ליד גני הלוכסמבורג בריו־מסיו־לה־פרינס, לפני הקולנוע, אנשים עומדים בתור, קלושאר אחד מתהלך בעצבנות. הוא לובש מעיל עבה – וכנראה כבד מאוד – למרות שסוף־סוף חם ונעים. הוא, כנראה, שתוי; הרי הוא קלושאר מפני שהוא שתוי. הוא מנהל ויכוח קולני עם השלט המכריז שכאן חי הפילוסוף והאיש אשר אהב והאמין באלוהים; והכוונה היא לבליז פאסקאל. אנשים עומדים בתור. הם לבושים בג’ינס, הם אוכלים ג’ינס. ג’ינס מעומלן ורחוץ שווה לכל נפש. עוד כמה דקות הקופה תיפתח, אנשים ימהרו לקנות כרטיסים והתור ייעלם; אך הקלושאר ימשיך לעמוד כאן, הוא יחכה להצגה שניה ושלישית ורביעית. הרחוב זה הקולנוע שלו והוא שחקן בהצגה אמיתית. אני שומע אותו שורק, צועק: אלוהים, למה הגעתי? אלוהים, הבט עלי! ידי נוגעות בתחתית הבור. איפה אתה פאסקאל? צא מהשלט ובוא אלי, בוא פאסקאל! אני זקוק לך ואתה מת. לפתע הוא מסתכל ישר בעיני ואומר: הבט על גופי! הבט! הוא מלא חורים ואני מלא מיתוסים.

הה, הנקמה המתוקה, ד"ר פיבס רוצח את משורר החצר, איש מכובד אשר יש לו שם והוא חבר בוועדות רבות, בעזרת 400 עקרבים צהובים וארסיים.

בתחנת המטרו “שוסהדהנטן” מסתובבת צועניה, בידיה תינוק, לפעמים היא נשכבת על הארץ. היא מבקשת נדבות. עיזרו לי, אנשים טובים, תנו לי משהו, הילד שלי מת מרעב. תנו לי משהו, אנא… תנו לי משהו! יום ראשון, הצרפתים מטיילים, הבוקר לא הלכו לעבודה, ישו עלה לשמים ומרים נשארה בתולה או לא. תנו לי כסף, אנשים טובים, תנו לי כסף, אך הם לא נותנים, הם אכזרים, הם אנשים עובדים. הם אכזרים מפני שהם מנצלים, מפני שהם מנוצלים, בדרך־כלל אך ורק מנוצלים, והצועניה מקללת: שתישרפו חיים! שתבוא עליכם שואה! שהילדים שלכם ימותו מרעב ומדבר! שתהיו מלאי כינים! שתרגישו כאבי תופת מהבוקר עד הערב ובחורף לא תהא לכם הסקה מרכזית! שבלילה תהיו סריסים! שנשותיכם תיהפכנה לזונות ושהסינים והרוסים יהיו רועי הזונות שלהן! שתבוא עליכם מהפכה ובכל כיכר תקום גיליוטינה! שהראשים יפלו! יפלו! הופלה! הופלה! שהראשים יפלו! יפלו! שהדראגסטורים ייהפכו לאורוות סוסים והמוזיאונים לבתי־שימוש ציבוריים!

ועל סיפון האוניה המפליגה למצרים ד"ר פיבס רוווקקקד ואואואולס אנאנאנגלי עםעםעםעם וולניביה.

ליד כנסיה קטנה לא רחוק מ"פאסי" שברובע ה־16 יושבים על הספסל שלושה קלושארים ומשוחחים הם בקושי מדברים, לשונם כבדה מכיוון שהיין טישטש את חושיהם, יין זול, תוסס ובלתי־נסבל.

