וד"ר טולי עוד פחות מכולם.
בשבועות העמוסים שבאו אחרי כן לא שכח ד"ר טולי את הסיפור המוזר של הבראתה הפלאית של מרי קסל. הוא פשוט לא ייחס לו חשיבות. מקרי ריפוי ספונטני של סרטן־דם כבר נודעו בעבר, אם כי מעולם לא בדרמתיות או במהירות כזו; מכיוון ששכלו המדעי של ד"ר טולי לא הודה בניסים, הוא פשוט סירב בכלל לחשוב על המקרה. במקום זאת, שקע בעבודתו הרפואית הרגילה עם שעות הקבלה, ביקורי הבית ובדיקות חוליו בבית החולים. הוא היה כה שקוע במאמציו לא לחשוב על מרי קסל עד שבקושי הבחין במהירות שבה נרפאו החולים הרגילים שלו ממחושיהם – בעלי האולקוס שנראה שהרגישו טוב יותר לפני שיצאו ממרפאתו, חולי שפעת שחומם נפסק בזמן שהקשיב לחזותיהם, החולים שכאבם נעלם כשנגע בהם ונרפאו לגמרי תוך עשרים וארבע שעות. הרי זה יכול להיות סתם מקרה, חשב. ייתכן שהקפריזיות הידועה של מחלות אנוש היא שגרמה לריפוי מהיר כזה. אך ככל שעבר הזמן חזרו ונשנו אותם צרופי מקרים, עד שהופיע אחד שד"ר טולי לא יכול היה להתעלם ממנו.
החולה היה גבר בגיל העמידה שהתלונן על חולשה גוברת וחום גבוה. “אני מתחיל לפחד, דוקטור,” אמר. “איבדתי 10 קילו בחודשיים האחרונים, ואמש השתעלתי וירקתי דם.”
“דם אדום בהיר?” שאל הרופא.
“כן. זה חמור?”
“נראה. בוא נסתכל בצילום.”
לא היה כל ספק בקשר לדיאגנוזה. כשסקר ד"ר טולי את צילום־הרנטגן הלח. קשה לא להבחין בשחפת מתקדמת בצילום חזה. אך כשהתחיל לבדוק את חזהו של החולה, נעלמו פתאום הקולות הטיפוסיים של המחלה, שהיו שם בתחילה. החום והשעול שהאחות רשמה בכרטיסו היו כלא היו, והאיש נשם עמוק ביתר חפשיות.
“מצחיק,” אמר האיש. “יכולתי להשבע שהרגשתי נורא כשנכנסתי הנה, ועכשיו אני מרגיש נפלא. בעצם, מתחשק לי לצאת ולאכול סטייק.” ידו של ד"ר טולי רעדה כשהוריד את הסטטוסקופ. “הרשה לי קודם לעשות צילום נוסף,” אמר. “אל תדאג בקשר למחיר, זה על חשבוני.”
הצילום השני, שנעשה 20 דקות לאחר הראשון, הראה רק חזה רגיל ובריא־למראה.
אחרי סגירת המרפאה אותו ערב, ישב ד"ר טולי ובהה בשני התצלומים, זה ליד זה על המקרן שלו. לא היתה שום דרך שבה זה יכול לקרות – שום דרך שהיא – אך זה קרה. הוא לא יכול להתעלם ממקרה זה – ועכשיו, כשנפרץ הסכר, הוא נזכר בכל המקרים המשונים שבאו זה אחר זה במשך השבועות האחרונים. כל אחד לחוד – סתם מקרה בודד. ביחד, היוו תבנית. מגע ידו, כמה מלים, והחולה נרפא. דברים קטנים ניתן לפטור כ"סוף מחלה נורמלי" – אך לא מקרה זה. ולא המקרה של מרי קסל.
הוא ידע שחייבת להיות תשובה, אך שום תשובה לא היתה הגיונית. לא היה לו עסק כאן עם רפואה מדעית. היה לו עסק עם נסים. ואז חשב על היום בו בהה בתיק של מרי קסל בחוסר תקווה, מחפש קש להאחז בו ביאוש. לו רק היה איזה קסם באצבעותי – ד"ר טולי נרעד ורמז לפאניקה עלה במוחו.
