פרק אלף    🔗

1.    🔗

כפפת הלטקס קצת קטנה ממידותיה ונדבקת לה לאצבעות. חמש שלוחותיה ארוכות וגמישות כמו חמישה קונדומים חדשים, ושקופות למחצה. היא מחליקה פנימה את יד ימין, פושקת את אצבעותיה, מותחת את שולי הכפפה על מפרק היד. עוד רגע תיראה כמו אדם, הקצב באטליז שבו היא קונה חלקי עוף, לפעמים גם קצת בשר בקר, שלושה רחובות מהדירה שלה, לא רחוק מהקצה הצפוני של השוק. באטליז של אדם ריח הדם והבשר הנא תלויים באוויר כגוף חי, נעוצים על וו. זבובים ירוקים מעופפים סביב, מזמזמים, נוחתים על הנתחים המבותרים ורק כשהם נקלעים אל מערבולת האוויר שיוצר מאוורר התקרה, הם נוסקים ונמלטים. היא מחליקה את ידיה אל כפפת הלטקס השמאלית ומניעה את האצבעות. אדם הוא גבר כבד גוף, לא בלתי מושך, שפניו חדים וקשים וזיפי זקנו קצרים, ושפתיו צרות וקפוצות כאילו יש לו מאחוריהן לשון שלוחה שעליו לרסן.

אף פעם לא שמעה אותו אומר יותר מאשר “מי בתור?”, “אצלנו ההודו תמיד נקבה”, “לחתוך לרבעים?”, “עם עור או בלי?” ורק לעתים רחוקות מפציע על שפתיו חיוך לא צפוי, מזדהר שם רגע ונעלם. בתוך כך הוא משחיז את הסכין האחוז בחוזקה בידו האחת, כפפה של חוליות מתכת זעירות משוכה על האחרת; מוכן לבחור בשבילה באבירות את נתח הבשר האדום העסיסי ביותר, הטרי ביותר, לחתוך לה אותו בזריזות ובמיומנות לקוביות, לרצועות, לפרוסות, לנסר עצמות, מה שתבקש.

העיניים של אדם – כבר מזמן היא שמה לב לעיניים שלו – גדולות עד פליאה. העפעפיים שלו בולטים כמו העפעפיים שהיו פעם לז’אן רֶנו. כשאדם מביט בה אישוניו נוקבים אותה ומעוררים בה סקרנות ותרעומת. כאילו עליה להשפיל את מבטה מפני מבטו, והיא לא אוהבת להשפיל את מבטה. וכשהיא עומדת מול הדלפק באטליז וריח הבשר חונה באוויר, אדם מרים זרוע כבדה ומוחה את הזיעה ממצחו. כפפת החוליות שהוא עוטה על כף ידו מוכתמת בשרידי דם כהה מהבשר שהוא מחלק למנות ובקרישים שהתקשו על חוליות המתכת, אחר כך יקרצף אותם בכוח במים ובסבון, כמגרד נגע קשה.

כפפות הלטקס מתוחות על כפות ידיה והיא מתכופפת אל סלסילת הקש. כשהיא מתכופפת, כאב קצר חופר גומה בתחתית הבטן שלה. היא בוחרת רימון גדול שכתר מעטר את ראשו. מוציאה מהמגירה סכין ארקוס ארוך וכבד, משכיבה את הרימון על קרש החיתוך, מניחה עליו את ידה כמו שמניחים יד על פה, וקוטמת את כתרו באבחה. ערופה, העטרה ניתקת ממקומה, המשולשים המחודדים שלה נשמטים על קרש החיתוך כאזני המן כרותות ואבקנים שחורים מתפזרים תחתיהם.

כשמבקשים מאדם פרגית שלמה מחולקת למנות, הוא ממשש כמה פרגיות ולבסוף מושך אליו פרגית קטנה, רפויה, לא שמנה – הוא כבר יודע שהבחורה שיש לה גוף של רקדנית לא אוהבת בשר שמן – אחת שמלקו את ראשה והגירו את דמה ומרטו את נוצותיה ורוקנו אותה מאיבריה הפנימיים, חוץ מעצם הגרון המעוקלת הטובה למרק, שאדם תמיד תוחב לתוכה דרך הפתח שנפער לה מעל לחזה. אדם אומד בידו את משקל הפרגית שבחר וּויוויאן מביטה בלב מכווץ באיברים הרפויים, בגדמי הכנפיים המידלדלות. היא לא אוהבת בשר, מעדיפה לאכול דגים, קונה עוף רק בשביל מוֹרי. עיקום השפתיים שלה לא נעלם מעיני הקצב. הוא מביט בה מזווית העין, מחייך אליה חיוך עקמומי, הד לחיוכו השביטי, הקודם. ומטיל את הפרגית השחוטה על בלוק החיתוך החרוץ חריצים עמוקים, ומעביר את הלהב על פני העור הצהבהב. בתחילה הוא פושט ממנה את העור שעל החזה, אחר כך את העור המנוצה שעל גדמי כרעיהָ. מתחת לעור המוזח נגלה הצבע הוורוד בהיר של הבשר שפושים בו, פה ושם, כתמים סגולים. אדם מגלגל פיסת עור על אצבעו, מושך בקצהו בחוזקה עד שהעור מופשט מהבשר ומשליך את הסרח השומני לדלי שמתחת לדלפק. אחר כך הוא מחליף את הסכין בגרזן קצר ובשתיים־שלוש אבחות הוא מבתר את הפרגית לחלקים. בן רגע היא נעשית לנגד עיניה לערימה של איברים נפרדים: כנפיים, בית חזה, גרון, כרעיים.

“להשאיר לך את הגרון למרק, או לזרוק?” שואל אדם ומרים את עיניו מלהב הגרזן. אישוניו מתרוצצים על עיניה, על לחייה ועל שפתיה והיא מעבירה את משקל גופה מרגל לרגל, מרגישה את הידוקו של בגד הריקוד המיוזע תחת שמלת הקיץ.

2.    🔗

את הרימונים קנתה ביום שלישי בשוק בתום חזרה בסטודיו עם הלהקה החדשה. כל הגוף שלה עוד היה רווי כוח, מסוחרר מאדרנלין, ממאמץ הריקוד. קרסולה השמאלי עדיין לא החלים לגמרי. עוד באודישן הראשון ללהקה נחתה על הרגל נחיתה חדה מדי אחרי ניתור גבוה באוויר. הקפיצה המהודרת הייתה שווה את הכאב: היא התבלטה מיד. וִיגוֹ, הכוריאוגרף הקירח, הבחין בה בין עשרות הרקדניות שבאו לאודישן. בעיניים חומדות ובו בזמן רציניות וממוקדות בחן כל תנועה שלה, התווה באצבעו באוויר את מחווֹת הגוף שלה כאילו הוא מעתיק מתנועותיה איזה ציור אווירי. בתוכה אכן קיוותה שישים לב לכישרונה ויקבל אותה ללהקה, אך היא לא תיארה לעצמה שכל כך מהר יוצע לה תפקיד ראשי בשני קטעי ריקוד. היטב ידעה: כבר היא קונה לה שונאות.

הפעם שמחה במיוחד על ההזדמנות. מזמן לא רקדה, שלושה חודשים ליתר דיוק, מאז שהתפרקה הלהקה הקודמת בגלל ניהול כספי כושל. לפחות כך נרמז להם, לרקדניות ולרקדנים ההמומים, כשקובצו יחד לשיחה קצרה עם סוזי מנהלת הלהקה ואשר בסופה התבקשו לפנות בזריזות את התאים בחדר ההלבשה וללכת. פשוט ככה, ללכת. לפחות שילמו להם את שכרם האחרון. היו עוד דברים, למשל הלהיטות הלגלגנית של סוזי לחפון עכוזים, בייחוד את עגבותיו של אבֶּיינש וללחוש באוזנו, “מה זה הג’לי האתיופי הזה, לחזור מהר לַחֶדר כושר!” עד שהרקדן הביישן הסתלק ושוב לא נמצא להם רקדן ראשי נהדר כמוהו. אבל זה לא מפרק להקה. היו עוד דברים.

בחזרה הראשונה בלהקה החדשה כולם עמדו לפני הבר בחיישנות, הידיים שלובות על החזה, עדיין זרים זה לזה, אבל על פי זקיפות הגב והעורף ניכר שכל הרקדניות והרקדנים שנבחרו מכירים בערך עצמם. אחרי שעתיים של עבודה מאומצת ונלהבת, הכוריאוגרף והעוזר שלו יורי, שגם הוא מדבר עברית במבטא רוסי כבד מאוד, הורו להם לשבת על רצפת העץ בחצי מעגל ולנוח. בתוך כך דיברו איתם על ההופעות שיהיו אחרי שיגובש הרפרטואר ועל התלבושות, והאריכו בתיאור הריקוד שבו יעטו מסכות צבעוניות שיקשו עליהם לנשום ויהיה עליהם להתרגל אליהן כאילו הם “לובשים פנים על פנים”, על סיבוב ההופעות הצפוי להם בארץ – ומי יודע, אולי גם בחו"ל – ובעיקר על המשמעת שנדרשת מכולם לאורך כל החזרות. כרגיל, על גובה השכר לא דיברו איתם בכלל.

היא אספה את ברכיה והניחה עליהן את סנטרה, והביטה בסקרנות במראה המתוחה לאורך הקיר. כמה בבואות החזירו לה מבט אגבי משלהן. פתאום יורי מחא כפיים, “ועכשיו עוד פעם! מִהתחלה!” כולם נעמדו על הרגליים. ויגו סימן במנוד ראש לבחור גבוה שגופו מפוסל ופניו נעימים ורכים כפניו של רייף פיינס, שיתקרב, והעמיד אותו לצִדה. הבחור חייך אליה, וכשוויגו רקע ברצפה במקלו – הארוך מהמקל של יורי עוזרו – מיד נשזרו איבריהם זה בזה בפסוקי הריקוד המורכבים, כאילו רקדו יחד תמיד.

התואם המיידי לא נעלם מעיני הכוריאוגרף – עיניים ינשופיות, פעורות מעל למידה, כחולות כמו איור על אריח הולנדי. הוא כבר לא צעיר, ויגו, ויש לו גוף מעוצב ומעונה של רקדן ששיאו מאחוריו, שעדיין מִתארו דק והדוק, שהשרירים שלו דחוסים ומסוגפים ומפרקיו גמישים ומחושלים בשנים של עבודה, ולכן ההליכה שלו זקופה וטווסית.

