ילדי קבוצת “עופר” היו עסוקים עד צוואר במשחק הכדורגל, כשכדור ה"טַנְגּוֹ" הקבוצתי קיפץ בכיוונו, מסתובב־מסתובב על צירו. הוא הניף רגל ימין נחושה, כיוון בעיטת ווֹלֶה אדירה אל בין חיבורי השער, אבל הכדור התעופף עקום וגבוה ונעלם אי שם בצֵל, מתחת לעצי האיקליפטוס הענקיים.
האיקליפטוסים, כהרגלם, רק עמדו על גזעיהם השמנים והשקיפו מפאתי המגרש על הילדים המשחקים, ועכשיו – המתינו יחד איתם לחידוש המשחק.
הוא עשה את דרכו אל מחוץ למגרש, בתוך ענן של הערות:
“אוּףףף, עכשיו שעה למצוא ת’כדור.”
“היית מוסר! אתה לא רואה אותי לבד מול השער?”
“חשב ת’עצמו מינימום עודד מַכְנֵס זה.”
“תראו מי שמדבר.”
“לא פייר, צריכים לעצור את הזמן… תעצרו את הזמן!”
“תיזהר מהנחש־צפע! תארו לכם שפתאום הנחש־צפע, פְּסְס…”
בנעלי ה־Adidos הכחולות, שאימו קנתה לו סוף־סוף בָּעשרים־ושמונה לחודש ליד שוק הפשפשים (כמו שכבר מזמן הבטיחה) ובגרבי כדורגל משוכות לברכיים, הוא צעד על מרבד העלים היבשים. הוא שאף את ריח העלים, ונרתע כשנזכר איך רק בשבת שעברה, בדיוק מכאן, מנשה צעק לכולם שהוא ראה נחש־צפע בורח לשיחים. אבל כמעט בטוח שזאת הייתה סתם המצאה בשביל למשוך תשומת לב.
מה שלא יהיה, כבר ביום ראשון, אחרי ששוב סילקו אותו משיעור חשבון (בגלל ההרגל המגונה שלו לצעוק את התשובה מייד כשהמורה מסיימת לכתוב את התרגיל על הלוח), הוא הלך לספריית בית הספר לקרוא עוד ספר דנידין על הילד “הרואה ואינו נראה”. פתאום נתקף דחף בלתי־נשלט לפתוח את כרך “זוחלים” של אנציקלופדיית “בעלי החיים בארצנו”. עוד בעמידה הגיע לערך “צפע ארצישראלי”, קרא שמדובר בנחש ארסי השייך למשפחת הצפעיים, ולמד ש"אורכו מתקרב למטר־וחצי, ראשו משולש וחד, כתמים מעוינים מעטרים את עורו, והוא הנחש המסוכן והממית ביותר מכל נחשי ארץ ישראל."
כמה שמח כשהבחין בכדור מציץ אליו מבין השיחים, כאילו מחייך אליו, כאילו לוחש לו לבוא ולקחת אותו בלי הפחדות ובלי משחקי מחבואים מעצבנים.
בזהירות הוא שלח את קצה נעל האדידוֹס, עם הציפוי הכחול המבריק־עדיין, וגלגל בעדינות את הכדור בכיוונו. ראש משולש ומחודד הציץ מבין העלים, והחריד אותו. אבל הוא לא ראה שום כתמים מעוינים מעטרים את עורו, רק קצה משונה של ענף יבש. ליתר ביטחון, מיהר להתרחק מהשיחים, לפני שבעט בעיטת שוער מדהימה מעומק הצל. ושוב הכדור קפץ על האספלט ושימח את הילדים, ואת האיקליפטוסים הענקיים בקהל.
בקושי שתי דקות עברו מחידוש המשחק, וצעקה נשמעה מכיוון הדשא הגדול.
נדמה לו ששמע את שמו, אבל הוא לא התייחס.
זה היה יוסי, שהתקרב למגרש וקרא בקול לכיוונם.