ישנה מסורת עתיקת יומין שמותר לרופא לקבור את כשלונותיו ללא גערה מעמיתיו, אך אסור לו באיסור חמור לתת פרסום להצלחותיו. במקרה של ד"ר סטפן טולי, הפרסומת לא היתה נחוצה. אט אט החלה להתפשט השמועה על הניסים הרפואיים שלו – תחילה בעירו ואחר־כך גם מחוצה לה. בראשונה נתקלו הסיפורים באי־אימון. הכל ידעו שאין רופאים מרפאים בקסמים – אך קשה היה להתווכח עם שכן חי ונושם הנשבע כי נרפא בדיוק בצורה כזו. אחד אחרי השני החלו גם קטני האמונה להתגנב בעצמם למרפאת ד"ר טולי ולצאת משם בריאים מכל מחלותיהם, החל בשריטות וכלה בסרטן. בתוך זמן קצר התקשתה האחות לקבוע תורים לכל הפונים; חדר ההמתנה הזעיר של הרופא היה מלא עד אפס מקום כשבאו החיגרים, הפסחים והעוורים לשם וקצות אצבעותיו של הרופא המשיכו בניסיהן. המרפאה נפתחה כל יום קצת יותר מוקדם ונסגרה קצת יותר מאוחר. הרופא נאלץ למהר מחדר לחדר, מואץ יותר ויותר בלחץ החולים.
ביקורי הבית נפסקו. פשוט, לא היו מספיק שעות ביום בשבילם. מספר חוליו המאושפזים בבית החולים ירד במידה ניכרת כשפחות ופחות מלקוחותיו נזקקו לאישפוז. במהרה החל ד"ר טולי לשמוע הערות ותלונות מצד עמיתיו הידידותיים־לשעבר, כשפקקי התנועה מחוץ למרפאתו נעשו תכופים יותר ויותר.
באמצע יום עמוס במיוחד, הופיעו שלושה גברים חמורי־סבר במרפאה והוכנסו לחדרו למרות הקהל העצום שבחוץ. “הם מהאגודה הרפואית המחוזית,” לחשה האחות כשעברו במסדרון. “מין משלחת. הם עמדו על כך שיפגשו אותך מייד.”
ראש המשלחת היה רופא־מנתח מצליח ביותר בשם ברונסון. הוא לא בזבז זמן על גינוני נימוס. “דוקטור, שמענו דיווחים מוזרים ביותר עליך באגודה הרפואית בזמן האחרון.”
ד"ר טולי נאנח ושקע בעייפות בכסאו. “אתה מתכוון לומר שלקוחות התלוננו?”
ד"ר ברונסון נראה נבוך לרגע. “לא בדיוק לקוחות,” אמר. “אבל כמה מעמיתיך נעשו מודאגים מ – אה – דברים חשודים שנעשים כאן. אתה מבין שעל האגודה הרפואית להגן על האתיקה המקצועית –”
“כלומר לפי האתיקה הרפואית אסור לי לרפא את חולי?” שאל ד"ר טולי בשקט.
ד"ר ברונסון הביט בעמיתיו בחוסר נוחיות. “אף אחד לא אומר זאת, כמובן,” אמר במהירות. “אבל עלינו לחשוד באדם שנראה כי הוא מרפא רבים כה מהר.”
ד"ר טולי נראה כאילו נגולה אבן מעל ליבו. “אני מבין! מותר לרפא אותם, רק אסור לעשות זאת מהר, אה? אני צריך למשוך את זה קצת יותר?”
המנתח הסמיק מכעס. “דוקטור, אתה יודע בדיוק למה אני מתכוון. איש אינו מטיל ספק בעובדת – אה – הצלחתך, אם אכן זו עובדה. מה שאנחנו רוצים לבדוק זה את שיטותיך.”
“אני פשוט מרפא בדרך הטובה ביותר שאני מכיר.”
“כלומר ברפואת אליל?”
ד"ר טולי הוציא צילומי רנטגן מתיקיו. “אתה קורא לזה רפואת אליל?” שאל בשקט.