כשהייתי צעירה אומרת הקלושארית, שפניה נראות עתה כחביתה, רציתי להגיע ללוּרד, התאספנו כולנו ליד המגדל סנט־ז’אק והחלטנו ללכת ברגל, רצינו להחיות את המסורת העתיקה, בוז למכאניזציה ובוז למהפכה התעשייתית. הטיול היה מקסים. באותם הימים למרות שהייתי יפהפיה לא ייחסתי לגופי שום חשיבות. הגירוי המיני היה רחוק ממני. היו לי שערות ארוכות ושחורות והשדיים שלי מתוקים מדבש. הרבה בחורים אהבו אותי. אבל אני אמרתי להם, לא! כי רציתי להיות טהורה וקרובה לאלוהים. בכל אופן באותם הימים כך האמנתי. הייתי קאתולית אדוקה ולא ידעתי שלמעשה אלוהינו האמיתי הם הדרואידים. כשהגענו לפרפיניאן הלכנו ללון בתוך חורשה, סוף סוף מזג האוויר היה חמים והצפון רחוק מאיתנו. לידי שכב איש זקן והתבונן בכוכבים, נדמה לי שהיה אסטרונום. את רואה, הוא הסביר לי, בעוד עשרים אלף שנה כל מערכת־הכוכבים הזאת שאנו רואים מתוך העלטה תשתנה, וגם כוכב־הצפון ייעלם, אך אל תדאגי, במקומו יבוא כוכב אחר ויותר זוהר, ובכלל אני מקווה שאת אינך מאמינה באסטרולוגיה, כי למדע זה אין קשר עם המטרה שלנו. אנו מחפשים את הדרכים המוסתרות, הבלתי הגיוניות, עלינו להגיע לאלוהים, עלינו למצוא אותו. הזקן הפריע לי לישון, קמתי ויצאתי מן החורשה, הלכתי לי בשדה לבדי, הייתי מתבוננת בהתפעלות במיליוני הכוכבים מבלי להבין מי תקע אותם ברקיע, כשלפתע הבחנתי בדמות מפחידה, שערותי סמרו. ידעתי שזאת רוח רפאים. שאלתי את הרוח: מי אתה? הרוח לא ענתה. לבסוף בחושבי שזה איש־אלוהים שאלתי בלאטינית: קוו ואדיס, דומינה? והתשובה היתה מיידית: אני לא דומינה, אני סאטיר ומשרת את האל באכחוס, אני נוסע לפאריס ומתכונן להשתתף באורגיה, ומה את עשית, שואל הקלושאר?

אני? חזרתי לפאריס, הלכתי ישר לפיגאל והפכתי לסטריפטיזאית.

ולורד?

הייתי נוסעת עכשיו, ברגע זה.

הקלושאר השני, שכנראה הוא גם בעלה, פונה אליה בגסות: בואי הביתה!

לא אזוז מכאן.

אמרתי לך, בואי הביתה! אחרת אכה אותך.

לא אזוז מכאן! זועקת האשה. אני רוצה להגיע ללורד. אלוהים, אנא, עזור לי, אני מוכרחה להגיע ללורד.

לפתע מופיעה מכונית משטה, השוטרים מגיחים וגוררים בפראות את הקלושארים לתוך הניידת. אזרח צרפתי הגון ועשיר מדיירי הרובע ה־16 צילצל למשטרה וביקש שיסלקו את הקלושארים מהרחוב שלו. האזרח שלנו עדין נפש, הוא אינו מסוגל לשמוע רעש של קלושארים. הרי הוא משלם 3000 פראנק לחודש שכר דירה –– והשנה החליט לנסוע למקסיקו עם כל המשפחה לבלות חופשה קצרה.

הה, הנקמה המתוקה, ד"ר פיבס שופך לפיו של מנהל הבנק הכללי זהב רותח.

על ספסל, מול חלוני שוכב קלושאר, כעת שלוש אחר־הצהריים והקלושאר שלי שתוי ושר: אנאבל היתה יפה, שם למטה בין רגליה בערה, עכשיו בבית־הקברות והתולעים אוכלים אותה. הקונסירז’ית שלי (מנהלת הבית, מכשפה אמיתית, רעה ורווקה זקנה) יוצאת אליו וצועקת: 'סתלק מכאן, טפיל מסריח שכמותך! היא לא מפחידה את הקלושאר, הממשיך לשיר: כשאנאבל נעלמה גם המשטרה החשאית לא מצאה אותה. כשאני יוצא מביתי לקנות דובדבנים, הקלושאר קורא לי: הי מסיה… מסיה… אני מתקרב אליו, מה רצונך? הבט! הוא אומר ומוציא מכיסו גיר צבעוני, אתה רואה? הוא מצייר משהו בין מלבן לבין מעגל ואפילו משהו אליפטי. מה ציירתי? הוא שואל אותי, כאילו הייתי תלמיד בבית־ספר תיכון.

זה מעגל.

נכון, מעגל. אך זה לא מעגל שאתה רגיל אליו, המעגל הזה הוא מאגי.

לא ידעתי שאתה קוסם.

אינני קוסם, עונה הקלושאר, בסך הכל אני מתעסק בבעיות מטאפיזיות והמעגל הזה חייב להעסיק אותך כפי שהוא מעסיק אותי. לידיעתך אפשר להציב את הבמה בכל מקום, בקצה, באמצע או בצד. אבל החוק הוא שאין להוציא את הבמה מחוץ למעגל. והצופים, אני שואל?

גם בתוך המעגל. אך אסור לו לשכוח שבתוך המעגל נמצא השער המוביל לגן־העדן והשער המוביל לגיהינום

והדמונים? אני מוסיף ושואל.

הם יכולים לשבת בצדדים. אבל עליהם לדעת שבתום החיזיון המלאכים יסחבו אותם למרכז הבמה ושם ישרפו אותם. המאבק בשמים אינו שונה בהרבה מהמאבק שאנו מנהלים כאן על האדמה.

אבל שנינו מחוץ למעגל?

זאת כל הבעיה, מצטחק הקלושאר, ששנינו מחוץ למעגל.

ולא היה רצוי שנהיה בפנים?

לא, פוסק הקלושאר, כי התפקיד שלנו לא ברור, אנו גם הצופים וגם הדמונים.

הה, הנקמה המתוקה, ד"ר פיבס שורף את המבקר הספרותי ביחד עם כתביו.

ליד הפנתיאון שוכב על הרצפה קלושאר. למרות הקיץ הפאריסאי המדרכה קרה. הוא שוכב ולידו הבקבוק הנצחי הריק, כי זה עתה גמר להריק אותו. הפרופסור לאמנויות מאי־כפתור מקריוס אל חבּיבּי, לשעבר צוצו, יוצא אל הרחוב מביקור ראשון בפנתיאון הצרפתי. הפרופסור הדגול נפעם כולו. הה, רק לפני כמה דקות ראה את הקבר של וולטר ושל ז’אן ז’אק רוסו, הה הרבות הה הקולטורה, מרוב רוממות־נפש הפרופסור לא שם לב לקלושאר השוכב על הארץ, נתקל בו ונופל עליו.

מה זה חראים!!! צועק הקלושאר.

אני מבקש את סליחתך, אומר הפרופסור, לא שמתי לב שאדוני שוכב על הריצפה.

הפרופסור היה רוצה להתרחק, אך לפתע הוא אומר לעצמו שעליו לשאול כמה שאלות את הקלושאר, כי זה יהיה מצחיק לספר לידידיו על הפגישה הזאת כשישוב לאי־כפתור. הוא גם תמֵה על עצמו שבכלל הוא מתכוון לשוחח עם איש הנחות ממנו מבחינה חברתית. באי־כפתור אף פעם לא היה נוהג כך; אך כאן בפאריס הכול נראה כל־כך תרבותי שאפילו הקלושאר העלוב הזה נראה כמנהל הפנתיאון.

סלח לי, אדוני, בכלל לא מובן לי כיצד אדוני מסוגל לשכב על הארץ ליד קברם של אנשים כה דגולים.

מפני שאני חלק מהפנתיאון, עונה הקלושאר, האם גם אדוני היה רוצה להיות חלק מהפנתיאון לאחר המוות? זה מובן מאליו, אומר הפרופסור, הרי אני אדם תרבותי, פרופסור מכובד באי־כפתור, קראתי את כל המחזות של שקספיר והתלמידים מעריצים אותי.

ובכן הבה נכניס גם אותך לפנתיאון, והקלושאר מזנק, מוציא סכין מהמעיל ודוקר עד מוות את הפרופסור.

וד"ר פיבס, כשמשמאלו וולניביה ומימינו ויקטוריה, מחבק את עץ החיים.