לפני כ־30 שנה פורסמה הנובלה “מודראטו קנטבילה” בתרגום של ק.א. ברתיני.² קראתי אותה מספר פעמים עד שכריכתה התרפטה, נכבשתי על ידה, אבל היה בה משהו סתום שלא הבנתי, שלא פסק מלהטריד אותי: מהו סוד הקשר שנוצר בהתלקחות מיידית בן שני זרים בבר חשוך. איך זה שבמפגש שנראה מקרי, בין אן דֶבארֶד (האשה) ושבן (הגבר), הכול טעון מהרגע הראשון. למה אן דֶבארֶד נסערת, עד שגופה רועד, עוד לפני שהחליפו ביניהם מילה אחת. והוא ממשיך לרעוד אל תוך השיחה הקטועה שלהם – היא אינה מסוגלת לשלוט בכך.

על פניו נדמה, שסערת רוחה של אן דֶבארֶד, היא תוצאה של האירועים שהתרחשו קודם לפגישה בבר: שיעור הנגינה שבו בנה של אן מרד במורָה לפסנתר, צעקתה של אישה שפלשה מבעד לחלון אל תוך השיעור, גופתה של האישה שהייתה מוטלת על המדרכה מתחת לדירתה של המורה. כשאן ובנה סיימו את השיעור הם עברו על פניה, מבעד לאנשים המתקהלים ניתן היה לראות את גופתה ואת האיש שרכן מעליה ולא הסכים לעזוב אותה. אהבה נכזבת, אמרו כמה, הוא הרוצח. ואן שניתקתה מהם, נכנסה לבר, ופגשה בגבר זר.

אבל הדינמיקה במפגש הייתה עוצמתית מדי. עמוסה ברגש אפל, טעונה במתח בלתי נסבל. נראה שכל מה שקרה לפני הפגישה היה אולי טריגר, לא יותר. חייב להיות כאן עוד משהו, סיבה נפשית עמוקה שמגיעה מרובד אחר.

לפני כמה חודשים קראתי את התרגום החדש לנובלה של רמה אילון,³ שנקראה בעברית “שיעור הפסנתר”. לקראת סופה, הגעתי למשפט שלא נראה לי הגיוני, בטח לא בהקשר שבו הוא נכתב. לא שמתי לב אליו לפני שלושים שנה, וכעת לא יכולתי שלא לשים אליו לב.

אן דבארד פוגשת את שבן באותו הבר. היא שותה בנואשות את היין שהוא מציע לה, וקשה לה להתנתק ממנו ולחזור לחייה הרגילים. היא אומרת לו שהיא עומדת לאחר, היא אינה עושה דבר כדי למנוע זאת, והיא אכן מאחרת לארוחת ערב רבת משתתפים בביתה. מגיעה שיכורה כשהאורחים כבר ישובים והמנות הראשונות הוגשו, ובעמוד 83 נכתב: “היא מגיעה מעברה האחר של העיר, מאחורי המזחים ומחסני השמן שבקצה השני של שדות־הים, מאותו אזור שהותר לה לפני עשר שנים, היכן שגבר הציע לה יין עד אובדן חושים.”

המובן המיידי של המשפט הינו שהותר לה מאז ועד היום. ואז אין שום דבר מיוחד בלהגיע מהמקום שהותר לך להיות בו מזה שנים. ולא ברור מדוע מרגריט דיראס שהיא חסכונית ומדויקת, מציינת את המשפט הזה דווקא כאן ברגע טעון כל כך.

איתרתי בספרייתי את הספרון הבלוי בתרגומו של ק.א. ברתיני, ושם נכתב בעמוד 63: “היא באה מן הקצה השני של העיר, מאחורי המזחים ומחסני השמן, שממול שדרות הים, מן ההיקף שהורשה לה לפני עשר שנים.” גם תרגום זה אינו עונה על השאלה.

לצערי אינני שולט בצרפתית, אולם בתרגום לאנגלית שמצאתי, נכתב: “היא באה מהצד השני של העיר, מעבר לשוברי הגלים ומחסני הנפט בקצה השני של שדרות דה לה מר, מעבר לגבולות שנכפו עליה עשר שנים קודם לכן.”⁴ זה כבר הגיוני. לפני עשר שנים מתחו לפניה גבול, כפו עליה מגבלות. ומכאן ניתן להבין, שבכל פעם שבה היא הלכה לבר ופגשה את שבן, ואולי אפילו בכל פעם בה היא הלכה לשיעור הפסנתר עם בנה, היא חרגה מהאיסור שהוטל עליה. וכעת, כשהיא מאחרת באופן הצהרתי לאירוע בביתה, המרד מתעצם. לא רק שהיא פורעת בגלוי את התחייבותה המשפחתית – מגיעה שיכורה ומתיישבת מול כל המוזמנים המכובדים שמצקצקים בלשונם – אלא שהיא עושה זאת כשהיא באה מעבר לגבולות שנכפו עליה. וכעת יש למשפט מובן, וגם ברור מדוע הוא נכתב המשפט דווקא ברגע הזה בעלילה.

התרגום האנגלי אפשר לי לחזור לנובלה ולקרוא אותה בהקשר חדש. הוא פתח פֶּתח לתרחיש שונה, שקודם לכן היה מעורפל. אמנם כל הרמזים היו שם, אבל התרחיש עצמו נותר לא מגובש, על סף התודעה.

כעת נוצר היפוך. שברי השיחה של אן ושבן, שהיה בהם משהו מעורפל – שנראו קודם לכן כקישוט, כרקע לשיעור הפסנתר ולרצח – הפכו בבת אחת לשלד של הנובלה. בעוד שכל מה שתואר בה עד כה, בפרוטרוט ובבהירות כובשת, נדחק לאחור: שיעור הפסנתר, עריצותה של המורה שפעם אחר פעם שואלת את הילד, תסביר לי מה זה מודראטו קנטבילה (וצירוף זה נתן לנובלה את שמה ובכך חיזק את התחושה הראשונית שכאן טמון העיקר), הילד שמרד בסמכותה של המורה וסירב לענות לה; ואן דֶבארֶד, שצפתה בבנה המורד כאם אוהבת, מאוהבת במרידתו, מתענגת על חוצפתו.

הצרימה במשפט, הסדק שהוא יצר בעלילה, הקריאה המחודשת לאורו; הובילו אותי לראייה חדשה של הסיפור: לא מדובר כאן בשני זרים, אלא בנאהבים של פעם. שבאופן מופגן, פונים זה לזה כמו שני זרים, כדי לכסות על קשר עמוק. ולמרות זאת, אורחי הבר האחרים שצופים בהם מרחוק, קולטים שהמפגשים הללו אינם תמימים.

נראה כעת, שיש לזוג עבר, שהפגישות שלהם ממשיכות קשר שנקטע לפני עשר שנים, וחוּדש לאחרונה. אולי בעקבות מפגש אקראי. וכעת, המתח הבלתי נסבל בפגישתם הראשונה מובן יותר, כמו גם הרעד הבלתי נשלט של אן. וכשהם מדברים על האהבה העצומה והנכזבת, שהובילה לרצח של האשה, שמתואר בתחילת הנובלה, נדמה שהם בעצם מדברים על עצמם.

פרק הזמן של עשר שנים, שמוזכר במשפט, מתגלה כמפתח. ציון הזמן אמנם מופיע רק שלוש פעמים בנובלה, אולם הוא תופר לתוכה את המשמעות שהייתה חבויה בה עד כה.

בפרק 3 במפגש השני, כשאן דֶבארֶד מספרת על הבית שבו היא גרה, שואל שבן: “בבית הזה התחתנת לפני עשר שנים?” שואל אמנם, אבל מפגין ידיעה, מאיפה הוא יודע שהתחתנה לפני עשר שנים בדיוק?

ובפרק 7, כשהאורחים מחכים לאן דֶבארֶד שמאחרת ומגיעה שיכורה, נכתב: “זה עשר שנים שלא גרמה לכך שידברו בה.” ומיד לאחר מכן מופיע האיזכור עליו דיברנו: “היא באה… מאותו איזור שהותר לה לפני עשר שנים.”

בפרק הבא, פרק 8, מסופר לנו שיומיים לאחר אותה ארוחת ערב, מגיעה אן לאזור הזה של העיר ונכנסת לבר. מגיעה הפעם לבדה, כבר אין צורך בכיסוי של הילד, הכול נחשף. והיא אומרת לשבן שהחל משבוע זה ייקחו אנשים אחרים את הילד שלה לשיעור הפסנתר. מציינת שהיא הסכימה לכך, דבר שמדגיש שנכנעה, הובסה.

שבן מציע שהם יחליטו אם לדבר או לא לומר כלום, ומציין שלא נשאר להם הרבה זמן.

אן דֶבארֶד אומרת: "הילד הזה, לא הספקתי לומר לך…". ושבן עונה: “אני יודע.” לאחר כמה משפטים היא ממשיכה: “לפעמים נדמה לי שהמצאתי אותו.” ושבן משסע אותה: “אני יודע לגבי הילד הזה.”

מה הוא בדיוק יודע?

אן דֶבארֶד מתחננת: “בפעם האחרונה, ספר לי.”

שבן מספר על תשוקתו העצומה של הגבר מתחילת הנובלה, לאישה. ומרגע מסוים שלא ניתן לשים עליו את האצבע נוצרת ההבנה, שלא על הרוצח הוא מדבר אלא על עצמו.

אן דֶבארֶד חייבת להבין למה התשוקה הייתה כל כך מופלאה.

ושבן עונה: “אין טעם לנסות להבין אי אפשר להבין עד כדי כך.”

“יש דברים כמו הדבר הזה שצריך לעזוב כמות שהם?” היא שואלת.

“אני חושב.”

ידיהם מונחות כמו מתות. בפעם הראשונה בנובלה הם מתנשקים.

לא ממש מתנשקים, מבצעים ג’סטה של נשיקה – שפתותיהם מונחות זו על זו ללא תנועה. משחקים נשיקה בפני הצופים, יושבי הבר האקראיים, שליוו אותם במבטיהם מהמפגש הראשון. בדיוק כמו ששיחקו בפניהם בכל הפגישות הקודמות, מתאימים את שברי המשפטים שלהם למשחק שאמור להעיד על זרותם. ולמרות שהם תמיד ישבו רחוק מכולם, בחלק האחורי של הבר אליו הוביל שבן את אן, עדיין השיח האמיתי שביניהם הוצפן מהסובבים, למקרה שמישהו בכל זאת ישמע משהו; וגם מאיתנו, הקוראים.

שפתיהם נחות זו על זו בפסיביות וניתקות, “אני פוחדת,” אומרת אן.

“אם ככה נשאיר את הדברים כמות שהם. זה בטח קורה לפעמים.”

אן מנסה לקום ולא מצליחה. “עוד רגע ונצליח.” הוא אומר לה.

“הלוואי שהייתְ מתה.” הוא אומר לה.

“זה כבר כך.” היא עונה.

היא יוצאת מהבר. בעלת הבית מגבירה את עוצמת הרדיו. נראה, שקולו נשמר נמוך עד כה, כדי לאפשר ליושבי הבר לנסות ולהאזין לשיחה. הרדיו מנגן בעוצמה ו"כמה גברים התאוננו על כך שהוא רועש מידי לטעמם".

סוף.

דיראס מסיימת את הנובלה, כשאיננו יודעים בוודאות, למרות שהשאלה מנקרת זמן רב לאחר שאנחנו סוגרים את הספר ומחזירים אותו למדף (לא לפני שאנו מתקנים את כריכתו שהתפרקה בנייר דבק מיוחד), האם הייתה אכן הייתה אן אהובתו של שבן לפני עשר שנים. זה לא נראה מופרח לחלוטין, אבל גם אין כאן שום עוגן. דיראס משאירה אותנו באוויר.

גם איננו יודעים, האם מעשה בגידתה של אן הוא המעשה המביש בו נזכרים משתתפי הסעודה, או אולי על הילד כולם חושבים. של מי הוא, שואלים, מי הוא אביו.

דבר לא נאמר אמנם על גילו. אולם התנהגותו ומעשיו נראים מתאימים לגיל עשר. ובעיקר, אין כאן דבר שיכול לשלול את האפשרות הזו.

דיראס יכלה לעשות זאת בקלות.

מה שמחזק את האפשרות הזו, הוא היעדרותו המכוונת בטקסט של הבעל המקורנן. מרמזים שמפוזרים לאורכו, אנחנו מבינים שהוא מנהל גדול, בעלים של בית יציקה ושל חברת ייבוא ייצוא. שהוא מעסיק אנשים רבים בעיירה, כולל חלק מהמבקרים שנכנסים לבית הקפה וצופים בזוג החוטא. אנחנו למדים שהוא קִיים בביתם אירועים לעובדים, בהם תפקדה אן כמארחת. אולם האיש לא באמת נוכח. הוא לא מתואר, לא מדובר, לא מדבר. לא במהלך שיחותיהם של אן ושבן, ולא בתיאור חייה של אן מחוץ לבר. גם בחייו של הילד הוא אינו נוכח, גם שם הוא צל. וזה מעלה את השאלה ממה הוא עוד נעדר. אולי, גם מרגע היווצרותו של הילד.

מהו ליבו של הספר?

בקריאתי הראשונה, הרגשתי שהוא נמצא במרד של הילד בסמכותה של המורה המעצבנת למוסיקה. מה זה מודראטו קנטבילה היא שואלת, והוא מסרב פעם אחר פעם לענות. הוא מוציא את המורה מדעתה, ואן מביטה בו מוקסמת בעשותו זאת. פרק אחר פרק המרד מתגלגל, והוא מתואר באופן בהיר ומדויק. דבר אינו מרומז, דבר אינו סתום בהתרחשויות הללו. ואנחנו עוקבים אחרי האיבה שמתפתחת בין המורה לתלמיד, עד רגע הניצחון שלו. שבו מתברר שלא רק שהוא יודע מה זה מודראטו קנטבילה, הוא גם יודע לנגן, אבל הוא יחליט מתי. וכמובן שגם שמו של הספר, מודראטו קנטבילה, מחזק את חשיבותו של המרד הזה.

לאחר קריאתי השנייה, חשתי שליבו של הספר הוא במרד אחר. במרד של אן בבעלה. הרובד החדש שעלה בסיפור, העלה את האפשרות הזו.

אן נדמית כצעירה. היא מזדהה עם בנה המורד יותר מאשר עם המורה. היא מתייחסת אל בנה, יותר כאחות מאשר כאם. גם שבן מתואר כאיש צעיר: “כשהוא קם והזדקף, אן דבארד ודאי הבחינה שהוא עוד צעיר, שהשמש השוקעת זרקה ניצוצות בעיניו כאילו היו עיני ילד. היא בלשה במבטה אחרי החומר הכחול שלהן.”

אן ושבן היו נאהבים צעירים, והבעל לקח אותה ממנו.

וזה מוביל לאפשרות, שהגבר העשיר והמצליח, כנראה גם המבוגר יותר, השתלט על אן בזכות כוחו וכספו. הוא כלא אותה בווילה מפוארת שבה היא מסתובבת בלילות כמו נמרה בסוגר ולא מצליחה להירדם. הרחיק אותה מאהבת נעוריה. כפה עליה להעדר מהאזור בעיר, שבו היא ושבן נפגשו בעבר, שבו יכלו להיפגש שוב.

ואן צייתה לכך, כמעט עשר שנים צייתה.

עד שמרדה, בפרק הזמן שמתואר בנובלה.

הפרה של איסור אחד (הגעה לאזור הזה של העיר) הובילה להפרות נוספות (מפגשים עם שבן), חטא (שתייה לא מבוקרת) גרר חטא (בגידה, גם אם לא בפועל). כששיאו של המרד היה באיחור המבושם לארוחת הערב.

שם גם היה סופו של המאבק לעצמאות.

האיסורים של פעם נכפו מחדש, ולא רק שאן רוסנה, היא רוסקה, הוכנעה. ובהסכמתה שיתפה פעולה עם המתעלל.

יותר לא תלך עם ילדהּ לשיעורי פסנתר.

יותר לא תגיע לאזור הזה של העיר, לא תיכנס לבר, לא תפגוש את שבן.

פוחדת, היא נפרדת מאהוב נעוריה, כשהיא מתה בתוכה.

זמן רב אחרי שסיימתי לקרוא את הנובלה, עלתה בי האפשרות שבעצם קיים גם מרד שלישי. שמתחולל בספר בעקיפין, מבלי שהוא מתואר בו: המרד של מרגרט דיאס הסופרת, בבעל המתעלל.

במערך הכוחות של הדמויות בספר, הבעל הוא האיש החזק בספר. מבחינה כלכלית, מעמדית, וביכולתו לכפות את רצונו על אן. אבל לא רק עליה, גם על שבן. שבן תלוי בו למחייתו. בעבר הוא השתתף באירוע לעובדי החברה של הבעל (שבן מתאר בפני אן את השמלה שלבשה באירוע, עם המחשוף הגדול, כשפרח מגנוליה שריחו עז בין שדיה), אבל כעת הוא כבר לא עובד אצלו, לא מוסבר למה. נראה שהוא מובטל, כי אחרת לא ניתן להסביר את נוכחותו בבר בשעות העבודה. ולבסוף נאמר, שעוד מעט הוא יהיה חייב לחזור ולעבוד עבור הבעל.

כוחו של הבעל רב, גם אן וגם שבן אינם יכולים לו, ומי שבאה לעזרתם היא דיראס.

היא לא תיתן לו שום סיפוק ולא תעניק לו שום קיום ממשי. עד סופה של הנובלה הוא נשאר רוח רפאים, אימתנית אך חלולה. האזכורים המעטים שלו במהלך ערב־הארוחה, הם שיא של התייחסות עקיפה ולא מתחייבת ביחס לדמותו. לא ברור אם זה הוא אבל זה חייב להיות הוא: “גבר נוכח אישה, מתבונן בזרה שלפניו.” “היא (אן) לא התנצלה בעצמה, היה מי שעשה זאת במקומה.” הארוחה מסתיימת, אן עולה לחדרו של בנה ומקיאה. “צל יופיע בפתח הדלת הפתוחה אל המסדרון ויעמיק את אפלולית החדר. …הפעם היא (אן) תציע התנצלות. היא לא תענה.”

בזוגיות הרעילה הזו, בחרה דיראס צד. היא נוקמת בבעל במקום אן. גורמת לו לשלם על התעללותו באופן הקיומי ביותר שיש, בקיומו שלו.

דיראס כמו אומרת לאיש: בתוך העלילה, אתה אולי יכול להחליט על אן ועל שבן. אבל זהו הספר שלי, ובסופו של דבר אני מחליטה, והחלטתי שאתה תהיה צל. והיא מסובבת את הסכין שנעצה בו: ותדע לך, שאפילו הילד שהוא שלך, הוא בסופו של דבר לא שלך. גם על זה החלטתי. מר בעלה של אן דֶבארֶד, גבר גבר, נדמה לך שיש לך הכול בעולם: אתה האיש הכי חזק בעיר, הכי עשיר עם הבית הכי יפה והאישה הכי יפה, כולם עובדים אצלך. אבל בעצם אין לך כלום. אפילו שם פרטי אין לך, והסיבה היחידה שבגללה אנחנו יודעים ששם משפחתך הוא דֶבארֶד, היא גברת דֶבארֶד עצמה. אן דֶבארֶד – שהיא האדם היחיד בנובלה שיש לו גם שם פרטי וגם שם משפחה.

לא סתם בחרה דיראס בצד של אן. דיראס היא אבירת הנשים המושפלות. המוכות, הנאנסות. אלו שהחיים ובעיקר הגברים התעללו בהן. ולמרות שלעיתים בחלק מכתיבתה, היא מאוד אגוצנטרית – רק היא ותודעתה קיימים, וכל הדמויות האחרות משניות – ברגע שבו היא פוגשת באשה שהיא קורבן, היא ישר מתגייסת.

בסרט הירושימה אהובתי, היא מזדהה דווקא עם הנשים הצרפתיות שהתאהבו בקצינים הנאצים ובסוף המלחמה הוקעו מהחברה. שערן גולח, על החזה שלהן נכתב – זונה של חיילים, והוליכו אותן עירומות ברחובות העיר. הגברים בעיקר, הם אלו שהתעללו בהן. לוחמי המחתרת, אבל גם משתפי הפעולה שבאופן זה הסיטו מעצמם את האש. דיראס מתארת זאת גם בספרה הכאב. והיא כותבת זאת באומץ וללא מורא. ניתן להניח שבכלל לא היה פשוט לנקוט בעמדה כזו מיד אחרי המלחמה. לצדד בבוגדות. אולם לדיראס היה כאן כוח מוסרי, היא עצמה לחמה במחתרת הצרפתית, והייתה נשואה ליהודי שנעלם במחנות. המלחמה הסתיימה, והיא עדיין לא ידעה אם הוא שרד או לא, והיא חיכתה לו והמשיכה לחכות, עד שלבסוף הוא חזר מדכאו.

לאף אחד לא הייתה זכות לבקר אותה על עמדתה. ודווקא היא – שהיה לה כל צידוק להיות ביקורתית כלפי הנשים ששיתפו פעולה עם הנאצים – פיתחה אליהן חמלה. ראתה אותן בכאבן, הזדהתה איתן, וחשפה את צביעותם של האנשים.

ועדיין לא הייתי בטוח, אם לכל מה שנכתב כאן יש בסיס בטקסט המקורי. ובעיקר במשפט הסדוק שהחל הכול.

חיפשתי מישהו ששולט בצרפתית. הייתי בטוח שכמו שהתרגום לאנגלית קרב אותי לפתרון, תרגום ישיר של המקור, יספק את התשובה המלאה.

חוג קריאה של הסופר עילי ראונר (מומלץ), על ספר אחר של דיראס, הגיע בדיוק בזמן. פורסם בפייסבוק ונרשמתי אליו. עילי נענה לבקשתי ומצא את המשפט המקורי, ואף תרגם לי אותו בתרגום חופשי: “היא באה מן העבר השני של העיר, מאחורי המזחים ומחסני השמן, אשר נמצאים ממול לשדרות הים (או מנגד לשדרות הים), מנגד להיקף הזה שהורשה/הותר לה לפני עשר שנים.”⁵

דיראס, שועלה מנוסה שכמותה, ברורה עוד פחות מהמתרגם לאנגלית. שבא לקראתנו וחיזק את המקור, אולי אפילו בתיאום איתה. מתברר שהתרגום לעברית מדויק. הוא לא מכוון לפרשנות של התרגום לאנגלית אבל גם לא שולל אותה.

לפי עילי, שתי האפשרויות קיימות במקביל:

"בכל מקרה הייתי אומר שהתרגומים בעברית נכונים יותר מבחינה לשונית: היא באה מאותו אזור או היקף שהורשה לה לפני עשר שנים. והתרגום האנגלי, אולי מבטא יותר את המשמעות הסמבולית של מעבר הגבול (טרנסגרסיה) של אותו איזור שאושר לה.

כך או כך בשתי האפשרויות היא מצאה את עצמה באובדן חושים עם גבר אחר.

השאלה אם היה ביניהם קשר קודם, יכול להיות. אבל אז למה הם שומרים על ריחוק וזרות, שומרים על סודיות כזאת, ונזקקים לדבר על הזוג השני, כדי להתקרב. או אולי הם מדברים בעצם על עצמם, לפני עשור. ובעצם משחזרים דרך הזוג שירה בקפה, את הקשר הקודם ביניהם."

ובפרק האחרון כותבת דיראס, מתייחסת אולי, מבעד לשנים שעברו , לשאלות שעלו כאן:

אן דבארד מנסה להבין מדוע תשוקתו של ״הגבר״ הייתה מופלאה כל כך.

“אין טעם לנסות להבין אי אפשר להבין עד כדי כך.” עונה שבן בלי להביט בה, כשקולו חסר צליל, יציב, כמו קולו של חרש.

“יש דברים כמו הדבר הזה שצריך לעזוב כמות שהם?” שואלת אן.

“אני חושב.”