“יפה,” אמר לשניהם בשביעות רצון וסידר את שולי הטייטס האדומים המגוחכים שלו, שהבליטו את חלציו, “יפה. עכשיו להרים אותה בְּכּתף כמו סל, אביתר, למעלה והצִדה. כן! הופה! ולהוריד למטה חַלק! כולם רואים? ככה לעשות!”

אם כן שמו אביתר.

אביתר אחז במותניה והניף אותה גבוה באוויר, לפני שהחליק אותה אל הרצפה בעדינות ובבטחה והיא חשה בשריריו המתאמצים, כנגד גופה המתאמץ. ריח הזיעה שלו והבל פיו נעמו לה. בקרבתו לא הרגישה את הגועל שעורר בה בלהקה הקודמת רקדן אחד יפה־פנים שהזיעה שהבריקה על גופו הייתה דביקה ובאושה וההבל שעלה מפיו גרם לה להרתיע את ראשה ממנו ככל שיכלה, גם כשצעקו לעברה, “ויווי, אין הטיות ראש לאחור בקטע הזה!” עכשיו נהנתה לרקוד עם בן הזוג החדש שלה לריקוד וקיוותה שוויגו לא יחליף לה אותו ברקדן אחר. עם אביתר, שבינתיים היא יודעת רק את שמו ואת ריח ההבל של פיו, לא הביכה אותה משום מה הקרבה הגופנית המיידית, אולי בגלל הזהירות העדינה שבה נגע בה, הניף אותה, סחרר אותה, לא כאילו היא שבירה או משהו, אלא כאילו הוא ער לזרות שלה באותה המידה.

כשנכנסה לשוּק, עורפה כבר היה חרוך משמש אחר הצהריים. הזיעה שניגרה ממנה במשך כל החזרה עוד לא התייבשה. קודם כל נכנסה ל’מיכאל הדייג' וקנתה ממנו שני דגים טריים, ומשם פנתה אל המעבר המקורה המוליך אל הכוכים של שוק הירקות. המוכרים המיוזעים נרכנו אליה מעל לדוכנים, להושיט לה את הסחורה שלהם בחיוך מתחטא. מעומק כוך מפויח, מאחורי סוללת פירות, פלרטט אתה גם מוכר הרימונים בקול סדוק ועמוק, שלא תאם את ממדי גופו, “מָמִי, לא תיקחי לך כמה שָאמִי?” היא קנתה ממנו שלושה רימונים, ויצאה מהשוק. היא זוכרת כל מיני פרטים קטנים מיום שלישי ההוא. למשל שהתרמיל על כתפה היה כבד ונטה על צדו, שהגיעה לבניין ונכנסה לחדר המדרגות האפלולי והמחשבה שלה נתונה לתנועותיו של אביתר. משהו בעדינות של גופו ובכוח שריריו הזכיר לה את האי־מאמץ־לכאורה שבו רוקד סרגיי פולונין, הנורייב החדש המיוסר. היא זוכרת את הריח הדק של זיעתה נבחש באוויר הדחוס בחדר המדרגות. עכשיו, היום ההוא נראה רחוק, כמעט לא ייאמן, אבל עדיין מוחשי מדי. כמו הפעם האחרונה שראתה את אבא שלה בחיים והוא אמר לה כמו תמיד לפני שיצא למשמרת הלילה, “שתהיה לך שינה מתוקה, ויוויאן, ורק חלומות טובים… נתראה בבוקר!”

היא גורפת את משולשי הכתר שקטמה מראש הרימון ואת האבקנים השחורים שנשרו מהם, ומשליכה הכול לפח. את הרימון הערוף היא מעמידה על בסיסו ובתוך כך שרה לעצמה את Take Me to Church של הוֹזיאֶר, שפולונין רוקד את ריקוד ההודאה המופלא שלו בכישלונו לצליליו, ותוקעת את להב הסכין בקליפת הרימון. המתכת הקרה נמשחת מיד בפרץ של מיץ אדום. היא מעבירה את משקלה מרגל לרגל. כפות רגליה היחפות חשות בקרירות הטובה של רצפת המטבח. היא מהדקת על מותניה את סינר הלינוליאום, לא בא לה שהמיץ העיקש יכתים את שמלתה. כשהיא מחדירה את הלהב לעומק הפרי, המיץ ניגר ממנו בפעמה חזקה כאילו הוא לב שפקעו עורקיו, ומתנקז במגרעת שבשולי קרש החיתוך. וכשהרימון נחצֶה לבסוף, נקרעים הקרומים הצהובים שמפרידים בין מדוריו. דורים־דורים מסודרים גרגרי הרימון, אדומים כהים כחרוזי הקרנליאן שהיא עונדת לצווארה, ערוכים כשיניים נעוצות בחך. סידור הגרגרים מופתי, אין מילימטר מבוזבז. אמה לימדה אותה, “אם הקליפה כהה, חמצמצים. אם בהירה, מתוקים”. לא תמיד זה נכון, גם סבתא שלה לא צדקה באבחנתה כשפסקה, “אם הבטן של לילך עגולה – בת!” ונולד בן.

אם תעצום את עיניה – אם תעצום את עיניה, בינתיים אין היא עוצמת ולפעמים נדמה לה שהיא אפילו ישנה בעיניים פקוחות מאז אותו יום שלישי – אם אך תעצום אותן יתגלמו לנגדה צל. הד. קול. מגע נהדק. הריח הדק הלא מפוענח. והם מזעיקים את הגוף לפני שהם מתפתחים לִידיעה, עדיין לא להכרה חדה, עדיין לא לזיכרון שמאפשר לה להתבונן בו מהצד; כאילו ליבה הוא תריס כבד והמוח שלה הוא ידיים שמורידות ומעלות אותו, שוב ושוב, מעל לחלון שבור.

כל הזמן היא משחזרת את מהלכי היום החם ההוא בראשה, מבקשת לשרטט לעצמה תמונה נהירה יותר של מה שקרה, כאילו השפיות שלה תלויה בַּדיוק. היא זוכרת: לפני שקנתה את הרימונים הלכה לבחור דגים אצל ‘מיכאל הדייג’. על המדרכה הייתה שלולית עכורה שכתמי שמן צבעוניים צפו בה והיא עקפה אותה בזהירות. באוויר, סמוך לחנות הדגים, השתהה ריח שאי אפשר לטעות בו: ריח ים מדומה. הדגים – בורי, אמנון, לֵברק, קרפיון – היו דחוקים בארגזי פלסטיק ירוקים, מכוסים גבישי קרח, פוערים עיניים חלביות כאילו ראו מראה מבעית וקפאו על מקומם, צועקים פה־אחד צעקה אילמת.

מיכאל ניגב את כפות ידיו האדומות בסינר הניילון שלמותניו והסיט את הארגז העליון.

“זה יותר טרי,” אמר, החנה בזווית הפה את הסיגריה שעישן ובחר בשבילה שני דגי בורי נוקשים. “תסתכלי איזה יופי,” פער לנגדה את זימיהם האדומים, “בבוקר אלה עוד שחו בים. לנקות לך אותם?”

משום מה עשתה עצמה בקיאה, “כן, תודה. ותשאיר אותם שלמים.”

כשמיכאל שקל את הדגים, עיניו היו נתונות במחוג הדק שבצג המאזניים. מפיו הסתלסל עשן הסיגריה כאילו חִכו עולה באש. מזמן היא סבורה שהוא מרמה במשקל, לפעמים גם בחשבון לתשלום, אבל לא אומרת כלום.

“בשבילך תשעים ושש שקל,” אמר.

היא לא העריכה שזה יצא כל כך יקר, בכל זאת הנהנה.

מיכאל לחץ ברגלו על דוושת המסור החשמלי וקיצץ את סנפיר הגב ואת הזנב, אחר כך נעץ סכין מעל לסנפיר הגחון וחתך בבטן חתך ארוך, עד הזנב.

“את מריחה ים?” שאל, “אני כבר לא מריח כלום. הלך לי החוש ריח כבר מזמן,” ותלש את קרבי הדג בתנועה סיבובית, נזהר שלא לפקוע את כיס המרה.

היא זוכרת: היא הכניסה את הדגים העטופים לתרמיל ויצאה מהחנות של מיכאל. אז היא תכין לה ולמורי דג אפוי בתנור. את האחר תקפיא. הערב מורי חוזר מאוחר ובטח יהיה עייף, גם עבודה וגם לימודים, כמה אפשר. גם היא עייפה. מאז שהם גרים יחד היא רואה אותו פחות, שניהם עסוקים כל כך. ומפה לשם, הם ביחד כבר שנתיים. ארוחת הדגים, עם היין האדום שהוא יקנה ב’חינאווי' בדרך הביתה, תהיה חגיגית. ריח הדג ותפוחי האדמה האפויים ימלאו את הפה של מורי ברוק ברגע שייכנס לדירה. כשהכול יהיה מוכן היא תלך להתקלח ומורי יכין סלט. כל אחד יאכל חצי הדג. היא מצד הראש, הוא מצד הזנב. אחר כך תגיף את התריס השבור של החלון הפונה אל הרחוב, תעמוד על השטיח יחפה ותיתן למורי לפשוט ממנה את החולצה והמכנסיים לאט; את החזייה השחורה החדשה לאט; את תחתוני הכותנה הפשוטים מהר, עד שתישאר ענודה רק בעגילי הכסף. את הגומייה האוגדת את שׂערה תוריד בעצמה כי כשמושכים בה זה כואב, ותפזר את שערותיה. לחייה יוורידו, גופה יתכונן. היא תגרור את מורי אל חדר השינה הקטן שבקושי יש בו מקום למיטה־וחצי שהיא קיבלה מהדר אחותה, ותשכב על השמיכה, עירומהּ כנגד עירומו. הזיפים שעל סנטרו ידקרו בעורה, יוורידו את לחייה עוד. היא תשאף את ריחו, ריח גוף נקי, מורי ילטף את שדיה הקטנים ואת הבטן השרירית שלה שהוא לא חדֵל להתפעל ממנה ותמיד הוא מטביע על חלקתה נשיקות טובות, רטובות.

