מבוא    🔗

ליצירתו הענפה והרב גוונית של ש"י עגנון הוצעו במחקר דרכי מיפוי שונות ומגוונות, למשל חלוקה תקופתית, כמו התקופה הראשונה,² תקופת יפו או תקופת ויימאר.³ או חלוקה לפי נושאי יצירה, כסיפורי אהבה ונישואין וכסיפורי מטפלים ומטופלים או לחילופין חלוקה לפי מקורות השפעה, כגון מקורות קבליים, חסידיים וכיו"ב.⁴ בעיקרו של דבר מבקש חיבור זה לבחון שני היבטים. האחד, בדומה לאותה גישה ממפה ומחלקת מבקש חיבור זה להציע סוּגָה ייחודית, אך משנית במידה רבה, בסיפורי עגנון שעיקרה תיאור דיוקנם של אנשי היישוב הישן מן התקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה, אשר מצטיירים במידה רבה בגוון אחיד, ובמידה רבה אידאי, של אנשי אמונה לשמה, ישרי דרך וצנועים העומדים בניגוד מובהק לבני הדור שלאחר המלחמה. האחר, להאיר על ייחודו של הסיפור צבאות השם, שהופיע לראשונה כסיפור רציף בקובץ פתחי דברים שהתפרסם לאחר מות הסופר, אשר בצד אותם מאפיינים ייחודים המתקיימים בו, דומה שאין הוא אלא מצבה ספרותית שהעמיד עגנון למנהיג העדה החרדית, האנטי ציונית, הרב יוסף חיים זוננפלד (להלן: ריח"ז).

א. זיקתו של ש"י עגנון ליישוב הישן    🔗

את ישיבתו של עגנון בארץ ניתן לחלק לשתי תקופות, בהן חלה תמורה מהותית באורחותיו. הראשונה, עם עלייתו לארץ בשנת 1908 ועד ירידתו לגרמניה בשנת 1912, שבה נהג אורח חיים חילוני. והשנייה עם שיבתו לארץ בשנת 1924 ועד מותו בשנת 1970, שבה שב עגנון ואימץ אורח חיים דתי.

עם עלייתו הראשונה לארץ בחר עגנון להתיישב ביפו, ‘יפת ימים’, שהייתה באותה הימים למרכז היישוב הציוני המתחדש. ולמרות אורח החיים החילוני שאימץ לעצמו, שביטוי ספרותי לו נמצא בדמותו של חמדת גיבור הסיפור גבעת החול, הרי שניכר כי הוא לא ניתק לחלוטין מהעולם הדתי שעזב; הוא נהג לפקוד את בית הכנסת ‘שערי שמים’ שבו נהג להתפלל הראי"ה קוק, ואף השתתף בשיעורים שהעביר הרב למתפללי בית הכנסת.⁵ זמן קצר לאחר עלייתו החל עגנון לפקוד את ירושלים במסגרת תפקידו כמזכיר מערכת העומר, כשלכך הצטרפו ביקורים תכופים בספריית ‘בני ברית’, שעגנון נמנה עם קוראיה הקבועים. ייתכן כי משיכתו לירושלים ולאנשיה, שאליהם החל להיחשף באותה עת, שימשה השראה לסיפורו עגונות, אותו כתב עגנון חודשים ספורים לאחר עלייתו לארץ ואשר נתפס בעיניו לסיפור הבכורה הבשל שלו.

ביקוריו של עגנון בירושלים נעשו תכופים יותר במיוחד לאחר שי"ח ברנר העתיק את מושבו לעיר, בעקבות סכסוך שפרץ בינו לבין עורך הפועל הצעיר, ועגנון הלך בעקבותיו. ולאחר שהוצעה לו משרה בעיתון אחדות שייסד יצחק בן־צבי בחר עגנון, בינואר 1912, להעתיק את מושבו לירושלים, ובחדר ששכר עבורו הסופר קדיש יהודה סילמן, הוא שהה כחצי שנה לערך.⁶ בתקופה זו החל עגנון לרקום את קשריו הראשונים עם אנשי היישוב הישן, שעוררו בו סקרנות רבה; הוא הרבה לערוך ביקורים בעיר העתיקה ובשכונת מאה שערים ובמיוחד בא בחוג חסידי ברסלב.⁷

בשנת 1924 שב עגנון לארץ, לאחר שיהייה של כתריסר שנים בגרמניה. לכאורה ההחלטה להתיישב בירושלים לא הייתה מובנת מאליה; תל אביב היא שהייתה למרכז התרבותי של היישוב והציפייה הייתה כי בה יקבע עגנון את מושבו. ‘עד אתמול הייתי בתל אביב ונהנתי מן קלות החיים שבתל אביב’, כתב עגנון לרעייתו, ‘וכל מכרי דברו על לבי כי אקבע את ישיבתי בתל אביב. אך אנוכי התגעגעתי לירושלים וביחוד חיי החולין שבתל אביב הרבו את געגועי על ירושלים’.⁸ את ההחלטה להתיישב בירושלים, המשתקפת במכתבו לאשתו, יש לראות כחלק מתמורה מהותית שחלה בעגנון, שהחל לאמץ אורח חיים דתי. לכן ההחלטה בין תל אביב החילונית, המצטיירת כזרה בעיניו, לירושלים הדתית הייתה ברורה לו לחלוטין. ביטוי ספרותי לקונפליקט שחש בין ירושלים הדתית לתל אביב החילונית נתן עגנון בדמותו של יצחק קומר גיבור הסיפור תמול שלשום, שקווים אוטוביוגרפיים בינו לבין הסופר ברורים וידועים; מכוח משיכתם של המקומות הקדושים נסוג קומר מיפו החילונית לירושלים הדתית; קומר לא רק ששב לאמץ אורח חיים דתי אלא בחר להסתופף בקרב אנשי היישוב הישן, שרק בקרבתם הוא חש בן בית.

בדומה לקומר הרי שזמן קצר לאחר הגעתו לירושלים חידש עגנון, הפעם ביתר שאת, את קשריו עם אנשי היישוב הישן והרחיב אותם.⁹ במכתביו לאשתו, שנותרה בגרמניה, מספר עגנון בפירוט רב, כהרגלו, על מפגשיו עם רבנים כי"ח זוננפלד, ועם אדמו"רים חסידיים כרב ישעיהו שפירא ועל התקבלותו על ידם.¹⁰ ‘הרבה רבנים זקנים פגשתי כאן’, כתב עגנון לרעייתו זמן קצר לאחר שהגיע לעיר, ‘והשתוממתי כי ידעו את שמי’.¹¹ במילים אחרות, אם בתקופה הראשונה לשבתו בארץ יצק עגנון את היסודות לקשריו עם אנשי היישוב הישן ובמידה רבה התעניין בהם מתוך מרחק, גיאוגראפי ואולי רגשי, הרי שבתקופה השנייה הוא העמיק את קשריו עימם מתוך קרבה נפשית עמוקה.

דומני כי את יחסו של עגנון לאנשי היישוב הישן ואת דרכו בעיצוב דמותם בסיפוריו יש לראות על רקע יחסו ליהדות ולאמונה הדתית בכלל ומתוך געגועיו למחוזות ילדותו, שבמרחק הזמן הצטיירו בעיניו כגן עדן אבוד, כפי שאלו באים לביטוי בסיפורי העיר ומלואה, בפרט. נראה כי דמויות אלו תוארו על ידו כמודל של המאמין המושלם, ‘המאמין לשמה’, שהוא במידה רבה אידיאה שאליה חותר ומייחל להגיע כל מאמין, ועגנון בכללם.

התייחסות לעגנון האיש כאל המאמין המושלם, ממש כבן דמותו של רפאל, גיבור הסיפור, אגדת סופר, נמצא בדברי הברכה שכתב העיתונאי שבתי דון יחיא: ‘עגנון הוא התמים הראשון בשערי הספרות’, הדגיש דון יחיא, ‘ובחיבוריו מופיעה התמימות התורנית בכליה הראשונים’.¹² דומני כי בהגדרה זו נמצא הפרזה גדולה, ובעיקרו של דבר קשה להגדיר בבירור את מהות דתיותו של עגנון, בראש ובראשונה מכיוון שמתחת ללשון הקודש המאפיינת את כתיבתו מתגלה לא אחת ספקנות ואף ביקורת נוקבת כלפי החברה המסורתית ואורחותיה ולעתים אף כלפי אלוהים עצמו.¹³ לפיכך אין להתפלא כי גרשם שלום, שהיה בידידות קרובה עם עגנון עשרות שנים, טען כי יותר מאמונה לשמה הרי שהקפדתו של עגנון על אורח חיים דתי נועדה לשמש מדיום השראה לכתיבתו הספרותית. ותו לא.¹⁴ או ישעיהו ליבוביץ ובמידה רבה גם עמוס עוז שראו בעגנון מאמין ספקן, ביקורתי ותוהה.¹⁵ כך או כך, הרי שאת גיבוריו מהתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה ובהם אנשי היישוב הישן, ניקה עגנון משמץ של ספקנות או תהייה; אלו, כאמור, מצטיירים על ידו כמודל וכאידאה של המאמין השלם, הפשוט והתמים החי בחברה שהתורה היא לה אידיאל מרכזי ויחיד; כך למשל מצטייר ‘המאמין הגדול’ ר' יודל, גיבור הרומן הכנסת כלה, או ר' משה פנחס, אחד מגיבורי הסיפור שני תלמידי חכמים היו בעירנו.

קריאה בסיפורים המתארים את אנשי היישוב הישן מעוררת תחושה ברורה של ערגה שחש הסופר כלפי הדמויות, אשר הצטיירו בעיניו לא רק כאידיאל אלא גם עוררו בו תחושת הזדהות וקרבה רגשית. ביסוס להרגשה זו, שכבר חשו בה אישים כראובן בריינין וברל כצנלסון,¹⁶ נוכל ללמוד מהסיפור בלבב ימים, המתאר את עליית ‘החסידים הראשונים לארץ ישראל’, אשר היוו בהמשך את הגרעין ליישוב הישן.¹⁷ בין העולים הנכספים לעלייה לארץ הציב עגנון את עצמו: ‘ורבי שמואל יוסף בנו של רבי שלום מרדכי הלוי היה ממתיק הסעודה באגדות שנשתבחה בהן ארץ ישראל’.¹⁸ בכך כמו ביקש הסופר לראות עצמו חלק מאותו עולם אמוני אידיאי, נקי מכל ספקנות או ציניזם דתי, שאותו תיאר ועיצב באמצעות מספר מוטיבים חוזרים.

הראשון, משתקף כאמור בדיוקנם של אנשי היישוב הישן כאנשי אמונה לשמה, כענוותנים וכצנועים. כך למשל נפתח הסיפור המוכר תהילה, בתיאור דמותה כצדקת וכענוותנית, אשר ‘אור עיניה חסד ורחמים וקמטי פניה ברכה ושלום’,¹⁹ אשר נושאת את ייסורי חייה ואת העונש המדומה שנגזר עליה בלא אומר ודברים; או הסיפור השנים הטובות בו מתוארים בני משפחה בת ארבעה דורות, מהיישוב הישן, שכולם צנועים ואצילי נפש; או בסיפור ר' כתריאל שליח ציבור בו מתואר הגיבור כמי שנמנה על ה’ממעטים חפצי עצמם בשביל להרבות כבוד שמים',²⁰ או לחילופין בסיפור מעשה ברבי יוסף או תורה לשמה, בו מצטייר הגיבור, ר' יוסף, בדמות המתמיד ‘העומד בבית מדרש אחד בירושלים ולומד תורה […] ומימיו לא יצא מבית המדרש חוץ מערבי שבתות וערבי ימים טובים’, ולמרות עוניו סופו שדחה הצעה להתמנות לרב העיר ו’לא עושה את התורה קרדום לחפור בו'.²¹ באותה רוח מוצג גם שמחה ברוך, גיבור הסיפור לבב אנוש, מחסידיו של ר' צבי הירש מרימנוב, שהצטרף לחוג החסידים בצפת, אשר לבד ממידותיו ומצניעותו היתרה מודגש כי נותר נאמן לרבו המת, אשר ‘כל מחשבותיו היו בבחינת חלומות כשנזכר ברבו הקדוש’.²²

השני משתקף בהתייחסות למלחמת העולם הראשונה כנקודת מפנה היסטורית. תפיסה זו איננה ייחודית לעגנון. את ספרו העולם של אתמול פותח סטפן צוויג באמירה, שהפכה להיות קאנונית: ‘בבואי לבקש נוסחה פשוטה לתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה’, טען צוויג, ‘דומה שאיטיב לקלוע באומרי: זה היה תור הזהב של הביטחון. במונרכיה האוסטרית שלנו, נראה הכל כאילו נוסד לאורך ימים’.²³ צוויג, שספרו הוא במידה רבה אוטוביוגרפיה, ביטא לא רק תחושה אישית אלא תפיסה שהפכה למוסכמה היסטורית, ולפיה מלחמת העולם הראשונה מהווה קו שבר מהותי; המציאות החברתית והפוליטית באירופה השתנתה מהקצה אל הקצה בעקבות המלחמה: הרס המבנה הארגוני, נפילת המונרכיה בגרמניה ובאוסטריה והמהפכה הבולשקית נתפסו בעיני בני התקופה כשינוי טקטוני מהותי ועמוק.²⁴ תחושתו של צוויג, שביטא בצורה מזוככת אווירת התקופה, חופפת גם על יצירותיהם של תומס מאן (Mann), רוברט מוסיל (Musil) או קרל צ’אפק (Čapek) ונראה כי לאותה רשימה יש להוסיף גם את עגנון, שיצירתו עומדת באופן מובהק בסימן של משבר, כאשר מלחמת העולם הראשונה מצטיירת בכתביו כקו גבול בין העולם המסורתי, החם והתמים, גן העדן האבוד, לבין העולם החילוני והמודרני, ‘שנתרוקן מהודאות הקמאית’, כלשונו של ברוך קורצוויל.²⁵

‘וכך עומדים אנו בפני המשבר של המוטיב היסודי שבסיפור העברי’. כתב דב סדן על סיפורי עגנון, ‘מוטיב זה שנמשך והלך, בגלגולים או חיפויים שונים שלושה דורות, ועיקר המפנה במשבר הזה נעשה בידי ש"י עגנון – ובו ובידו זכה המוטיב החדש למלוא ביטוי. עתה הגיעו הבנים לעמידה ברשות עצמם, והנה עמידתם דלים וריקים, והאפילוג של המלחמה הוא שירת הבדידות’.²⁶ ואכן ההתייחסות למלחמת העולם כנקודת מפנה, וכשבר, בתולדות ישראל עוברת כחוט בין סיפורי עגנון ובולטת במיוחד בסיפורו הקאנוני: אורח נטה ללון או בסיפור עד הנה, אותו כתב עגנון בגוף ראשון ומקובל להיראות כגרעין לסיפור אוטוביוגראפי, כפי שציין דן לאור.²⁷ מאפיין זה מופיע, לעיתים ברמיזה ולעיתים במשתמע, בסיפורי היישוב הישן תוך שהמספר מקפיד ליחס את גיבוריו לדור שקדם למלחמה. למשל, בסיפור תהילה תוהה המספר האם הגיבורה ‘היא מאותן זקנות שהכרתי בירושלים קודם שיצאתי לחוצה לארץ, והרי רובן ככולן כלו מרעב בימות המלחמה’.²⁸ כך מייחס עצמו הסיפור מעשה ברבי יוסף או תורה לשמה לתקופת רבנותו של ר' שמואל סלנט, שנפטר בשנת 1909. או לחילופין בסיפור ר' כתריאל שליח ציבור מקפיד הסופר כבר בפתיח לייחס את הגיבור לאחד ‘משיירי אנשי קהל החסידים בירושלים’,²⁹ שהכוונה ככל הנראה לאותו גרעין חסידי, של תלמידי ‘החוזה מלובלין’ ור' אורי מסטרליסק וממשיכהם, משלהי המאה הי"ט.

המאפיין השלישי, שנגזר למעשה מקודמו, מתבטא בחציצה הרעיונית, המנטלית והאמונית שבין הדור שקדם למלחמת העולם הראשונה לבין הדור שלאחריה. למשל בסיפור תהילה, מודגש ההבדל בין הדורות באמצעות אנלוגיה בין הרב המת לזה שהחליפו, אשר נמשל ליחס שבין התנור הישן לזה החדש: ‘תנור היה לי בביתי שהיה בוער ממוצאי סוכות ועד ערב פסח’, מעידה הרבנית בפני המספר, ‘לא כאותם התנורים הקלים שחמימותם רגע. באמת אין לבקש מהמחדשים שיהו עושים מעשים גמורים, דיים שהם מראים פנים כאילו עושים. דבר זה אמרתי לאנשי עירי לאחר פטירת בעלי הרב. […] כשהביאה לה העיר רב חדש, אמרתי מה אתם מבקשים, שמא שיהא כרבכם שנפטר. דיו לזה שאינו עושה צרות. כיוצא בזה אמרתי לשכנותי שבאו לראות את התנור ששלח לי נכדי על ידך. אמרתי להן. התנור לפי הדור והדור לפי התנור’.³⁰ אמירה ברורה יותר המבדילה בין הדורות נמצא בסיפור השנים הטובות, אשר באה מהזקן שמבין ארבעת הדורות המתוארים בסיפור העושה אבחנה ברורה בין מידותיו של הדור הראשון למידותיו של זה החדש: ‘לא כדורות האחרונים דורות ראשונים. דורות ראשונים היו יושבים בארץ ישראל מתוך צער ומתוך שעבוד ומתוך טלטול ומתוך טירוף ומתוך דוחק ומתוך חוסר מזונות ונותנים שבח והודיה לשמו אשרינו מה טוב חלקינו שאנו משכימים ומעריבים בירושלים […] ומתוך שהיו שמחים בחלקם ושמחים בישיבתם ולא בעטו ביסורים היו פניהם צהובות וגופם ברזל, ומוסיפים כח ומאריכים ימים. דורות האחרונים בני אדם יגעים ואין מסתפקין, ואם חסר להם דבר אחד מכל תענוגי העולם הזה מיד הם כועסים עד שגופם מעלה חלודה’.³¹ מאפיינים ייחודיים אלה, שמעידים בעיני על ייחוד סגנוני ביצירתו של עגנון, באים לביטוי גם בסיפורו צבאות השם, אשר לטענתי אפשר שהתגבש בהשראת דמותו של הרב יוסף חיים זוננפלד.

ב. צבאות השם ודמותו של יוסף חיים זוננפלד    🔗

מדברי אמונה ירון, בתו של הסופר ועורכת כתביו, משתמע כי הסיפור צבאות השם נכתב בשני חלקים: החלק הראשון, התפרסם בעיתון הארץ ב־23.9.1944, ואילו החלק השני שנמצא, לדבריה, בכתב יד, פורסם גם הוא בעיתון הארץ ב־5.4.1974.³² הסיפור בנוסח השלם הודפס, כאמור, בספר פתחי דברים, שהוא מ’הספרים השחורים' – מן העיזבון. במילים אחרות, עניינינו בסיפור שהורכב משני חלקים וייתכן שהחלק השני, החותם את הסיפור, נכתב במרחק זמנים מחלקו הראשון.

מן המפורסמות הוא כי עגנון הרבה להיפגש עם אנשים, ובירושלים נהג במיוחד לבקר בקביעות בשכונות החרדיות ולפתח שיחות עם מכריו שמא מהם יקבל השראה לסיפור.³³ נראה כי בכך נהג בהתאם לדברי י"ו גיתה, שאת המלצתו הזכיר ברומן שירה: ‘אומר היה גיטה למשוררים, אל תבדו דברים השתמשו בסיפורים הידועים, שלא סיפור המעשה הוא העיקר אלא מה המשורר עושה בו’.³⁴ ואכן, בלא מעט מקרים ניתן לזהות דמויות שהיוו השראה לעגנון בסיפוריו, למשל: שכנו, ההיסטוריון צבי אנקורי, שימש השראה לדמותו של מנפרד הרבסט, גיבור הרומן שירה; המקובל ר' חנוך חיים כהן היווה השראה לדמותו של ר' כתריאל גיבור הסיפור ר' כתריאל שליח ציבור; ויקטור קלנר, שלימד גרמנית ולטינית בגמנסיה הרצליה, שימש מודל לדמותו של יעקב רכניץ, גיבור הסיפור שבועת אמונים; ד"ר נפתלי זיגמן, הרופא יליד בוצ’אץ', שימש השראה לדמותו של מיכאל הרטמן גיבור הסיפור פנים אחרות; ההיסטוריון יוסף קלאוזנר, שכנו הלא אהוב של עגנון, הפך למשל ולשנינה בדמותו של הפרופסור בכלם ברומן שירה; הדרשן החרדי המילטנטי בן ציון ידלר זכה לדיוקן נלעג בדמותו של ר' גרונם יקום פורקן ברומן תמול שלשום; ר' יהודה פארב, סבו של עגנון מצד אימו, שימש השראה לדמותו של רבי אביגדור, בסיפור הַנִּדָּח; גרשם שלום היווה השראה הן לדמותו של גרהרד גרייפנבך והן לדמותו של ד"ר גינת בסיפור עידו ועינם; אלה בינג, הפסלת ילידת פרנקפורט שאותה הכיר עגנון בראשית שנות השלושים והרופאה אליזבת קרייזלמאיר־ניקולאי, שאותה הכיר הסופר בשנות המלחמה בברלין, התגלגלו בדמותן של ליסבט ניי וד"ר יוזפינה קרויטמאייר, בהתאמה, ברומן שירה. מכאן שעיבוד ספרותי לדמות מציאותית רווחת ביצירתו של עגנון ולטענתי היא בולטת במיוחד בסיפור צבאות השם, שנכתב, כאמור, בהשראת דמותו של מנהיג העדה החרדית בירושלים.

הרב יוסף חיים זוננפלד נולד בשנת תר"ט, בעיירה וורבו (Vrbové) שבסלובקיה, למשפחה מיוחסת; אביו, הרב אברהם שלמה זוננפלד, ידוע כתלמידו של ר' בנימין וולף לעוו, רבהּ הגדול של העיירה. וסבו של ריח"ז היה הרב שמואל נאדוש מירגן נמנה על תלמידי ה’חתם סופר'. ריח"ז עצמו למד בישיבת פרשבורג ונחשב לאחד מתלמידיה המובחרים, כפי שמתברר מכתב ההסמכה שהעניק לו הרב שמואל בנימין סופר (בעל ה’כתב סופר'), כאשר עזב את הישיבה עם חתונתו בהיותו כבן עשרים.³⁵ בשנת 1873 עלה ריח"ז לארץ ישראל, יחד עם רבו הרב אברהם שאג, והתיישב בירושלים. בשנת 1920, ולאחר לחצים והפצרות רבות, הסכים ריח"ז לשמש בתפקיד ציבורי והתמנה כחבר ועד העיר האשכנזי, לצידו של הרב משה יהושע דיסקין, ולאחר מותו של האחרון שימש ריח"ז כמנהיג העדה החרדית. יש לציין כי למרות מגמה של מתינות הלכתית הבולטת בכתביו הרי שבכל האמור בסוגיות ציבוריות הקפיד הרב ואימץ עמדה שמרנית ובהתאם לכך הביע התנגדות מוחלטת לתנועת הציונית.³⁶

ראשית היכרותו של עגנון עם הרב זוננפלד נזכרת, כאמור, עוד בתקופה שקדמה לעזיבתו את הארץ בשנת 1912.³⁷ אולם, זו התפתחה והעמיקה רק עם שיבתו של הסופר לארץ וישיבתו בעיר בשנת 1924. כבר במכתביו הראשונים לרעייתו הרחיב עגנון וסיפר על היכרותו עם ריח"ז ועל דרך התקבלותו בביתו: ‘בבוקר השכם הלכתי לבאנק להחליף כסף’, דיווח עגנון לאסתר, ‘וכיון שהייתי בעיר עבר כל היום, כי נכנסתי לעיר העתיקה והייתי אצל ר’ חיים זוננפלד, כארבע שעות, הוא דיבר הרבה דברי תורה וכבדני כבוד גדול'.³⁸ ממכתביו ניכר כי עגנון היה מודע היטב להתנגדותו הנחרצת של הרב לציונות ואף זכה לביקורת מצד הסובבים אותו על עצם הקשרים ביניהם: ‘בשעת נתינת הספר ראיתי שנית את ר’ חיים זוננפלד […] הרבה משתוממים לי, כי הלכתי לר' חיים, שהוא שונא לנו הציונים'.³⁹ אולם ברי כי למרות יחסו של הרב לציונות הוסיף הסופר לקיים איתו קשרים ענפים עד שבמסיבת השבעים לעגנון העלה גרשם שוקן את זכרון קשריו עם ריח"ז והגדירו אותם כ’ידידות'. לא פחות.⁴⁰ יש לציין כי לבד מהקרבה של עגנון לריח"ז הרי שבניגוד למקובל בעדה החרדית זכה הרב לספרות הגיוגראפית ענפה,⁴¹ וייתכן שגם מקורות אלה היוו השראה לעגנון בעיצוב דמותו של ר' שלום, גיבור הסיפור צבאות השם.

בעיקרו של דבר מתואר ר' שלום על פי אותם מוטיבים שציינתי המאפיינים את גיבורי היישוב הישן בסיפורי עגנון; בהתאם לכך מתואר ר' שלום כמאמין לשמה אשר ‘ישב על התורה ועל העבודה ועשה עצמו טפל למי שראה אותו גדול בתורה’.⁴² כמו כן נמצא בסיפור ביטוי לחציצה הברורה בין הדורות ולזרות שבין הגיבור, המשתייך לדורות קודמים, לבין הדור החדש: ‘העולם פושט צורה ולובש צורה. רוב חבריו של ר’ שלום שהיו מעטרים את ירושלים בתורה ומצוות […] קבריהם מעטרים את הר הזיתים ואנשים חדשים באו והפכו את ירושלים עד שאין ניכרת חס ושלום קדושתה'.⁴³ אולם, בצד המוטיבים הקבועים מתייחד, כאמור, הסיפור בהיותו מצבה ספרותית שהקים עגנון לריח"ז. אישוש להנחה זו נמצא בכמה נקודות דמיון בין קורותיו של ריח"ז לבין ר' שלום, גיבור הסיפור.

הראשונה, משתקפת בדמותו של גיבור הסיפור ובתולדות חייו; כמו ריח"ז גם ר' שלום מתואר כבן למשפחה מיוחסת וכעילוי תורני אשר למד בישיבה הנחשבת ביותר במדינה: ‘ר’ שלום ממשפחת גדולים היה, ממשפחת רבנים, פרנסים ומנהיגים […] כיון שראה אביו, שהתלמיד עולה על רבותיו שיגרו לישיבה, שרוב חכמי המדינה קיבלו תורה ממנה'.⁴⁴ כמו בן דמותו גם ר' שלום מתואר כמי שעולה לארץ לאחר נישואיו: ‘קנה לו ולאשתו מקום בספינה לפרש בים. ירדו בספינה ופירשו לים. והספינות באותם הימים שוהות בכל נמל ומטריחות הרבה על נוסעיהן ואין אדם יודע אימתי יגיע למקומו […] הגיעה הספינה לחופה של יפו והגיע ר’ שלום ואשתו לארץ ישראל'.⁴⁵ כמו ריח"ז גם ר' שלום מביע הסתייגות ממינויו לתפקיד ציבורי לאחר מותו של מנהיג העדה החרדית: ‘וכשנפטר הרב הזקן לעולמו ביקשו להושיב את ר’ שלום על כסא הרבנות ולא קיבל. אומר היה ר' שלום עיר שמלכו בה דוד ושלמה בנו וחזקיהו והלל ורבן יוחנן בן זכאי ושאר תנאים אפשר יש אדם שראוי לישב על כסאם'.⁴⁶ ואחרון אחרון, כמו ריח"ז גם ר' שלום מביע הסתייגות מההתיישבות הציונית: ‘יש המרננים על אנשי היישוב החדש ואף דעתו של ר’ שלום אינה נוחה מהם'.⁴⁷

השנייה משתקפת מן הקשר שבין הרצון להימלט מגזרת הגיוס לצבא לבין פרשת השידוך והנישואים. על ר' שלום מספר עגנון כי ‘וכשהגיע לעשרים הגיע לעמוד בגזרת המלכות, שגזרה על ישראל ליקח מהם אנשים לעבודת המלך […] היתה אותה גזירה קשה לישראל, כל שכן ליראי השם, שכיוון שנלקח איש לחיל המלך הוצרך לעבור על כמה לאווין שבתורה ולחלל את השבתות ולבזות את המועדות ולהתגאל במאכלות אסורות, וביותר היה הדבר קשה לבעלי תורה. […] כשהגיע ר’ שלום לאותו דבר הקדים פורענות לפורענות. הרבה בתעניות ובסיגופים והיה עושה כל ימיו וכל לילותיו בתורה, אלא יותר שהיה מסגף את הגוף היה מוסיף גבורה בנפשו, ויותר שנתווספה לו גבורה בנפשו ניתוסף כח לגוף […] ידע ר' שלום בעצמו שאין לו המלטה, שכיון שיראה עצמו לפני ראשי הגייסות יסמכו ידיהם עליו לעשותו בעל מלחמה. ואף כל מי שהיה רואה את ר' שלום היה אומר מתוקן הוא לחיל המלך. ר' שלום ממארי דחושבנא [עושי חשבון נפש – ע"ח]. היה, שמחשבין כל דבר ודבר מאיזו סיבה הוא בא. התחיל מחשב על איזה עון יכול היה להתפס ומצא שעבר על דברי חכמים שאמרו בן שמונה עשרה לחופה, והרי הגיע עשרים ועדיין לא נשא […] עמד והלך אצל ארון הקודש וכיסה פניו בפרוחת, ומפני מה כיסה פניו, מפני שהיה בוש מן התורה שעבר על מצותה, בכה על עצמו ואמר, רבונו של עולם אם תעשה עמי נס ותצילני מעבודת המלך כל נערה שיציעו לי ראשונה אשא אותה לאשה. בא לו ר' שלום אצל שרי המלכות ותלה בטחונו כמי שהמלכות שלו היא […] טחו עיניהם של שרים מראות שהוא בריא ושלם. ולא עוד אלא שמצאו בו מום שבלב, שהיה לבו דופק ומקיש ביותר ופטרוהו […] נכנס ר' שלום לבית הישיבה כשהוא שמח שנעשה חפשי מעבודת המלך לעבוד את מלכו של עולם. הציץ עליו השמש וראה שדעתו זחוחה עליו. בא ועמד לפניו. אמר לו ר' שלום, מהולל שם השם שפטרני מאותה צרה. הושיט לו השמש את ידו ובירכו. ולאחר שבירכו חזר ובירכו, וכך אמר לו, עכשיו רבי שלום אני מברך אותך ברכה שנה ברכת מזל טוב לאירוסיך. הביט עליו ר' שלום והיה תמיה. אמר לו השמש, זכור אתה אותו נדר שנדרת לפני ארון הקודש כל נערה שידיעו לך ראשונה אותה תקח לאשה. אמר ר' שלום, הזכרתני את נדרי. אמר לו השמש, בת יש לי שהגיעה לפרקה, לך וקיים בה את נדרך. נשתומם ר' שלום כשעה אחת ולבסוף אמר, מה' יצא הדבר, מה שאמרתי אמור ומה שנדרתי אקיים'.⁴⁸

החשש מפני הגיוס לצבא והניסיון להימלט ממנו באמצעות בריחה, הימלטות או סיגוף עצמי הייתה ידועה באותה תקופה, ונזכרת גם בספרות וגם בתולדות חייהם של אישים כולטר בנימין או גרשם שלום, ואפילו עגנון עצמו חווה את אותה חוויה והיא אף נזכרת בסיפוריו.⁴⁹ אולם בסיפור צבאות השם נמצא ייחוד לא רק בתיאור אמונתו של המאמין השלם בישועת השם אלא בזיקה הברורה שנקשרה בין חובת קיום הנדר לבין ההצלה הנכספת. הקבלה כמעט מושלמת לסיפור קורותיו של ר' שלום נמצא בכל הספרים הגיוגראפיים המתארים את דמותו של ריח"ז. כך למשל מספר נינו של הרב, שלמה זלמן זוננפלד:

מתוך שקידתו הרבה בהויות דאביי ורבא, והשתקעותו בנבכי הסוגיות, כמעט ששכח את עצמו ואת חובתו לדאוג לעתידו, אף שבינתיים הגיע לפרקו. והנה מתקרב והולך היום שעליו להתיצב לבדיקה רפואית לצבא, ושוב הוא מתמלא דאגה ועגמת נפש. כי ‘כופר נפש’ אין בידו כדרכם של בני העשירים, וגם מצבו הגופני שפיר מאד. כי למרות כל סיגופיו והתנזרותו מהחיים הגשמיים, הוא נתברך בגוף בריא ומוצק למעלה מהרגיל. וכשם שזו מעלה יתירה לעבודת הבורא, הרי לגבי ההתייצבות לצבא הקיסר, היה בכך משום סכנה גדולה, שמא מצב בריאותו יגרום לכך שימצא כשיר לשירות הצבאי. ואז עלה במוחו הטהור רעיון לכרוך שני הדברים כאחת, ולנסות לפתור את שתי הבעיות המטרידות, בפעולה אחת משולבת. ובהגיע היום שבו היה עליו להתייצב לבדיקה רפואית, קם ונדבר: ‘נדר על דעת רבים’, שאם הקב"ה יעזור לו וישתחרר מהצבא, אז יקבל את הצעת השידוך הראשונה שתוצע לו. באותו מעמד נמצא ר' יהודה לייב זעלצער, שהיה אח"כ אב"ד ביאטרקעס, וכאשר שמע את הנדר, נצנץ רעיון במוחו של ר' יהודה לייב. הלא מעולם לא היה יכול להעלות בדמיונו שידוך יותר נאה והגון לאחותו הצדקנית שרה, מאשר בחור צדיק ועילוי זה […] האמין ר' יהודה לייב כי כדאי והגון הוא יקרה לו נס, ואז יצטרך לקיים את נדרו. ומאותו רגע לא זזה ידו של ר' יהודה לייב מידו של הבחור, וגם עקב אחריו עד הגיעו למשרד ההתייצבות לצבא הקיסר […] בעודו עומד ומשתאה, מופיע הבחור ר' חיים בפתח הלשכה כשכולו קורן מאושר פנימי ובפיו בשורה: “נפסלתי מלשרת בצבא, בגלל רגלים שטוחות” שכביכול נמצאו אצלו, אם כי מעולם לא סבל מכגון זה, וכל הענין היה בבחינת נס ופלא. כשמוע ר' יהודה ליב את הבשורה, מיהר להציע לו את אחותו שרה לאשה, והבחור ר' חיים קיים את נדרו, ויתקעו שניהם ידים ואיחלו זה לזה ‘מזל טוב’.⁵⁰

השלישית באה לביטוי ביחס המסתייג של הסביבה מהשידוך המאולץ. בספרו, האיש על החומה, מספר ש"ז זוננפלד על התנגדותו של ה’כתב סופר' לנישואיו של ריח"ז: ‘לימים היה מורנו מספר, שאע"פ שהיה דבוק בכל נימי נפשו במורו ורבו הגאון הכת"ב זצ"ל, ולא סר מפקודתו ומהוראתו ימין או שמאל, הרי בענין שידוכין נתפרדו הדעות’, ומוסיף ומספר כי סבו קיבל ‘רמז דק מאד מרבו עם שמץ של אי שביעות רצון, על שעשה את הצעד הגורלי בחיים על דעת עצמו’.⁵¹ הקבלה לכך נמצא בהתנגדות הוריו של ר' שלום לנישואיו ומאמצי אביו לבטלם:

הגיעו הדברים אצל אביו. שמע ובא. ביקש לו פתח חרטה להתיר את נדרו. ולא קיבל. שר' שלום מבעלי אמנה היה ולא היה משנה בדיבורו. שלח האב אחר השמש וביקש לפייסו בממון הרבה. אמר לו, אם אתה מוותר על בני אני נותן לך כך וכך ריינוש כסף נדוניא לבתך חוץ ממה שאתן לך בשבילך ואתה יכול לעשות שידוך הגון עם בן תורה מבחורי הישיבה […] ענה השמש ואמר לו, טוב פת חרבה ושלום בית.⁵²

הרביעית, נרמזת במענה שניתן למתנגדים. מתיאור מחשבתו של ר' שלום קודם לנדירת הנדר, משתמע כי הוא הסכין לאפשרות שהאישה שתוצע לו ייפול ממעלתו: ‘נסתכל ר’ שלום באותה המצווה ונפל מאמר לתוך פיו נחית דרגא ונסיב איתותא'.⁵³ משמעות הביטוי לפי רש"י היא כי אל לו לאדם לשאת אישה רמת מעלה שמא לא יתקבל בעיניה.⁵⁴ ואכן, מִספר הגיוגראפי שנכתב אודותיו משתמע כי זאת התשובה שהשיב ריח"ז למתנגדי השידוך: ‘הוא העדיף בת ישראל שגדלה בבית פשוט על פני זו שגדלה ברווחה ובשפע’, טען מנחם גץ, על סמך חומרים שליקט, וזאת ‘מכיוון שידע שאם אי פעם לא תהיה, חס ושלום, פרנסתו מצויה ברוח כל כך, הרי אשה צנועה ויראת שמים שלא הורגלה בחיי מותרות, תסכים לסבול כדי שבעלה יוכל ללמוד תורה; מה שאין כן באשה שהורגלה בחיי תפנוקים ועושר’.⁵⁵

החמישית, נקשרת בסוגיית אפיית מצות במכונה שעוררה פולמוס הלכתי נוקב בשלהי המאה התשע עשרה. החל מאותה תקופה החל להתפתח מיכון, בעיקר בזכות הממציא היהודי דב (בער) מנישביץ', שהיגר מליטא לארצות הברית והמצאותיו חוללו שינוי מהותי בהיבטים שונים של העשייה הדתית. ההתנגדות לאפיית מצות בתנור ינקה מעצם ההתנגדות לחדשנות המודרנית, כאשר הנימוקים שהועלו נקשרו בחשש מהקושי בניקוי המכונה או בפגיעה בטוהר הכוונה בהכנת המצה. בעיקרו של דבר הסתייג ריח"ז מאפיית מצות במכונה, והדגיש ‘מעשה אבותינו בידינו’. אך יחד עם זאת צירף את שמו לחברי בית דינו ונתן הכשר לאפיית מצות במכונה.⁵⁶ רמז ליחס הדואלי בסוגיה נמצא גם בדמותו של ר' שלום, בן דמותו של ריח"ז. ‘הואיל וצריך אדם לראות את הטוב בירושלים מעלים ר’ שלום עיניו מכמה דברים […] הרי בתו נשואה לבעל פרנסה שעשה לו בית חרושת לעשיית מצות שאופים שם מצות במיני מכונות, דבר שר' שלום אסר'.⁵⁷

סיכומם של דברים, ניתן לזהות מוטיבים חוזרים בתיאור דמותם של אנשי היישוב הישן; בכל המקרים מתברר כי עניינינו בדמויות מהעולם המסורתי שקדם למלחמת העולם הראשונה, המבטאים בדמותם ובאורחותיהם את דיוקנו של עולם האמונה השלמה בטרם נסדק, ודומה שנתפס בעיני עגנון כגן עדן אבוד ונכסף. מתוך כך ניכר כי אותן דמויות מבטאות זרות כלפי הדור החדש, שלאחר מלחמת העולם השנייה. בצד זה הוכחנו כי הסיפור צבאות השם, אשר חולק את אותם מאפיינים שציינתי, איננו אלא סיפור בנוסח הגיוגראפי השואב השראתו מקורות חייו רבי התהפוכות של ריח"ז, מנהיג העדה החרדית, שאותו הכיר והוקיר ש"י עגנון.