“אני קורא לזה רמאות!” התריס ד"ר ברונסון. “מה הולך במרפאה הזו? מה אתה עושה כאן? האגודה דורשת הסבר.”
“אז אמור להם שאני מרפא חשוכי מרפא. ושאיני יודע איך.”
ד"ר ברונסון הניע בראשו בכעס. “דוקטור, אנחנו מייצגים את האגודה הרפואית באופן רשמי. תמיד היו כאלה במקצוע הרפואה שניצלו נוירוטים חסרי מזל. חובתנו להגן על הציבור מפני שרלטנים –”
“אין שום דבר נוירוטי בסרטן הריאות,” אמר ד"ר טולי. “או בדלקת מח־העצמות, או בהרעלת דם.”
“אז אם יש לך איזו תרופת פלא, חובתך המקצועית והמוסרית לחקור אותה בשיטות מדעיות, לרשום את תכונותיה המדוייקות, לעשות בה ניסויים מבוקרים –”
“וכמובן, להתחלק בה עם עמיתי.” ד"ר טולי קם בפתאומיות. “מצטער, דוקטור, אין שום סם פלאים. אני סבור שאתה מבזבז את זמנך, ואני בטוח שאתה מבזבז את זמני. עכשיו, אם תסלח לי, יש לי לקוחות שעלי לבדוק.”
“וזאת מילתך האחרונה בנושא?” אמר ד"ר ברונסון באיום והוא ומשלחתו קמו ממקומם.
“אין לי דבר להוסיף.”
“בסדר גמור.” המנתח הזדקף. “אתה תראה שהאגודה לא תהיה מרוצה מדיווחי. ללא ספק תשמע עוד מאיתנו.”
ד"ר טולי באמת שמע עוד – אך לא בדיוק בצורה שציפה שישמע. המשלחת מהאגודה הרפואית רק עזבה, והטלפון צלצל בקריאה דחופה לד"ר ברונסון. “כן, הוא היה כאן – אך עזב. אינני יודע איפה תוכלי להשיגו.”
הקול בטלפון היה אחוז בהלה. “אבל אני חייבת להשיגו. כשבדק את בעלי הבוקר הכל היה בסדר, אבל עכשיו ג’ון בקושי נושם. זה סרטן, דוקטור. אם אינך יכול למצוא את ד”ר ברונסון, כלום תוכל לבוא בעצמך?"
ד"ר טולי מיהר, וטוב עשה שמיהר. שמו של החולה היה ג’ון סטבנסון, והוא היה נתון בכאבים איומים, בשלבים האחרונים של מחלה אנושה. הוא נאבק על כל נשימה, ודופקו היה מהיר ובלתי סדיר. עיון קל בתולדות המחלה הסביר את המצב: ניתוח לא מוצלח לעצירת סרטן ריאה, שאחריו הרבה טיפול שוטף בזמן שהתפשט הגידול ונוזל מילא את החזה. טיפולו של ד"ר ברונסון היה מקצועי, קפדני ומדעי לחלוטין.
שתי דקות לאחר שנגעה ידו של ד"ר טולי במרפק ידו של ג’ון סטבנסון, נעשתה נשימתו של זה־האחרון חופשית יותר והצבע האפור נעלם מפניו. ליבו האט לקצב נורמלי. ד"ר טולי נתן לו סם הרגעה ועודד את המשפחה (בעצמו מקווה שהאיש יחיה עד שימצאו את ד"ר ברונסון). אחרי שעשה ככל יכולתו, מיהר בחזרה למרפאתו וכבר שכח את המקרה בזמן שגמר עם אחרון חוליו לערב זה, אחרי חצות. אז שלח את האחות הביתה, נעל את הדלתות ושקע בכסאו להנות מהדממה המבורכת לכמה דקות ולהרגיע את עצביו הרופפים. הדממה נשברה על־ידי דפיקות בדלת המרפאה, וד"ר ברונסון, חיוור וזועם, התפרץ פנימה.
“איזו עבודת שטן עשית על ג’ון סטבנסון?” צעק ברונסון, נועץ מבט זועם מעיניו שטופות הדם.
ד"ר טולי עפעף. “עבודת שטן? בסך בכל נעניתי לקריאה אחרי שעזבת כאן אחרי הצהריים. בתחילה חשבתי שהוא נוטה למות, אך נראה שנרגע קצת אחרי שראיתיו.”
“נרגע!” ד"ר ברונסון לטש עיניו. “אתה יודע מה האיש הזה עשה כאשר המשפחה מצאה אותי? הוא נבר בתוך סטייק אדיר, זה מה שעשה! ראיתי אותו במו עיני – נושם בקלות, גוון פניו טוב, רעב! אני אומר לך, הוא היה מלא בסרטן, הוא עמד למות בכל רגע. ועכשיו הוא נראה יותר טוב משנראה בפעם הראשונה שראיתיו. זה לא יכול להיות!”
ד"ר טולי הנהן בעייפות. “אני יודע, אך זה המצב. מחר הוא ירגיש עוד יותר טוב. תוך 48 שעות לא תמצא שריד וזכר לגידול בחזהו. האמן לי, איני יודע איך זה נעשה, אך זה מה שתמצא.”
רועד, צנח ד"ר ברונסון לתוך כיסא. “בסדר,” אמר. “אני מאמין לך. אבל אתה עשית משהו, לא? הרי היית חייב לעשות משהו. אתה מוכן לספר לי מה עשית?”
ד"ר טולי סיפר לו, בפרוטרוט, מבראשית. ואז, כשזעמו וספקנותו של המנתח שככו, ישבו שני הרופאים ודיברו עד השעות הקטנות של הבוקר. למול הבלתי־אפשרי, הם חפשו הסבר והגיעו למבוי סתום. כשנפרדו לבסוף, לא היתה הזריחה אדומה יותר מעיניהם חסרות השינה.
לאחר כמה ימים טלפן אליו ד"ר ברונסון. “לא תקבל מאיתנו שום דבר בכתב,” אמר. “אך כולנו משוכנעים ביושרך, איננו רוצים להודות שקיימות ‘ידים מרפאות’ – ויש לנו סיבה טובה, כפי שאתה יודע היטב. איננו מעיזים, משום שאז תיפתח הדלת בפני שרלטנים, רופאי־אליל וכל מיני רמאים. אבל מסתבר שהן אכן קיימות! לא לעיתים קרובות, כמובן. ואין כל הסבר הגיוני. כל מה שאני יכול לומר עכשיו, בשם עמיתי ובשמי אני, הוא: תודה לאל שאתה חבר מן השורה במקצוע הרפואה! אין דרך מדעית להסביר את מה שאתה עושה, אבל אני מבטיחך שלא תשמע שום תלונות נוספות מאיתנו.”
במשך השבועות הבאים צמחה ההתקהלות במרפאתו של ד"ר טולי בטור גיאומטרי. הנס שבאצבעותיו לא נמוג. להיפך, הוא יכול לרפא כל חולה שבא למרפאתו. חדר ההמתנה שלו עלה על גדותיו, ושלושה שוטרים מונו לשמור על הסדר בחוץ. הרופא לא יכול לאכול או לישון. אט אט התקרב לאפיסת כוחות, אך עדיין העביד את עצמו, ולו רק כדי להימנע מלחשוב על החידה שבמגע ידו.
הקש האחרון בא כאשר ג’ון סטבנסון, שהיה המפיץ של העיתון המקומי, הדפיס את סיפור ריפויו המופלא במאמר בן עמוד שלם בגליון יום א'. שרותי החדשות פרסמו את הסיפור, ביחד עם גלופות של צילומי־רנטגן מלפני־ואחרי, ודו"ח של פתולוגים מוסמכים.
מאותו רגע הפכה העבודה לבלתי אפשרית. ד"ר טולי טבע בטלפונים, מברקים ובקשות אישיות לעזרה. כשהאחות מצאה אותו בוקר אחד ישן בכסאו באותה תנוחה בה השאירה אותו בלילה שלפני־כן, היא סגרה בתקיפות את המרפאה, הובילה את טולי המועד למכוניתה ולקחה אותו צפונה לחוותו של ידיד.