היא טועמת. הגרגרים מתוקים. ומנתקת אותם ממקומם ברימון בחבטות קצרות באגרופה עד שהם נושרים לקערה. כפפות הלטקס שעל ידיה כבר צהובות והלטקס על הקמיצה נקרע. אחרי שיצאה מהשוק מיהרה הביתה, שהדגים לא יתקלקלו בחום. פסוקי הריקוד החדש השתחזרו במוחה שוב ושוב, “יפה, ככה,” עקבו אחריה העיניים של ויגו, “טָה־טָה־טָה, שתיים־שלוש, ועכשיו למתוח. למתוח. עוד. עוד. לא להרפות. יפה מאוד,” והרגישה איך השכמות שלה נמתחות וצווארה מתעקל לאחור ומשלח את סנטרה מעלה, איך נשימתה מתקצרת לפני הקפיצה העקלתונית, מצד הגב. הרבה אמון עליה לתת באביתר. אם ישמוט אותה, חלילה, היא עלולה לשבור חוליה בגבה, או לנקוע את הצוואר. כשוויגו נתן את האות ושוב נשמע באוויר ‘סוסים’, שירו הדחוס של ולדימיר ויסוצקי, אימצה את שריריה וקפצה לאחור. אביתר עמד מאחוריה ברגליים יציבות, דרוך לקלוט אותה אל חזהו ולגלגל אותה מטה, אל הרצפה, והכול בתנועה אחת זורמת, כאילו הוא משחרר בד מגולגל.

אחרי ההפסקה יורי אסף את כולם בפינה הפונה לחצר ודיבר קצת על ויסוצקי ועל חייו הקצרים, על שיריו העזים וקולו הצרוד, על האנרגיות החזקות שיש בשיר ‘סוסים’ שוויגו עיבד אותו לריקוד ‘קוֹני’, ‘סוסים’ ברוסית. “תזיעו,” הניף יורי את ידו, “תחרקו בְּשיניים כאילו שגוף שלכם דופק ראש שלו בְּקיר, תרקדו כאילו אתם הולכים למות! אתם מבינים מה אני מתכוון? יש לכם בְּבטן סוסים דוהרים ורגליים שלהם דורסים לכם מעיים. אתם לא צריכים להיות כמו ברישניקוב בסרט, נו, מה שם שלו, ‘לילות לבנים’ – לא ראיתם? תחפשו ביוטיוב, זה שיעורי בית. ועכשיו תקשיבו ל’קוני' עוד פעם. לא לרקוד, רק לשמוע!” ושני הרמקולים המיושנים שהובטח להם שיוחלפו בקרוב בחדשים מכים באוזניהם, ויורי מחלק להם פיסות נייר עם תרגום השיר לעברית. הקול של ויסוצקי קרוע. הריש שלו מתגלגלת בפיו כמו אבן במדרון; הוא הומֶה בחלל הסטודיו את כאב העולם כאילו הוא נושא את כל כובדו על ליבו, רק הוא והגיטרה שהוא חובט ללא רחם בגוף העץ שלה ובמיתריה. הם מקשיבים בריכוז. התשוקה והייאוש המתריס המתפרצים מגרונו של ויסוצקי חודרים אל מתחת לעור, מעירים בכולם דהר פרסות עמום. יורי נרעש באמת, מניע את גופו בעיניים עצומות, חובט במקלו על ירכו חבטות קצובות. בינתיים מגדה, הפסנתרנית שהושבתה מִנגינתה, מתה לסיגריה וחפיסת סיגריות צצה בידה. היא מוציאה סיגריה ומחזיקה אותה בין האצבעות, כבויה.

ויגו אומר, “תמשיכו להקשיב. אני הולך להשתין. כבר חוזר.”

ערימת הגרגרים בקערת הפיירקס גובהת. שחרור נוחת על אדן החלון, מצייץ, וכשהוא מבחין בה הוא ממהר לעוף. בבת אחת משתלט עליה דכדוך. היא זוכרת: לפני שיצאה מהשוק עצרה מול כלוב הציפורים, להקשיב. ציוצי הקנרית ממורקים, הפסוק שהיא מסלסלת תמיד ממלא את ליבה יופי.

“תגיד,” שאלה את בעל הציפור באיזו גחמה, “אתה מוכר את הקנרית?”

האיש נחר בביטול ואפילו לא טרח להביט לעברה. “לא קנרית, גיברת, קנר! אם אין לו הנקבה שלו, ישתוק כמו דג. תסתכלי, זה למה תליתי בובה של ציפור ממול. חושב זאתי הנקבה שלו ושר לה כל הזמן, האידיוט.” וכשפתחה את פיה לשאול עוד משהו, האיש הטיל צרורות ירק על הדוכן ואמר, “לא, חמודה. חבל לך על הזמן שלך. בחיים אני לא ימכור את הטיפש. כל החיים שלו ישיר רק בשבילי. אין כסף יקנה אותו. אם את רוצה כוסברה טרי, אני מוכר.”

ויוויאן מנקרת בגרגרי הרימונים, אחר כך חופנת מהם ומטילה אותם לתוך פיה. כל הדרך לדירתה הקטנה היטלטל לה התרמיל על הגב. שמש הקיץ התלהטה מאוד והאוויר היה חם וצמיג מרוב לחות. על המדרכה נערמו ארגזי קרטון כמו צעצועי ענק נטושים. ריח פירות רקובים התערבב בריח ביוב, רוח סחפה שקיות ניילון והן נדמו כנמלטות ממנה. הבטן שלה שוב מתחילה לרתוח והיא לוחצת חזק על הרקות, קרובה לבכי. כבר אין בה כוח למוח שלה, שמשחזר לה ללא הרף את סדר הדברים כאילו יש לכרונולוגיה חשיבות גורלית; כופה עליה הבלחים פתאומיים של ניסיונות־לאחור לתקן איזה שיבוש. בכל פעם היא צריכה לפלס את דרכה בחזרה אל ההווה כמו בסופת שלג חזקה.

היא מותשת. כועסת כעס לא הוגן על עצמה, נלחמת בעצמה בחירוף מוזר כאילו יש בה שתיים ומתפתה לעצום את עיניה לרגע והנה היא מגיעה אל הבניין. רצועות התרמיל הדוקות על כתפיה. חדר המדרגות רובץ מאחורי דלת הכניסה, אפלולי וקריר. ריחות עובש ושתן ורמזי חומר ריסוס נגד מקקים עולים מכל פינה ומטיחים בפניה את תמציתם. המפתחות משקשקים על המחזיק, היא נכנסת הביתה וקודם כל מעיפה את הסנדלים מהרגליים. גם הדירה אפלולית, נעים בה. הווילון משוך על החלון. אישוניה מתרחבים, להסתגל לאפלולית. קול צעדיה נבלע בלינוליאום המודבק על הרצפה. היא הולכת למטבח, מעמידה את התרמיל על השולחן. צריך לשים את הדגים במקרר, אבל קודם כל היא ניגשת לכיור ורוחצת ידיים בסבון, לשטוף מהן את השמנוניות של האמפנדה הבוכרית שקנתה בשוק ואכלה בהליכה.

רחש עלה מהסלון.

“מוֹרי?” קראה בנחת אל מאחורי גבה. “שוב התבטל לך השיעור?”

3.    🔗

מורי לא ענה. היא פיהקה ופתחה את התרמיל, מקווה שלא נזל לתוכו דם מהדגים העטופים. שרקה את ‘סוסים’ של ויסוצקי שעדיין הדהד בראשה. בדמיונה פיזזה את צעדי הריקוד שעדיין לא קיבל את צורתו הסופית כי בראשו של הכוריאוגרף הנלהב יש איזו תמונה מדויקת שעוד לא מתגלמת לדעתו בביצוע של רקדניו. “‘קוֹני’ זה עבודה שלי,” גער בהם, “אתם רק גוף! לא לעשות פירושים! לרקוד מה אני אומר ומה אני מראה!” הם עשו המון חזרות לפני שוויגו היה קצת יותר מרוצה, אולי כי סוף־סוף הצליחו לסיים את הריקוד בתואם כמעט צבאי. אפילו מגדה מחאה כפיים בהתלהבות.

ויוויאן הייתה מלאת סיפוק. אביתר קד לה באבירות ופתאום הניף אותה גבוה באוויר, חג סביב עצמו והוריד אותה לרצפה, קצת נבוך. כן, ככה זה קרה בדיוק: היא נכנסת הביתה ומעיפה את הסנדלים מהרגליים, מניחה את התרמיל על השולחן במטבח ושוטפת ידיים. מה הרחש הזה שהיא שומעת מהסלון.

“מורי? התבטל לך השיעור?”