הילדים חזרו על הקריאה כמו מקהלה לא מכוּונת, והוא כבר לא יכול היה להתעלם:
“הפסיכולוג קורא ל(השם שלו)!”
“(השם שלו), הפסיכולוג קורא לךָ!”
“איזה קטעים… עוד חולֵה נפש נוסף לאוסף, הא?!”
“זה לא פייר, תעצרו את הזמן!”
הוא הבין. והוא לא הבין.
מה יוסי פתאום רוצה ממנו?
ולמה הוא צריך ללכת עכשיו לפסיכולוג?!
איזה רע הוא כבר עשה? ולמה עכשיו, באמצע הכדורגל? ומה זה הפסיכולוג הזה בכלל… ושוב הוא עשה את דרכו אל מחוץ למגרש.
כשהתקרב אל יוסי, שנכנס לשחק במקומו, הוא חקר: “אבל מה הפסיכולוג הזה רוצה?”
“מאיפה לי לדעת,” יוסי אמר, והתעניין מי משחק איתו באותה קבוצה.
בלי להזיז את השפתיים, חשב בתוך הראש, “יש סיכוי שיוסי גילה עליו משהו לפסיכולוג?”
הוא ויוסי חברים די בסדר, אפשר להגיד. למרות שזה קצת מוזר, כי מכולם, יוסי היה החניך הוותיק שהכי הציק לו, אז בהתחלה, כשהגיע חדש לפנימייה. יום אחד יוסי אפילו ממש חצה את הקווים, כשהתחיל לבעוט בו ולחנוק אותו על הדשא. והוא, כמה שיוסי יותר גבוה ממנו ויותר כבד ממנו, נשך אותו ביד, ננעל לו על האמה בצד הרך של הבשר, ולא הרפה. יוסי דפק לו אגרופים בראש, משך בשערות, אבל הוא לא הרפה. יוסי כבר הפסיק להרביץ והתחיל לבכות, לצרוח אפילו. כמה ילדים הגיעו בריצה להציל את יוסי. רק אז הוא הרפה.
במשך איזה שבועיים יוסי הלך עם שעון סגול הפוך על היד, כמו שלט פרסומת בזנב של המטוס שעובר מעל הים בחופש הגדול. כל הזמן הזה, כשהוא עבר בשבילים של הפנימייה, ילדים היו נובחים לכיוונו, נובחים בסתר, או קוראים מרחוק בלי להזיז את השפתיים: זהירות, כלב נושך!
אבל אף אחד לא הציק לו ככה יותר.
וכמה שזה מוזר, יוסי נהיה די חבר שלו, לפחות בערך.
פעם אחת, הרבה אחרי הריב הזה עם יוסי, היו לו עוד מכות אחרות על הדשא. עם דורון, בגלל הילד האשכנזי ההוא, שכבר מזמן עזב את הפנימייה. ואולי בעצם בגלל הטלוויזיה השבורה במועדון. ומכל הילדים שעמדו מסביב, יוסי היה זה שהכי עבר לצד שלו, ומאז, שניהם חברים אפילו יותר מבסדר. אז האמת היא שלא נראה לו שיוסי היה מגלה עליו משהו לפסיכולוג.
ואם ככה, אז מה הפסיכולוג רוצה ממנו עכשיו?
נעלי האדידוֹס הכחולות פסעו על השביל המרוצף בקליפות של סלע, ושוב הוא הפנה את מבטו לאחור, אל עבר הילדים ברי המזל שנשארו לשחק על המגרש. אף פעם הוא לא ראה את הפסיכולוג בעיניים ממש, רק שמע עליו אלף פעם. כשהגיע לפנימייה, עוד לא היה הפסיכולוג. אבל יום אחד הפסיכולוג פתאום הגיע, קיבל חדר קטן בקצה המסדרון של קבוצת “נעורים”, והתחיל לקרוא לילדים להגיע אליו אחד־אחד. תמיד אחד־אחד, כמו איזה פחדן. אף פעם לא ביחד.
כשהילדים הראשונים קיבלו את הבשורה ללכת לפסיכולוג, אז הילדים האחרים, הנורמליים, לגלגו עליהם מאחורי הגב. “חְחְחְ, עוד חולה נפש!”
אבל כמה שעבר הזמן, עוד ועוד ילדים הלכו לפגוש את הפסיכולוג. הקולות המלגלגים טיפה נחלשו, אבל אף פעם לא נעלמו לגמרי. יכול להיות שבסוף עוד יתברר שכולם כאן חולי נפש בעצם?
חידה נכתבה באוויר: מה הפסיכולוג עושה?
על זה, כל ילד שחזר מהפסיכולוג נחקר מאה פעם, עד שנמאס.
הפסיכולוג שואל שאלות ומראה כל מיני ציורים. רצות שמועות מה צריכות להיות התשובות הנכונות, אבל אף אחד לא לגמרי בטוח. כבר יש הרבה חיקויים מצחיקים של הפסיכולוג, שמדבר ממש מוזר. כשמאיר חזר, הוא סיפר שהפסיכולוג גם רושם דברים. פתאום באמצע השיחה רושם לעצמו, ככה שממש צריך להיזהר.
לאט־לאט הוא עלה במדרגות של קבוצת “נעורים”.
נעלי האדידוֹס שלו צייצו, אולי אפילו צרצרו, מעל לקצות המדרגות.
“שָׁאאלוֹוֹם,” הפסיכולוג פתח את הדלת שבקצה המסדרון.
זה היה “שלום” ארוך ומשתדל בצורה מחשידה.
הפסיכולוג נעמד בכניסה לחדר, רזה כזה במכנסי קורדרוי חומים ובחולצת כפתורים עם פסים. הפסים של החולצה התחברו עם הפסים של המכנסיים וגרמו לו להיראות כמו איזו אטרייה. היה לפסיכולוג זקן מסודר באופן מחשיד ועיניים קטנטנות של נץ. בהזזה ציפורית של הראש הוא סימן, “בוא, תיכנס.”
הפסיכולוג סגר את הדלת מאחוריהם, והם התיישבו משני עבריו של שולחן פנימייתי ירוק. הפסיכולוג חייך, חיוך מתוכנן, והציג את השם המשונה שלו. כמו כל יתר הילדים, גם הוא לא טרח לזכור את השם. “הפסיכולוג” היה שם מספק בהחלט, ולא הייתה שום סיבה לשנות את זה.
הפסיכולוג טען שהזמין אותו בשביל להכיר אותו, בשביל לשמוע איך הוא מרגיש בפנימייה ואיך הוא מרגיש בכלל. והוא ענה שהוא מרגיש בסדר (איך עוד אפשר להרגיש חוץ מבסדר?).
הפסיכולוג דיברר מוזרר, אבל לא לגמררי מצחיק. בעיקרר הייתה לו רי"ש מוזררה, מקרקרת. מה שלא יהיה, החיקויים שלו היו הרבה יותר מוצלחים ויותר מצחיקים ממנו.
ואיך עם החבררים?
בסדר.
יש אולי משהו שהוא היה ררוצה לספרר לו?
לא, אין שום דבר.
ואיך הקשרר שלו עם אימא?
(נו, יא־אללה, איך כבר יכול להיות קשר עם אימא?) גם בסדר…
ומה זאת אומרת “עם אימא”? מה, אימא שלו נהייתה פתאום גם האימא של הפסיכולוג? ככה שעכשיו יש לה שבעה ילדים במקום שישה, שחלק מהם בפנימייה ואחד נראה כמו אטרייה עם זקן ועיניים של נץ?
והקשרר שלך עם אבא?
גם בסדר.
(מה קשה להבין פה? מה הוא רוצה שהוא יגיד לו, “לא בסדר”?)
העיני־נץ הסתכלו עליו בשתיקה, והפסיכולוג הנהן את ההנהון הכי חשוד שלו עד עכשיו. הוא הציץ בדף שעל השולחן ואמר, כאילו שהוא לא ידע, או שכח במקרה, “יש לך אח יותר קטן בפנימייה.”
כן.
“איך אתם מסתדררים, אתה והאח שלך?”
אוֹחְ, דַּחְ' מוּח’וֹ2 כבר. מאיפה הוא הביא את כל השאלות האלה? הוא לא תיאר לעצמו שאפשר לשאול כל כך הרבה שאלות. אולי הוא צריך עכשיו להתחיל לספר לפסיכולוג הזה, שכל שבועיים־שלושה הוא ואח שלו נוסעים ביחד הביתה בקו 567 עד לתחנה המרכזית בתל אביב. ואז ממשיכים, מהתחנה שליד הקונדיטוריה עם הסברינות הגדולות, המגָרות האלה, בקו 46 עד ליפו. והרבה פעמים אימא שלהם כבר עומדת מחכה להם בחלון, בדיוק כשהם מתגלים בירידה לנמל, כאילו שיש לה איזה כוחות רנטגן לדעת, ומנפנפת להם חזק־חזק. ואז, בסוף של הסוף־שבוע, הם חוזרים בקו 46 לתחנה המרכזית בתל אביב, ומשם שוב בקו 567 כמעט עד לפנימייה, וקצת צריכים ללכת ברגל עם התיקים בשביל להגיע. ואז, כשהם כבר בפנימייה, כל אחד הולך לקבוצה שלו ולחברים שלו ונמצא בעניינים שלו, וזהו. ורק לפעמים הם נפגשים בטלפון הציבורי, במיוחד לפני ארוחת ערב, להתקשר הביתה או לקבל שיחה. וכמה פעמים הם ניסו להשחיל את האסימון קשור לשערה ארוכה, שאח שלו השיג מאחת הבנות עם השערות השחורות החזקות האלה, בשביל לשמור על האסימונים שלהם, שלא ייפלו ויתבזבזו יותר מדי מהר. וכמה פעמים הם הצליחו, ככה שהאח שלו יכול היה להמשיך ללכת עם השרשרת־שרוך על הצוואר, עם כל האסימונים שנשארו להם. וכמה פעמים יצא שהם רבו בפנימייה, הוא אף פעם לא הבין על מה, ומה האח הזה רוצה מהחיים שלו. והם רבו, למרות שאבא לימד אותם כבר מאה פעם, שאגרוף חזק רק כשהוא מאוחד, כי כשאגרוף הוא לא אגרוף, אז הוא רק כף יד פתוחה שכל אצבע בה חלשה לעצמה.
“בסדר,” הוא אמר. והרגיש שזאת תשובה די נכונה.
הפסיכולוג חייך חיוך חצי־מתוכנן, כאילו חשב בינתיים איך להכיש אותו בכל זאת. אם לא מכאן, אז אולי משם, כאילו שהוא לא מוכן להאמין לו שהכול בסדר. עכשיו, מאחורי המסך בית־קולנוע של הפָּנים שלו, הוא הבין למה היו ילדים שהתעכבו אצל הפסיכולוג בצורה ממש מחשידה, ולמה היו ילדים שהפסיכולוג קרא להם לבוא אליו גם בפעם השנייה, ולפעמים אפילו בפעם השלישית.
הפסיכולוג הסתכל עליו בשתיקה. והוא הסתכל על הפסיכולוג בשתיקה, וניסה לנחש על מה הפסיכולוג חושב עכשיו. וחשב, אם יכול להיות שהפסיכולוג מנסה לחשוב על מה שהוא בעצמו חושב עכשיו, ושקצת מעניין מה יכול להיות שהפסיכולוג חושב שהוא חושב עכשיו.
בסוף הפסיכולוג אמר, בקול קצת יותר רך, “אולי יש משהו שכן היית ררוצה לספרר?” כאילו התחנן שיספר לו כבר איזה משהו, “כל דברר שאתה ררוצה לספרר, בסדרר גמורר.”
“לא. אין משהו שהייתי…”
וברצינות, איזה משהו הוא כבר יכול לרצות לספר לו?
ולמה לו לרצות לספר לו?
אם הפסיכולוג כבר מחפש ככה וחוקר, אז האמת היא שדורון נראה לו קצת חולה נפש. בעצם, הכי חולה נפש מכולם. לא רק בגלל שהוא חייב להתערב בכל דבר, אלא בגלל ההמצאות שלו כל הזמן. למשל, לילה אחד, חצי מהבנים נשארו ערים חצי לילה רק בגללו. כי אחרי הבדיחות המצחיקות והלא מצחיקות, והסיפורים המפחידים שהם ניסו להמציא, דורון אמר שהוא קבע עם הדוד שלו, שגר ביוון, שיבוא לבקר אותו בפנימייה עם ההליקופטר שלו. והוא הבטיח לבקש מדוד שלו לעשות להם סיבוב בהליקופטר, אבל רק למי שיישאר איתו ער. אז הם נשארו ערים אחרי הכיבוי־אורות, אולי עד אחת בלילה, ובבוקר בקושי הצליחו לצאת מהמיטות בהשכמה. ואז, בארוחת־בוקר, דורון השוויץ בשולחן שאיזה פראיירים הם יצאו שלא החזיקו מעמד, ואמר שהוא ידע שבסוף הם ייצאו סתם פראיירים ויירדמו. כי הדוד שלו באמת הגיע בלילה ועשה לו סיבוב בהליקופטר מעל לפרדסים שמסביב לפנימייה, עד שהוא היה חייב לחזור לעניינים שלו ביוון והוריד את דורון בקבוצה. בטח דורון, ממש… ולא, אין שום משהו שהוא ררוצה לספרר לפסיכולוג, ולא יעזור לפסיכולוג הזה אפילו להתחנן, כי הוא לא אחד שנשבר בקלות.
הפסיכולוג עבר להראות לו את התמונות. והוא אמר לו את התשובות, שלפי הפנים של הפסיכולוג נראה לו שהיו די בסדר. ואז הפסיכולוג חייך עוד חיוך, שבפעם הראשונה לא נראה לו מתוכנן, ושאל אותו איזה דבררים הוא אוהב לעשות.
והוא, השתהה רק לרגע, וגילה: לשחק כדורגל.
והפסיכולוג אמר שזה ממש יופי כדורגל, ושגם הוא אוהב כדורגל. ושהוא הגיע לארץ ישראל מארץ ארגנטינה לפני קצת זמן, וזאתי הסיבה שהוא מדבר ככה מצחיק. וששם בארגנטינה, כולם אוהבים כדורגל, ושהארץ שלו, ארץ ארגנטינה, היא עכשיו האלופה של כל העולם בכדורגל.
והילד ישר אמר, “העיר־בירה של ארגנטינה זה בואנוס איירס.” והצטער שאמר.
הוא הסתכל על הפסיכולוג וחשב אם הוא ממציא שהארץ שלו היא האלופה של כל העולם בכדורגל, כי על זה הוא עוד לא שמע.
אבל הוא ידע שהמטבע הוא: פזו.
והשפה היא: ספרדית.
והדגל שלהם: גם לבן ותכלת. רק עם שמש צהובה וצוחקת באמצע הדגל, במקום המגן־דוד.
“למדתי בבואנוס אייררס באוניבררסיטה לפני שבאתי באררץ ישרראל,” הפסיכולוג אמר, והוסיף, “יש לי הררבה משפחה בבואנוס אייררס. מאוד אני מתגעגע למשפחה שלי שמה.”
פתאום הילד רצה לשאול את הפסיכולוג, את אלחנדררו הזה מאררגנטינה, אם פעם בחיים שלו הוא ראה לוויתן אמיתי. לא בציור או בצילום, לוויתן אמיתי ממש. הוא נזכר שקרא ב"אוצר המדע לבני הנעורים", על זה שהלווייתנים עוברים בחופים של ארגנטינה במסעות הארוכים שלהם באוקיינוסים. וכמעט ששאל, אבל ברגע האחרון הצליח ללחוץ על הברקס.
מאחורי המסך־קולנוע של הפנים, הוא שם לב למה שהפסיכולוג אמר, וחשב שהמשפט הזה היה מתנה גדולה בשבילו. הוא שינן אותו חזק בלב, שלא ישכח:
“אני למדתי בבואנוס אייררס באוניבררסיטה לפני שבאתי באררץ ישרראל.”
פתאום הוא הבין שיש לו עכשיו בכיס את החיקוי הכי מוצלח והכי מצחיק של אלחנדררו מאררגנטינה, והוא כבר לא התאפק לחכות ללילה, אחרי הכיבוי־אוררות, לישיבה של הבנים על הסוררגים של החלונות, ושהפעם זה יהיה הוא שיעשה את החיקוי של הפסיכולוג, החיקוי הכי טוב מכל החיקויים שהיו אי פעם, כמו בעיטת ווֹלֶה אדיררה ישרר אל בין החיבוררים:
“אני למדתי בבואנוס אייררס באוניבררסיטה לפני שבאתי באררץ ישרראל.”
“אתה אוהב לשחק כדוררגל,” אלחנדרו אמר, “אז בוא נשחק כדוררגל!”
הוא לקח את הנייר שהיה לו על השולחן (הדף שקודם הציץ לקרוא בו שיש לו אח בפנימייה), קיווצ’ץ' אותו לכאילו־כדור, זרק על הרצפה ונעמד באמצע החדר כמו איטרייה עם זקן, “בוא נשחק, כן? אתה אוהב כדוררגל…”
הילד הסתכל על האיש הרזה במכנסי הקוררדררוי והנעליים המצחיקות, שהתפלל עכשיו בַּלב שאיזה ילד פנימייה יסכים לשחק איתו בכדורר־ניירר שלו. הפסיכולוג עמד וחיכה, כאילו כל העולם שלו תלוי עכשיו רק בתשובה של הילד הזה, שכמעט ריחם על אלחנדרו, שהמשיך לעמוד ולחכות כמו עץ איקליפטוס שתול מחוץ למגרש.
כמעט שקם לשחק עם אלחנדרו, אבל כשנעמד הוא אמר, “אני צריך ללכת.”
והפסיכולוג שאל, “אבל לָמה?”
והילד אמר, “אני בדיוק קצת ממהר מאוד.”
“לאן ממהרר?” הפסיכולוג שאל.
“לשחק כדורגל,” הילד אמר, וידו, מעצמה, הצביעה אל העולם, “כדורגל אמיתי, בחוץ, במגרש.”
הפסיכולוג אלחנדרו הנהן הנהון עצוב, לא מתוכנן בכלל, וכאילו נזכר בבת אחת בכל המשפחה שלו שמה, והתגעגע לבואנוס איירס שלו וללווייתנים ולשחקנים ולשוערים ולאוהדים של הארץ הכי אלופה בעולם.
וכשהילד יצא חזרה אל העולם ומיהר למגרש, הוא השאיר את הדלת קצת פתוחה מאחוריו, ועוד לא יכול היה לדעת שזאת תהיה הפעם האחרונה שבה הוא נפגש עם הפסיכולוג, או שיהיה אצל פסיכולוג בכלל. ושיום אחד, כשיגיע הזמן, הוא ימצא לעצמו דרכים משלו, ושגם הוא יהיה ככה לבדו באררץ ררחוקה־ררחוקה, קררובה מאוד לאותה אררגנטינה, וייזכר בפגישה ההיא עם הבחור הצעיר אלחנדרו, שרק סיים את לימודי הפסיכולוגיה וכבר עבר לצד השני של העולם, לדבר עם ילדי הפנימייה במבטא המצחיק שלו, עם כל האכפתיות והרצון האמיתי להגיע, שבטוח עוד יקלו על הרבה נפשות. וכשהילד חזר למגרש, הוא הצטרף לאותה קבוצה עם יוסי. ואחרי הגול שנכנס, יוסי התקרב אליו ושאל, “אז מה הוא רצה ממך, הפסיכולוג?”
“אנ’לא יודע,” הילד אמר. “האמת, נראה לי סתם חולה נפש.”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות