אני יושבת על ספסל העץ החשוף וקר לי, עברו כמה שעות מאז שאכלתי לאחרונה. לפני שעה אֵלִיה נכנס לתא שלי ואמר: “קוֹלֵר, יש לך שעה”. זה אומר שבכל רגע הוא יבוא לקחת אותי לבית המשפט. לבשתי את הבגדים שהביאו לי מהבית: ג’ינס בהיר, טי־שרט קצרה לבנה ונעלי ספורט. אימא שלי בטח כבר יושבת באולם, אחותי לא תגיע. אבא שלי היה במשפט אבל ביקשתי שלא יגיע לערעור, פחדתי שיתמוטט. כשאני אכנס המשפחה שלה תתאפק מאוד לא לקלל אותי, הם לא ירצו שיפַנו אותם שוב מהאולם. שנאה היא הכוח הכי חזק בעולם, ושאף אחד לא ינסה לומר לכם אחרת. לא אהבה של ילד, לא אמונה של הורה, לא אמביציה של ספורטאי אולימפי – שנאה, אמיתית וטהורה. למען האמת, לא דמיינתי שזה ייגמר ככה. אף פעם לא הרגתי מישהי לפני כן, וגם בכלל לא תכננתי שזה יקרה. זו הייתה תאונה.

הכול התחיל בגן חובה: נטע אופנהיים הייתה הילדה הכי דקיקה והכי מתוקה, עם עיניים כחולות ענקיות ושיער שָׁטֵני ארוך שהגיע לה עד אמצע הגב. היא הייתה קובעת מי ישחק עם מי ובאיזה צעצוע, מי תהיה הנסיכה ומי המשרתת, מה טעים ומה מגעיל ולא נוגעים בו בארוחת הצהריים. כל כך שנאתי אותה, את הצורה שבה הקול שלה היה עולה ומתעוות כשהיא הייתה אומרת “די, לא ככה”, את הגומייה עם הפרחים השקופים שאספה את שערה, את הלחישות שלה באוזן לילדים שתמיד גרמו להם לצחקק.

באותו יום שיחקתי בארגז החול והבטתי בנטע עומדת בצד השני של החצר ומריצה את הילדים הלוך ושוב בקול הדקיק שלה. ילדה אחת, מתולתלת עם משקפיים, ניגשה אליה ושאלה אם היא יכולה להשתתף. נטע נענעה בראשה, שׂערה הבהיר מתנופף מצד לצד, והילדה הסתובבה וחזרה לשחק לבדה עם מכונית. הבטן שלי התכווצה, לא יכולתי לשאת את זה יותר. נכנסתי לגן והלכתי ישר לשידת המגירות, על המגירה שלה היו מודבקות מדבקות של פרפרים פרוותיים. פתחתי אותה ובתוכה שכבה בובת ברבי עם שמלת נשף כחולה, בוהה בעיניים קפואות. הצמדתי אותה מהר לבטן מתחת לחולצה, וסגרתי את המגירה בשקט. יצאתי מהגן ופניתי ימינה אל שורת השיחים שצמודה לגדר. חפרתי במהירות, בציפורניים, בור קטן, וקברתי את הברבי מתחת לחצץ החום. אחר כך רצתי לשירותים לשטוף את הידיים.

הלב שלי פעם במהירות אבל ניסיתי להתנהג כרגיל. יצאתי שוב לחצר ורק חיכיתי שהגננות יקראו לנו להיכנס והיא תלך סוף סוף למגירה. הייתי צריכה להתאפק רק עד ארוחת הצהריים: הידיים הקטנות שלה נשלחו בטבעיות אל תוך המגירה, מגששות, וכל מה שהן מצאו בה היו דפי צביעה וטושים. היא מיד פרצה בבכי, החזה שלה עלה וירד בעוויתות מהירות, עד שבשלב מסוים היא השתטחה על הרצפה והגננת רצה אליה לבדוק מה קרה. מיד יצאה משלחת חיפוש של כל הילדים למצוא את הנסיכה אנסטסיה. גם אני הצטרפתי לחיפושים, הגוף שלי רועד מחשמל והתרגשות, אבני חצץ קטנות עוד תקועות לי בגרביים. אני בטוחה שעד היום היא עוד קבורה שם.

אחר כך בתיכון פגשתי את רונן, המורה שלי לכימיה. רונן היה מדרג את התלמידים בכיתה לפי אינטליגנציה, ואז בניסויים במעבדה מצַוות את החזקים בזוגות ואת החלשים בזוגות כדי לשמר את הפערים. הוא היה מאלץ תלמיד שלא הבין את החומר לפתור בעיה על הלוח ואז משפיל אותו מול כל הכיתה. מתיישב על שולחנות של תלמידות ככה שרגל אחת דורכת על הרצפה והשנייה מתנדנדת קדימה ואחורה לצידן. רוכן קדימה כדי להסביר פתרונות אפשריים, קרוב מדי. עם רונן זה היה יותר מורכב: הוא היה מבוגר ממני בעשרים שנה וגם חכם יותר, והמעבדה הייתה נעולה ברוב שעות היום. ניסיתי להמיס את השנאה במחזור הדם שלי, כמו אתנול במים. להצמיד את העיניים אל דפי הנוסחאות ולא להרים אותן אל הפנים המחויכות שלו, מכוסות זיפים קצרים ושחורים. אבל אז הגיע היום שבו לא מצאתי פרטנר למטלת הסיום, ונאלצתי לומר לו. “מה זאת אומרת אין לך פרטנר? לא לא, אי אפשר להגיש לבד”, הוא אמר, “מי מוכן להיות הפרטנר של קוֹלֵר?”, שתיקה השתררה בכיתה. “נו, מי מתנדב?” הוא שאל שוב ושוב, השתיקה ננעצת לי באוזניים כמו מסמרים.

שבוע אחר כך כבר חיכה על השולחן של היועצת מכתב אנונימי מתלמידה. נכתב בו בפירוט איך רונן היה משאיר אותה אחרי השיעורים כדי לדבר, איך הוא הניח לה יד על הגב התחתון פעם כשהתכופפה להרים עט, ואיך בשבוע שעבר הוא רמז לה שכדי להעלות את הציון כדאי שתבוא למעבדה אחרי הלימודים. היועצת המבוהלת חיכתה לסוף היום ואז ניגשה לבד ובדיסקרטיות אל המעבדה עם המפתח של חדר המורים. היא פתחה את הארון בקצה הכיתה ושם, בדיוק כמו שפורט במכתב, מאחורי המבחנות והארלנמיירים, מצאה חזיית ספורט שחורה. בית הספר לא הצליח לאתר את הכותבת האנונימית ולכן לא הוגשה תלונה במשטרה. אף על פי כן, לאחר שבועיים של שיחות ובירורים, רונן התפטר.

אני יכולה להמשיך לספר לכם על הסמלת בקורס מפק"ציות בבה"ד חינוך שהייתה גורמת לחיילות לבכות. על הנהג בקו 19 שהיה סוגר לנו את הדלתות בפרצוף, ובולם את האוטובוס בכזאת אגרסיביות שזקנות היו עפות קדימה ומשתטחות על הרצפה. על האחמ"שית בקפה סן רימוֹ שהייתה מדברת אל השוטפים כאילו הם העבדים שלה, לא טורחת אפילו לזכור את השמות. השנאה הייתה כוח שלא הצלחתי ולא רציתי לרסן: מרימה, גוררת, סוגרת, כותבת, שולחת, קוברת, מקפלת, גורסת. יד נעלמה שגורמת להדחה מהבה"ד, לסילוק מלימודי עבודה סוציאלית, לניפוץ השמשה הקדמית של האוטובוס. ידעתי שאני מסתכנת בכל פעם אבל זה הרגיש כל כך נכון – לדעת שבעולם המעוות הזה אנשים בסוף מקבלים את מה שמגיע להם.

“מוכנה?”, אֵלִיה שואל ואני מהנהנת. הוא מוביל אותי במסדרון הארוך ומטה במדרגות עד לפתח אולם בית המשפט. אני נכנסת ומתיישבת בשקט מאחורי השולחן, אמא שלי יושבת בדיוק מאחוריי והעיניים הלחות שלה צורבות לי בעורף. הקהל עומד כשהשופטים נכנסים, ראש ההרכב מורָה לכולם להתיישב. “לפנינו ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, במסגרתו הורשעה הגברת עלמה קולר בגרימת מותה של המנוחה יפעת נצר”. יפעת עבדה איתי במשרד במשך שנתיים, היא תמיד לקחה קרדיט על משימות שלא מילאה, לכלכה על מתמחים. “על פי עובדות כתב האישום, בתאריך 17 במאי 2022, הנאשמת קולר דחפה את יפעת נצר במדרגות החירום של הקומה השישית”. באותו יום זומנתי לשיחת נזיפה על דוחות רבעוניים שלא נשלחו, למרות שהעברתי לה אותם חודש לפני כן. משכתי אותה לחדר המדרגות בהפסקה כדי להתעמת איתה. “אופס, כנראה ששכחתי”, היא אמרה וצחקקה. היא ניסתה לחזור למשרד אבל חסמתי לה את הדרך. “הנפילה הממושכת ועוצמת החבטה הובילו לדימום תוך־גולגולתי. לאחר אשפוז של שבועיים במחלקת טיפול נמרץ, נצר נפטרה כתוצאה מן הדימום”. יפעת עמדה קרוב לשפת המדרגות כשהתווכחנו, אני לא הסכמתי לזוז עד שתדבר עם ההנהלה. היא דחפה אותי, אבל בגלל שהייתי כבדה וגבוהה ממנה, אני לא זזתי והיא נהדפה לאחור. העקב שלה פספס את פינת המדרגה הראשונה, היא איבדה שיווי משקל ונפלה. “בעקבות הרשעתה, נגזרו על המערערת עשר שנות מאסר בפועל”.

אני מרגישה שהנשימה שלי נעשית איטית ושטוחה, מאחוריי לחשושים ורשרושי בגדים. מחכים שאפול. “לשמע הכרעת הערעור, הגברת קולֵר מתבקשת לעמוד”, אומרת השופטת, אני נעמדת ובבת אחת האולם משתתק. יהיה לי הרבה זמן לחשוב על כל האנשים שפגשתי, על הפנים המחייכות בעונג, מתעוותות מבושה. על השמחה לאיד שמתחלפת בבכי. האם זה היה שווה את כל זה, הבטן שלי מתהפכת. אני מנסה לנשום עמוק ולהירגע אבל זה חזק ממני, הפחד הפרימיטיבי הזה שבועט בי – ארנבת בדרך לכלוב. “לאחר שעיינו בנימוקי הערעור ובעיקרי הטיעון שהוגשו מטעם המשיבה, ושקלנו את טיעוני הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו, באנו למסקנה כי דין הערעור להתקבל”. נשימה של עשרות פיות נעתקת. צעקה של אישה. אני עוצמת את העיניים ופוקחת אותן, מפחדת שהרגליים שלי לא יצליחו לתמוך בי. “תיעוד מצלמת האבטחה מעורר ספק סביר באשר לגורם הנפילה, אם באשמת המערערת או שמא כתוצאה מתאונה. מכאן שיש לזכות את הנאשמת עלמה קולר”, היא אומרת ונוקשת בפטיש העץ.

אני נשמטת לכיסא. למה, למה, קול מהדהד בראשי. רציתי שהיא תמות, דמיינתי את זה קורה עשרות פעמים: התנגשות רכבים, פיגומים נופלים, חנק בארוחת הצהריים, התרסקות מעלית. לא דחפתי, ובכל זאת הרגתי. “עלמה, עלמה!” אני מרימה את הראש וקולטת שזה קולה של אמא שלי. היא אוחזת בכתפיים שלי ובוכה, פתאום היא נראית לי כל כך דקה ושברירית. “בת שלי”, היא מושכת אותי אליה לחיבוק ארוך. “בואי, אני אקח אותך הביתה”. אני יושבת במושב האחורי של הטויוטה של אמא שלי, היא רוכנת מעליי וחוגרת אותי כאילו הייתי בת חמש. היא מדברת אליי תוך כדי הנסיעה, מנופפת בידה הימנית בחלל האוטו, אבל אני לא שומעת כלום. מחוץ לחלון השמיים תכולים ובהירים, חוטי החשמל גולשים בין עמוד לעמוד, עולים ויורדים, עולים ויורדים, רק שלא ייגמרו פתאום ואישאר לבד עם כל השמיים.