ואז מגיחה יד כבדה וסותמת את פיה לאצבעות יש ריח של לחם ועוד יד לוחצת לה חזק על העורף והיא מוכרחה לכופף את הראש שערותיה צונחות מטה ומכסות לה את הפנים היא רואה את כפות רגליה היחפות ועוד קצה של נעל חומה גדולה הדם נדחס בבת אחת מחדרי ליבה ומוזנק אל עורקיה להזריק לה כוח פתאומי לשרירים אבל הגוף שלה מרותק והולך ומתאבן רעדה לא נשלטת אוחזת בברכיה כף היד מוגבהת פתאום ועכשיו היא מכסה לה גם על קצה האף והיא מטלטלת את הצוואר בפראות הלומה מהפתעה האוויר מתדפק על ריאותיה אין לה אוויר היא לא יכולה לנשום היא לא יכולה לנ– בהבלח של הכרה מצטללת מוחה קורא במהירות את הסימנים מעבד את המערבולת שסביבה לאותות מתפענחים בבת אחת כל חושיה וכל עצביה מחודדים הכול קורה בתוך שקט נוראי אף אחד לא אומר כלום כל הבניין נעטף בבועה לא חדירה היא לא יכולה לנשום היד מאלצת אותה להתרומם שערותיה שבות אל מקומן ופניה נגלים היא מפסיקה להתפתל ואז היד מרפה את לפיתתה היא לוגמת אוויר כאילו היא עולה מצלילה ממושכת מדי ליבה מתרוצץ בחזה כמו חתול שהורעל והרעל כבר נותן בו את סימניו מוחה מגלם לה את הפחד למילים מהירות תירגעי את מוכרחה להירגע אל תזוזי לוחש קול על לחיה ומסיע אל אפה ריח פה דק איזה ריח זה היא חושבת בפראות איזה ריח זה איזה ריח ומשתעלת ווריד תופח לה על המצח היא מרגישה אותו פועם כמו אחרי כיפוף עמוק ופניה מאדימים חם לה פתאום שקט אומר לה קול תקשיבי אם את רוצה שזה ייגמר בטוב אז תהיי בשקט גוף נצמד מאחור אל גופה מבלי שנגעה בו יד התהפך התרמיל על צדו ונשמט אל הרצפה בקול חבטה קצר הדגים יד חבטה בעורפה בחוזקה שלא תעיזי לסובב את הראש שלך עוד פעם אחת את מסתובבת אני ישר הורג אותך –

זהו. כל הרימון ריק. קערת הפיירקס מלאה נטיפים נוקשים וטיפות דם קרוש וחרוזי קרנליאן ושיניים עקורות. אם תסתובבי אני הורג אותך אם היה אומר תסתובבי אני אוהב אותך לא היה אומר את זה אחרת עורפה כאב הפה שלה התייבש כל גופה נהדף אל הקיר מצחה נחבט בו ראשה הזדעזע והקיר השיב בקול עמום הרגישה טעם דם על הלשון ולעלעה והשתנקה ומשהו בתוכה נדרך כפי שלא נדרך מעולם וכוח חדש נטען באיבריה אולי תטה את הראש לאחור ותצרח צרחה איומה ותמקד את כל הכוח שלה לתנופה חזקה ותצליח להדוף אותו מעליה ולבעוט לו חזק בין הרגליים וכשיתכווץ מכאב תברח החוצה הדלת לא נעולה לא נעלת את הדלת והמרחק אליה קצר אין לה אוויר נואשה יש לו יותר כוח ממני יותר מדי כוח והידק אותה לכל אורכה אל הקיר אל תזוזי וניסתה להאט את ריצת החתול המורעל בתוכה אמרתי לך אל תזוזי ובחילה פתאומית העלתה בה חמיצות עוד רגע תקיא את האמפנדה שאכלה בשוק אסור לך להקיא עכשיו בזווית העין ראתה ריבוע אור קטן על שולחן האוכל שתי ידיים אחזו בה וריתקו את זרועותיה אל גבה והתחילו להדוף אותה למסדרון בטח נכנס מהחלון מורי שכח אותו פתוח איפה מורי שיחזור כבר לא שלא יחזור החזיר הזה יהרוג אותו תצרחי אם תצרחי השכנים מלמעלה ישמעו אבל שמשון בן שמונים ובדירה ממול לא גר אף אחד אי היד סובבה אותה אליו חזק אי זה כואב לי היא מגיפה את העיניים כאילו רוח טורקת שני תריסי חלון יש לו כובע מצחייה רחב משקפי שמש שמסתירים לו את העיניים השפתיים שני קווים צרים נוקשים באפה מתערבב ריח הלחם עם ריח דיאודורנט שכאילו התגלגל בעשב מה בדיוק היא מריחה –

היא מסירה את כפפות הלטקס המוכתמות שנראות כמו עשרה קונדומים משומשים, אחד קרוע, ומשליכה אותן לפח. רגע היא מביטה באצבעותיה כאילו היא רואה אותן לראשונה בגדים כהים לא מגולח ריח הדגים הטריים התפשט פתאום באוויר שלא תעיזי לצעוק או לנשוך אם תתנהגי יפה אני לא יהרוג אותך שיניה נקשו כאילו ננעלה במקפיא הבטן שלה רעדה מבפנים הוא כבר שחרר את אפה ואת פיה אבל הגרון שלה הלך ונחסם אני מתעלפת אבל לא התעלפה אצבע עבה השתחלה לה אל מתחת לכתפיה של השמלה שמעל לבגד הריקוד ומשכה אותה בכוח לעומק המסדרון אין לי תכשיטים מלמלה בולמת את המשיכה בשרירי הסובך כאילו היא יורדת במתלול רק קצת כסף מזומן פה נפער לצחוק משועשע והגה בלעג מרושע אני נראה לך גנב אני תורידי את התחתונים

כמה זמן לקח כל הסיפור הזה מאז שחדר לסלון, היא לא יודעת. אולי אף פעם לא תדע. אבל כששכבה במיטה הסתורה, פניה בסדין, אצבעותיה ממששות בזהירות את הבליטה שתפחה לה על המצח ואת החתך שנפער בקצה סנטרה, היא עוד ניסתה לפענח מה בדיוק היה הרחש ששמעה כשנכנסה הביתה ופנתה למטבח. האם זו הייתה הקפיצה שקפץ פנימה מאדן החלון? הצליל הכפול של פגיעת נעליו ברצפה? האם כבר ארב בפנים כשנכנסה ורק נתקל בקצה השידה בסלון האפלולי? אולי השתעל? היא לא מצליחה להפסיק את זה – את הניסיון לזקק מה בדיוק שמעה אז, רגע לפני שאמרה, “מורי?” וכף יד עבותה סתמה לה את הפה. אחר כך, השקט סביבה הִסמיך ללא נשוא, כאילו שקעה במים עמוקים. שקט משונה, מעוות, לא סביר בבניין שגרה בו אישה משוגעת שצורחת כמה פעמים ביום ויש לו דלת כניסה שנטרקת כל הזמן, כשנכנסים ויוצאים. עדיין לא זזה ממקומה. פחדה לזוז. אולי הוא עוד שם, הגבר הזר, אורב לראות מה היא תעשה. אולי יתנפל עליה שוב. וכמה זמן עבר עד שליבה האט בתוכה, עד שעלתה ועלתה ויכלה לנשום שוב, עד שהתרוממה בתנועות יבשות, פיה מלעלע ושׂערה סבוך, והתיישבה על קצה המיטה. דקה ארוכה ישבה בלי לזוז. הוזנה עוד רגע באורו המפויס של פנס הרחוב, שנמזג פנימה מהחלון וצייר שלולית עמומה שכפות רגליה היחפות שכשכו בה. מה השעה. ערנות חדה התפשטה בה, אבל בו בזמן, בסתירה גמורה, החלה להיקרש על ליבה שכבה דקה של קהות שהלכה ועבתה. אחרי שלחש באוזניה איום מפורש ואולי חמק החוצה ואולי רק נבלע באפלולית שבדירה, ואחרי שחלף הזמן המשוער שבו אסור היה לה לזוז, גיששה אחר המתג והדליקה אור במנורת הלילה. המיטה הייתה פרועה ופניה צומצמו מפני האור. החתך בסנטרה דימם. הדגים, חשבה. תמיד תזכור באי אמון ובדמעות שהמחשבה היחידה שהסכימה להתגלם בראשה לרצף סדור הייתה מגוחכת: הדגים, צריך להכניס את הדגים למקרר.

היא משכה את הווילון על החלון ושלולית האור שהתנקזה לרגליה נמחקה. היא הלכה לשירותים ברגליים מפושקות מעט, בגלל הלחלוחית שעשתה את דרכה על פנים ירכיה ועוררה בה גל עכור של גועל. בתנועות מחושבות ניגבה את לחלוחית הזרע במגבת הידיים הכחולה, וקיפלה והניחה אותה בתוך שקית ניילון. הוא לא היה זהיר. בא מלא בדחפיו האלימים, גרר אותה אל חדר השינה והצמיד אותה לקיר. היא בטח לא הראשונה שהוא מרחיק את רגליה זו מזו מאחור כאילו הוא מייצב סולם, מטיל עליה את כובד איבריו ומיד ממלא את פנימהּ שנסוֹך, כנגד רצונה, וצר עליה בתנועות אגן מהירות ומתנשף בקול כבוש וקורס עליה יד אחת שלו על עורפה אל תזוזי התנשם ומיד קם קול רכיסת מכנסיו היה קצר וחד אני יהרוג אותך אם תזוזי ואותו ריח עשב בא באפה אל תסובבי את הראש קולו גס לא דק ולא עבה אין לו שום מבטא שאפשר להיאחז בו וסטר לה פתאום סטירה חזקה על עורפה ונעלם –

אם יש משהו שהיא לא תסלח לגבר הזה אף פעם זו המכה המבזה הזאת שחבט בעורפה.

הרצפה בחדר האמבטיה הייתה קרה. עיניה סקרו בפקפוק את שקית הניילון שהמגבת הכחולה מקופלת בתוכה וצופן תאיו של הבחור מרוח עליה לעדות מרשיעה. בעזרתה אולי יתפסו אותו, את החרא הזה. איך זה יכול להיות שהוא לא נזהר. האם הוא מתכוון לחזור?

את צריכה לעבור דירה, את צריכה ללכת להיבדק, דיברה אל עצמה מבפנים, אולי הדביק אותך במשהו. היא התכוננה לבכות אבל המקום בגרון שממנו פורץ בכי כאב ורק יבבה סדוקה השתלחה ממנו, ונבלעה. החרידה אותה האטימות שהחלה להיקרש בתוכה, לפקוק את רגשותיה. תתקשרי למישהו, אבל לא לאימא. לא. אימא לא תעמוד בזה, ואותך זה יפרק לגמרי. אולי לשירה? אבל שירה צריכה ללדת בכל רגע. שפתיה התעוותו להתחלה חדשה של בכי והוחלקו מיד. למורי לא התקשרה בגלל האופנוע, הוא כבר עשה תאונה אחת, בטח כבר בדרך חזרה. תיכף יגיע. ודשדשה אל המטבח והתכופפה והרימה את שני הגופים החלקלקים שעפו החוצה מהתרמיל, חשה ברפיונם ובמדקרת הגדמים של סנפירי הגב שלהם, הקצוצים. בעדינות הניחה את שתי הגוויות הרפויות בכלי זכוכית, כאילו היא עושה להן טקס אשכבה הכרחי, וכיסתה אותן בנייר אלומיניום והכניסה אותן למקרר, וברגע שסגרה את דלתו פרץ ממנה בכי חריף ושיניה נקשו זה בזה וידיה רעדו כאילו קר לה מאוד ולקח זמן רב, אין לה מושג כמה, עד שהבכי והרעד שככו.

רק אז הלכה להתקלח.

ומאז היא לא אוכלת דגים.

ויוויאן מביטה סביב בפיזור דעת. מהקליפות אולי תכין שמן רימונים, כמו שסבתא שלה לימדה אותה. “מי שיש לו רימון ואוכל את הבְּתוֹכוֹ שלו וזורק את הקליפה לפח הוא עבָּיט!” אמרה סבתא שלה ועיסתה בה את הבטן הרכה של נכדתה החולה, “חבל! יותר טוב יעשה מהם רפואה לכאבי בטן, וזה גם טוב מאוד לראש של הזקנים כשהם מתחילים לשכוח, אבל מזה את עוד לא צריכה לדאוג ויווי, נכון?”

הסבתא המצחיקה שלה.

היא אוספת את קליפות הרימון ומשליכה אותן לפח. אחרי שקרצפה את איבריה במקלחת החמה ייבשה את השערות והתלבשה. מורי איפה אתה? בתוך שקט מתעבה הלכה מחדר לחדר בצעדים זהירים ומתוחים, כאילו מלכודת פעורה אורבת לה בכל אחד מהם. והעזה והדליקה אור בכל מנורות התקרה, גם באהיל החרוזים בסלון. בהתחלה היססה ידה על המתג, אף שכבר הבינה שהוא לא שם, שהסתלק מזמן, רק החלון נשאר פתוח. משם הוא נכנס.

רצתה לסגור את החלון אבל לא נגעה בו. החולשה והכוח התחלפו בה לסירוגין. עדיין חיכתה למורי. למשטרה עוד לא התקשרה, כלל לא ידעה לאן עליה להתקשר, אליהם או למישהו אחר, ולא התקשרה לאיש. עוד לא הייתה מוכנה לפלישה המבועתת של קומץ אוהביה החרדים תמיד לשלומה או לפולשנות ההכרחית של מי שיצטרכו לגבות ממנה עדות מפורטת, לשחזור הכרונולוגי של מה שאירע, גם אם המוח שלה, בעקשנות מבוהלת, לא חדל לעשות בדיוק את זה. לא הייתה לה עליו כל שליטה. וקמה והלכה לחדר האמבטיה באיברים נוקשים, חשה בלחלוחית ההיא, שעשתה את דרכה על ירכה מצד הפְּנים והעירה בה גועל עכור. לא, זה לא היה ככה. קודם הלכת לשירותים ולקחת את המגבת הכחולה מהוו.

פרק בֵּית    🔗

1.    🔗

היא לבושה בחולצת מעטפת בצבע סגול־אפור, קשורה בקשר כפול על מותניה מעל לבגד הריקוד. בגד הגוף ההדוק מגדֶר את קימורי השרירים שלה, שחושלו ועוצבו בשנים של מחול. שׂערה אסוף ומהודק לקרקפת, מחוזק בסיכות ראש. תנועותיה מיומנות, לעתים אתלטיות מדי. רצף הריקוד להופעה הקרבה כבר כתוב במוחה בשפת הסתרים הנלמדת מעצמה באופן פלאי. כבר זמן מה היא, ויוויאן, שוב מוכנה, שוב מולחמת בתוך גופה כמו במתכת מוצקה, כבר לא זנב עפיפון מרקד ברוח. מבטה עז ומרוכז, שרירי הליבה שלה איתנים, כל איבריה שזורים קשב וזקיפוּת והעמידה שלה על רצפת העץ, יציבה.

בחוץ הגשם מתחזק. החורף הזה עז מקודמו. בדרכה לסטודיו ראתה ילדים בתחפושות פורים רצים לחפש מחסה, גם היא נרטבה קצת. ויגו נותן את האות ברקיעת המקל ברצפת העץ ומגדה מזדקפת, וחוזרת לנגן. כבר באקורד הראשון האנרגיה מתפרצת מהאצבעות שלה, המעוקמות בגלל מה שנראה כהתחלה של שיגרון, כאילו היא אינה מחויבת להוראות החמשה – להתחלה האטית שצוברת עוצמה וכוח, הקרשנדו שיעלה את כולם אל הגבהים שהמוזיקה והריקוד מכוונים אליהם. ההופעה החדשה ממש מעבר לפינה. כולם מתרגשים, אפילו מגדה. ויוויאן מתנשפת. הם כבר הספיקו לרקוד היום את ‘חוֹר’ ואת ‘נמר בסתיו’, כעת הם מבצעים את ‘פינות’. סביבם, האוויר כבר דחוס מרוב ריחות גוף – ריחות זיעה וכפות רגליים – ריחות כלביים כמעט שמקורם בחומרי הפסולת של האנרגיה האנושית שמתפזרת בחלל הסטודיו. וכל הזמן, היא נושאת ונותנת בסחר החליפין הזה: כוח עצור, כוח מתפרץ, ומתח שאפשר ממש לגעת בו, ועודו רחוק מלהתפרק.

הבל הפה המתוק של אביתר סמוך לפיה אבל היא לא מניחה לו להסיח את דעתה. זרועותיה חובקות את כתפיה בהצלבה, כאילו הן כנפי ברבור נאספות. כבר זמן מה היא מרגישה שהריקוד שוב מפיח בה חיים מתאמצים. היא כאן, עכשיו, כל כך חיונית וממוקדת. הידיים של אביתר תומכות בשכמות שלה מאחור, מרפרפות על כתפיה בעדינות מתחננת כמעט לפני שהוא מתרחק ממנה בצעדים מהירים. גופו מבריק מזיעה. היא מזנקת לאחור בכוח, ועפה. זרועותיו המתכוננות קולטות אותה במעופהּ, חיקו סופג את המסה של גופה, בולם את פגיעתו, רגע לפני שהיא נכנעת לכוח הכבידה.

פתאום היא רוצה לבכות. ומתאפקת מאוד.

“רגע. סטופ. לא טוב!” ויגו מכה במקל המגוחך שלו על צד ירכו, “אביתר, לעשות הנפה עוד פעם, ובלי רומנטיקה בבקשה, אין פה שום דבר כזה, רק נייר זכוכית! עם מוות אתה מפלרטט פה, לא עם בחורה!”

אביתר מהנהן במבוכה. המתח באוויר עולה. ריח הזיעה מחריף. ויגו נד בראשו לפסנתרנית הזקנה – מאיפה לעזאזל יורי הביא אותה – וכשהיא חוזרת לנגן, הכוריאוגרף קוטע אותה בצעקה. “סטופ! סטופ! זה לא היה ביחד כמו בולשוי! טה־טה־טהההה אמרתי, ראש בארבעים וחמש מעלות או תקבלו נקע בְּצוואר. ולזכור: כשסולנים פָּנים בְּפָּנים, כולם באים משמאל בגלופ. אני נותן סימן.”

עד שוויגו גומר לצרוח בשם האמנות, ויוויאן קורסת על אביתר ושניהם לא יכולים עוד וצוחקים צחוק כבוש ומיואש מרוב תשישות. וכשהמקל הפסקני שוב מכה ברצפה אביתר מזדרז לקום, מושיט לה כף יד חמימה ומושך אותה לעמידה. גובהה כגובהו. עיניו בגובה עיניה. שניהם שטופי זיעה ואדרנלין, מתאמצים לדייק את כוונותיו של ויגו במרחב ובזמן, לדבר באיבריהם את השפה שכתב. “אתם רק חומר חי בידיים שלי!” הוא חוזר וגוער.

עוד מעט הכול ייגמר.

לא יישאר בחלל האוויר אלא רושמו של הריקוד. אחר כך גם זה לא.

היא מביטה בפסנתרנית הזקנה. סיגריה כבויה תקועה לה בזווית הפה המשוך מטה כאילו מקועקעת בו אכזבה איומה שדבר לא ימחה. ויוויאן כבר יודעת שהאצילות והגמישות שבה הם, הצעירים, רוקדים מעוררת את קנאתה של מגדה; שהגוף שלה, הרופס כבר שנים, היה פעם גוף של איילה פראית, שגם לה היו פעם שדיים ומותניים אלוהיים ועור מבריק כמו משי טטארי וגם היא הדיפה ניחוח מושק מסחרר כמו של זכרים, וגברים נמשכו אליה כזבובים אל בשר נא.

כולם יודעים שמגדה שונאת את ויגו כי הוא אוסר עליה לעשן בזמן החזרות ומדבר אליה כמו אל חלון ריק, ושונאת את ויסוצקי הנודע שהוא בשבילה עכשיו רק תה מר. “את אימא־רוסיה והדיסידנטים שלה השארתי מאחורה לפני הרבה שנים, כשעליתי על מטוס מחורבן של אירופלוט ובאתי לפה,” סיפרה בפינת הקפה ולעסה ביסקוויט, “אני כבר לא מתגעגעת לארץ הרחוקה שלי, גם לא לשורשים הטטאריים שלי, אולי רק לשלג הלבן בחורף ולמעיל הפרווה המפואר שלי שסחבתי איתי עד לארץ הנבערת הזאת, בלי לדעת שכאן הוא יירקב בארון כמו מת ששכחו ממנו.”

מגדה יודעת כמובן שהזמינו אותה לנגן רק עד שיגיע ציוד ההגברה החדש. בהופעה המוזיקה תושמע מרמקולים סמויים, ובה, במגדה, לא יהיה שום צורך.

“נוֹ, ויגו,” היא מגחכת עכשיו לעבר הכוריאוגרף השדוף ונדמה שהעברית שבפיה עוברת גריעה מכוונת, “תוציא כבר טייטס הזה מִתחת שלך!”

ויגו שולח לעברה מבט מתרה, “מגדיצ’קה, ספסיבה לנגן!”

אצבעותיה נענות לו מיד ורצפת העץ נשטפת שוב בדהרה עמומה, מרוסנת ומדויקת, שפניה אל יעד סופי שאין להתכחש לו. זקוף וגאה כברישניקוב בסוף ‘ג’יזל’ ויגו עומד וגבו אל הפסנתר. הוא נראה מגוחך.

“עכשיו זה מצוין!” קולו מתרומם אל תקרת הסטודיו, “מצוין, ויוויאן ואביתר!” אבל היא לא מתבסמת במחמאה. היא שקועה בעבודת הגוף כאילו הוטלה אל קיום שאין בו דבר זולת צלילי פסנתר וצעדים מתואמים; כאילו אין לה חיים אלא ביחס שבין התנועה המשתנה ללא הרף לבין החלל שמסביבה. זרועותיו של אביתר גולשות אל צדי ירכיה, כל גופה נשען על אמותיו לפני ששניהם נעצרים בבת אחת, כאילו רוסנו. חמש שניות בדיוק הם עומדים ללא ניע, מתנשפים כמו פסלים של ג’קומטי שקמו לתחייה, שמותר להם להפעיל רק את הסרעפת.

“מגדה באטרף היום,” אביתר לוחש לה והיא מחניקה חיוך – כן, אפילו הפסנתר כבר לא מצליח להתגונן מפניה. אבל רגע לפני שהצליל האחרון מתפוגג באוויר, עיניה של הפסנתרנית הזקנה מצטעפות. היא מרימה את כפות ידיה מהקלידים לאט ומניחה אותן בחיקה לאט כאילו היא מלטפת, מהמצח אל העורף, שני ילדים שהתנהגו יפה. למשך כמה שניות משתהה באוויר שקט שאיש, גם לא מגדה, אינו רוצה להפר. כי מה הן מחיאות כפיים, סוערות ככל שיהיו, לעומת הדממה הזאת הנמשכת נצח שבה הצליל האחרון נמוג באוויר, מתחנן להישאר.

ויגו ער למלאוּת העדינה של הרגע ולא, הוא לא ייתן למגדה ליהנות ממנו. הוא פוצח במחיאות כפיים מדודות שיש בהן שביעות רצון מכישרונו־שלו והוא נע על הרחבה במעגל, כל נוצות גאוותו פרושות מאחוריו למניפה.

הרקדניות והרקדנים גמורים, וקורסים על הרצפה בפישוט איברים. הם מתנשמים ומתנשפים בשקט ורק קול צעדיו הטווסיים של ויגו נשמע. מעבר לקיר השקוף הגשם, שקודם היה זכוכיתי וקשה, נעשה עכשיו לזרזיף שקט. גם הרוח התמתנה. גם העץ.

ויגו לוחש משהו לעוזר שלו ויורי אוסף את פניו וצועק, “כולם טייק פייב, אחרי זה חזרה אחרונה!”

“לא!!!” כולם שואגים בייאוש, אבל ממהרים לקום וללבוש משהו כדי שהשרירים לא יתקררו. ויגו לוגם לגימות רעשניות מבקבוק מים מינרליים ומחייך, “סתם… חברים. גמרנו להיום. היה מצוין. אנחנו מוכנים להופעה!”

ויוויאן מסדירה את הנשימה ומגניבה מבט אל אביתר. בקטע האחרון, שהיה מלווה בנקישות הקלידים העצבניות־כבר של מגדה, היא הסתובבה על ציר עד שנעצרה מולו, חזה מול חזה, מבט מול מבט. המנגינה התלפפה סביבם בכוח, כך דימתה, טבולה בִּכאב הנתון לפרשנות. עיניו הבהירות שוטטו על פניה במעין פליאה רגועה. היא יודעת שכבר לא רואים כלום. חלפו חודשים. צבעי החבּורה הנפוחה נספחו במצחה כבר מזמן ורק הפצע בסנטר, שהיה עמוק והיא לא ידעה שהוא זקוק לתפרים, הגליד לאיטו, לבדו, לצלקת. אביתר לוגם מים ומביט בה. היא מחייכת אליו מעומק ליבה. אם לא ייגע בה שוב, היא תתבקע לשתיים.

2.    🔗

מגבת, דאודורנט, בגד ריקוד, טייטס, בקבוק מים, נעלי ריקוד, קליפ לשיער, גרביים. את כולם גרפה אל התרמיל ונעלה מגפיים.

“רוצה לשתות איתי קפה?” הזמין אותה אביתר, המגבת הקטנה שלו עדיין צמודה לפניו.

“אולי.”

הוא ניגב גם את צווארו בתנועות לאות ודחס את בגדיו לתוך תיק רבוע שאפשר להצליב על החזה והוא אף פעם לא מצליב. החלפת הצנרת הרקובה בחדרי המקלחת של הסטודיו עוד לא הסתיימה, לכן עדיין אי אפשר להתקלח בתום החזרות. דביקים ומסריחים מזיעה יצאו מהסטודיו והלכו ל’זיגי', המקום הקבוע של הלהקה – הקפה שם טעים, השירות טוב, ו’זיגי' ממש מעבר לפינה.

האוויר בחוץ היה קר ורענן. הגשם פסק ושמש מצועפת שלחה קרני אור מבין העננים. הם נכנסו לבית הקפה החמים ואביתר והיא נופפו לחבריהם שכבר היו ישובים סביב שני שולחנות שהוצמדו. במחוות גוף רחבות הזמינו את ויוויאן ואביתר להצטרף אליהם.

לא תודה, סימן להם אביתר בסנטרו, אנחנו נשב שם.

בטח, בטח, סימנו לו בחזרה בחיוך ובקריצה, מבינים. מבינים.

אביתר פטר את קריצתם בחיוך והתיישב בגבו אליהם. ויוויאן התיישבה לצִדו, פני שניהם אל הרחוב. מלצר ניגש אליהם ורשם את ההזמנה – פעם תה מנטה ופעם קפה הפוך עם הרבה קצף – ועד שחזר עם שתי כוסות זכוכית גבוהות, היה מעוין אור מתרחב על השולחן, בינה לבין אביתר. היא נשאה את עיניה וקרן האור חלפה דרכה וכמו חרכה את תוכה. כשהחזירה את מבטה ראתה שאביתר חוקר בגלוי את הפצע על סנטרה, שנעשה לצלקת. היא פתחה את הפה לומר משהו ולא אמרה. למורי היא סיפרה הכול, מיד כשחזר הביתה מהקורס. החתך בסנטר עוד דימם. עד שמורי חזר, כבר הכניסה את המגבת הכחולה לשקית והתקלחה עד שנגמרו כל המים החמים, והתלבשה בבגדים נקיים והתיישבה על הספה בסלון, הטלפון הנייד בידה. ולא התקשרה לאיש, רק ישבה אסופה אל עצמה ובהתה בעץ שרשרש בענפיו מעבר לחלון.

הדלת נפתחה. ויוויאן נדרכה. לא שמעה אותו מחנה את האופנוע בחוץ ולא את המפתחות משקשקים בידו. לא שמעה את הדלת נפתחת, לא את קול צעדיו. פתאום עמד מולה בחור גבוה לבוש בגדי עור שחורים והמגן הכהה של הקסדה שלראשו משוך עד סנטרו.

היא צרחה בבהלה.

“זה אני,” נסער מורי ומיד הסיר את הקסדה מראשו ושמט אותה ואת תיק הגב שלו על הרצפה. “זה אני, ויוויאן,” כרע לרגליה מבוהל, “מה קרה, נפלת? את בסדר?”

בקול חרוך סיפרה לו בקצרה למה יורד לה דם מהסנטר, למה המצח שלה נפוח ולמה היא רועדת. מורי כעכע כנחנק. הוא רץ למטבח והיא שמעה אותו שותה מים בלגימות בהולות. אחר כך קשקש במגירה וחזר לסלון ובידו סכין הבשר הגדול. הלהב הבזיק והיא נרתעה מפני הסכין השלוף. מורי אמר, “ויווי תירגעי, זה רק בשביל שלא יתנפח לך עוד!” והצמיד את המתכת הצוננת למצחה, כמו שאימא שלו עשתה כשהיה נחבל.

“אי, מספיק,” עיוותה את פניה, “תביא לי מים?”

מורי רץ להביא את הכוס ששכח על השיש והתיישב לרגליה, מביט בה בחשש, נושך שוב ושוב את שפתו התחתונה. היא כבר לא זוכרת כמה זמן ישבו ככה, היא בפנים הלומים ובשיער הולך ומתייבש והוא, לרגליה, כוסס ציפורניים, רועד, מעיר בה חרדה חדשה. היא גם לא זוכרת כמה זמן עבר עד שהרים את ידו להסיט ממצחה תלתל שנשמט ולמה מיהר לאסוף את ידו ממנה כאילו חושמל. היא זוכרת רק את ריח העור של בגדי הרכיבה השחורים שלבש לפני שהתקלף מהם ואת ריח שיערו, שבאותו ערב היה לח ומסוכסך מהקסדה הכבדה. אחר כך נפרץ במורי איזה סכר והוא שב לכרכר סביבה; לא הפסיק לדבר אליה, שאל אותה מה היא רוצה לעשות עכשיו, אם היא רוצה כדור ארגעה כי עוד יש לו כמה שאח שלו נדב נתן לו לפני המבחן ב’משפט עברי', ואולי כבר כדאי שילכו למשטרה או לַבֵּית חולים והסווה את נזיפתו כשהוסיף, “למה בעצם התקלחת, אולי זה לא טוב כי–” היא היסתה אותו. הרבה דברים סותרים עברו לה בראש, הרעש שהקימו עליה מחשבותיה היה בלתי נסבל, ומפני שרק רצתה שקט כי הראש שלה התפוצץ מרוב כאב, ביקשה ממנו שילך לחדר ויחליף מצעים כי היא רוצה לישון.

בינתיים הכינה לשניהם תה חם וטבלה את התיון פעם ופעמיים והתחילה לבכות בכי בלום, וכשנדמה היה לה שהיא שומעת את מורי יוצא מחדר השינה, מיהרה למחות את הדמעות. קול הצעדים בא מלמעלה. זה שמשון, מהקומה שמעליהם, שמתהלך מחדר לחדר בכבדות, כחולה רוח. למה לא צעקה אליו, בכל זאת? ריח חביתה מיטגנת חדר פנימה מאיזה חלון. בהיסח הדעת קילפה לעצמה בננה ואכלה אותה בעמידה.

בית הקפה ‘זיגי’ נרעש פתאום. אלה החברים שלה ושל אביתר שמריעים יחד, אולי מישהו סיפר בדיחה טובה, אולי מישהו הכריז שיש לו יום הולדת. אביתר מושך כתפיו כאומר, כמה רעש הם עושים היום. קרן האור המרוכזת בשולחן קודחת בעץ בהתמדה, כאילו היא תאבה להעלות אותו בלהבות.

ויוויאן מזעיפה את המצח. בתוכה מתחדדות מחוות הגוף של מורי ביום שלישי ההוא, ובימים שבאו אחר כך, ונעו כמטוטלת בין זעזוע לתימהון, בין אי אמון לבעתה, בין חרדה לקינה והעירו בה התנגדות. כל הזמן הייתה צריכה לנחם אותו, לנקז את כוחה אליו, לנסות להבין מה יש לו, למורי, וכששפת הגוף שלו נעשתה לאין אונים מבכֶה, הלכו פניה ונאטמו. היא זוכרת איך גהר מעליה בערב ההוא, אחרי שהוריד את הקסדה מראשו, כמגונן עליה למפרע – תמיד תהיה אסירת תודה לו על המחווה הזאת – אבל פכפוך המילים המתאבלות שלו, שׁתִּיבֶּל ביבבות, שבר אט־אט את רוחה המנסה להתאחות. בעדינות דחקה בו, אחר כך בפסקנות, עד שנהדף לאחור כולו עלבון.

“אז תגידי לי אַת מה את צריכה,” ביקש, “והנה, הפצע נפתח ושוב יורד לך דם מהסנטר. תלחצי חזק עם האצבע, שהיא אביא שוב את הסכין–” והשתתק תחת מבטה לפני שהוסיף, “צריך ללכת למשטרה, ויווי. אולי נצלצל שיבואו לקחת טביעות אצבע והכול?”

“אני צריכה אוויר,” מלמלה. לא יכלה לשאת את המחשבה שזרים יפלשו לדירה הקטנה שלה, יהפכו את חדריה ואת גופה לזירת פשע. יש לה ראיה מרשיעה. מגבת הידיים הכחולה הייתה מקופלת בשקית. יתפסו אותו.

“תודה על המצעים,” אמרה למורי בקול עייף, “אני הולכת לישון. אולי רק אל תיגע בחלון של הסלון, משם הוא נכנס.”

היא השתרעה על צִדה במיטה הנקייה ונרדמה מיד. ישנה שינה אפלה ועמוקה עד שמשהו העיר אותה. מיד הזדקפה בחושך בתנועה חדה. מהסלון עלו בכי חנוק ורמזי אור.

“מורי?”

היא דשדשה לסלון, יחפה. מורי ישב על הספה ברגליים משוכלות. מואר בהילת האור הכתומה של אהיל הבד, מורי נראה כאילו הוא עולה באש. הוא ישב וילל יללות שתוקות אל תוך כפות ידיו וכשחש בה, חדל להניע את גופו וקפא במקומו כאילו נתפס בקלקלה. פניו היו אדומים וקו דאוג רצע את מצחו.

“אני מקווה שלא הערתי אותך,” לחש לה בעיניים לחות.

“הערת אותי. למה אתה בוכה?”

“אַי ויוויאן!” התפרץ ממנו בכי חדש, “מה יהיה? תגידי לי אַתְּ מה יהיה, כי אני לא יכול עם זה יותר. אני פשוט לא יכול – המניאק החרא הזה הרס לך את החיים! אני נשבע לך שאם אני תופס אותו אני הורג אותו בשתי הידיים שלי!”

בבת אחת נשאב האוויר מהחדר, נעשה לא נָשִׁים. וכאילו אבן כבדה הוטחה בה לסקול אותה, כי נרתעה מפניו, ושנאה את מורי אהובהּ והרגישה שאברו המחודד של הזר הצרוד חודר מחדש אל בין רגליה, לפלח את תוכה באבחה. בליבה קראה וקראה אל אביה המת.

היא ביקשה ממורי שיפסיק לבָכות אותה כאילו היא מוטלת מתה לרגליו. ידעה שלא תוכל, שהיא לא רוצה, לעמוד באין אוניו. וחלפו שעות, אולי שבועות, עד שההתנגדות התבצרה בה לכדי פסקנות, עד שהיא, ויוויאן, הִתפּרזלה לנגדו לשער ברזל ומנעולים ובריחים החלו ננעלים בתוכה מפניו, קולם מתכתי ומצטלצל. נדמה לה שזה הרגע שבו התגבשה בראשה הידיעה שהיא תהיה בסדר בסוף.

“את תהיי בסדר,” חזרה ואמרה לבבואה פרועת השיער שלה במראה, “אבל לא ככה. לא ככה ולא עם מורי.” וקמה בה בהלה שקטה, כי אהבה אותו, אהבה את הריח שלו ואת צחוקו, את הגבריות העדינה שלו ואת ליבו הטוב, אבל מאז שחזרה הביתה מהסטודיו ביום שלישי ההוא ותרמיל הגב עם הדגים על כתפה, הכול השתנה: היא. מורי. אפילו הבית שגרה בו איבד מחוסנו. הקירות סביבה נעשו נזילים והחיים ביניהם נעשו חסרי תקנה לכאורה. היא הייתה פצע שהתאווה להגליד, והיא לא ידעה איך מגלידים.

אביתר יושב מולה, לוגם מקצף החלב שכוס הקפה שלו, מחייך אליה חיוך זהיר ועיניו שואלות. היא יודעת מה הן שואלות: ויוויאן, את כל כך שקטה וקפואה. מה יש לך?

קרן האור עוד ביניהם. היא מפנה את מבטה אל הרחוב ובוהה מעבר לזגוגית הרבועה, רואה בדמיונה את שני פסי הנזלת הדקים נמתחים מאפו של מורי אל לחייו המוארות באורו החם של אהיל הבד. פתאום הייתה עייפה מאוד.

“מורי, אתה הורג אותי,” לחשה לעורפו השפוף, “אני עוד מתה מפחד שההוא יחזור. בטח עוד הרבה זמן אפחד אפילו מהצל של עצמי, ונצטרך סורגים על החלונות, אולי אפילו נצטרך לעבור דירה, אני לא יודעת, אבל די לדבר ככה. החיים שלי יהיו בסדר.” לא אמרה “החיים שלנו”, והשתתקה תחת מבטו הכלבי.

מורי קפץ את שפתיו, “אולי, אבל אני לא יודע מה לעשות, ויווי. הוא הרס לך את החיים, המניאק הזה, ואני–” וכשהושיט אליה יד רחמנית שב קולה לטון הנפיץ שלו והיא צמצמה את עיניה לחרכים.

“אל תיגע בי, מורי,” אמרה לו, “לא עכשיו, לא אף פעם.”

רגע הייתה ידו תלויה באוויר, אחר כך שמט אותה וקם.

“אני אשן פה,” אמר.

בבוקר, כשהלכה להתקלח, מורי עוד ישן. התריס היה מוגף. נחרות רגועות וקצובות עלו מהספה. הקהות העמומה שהרגישה ברגע שפקחה את עיניה התרככה קצת תחת זרם המים החמים. על ירכה השמאלית פרח כתם כחול גדול שלא היה שם קודם. היא נגעה בו בהיסוס, בקצה אצבעה, ומפני שלא כאב קרצפה אותו בסבון ובליפה, כאילו הוא לכלוך. אחר כך הניחה את ידה על קמר הבטן, תחת הטבור, וחשבה, רעל מפעפע בתוכך. ולא ידעה איך תנקז אותו.

כשיצאה מחדר האמבטיה ומגבת כרוכה לגופה, טרקה את הדלת בחוזקה.

מורי התעורר. מיד ניער מעליו את שמיכת הפיקה.

“את הולכת למשטרה? חכי, אני בא איתך.”

ויוויאן עצרה אותו. ומיד התנפלה עליו. אפילו לא תכננה את זה. “קודם כל תענה לי על שאלה אחת,” שאגה מול פרצופו, “אם נהג מכונית היה נכנס בי במעבר חציה ושובר לי רגל או קורע לי את הטחול, גם אז היית חושב שהחיים שלי נהרסו?”

מורי פער את פיו, התרומם לישיבה ושפשף את עיניו. עדיין היה בבגדיו.

“ויווי, מה נכנס בך?”

“אני רוצה שתענה לי! אם היה נכנס בי אוטו בכביש וקורע לי את הטחול, היית מביא לי בונבוניירה ומאחל לי החלמה מהירה או בוכה שהרסו לי את החיים?” ואמרה לו, מפשקת במאמץ בין המילים, “אתה. לא. מבין. כלום.”

מורי התרוצץ אחריה בין הסלון לחדר השינה, למטבח, אמר לעורפה המתקשח אני אוהב אותך, לא הייתה לי שום כוונה, אני פשוט – ורק ליבה בה את האש.

“אתה חייב לי תשובה!” הפנתה אליו את הראש, “למה אתה חושב שחדירה אחת אלימה לכּוּס שלי שהוא לא יותר קדוש מהטחול שלי צריכה לתייג אותי ככה? אתה רוצה להגיד לי שמעכשיו כל העולם יסתכל עלי בצורה הזאת, במבט הזה שיש לך בעיניים? אני סחורה פגומה בשבילך עכשיו, מורי? זה מה שאתה בעצם אומר לי? שימות החרא הדפוק הזה שנכנס מהחלון ואתה, אתה עוף לי מהעיניים ואל תחזור!”

למחרת, החלון בסלון כבר היה סגור היטב.

“בעלת הדירה לא מסכימה להתקין סורגים,” הודיעה למורי בקול ענייני, “אני עוברת דירה.”

מורי מרט את אוזנו ולא אמר דבר על הגוף ראשון יחיד. הוא לבש את ז’קט העור השחור בשתיקה, לקח את הקסדה ואת הלפטופ שלו ונסע ללימודים. “היום אני חוזר מאוחר,” אמר ויצא.

היא הכינה לעצמה חביתה, חתכה פלפל אדום ופרסה פרוסת לחם דקה, ואכלה אותם בלי תיאבון. אחר כך הוציאה מהמגירה את השקית עם המגבת הכחולה, הכניסה אותה לשקית אטומה של חנות ספרים והלכה ברגל לתחנת המשטרה. השוטרת שמולה התיישבה והחלה לספר לה בהיסוס למה היא באה, קמה מכיסאה וסגרה את הדלת, שואלת בתוך כך, אם היא צריכה משהו לפני שהיא רושמת את פרטי התלונה. אחר כך הודיעה למי שהודיעה שהיא “חייבת לצאת מהמשרד, לנסוע עם בחורה לחדר ארבע. כן, עכשיו.” ונעלה את הדלת והסיעה אותה במכונית הפרטית שלה לבית החולים. בדרך ויוויאן שלחה בווטסאפ הודעה למורי: “כשתחזור, תיקח בבקשה את כל הדברים שלך ותלך לגור אצל נדב. אחר כך נראה.” ונזכרה שיש לה חזרה בסטודיו בערב, וצלצלה לוויגו. “אני מצטערת,” אמרה לו בקול נבוך, “יש לי חום גבוה ולא אוכל לבוא לחזרות בימים הקרובים.” ויגו לא התעצבן כמו תמיד. אולי משהו בטון שבו אמרה את הדברים העיר בו זהירות. אחר כך טופפה בכרית האצבע על צג הטלפון הנייד לפני שנשמה עמוק והתקשרה להדר, אחותה. אחרי שסיימו לדבר היא חשה מועקה כה גדולה שלא היה לה כוח לשום דבר. פתאום נשמט ממנה כל כוחה.

כשחזרה מבית החולים – ליאור, השוטרת, הסיעה אותה עד לדירתה – מורי עמד במבואה הקטנה מובס וריק ממילים.

“היית שם לבדך?” דאג לה דאגה כנה, “הדר לא באה איתך?”

“כשהגעתי, אחותי כבר חיכתה לי שם. עכשיו היא נסעה להוציא את לירי מהמעון ותבוא לפה יותר מאוחר. היא תישאר אצלי כמה ימים.”

“עם לירי?”

“לא. הוא יישאר בבית עם אבא שלו.”

מורי שילב את זרועותיו בחוזקה על חזהו ועיניו היפות בהו בה בפליאה ובצער. חפציו המעטים היו ארוזים בצ’ימידן הגדול שלו ובמזוודה הירוקה שלה, שהוא הבטיח להחזיר לה ברגע שיתארגן אצל נדב. ואולי לא בדיוק כך זה היה, סיפור הפרידה שלה ממורי. היא זוכרת רק שסגר אחריו את הדלת בשקט ושעבר המון זמן, לפחות כך נדמה לה, עד שהדר באה לאסוף אותה ואז קודם הן כל נסעו הביתה, לאימא, לספר לה הכול באיחור ובלב כבד.

כל הדרך חזרה לדירה במכונית של אחותה, ויוויאן לא הוציאה הגה מפיה. היא הייתה שאובה פנימה, עסוקה בהריסה בהולה של החומה שהלכה וגבהה סביב ליבה. במאמץ גדול, לבנה אחר לבנה פירקה אותה, שלא תשוב ותיבנה סביבה. בזה – ריפדה עצמה בשכנוע הכרחי – היה היגיון פנימי שהיא כלל לא ידעה כי הוא ייתכן: להיות ממוסמרת לְקיר ועדיין לחוש שהיא מתנדנדת בין אפשרויות.

3.    🔗

חשבון הזמן עוד פולט בפניה אי דיוקים וסתירות שכבר אין בה צורך ליישב. רק תמצית הדברים עוד מבקשת להתארגן ולשוב ולהתארגן במוחה. תה המנטה שלה התקרר. ספל הקפה של אביתר מלא עד חציו. היא מחייכת אליו ומבטה חם ועגום. דמעות נקוות לה בגרון והיא בולעת אותן. אם אהבה יודעת לדעוך ואחר כך לִכבות, היא כבתה מבחינתה ברגע אחד של הארה: היה ערב, ומורי בא להחזיר לה את המזוודה הירוקה. בחוץ ירד הגשם הראשון, ושׂערו היה רטוב. הוא נראה נבוך ואבוד ולא חדל לחרוש תלמים באצבעותיו בשׂערו. פניו היו טובים וריחו נעים. היא כמעט התחרטה על שהדפה אותו מחייה. הוא שפשף את כפות ידיו כאילו קר לו ושאל, “את בסדר עכשיו, ויווי? תפסו את הזבל הזה ש–” ומפני שראה את מבטה, עיניו נעשו כּלבִּיות מתמיד. הוא הושיט לה את המזוודה הירוקה ואמר תודה בקול רפה.

“אני בסדר,” ענתה בקול מרוחק משהתכוונה ועיניה נדדו אל החלון שתוקן כבר והוא סגור מאז כל הזמן, “מצאתי דירה חדשה. ואתה?” ולא חיכתה לתשובתו והוסיפה, “תמסור ד”ש לנדבי," ולנגד עיניה שב מורי והיה לזר הנאה החייכן שפגשה יום אחד באוטובוס ושניהם ירדו ממנו יחד, שתי תחנות לפני הסוף.

ויום אחד היא פשוט לבשה את בגד הריקוד ההדוק ואספה את שׂערה והלכה לסטודיו. לוויגו לא העזה לשקר, וכדי שלא יזרוק אותה מהלהקה בגלל ההיעדרות הארוכה, משכה אותו לפינה וסיפרה לו במשפטים חסכניים מה קרה. ויגו שתק רגע בפנים חמורים ואז טפח על כתפה כאילו היא סוסה שהוא מזניק לדהרה, אמר לנטע שהחליפה אותה בתפקיד הראשי שה"פרימה חזרה" ומיד הדף אותה אל שורת הרוקדים. אביתר חיבק אותה חיבוק ארוך מלא געגועים. ויוויאן לא הדפה את חיבוקו. היא טמנה את ראשה בשקע צווארו הפועם, ונשמה פנימה את ריחו. ברגע שהתחילו לרקוד, ויגו גער בה שתמתח את הגב ותרים את הראש. שתגביה את הסנטר. שתמקד את מבטה. הוא הניח לה יד חמה על הבטן ואמר בפנים מרוכזים, “ויוויאן תייצבי גב בבקשה – אל תעשי נפילה אחורה לפני שאת מוצאת את המרכז כובד שלך. תעמדי ישר. רגליים חזק ברצפה. או. בדיוק. ממקום הזה תצאי, הופ!”

היא נשמה עמוק, זכרה את כל צעדי הריקוד ורקדה אותו כאילו גזע עץ צומח בה בקצב מואץ והוא שולח ענפים דקים מתוך אפה ומתוך פיה: רגע היא לא יכולה לנשום ורגע כל תוכה מלבלב.

אולי שתקה עכשיו יותר מדי כי קרן האור שהאירה את השולחן בבית הקפה דהתה. היא השקיעה את שפתיה בתה הפושר. מלצרית נעצרה לידם ושאלה, “רוצים אולי מאפים חמים? הרגע יצאו קרואסוני שוקולד מהתנור.”

היא אמרה, “לא, תודה.”

אביתר אמר, “כן בטח. אחד בבקשה.”

אישוניו של אביתר – שכבר אין בה ספק שהוא דומה לרקדן המיוסר סרגיי פולונין – לא חדלו לבחון את פניה בפליאה, בסקרנות. היא ציינה לעצמה שיום אחד היא תאמר לו את זה, כלומר שבעיניה הוא נורא דומה לפולונין. מאחוריהם, חבריהם ללהקה עוד פטפטו ביניהם בקולות רמים, צחקו. בקרוב, אולי אפילו ממש עכשיו, היא תספר לאביתר את הדברים שמורי חילץ מפיה רק בקושי כשמצא אותה יושבת בסלון החשוך, שערותיה לחות ועיניה ריקות.

היא מחייכת.

אביתר מזדקף. פניו אוֹרים, אולי מפני שהיא מחייכת פתאום, פיו מלא בביס גדול מקרואסון השוקולד החם. הוא בוחש את הסוכר בספל הקפה. הנוזל החום מסתחרר. הכפית שרה. קולו מעמיק ונצרד כשהוא גוחן אליה ואומר, “שמת לב שאני ממזמז אותך כבר כמה זמן כשאנחנו רוקדים? את מטריפה לי את הלב, ויוויאן, אולי גם אני מטריף אותך?” ומניף את זרועו בדרמטיות ליצנית, מחווה שעוד לא ראתה אצלו, וידו נתקלת בספל והספל נופל על צדו, והקפה ניתז על השולחן ועל שניהם, וזה כל כך סְלפְּסטיקי ומטופש שהיא מוחאת כפיים ופורצת בצחוק ארוך ופרוע. החברים שלהם מסתובבים ומביטים בה, תוהים, מה קורה לוויוויאן? מה מצחיק אותה כל כך? היא אף פעם לא צוחקת ככה. והצחוק שלה מידבק והוא מדביק את אביתר ואפילו המלצר הגבוה שחולף לידם מאפק את חיוכו ומבטיח, “תיכף ינקו לכם את השולחן,” והם צוחקים, היא ואביתר, עד שהבטן של שניהם כואבת, עוד רגע שניהם ימותו מרוב צחוק, כבר אין להם אוויר, עד שדמעות גדולות ממלאות את עיניה והיא כמעט שופכת על עצמה את מי המנטה הכהים, ואביתר מצביע על ספל התה המתנדנד והצחוק שביקש להירגע שב ומתלקח ביניהם, פרוע עוד יותר, עד שאביתר מנגב את זוויות עיניו ומניח את כף ידו על חזהו ואומר, “די ויוויאן, די, אני לא יכול יותר, אנחנו כבר ממש בוכים,” ורואֶה בפליאה: ויוויאן באמת בוכה, ובכייה מתגבר ופניה מאדימים ועורקי צווארה מתבלטים, והדמעות שנושרות אל סנטרה רותחות ואפה זב ומצחה מתענן וּוריד במרכזו מתמלא דם – וככה היא גועה בבכי, נשנקת ומאדימה בעיניים עצומות, בכוח ובכוונה, ואביתר, מלא רוך וסימני שאלה קם ממקומו, חולצתו מנומרת בנתזי הקפה, ומשתופף לצִדה, מלטף את ידה בעדינות עד שהיא מצמידה את מצחה לסנטרו והבכי והרעד מתגברים עוד ועוד ולוקח זמן, אולי תקופת חיים שלמה, עד שהם נרגעים בה אט־אט, עד שנותר מהם רק שיהוק קצוב שהיא לא יכולה להפסיק.