אחרי שינה בת שלושה ימים רצופים ושבוע של אוכל טוב וסמי הרגעה, החלו הצמרמורות שחלפו בגופו של הרופא לשכוך והוא הרגיש שוב כמעט כמו בן־אדם. הוא המשיך במנוחתו. לזמן לא היה כל מובן כאן. החלמתו נמשכה שבועיים או שנתיים, ויום אחד הרגיש מספיק טוב כדי ללכת לאגם ולצאת לדיג בסירת משוטים ישנה.
העננים שיחקו מחבואים עם השמש; כאשר חזר הרופא לחוף, הוא מצא עצמו שורק. כשטיפס בגבעה העולה מן האגם, נעשה פתאום מודע לעולם סביבו, ושוב הרהר בהתמודדות בכוח הנורא שכנראה הוענק לו.
שני גברים גבוהים במעילים אפורים חיכו לו כאשר חזר לבית. “ד”ר טולי?"
“כן.”
אחד מה הוציא תג זיהוי של האף.בי.איי. “מצטער, אך עליך לבוא איתנו. אנו זקוקים לך.”
“איך מצאת אותי?”
“עקבותיך היו ברורים. עכשיו, אם תואיל לבוא עימנו –”
“אבל למה?” מחה ד"ר טולי. “אתם לא יכולים סתם לבוא ולקחת אזרח פרטי –”
“מצטער, יש לנו הוראות. אתה מבין, קרה אסון – התנקשו בחיי הנשיא. הוא דועך במהירות, והרופא של הבית הלבן שלח להביאך, למרות מחאות מרובות.”
המסע לוושינגטון היה מהיר. בתחילה במכונית שחורה גדולה ולאחר מכן במסוק. לפני שתפס מה קרה, הובהל ד"ר טולי לאורך מסדרונות רכי־שטיחים, דרך מבוך של חדרים ולתוך חדר חולים בו שכב איש קטן ואפור מחוסר הכרה, עם כדור אקדח במוחו. במהירות בדק הרופא את החולה. כמה רגעים לאחר מכן ישב הנשיא במיטה, ניער את ראשו במבוכה וביקש שיושיבוהו בכסא. למחרת היתה רפואתו כה שלמה שאפילו בדיקת רנטגן זהירה לא מצאה את הכדור.
נעשה נסיון להשתיק את הסיפור, אך היתה הדלפה לעיתונות ממקור בכיר בממשלה.
בן־לילה היה ד"ר סטפן טולי מפורסם. הקונגרס הפסיק את דיוניו כדי להכריזו “אוצר לאומי”, והאו"ם דרש אותו בשביל כל האנושות. אנשי דת מכל העולם התווכחו בשאלה המוסרית את מי עליו להציל קודם, שכן ברור היה שאינו יכול לצאת לעזרת כל חולה אנוש. פעם אחת, בשם השלום העולמי, הוטס ישירות לקרמלין כדי לרפא בעל תפקיד רם־דרג בממשלה מצהבת כרונית. העיתונים התווכחו גם על מוסריות שליחות זו.
הוקמה ועדה, שכללה שני רופאים, שני סנטורים ואדלאי סטיבנסון, להחליט למי זכות הקדימה על שרותיו של ד"ר טולי. הועדה לא הצליחה להגיע להסכמה. בינתיים היה ד"ר טולי עסוק 20 שעות ביממה בטיפול בהמוני החולים שבאו אליו לפי סדר הגעתם. למחרת פרצה מהומה; הרופא ניצל מחיבוקו אסיר התודה והרצחני של ההמון רק בקושי רב. הוא נלקח לחדר שינה גדול בבלייר־האוז והושכב במיטה, הוזרקו לו ויטמינים ונעשו לו אלקטרוקרדיוגרמות. משמרות כפולות של אחיות טיפלו בו. עכשיו הכריחן לאפשר לו לשבת בכיסא והוא הושאר לבדו (חוץ מאנשי השירות החשאי שמונו לשמור על בטחונו האישי), להביט דרך החלון בבניינים האפורים של העיר.
משך שלושה ימים ישב כך, בקושי נע, אכל כזית, חיפש מוצא מהדילמה כשתסכול, זעם ויאוש מלאו את מוחו.
שלושה ימים נוספים ישב כשהוא מביט בידיו. פעם רציתי בנס – מחשבה חסרת תקוה, סתמית בטלה – אך הנס קרה, ועכשיו, שעה אחרי שעה, כשוועדות, עתונים, תוכנית טלוויזיה, ממשלות, כהני־דת, רופאים ועורכי־דין דרשו את שרותיו, שנא את המחשבה הסתמית ההיא, וביקש ביאושו לחזור בו ממנה. לו רק מעולם לא ביקש זאת. לו רק יכול הקסם להעלם…
מחשבותיו העגומות הופסקו על ידי נציג מהבית הלבן. הוא הצטער מאד להפריע את מנוחת הרופא, אך סנטור מפורסם חלה בדלקת־גרון בערב דיון חשוב ביותר, והנשיא ביקש שד"ר טולי יראה אותו.
ד"ר טולי סירב.
הנציג עיפעף בהפתעה. “אבל, אדוני, זהו דיון חשוב מאד. הנשיא מבקש אישית –”
“אמרתי לא,” השיב הרופא.
“אבל אני חושש שהנשיא עומד על כך –”
ד"ר סטפן טולי קם לאיטו מכסאו וחש בגל קור עובר בגופו. ואז נשבר משהו במוחו. ברגע של זעם עיוור הוא נלחם בהם, צרח, הטיח אגרופיו בקיר, זרק כסאות דרך החלונות, קרע את בגדיו וקילל, ואנשי השירות החשאי – בלי ספק חוששים לפגוע בבעל המתת האלוהית – נרתעו והביטו בו בפחד.
הוא חש מלא זעם ושנאה. הוא לא ביקש את הכוח שניתן לו; הוא אפילו לא ידע עליו כשהופיע. כל זכר לאהבה או אפילו לרחמים כלפי האנושות עזב אותו עכשיו – המון, רודף חיים, נתפס בכוח לחיים, דורש חיים; כולם ביחד חסרי כל מחשבה או תקוה חוץ מלעצמם – בלי שיהיה להם איכפת אם דרישותיהם הבלתי פוסקות ולחצם האינסופי להרפא רוקנו את המרפא והשאירוהו מת מעייפות; כל עוד הם עצמם הבריאו. עזור לי! היתה הקריאה שלא הרפתה ממנו. עזור לי! ואף אחד מהם ‘לעזאזל’ אף אחד מהם לא עצר לומר (אפילו עם רק טיפת התחשבות): רופא, רפא את עצמך…
כשהזעם והשנאה גאו בו ומלאוהו, הרגיש פתאום שינוי גדול; הפעם לא ניתן לטעות בו, למרות שלא היה לו כל הסבר כמו שלשינוי האחר, הקודם, לא היה הסבר. ועם השינוי באה שלווה רבה. מוזר, הוא הרגיש יותר טוב. שונה, כמובן, אך יותר טוב.
“סלחו לי,” אמר. “אראה את הסנטור עכשיו. אני מרגיש טוב…”
“דלקת גרון, מה?” אמר בשמחה כשהסנטור חרחר אליו. “טוב, נראה מה ניתן לעשות.”
מחייך, מרגיש את הכוח גואה בו, חש את הדופק הסנטורי ונגע בצואר הסנטורי. הסנטור שאף אויר פעם אחת, נוראה, הכחיל וקרס מת, לרגליו.
אנשי השרות החשאי לטשו עיניהם בד"ר טולי, נעו אליו, נעו – חוץ מאחד – הרחק ממנו. היוצא־מן־הכלל תפס בכתפו בתקיפות ומיד נפל, נחנק, לרצפה. תוך שניה היה דומם. ד"ר טולי משך בכתפיו.
“זה באמת פשוט מאד,” אמר בתשובה לשאלה שלא נשאלה. “כולכם שמעתם על הכוח לתת חיים ומוות.” אלה שהיו בחדר התרחקו ממנו עוד יותר. הוא קם מכסאו, התמתח. “עכשיו,” אמר, “זה נשלם, אתם מבינים. עכשיו זה נשלם.”
איש לא ניסה לעצרו כשיצא. השמועה נפוצה במהירות. הוא הלך לחדרו במלון ושם, מהמהם ללא מנגינה, חתך את ורידיו בסכין גילוח.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות