להיות בגלות. כמעט כל איש יוצר שלא ריחם על עצמו והשתדל להבין ולתאר את הזולת נאלץ לצאת לגלות. פעמים עשה זאת מרצונו, פעמים כפו זאת עליו. אינני רוצה להצדיק את עצמי. כשהייתי עולה חדש וגרתי בחולון, מבלי להבין חשתי זהות עם עץ אחד שליד מקווה ישראל בדרך לרסקו ב. העץ הזה היה מיוחד במינו. שורשיו נראו לעין. הם פשוט היו באוויר. בשעה שהייתי הולך ברגל מתל־אביב לחולון, במיוחד בשתים לאחר חצות, הייתי נעמד ליד העץ הזה ומתבונן בו כמהופנט. בשום פנים ואופן לא יכולתי להבין כיצד הוא נושם. מניין הוא שואב את המים? כיצד אינו מתיבש? מדוע אינו נרקב? כיום, לאחר שנים, אני מסוגל להבין את שורש הזדהותי עם העץ. העץ הזה היה אני, או לפחות אחי התאום הקיים בטבע.

כיהודי המילה גלות אינה מפחידה אותי, וגם לא מעוררת בי גועל או סלידה רעיונית. נולדתי בגלות, בכל מקום שחייתי מצאתי גלות, וכעת אני שוב בגלות.

יהודי הולך לו בגרמניה בשדה במאה ה־19, הוא שודד; חבריו נתפשו; אך הוא הצליח להימלט כשעל גופו זהב רב; הוא לא בגד בחלומו כשאר חבריו והוא נוסע לאמריקה. יש לו פיאות וכובע שחור, ובידו מזוודה, הוא זורק אותה, הוא אומר:

כולם נתפשו. הגויים טיפשיים, הם אוהבים אדמה, הגרזן כרת להם את הראש, התליין סחב אותם בשערות. הם רצו לקנות אדמה וחזרו לאדמה. לי אין כלום, ואני לא קשור לכלום. הנה, אני זורק אפילו את המזוודה. יש לי זהב. ואני לא אבגוד בחלומי. אני נוסע לאמריקה: ניו־יורק! סאן־פראנציסקו, לוס־אנג’לס, מיסיסיפי, שיקאגו, אני נוסע לאמריקה!

לי אין אמריקה, אבל לא אבגוד בחלומי. אני אלך בדרכים שבחרתי לעצמי, תוך הכרה מלאה במחיר שאני משלם כעת, ושעלי לשלם בעתיד. אני לא אכנע, לא אתן לכם לתפוש אותי, לא אתן לכם לחסל אותי. לא אתן לכם לכרות את ראשי בגרזן. אברח. אני מוג־לב, אני רוצה לחיות!

הסופר גומברוביץ' כותב ביומנו האישי:

כאילו יד הרימה אותי מפולין והורידה אותי בבואנוס־איירס, נסעתי לשם לכמה חודשים ונאלצתי להישאר יותר מ־20 שנה. חייב הייתי לחיות בארץ הדומה לאירופה, אך כמו כן רחוקה ממנה. בגיל 40 חייתי כמו פרחחו בן 20. ללא בית, ללא אשה, ללא עבודה. מבלי לדעת ספרדית. חייתי מחסדים. הסתובבתי עם פושטקים. לקחתי בהקפה ולא שילמתי, לא היכרתי שום סופר. החברים שלי היו אנשים מיקריים, סתם ארגנטינאים, סתם פולנים גולים. תקפתי את בורחס לא מפני שאינני מעריך אותו, פשוט אני מתעב את אלה שהעריצו אותו וסובבו אותו. היו אלה אינטליגנטים שנראו כנחשי־ים הרובצים באקוואריום. כתבתי יומן אישי בשפה הפולנית ופירסמתי ברבעון ששמו ‘קולטורה’ המופיע בפאריס. ביומן שלי לא כתבתי על־אודות אנשים מפורסמים, פשוט לא היכרתי כאלה, תיארתי ביומני אנשים פשוטים, כאלה שהיכרתי במיקרה, ששתיתי איתם, שרבתי איתם, ששיחקתי איתם שח־מט. עכשיו חזרתי לכאן לאירופה. אבל אני חולה. זאת התחלת הסוף. אם הייתי בא לכאן לפני 20 שנה במקום לנסוע לארגנטינה לא הייתי יוצר כלום. הייתי זקוק למדבר הארגנטיני ולעשרות אלפי ראשי־הבקר שלו. חייב הייתי להיהפך לסופר. אובידיוס הוגלה ע"י הקיסר לדקיה, על חוף הים השחור בעיר ששמה תוֹמִיס. הקיסר לנצח לא ירחם עליו. הקיסר שחקן הממלא את תפקידו בהכרה שלמה. הוא לא יסלח למשורר שמעביר עליו ביקורת. הקיסר כותב ספר ומסביר כיצד יש לטפל בקרחות. על אובידיוס למות בתומיס. לשכוח לטינית. אם הוא רוצה להמשיך להתקיים כיוצר עליו לכתוב בשפה הדקית. עליו לקרוע את הטוגה הלבנה וללבוש בגדי ברבר. כעונש עליו לראות את זריחת השמש ולא את שקיעתה. הזריחה המזכירה לו את ימי ילדותו ברומא. הזריחה המזכירה לו לילות אהבה עם נשים רומיות מעודנות ויפות. אובידיוס כותב את ‘טריסטה’ והוא שוקע מבלי לשוב ולראות את המערב. אובידיוס מת בתומיס.

ואני? בן 12 מתרחץ עירום בים־השחור. הבוקר קמנו בשעה חמש. עלינו להגיע לחוף ולהינות מזריחת השמש. הרטיבות נעימה ואני מאושר. בצד השני האגם טֶקירגְיוֹל. שם גברים מציצים ורואים נשים עירומות מתרחצות. גם אני. גם אני. מה זה? גם אני. גם אני. אחר־כך אני הולך לכרמן סילבה, קבעתי פגישה עם סרג’יו. הוא ילמד אותי לשחות בים. אני לא מכיר את אובידיוס. אני לא יודע שבעוד ארבע שנים אוניה בשם ‘טרנסילבניה’ מצפה לי בתומיס. אני אוהב את הים, השמים הכחולים, הפרחים של דוברוג’יה. אני ילד.

ועוד כמה נקודות שאין להם כל קשר עם הגלות.

– מאוטאו לאי לא ישוב לוויטנאם, הוא מעדיף לצייר דגים.

– קאנאס לא ישוב ליוון. הוא הינשוף של מונפאראנס, עכשיו קנה בהזדמנות אוטו שחור שהוביל מתים. שם הוא משכיב את פילגשיו.

– נינה לא תשוב להמבורג, לפרנסתה מטפלת בשתי לסביות.

– פרננדו חזר מנפאל, מבטו שקוף, על פניו חיוך סתמי.

– מארטין כתב תסריט, הסינה הופך לנהר של אש ושורף את כל פאריס.

– פטריקָה רוצה לביים את ‘המשתה’; אך חסרים לו עבדים.

– גברת הורטנְס מחפשת באופן דחוף מסכה וגוף בעל אבר מין נשי וגברי. תאוותיה מורכבות, חושיה מעודנים. היא זקוקה למשהו חדש, כל יום למשהו חדש. מעל לכול, היא כותבת לידידתה מָרי־אנז' השוהה לרגל נישואים רגעיים במרטיניק: אסור לנו להשתעמם.